תפילה וק״ש עם הנץ החמה

הרב דניאל אדר
ישיבת תורת החיים תכב"ץ

תפילה וק"ש עם הנץ החמה

א. תפילה בהנץ החמה – חיובה ועניינה

עמדתי ואתבונן בעניין תפילה בהנץ החמה, מהי חובתה זמנה ועיקרה.
♦

מקור חשיבותו של זמן הנץ החמה

איתא במשנה (ברכות פ"א ה"ב): מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכירו בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר בין תכלת לְכַרָּתַן^[2], (וגומרה^[3]) עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה: ע"כ. ומבואר מפשט המשנה שאין מחלוקת לגבי תחילת זמן קריאת שמע, וכל המחלוקת היא 'בעד סוף'.
והגמרא (ברכות ט ע"ב) נקטה בהדיא: מאי בין תכלת ללבן? וכו' ואחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו. אמר רב הונא - הלכה כאחרים. אמר אביי –לתפילין, כאחרים. לקריאת שמע, כותיקין. דאמר רבי יוחנן - ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי, ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זירא מאי קראה ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים ע"כ. ומבואר שלמעשה נקטה הגמרא בזמן קריאת שמע כותיקין, דהיינו שלכתחילה זמן קריאת שמע הוא בהנץ החמה^[4].
וכן במשנה במגילה (פ"ב ה"ד) איתא: הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן רבי יהודה מכשיר בקטן אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר: ע"כ. ואין לומר דדווקא אלו המצוות החוקים והמשפטים שכשרים לכתחילה מהנץ החמה, אך שאר מצוות כשרות לכתחילה מעלות השחר. זה אינו, שכן במשנה שלאחר מכן איתא בהדיא: כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב ולתפלת המוספין ולמוספין ולוידוי הפרים ולוידוי המעשר ולוידוי יום הכפורים לסמיכה לשחיטה לתנופה להגשה לקמיצה ולהקטרה למליקה ולקבלה ולהזייה ולהשקיית סוטה ולעריפת העגלה ולטהרת המצורע: ע"כ. ובשתי ההלכות איתא קריאת המגילה שכשרה כל היום, ומה קריאת המגילה רק בדיעבד כשרה מעלות השחר, ולכתחילה מהנץ החמה, כך גם שאר המצוות הן הנה רשומות. ואף אם תאמר שהמילים 'כל היום כשר' היינו מעלות השחר, שפיר יש לומר דכל היום דכשר, היינו בדיעבד, אך לכתחילה הזמן הוא מהנץ החמה כדכתבינן.
ומבואר מזה שזמן הנץ החמה הוא הזמן, שממנו והלאה חשיב 'יום' ודאי, ועיקר זמן המצוות התלויות ביום, מתחיל משם.
וכן מבואר במשנה (ברכות פ"ג ה"ה): ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ע"כ. ושפיר יש לומר דעיקר הקריאה היא עד הנץ החמה ועד בכלל, ככל שאר המצוות שזמנן ביום. ועי' לקמן בביאור משנה זו, דאיפליגו בה רבנן קמאי.
♦

מן הגמרא והמשנה לא מצאנו מקור להתפלל בהנץ החמה דווקא

ומכל הני דיני דקשוט דחזינן, אכתי לא שזפה עיני עין איה ודאה, האי דינא דיש להתפלל עם הנץ החמה. וכל מה שראינו עד כען, הוא שיש לקרוא ק"ש עם הנץ החמה.
ויש לשים לב שבכל הסוגיות העוסקות בזמן התפילה, לא ביארו לנו חז"ל מהו תחילת זמן תפילה לכתחילה. שכן כל זמני ההתחלה לגבי קריאת שמע (תכלת ללבן, תכלת לכרתן, חמור לערוד, זאב לכלב, משיכיר) מבוארים, ורק זמן תפילה תחילה והיא נעלמה. ואף פרק תפילת השחר, העוסק בזמני התפילות פותח 'תפילת השחר עד חצות, ר' יהודה אומר עד ארבע שעות'. ותחילת זמנה, הא לא רמיזא באורייתא. וכבר שמו לב לכך רבנן קמאי דקמאי, המאירי והרא"ש בתוספותיו על אתר, שניהם כתבו שאין נראה בסוגיין תחילת זמן התפילה.
ואף דאיתא בברכות (ט ע"ב) 'לתפילה כאחרים', מ"מ בכתבי היד (גם של הגמרא וגם של הרי"ף) איתא גירסא 'לתפילין' כאחרים, דזהו זמן תפילין. והכי פירשו גם הראשונים שגרסו ל'תפילה'. ואף שיש ראשונים שפירשו זאת לגבי תפילה ממש (כ"ן דעת ר"ת בספר הישר וכ"ד היראים בסי' רנב), מ"מ לדעת רובא דרבוותא בתפילין עסקינן, וגם לדעת היראים בתפילה, היינו תרתי – גם תפילין וגם תפילה.
ובאמת בגמרא בברכות (כו ע"א) איתא כך: תפלת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ארבע שעות תפלת המנחה עד הערב. רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. תפלת הערב אין לה קבע ושל מוספין כל היום.
גמרא ורמינהו, מצותה [של קריאת שמע] עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ונמצא מתפלל ביום! כי תניא ההיא, לותיקין, דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה. וכולי עלמא עד חצות ותו לא? והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים. שחרית מתפלל במנחה שתים! כולי יומא מצלי ואזיל עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה, מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה ע"כ.
ואת הסוגיא הזו אפשר לפרש בשני אופנים.
האחד, מקשה הגמרא היאך אתה אומר שמצוות תפילה היא עד ד' שעות, הלא שנינו שיש להתפלל מוקדם עם הנץ החמה. ועונה הגמרא ע"פ דברי רבי יוחנן שזהו מנהגם של וותיקים, שהיו מקפידים על כך, והוא עיקר הזמן. אך התפילה כשרה עד ד' שעות. ולפי זה יוצא שיש להתפלל סמוך להנץ החמה כמה שיותר, ואולי אף בההוא זימנא דווקא.
אך מאידך, אפשר לפרש באופן זה – הגמרא הקשתה היאך אתה אומר במשנה שזמן תפילה הוא עד ארבע שעות. הלא מפורש שיש להתפלל מיד בהנץ החמה, ולפחות יהיה זה לכתחילה, ולא היה לה למשנה להתעלם מדין זה. ומתרצת הגמרא – כי תניא ההיא לותיקין, דהיינו לעניין קריאת שמע כוותיקין. שכן רבי יוחנן דיבר רק על קריאת שמע. ועל כן יש חובה לומר קריאת שמע כוותיקין, אך לא איירי לעניין תפילה כלל, שצריכה להיות בהנץ החמה או סמוך לו בדווקא אלא רק מצד סמיכות גאולה לתפילה סמכינן לתפילה לזמן קריאת שמע, ועל כן יוצא 'טכנית' שהתפילה מתקיימת סמוך מאוד להנץ החמה, אך אינו בעצם אלא במקרה^[5]. וממשיכה הגמרא, שלפי זה כו"ע שאינם סומכים גאולה לתפילה, וכי יש להם הגבלה בזמן תפילה? הלא יכולים להתפלל מתי שירצו, כמו ששנינו 'מתפלל שתים'! ומתרצת הגמרא, שאכן יש זמנים לתפילה ועד חצות נותנים לו שכר תפילה בזמנה, משא"כ לאחר חצות.
♦

תליית המחלוקת בין רבנן קמאי בפירוש מילת 'גומרים'

ופלוגתא דא, תהא תליא בפירות תיבת גומרים – ותיקים היו גומרים אותה עם הנץ החמה. דאם משמעה הוא 'מסיימים' כמו שאנו רגילים לומר היום, אזי מבואר שהיו מסיימים לקרוא את שמע (וברכותיה) עם הנץ החמה, בכדי שמיד כשיתפלל, יהיה זה בעלות השמש על הארץ. ולפי זה 'ונמצא מתפלל ביום' היינו כדי שיתפלל בהנץ החמה.
אולם אם פירוש 'גומרין' הוא קוראים, כמו 'לגמור' את ההלל, גמרא גמור זמורתא תהא, אזי יוצא שהיו קוראים את שמע בזמן הנץ החמה, והתפילה לאחריה. ולפי זה אין הבדל בין זמן ההנץ עצמו, לחמש דקות לאחר הנץ החמה, ובין שעה לאחר מכן, כולהו חד דינא אית להו 'ונמצא מתפלל ביום', ואין עניין דווקא להתפלל בהנץ החמה כלל, אלא רק לקרוא את שמע בהאי זימנא.
♦

