הרב אוריאל בנר

שכל ורגש בדרשות בית ישי

בי"ד בכסלו נפטר אחד מגדולי דורנו המיוחדים, הגאון ר' שלמה פישר. זכינו שמלבד כל אשר למד ולימד בחייו כתושבע"פ, השאיר אחריו ברכה בספרי בית ישי בהלכה ובאגדה[2]. בעיון בספרו "דרשות בית ישי"[3] מתקבלת תחושה, כי הפוך בה והפוך בה דכולא בה. בשישים סימנים העוסקים במספר נושאים מסויים, מתבארים אין ספור עניינים ומושגים בכל מרחבי התנ"ך, אמונה, מוסר, חסידות וקבלה. לעיתים אף בהערת שוליים אחת ניתן פשר לנושא כְּבַד משקל. וכן הבהרת משמעותן של שיטות שונות, היחס ביניהן והשלמתן אחת עם חברתה, ביאור של מושג או פרשייה מהתנ"ך. בדברינו כאן ברצונינו לגעת בנושא אחד הנידון בספר "דרשות בית ישי", ולראות כיצד הוא מואר במספר מקומות המשלימים ומרחיבים זה את זה. אין זה אלא ניסיון של צעד קטנטן מתוך מה שראוי וצריך לעשות כדי להפיק את הגנוז והטמון בספר מלא וגדוש זה.
אחד הנושאים החוזר מספר פעמים בספר הוא היחס לרגש הן כדבר כשלעצמו, והן היחס בינו לבין השכל[4].
♦

צורת התנהלותו וביטוייו של הרגש

במספר מקומות מסביר הרב את צורת ההתנהלות של הרגש השונה מהתנהלות שכלית.
כך לדוגמא בדרוש לפסח (סימן ד' עמוד מ'):
בפרק חלק (סנהדרין צ"ד א') "גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'". תמהו המפרשים והלא משה וישראל אמרו שירת הים ומאי מעליותא דיתרו שאמר ברוך? ובפשוטו י"ל דהקפידא היא על שהקדימו להודות על הנקמה מן המצרים, ורק אח"כ אמרו 'נחית בחסדך עם זו גאלת' והדעת נותנת לעשות עיקר ההודאה על הצלתם, ורק אח"כ להודות על הנקמה וכך עשה באמת יתרו שהתחיל ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו' ורק אח"כ אמר עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם.
נשאלת השאלה מדוע עשו כך?
והטעם למה באמת עשו כך יבואר עפמש"כ בדרוש לפורים דכך דרכה של שירה שהמשורר מקדים את העניין המרגש אותו ביותר באותה שעה. כי שירה ענינה התפעלות הרגש ואינה בנויה לפי סדרי ההגיון ע"ש, וכתיב (תהלים נ"ח י"א) "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיך ירחץ בדם הרשע ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלוהים שופטים בארץ" וכך אמרו כאן 'אשירה לה' כי גאה גאה 'וגו' 'ה' איש מלחמה' וגו' משא"כ יתרו סדר דבריו לפי שקול הדעת וההיגיון והקדים להודות על ההצלה.
על פי אבחנה זו בין השכל לרגש, מובנים דברי הגר"א על 'עד דלא ידע':
ויבואר בזה דברי הגר"א (בשו"ע או"ח סימן תרצ"ה ס"ב) על מ"ש בגמ' (מגילה ז' ב') מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וז"ל: ר"ל בין נקמת המן לגדולת מרדכי והוא מ"ש (ברכות ל"ג א') גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות ואמרו גדולה דעה וכו' וכיון שנטלה הדעה לא ידע וכו' עכ"ל. והדברים סתומים וחתומים ולמש"נ יל"פ דבריו בהקדם מה שהארכנו בדרוש לפורים שם בהבחנה בין ג' הרגלים לפורים שהרגלים זמן של התבוננות שכלית ואילו בפורים מודגש ענין הרגש וההתפעלות הנפשית, וע"ש שזה ענין עד דלא ידע, וזהו שאמר הגר"א שהתפעלות הרגש גורמת להקדים הדבור על נקמת האויב לפני הדבור על קבלת הטוב והחסד, ורז"ל החשיבו רגש זה ושקלוהו כהדעת ודו"ק.
