רעיונות ופתרונות במדרשי חז"ל (עמוד ש"ג)
שריפת חידושי תורה
במאמרו המעניין של הרב אברהם מנחם הורוויץ שליט"א – 'רעיונות ופתרונות במדרשי חז"ל' כתב לדון (אות ט, עמ' שיא) איך מצינו לגדולי ישראל ששרפו את חידושיהם באומרם שאי"ז על דרך האמת [יעויין כתבה נרחבת במוסף שב"ק פ' חוקת תשע"ז], הא מבואר במג"א (סי' קנד סק"ט) בשם הבאר שבע דהשורף ספרי קודש וחידושי תורה עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלוקיכם.הנה אמרתי לציין בזה שכבר עמד בהערה זו הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז יו"ד סי' כ, אות ד, עמ' קמב), וכתב שם בתו"ד בזה"ל: 'ואשר כ' ששמע שכמה גדולים חיברו ספרים ואח"כ חזרו בהם ושרפו הכת"י, גם אני שמעתי זאת, אבל שם הענין הוא שאלו שחיברו הס' שוב ראו בעצמם, שיש בהם חשש שאינם מכוונים לאמת, או שגילו בהם איזה סודות שלא היה ראוי לגלותם, לכן בשביל שלא יבואו הבאים אחריהם לידי מכשול, ויהיה הקולר תלוי בצווארם, לזה מצאו להם היתר לשורפם, בבחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאף שאסור לשרוף ד"ת אבל כאן שיש חשש של מכשול, התירו לעצמם בשביל זה, ואין מזה ראיה לנ"ד שמותר לשרוף', עכ"ד. יעו"ש עוד מש"כ לענין איסור שריפת עיתון שפעמים רבות יש בו ד"ת.
ועוד יעויין בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' ד) להגה"ק ממונקאטש זצ"ל שדן בענין קבורת דברי תורה, שכל מה דמצינו דזו צורת גניזת ספרי קודש הם בספרים קודש שבלו ואינם ראויים לקרות בהם עוד, אבל בכתבים של חידו"ת שלא בלו כלל, אין לקוברן דעי"ז הם יבואו לריקבון ולבזיון. יעו"ש מש"כ שם.
ושוב מצאתי דבר חידוש למרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל בשו"ת שלמת חיים (סי' תקכא, ובמהדו"ח הוא בהל' כתבי הקודש סי' קמז), שנשאל שם בזה"ל: 'במה שמספרים על איזה גדולים ששרפו את כתבי חידושי תורתם, ועל אחד סיפרו שכך היה דרכו לכתוב ולשרוף, ואפשר לתועלת הזכרון וכדומה. אבל ק"ל דהרי כתבי הקודש צריך אף לחלל את השבת במקצת להציל מפני הדליקה, וכמדומה דברמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ו ה"ח) כתב דהשורף כתבי הקודש עובר בלאו, ואיך אפשר לשורפם בידים'.
והשיבו הגרי"ח זצ"ל: 'השורף דוקא כתבי קודש מתורה נביאים וכתובים, אבל בתורה שבע"פ שלא ניתנה לכתוב כי אם משום עת לעשות, והכותב עצמו רואה שאין בו צורך וחושש לבילוי זמן למי שיגיע לידו ומשום זה שורפם, כנראה שאין בו דררא דאיסורא אם אין בהם שמות ופסוקים וכדומה', עכ"ד.
וע"ע מש"כ מרן רבי יצחק אלחנן זצ"ל בשו"ת עין יצחק (או"ח סי' ה-ז). ועוד מצאתי כעת בתוך תשובת הגר"א גורדון זצ"ל (ח"א סי' ו) שכתב בזה"ל: 'ע"כ לשוני במכתבי הנ"ל, ולא נזכר שם שום דבר אחר רק אלו הדברים, ואדרבה יראה נא כבודו גם עתה במכתבי הנ"ל, כי בודאי לא שרף אותו, כי אסור לשרוף דברי תורה והוא איסור דאורייתא לכמה פוסקים, אם ימצא שם תיבה אחת שכתבתי וכו'', ע"כ.