מן הגאונים נראה שעיקר עניין הנץ החמה הוא בקריאת שמע

והנה מן רבנן גאוני מצאתי דס"ל דעיקר עניין הנץ החמה הוא דווקא בקריאת שמע. וכך נקט רב עמרם גאון (הובא באוצה"ג חלק התשובות עמ' 22) ז"ל: ופסיקא הלכתא כר' יהושע, ולא הפסיד דקתני, מאי פירושא? לא הפסיד ברכות אלא מברך לפניה ולאחריה. אע"ג דבסוף שתי שעות קא קארי^[6] ולא מבעי ליה לשנויי בה בק"ש ממאי דתקינו רבנן. ומאי דקא אמרינן דמצי אינש למקרי ק"ש בתר שתי שעות, ח"ו! לכתחילה לא שרו ליה למעבד הכי, ומאן דעביד הכי בכוונה דלא מחמת אונס ולא מחמת איעכובי במידי דמצוה, נקרא פושע. ומאי מידי דשרי איעכובי? כגון שבתות וימים טובים ותענית ציבור, דמשתהו עד דמיכנפין ציבורא. אי נמי בני בי רב דיתבי וגרסי וממשיך להו גרסייהו. ממנעי רבים מן הק"ש ומן התפילה ותלמידי דיתבי וגרסי ואתו בעלי בתים למשמע ולמילף מפלפולייהו. ודותיקין מילתא דלא שכיחא היא, דלאו כולי עלמא מצי לכוונא כותיקין, ואע"ג וכו' א"נ לק"ש דשחרית היכא דליכא תקנת אחרים^[7], אבל היכא דאיכא מידי תיקון, כיוון דהאי שכיח, וכיוון כותיקין לא שכיח, שפיר דמי לאיעכובי. ע"כ. ומבואר מלשונו הזהב של רע"ג שעיקר תקנת הוותיקין, שאנחנו מתירים לוותר עליה כיוון דהויא מילתא דלא שכיחא, ובשביל טעם קל של רוב עם, או לימוד תורה יותר טוב, אנו מוותרים על זה, הוא בעיקר ק"ש של שחרית. ולעניין רמת החיוב עי' לקמן בס"ד.
שכן מדוייק מלשונו שכתב: "אי נמי לק"ש דשחרית היכא דליכא תקנת אחרים, אבל היכא דאיכא מידי דתקון" כלומר היכן שיכול לקרוא לאחר מכן קריאת שמע, מוותרים אנו על ק"ש כוותיקין. ומבואר מכך שעיקר ותיקין לק"ש נתקן^[8].
וכן עולה מדברי רב נטרונאי גאון (שם עמ' 23), וכ"כ בהדיא אחרון הגאונים בזמן והראשון במעלה, רבינו האי גאון וז"ל (שם): לענין ש"ץ המתעסק בתחנונים עד קרוב לשעה שלישית, ראוי למנעו, ולעסוק בשמע עם הנץ החמה ע"כ. והרי זה כמבואר. וכן איתא בקטע מפירוש רה"ג שהובא בספר הנר (עמ' 34 הע' 60) ודו"ק. וגם מדברי רה"ג שהובאו באבודרהם (מצוות קריאת שמע) איתא: וכתב רבינו האיי מצות שתי ברכות שלפני שמע לאומרן קודם הנץ החמה ומצות שמע עם הנץ החמה. ע"כ. ועל כן יש להניח בפשיטות שכן היא דעת רה"ג.
כן נראה מדברי רס"ג בסידורו (עמ' יב-יג): וזמן הבוקר, שבו חייבים בקריאה ובתפילה, מזריחת השמש עד סוף השעה הרביעית של היום. ותחילת הנץ החמה בכל מקום, היא תחלת זמני הקריאה והתפילה, ואל ידחה אותן מי שהן אפשריות לו. ומי שמעכב אותו איזה עיכוב או אינו טהור, יכול לקרוא ולהתפלל עד סוף השעה הרביעית, וזה כשיסור ממנו העכוב ההוא, ותכתבנה לו תפילתו וקריאתו כמצוות; ואם קרא או התפלל אחרי כן, לא תכתבנה לו כמצוות אלא כהוספות. עכ"ל. ומבואר מדברי רס"ג שמזמן הנץ החמה מתחיל זמן הקריאה והתפילה. וכיוון שבכל מקום קיימא לן שהקריאה (היא ק"ש) קודמת לתפילה, מבואר שאת קריאת שמע היו קוראים בהנץ החמה, והתפילה לאחריה. דאלו היה סובר שיש להקדים את הקריאה, היה לו לכתוב זאת בפירוש^[9].
וכן משמע בתשובה לגאון (תשובות גאוני מזרח ומערב סי' קמא): כדתנן בק"ש מצותה עם הנץ החמה וההוא מצוה רשות ניהו מאן דקרי לה ההוא כותיקון קיים מצוה ואית ליה שכר ומאן דאחר לה לית עליה עון כמי שלא קרא ש' כל עיקר אלא שאבד אותו שכר ע"כ. ומשמע מדבריו שעניין הותיקין הוא לק"ש דייקא. אולם אין כל כך לדייק מדבריו דעיקר כוונתו היתה לבאר דיש 'מצוה' שאינה חובה, אלא רק למצווה מן המובחר בעלמא^[10].
♦

שיטת בה"ג

אולם רבנו שמעון קיירא בספרו הלכות גדולות כתב (הלכות ברכות סי' א פרק רביעי): תפלת השחר עד חצות, ורמינהי מצותה עד הנץ החמה כדי שיקרא קרית שמע קודם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, כי תניא ההיא לותיקין, דאמר רבי יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. ועד ארבע שעות נמי איכא שכר תפלה בעתה, דתנן רבי יהודה אומר עד ארבע שעות, ואמר רב כהנא (שם כז א) הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. וכו' ע"כ.
ומבואר מדבריו תרתי - ראשית, שהוא גרס בברייתא שממנה הקשתה הגמרא 'מצוותה עד הנץ החמה' ופירשה – כדי שיקרא קריאת שמע קודם הנץ החמה, ומבואר שהתפילה היא אשר צריכה להיות בהנץ החמה.
ובנוגע לגרסתו בגמרא 'עד הנץ החמה', הנה כי כן מצאתי בכמה מכתבי היד הקדומים (מינכן 95, אוקספורד 366^[11], פריס 671). אולם גרסא זו לבדה, אין בה כדי להכריח את פירושו של בה"ג בזה. דשפיר יש לומר דהיינו 'עד ועד בכלל', ונפרש את הלשון עד הנץ החמה, כמו הלשון 'עם הנץ החמה' שהובאה בדברי רבי יוחנן. ולק"מ. ועוד, בכתב היד הקדום יותר (פירנצה 7 שהוא מן המאה השתים עשרה, בסביבות מאתים שנה לפני שאר כתבי היד) איתא 'עם הנץ החמה', וא"כ הויא בעיא דלא איפשיטא^[12].
ועוד בה, בעייני בבה"ג הוצאת הילדסהיימר, ראיתי שנוסח הפנים שלו מוחק את כל הלשון שהובאה לעיל, ושמהּ בהערה. והדברים צ"ב. ועי' לקמן בס"ד.
♦