ועל פי זה מוסבר ענין החומרות בעשי"ת (סימן ל"ג הערה ט"ו):
בטור... נוהגין באשכנז שאף מי שאינו נזהר בפת עכו"ם בעשי"ת הוא נזהר ע"כ, וכן נפסק כשו"ע שם וכבר תמהו בזה דנראה כגונב דעת העליונה (עיין של"ה מסכת ר"ה סוף פרק תורה אור).
מסביר הגר"ש:
אך הענין כי מי שגובר עליו רגש חרדת הדין של עשי"ת א"נ רגש קרבת אלהים שבאותן הימים (ר"ה י"ח א') הרי שבאופן אינסטינקטיבי בלא חשבונות שכליים מדקדק יותר במעשיו ומחפש זכויות, אע"פ שאין הדבר תואם את החשבון השכלי[5].
גם משמעות מושג ביטחון מתפרשת לאור הבנת מקומו של הרגש:
והנה החזו"א בס' אמונה ובטחון פ"ב כתב וז"ל: טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון וכו' להאמין וכו' כי בטח יהיה טוב וכו'. ואין הוראה זו בבטחון נכונה וכו' אבל ענין הבטחון הוא האמת שאין מקרה כעולם וכו' וממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים וכו' ע"ש באורך. ודבריו לכאורה נגד פסוקים מפורשים בתהלים[6] דו"ק ותשכח. והחזו"א הרגיש בזה ונדחק לתרץ.
ופשר הענין:
אבל האמת היא דאה"נ מצד ההיבט השכלי כדבריו כן הוא, אבל מחשבות האדם נפעלות בעיקר ע"י הרגש והטבע הוא שכשיש לאדם שלוות הנפש (מחמת האמונה שהאריך בה החזו"א) אזי ממילא בדרך הטבע חושב אז מחשבות אופטימיות ומצייר לעצמו את העתיד כטוב, וכשהוא במצב רוח רע הוא פסימי ומצייר לעצמו עתיד רע. נמצא שאין כאן שום מחלוקת אלא דרך המקרא וכן דרך רז"ל לתפוס תמיד את התוצאה המעשית ולא את הגורם הפנימי המולידה והבן.
כעין זה הובא בשם הגר"ש[7] בהסבר דברי הגמרא בפסחים נ"ג, ב: "עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו (עצמן) על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו (ועלו) בביתך (וגו') ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה":
שאלתי... האם העובדה שאין לצפרדעים בחירה ויצה"ר אינה פירכא על הק"ו? "הק"ו הזה אינו אמור לשכנע את השכל אלא את הרגש, והרגש אינו מתחשב בפירכא מפני שהיא קושיה שכלית... בכל שיר ישנן מילים וישנה מנגינה, המילים מדברות אל השכל והמנגינה אל הרגש אינך יכול לחפש את ההגיון שבהשפעת המנגינה על הרגש... (עיין משך חכמה שמות יב, כב) לחנניה מישאל ועזריה לא היה ספק מה עליהם לעשות, ולא כדי להשתכנע בנכונות הצעד של מסירת הנפש עשו ק"ו... הם ציירו לעצמם את מחזה הצפרדעים הקופצות לתנורים החמים כדי להלהיב את עצמם, כדי להתרגש, כדי שהפחד לא ימנע את קבלת ההחלטה השכלית או את ביצועה ואע"פ שישנה פירכא על הק"ו אין זו הונאה עצמית, שכיון שהשכל כבר משוכנע - כל שיכול האדם לעשות כדי להטות את רגשותיו לציית לדעתו אינו סותר את השכל כי השכל קובע מהי האמת[8].
♦

מעלתו של הרגש

מבט משמעותי על עולם הרגש מופיע בדברי הרב על תקיעת שופר (סימן י"ז עמוד קמ"ד). רבנו תם [מובא ברא"ש פ"ד דר"ה] סבור, לעומת הרמב"ם [הלכות שופר פ"א ה"א], שהמצווה היא לתקוע בשופר ולא לשמוע שופר, ובהסבר שיטתו:
כתבנו בבית ישי (סימן ל') דס"ל דתקיעת שופר הוא מין ממיני הדיבור שהוא ענין תפילה וצעקה לשמים, וכמו שאנו אומרים בתפילה שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. וברא"ש (פ"ג דר"ה סס"ד) בשם ירושלמי תוקע מן הקצר שנאמר (תהלים קי"ח) מן המצר קראתי י"ה ובירושלמי (פ"ב דתענית ה"א) ולמה תוקעין בקרנות לומר חשבינו כאילו גועין כבהמה לפניך וכיון שהוא מין ממיני הדיבור שפיר שייך בו דין שומע כעונה.
