עונש אחרי המוות – למשך י"ב חודש או לנצח?
לשון הרמב"ם (פירושו למשנה באבות, פרק ד הלכה כב): "כבר בארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המות שלימות ולא תוספת, ולא יקנה האדם שלימות ויוסיף מעלה, אלא בעולם הזה. ועל זה רמז שלמה באמרו: 'כי אין מעשה ודעת וחשבון וחכמה בשאול [=הקבר] אשר אתה הולך שמה' (קהלת ט, י) אלא באותו מצב שהאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם"[2].וכך היא שיטת הרב סעדיה גאון ב"אמונות ודעות"[3]: "כשם שגמול אלף זכיות אין לו הפסק, כך זכות אחת אין הפסק לגמולה. וכשם שאין הפסק לעונש [על] אלף עבירה, כל עבירה אחת אין הפסק לעונשה... אלא שהוא תמידי... וכן מי שעשה עבירה אחת או עשר או מאה או אלף יהיה מצבו בעונש כשיעור מה שעשה, אלא שהוא תמידי...".
ולכן הסיק הרב יוסף קאפח[4]: "כי אין לדעת רבינו שום תיקון לאחר המות, לא על ידי מה שנקרא יסורי גיהנם ולא על ידי דבר אחר, אלא במצב שאדם הולך, בו נשאר. רשעים גמורים נידונים לעולם ולעולמי עולמים, ושאר אדם זוכה מבחינות שזכה בהן, אם מעט ואם הרבה, וסובל ממגרעות שבו כפי בחינות מגרעותיו שהלך בהן,[5] ולעולם ולעולמי עולמים ללא שינוי".
ויש עוד כמה ראשונים הסבורים כך. לדוגמא "חובות הלבבות"[6], וכן רבנו בחיי על התורה[7], שכתב: "וכבר לִמְדָנוּ דניאל הענין הזה, כי בני תחיית המתים לא יהיה ענינם שוה, כי אלו יקומו לשכר לגמול שאין כמוהו בכל הזמנים, ואלו יקומו לעונש גדול שאין לו סוף, הוא שאמר (דניאל יב, ב): 'ורבים מישני אדמת עפר יקצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות, לדראון עולם".
הנ"ל לענין תחיית המתים, אבל לענין גיהנם כתב רבנו בחיי[8]: "אין ליסורי רשעים בגיהנם סוף ותכלית".
וכן כתב מהר"ל[9]. וכן כתב רמח"ל ב"מסילת ישרים"[10], וכן כתב המלבי"ם[11].
וכל הדיעות הנ"ל מצריכים עיון, שהרי גמרא מפורשת (ראש השנה יז, א) היא:
פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים שנאמר "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם". אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר (ישעיה סו, כד) "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וגו'. [כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר.
ואפשר שמכאן אין קושיא על דעת הראשונים הנ"ל, שהרי גם ברשעים רגילים "נשמתם נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים", כי הם אפר בלבד. ואפשר שזה לנצח.
אבל על סמך זה דן רשב"י כי דיו להיות במערה י"ב חודש נוספים. "ואמרה להם [בת קול] להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם. הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם נפקו".
והרי זו גם משנה מפורשת (עדיות, ב, י): "[אמר ר' עקיבא]... משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו".
ומדוע כל הראשונים הנ"ל לא הגדירו העונש כמו דברי חז"ל הנ"ל?
אלא בעזרת השם מצאנו תנא אחר הסובר להיפך משלושת המאמרים הנ"ל, הוא ר' יוחנן בן זכאי. בעת פטירתו פרץ בבכיה[12]:
אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון; אף על פי כן הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם; ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו [מהן] מוליכים אותי ולא אבכה?
הרי מכאן הכרעה שאין העונש מוגבל לי"ב חודש. ובודאי לא היה חשוד ר' יוחנן בן זכאי להיות מין ואפיקורוס, בעלי המדות האיומות שעונשם עונש עולם![13]
ועוד נימוק נוסף מדוע רב סעדיה גאון והרמב"ם סברו כך. ידוע ומפורסם כי המושג של "זמן" שייך הוא רק לענייני עולמנו, עולם החומר, שבו הדברים משתנים מעת לעת ומרגע לרגע. אבל בעולם הנצח, לא קיים כלל מושג של זמן אלא הכל קבוע. מה שהיה הוא גם בהוה וגם מה שיהיה והוא ללא שינוי, כי אין תחלופה ולא תזוזה מענין לענין. לכן כל המושג של י"ב חודש הוא רק לפי מושגי אנוש, ולא שייך לעולם הרוח.