גם מדברי רבותינו הראשונים עולה ככל החזיון הזה

מי הוא זה מתניו שינס, ושמעו מבבל עד חנס, בפירושו כל היהודים כינס, זרחה שמשו בארץ תוניס, הלא הוא רבנו חננאל ברבי חושיאל, אשר כתב בפירושו (היא לא נדפסה, רק הובאו דבריו בספר הראבי"ה) וז"ל: ופר"ח דקיי"ל כוותיקין דאר"י וותיקים היו גומרים אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום, א"ר זירא מאי קרא? יראוך עם שמש וגו' כלומר יקבלו עול מלכות עם שמש, ומצות ק"ש מתחיל מעם הנץ החמה וגומר עד שלש שעות ביום, כר' יהושע. אבל לתפילת השחר עד ארבע שעות ביום כרבי יהודה בפ' תפילת השחר וכו' ע"כ. וכן איתא באוצר הגאונים בפירושי ר"ח (עמ' 8): ור"ח ז"ל פירש דהאי גומרין ר"ל קורין ופסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד שלש שעות ע"כ. ומבואר שכיוון שזמן ק"ש מתחיל מהנץ החמה, ויש לקרוא ק"ש בזמן ההוא, מבואר הדבר שאין מתפללים בזמן ההוא אלא לאחריו^[13].
וגם מדברי רש"י עולה כן. שכן רש"י כתב (ט ע"ב) על הגמרא לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין. מאי קראה? יראוך עם שמש וגו' עי"ש וז"ל: ותיקין - אנשים ענוים ומחבבין מצוה. מתפלל ביום - דהנץ החמה לדברי הכל יום הוא. מאי קראה - דמצוה להתפלל עם הנץ החמה. דכתיב ייראוך עם שמש וגו' - מתי מתיראין ממך - כשמוראך מקבלים עליהם, דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בקריאת שמע. עם שמש - כלומר: כשהשמש יוצא, היינו עם הנץ החמה. ע"כ.
ומבואר מדברי רש"י שותיקין שהם האנשים המחבבים מצוות, קוראים קריאת שמע עם הנץ החמה. וכן כתב בהדיא שמקבלים מלכותך עליהם בקריאת שמע, וזה נעשה עם שמש, עם יציאת השמש, היינו עם הנץ החמה. ולא עלתה על דעת רש"י לומר שדווקא התפילה צריכה להיות בהנץ החמה, וזה פשוט. ומה שאמר רש"י: "מאי קראה? דמצווה להתפלל עם הנץ החמה" ע"כ. כוונתו פשוטה לפניה, שהתכוון במילה 'להתפלל' לא לתפילת שמונה עשרה דווקא, אלא שיש לערוך את סדר התפילה, שהוא בעיקרו ק"ש ותפילה, דיש למסמכינהו אהדדי^[14], בזמן ההוא. אך לעולם ק"ש היא בהנץ החמה, והתפילה לאחריה, ויבואו דבריו של רש"י לאחר מכן ויוכיחו כן. דאלת"ה יצאו דבריו של רש"י סתרי אהדדי תוך כדי דיבור. ולדידן הכל א"ש.
ושלא תאמר שזהו פירוש זר ומוזר, אביא לך ראיה שכן הוא, שכך כתב גם היראים (סי' רנב): כאחרים. אמר אביי לתפלה של שחרית כאחרים ק"ש כוותיקין ענין אחד לתפלה, ולמצות תפילין כאחרים שאין מצותן אלא ביום. ע"כ. ומבואר שלא נמנע לכנות את ק"ש בתור 'ענין אחד לתפילה' כיוון שהק"ש סמוכה לתפילה ודבוקה וחבוקה בה. וכן נראה גם מלשון השאילתות.
איברא, דברש"י בפרק תפילת השחר איתא: לותיקין - המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו, מקדימים לאחֵר הנץ החמה להתפלל, וכי תנן במתניתין - למאחרים, שלא יאחר יותר מחצות, שמשם ואילך עבר הזמן. ע"כ. ועל פניו עולה מדברי רש"י הכא, שהוותיקין מקדימים את תפילתם להנץ החמה, ומשמע שהתפילה היא בהנץ החמה.
אך הקורא קורא ותמה, וכי במשנה או בגמרא כבר הזכרנו שמותר להתפלל מעלות השחר, שרש"י צריך להדגיש לנו שהוותיקין היו מאחרים את התפילה להנץ החמה? הלא אין זה במשמע המשנה והגמרא כלל. ועוד בה, רש"י הלא בא לומר שהוותיקים הם מקדימים, והיה צריך לומר 'מקדימים להתפלל בהנץ החמה' ומאי שייטא דתיבת לאחֵר הכא?
ועל כן, יש להציע בכפיפת ראש, לקרוא זאת קצת אחרת, כך: המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו, מקדימים לאחַר הנץ החמה להתפלל ע"כ. ולפי זה יוצא הכל כפתור ופרח, וקריאת שמע היתה נאמרת בהנץ החמה, והתפילה לאחריה וכדעת רוב הגאונים וכדעת ר"ח. והקושיות שהקשיתי לעיל, לק"מ לפירוש זה. ולדעת רש"י פירוש הגמרא יהיה כך: 'היאך אמרת במשנה שאפשר להתפלל עד ד' שעות לכל הפחות, הלא מצוותה של ק"ש עם הנץ החמה, והתפילה לאחריה מיד! התשובה – כי תניא ההיא לוותיקין, שהם היו מקפידים להתפלל מוקדם יותר, מיד לאחר הנץ החמה. אך שאר עמא דבירושלים היו מתפללים כרגיל לאחר מכן'. ואף שמצד הלשון זה קצת קשה, דמאחר את הפועל ('להתפלל') אחר הנושא (הנץ החמה), והיא לשון קצת פיוטית, ואין דרכו של רש"י לפייט בפירושיו, מ"מ יש מקום להציע כן.
ומ"מ גם אם לא נאמר כן בדעת רש"י, שפיר יש לפרש דבריו כך ש"להתפלל" היינו גם קריאת שמע וגם תפילה כדכתבינן לעיל בדעתו, וכיוון שהעיקר בפרק תפילת השחר הוא ענייני התפילה, לכן הדגיש רש"י בדבריו את התפילה. ולא נתכוון בפתשגן הנשתוון לשנות אמריו בזה. ובפרט שכל קדמוני הראשונים והגאונים, בני דורו של רש"י הכי ס"ל, שפיר יש לומר דאפושי פלוגתא לא מפשינן בהכי^[15]. וגם הלשון של רש"י (כט ע"ב ד"ה עם דמדומי) אקרא דייראוך עם שמש: עם דמדומי חמה - תפלת יוצר עם הנץ החמה, ע"כ. לא מקשה אמאי דכתבינן. שכן כיוון שיש לסמוך ק"ש להנץ החמה, ממילא יוצא שגם התפילה נעשית בסמיכות גדולה להנץ החמה, אף שעיקר הקדמת הנץ החמה הוא לעניין קריאת שמע. ושמא לכן נקט רש"י הכא את הלשון 'תפילת יוצר', דהא הכא עסקינן רק בתפילה ולא בק"ש, ובכדי שלא נחשוב שהעיקר הוא התפילה בהנץ החמה, נתן בה את הלשון 'יוצר' להזכיר מידת קריאת שמע בתפילה. וראיתי להזכיר כאן את לשון מדרש תהילים: דבר אחר ייראוך עם שמש. זו תפלת השחר שקורין קריאת שמע עם הנץ החמה. ע"כ. ומבואר שאף שהעיקר בדבריו הוא קריאת שמע עם הנץ החמה, מ"מ לא נמנע מלהשתמש בלשון 'תפילת השחר'. ועל כן שפיר יש לומר שכן דעת רש"י (ואפשר שגם המדרש הנ"ל או מדרש דומה לו הוא מקורו). וממילא אין כלל הכרח לומר בדעת רש"י שהעיקר בהנץ החמה הוא תפילה, אלא יותר נראה בדעתו שהעיקר הוא קריאת שמע כמו שכתב בהדיא.
וכן עולה מדברי הר"ז אגמאתי ז"ל בספר הנר (עמ' 31) שכתב: ת"ר באבל רבתי, אין מוציאין את המת סמוך לק"ש, פירוש סמוך להנץ החמה ע"כ. ואי הוה ס"ל דק"ש זמנה קודם להנץ החמה, וזמן תפילה הוא אשר בהנץ החמה, היה לו לכתוב 'לפני דלפני דהנץ החמה' או כיו"ב. והרי זה כשאר רבוותא.
ומה לי עוד לדבר, אחר שכן דעת ארי המשבר, והיאך מילין אחבר, בעוד רבינו הרי"ף יסובר, והלא כתב בהא מילתא ובהאי לישנא (ד ע"ב): תניא, ר"מ אומר כדי שיכיר וכו' אחרים אומרים, כדי שיראה חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו. אמר רב הונא, הלכה כאחרים. אמר אביי, לתפילין כאחרים, לקרית שמע כותיקין, דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. א"ר זירא מאי קראה? ייראוך עם שמש. וכן הלכתא, אלא מיהו לית כל אינש יכול לכווני ולמעבד כי הא מילתא ואפי' הכי מצוה למיקרי קודם הנץ החמה מעט, כדי שלא יתפלל אלא לאחר הנץ החמה שנמצא מתפלל ביום, ואף על פי שאינו עם הנץ החמה דוקא: ע"כ.
ומבואר מדבריו, שעיקר עניינו של הנץ החמה הוא לקרוא קריאת שמע עם הנץ החמה ממש, וזהו הפסוק ייראוך עם שמש, וקאי עלי קריאת שמע. תדע שכן הוא, שאחר שכתב שאין כל אדם יכול לכוון ולעשות כן, כתב דמ"מ מיהא יש לקרוא מעט קודם הנץ. ומבואר שאין דברתו של הרי"ף אלא על קריאת שמע בלחוד. וזו היא המילתא דלית כולי עלמא יכולים לכוון אותה^[16]. ואמטול הכי כתבו הגאונים שותיקין הויא מילתא דלא שכיחא, וכל הנביאים בסגנון אחד. ועל כך אומר שאף שאיננו יכולים לכוון ולקרוא ק"ש ממש עם הנץ החמה, שלא נתייאש, ואין יאוש בעולם כלל, אלא יש לקרוא את קריאת שמע בברכותיה מעט קודם הנץ החמה^[17], לפחות להרוויח את שמונה עשרה לאחר הנץ החמה. ומבואר מכאן בהדיא, שגם את תפילת שמונה עשרה לא קיווה ולא ציפה הרי"ף שיעשוה בהנץ החמה דווקא, ואפילו לא כקריאת שמע שלכתחילה מיהא צריכה להיות בהנץ החמה. ולא התנה אלא שתהיה לאחר הנץ החמה, והרי זה כמבואר. ועי' בדברי הר"י מלוניל על אתר שהעיר שכן דעת הרי"ף וכמו שכתבתי בס"ד. ועי' ברא"ה שכתב על דברי הרי"ף שאינו מבין את לשונו, אולם לפי מאי דכתיבנא, הכל א"ש^[18].
ובפרט לפי גירסת כתב יד ניובאואר (550) שכתב 'ואפילו הכא מצוה למיקרי קודם הנץ החמה כמעט כדי שלא יתפלל אלא לאחר הנץ החמה' ומבואר שההרחקה מן הנץ את קריאת שמע, היא דחויה, ובאמת יש לקרבה כל כמה דאפשר. אך לא מצד תפילת העמידה, אלא מצד קר"ש.
וכ"ד האשכול (הל' ק"ש וברכותיה ו ע"ב): וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. ושדר רב שר שלום הנץ החמה כמשמעה, [בשעה] שמבקשת חמה להראות פניה (ותאדים) [ומאדים] העולם, כדכ' ויוצא פרח ויצץ ציץ ומתרגמינן ואנצת נץ, תחלת הראות פניה. ואין אדם מצוי לכוין באותה עונה, מכל מקום מצותה מזו העונה עד שלש שעות כר' יהושע, ולא הפסיד בברכות אם קורא משלש שעות ואילך. ע"כ. וכ"ן מדברי המנהיג עמ' סז', ונראה שכן הביא בדעת הראב"ן. אולם עי' בראב"ן סי' קסז. וכן משמע קצת בדברי האבודרהם (מצות קריאת שמע) וי"ל. וכן מדוקדק מדברי העתים (סי' קעה) שכתב: ומנהג שהיה במקום ראשי ישיבות בהשלמת הפרשיות כן היה הדבר שהיו מתקבצין בשבתות וקובעין מדרשות לריבוץ תורה עד שתי שעות ששאלו מראשי ישיבות והתירו להן לאחר הק"ש משעת הנץ החמה ע"כ. והרי היו גם מאחרים התפילה לזמן אחר, כמו שכתב לאחר מכן בסמוך, ולא הזכיר את קריאת שמע אצל הנץ החמה, אלא מפני שזהו זמנה, ופשוט.
ויש לסייע לשיטה זו מדברי המסכתות קטנות (מסכת סופרים פרק ח"י הלכה ו'): כדי לקרות קריאת שמע כוותיקין עם הנץ החמה ע"כ^[19].
♦