אלא שהדבר מעורר שאלה קשה (הערה ד'):
לכאורה הדברים סותרים זא"ז שאם תקיעה היא געית בהמה אינה דיבור ולא שייך בה דין שומע כעונה. ועו"ק כי הדברים סותרים לכל מה שהארכנו בדרשה לר"ה על חובת האדם בר"ה לצאת מדרגת בהמה ולהיות במדרגת אדם.
וכאן מתבאר דבר חשוב:
אבל באמת לק"מ, חדא דהירושלמי מיירי בתקיעות דתעניות ולא דר"ה ע"ש, ועוד דאיברא דלגבי בהמה הווי דיבור רגשי, דיבור נחות מדיבור שכלי של האדם, אבל לגבי האדם הרי אדרבה דיבור רגשי, עומד בדרגה עליונה יותר מדיבור שכלי, וכידוע כי ישנם שני סוגי דיבור פרוזה ופואזיה, דהיינו שירה. והנה הדיבור של בעלי חיים הוא אך ורק פואזיה דהיינו דיבור רגשי, והרי אצל האדם דברי שירה עומדים כמדרגה גבוהה יותר מדבר פרוזה.
מזהה הגר"ש בין הצד הרגשי הנעלה לבין המושג אינטואיציה[9]:
ומצינו כיו"ב בענין אחר, כי הנה לבעלי חיים יש אינסטינקט, ואילו בני אדם יש בהם אינטלקט מה שאין לבעלי חיים, אבל בני אדם גאונים ומחוננים יש להם אינטואיציה שהיא היא בעצם מה שנקרא אצל בעלי חיים אינסטינקט. הרי שאותו כוח בהמי כשהוא מופיע בבן אדם הריהו מעולה ומשובח יותר משאר בני אדם ודו"ק[10] ועיין מה שהארכנו בזה בדרוש לפורים.
וכך למדנו שם (דרוש ל"ג עמוד רס"ו). בתחילה מצוטטים דברי המשך חכמה:
וז"ל משך חכמה: בפרשת בא ביארתי מאמר תמוה ונפלא (בפרק ערבי פסחים קי"ב ב') אמר רב, ניזהא דתורא הן הן, ניזהא דאריה זה זה, ניזהא דגמלא דא דא, ניזהא דארבא הילני הייא הילא והילוק הוליא. והמכוון הוא דהדברים הצריכים לעורר הבעלי חיים הן בקול אחד פשוט הנאמר ונשנה כמה פעמים. ולעורר הכוח והחפץ של המדבר, כדי לעורר כוחו של האדם למשוך החבל הוא בקולות משונים.
ומה הדבר מלמד?
וזה עיון נפלא להורות אותנו, שלשבר כח התאווה יפה להתעורר במאמר אחד או במושכל אחד כמה פעמים כמו שמתאווה אדם לדבר איסור , יאמר בהתלהבות הרבה פעמים מאמר מחריד אחד כמו הקנאה והתאוה וכו' מוציאין את האדם מן העולם, או בא וחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכיו"ב, אבל לישר הדעות ולהצדיק המושכלות נגד הטענות הבאות בלבו של אדם על זה יחשוב ויתחכם בטענות ומושכלות שונות בתשובות מוחלפות לעורר הדעות הצודקות אשר חקוקין במושכל הישראלי וזה עמוק עכ"ל.
מעיר הגר"ש:
והנה מה שצמצם המשך חכמה ענין ההתפעלות רק כדי לשבר כח התאוה, וגם מתיחס לזה בזלזול כדבור בהמי, אין הדבר כן, דנפש האדם מורכבת משכל ורגש ואדרבה רובה רגשות וגם כדי לעורר רגשי קודש באדם כגון אהבת ה' ודבקות וכו' הכל הוא מהחלק הרגשי[11].
ומה שגינה המשך חכמה דיבור מסוג זה של התפעלות והתרגשות ורואה בזה דיבור של בעלי חיים, נכון הדבר שזה דיבור של בעלי חיים, אבל אצל האדם הדיבור הזה נעלה מאד ונשגב יותר מן הדבור השכלי וכמו שיתבאר.