ועוד מעשה יש על זקני בעל התוספות יום טוב זצ"ל מעין זה, וכמו שהובא בספר מגילת איבה (עמ' רב) מס' יכבד אב שבסו"ס שם הגדולים החדש: 'שמעתי כי פעם נחלה מוהר"ר שמואל והיה קרוב למיתה, הלך רבינו אל ארגז ספריו ולקח הכתב יד של התוי"ט, שלא היה עדיין נדפס ואמר: רבש"ע אולי הלכתי בגדולות ובנפלאות והיה לי קצת הנאה גופנית מספריי ומחיבורי, הנה אבטיחך כי אשרוף הכתב יד, וכבר הכין אש להציתו. ופתאום צעק בנו שמואל מתוך להבת אש, אבי אבי אל נא תעשה. אביו רץ בשמחה לשמוע מה זאת. ואמר החולה כי בזו הרגע היה בעולם האמת, ושמע שידונו עליו אם לחיים או למוות. ופתאום ראה רבינו הקדוש בעל המשניות (ר"י הנשיא) שאמר, הניחו אותו כי אביו חיבר הספר תוי"ט לשם שמים, והרבה פעמים כיוון האמת, וכעת רצה לשרוף הכת"י, ומיד הקצתי והרגשתי הטבה במחלתי, ועשה יומא טבא לרבנן', עכ"ד.
ובס' מגילת איבה שם העיר איך עלה בדעת התוי"ט לשרוף הד"ת הא הוא איסור, וכן תמה חכ"א בקובץ בית אהרן וישראל (תשרי-חשוון תשנ"ה, עמ' קלד) מה שהשיג על מעשה זה וכתב דלא היה ולא נברא. ובס' מגילת איבה שם כתב דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן, וא"כ כל שסובר שכתיבתו אינו על דרך האמת, דנכתב או ע"מ לקנטר א"כ אינו תורה אמיתית, או אפי' שנכתב שלא לשמה, וכוונתו בשריפה לאבדם כיון שאינם הגונים – יתכן דבכה"ג לא גזור רבנן, דאדרבה שריפתם זו היא חיזוק התורה שלא ימצאום. וכזה חשש רבינו התוי"ט בענוותנותו על עצמו, עד שהראוהו מן שמיא שאינו כן, יעו"ש.
ואסיים במה שידוע שמרן בעל קהילות יעקב זיע"א היה מקפיד שדברי תורה שאינם נכונים - שלא לקשקש עליהם בעט, דסו"ס זה ד"ת, אלא היה מקיף בקו מסביב לאות וסימן שיש למוחקם, ויל"ע עוד בכ"ז.
רב יוסף סומא מלידה היה או שסימא א"ע
במה שכתב (אות יא, עמ' שיב) עוד בענין רב יוסף שסימא את עצמו. הנה יש להביא בזה מקור נכבד נוסף והוא בתשובות הגאונים (שערי תשובה, סי' קעח), אשר שם הובא דרב יוסף ורב ששת לא יכלו לעמוד במילי דחסידות שקיבלו ע"ע בפטירת רב ולכן סימו את עיניהם. וכך הובא שם: 'דין עשרה מילי דחסידותא דהוה נהיג בהו רב, ובתריה לא יכילו כולהון שמעיה לאחזוקי בהון, וכל חד וחד מנהון אחזיקו בחדא מנהון: חד דלא הוה מסגי ארבע אמות בקומה זקופה ונהיג רב יאודה אחריו, שנית דלא הוה מסגי ארבע אמות בגלוי הראש ונהוג רב הונא אחריו. שלישית דקיים שלש סעודות כל ימיו בשבת ונהג ר"נ אחריו. רביעית וחמשית שלא היה מביט לצדדין ואפי' לפניו דאמר שימי וכו' אלמא עד דשמע קליה לא ידע, ונהגו רב יוסף ורב ששת אחריו ולא יכלו לעמוד בה עד שסימו את עיניהם. שישית כד הוה עייל לבי מדרשא הוה מקיף ולא הוה פסע ועייל קמיה רבנן דלא למטרח צבור, ונהגו רבי זירא ואביי אחריו. שביעית דלא הוה אכיל מסעודת הרשות משום חלב ודם וגיד הנשה. שמינית דכל דקפיד עליה אזל איהו לגביה ומפייס ליה ונהג רב זוטרא בריה דרב נחמן אחריו. תשיעית, שהיה רגיל תדיר בתפילין ונהג רב ששת אחריו. עשירית שהיה קולו ערב והיה רגיל לירד לפני התיבה ולהיות מתורגמן לרבו ולכל מי שצריך ולקיים מה שנאמר כבד את ה' מהונך ונהג ר' חייא בר אדא אחריו, דקאמרינן רב חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא הוה, והיה קולו ערב כשפורש על שמע ויורד לפני התיבה, אמר אהנייה לבוראך ממה דאהנייך, הדא הוא דכתיב כבד את ה' מהונך', ע"כ מתשובות הגאונים שם.ומה שהעיר הרא"מ הורוויץ שליט"א מגמ' עירובין (סה, ב) דמבואר שם דכרכיש רבה ברישיה, ורב יוסף אמר איך יתכן דשניים טעו בזה, ומאחר דמבואר בתשוה"ג הנ"ל דרב רב יוסף וגם רב ששת סימאו את עצמם, אז קשה בתרתי למי נענע רבה בראשו. אך הנה משם אין ראיה כ"כ, דיתכן דהתם היה קודם שסימו את עיניהם. וגם לאחרונים שהביא דכתבו דרב יוסף היה סומא מלידה, יש לומר דהכוונה דרב יוסף הבין משתיקתו דרבה דהוא מסכים לדברי רב ששת, ולא משום נענוע הראש.