שיטת רבנו שלמה בן נתן בסידורו

וחמותי ראיתי או'ר בדברי חד מן קמאיי הלא הוא רבנו שלמה בן נתן אג'יבלי בסידורו שסידר על דעת הגאונים, וכ"כ (עמ' כ'-כא') וז"ל: וצריך אני להזכיר כאן זמנה, והוא לפני עלות השחר והופעת האורה. אבל קריית שמע בלבד הזמן המתאים ביותר לקרותו, בשעת זריחת השמש לבעלי מעלה ונבחרים. וכו' אבל שמונה עשרה רק מעלות השחר עד סוף השעה הרביעית מן היום. עכ"ל הזהב. ומבואר מדבריו שאין שום עניין לתפילה עם הנץ החמה, וכל עניין הנץ החמה הוא רק לקריאת שמע בלבד.
אולם אם נדקדק בדבריו נראה קצת קושי. שכן כתב שזמנה והוא לפני עלות השחר והופעת האורה. ועי' בהגהות המו"ל (הע' 43) שכתב למחוק במקור הערבי תיבת 'קבל' שתרגומה הוא לפני, ולקרוא 'והוא'. וצ"ע.
ואמרתי שיש לפנות אל הגדולים יודעי שפת הערב, ופניתי לידידי אשר כנפשי, רב אחאי, רב חביבאי, רב רחומאי, רב האי גאון, ר' עדיאל ברויאר אשר ידיו רב לו בכתבי רבנן קמאי דקמאי וגם עדיף מני עשר ידות בלשון חכמינו דוברי לשון הערב. והוא בחכמתו הנפלאה כתב לי שני דברים.
ראשית במקור הערבי שממנו נדפס הספר כתוב כך: וינבג'י אן אדכר ההנא אוקאתהא ולו קבל טלוע אלפג'ר וט'הור אלט'ו. ע"כ ותרגומו: וראוי שאזכיר כאן זמניה אפילו לפני עלות השחר והופעת האור ע"כ. וכתב לי שהמהדיר קרא בטעות 'והו' (=והוא) במקום 'ולו' (=אפילו).
והרי לפניכם צילום מכתב היד שממנו נדפס החיבור:
והמעיין יראה (בשורה האמצעית 13 אותיות מצד ימין) שהאות ל' מעט מוזרה.
ואחר שהבנו שיש לקרוא 'ואפילו', תסתער עלינו קושיא חזקה, דעל פניו המשפט אינו מובן, דהרי תפילה שחרית אין זמנה 'אפילו לפני עלות השחר'!
וכאן כתב לי את הדבר השני, ואמר שר' שלמה בן שמואל, חכם מצרי בזמנו ובמקומו של רבי אברהם בן הרמב"ם, צדיק עת'ק מסידור רשב"ן את המשפט הזה ממש, ושם מבואר שנפלה טעות הדומות בין שתי תיבות 'אלפג'ר'. וכך הוא המשפט המלא: וינבג'י אן אדכר ההֻנא חדוד אוקאתהא אלתי תֻצלי פיהא מן דלך אן אלברכות ופיסוקי זמרה פיג'וז תֻקאל ולו קבל טלוע אלפג'ר ואמא ברכת יוצר ואהבת וקרית שמע ואמת ויציב פבעד טלוע אלפג'ר וט'הור אלצ'ו ע"כ. וכל המילים המודגשות חסרות בנוסח הנדפס, והוא חסרון הניכר, ומבואר שהסופר של כתב היד המצולם לעיל טעה בין שתי תיבות 'אלפג'ר'. ותרגום המשפט הוא (על פי תרגומו של ידידי הנ"ל):
וראוי שאזכיר כאן גבולות זמניה אשר תתפלל בהם והם^[20]: הברכות ופיסוקי זמרה אפשר שייאמרו אפילו לפני עלות השחר, ואילו ברכת יוצר ואהבת וקרית שמע ואמת ויציב לאחר עלות השחר והופעת האור. ע"כ.
וברוך שמסר עולמו לשומרים, ויתברך ידידי ר' עדיאל ברויאר שליט"א בטומוס שלברכות.
ואף שאין לזה עניין לדינא, דהלא פשוט הדבר מהמשך דבריו דשמיעא ליה וסבירא ליה כדעת ר"ח ודעימיה ודלא כדעת הרמב"ם. מ"מ לברר מקחו של צדיק, דבר גדול הואכ.
♦^[21]

ביאור שיטת בה"ג

על אף האמור, אינו נמנה וגמור, דהוא בספרת'ו שמור, בדברי רבי שמעון קיירא בהלכות גדולות שכתב (סי' א' הלכות ברכות פרק רביעי): (שם כו א) תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר עד ארבע שעות. תפלת המנחה עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. תפלת ערב אין לה קבע, ושל מוספין כל היום. תפלת השחר עד חצות, ורמינהי מצותה עד הנץ החמה כדי שיקרא קרית שמע קודם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, כי תניא ההיא לותיקין, דאמר רבי יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. ע"כ.
ועל פניו, מבואר שזמן ק"ש, אינו בהנץ החמה ממש, כפי שדקדקתי מכל הני רבוותא דלעיל. אלא דעתו היא שיש לקרוא קריאת שמע קודם הנץ החמה, בכדי שיתפלל ביום. ויש לשים לב לניסוח. הגמרא נקטה "ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום", דהיינו, המצווה היא לומר קריאת שמע 'עם^[22]' הנץ החמה, והמטרה של הזמן הזה בקריאת שמע, הוא בכדי לסמוך גאולה לתפילה. ואם תאמר, מה הבעיה? שיסמוך גאולה לתפילה קודם הנץ החמה. על כך עונה הגמרא 'ונמצא מתפלל ביום' יש פרט טכני שיש לקיימו – התפילה ככל שאר המצוות שכשרות כל היום, צריכה להיות לכתחילה אחר הנץ החמה.
אולם בה"ג נוקט אחרת, "מצותה עד הנץ החמה כדי שיקרא קרית שמע קודם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום" בה"ג הופך את המטרה להיות קריאת שמע שקודם הנץ החמה, וממילא התפילה שבאה לאחריה תהיה בהנץ החמה. ואם לפי מה שדקדקנו לעיל מן התלמוד, וכן מדברי הגאונים והראשונים שקריאת שמע היא בהנץ החמה, והתפילה מיד לאחר זמן זה. הנה לפי פשט דברי בה"ג, אין הדבר כן, אלא התפילה שצריכה להיות ביום, היא תהיה בהנץ החמה.
♦

אף שכך המשמעות הפשוטה של בה"ג – יש לפקפק בזה

והנה אף שאמת נכון הדבר, המשמעות הפשוטה של דברי בה"ג הללו היא כמ"ש לעיל, מ"מ אין הכרח שלכך התכוון בה"ג בעצמו. ראשית יש לשים לב, שההבדל בין בה"ג לשאר הראשונים והגאונים, אינו בהדגשת זמן התפילה – שעליו להיות בהנץ החמה, אלא דווקא בהדגשת הזמן של קריאת שמע, שעליו להיות קודם הנץ החמה. ושפיר יש לומר שהתפילה, עיקר עניינה הוא להיות ביום, וכלל לא משנה אם זה בהנץ החמה או לאחר מכן. ועוד, כשקוראים את בה"ג ומפרשים אותו כמו שכתבתי לעיל, יש לשים לב שיש כאן הנחת יסוד מסותרת, בה"ג לא גרס כמו הלשון לפנינו בדפוסי הגמרא, 'מצוותה עם הנץ החמה', אלא גרס מצוותה 'עד' הנץ החמהכב'. ואפשר לדקדק מזה, שהנץ החמה הוא סוף זמנה וממילא זמן התפילה יהיה בהנץ החמה בעצמו.
אולם, אם זה יהיה הפירוש הנכון של הגמרא (בהנחה שגורסים 'עד' גם בלשון התלמוד), אם כן היה לגמרא להקשות גם כאן 'סתמא כרבי אליעזר?!' וממה שהגמרא לא הקשתה, שפיר יש לומר שעד הנץ החמה הכוונה עד ועד בכלל, כלומר שאפשר לקרוא את שמע עד הנץ החמה ממש. ואם זהו פירוש דברי בה"ג ממילא יש להבין את ההנחיה שנתן בה"ג כך: 'החל נא את ק"ש וברכותיה מעט קודם הנץ החמה, כדי שעכ"פ תפילתך תהיה ביום', שכן סמיכות הגאולה לתפילה היא רק על ידי ברכות ק"ש, ופשוט הוא שהקורא גם מברך לפניה ולאחריה כתיקון חז"ל. ולכן אומר בה"ג אל תתחיל את ברכות ק"ש בהנץ החמה, דאז קריאת שמע עצמה תהיה לאחר הנץ החמה. אלא תתחיל מעט קודם, ותסמוך גאולה לתפילה ותתפלל ביום.^[23]
וכן משמע קצת במ"ש בה"ג גופיה (סי' א' הל' ברכות פ"ג): [פסק] ואסיר ליה לאיניש למיקרי קרית שמע כשהוא ערום, ואפילו קאים במיא ומטא זמן קרית שמע דהא מיכסי במיא, אסיר ליה למקרי, דתנן (שם כב ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואי עד דסליק עבר זמן קרית שמע יתכסה במים ויקרא. ע"כ. ומבואר שכלל לא התייחס לזמן זה של הנץ החמה בתור זמן תפילה העיקרי, אלא הזמן העיקרי לק"ש. ולא כתב שיש לקרוא מעט קודם, כיוון דאיירי באדם הנמצא במקווה, ובפשטות אינו סומך גאולה לתפילה בברכות ק"ש, דאינו יכול להתפלל, ובפשיטות קורא רק את הפרשיות, ועל כן שפיר דמי לצמצם ולקרוא את פרשיות שמע בעודו במים.
♦