הנה כידוע לבעלי חיים יש אינסטינקטים אבל אין להם אינטלקט, משא"כ האדם יש לו אינטלקט אבל מחוסר אינסטינקטים. אבל האדם הגאוני מחונן באינטואיציה שהיא בעצם מה שאנו מכנים אינסטינקט אצל בעלי חיים.
וכך עד"ז יש ב' מיני דיבור אצל בני אדם פרוזה ופואזיה פרוזה מדבר כל אדם, ואילו לפואזיה זוכה רק המחונן דהיינו המשורר. והרי דברי שירה בעצם הן דיבורי בעלי חיים כי בעלי חיים כל דיבורם הוא שירה, דהיינו דיבור רגשי ולא שכלי. וכך הוא בעצם אצל דברי השירה של המשורר וכבר אמרו הקדמונים מיטב השיר כזבו. ועין רש"י כ' ח' עה"פ קול דודי חוזר המשורר על הראשונות כאדם שקיצר דבריו וחוזר ואומר לא אמרתי לפניכם ראשית הדברים. והיינו כי מחמת ההתרגשות וההתפעלות אין המשורר מרצה דבריו על הסדר בסדור הגיוני, אלא מקדים את מה שמרגש אותו, ואין זה נחשב פגם בשיר אלא שבח ומעלה.
♦

עוד פנים ליתרון הרגש

יתרונו של הרגש, בא לידי ביטוי גם בדברים הבאים (דרוש מ"ה עמוד שמ"ז):
... כתבנו כי המח והלב הם בבחינת מלך וכהן. המח הוא מלך והלב כהן. ותפקידו של המלך להיות מושל ומפקח על הלב, שכדברי הזהר תק"ז תכ"א) לבא הוא נור דליק, ותפקידו של המלך להיות עוצר, כמשאה"כ (ש"א ט' י"ז) זה יעצר בעמי, אבל לא משום כך נֹאמר שעיקר שלמות האדם הוא שלמות השכל, אלא עיקרה שלמות הלב דייקא ע"ש.
ולא עוד, אלא אע"פ שהראש הוא המלך והמושל... פעמים שאדם משליט שכלו על הלב ונמצא מפסיד, שכן מצאנו בשאול המלך שהשליט שכלו על לבו והדבר רמוז בקרא (ש"א י, כ"ג) ויגבה מכל העם משכמו ומעלה ודו"ק ונכשל. כתוב (ש"א י"ג י"א) ויאמר שאול כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים וגו' ופני ה' לא חליתי ואתאפק ואעלה העולה. ופירש"י ואתאפק נתחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר להמתין לך, ועל כרחי העמדתי את לבי ואעלה העולה עכ"ל, וכתיב ויאמר שמואל אל שאול נסכלת וגו' ועתה ממלכתך לא תקום וגו' ש"מ שיש שהשכל צריך להתייעץ עם הלב
וגם בדברים אלו (סימן מ"ז עמוד שס"ה), לאור שיטת הגר"א:
וז"ל הגר"א בפירושו לספר יצירה (פ"א מ"א): אופן ג' הנשמה נעלמת מאוד ועיקר חיותו של אדם הוא הרוח והוא האדם המקבל שכר ועונש כידוע (אבל הנשמה אינה בכלל עונשין שמסתלקת מיד כשפוגם, הגר"א ביהל אור, רע"מ השמטות ח"א) והוא המרגיש והוא כל כוחותיו וחושיו, והנשמה הוא השכל המלמד לאדם דעת והוא מזלו של האדם ומלאכו כידוע והוא בשמים רק ניצוצות מתנוצצים ממנו על האדם להנהיגו בהשכילו וכו' והתחלת אדם מרוח וכו', ונפש שתופא דגופא עכ"ל.
