מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
חינוך המנורה והדלקתה
כתב הרמב"ם בהלכות ביא"מ פ"ט ה"ז וז"ל: וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן, ובהשגות הראב"ד: הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות. ועי' סוגיית הגמ' ביומא כד ע"ב, ובריטב"א ותו"י שם הקשו על המ"ד דהדלקה לאו עבודה וכשרה בזר, דהא להדי' בקרא בתחלת פרשת בהעלותך דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות, הרי דהוי צווי לאהרן, והצווי הוא בין על ההטבה ובין על ההדלקה וכדפרש"י שם.ובמשך חכמה ר"פ בהעלותך כתב ליישב דאף דהדלקה כשרה בזר, מ"מ בשעת חינוך המנורה, דאין המנורה מתחנכת אלא בהדלקת שבעה נרותיה, כדאיתא במנחות מט ע"א, ה"נ בעינן הדלקה ע"י כהן עי"ש, וכ"כ בצ"פ עה"ת שם. ויש להוסיף דאף דבחינוך שאר כלי שרת כגון סכין, לא נזכר דבחינוכם צריך כהן, וכל שחיטה כשרה בזר, אף שהיא מחנכת את הסכין להיות כלי שרת, שאני חינוך המנורה דהוא מהכלים הקבועים בתבנית הבית, ולהכי חינוכו הוא דוקא ע"י הדלקה בכהן. משא"כ בשאר חינוכי הכלים שהיו במקדש אבל אינם מתבנית הבית, ונתבאר ענין זה בספרי כנסת ראשונים מנחות מט.
אמנם יש לדון בזה, דהנה בעיקר שיטת הרמב"ם ביאר בחי' הגר"ח בהל' ביא"מ שם דאף דמצוה הדלקת הנרות לכ"ע היא לכתחילה שתהא ע"י כהן, מ"מ קיום דינה הוא כשהיא עומדת דלוקה בהיכל במקומה, ואז הוא דהוי קיום מצותה. להכי מותר לזר להדליקן בחוץ, דאין המצוה במעשה ההדלקה, כי אם דעיקר מצותה הוא שיהיו הנרות דולקים ובזה הוא קיום מצוותה. ובחזו"א במנחות סי' ל ר"ל דגם בהדליק קוף מהני לקיום מצות ההדלקה, כיון דעיקר המצוה הוא שתהא המנורה דלוקה, עי"ש.
♦
אם בהדלקה בזר המנורה יכולה להתחנך
ולפ"ז נראה לדון דגם לענין חינוך המנורה חינוכה תתקיים גם ע"י הדלקת זר, דמסתבר דאין חינוך המנורה בעצם מעשה ההדלקה, אלא חינוכה הוא במה שהמנורה דלוקה במקומה, דחינוך הכלי הוא בתחילת העשייה למה שהיא עומדת למצוותה, וכמש"כ הרמב"ם בפה"מ בשבועות טז דחנוך הוא מלשון התחלה כמ"ש חנוך לנער על פי דרכו. וכ"כ הרמב"ם בהל' כה"מ פ"א הי"ב דהכלים כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו שנאמר אשר ישרתו בם בקודש בשירות הן מתקדשים, ומה"ט ס"ל לכמה ראשונים דאין צריך דוקא עבודה לחנך להיות כלי שרת, וגם הגרלה בשעירים ביוהכ"פ מחנכת הקלפי להיות כלי שרת, כיון דזו מלאכת הקלפי, ראה בתוס' ישנים וריטב"א יומא לט ע"א. וכן סכין מתחנך בשחיטה להיות כלי שרת אף דשחיטה אינה עבודה כמו שהקשה בתורא"ש סוטה יד ע"ב, אלא כיון דמלאכת הסכין היא לשחיטה מתחנך בכך להיות כלי שרת. ולפ"ז נראה דכיון דמהות מצוות ההדלקה היא במה שהיא דלוקה