שיטת הרמב"ם

ובאמת ראש המדברים בכל מקום, הלא הוא רבנו הרמב"ם, מי כמוהו מורה, משמעו מי לא ירא, בחיציו איש לא יגרה, ובתורתו אור ה' שורה. מדבריו נראה דאזיל כדעת בה"ג וכפי שפירשנוהו בתחילה. שכך היא לשון רבנו משה (פ"א מהל' ק"ש הי"א): ואי זה הוא זמנה ביום? מצותה, שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר. ע"כ. ומבואר מדברי רבינו שנקט כלשון בה"ג, ופירשה כאפשרות הראשונה שכתבתי לעיל בס"ד, דהעיקר בעניין הנץ החמה לדעתו הוא להתפלל בהנץ החמה, וממילא קריאת שמע צריכה להתבצע לפני כן. וכן עולה מדברי בהלכות תפילה (פ"ג ה"א): תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום, ע"כ.
♦

כשיטת הרמב"ם נקטו הרבה ראשונים

וכדעת רבינו משה נקטו רובא דרבנן קמאי, כ"ד הרי"ד (כו ע"א): ורמינהי, מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפל' ביום. אלמא דזמן תפילת השחר בהנץ היא, והיכי תנן עד חצות. כי תני' ההיא לוותיקין. פי' חסידים שהיו מקדימין למצות ומחרדין לעשות דבר בזמנו כמצותו, ומקדימין וקורין קרית שמע לפני הנץ החמה להתפלל מיד ולסמוך גאולה לתפילה, כדאמרן לעיל. אבל להקדים ולהתפלל קודם הנץ החמה אינן רשאין, כי עדיין לא הגיע זמנה. וכי תנן מתני' למאחרין, שלא יאחרו יותר מזמן האמור, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, שמשם ואילך עבר הזמן. ע"כ.
ואף שיש לפרש בדבריו כמו שפירשתי בדברי בה"ג לעיל, מ"מ נכדו הריא"ז גילה לנו שכן דעתו, וז"ל הריא"ז: וכן אם קרא קרית שמע שלשחרית אחר עלות השחר יצא ידי חובתו, אבל לכתחילה לא יקרא אלא סמוך להנץ החמה, כדי שיסמוך ברכה אחרונה שלקרית שמע, שיש בה גאולת מצרים, לתפלה שהיא אחר הנץ החמה, שאין מתפללין תפלת שמונה עשרה ברכות אלא [אחר] הנץ החמה, שנ' ייראוך עם שמש. ע"כ^[24]. וכן שיטת המאירי (ברכות ט ע"ב ד"ה ומכל מקום): ומ"מ ותיקין שסומכים גאולה לתפלה ואין רוצים להתפלל עד שתזרח החמה שהוא יום גמור קורין אותה קודם הנץ החמה בכדי שיגמרוה עם הנץ החמה ויעמדו להתפלל והוא זמן שלישי ע"כ. וכן שיטת התוספות (ברכות שם ד"ה לק"ש כותיקין): וי"ל דודאי זמן ק"ש מתחיל לאחר עמוד השחר וזמנו עד ג' שעות ומיהו מצוה מן המובחר כותיקין סמוך להנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ואפי' ותיקין נמי מודו לרבי יהושע וכו' ומיהו קשה דאמרינן ביומא (ד' לז ושם) אף היא עשתה נברשת של זהב כיון שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות הימנה והיו יודעין שהגיע הנץ החמה ובא זמן ק"ש של שחרית ומוקי לה התם בשאר עמא דירושלים אלמא משמע דעיקר זמן ק"ש לאחר הנץ החמה והא לא הוי כותיקין שהיו קורין קודם להנץ סמוך להנץ. וי"ל דאותו זמן הוקבע לצבור לפי שלא היו יכולין להקדים ולמהר כותיקין כי רוב בני אדם אינם יכולין לכוין אותה שעה. ע"כ. ומבואר שגם התוספות הבינו את הנץ החמה כשיטת הרמב"ם, דק"ש נקראת קודם הנץ החמה והתפילה לאחריה. וכן דעת הר"י מלוניל (ד' ע"ב), וכ"ד רבינו יונה (ד' ע"ב), וכ"כ הרא"ש (פ"א סי' י'), וכ"ד הרא"ה (ט ע"ב) שכתב: ייראוך דהינו תפלה תהי עם שמש, וכן הלכתא ע"כ. וכ"ד האור זרוע (סי' יג'), וכ"כ בסמ"ג (עשין יח), וכ"ן מדברי הריטב"א (יומא לז ע"ב), וכ"ד ספר השולחן (הל' קר"ש שער א' ד"ה ואיזהו זמנה), וכ"כ בספר הבתים (שער ב' אות ה'), וכ"כ האורחות חיים (הל' תפילה ח"א אות צה), ושנה פרקו בספר הכלבו (סי' י' ד"ה איזהו), וכ"כ בספר מצוות זמניות (הל' קר"ש ד"ה ואמנם תחילת). וכ"ה בשיטמ"ק (ט ע"ב). ועי' בראבי"ה (סי' כה) וצ"ב.
♦