וכאן בא המקום לחדד שהדברים קשורים לשיטות שונות:
... והנה דברי הגר"א הנ"ל תואמים את שיטת המקובלים ורבינו חסדאי החולקים על דעת הרמב"ם. דדעת הרמב"ם (מו"נ ח"ג פנ"א) היא שעיקר האדם הוא השכל וכל מגמתו ושאיפתו של האדם צריכים להיות להגיע לשלמות השכלית שבה תלויה השארות הנפש ונצחיותה, ואילו כל שאר השלמויות כולל שלמות הלב אינם אלא הכשר והכנה לשלמות השכלית[12]. נמצא בהסתכלותו של הרמב"ם עיקר האדם הוא הראש וכל הגוף כולו אינו אלא אביזרי עזר ושרות אליו, משא"כ הר"ח והמקובלים סוברים שעיקר האדם הוא הלב ועיקר התכלית היא שלמות הלב וכמשרז"ל (סנהדרין ק"ו ב') קב"ה ליבא בעי, ואע"פ שגם בגמ' וגם בזוהר איתא שהראש הוא מלך על כל האיברים (שבת ס"א א' והובא במ"ב סי' ב' סק"ז) וכמו"כ בזוהר איתא מוחא איהו שליט ורכיב על ליבא, אבל לא מפני כך נאמר שהמח הוא התכלית, שהרי גם במלך ועם אע"פ שהמלך נכבד מכל העם ומושל עליהם לא מפני כך נאמר שהוא התכלית אלא העם הוא התכלית. תדע שאין אומרים באו ונעשה עם לצורך המלך אלא אומרים באו ונמנה מלך לצורך העם[13].
גם בהשפעה על האדם, לרוממו פועל הרגש פעולה עיקרית (דרוש כ"ד קצ"ה):
הארכנו כבר בכ"ד שעיקר ההשפעה על הגוף לעוררו ולהוציאו משפלותו ובהמיותו אינו ע"י דברי חכמה וידיעה גרידא, אלא עיקר ההשפעה היא דרך החלק הרגשי שבאדם. והנה בחג הפסח המצוה היא בספור והגדה שהוא ענין של ידיעה שכלית גרידא וכגדר לימוד תורה, משא"כ בסוכות המצוה אינה בסיפור אלא ביצירת סמלים שהוא עניין השייך לחלק הרגשי שבאדם שמתעורר למראה עיניו, וזהו שאמר הכתוב למען ידעו דורותיכם וארז"ל דבעינן סוכה דשלטא בה עינא, נמצא תכלית עבודת חג הסוכות להחדיר את הידיעות שיש לו בשכל אל הלב והרגש.
ממשיך הגר"ש ומסביר דברים שנאמרו בהקשר זה על חג הסוכות:
ויובן בזה מש"כ מוהר"ן ז"ל, דמה שארז"ל צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עניינו הוא לעשות מן התורות תפילות[14]. ויובן כוונתו בהקדם מה דתנן באבות עשה תורתך קבע ועוד שנינו שם אל תעש תפילתך קבע, נמצא לימוד התורה מכונה דירת קבע ואילו התפילה מכונה דירת עראי ועניין סוכות הוא לעשות מן התורות תפילות ודו"ק.
ובנוסח נוסף (דרוש י"ב עמוד ק"ח):
ולמדנו ממוצא דבר כי עבודת הלב צריכה להיות קודמת להשכלת השכל, וכמו שהארכנו בסי' כ"ד וגם צריכה לבא באחרונה כתוצאה מהשכלת השכל דהיינו לעשות מן התורות תפלות כדברי מוהר"ן ז"ל.
ובמקום אחר (דרוש מ"ו עמוד שנ"ג) מתחדדת הבעיה של שכל בלי רגש – חסרון בתמימות הלב:
והנה בגמ' שבת (ס"ב א') הלל"מ להיות שי"ן דל"ת יו"ד בתפילין, שי"ן בבית של ראש, דלית בקשר של תש"ר, ויו"ד בקשר של תש"י. והנה איתא בזוהר על הפסוק (ישעיה י"ג,ו) כשד משדי יבוא, ששי"ן דל"ת שבשם שדי בלא היו"ד שבו הממתיקן[15], סכנה גדולה בהן, והוא מבואר לפי דרכנו שתש"ר בלא תש"י, דהיינו התחכמות שכלית בלא תמימות הלב ושלימות המעשים סכנה גדולה יש בהטו.
♦

הקבלה וקישור בין השכל והרגש לצמדי עניינים

להבנה נכונה של המושג רגש בדברי הגר"ש, צריך לשים לב שהרב מזהה בין חקירה וקבלה נאמנה לבין שכל ורגש (סימן י"ז הערה ב'):[16]
עפמש"נ בדברינו בכמה דוכתי, כי האמונה אינה שלמה אא"כ היא מושרשת בשני שורשים. חדא החקירה השכלית, וב' הקבלה הנאמנה. וביארנו (בדרוש לפורים א בהערה כ"ה) כי האמונה ע"פ חקירה היא אמונה פשוטה ודלה בתוכנה שאין בה אלא ידיעה פשוטה יבשה וקרה שיש שם מצוי ראשון... משא"כ האמונה ע"פ קבלה יש בה חום ורגש ותוכן נפשי עמוק.