ועומדת במקומה, ה"נ חינוכה הוא במה שהיא דלוקה, ולא במעשה ההדלקה. ומה"ט נראה דהיכא דבשעת חנוך המנורה הדליק את המנורה וכבתה לא מהני לחינוך, כיון דאין החינוך במעשה ההדלקה, אלא במה שהיא דלוקה כמצוותה. ויש להוכיח כן ממש"כ במאירי ביומא טו. דבשעת חינוכה נותן בה שמן להדלקה לילה ויום עי"ש. ולפ"ז שפיר תוכל המנורה להתחנך גם בהדלקת זר, כיון דעיקר חינוכה הוא בקיום מצוותה, ומצוותה היא במה שהיא דלוקה במקומה.ונראה ראיה לזה, דהנה הרמב"ם כתב שם דיכול להדליקה בחוץ, וכיון דסברת הרמב"ם בהא דיכול להדליקה בחוץ דמהני הוא משום דמצוותה מתקיימת במה שהמנורה אח"כ דלוקה בהיכל, וכמש"כ הגר"ח הנ"ל, לכן מסתבר דאף אם ידליקה חוץ לעזרה מהני. והנה לכאורה בשעת חינוך המנורה ע"כ דידליקה בעזרה, דהא קתני בזבחים פח. דחינוך כלי שרת הוא דוקא בעזרה וכדילפי' מקרא דאשר ישרתו בקדש דאין כלי שרת מקדש אלא בעזרה ואינו מתחנך אלא בעזרה, וכמש"כ טעם זה בקרית ספר בהל' כה"מ. וא"כ קשה דאמאי לא נזכר האי דינא דבשעת חינוך המנורה בעינן הדלקה בפנים, כדי לחנך את המנורה להיות כלי שרת. וביותר יש להעיר לדברי האור החיים המחודשים בפרשת בהעלותך דבעי' לחנך המנורה בכל יום להך מ"ד דהיו מפרקין אותה בכל יום לפרקים עי"ש. וא"כ ע"כ צריך להדליקה בכל יום דוקא בעזרה, כדי שתוכל המנורה להתחנך.
אכן נראה לפי המבואר דעיקר המצוה היא במה שהמנורה דלוקה, וה"נ חינוך המנורה היא במה שהמנורה דלוקה אח"כ במקומה. א"כ אף דמדליקה בחוץ, מ"מ המנורה תהא מחונכת אח"כ כשהיא דלוקה במקומה בהיכל. ומה"ט י"ל כמש"כ לעיל דגם בחנוך המנורה מהני הדלקה ע"י זר ולא בעי' לזה כהן. ואין לומר דאף דמצות הדלקת המנורה היא שתהא דלוקה במקומה, מ"מ לענין חינוך בעי' מעשה, ומש"ה בעי' הדלקה ע"י כהן ובעי' הדלקה בפנים בכדי לחנך המנורה. דזה אינו נראה, אלא כיון דעיקר מצוותה היא שתהא המנורה דלוקה, ה"נ חינוכה יהיה אח"כ בשעה שהיא דלוקה. אמנם נראה דבקידוש כלי שרת שהיה במשכן ע"י משיחה, בזה יש לומר דהוי מעשה קידוש ובעי' שיעשה ע"י כהן, אבל לדורות דהחינוך הוא ע"י עבודה, דעבודתן מחנכתן כדאיתא בשבועות טז [וביארתי דיני חנוך ומשיחה לכלי שרת, במאמרי באוצר גליון יח], החינוך הוא בעשיית עיקר מצוותה והיא שתהא דלוקה ועומדת בהיכל.
ויש לדקדק בדברי המשך חכמה הנ"ל, דהדגיש בדבריו דההדלקה הראשונה בעי' כהן, והיינו דדוקא בחנוך המנורה בפעם הראשונה, דבזה היה צווי לאהרן שיחנך את המנורה. אבל לדורות כגון בנשברה המנורה ותיקנוה, וכן בימי החשמונאים שחינכו את המנורה מחדש דבאו פריצים וחיללוה, בזה ה"נ גם חינוך המנורה כשרה בזר וכמש"נ. וראה עוד בזה מש"נ בספרי משא יד ח"א בפ' בהעלותך, ובמאמרי באוצר גליון י.