אליבא דאמת נראה שיש להעיר מעט על דברי גאון הגאונים הרמב"ם ז"ל וסיעת מרחמוהי

ובראותי האי חזוא רבא, כל הני שרי הצבא, ועליהם רבינו הרמב"ם שר רבבה, ואני כעשב נדף קש וגבבא. אמרתי לפי מחסום אתן כאחת, לבל אפול במהמורי פחת, והרי בדיבורי לא יהא נחת, והינני עילג לא צחת, אך עתה הזמן אמת קחת, ואף אם דברי כמוץ ברחת, ומשולים כשחת, הנה מבני עניים תצא תורה השוכנים מתחת. ואמר המחבר בשפה רפה מדבר, כי מפשטות לישנא דתלמודא מבואר שפיר כדברינו לכאורה.
הלא נקטה הגמרא בפשיטות (ט ע"ב): אמר אביי לתפילין כאחרים לקריאת שמע כותיקין, דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום ע"כ. ובפשטות 'עם הנץ החמה' היינו שקריאת שמע היא עם הנץ החמה, בזמן הנץ החמה, וכמ"ש רש"י, ור"ח וגאוני קדמאי. וגם המשנה בפרק שלישי דאיתא בה הכי (פ"ג ה"ה): ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו יתכסה במים ויקרא ע"כ. ומבואר שלא הקפדנו אלא על קריאת שמע בהנץ החמה, ולא על תפילה.
והרמב"ם שם פירש: דברי משנה זו אינם אלא בותיקין שהיו נזהרין לגמור קרית שמע עם עלות החמה באופק כדי שתהיה תפלתם עם עלות החמה, וסמכוהו למאמר ה' ייראוך עם שמש, לפיכך יתכסה במים ויקרא. ע"כ. ועל פניו דברי רבינו כאן קשים. דהא עסקינן באדם שכלל לא הולך לסמוך ק"ש לתפילה, הלא הוא נמצא בתוך המים ערום, ובקושי התרנו לו לקרוא ק"ש. ואף ברישא של המשנה שאמרנו לו לעלות ולהתכסות ולקרות, הרי הרמב"ם למדנו של הרי כיסוי הגוף לק"ש כהרי כיסוי הגוף לתפילה, ושפיר דמי שהתכסה מעט רק בכדי להתיר לו את הקריאה, אך עדיין גברא לא חזי, בכדי להתפלל כך. ומבואר אם כן, שהקפדנו עם הטובל על ק"ש, ולא על תפילה. ואילו כדברי הרמב"ם ז"ל, כלל לא היה אמור להיות לנו אכפת אימתי האדם הנ"ל יקרא ק"ש, הלא אינו עתיד לסמוך באותו יום ק"ש לתפילה. שכן את הק"ש אמר במקווה או סמוך לו, ואת התפילה יתפלל לאחר מכן, ולמה הקפדנו עמו לקרוא ק"ש בזמן ההוא אם כלל אין אפשרות לקרוא ק"ש בסמוך לתפילה? וא"ת דגם להרמב"ם יש עניין לקרוא ק"ש בהנץ החמה. אני אשאל, זאת מנא לן? הלא את הפסוק ייראוך עם שמש, בפשטות פירש הרמב"ם גבי תפילה (כמו הרא"ה ועוד ראשונים), ואת עיקר עניין הנץ החמה נתן לתפילה ולא לקריאת שמע. ואם כן, מנא לן דיש עניין לקרוא ק"ש עם הנץ החמה. ועוד דברי הרמב"ם בפירוש המשנה הוו תיובתהא דהאי דעתא, דהלא לא כתב שם אלא שעניין המשנה הזו במי שסומך גאולה לתפילה בהנץ החמה ולכן זירזנוהו. ומבואר שהעיקר הוא התפילה.
אלא ודאי, פשטות המשנה הנ"ל מורה שעיקר עניין הנץ החמה הוא דווקא בקריית שמע ולא בתפילה.
ואפשר לומר, שהרמב"ם הבין את המשנה הזו כך 'יעלה ויתכסה ויקרא עד שלא תהא הנץ החמה' שכל צרור הפעולות הללו, נעשה קודם הנץ החמה, כולל תיבת 'ויקרא'. אולם שפיר יש לומר דאזיל רק על שתי הפעולות הראשונות. אולם, על פי פירוש זה, כבר אין כל כך קושי על הרמב"ם, מצד הקדמת קריאת שמע לתפילה, אולם אכתי קשיא עליה, מצד זה שחייבנו את האדם לקרוא ק"ש בזמן מיוחד, אע"ג דאינו סומך גאולה לתפילה. ומבואר שיש עניין עצמי בקריאה בזמן ההוא, הסמוך להנץ החמה.
ועוד בה, גבי נברשת שעשתה הילני המלכה (יומא לז ע"ב) איתא: הילניכד אמו עשתה נברשת של זהב וכו' תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע מיתיבי הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים אמר אביי לשאר עמא דבירושלים ע"כ.^[25]ועל פניו, בפשיטות נראה שהגמרא הקשתה 'היאך עשתה הילני נברשת שלזהב לזמן קריאת שמע? הלא אנשי משמר משכימין וקוראים לפני כן, ואנשי מעמד מאחרים וקוראים לאחר מכן, ואם כן למי עשתה הילני נברשת זו, אם לא לנמצאים במקדש? והם הרי קוראים בזמנים אחרים!' וענתה הגמרא 'לשאר עמא דבירושלים'. מסתבר ששאר עמא דבירושלים (או לפחות רבים מהם) היו מקפידים לקרוא ק"ש עם הנץ החמה, ולהם עשתה הילני המלכה נברשת זו. ומבואר שהנברשת הזו מראה את זמן הנץ החמה בדיוק. זהו פשט הגמרא. ומבואר מזה שזמן הנץ החמה הוא זמן קר"ש. וכן עולה מדברי רש"י על אתר שכתב: שהגיע זמן קריאת שמע - כדתניא (ברכות כו, א), מצותה עם הנץ החמה. וכו' לשאר עמא - הבאים בעזרה, הוא סימן להודיע זמן קריאת שמע. ע"כ. ומבואר שהזמן שניצוצות ניתזין הוא זמן ק"ש, והוא הזמן לשאר עמא דבירושלים^[26]. וכ"כ בהדיא רבנו חננאל על אתר: תנא בשעה שהחמה זורחת כמין נצוצות יוצאות ממנה ויודעין העם שבירושלים הוותיקין שזו עונת גמירת ק"ש אבל אנשי משמר היו משכימין וקורין קודם זו העת. ע"כ. וגמירת היינו קריאת, כמו שכתבנו בשמו לעיל וכוונתו לרמוז על דברי רבי יוחנן בברכות. והדברים עולים בקנה אחד.
ועי' לקמן בס"ד גבי דברי התוספות בעניין זה.
וכן משמע מדברי הירושלמי (ברכות פ"א ה"ב): תני אמר רבי יודה מעשה שהייתי מהלך בדרך אחרי רבי אלעזר בן עזריה ואחרי רבי עקיבה והיו עסוקים במצות והגיע עונת קרית שמע והייתי סבור שמא נתייאשו מקרית שמע וקריתי ושניתי ואחר כך התחילו הם וכבר היתה החמה על ראשי ההרים: ע"כ. ומבואר בפשיטות, שרבי יהודה, שהיה נטפל לעושי מצווה, ולא עסק במצווה בעצמו ולא היה טרוד כרבי אלעזר ורבי עקיבה, שם לב להנץ החמה ולכן החל לקרות ק"ש בזמן ההוא. והם לא שמו לבם לכך, כיוון שהיו טרודים במצווה. רבי יהודה סבר ש'נתייאשו מלקרות' בזמן, כיוון שעוסק במצווה פטור מן המצווה. ולא היא, כיוון שאפשר לקיים את שתי המצוות, יש לקרוא בזמן, אולם הם לא שמו לבם לכך עד שהיתה החמה על ראשי ההרים. ומבואר שרבי יהודה שקרא בזמן, קרא בזמן הנץ החמה בפשיטות.
וכן לאחר מכן איתא: עד הנץ החמה: רבי זבדיה בריה דרבי יעקב בר זבדי בשם רבי יונה כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים: ר' יהושע אומר עד ג' שעות: רבי אידי ורב המנונא ורב אדא בר אחא בשם רב הלכה כרבי יהושע בשוכח רבי הונא אמר תרין אמוראין חד אמר בשוכח אגיב ליה חבריה וכי יש הלכה בשוכח כך הוא הלכה ולמה אמרו בשוכח כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה: ע"כ. ומבואר שזמן קריאתה בעונתה הוא הזמן של רבי אליעזר, דהיינו בהנץ החמה. שהעונה שנתפרשה, והיא עונת הנץ החמה, נתפרשה לגבי קריאת שמע, ולא לגבי תפילה.
ועוד יש להקשות על דברי הרמב"ם, הלא הרמב"ם נקט שיש לקרוא 'עישור שעה' (כשש דקות) קודם הנץ החמה. ועל פניו מנא ליה להרמב"ם הא? הלא לא אמרה הגמרא אלא 'עם הנץ החמה' (או עד הנץ החמה), ומנא ליה להרמב"ם להקדים ולדייק את הזמן כ"כ לפני הנץ החמה.
וכן נראה במדרש תהילים (מזמור עב): דבר אחר ייראוך עם שמש. זו תפלת השחר שקורין קריאת שמע עם הנץ החמה. ולפני ירח. זו תפלת המנחה שצריכה קודם שיחשיך ויצטרך העולם לאור הירח. ע"כ. ומבואר שמבדיל המדרש בין השחר שנאמר בו 'עם' שאז יש לקרוא ק"ש ממש עם הנץ החמה, לבין תפילת המנחה שנאמר בה בהדיא 'לפני'. ואילו כדעת הרמב"ם ודעימיה היה צריך לומר גם בקריאת שמע 'לפני שמש'. והוא כדברינו ממש.
♦

סיכום השיטות עד כאן

נראה שמחלוקת הראשונים תלויה ועומדת בשאלה, מה העיקר בזמן הנץ החמה - האם התפילה עיקר, או שמא קריאת שמע עיקר. ועל פי זה הקדימו או איחרו את זמן האחד או השני. ועיין לקמן בס"ד במ"ש בזה.
♦

הצעה לביאור מחלוקת הראשונים בזה

ולולי דמסתפינא אמינא חידוש שעלה בדעתי בעניין זה. הלא שפיר יש לומר שבין התפילה ובין קריאת שמע, זמנן מתחיל בהנץ החמה, והלאה. וכיוון שאי אפשר למקרי ולצלויי בהדי הדדי, היו בוחרים להם חכמי ישראל הקדמונים, את אחת מן המצוות הנ"ל לעשותה בזמן שהוא ודאי יום. הסובר שקריאת שמע זמנה כוותיקין, היה מכוון את קריאתו לזמן ההוא, ואת התפילה מקדים לה או מאחר. והסובר שהתפילה צריכה להיות בזמן ההוא, היה מכוון את תפילתו להתם, ואת קריאתו מקדים או מאחר. "הבעיה" כביכול נוצרה, כאשר חז"ל הצריכו לסמוך גאולה לתפילה. וכעת יש כאן דילמה, את מה עלינו להקדים ואת מה לאחר. ודילמה זו נוצרה, לא רק לסוברים 'קריאת שמע כותיקין', אלא גם לסובר 'משיכיר בין חמור לערוד', שכן כיוון שאין להתפלל לכתחילה, מן הזמן ההוא, ממילא הוכרחו כולם לדחות את קריאתם עד לזמן הנץ החמה. אולם מכיוון דס"ל שזמן קריאת שמע מתחיל לכתחילה לפני כן, ממילא לא ראו שום דוחק בהקדמת קריאת שמע לזמן הנץ החמה, שכן כל עיקר זמן הנץ החמה, אינו אלא לתפילה^[27].
אולם, לפי האמור, לדידן דקיימא לן לקריאת שמע כוותיקין^[28], ממילא לא נכון יהיה לכאורה לקרוא קודם הנץ החמה. שכן לשיטת האומר לקריאת שמע כוותיקין, ממילא זה הפך להיות הזמן העיקרי של ק"ש, וכל זמן אחר הקודם לזמן זה אינו אלא בדיעבד.
♦

לפי דברינו עולה שאביי פליג אתנאי

אולם, לפי האמור יוצא חידוש גדול. לדידן דאמרנו דמצוות קריאת שמע זמנה לכתחילה הוא מהנץ החמה והלאה, אם כן אביי דאמר 'לקריאת שמע כוותיקין' פליג אכל הני תנאי דלעיל, דאמרו בין חמור לערוד ובין זאב לכלב ובין תכלת ללבן. ולא מצאנו ולא ראינו שאביי יהיה תנא ופליג. כך הקשה ידידי הרב דביר טל שליט"א.
♦

תירוץ קושיא זו

אולם לענ"ד יש לומר בפשיטות, דלא פליג, אלא מסתמך ואזיל אהאי דעתא. הלא בירושלמי איתא: הוא בעי מימר מן דמר בין זאב לכלב בין חמור לערוד כמן דמר בין תכלת לכרתן. וכו' אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. ע"כ. ושפיר יש לומר ד'אבל אמרו' היינו דעה הסוברת שהוא זמנה לכתחילה. דהיינו אביי לא חלק אכל הני תנאי מדיליה, אלא הסתמך על שיטת הנוקטים שזמנה הוא בהנץ החמה, וכן נהגו הוותיקין. וכן נראה מדברי התוספתא (פ"א ה"ב): אחרים אומ' כדי שיהא חבירו רחוק ממנו ארבע אמות ומכירו מצותה עם הנץ החמה כדי שיהא סומך לה תפל' ונמצא מתפלל ביום. ע"כ. ואפשר להבין ברייתא זו בשני אופנים, האחד, שכל המימרא היא אמירתו של אחרים, ולפי זה ס"ל שמצווה מן המובחר לקרוא ק"ש עם הנץ החמה. והשני, דתרי דעות הוו (וכ"ן מן התלמוד). ובין כך ובין כך עולה שהדעה שיש לקרוא 'עם הנץ החמה' היא דעה בתנאים והוא פשוטכח.
♦^[29]