וכך כתב בדרוש לפורים (סימן ל"ג הערה כ"ה):
הנה בשר בגימ' אמונה פשוטה, ולכאורה הוא סתירה לדברינו, אבל באמת מצד מהות ותוכן האמונה, הרי דוקא האמונה ע"פ חקירה (המסומל בבשר) היא אמונה פשוטה ודלה בתוכנה שאין בה אלא ידיעה פשוטה יבשה וקרה שיש שם אלוה מצוי (כלשון הרמב"ם בריש הלכות יסוה"ת), משא"כ האמונה ע"פ קבלה, המסומלת ביין שהוא בגימ' סוד, יש בה חום ורגש ותוכן נפשי עמוק כנודע. וכבר אמר אחד מחכמי או"ה הפילוסופיה מאירה אך לא מחממת[17].
וכן מקבילים לתורה ולמידות (דרוש ל"ב עמוד שי"ט):
והנה כתיב (משלי א' ח' ט') "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך". ונבאר פירושו על יסוד דברי הגר"א שם, כי יש שני מיני תכשיטים תכשיט הראש שהוא משכן השכל והחכמה, וזה מסמל שלמות החכמה. ותכשיט הלב דהינו מחרוזת פנינים התלויה על הצואר כנגד הלב, וזה מסמל שלמות המדות. שכידוע כל המדות למרות שהן רבות במספר ומפורטות בספרי המוסר לפרטים, אבל כולן אחוזות זו בזו כמחרוזת הזאת שבהתפרקה, לא רק פנינה אחת נופלת אלא כולן נופלות עמה (עיין חזו"א אמונה ובטחון פ"ד) ז"ל הגר"א במשלי (ד, כ"ח) המידות דומות לחוט של מרגליות אם עושין קשר בסוף אז כולן נשמרות, ואם לאו כולן אבודות, כך הם המדות עכ"ל.
וממילא מובן הפסוק שמע בני וכו':
והנה האב מלמד את בנו תורה וחכמה ומוסר ועז"א שמע בני מוסר אביך כי לוית חן הם לראשך, ואילו האם מחנכת את בנה בעיקר ע"י הנהגתה הטובה בחיי יום יום והוא מתחנך ע"י זה למדות טובות וישרות וזה שאה"כ ואל תטוש תורת אמך שהיא כענקים לגרגרותיך.
ובמקום אחר מוזכרת ההקבלה לאיש ואשה, אף ללא תפקידם כאבא ואמא (דרוש מ"א שכ"ג):
והנה האיש בבית הוא בבחינת מח והוא המושל כדכתיב (בראשית ג' ט"ז) והוא ימשל בך, וכתיב (אסתר א' נ"ב) להיות כל איש שורר בביתו ובגמ' ביצה ל"ב, ב) מי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים. ובפרק הזהב (נ"ט א') כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, אבל הרי אמרו שם דבמילי דעלמא אמרי אינשי איתתך נוצא גחון ותלחוש לה, והיינו כי האשה בבית בבחינת הלב ויש לו למח להתייעץ עם הלב וכמש"נ, והיינו דאמר ראב"ע (ברכות כ"ז ב') איזיל ואימליך באינשי ביתי ע"ש.
עוד מקשר הגר"ש (דרוש ל"ג רס"ו) בין שכל ורגש לדרך לימוד הלכה ואגדה:
והענין הוא כי הנה כתיב (משלי ט' א') "חכמות וגו' טבחה טבחה מסכה יינה" ואיתא בילקוט שם טבחה טבחה אלו הקרבנות מסכה יינה אלו הנסכים, ועין במנחות (כ' א') דקרבנות נקראים אכילת מזבח, ואילו נסכים שתיית מזבח. ושם "שלחה נערותיה תקרא וגו' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" ופירשו רז"ל לכו לחמו בלחמי אלו ההלכות ושתו ביין מסכתי אלו ההגדות. וגילו לנו רז"ל כאן שלימוד האגדה שונה לגמרי בדרך קנייתו מלימוד ההלכה, שלימוד ההלכה עיקרו עבודת השכל, ועיקר השובע בא ע"י כמות הידע שזוכה לרכוש, משא"כ לימוד האגדה עיקרו עבודת הרגש, וא"כ אינו תלוי בכמות הידע שאדם זוכה לרכוש כי כידוע מסוגל האדם לידע כל ספרי המוסר ואין זה משפיע עליו כלום... אלא עיקר הלימוד צ"ל בהתפעלות ובחזרת המאמר בהתלהבות והתרגשות. דבר שהוא פסול בתכלית בלימוד ההלכה, וכמו שאמרו רז"ל (פסחים ג' ב') לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה והמלמד לתלמידיו באריכות וכפילות הדברים ובהתרגשות והתפעלות גורם להם נזק בל ישוער.