ובתוס' במנחות פט. על הגמ' חצי לוג לכל נר ונר כתב וז"ל תימה למה היה לצריך לקדש השמן בכלי שרת. וקושיית התוס' צ"ב, דהרי צריך לקדש השמן בכלי שרת לעשותו קדוה"ג. ועמד בזה בחזו"א במנחות סי' ל [הועתק בליקוטים למנחות פט], וכתב בדעת התוס' דכוונתם להקשות דשמן למנורה הוי קדוה"ג בקדושת פה. ובצאן קדשים [הנדפס באסיפת זקנים במנחות] שם ביאר בתוס' דקושייתם היא דהשמן להדלקת המנורה לא בעי' קדושת כלי בפ"ע, דיכול להתקדש ע"י נתינתו בתוך המנורה, כיון דהמנורה הוי כלי שרת. ואכן במאירי ביומא כט כתב בתו"ד דהמנורה מקדשת השמן. ובמקדש דוד בסוף סי' כא הקשה מדעת עצמו דהמנורה תקדש השמן, ותירץ דלא אמרינן כן, כי א"א לקדש עד שתגמור ההדלקה, ואז אין כבר שמן וכו'. ויש לדון דנ"מ אם קידוש השמן הוא בכלי שרת או דמתקדש ע"י המנורה, דאם הוי מדין קידוש כלי, הרי קי"ל דכלי שרת מקדש פסולין ליקרב כדאי' בזבחים פז. משא"כ אם הקידוש הוא ע"י המנורה, אין לנו מקור דמקדש גם פסולין. [ועי' תוס' זבחים כז ע"ב ד"ה האי רצפה, ובש"מ שם].
ולדברי הרמב"ם הנ"ל יש ליישב את קושיית התוס' במנחות, די"ל דלהכי בעינן שיקדש השמן בכלי שרת, דהא כיון דהדלקת המנורה היא גם בחוץ, הרי אין המנורה יכולה לקדש את השמן, כיון דאין כלי שרת מקדש אלא בעזרה כדאי' בזבחים פח. ולהכי ע"כ קדשו את השמן בכלי שרת בעזרה קודם ההדלקה. ולא מסתבר לומר דיהני ההדלקה גם כשהשמן חולין, ויתקדש אח"כ כשהוא דלוק בהיכל, דוודאי בעי' מעיקרא הדלקה בשמן שהוא כבר קדוש. וא"כ היכא דמדליק המנורה בעזרה יכול השמן להתקדש במנורה, ואח"כ מדליקה, וכשמדליקה הוי הדלקה בשמן קדוש. משא"כ כשמדליק המנורה בחוץ, הרי אין המנורה יכולה לקדש השמן, ולהכי צריך לקדשה קודם בכלי שרת בעזרה.
♦
הטבת המנורה
והנה ברש"י ר"פ בהעלותך הביא מחז"ל דשלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. וצ"ע דהטבה קודמת להדלקה, והול"ל שאתה מטיב ומדליק את הנרות. וביותר קשה דהטבה הוי עבודה, ובהדלקה קי"ל דל"ה עבודה. ובאוצר הספרא העיר בהא דמנורה מתחנכת בהדלקה, דאמאי לא מתחנכת בהטבה. ועוד, דא"כ ההטבה היתה קודם שהמנורה התחנכה בהדלקה, ונמצא דההטבה לא נעשית במנורה כשהיא כלי שרת. ונראה ברור דהטבה דקודם ההדלקה לאו שם עבודה היא, דהוי רק הכנה להדלקה, ורק לאחר שהדליק ועושה דישון במנורה ומניח הפתילות והשמן חשיב עבודת הטבה, וכ"כ אבי מורי הגאון הגדול רבי מרדכי אילן זצ"ל בספרו תורת הקודש ח"א סימן מז עי"ש. ובזה ניחא הא דחנוך המנורה היא בהדלקה ולא בהטבה, כיון דהטבה דקודם ההדלקה לאו שם הטבה עליה.והנה לעיל הזכרתי את דברי האור החיים שחידש דלמ"ד דמנורה של פרקים וכו' בעי בכל יום שיהא חינוך המנורה מחדש, והקשיתי משיטת הרמב"ם דהדלקת המנורה כשרה בחוץ ובזר. והא כיון דהמנורה מתחנכת בכל יום בהדלקה, בעי שתהא הדלקה בעזרה, כדי לחנך את המנורה, כיון דאין חינוך אלא בעזרה, וחינוכה הוא בהדלקת נרותיה. אכן נראה דהא דחינוך המנורה הוא בהדלקה דוקא ולא בהטבה, היינו דווקא בחינוך הראשון של המנורה דעדיין לא היה בה הדלקה מעולם. ובזה אין המנורה יכולה להתחנך על ידי עבודת ההטבה, דהרי קודם ההדלקה הראשונה אין עליה שם עבודת הטבה וכנ"ל. אבל בהדלקה בכל יום שפיר יכולה המנורה להתחנך ע"י ההטבה, וההטבה אכן נעשית בפנים כיון דהוי עבודה. ונמצא דאינה צריכה להתחנך דוקא ע"י ההדלקה, ושפיר יכולין לעשות את ההטבה בפנים ולחנכה, ואח"כ ידליקה בחוץ אפילו ע"י זר, ויכניסנה דלוקה למקומה בהיכל, וא"ש היטב.