שיטת התוספות לגבי עיקר זמן הנץ החמה

ועתה הבוא נבוא לבאר בס"ד את שיטת הסוברים שיש להקדים את קריאת שמע להנץ החמה, אף דקיימא לן 'לקריאת שמע כוותיקין'. רבינו יהודה שירליאון^[30] האריך הרחיב בתוספותיו על עניין זה (ברכה משולשת עמ' ב') וכתב בתוספותיו, וז"ל: לק"ש כוותיקין דא"ר יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. וא"ת על מה אנו סומכין שאני קורין אותה אחר הנץ החמה? נהי דא"ר יהושע עד ג' שעות ואמר רב יהודה אמר שמואל לקמן הלכה כר' יהושע. הא אמר אביי לק"ש כוותיקין והוא בתראה! ואומר רבי דוותיקין נמי מודו דזמנה עד ג' שעות, אע"פ שהיו ממהרין אותה לקרות עם הנץ החמה והכי מוכח לקמן וכו' דקתני במשנה על בעל קרי, "ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויקרא", וקאמר בגמ' לימא תנא סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה? אפי' תימא כר' יהושע דילמא כותיקין דא"ר יוחנן וכו'. משמע בהדיא שהם סוברים כר' יהושע. ומוכח נמי דגומרין אותה עם הנץ החמה, היינו קודם הנץ החמה, דמוקי המשנה שצריך לקרותה קודם הנץ החמה כוותיקין. ע"כ. כלומר, ממה שנקטה המשנה 'יעלה ויתכסה ויקרא עד שלא תנץ החמה' ברור לכאורה שקורא קודם הנץ.
וממשיך הר"י שירליאון: ואביי נמי לא נקט 'לק"ש כוותיקין' אלא לומר דאע"ג דהלכה כאחרים, לק"ש צריך לאחרו מעט קודם הנץ החמה כוותיקין כדי שיסמוך גאולה לתפילה וכו'. וכן הדין שזמן ק"ש מתחיל כאחרים וזמנו עד ג' שעות כר' יהושע. אלא, שוותיקין מקדימין למצוות ומשכימין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שתהא תפילה ביום אחר הנץ החמה, כדכתיב ייראוך עם שמש, שהוא אחר זריחת השמש, ומן הדין היה להקדימה כאחרים שאז הוא זמן קימה. ע"כ. דהיינו שמן הדין היה להקדים את קריאת שמע, כאחרים, אולם ראוי יותר לקרוא כוותיקין מצד ייראוך עם שמש.
והמשיך וכתב: וכן לתפילין דלא חיישינן תו שמא יפיח בהם, כיוון שהוא זמן קימה. אלא שמאחרין אותה עד מעט קודם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. וכן משמע בירושלמי, דקאמר מ"ד כדי שיהא רואה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו כמ"ד בין תכלת ללבן, אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך וכו' וזהו כפירוש רבי. ולקמן נמי בפרק תפילת השחר, מוכח דהאי ייראוך עם שמש אתפילה קאי, גבי דמדומי חמה, דכתיב ייראוך עם שמש ואתפילת מנחה קאי התם. ע"כ. וכאן מוכיח מן הירושלמי ששני זמנים ישנם, זמן משיכיר, וזמן קודם הנץ החמה.
ומקשה הר"י שירליאון על עצמו: ואל תתמה דעם הנץ החמה משמע קודם, ועם שמש משמע אחר הנץ החמה. ד"עם" בסמוך משמע, כמו ערב שבת עם חשכה וגם עם שמש משמע בשעת זריחה. והא דאמר לקמן בפ' תפילת השחר, דקאמר במשנה תפילת השחר עד חצות ופריך בגמ' מהא דתנן מצותה עם הנץ החמה. פירוש מצותה דק"ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ומשני ההיא כותיקין. מיהו, אע"פ שאינו יכול להמתין ק"ש בברכותיה עד חצות ואינו יכול לסמוך גאולה לתפילה, מ"מ שכר תפילה יהבי ליה עד חצות^[31]. ע"כ. דהיינו, הקשה איך יכול להיות שבפסוק עם הנץ פירש דהיינו קודם הנץ, ועם שמש משמע אחר יציאת השמש. ותירץ דעם היינו בסמוך בין לפני בין אחרי, וליכא למידק.
וכתב עוד: ולא תיקשי הא דאמרינן ביומא וכו' אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת בה, ניצוצות יוצאין ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן של ק"ש. ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים, משמע שאינו מתחיל עד לאחר הנץ! והא לא אשכחן שום תנא שיקבע זמן אחר הנץ. אלא ודאי הוקבע אותו זמן לציבור לפי שאינן יכולין להקדים ולמהר כוותיקים, כי רוב בני אדם אינם בקיאים לכוון. ע"כ. דהיינו במשנה ביומא מוכח שקראו קריאת שמע 'אחר הנץ החמה', ואם כן קשיא אמאי דאמר הר"י שירליאון שיש לקרוא קודם. ותירץ שהזמן ההוא היה לשאר העם, שאינם יודעים לכוון את הזמן היטב.
וכתב עוד: וא"ת הא"ר שמעון בן יוחאי משום ר"ע, פעמים שאדם קורא ק"ש אחד קודם הנץ החמה ואחד אחר הנץ החמה ויוצא בה א' משום לילה וא' משום יום, ופוסק ריב"ל כרשב"י. אלמא, קודם הנץ החמה לילה הוא, ותחילת זמנה דיום הוי אחר הנץ החמה כאותה משנה דיומא! ויש לומר דאפילו פליג ריב"ל אאביי הלכה כאביי, דפסיק כותיקין דהוא בתראה. ועוד י"ל דלא פסיק ריב"ל כרשב"י אלא במה שסובר שקודם הנץ החמה יוצא בשל לילה, וכו', אבל במה שתחילת זמנו דיום אחר הנץ החמה לא פסיק כלל. אי נמי יש לומר דאפילו ר' שמעון מודה שזמן ק"ש של יום קודם הנץ החמה. והא דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים קודם הנץ החמה ויוצא בשל יום ובשל לילה, והוי רבותא טפי. איכא למימר דבעא לאשמעינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה.
ואפילו נאמר דר"ש סבר דזמן ק"ש הוי אחר הנץ, מ"מ אין נכון להעמיד המשנה דיומא כר"ש, ודלא ככל הני תנאי. דא"כ היה לו לגמרא דיומא לדקדק כך ולהעמידה כרשב"י אליבא דר"ע. עכ"ל הר"י שירליאון^[32].
♦