וכן מקבילים לאבות לעומת דוד המלך ולשלושה רגלים לעומת פורים:
והנה בשו"ת פנים מאירות סימן ל"ט כתב למה אנו אומרים אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב ולא אלוהי אברהם יצחק יעקב, שאם הינו אומרים כן הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלהותו, ויצחק ויעקב ובניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם. ולכך אנו אומרים אלוהי אצל כל אחד ואחד כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה וכו' והוא חיזוק אמונתנו הקדושה עכ"ל נמצינו למדים, כי ג' האבות שכנגדם שלשת הרגלים הם החלק השכלי שבאמונת ישראל (והנה האבות הם... שני קצוות והתפארת מזווגם... וכך כל השכלה אנושית מורכבת משלשה, תיזה ואנטי תיזה, וסינטזה)
אבל פורים הוא כנגד דוד נעים זמירות ישראל החלק הרגשי וכידוע בספרים, שזהו עניין של חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע, להדגשת אמונה תמימה ללא התחכמות וחקירות, והוא תיקון כנגד עמלק שהוא בגימ' ספק, וכבר אמר הצדיק מלעכוויטש ז"ל עה"פ ויהי ידיו אמונה דכתיב גבי משה במלחמת עמלק כי הרמת ידיים למעלה מן הראש מסמל אמונה למעלה מן השכל.
לפי זה מובן ההבדל בין אופי השמחה השונה:
... מעתה מובן מה טעם בג' הרגלים עיקר השמחה באכילת בשר דהיינו אכילה של תורה שרומז על ההלכה והלימוד השכלי, משא"כ בפורים עיקר השמחה בשתיית יין שהיא שתיה של תורה שרומז על האגדות שעיקר דרך לימודם הוא בדרך ההתפעלות והתרגשות הלב. ובשלהי מס' מגילה ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג, ואילו בפ"ק דמגילה ד' א' פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום פירש"י מעמידין תורגמן לפני החכם לדרוש אגרת פורים ברבים.
ההקבלה ממשיכה גם לתפילין של יד ושל ראש (סימן מ"ו עמוד ש"נ):
תפילין על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח. וכבר האריכו הרבה הספה"ק כי תמימות הלב ושלימות המעשים דינם להיות קודמים לחקירות השכל. ופירשו בזה מה ששנינו בפ"ג דאבות, כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקימת וכו' וכל שאין מעשיו מרובין מחכמתו אין חכמתו מתקיימת. ומקרא מפורש הוא ראשית חכמה יראת ה". והנה תש"י הוא תמימות הלב ושלימות המעשים כי היד הוא כלי המעשה ומשום כך צריך להקדים תש"י לתש"ר. [ועיין בדרוש לפרשת חיי שרה מש"כ בביאור מאמרם ז"ל ספ"ק דב"ב (ט"ז, ב) אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכו' ע"ש באורך ודו"ק].
ובהמשך לזה (סימן י"ב, עמוד ק"ח) הקבלות נוספות למשה ואהרון ולעומתם סיחון ועוג:
הבאנו דברי חידושי הרי"ם, כי סיחון מלך חשבון הוא לעומת תפילין של ראש מקום המחשבה, ואילו עוג מלך הבשן אשר יושב באדרעי הוא לעומת תפילין של זרוע דמתרגמינן דרועא. וביארנו שם כי תש"ר כנגד השכל ואילו תש"י כנגד הרגש ותמימות הלב והבאנו שם דברי המגלה עמוקות כי סיחון ועוג היו תרין סטרין של סט"א נגד משה ואהרן בקדושה. וביארנו כי משה עמוד התורה, כנגדו סיחון מלך חשבון, ואילו אהרן עמוד העבודה עמוד צלותהון דישראל (תיב"ע פרשת חוקת) והוא נושא את שמות בני ישראל על לבו לזכרון לפני ה' תמיד כנגדו הוא עוג, שהוא לעומת תמימות הרגש ועבודת הלב.