♦
שתויי יין אם כשרים להדלקת המנורה
לפי המבואר נראה לדון בהא דאמרי' בתענית יז דכהן שמכיר משמרתו אסור לשתות יין גם בזה"ז שמא יבנה המקדש. ובגבו"א שם הקשה בהא דאסור לכהן לשתות יין כל אותו יום משמרתו, דהא לאחר ד' שעות בטלה העבודה וליכא לקרבן התמיד, וכיון דחינוך המזבח הוא בקרבן התמיד, שוב אי אפשר באותו היום להקריב שאר קרבנות. ותירץ דע"כ דהטעם דאסורין לשתות יין בזה"ז הוא שמא יבנה המקדש, וצריך לקיים את מצות הדלקת המנורה דמתחנכת בין הערביים, ואי אפשר להדליקה בשתויי יין עכתו"ד. ויל"ע בדבריו דדין שתויי יין דמחלל עבודה נאמר דוקא בנכנס שתוי יין למקדש ועבד, כמבואר ברמב"ם בריש הל' ביאת מקדש. והרמב"ן עה"ת בפרשת שמיני כתב דבבמה אין איסור עבודה בשתויי יין. ובתו"כ שם מרבינן דשתויי יין אסורים במשכן שילה ובנוב וגבעון. ונתבאר בארוכה בספרי משא יד בח"א בפ' שמיני דאיסור וחילול עבודה בשתויי יין הוא בנכנס למקדש ועבד, כלשון הרמב"ם שם. וא"כ בהדלקה, כיון דכשרה בחוץ, ליכא חילול דשתויי יין. ומסתבר דאף בהדלקה בפנים ע"י שתויי יין ליכא חיוב מיתה, דכיון דהדלקת המנורה ל"ה עבודה ול"ה מידי דהקרבה, ליכא חיוב ופסול בהדלקה ע"י שתויי יין. ואכן הגבו"א לא כתב את הטעם דאי אפשר לקיים את ההטבה בשתויי יין, דכבר נתבאר לעיל דההטבה הראשונה קודם ההדלקה אין עליה דין עבודת הטבה. ונראה ליישב את כוונת הגבו"א דאף לדעת הרמב"ם דהדלקה כשרה בזר ובחוץ, אמנם בשעת חינוך המנורה הוי עבודה ובעי כהונה, וכמש"כ במש"ח וצ"פ הנ"ל. ומעתה י"ל דלע"ל כשיבנה המקדש ובעי לחינוך המנורה, אכן הוי עבודה ובעי כהונה, וחינוך המנורה הוא בעזרה דוקא, ולהכי שתויי יין אכן פסולים להדלקת המנורה.והנה ברש"י עה"ת בפ' תולדות כה, לב לענין מכירת הבכורה עה"כ הנה אנכי הולך למות אמר עשו מה טיבה של עבודה זו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש אמר אני הולך למות על ידה א"כ מה חפץ לי בזה עכ"ל. וצ"ע, דבזמן עשו דעבודה בבכורות הוי הקרבה בבמה, ובבמה אין איסור לעבוד שתויי יין, וכמש"כ הרמב"ן בפ' שמיני הנ"ל.
והקשיתי כן לפני כמה שנים לפני מעכ"ת הגאון רמ"ד סולוביציק זצ"ל ראש ישיבת בריסק, והצעתי לפניו מהלך ליישב הענין, ומצאו הדברים חן בעיניו, וכדלהלן.