ובכל זאת, הא כיצד יבארו קדמונינו שלושה מאמרי חז"ל שהבאנו ששם נקטו חז"ל במושג של י"ב חודש? הנה הרמב"ם כתב שכאשר יש לנו יסוד בתורה [כמו שהבאנו לעיל מהמקראות בדניאל וכן בסוף ישעיה] שהרשעים יהיו לדראון עולם, רק עליו יש לסמוך. כתב הרמב"ם[14]:
כך ראוי למי שהוא מבין ולבו נכון ליטול דרך האמת, שישים זה הענין [הנושא שעסק בו הרמב"ם בתשובה ההיא] המפורש בתורה, עיקר ויסוד, שלא יהרוס הבנין ויתד התקועה אשר לא תמוט, וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי רז"ל חולק על עיקר זה וסותר זה, ידרוש ויבקש בעין לבו עד שיבין דברי הנביא או החכם. אם יצאו דבריהם מכוונים (בענין) [כענין] המפורש בתורה, הרי מוטב. ואם לאו, יאמר 'דברי הנביא הזה או דברי החכם הזה איני יודע אותם, ודברים שֶׁבְּגוֹ הם ואינם על פשוטיהם'.
ועיקר הענין שעלינו לדעת דברי הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת סנהדרין (פרק עשירי, משנה ג, במהד' הגר"י קאפח עמ' קמ"ה): "כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים, ואינו תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד, אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם". וכן כתב בביאור למשנה במסכת סוטה (פרק ג סוף משנה ג). הגר"י קאפח[15] מציין כי כך כותב הרמב"ם שוב ב"ספר המצוות", במהד' הרב קאפח לאוין קל"ג, ובפירוש המשנה לשבועות. וכן במאמר תחיית המתים.
ולכן, כיוון שזו מחלוקת הדעות בין רבי עקיבא ור' יוחנן בן זכאי, ההגיון קובע כדעת ר' יוחנן בן זכאי[16], ולדברי ר' עקיבא יש בהם איזה סוד בדבריו. ועיין עוד בהקדמת הרמב"ם למשנה (עמ' יט במהדורת הגר"י קאפח), שבה עמד על כך שיש באגדות חז"ל רמזים נסתרים, שאין להבינם כפשוטם.
אני מציע כאן פתרון אפשרי. ב"ספר יצירה", במהדורה עם פירוש הרב סעדיה גאון[17] מבואר כי יש שנים עשרה מנהיגים בנפש האדם. ראיה, שמיעה, ריח, סיחה (דיבור), לעיטה, תשמיש, מעשה, הילוך, רוגז, שחוק, הרהור, שינה; והם מסודרים לפי שנים-עשר חודשי השנה. משמעות הדבר היא שהאדם נידון אחרי מותו כיצד השתמש בי"ב מנהיגים אלו, והם מיוחסים לי"ב חודשי השנה[18], הרי לזה התכוין רבי עקיבא באומרו י"ב חדשים. והם מושגים רוחניים, ולא לפי חודשי בני אדם שבעולמנו. במיוחד זה נכון, כיון שכל ספר היצירה מיוסד לפי דברי רבי עקיבא, והוא לשיטתו.
וגם לדברי התנא החולק עליו במסכת עדיות (סוף פרק שני), ר' יוחנן בן נורי הסבור מהפסח ועד לעצרת, פירושו שבפסח הוציאנו הקב"ה מעבדות הגוף, שלא נהיה שוב משועבדים למצריים. ובחג עצרת שחרר אותנו מהעבדות ליצר הרע ,שנהיה בני חורין, לכן אין איסור חמץ בשתי הלחם שמקריבים ביום עצרת, להורות כי אנו בני חורין מיצר הרעיח. והאדם נידון אחרי מותו על הלקח הזה שבין פסח לעצרת.
גם דעת רשב"י שהעריך כי סִבְלוֹ במערה י"ב חדשים נוספים הוא מחמת חסרון במדותיו, העריך שכבר נבדק בי"ב מנהיג הנפש, המוזכרים ב"ספר יצירה" (של רבו, רבי עקיבא) ולכן כבר נטהר.[19]
וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה על זרעים (במהד' הגר"י קאפח, עמ' יט), שיש להעמיק במדרשי חז"ל להבין משמעותם הפנימית. "הדרש שהובא בתלמוד, אין לחשוב שהוא קל החשיבות, או שתועלתו מעוטה, כי הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מהרמזים העמוקים והענינים הנפלאים. לפי שאם יעויין עיון מעמיק באותם הדרשות, יובן מהם הטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו". והמשיך (שם, עמ' כ'):
ולכן ראוי לאדם שאם נזדמן לו מדבריהם דבר שהוא נגד המושכל לפי דעתו, שלא ייחס החסרון לאותם הדברים, אלא ייחס החסרון לשכלו.
ונצדק קודש.
♦ ♦ ♦