אמנם העירני הרב כותב המאמר שיחי' דמה שכתבתי דלמי נענע את ראשו, אין ראיה כ"כ דמסתבר שהרבה תלמידים היו שם וראו את תגובתו, ורק מדברי רב יוסף קשה, ויל"ע. ועוד העיר במש"כ דרב יוסף הבין משתיקת רבה, דא"כ הול"ל 'שתק רבה' ולמה טרח הגמ' לספר דכרכיש רבה ברישיה אם זה לא הי' כלל הגורם לדברי רב יוסף, ודו"ק.
♦
נתעטף הקב"ה כשליח ציבור
עוד מה שהעיר הרא"מ הורוויץ שליט"א (אות טו, עמ' שטז) בגמ' (ר"ה יז, ב) א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה סדר תפילה, והעיר הנ"ל מה ענין עיטוף לש"ץ דווקא, הא גם יחידים המתפללין מתעטפים בטלית.הנה יעויין בלבוש (סי' תקפא ס"א) שכתב דהש"ץ יתעטף בטלית כשאומרים י"ג מידות, וז"ל: 'באותו זמן הש"ץ מתעטף בטלית, ואינו מברך להתעטף בציצית דק"ל ספק ברכות להקל כדאיתא לעיל סימן י"ח, אבל לא יאמר החזן הסליחות בלא עטיפת הטלית משום שאומרים בתוך הסליחות הי"ג מידות, ואמרינן במדרש נתעטף הקב"ה כש"ץ ולמד למשה הי"ג מידות, ש"מ שצריך עטיפה בשעת י"ג מדות', עכ"ל הלבוש. הרי מבואר דהוא הוציא מגמ' בר"ה הנ"ל שהש"ץ צריך להתעטף בעת אמירת הי"ג מידות והסליחות, ודו"ק.
וראה במגן אברהם (או"ח סי' יח סק"ב) דהביא את דברי הלבוש הנ"ל, והוסיף ע"ז בזה"ל: 'ולי נראה דכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף, כדאמרינן מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ. ובלחם חמודות כתב דאף האומר קדיש יתום, יתעטף מפני כבוד הצבור', עכ"ד. והובא גם במשנ"ב שם (סק"ה). וא"כ אתי שפיר דלכן נקטה הגמ' לשון זה, הכוונה למנהג שהש"ץ מתעטף.
שוב העירני הרב כותב המאמר בזה"ל: 'באמת כאשר הבאתי דברי הרשב"א בתשובה קצרתי במקום שאמרו להאריך, דהרשב"א רק כתב דאנו למידין ממימרא דר"י דיש חיוב ש"ץ לי"ג מידות, וממילא יש חיוב מנין, כי אין ש"ץ בלא מנין. אבל אין כוונתו דזה משמיע לנו ר"י, כלומר, דזה גופא מה דר"י בא ללמדינו, אלא דר"י מפרש כך כונת הפסוק, ומילתא אגב אורחא שמעינן מן הדא, דיש חיוב ש"ץ לי"ג מידות.
ולפי"ז גם דברי הלבוש נתפרש בזה האופן, כלומר, דמזה שהקב"ה 'נתעטף', ממילא שמעינן דהש"ץ בעי טלית בי"ג מידות.
אבל הרב המעיר רוצה להפך הדברים, כי כוונת ר"י גופא הוא שהקב"ה נתעטף בטלית מפני דינא דש"ץ בעי טלית, ומה שאמר נתעטף כש"ץ, היינו שאף שלא היה כתפילת שחרית אשר כולן מתעטפין, מ"מ נתעטף כמו הש"ץ במנחה או ערבית אשר רק הש"ץ מתעטף. ויש מקום לפרש כן.
אבל לפי"ז עדיין אינו מובן למה אמר 'אלמלא מקרא אמרו אין אנו רשאין לאמרו', כמו שהקשיתי בפנים ממקום אחר' – עכ"ד, ודו"ק.
חיים מלין
כולל שע"י ישיבת בית מדרש עליון
♦ ♦ ♦