♦
הקרבה במקום המקדש דינה כקרבנות בבית המקדש לדורות
הנה בהגר"א במשניות שלהי מסכת תמיד הביא מהזוהר שאמרו הלוים השירה במקדש של כל יום כנגד האלף שנה שלה וכו', וביום השני אמרו גדול ה' בעיר אלקינו כו' שבאלף השני "נבחר הר המוריה" ע"כ. ומבואר דמזמן נח חשיב הקרבה במקום המקדש, דאברהם אבינו הוי אלף השלישי. ואכן במשך חכמה בפ' נח ח, כ כתב דלהכי נאמר בקרבנות נח "ריח ניחוח", דהוי כקרבנות במקום המקדש ולא בבמה. ובקרי"ס בפ"ה מביה"ב כתב דקדושת הר הבית שוי לה אברהם אבינו שקראה הר הבית, כמ"ש בפסחים פח, א לא כאברהם שקראו הר וכו', וקדושת העזרה יצחק אבינו שקראה שדה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, והעזרה היא כשדה שאינה מכוסה, וקדושת הבית עצמו יעקב אבינו שקראו בית דכתיב אין זה כי אם בית אלקים. ומקורו בספרי פ' ברכה. ובתשו' חת"ס יו"ד סימן רלה הביא מהרא"ז מרגליות דהמקום נתקדש ע"י אדם הראשון ונח, והחת"ס שם ד"ה מ"ש הדר"ג הקשה דלא מצינו שהם קידשו, אלא אברהם קידש כמ"ש בהר ה' יראה.וברד"ק בתהילים קלב, ב עה"כ אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב כתב "ומה שזכר בזה הענין יעקב לפי שיעקב ראה בחלום מקום הבית המקדש והוא הסולם שראה ועליו אמר מה נורא המקום הזה כו' על בית המקדש אמר כו' ואע"פ שראה יעקב אבינו מקום בית המקדש בחלום אפשר שלא ידע בהקיץ ואם ידעו לא גילה אותו כי לא רצה האל יתברך שלא יהיה נודע המקום עד דוד, לפיכך זכר דוד יעקב בזה הענין ואמר נדר לאביר יעקב לפי שאליו הראהו תחלה האל יתברך ואע"פ שרמז בו לאברהם אבינו וצוה לעלות את יצחק בנו עולה באותו מקום אעפ"כ לא נתבאר אם ידע אברהם אבינו שיהיה מקום הוא הנבחר לבית המקדש לדורות". וביאור דבריו נראה דאפי' אם נימא דמקום המקדש נתקדש מזמן האבות, מ"מ לא הוי קידוש לדורות, ונצטווה דוד המלך לקדש ולבחור את המקום לעולמי עולמים. ותרי דיני קידוש נינהו, דקדוש ע"י האבות הוא לזמנו, אבל לא ידעו שיהיה מקום הנבחר לדורות, ודין בחירה וקדושת מקום המקדש לדורות נעשה ע"י דוד ושלמה, כדאי' בזבחים כד, א. והרדב"ז בהל' ביה"ב פ"ו הי"ד כתב דדוד קידש את המקום ושלמה קידש את הבנין. והרמב"ם במורה נבוכים פרק מה כתב ואין ספק אצלי שהמקום אשר יחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים שאברהם ציוה אותו שיהיה זה בית עבודה וכו' עי"ש.