♦

הבדלים בין שכל ורגש

הבדל בין השכל והרגש מתבאר כאן (דרוש כ"ט עמוד ר"מ):
דקטורת מסמלת רגש... והנה גבי רגש מעלה גדולה היא אם האדם שרגשי קודש של יראה אהבה ודבקות... שנתעוררו אצלו בעת רצון יתמידו באותו החוזק, ולא ייחלשו באורך הזמן... לא כן הדבר בענין השכל המסומל במנורה כאן אדרבה צריכים חנוך והתחדשות בכל יום.
וזאת, לאור דברי חובות הלבבות:
וז"ל חובת הלבבות פ"ג משער חשבון הנפש (תרגום הרב קפאח): והאופן העשרים וארבעה חשבונך עם נפשך ותביעתה על כל ענין שנתברר לה מענייני ידיעת השם ותורתו, וקבלת הראשונים ומסורת הדורות, וענייני התפלות והתשבחות אשר ידעת אותם מימי נערותך ובראשית גדילתך ותחלת לימודך כי ציורי הדברים העדינים אצל חלוש ההכרה אינם כציורים אצל מי שנתחזקה הכרתו וכל שמוסיפה הכרת האדם מוסיף בירור בדברים ולכן אל תשקוט על מה שנצטייר בלבך בתחילת לימודך מן העניינים הקשים והביאורים העמוקים אלא ראוי לך להתחיל לאחר התחזקות שכלך והכרתך לעין בספר התורה וספרי הנביאים כמי שלא קרא מהן אות ותעסוק בעצמך לפרשם ולבאר אותם וכו' וכך תנהג כיו"ב במסורת הדורות ובתושבע"פ להתבונן בה ואל תסמוך על מה שנתברר לך בתחילת לימודך אלא תבע מנפשך לעין בו כמתחיל בו וכו' ומה שנסתפקת באמתתו חקור עליו אצל חכמי דורך שלא כדרך החקירה הראשונה, ואז יתברר לך מסודות התורה וסודות הנביאים והחכמים מה שאין לך דרך להשיגו ע"י הוראת המורש לך בתחילת למודך וכו' יעו"ש באורך
ועוד הבדל, בעמידה מול התקפות:
ויש עוד נפקותא בין שני אלה, דהנה ידוע מש"כ הרמב"ם באגרתו עה"פ (ישעיהו נ"ד י"ז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח. וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. כי או"ה באים על ישראל להעבירם על דתם בשתי דרכים לפעמים הם באים בכח הזרוע ובכפייה ולפעמים הם באים בפיתויים וויכוחים, וע"ז הובטחנו שבשתיהן לא יצליחו כל כלי יוצר עליך בכוח הזרוע לא יצליחו לשון תקום אתך למשפט בויכוחים ופיתויים. וע"ז הובטחנו, שבשתיהן לא יצליחו. כי כל כלי יוצר עליך בכח הזרוע לא יצלח. וכל לשון תקום אתך למשפט בויכוחים ופיתויים תרשיעי.
והנה ידוע מש"כ החסיד יעב"ץ שבזמן הגזרות בספרד עמדו בנסיון דוקא המאמינים באמונה תמימה ואילו המתהדרים באמונתם שהיא ע"פ חקירה שכלית לא עמדו בנסיון הגזרות. והנה אמת נכון הדבר בגוונא שאו"ה באים בכוח הזרוע וכפיה, משא"כ כשבאים בפיתויים וויכוחים אזי הענין בהיפך. (מוכיח מהשל"ה)[18].
נקודה אחרונה זו, לפיה לעיתים נדרש השכל לתפקד כגורם מרכזי, חשובה גם כאיזון למה שעלול להיראות כהעדפה של הרגש. נראה שהגר"ש טורח לבסס את מעמדו של עולם הרגש והמסתעף ממנו, שכן הדברים צריכים חיזוק, אך אין בכך כדי להקהות ממעלת השכלודעימיה[19].
♦ ♦ ♦