ובפי' כלי יקר בפרשת ראה יב, ה הקשה "ק"ל הלא מימות עולם נבחר המקום של בית עולמים וראיה מאדם שהקריב שם והמעשה של עקידת יצחק מוכיח זה, ומה זה שאמר אשר יבחר ה' להבא משמע". ונראה דאף אם האבות קידשו את מקום המקדש, אבל לא ידעו שיהא זה המקום לדורות, ואין על ידם דין בחירה נצחית על מקום המקדש, ובזמן האבות לא נאמר דין בחירה על מקום המקדש, ובעינן לדין בחירה דדוד שעי"ז הוי מקום הנבחר ונתקדש לעולם. ובחירה זו אוסרת את הבמות, כמש"כ הרמב"ם בהל' יסוה"ת פ"ט ה"ג "וירושלים נבחרה". ולפ"ז י"ל דמזמן האבות היה במקום המקדש דין מורא מקדש, דדין מורא מקדש לא שייך לבנין המקדש עצמו, אלא הוא משום קדושת המקום וקדושת השכינה שבמקום זה. וכ"כ הפנים יפות ובכתבי הגרי"ז מבריסק עה"כ בפ' ויצא "מה נורא המקום הזה", דאיכא איסור מורא מקדש. והגרי"ז דייק כן מלשון הרמב"ם פ"ב מביה"ב ה"א שכתב ד"במקדש" נעקד יצחק אבינו, הרי דהוי כבר דין מקדש, ומשום זה שייך דין מורא מקדש. ומבואר דקידוש מקום המקדש הוא לכה"פ מזמן האבות, והאבות הקריבו קרבנות במקום המקדש כדיני קרבן מקדש. וניחא הא דילפי' דין כלי שרת בשחיטה מקרא דויקח את המאכלת הנאמר בעקידת יצחק, אף דאין כלי שרת בבמה, וע"כ דהעקידה הוי כדין הקרבה במקדש. וכן נראה בפי' זית רענן לבעל המגן אברהם על הילקו"ש פ' וירא סימן קא שכתב בביאור הילק"ש שם דאברהם אבינו בעקידה היה "ככהן גדול" הקריב מנחתו ונסכו, דהיינו כדי שיוכל להקריב את יצחק דכהן גדול עובד אונן, והרי אין פסול אונן בבמה כדאי' בזבחים ריש פרק שני. וע"כ דס"ל דבזמן העקידה הוי כבר מקום המקדש, ויש בו פסול אונן לעבודה.
והרמב"ם בהלכות ביה"ב פ"ב ה"ב כתב ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן וכו', ומקורו בפרקי דר"א פל"א, ומוכח דהמקום נתקדש מזמן אדם הראשון. ומדוייק ברמב"ם דהוא המקום שבנה בו נח וכו', ומשמע דנח עצמו לא הקריב, והיינו משום דאי' במדרש תנחומא בפרשת נח דנח היה בעל מום דהכישו האריה בתיבה והקריב שם בנו תחתיו, ומשום דבעל מום פסול להקריב גם בבמה. וכדאיתא בזבחים טז ע"א, ושם קכ ע"א איתא דבבמה קרב כמקריב. א"כ כל זה בישראל, אבל בן נח יכול להקריב כשהוא בעל מום בבמה, וכמש"כ הקר"א ורש"ש שם. ובספר טעמא דקרא בפ' בלק כתב דנח ע"י הכשת הארי נעשה למחוסר אבר, ומחוסר אבר פסול גם בבן נח בבמה. אכן י"ל דכיון דבנח היה ההקרבה במקום המקדש דיני קרבן מקדש עליו דבעל מום פסול להקריב במקדש. ובתנחומא פ' נח ה איתא דאדם הראשון נברא מהול, ובפי' הרוקח בסדור בברכת המילה כתב דאדם הראשון נברא מהול כדי שיוכל להקריב דערל פסול להקריב, והרי ערל אינו פוסל בבמה כמש"כ בקר"א בזבחים ריש פרק שני דבמיעוט ערל מעבודה נא' לא יבא אל מקדשי, ולא נתמעט במה (אמנם במש"ח בפ' לך לך יז, א, ובפ' אמור כא, ד, נקט דערל פסול גם בבמה, דערל הוי כבעל מום). אכן כבר כתב המש"ח בפ' נח הנ"ל דבמקום המקדש דיני ההקרבה כדיני מקדש, ושפיר פוסל דין ערל בקרבנות אדם הראשון, כיון דהקריב במקום המקדש. ומוכח דמקום המקדש נתקדש כבר מזמן אדם הראשון.
ולפ"ז ניחא היטב דברי רש"י בפרשת תולדות הנ"ל דבעשיו יש חיוב שתויי יין בהקרבתו, והיינו משום דודאי עשיו היה מקריב במקום המקדש, דרצה לנהוג כלפי חוץ כמו האבות. וכיון דהוי הקרבה במקום המקדש ל"ה כקרבנות בבמה, אלא כדיני קרבנות במקדש דשתויי יין אסור בכניסה לעזרה, ובנכנס ועבד עבודה והקריב פסול וחייב מיתה, וא"ש היטב.
♦ ♦ ♦