יש מקום לדחות את הכרחי ודיוקי הר"י שירליאון בהא מילתא

והאר"י גור אריה יזנק מן כנענים עד צרפת, וכלביא שכן, ומה אני עני אענה אם כן, ואף אם אעמוד הכן, ואעסוק בדברי תורתו לכן, ולדלות מאמרותיו אני רוכן. מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך על כן, לא נפלאת היא ולא רחוקה היא. ואעבור בין בתרי אמרותיו, ואנסה לגשש כעיוור בצהרים, בדב"ק. ובעייני בהו מצאתי שיש להעיר על דבריו באיזהו מקומן.
זה יצא ראשונה. לאחר שהר"י שירליאון מוכיח כי גם הוותיקין מודים לר' יהושע שזמנה עד ג' שעות, ורק עיקר זמנה הוא בהנץ החמה. כתב: ומוכח נמי דגומרין אותה עם הנץ החמה, היינו קודם הנץ החמה, דמוקי המשנה שצריך לקרותה קודם הנץ החמה כוותיקין. ע"כ. ולענ"ד יש מקום לדחות, דעל פניו זה אינו מוכרח דהוא דווקא קודם הנץ החמה. ויש לשאול, מניין מוכח מהמשנה גבי 'ירד לטבול' שקריאת השמע היא דווקא קודם הנץ החמה. ובאמת נראה דס"ל דמינח אתנח על הנחת יסוד שעיקר הנץ החמה לצורך תפילה אתא, וכיוון שהתפילה הינה בהנץ החמה, מוכח שקריאת שמע היא קודם. אולם, אכתי לא יגהה מזור לדברי הר"י שירליאון, שכן איהו דייק מן המשנה גבי ירד לטבול, ומהתם, לכאורה, לא מוכח.
ואם תאמר שדקדק מהלשון הזו: אם יכול לעלות להתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ע"כ. דהיינו שמן העליה עד הקריאה, הכל צריך להיות קודם הנץ החמה. לענ"ד אינו מוכרח, דכיוון שהמשנה נקטה צרור של פעולות אחת לאחר השניה, והשתיים הראשונות חייבות להיות קודם, היה מסורבל לפלוג וליתני בדידה: "אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא תהא הנץ החמה, ולקרות לאחריה", ועדיף טפי לכתוב כן. ועל כן גם מלשון זו אין מקום לדקדק לכאורה. וכן ראיתי שכתב לתרץ הרב בן ידיד (הל' קריאת שמע פ"ב ה"ז) מגדולי חכמי רודוס, וז"ל: ואפשר דר"ח ס"ל דמאי דקתני עד שלא תהא הנץ החמה לא קאי אולקרות אלא קאי על לעלות ולהתכסות שיעלה קודם הנץ החמה כדי שיקרא בהנץ כן נ"ל. וכ"כ הרב שלל דוד (שם) מחכמי אלג'יר. וששתי עליהם.
ואשר על ידו השני. כתב הר"י שירליאון: ואביי נמי לא נקט 'לק"ש כוותיקין' אלא לומר דאע"ג דהלכה כאחרים, לק"ש צריך לאחרו מעט קודם הנץ החמה כוותיקין כדי שיסמוך גאולה לתפילה וכו'. ע"כ. והקושי בזה מבואר, דאביי נקט אמירה פשוטה 'תפילין כאחרים. לק"ש כוותיקין'. דלפי דבריו, עיקר דעת אביי היא שהזמן העיקרי של קריאת שמע, אפילו לכתחילה, הוא כאחרים, וכשאביי אמר לק"ש כוותיקין זה נעשה רק בכדי לסמוך גאולה לתפילה. חדא, קשה, דמאן יימא לן דאביי סובר שעיקר זמן ק"ש הוא כאחרים? הא מילתא לא רמיזא. ואדרבה, אביי מחלק בין תפילין, שזמנם הוא כאחרים, לבין ק"ש שזמנה כוותיקין.
ועוד, מי אמר דאביי ס"ל דזמן ק"ש כוותיקין הוא רק לכתחילה בכדי לסמוך גאולה לתפילה? שפיר יש לומר דזמן ק"ש העיקרי הוא כוותיקין, וכל זמן אחר הוא בדיעבד. ותנא דמסייע לי, מדברי הרמב"ם ז"ל, דמחד גיסא כתב שיש לקרוא ק"ש כוותיקין, ומאידך כתב דבדיעבד אם קרא מעלות השחר, יצא ידי חובתו. ולא זכר ש'ר האי זימנא דאחרים. וכשם שבתפילין הזמן מתחיל כאחרים דווקא, ולא קודם, כך בק"ש הזמן מתחיל כוותיקין, ולא קודם^[33]. ועל כרחין לומר, דכיוון שפסקנו שזמן ק"ש העיקרי הוא כוותיקין, ממילא כל זמן אחר הינו בדיעבד, והויא כשאר כל המצוות שזמנן ביום, שכשרות רק בדיעבד מעלות השחר^[34]. ולא נכון לומר שזמן ק"ש מתחיל כאחרים. וממילא אין לומר לפי זה דעיקר עניינה של ק"ש בהנץ החמה, הוא רק בכדי לסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום, כדי שנאמר שדווקא התפילה צריכה להיות ביום. דשפיר יש לומר שיש עניין עצמי שתהיה קריאת שמע בזמן הנץ החמה, וכדעת ר"ח ורש"י. ולפי זה אין כלל סברא שצריך להקדים את קריאת השמע לפני הנץ החמה. וכוונת אביי פשוטה לפניה – קריאת שמע כוותיקין – בזמן הנץ החמה.
ועל כן לומר כדברי הר"י שירליאון 'וכן הדין' שזמן ק"ש מתחיל אפילו לכתחילה מזמן משיכיר את חברו, זה אינו מוכרח.
ועד השלושה בא. כתב הר"י שירליאון: וכן הדין שזמן ק"ש מתחיל כאחרים וזמנו עד ג' שעות כר' יהושע. אלא, שוותיקין מקדימין למצוות ומשכימין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שתהא תפילה ביום אחר הנץ החמה, כדכתיב ייראוך עם שמש, שהוא אחר זריחת השמש, ומן הדין היה להקדימה כאחרים שאז הוא זמן קימה. ע"כ. וכאן מבואר, דהר"י שירליאון סובר שעיקר עניין הנץ הוא לעניין התפילה, ולכן יש לעקור את ק"ש מזמנה ולהקדימה. אף שכפי שראינו בדברי ר"ח ורש"י שאין זה מוכרח, אפילו לא מהפסוק דייראוך עם שמש. ועוד קשה, דמאן יימא ליה להר"י שירליאון דהזמן העיקרי של ק"ש הוא כאחרים? אולי הוא במשיכיר בין חמור לערוד ובין זאב לכלב? הלא אין מופת חותך לומר דהזמן העיקרי לק"ש הוא במשיכיר את חברו. ואף אם תרצה לומר שכיוון שהוא זמן התפילין והתפילין ראויים הם להיאמר עם קריאת שמע. אנא אמינא דאין זה אלא "וורט" בעלמא. הלא זמן קריאת שמע הוא מן התורה לדעת רוב הפוסקים (ועי' כס"מ בריש הלכות ק"ש), והחובה לקרוא קריאת שמע עם תפילין אינה אלא מדרבנן. ועל כן קשה לומר שזמן קריאת שמע יקבע לפי זמן הנחת תפילין. ועל כן הקושיא במקומה עומדת.
והטור הרביעי. כתב הר"י שירליאון להביא ראיה מן הירושלמי, שהתפילה היא עם הנץ החמה וז"ל: וכן משמע בירושלמי, דקאמר מ"ד כדי שיהא רואה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו, כמ"ד בין תכלת ללבן, אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך וכו' וזהו כפירוש רבי. ע"כ.
על פניו מן הירושלמי אין ראיה. דבפשטות אין המימרות הללו תלויות וקשורות אחת לשניה. דהאחת עניינה הוא להשוות בין הזמנים שנאמרו בברייתא, לבין הזמנים שנאמרו במשנה. והמימרא השניה נותנת זמן נוסף שהוא בהנץ החמה. ויש לשים לב ללשון 'אבל'. ויהיה היסען של דברים כך 'מ"ד בין זאב לכלב כמ"ד בין תכלת לכרתן, ומ"ד כדי שיהיה רואה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו כמ"ד בין תכלת ללבן. אלו זמני המשנה והברייתא, אבל יש זמן אחר שהוא הזמן העיקרי להלכה ולמעשה – והוא הוותיקין'. וממילא אין לומר דהירושלמי אתא לאשמועינן דהזמן מתחיל במשיכיר, והותיקין זה למצווה בעלמא משום תפילה. וגם הלשון 'מצוותה' עם הנץ החמה, משמע יותר דיש מצווה עצמית בקריאת שמע עם הנץ החמה. ולענ"ד הוא פשוט.
ועתה נבוא אל החומש. כתב הר"י שירליאון: ולקמן נמי בפרק תפילת השחר, מוכח דהאי ייראוך עם שמש אתפילה קאי, גבי דמדומי חמה, דכתיב ייראוך עם שמש ואתפילת מנחה קאי התם. ע"כ. ובדברים אלה כוונתו לדחות את דברי ר"ח ודעימיה בעניין זה. ומ"מ לגופם שלדברים, איני רואה הכרח כדבריו, דשפיר יש לומר שעיקר הילפותא לעניין תפילת מנחה היא מסיפא דקרא 'ולפני ירח', דאז הוא זמן תפילת המנחה. ואילו היה נוקט שייראוך עם שמש היינו הנץ החמה, ולפני ירח היינו תפילת המנחה, וכמו שנקט רש"י, היה קשה עלי קצת^[35]. אך לפי דבריו שלא כתב כן, נראה לומר בפשיטות שעיקר הילפותא מהמשך הפסוק, ואהא לייט עלה אביי^[36]. ולעולם 'ייראוך עם שמש' אקריאת שמע קאי.
ואת השש. כתב הר"י שירליאון: ואל תתמה דעם הנץ החמה משמע קודם, ועם שמש משמע אחר הנץ החמה. ד"עם" בסמוך משמע, כמו ערב שבת עם חשכה וגם עם שמש משמע בשעת זריחה. ע"כ. ואני עני אבוא כדל שואל, ואומר דאם אמת נכון היה הדבר הזה, ועם משמע "בסמוך", פשוט הדבר ש"עם" יכול להיות בזמן הנץ החמה בעצמו. ועל כן אין ראיה מהלשון 'עם' דיש לגמור את קריאת שמע עם הנץ החמה, ולהתחיל את התפילה עם הנץ החמה. דשפיר יש לומר דקריאת שמע היא עם הנץ החמה ממש, והתפילה היא 'עם הנץ החמה' לאחר הנץ החמה. דהשתא דאתינן להכי, דעם הוי בסמוך, כבר אין הכרח להקדים את קריאת שמע ללפני הנץ, בכדי שהתפילה תהיה דווקא בזמן הנץ^[37].
ועוד, אעיקרא דשאילתא פירכא. הלא אמר הר"י שירליאון דאין לתמוה על הלשון 'עם' דלעתים היא קודם ולעיתים היא לאחריה, דעם בסמוך משמע. לענ"ד יש לומר בפשיטות שאין כלל חילוק בין 'עם שמש' ל'עם הנץ החמה'. שני הלשונות מתארים את אותו זמן בדיוק, מזמן תחילת עליית גלגל החמה עד יציאת כל השמש על הארץ. ואין כלל מקום תימה, לומר 'אל תתמה', דהלשון היא אחת.
ויהי בפעם השביעית. כתב הר"י שירליאון: ולא תיקשי, הא דאמרינן ביומא וכו' אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת בה, ניצוצות יוצאין ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן של ק"ש. ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים, משמע שאינו מתחיל עד לאחר הנץ! והא לא אשכחן שום תנא שיקבע זמן אחר הנץ. אלא ודאי הוקבע אותו זמן לציבור לפי שאינן יכולין להקדים ולמהר כוותיקים, כי רוב בני אדם אינם בקיאים לכוון. ע"כ. ואנא אמינא דעל פניו אינה קושיא כלל. דהלא לפירוש ר"ח ודעימיה על כורחין לומר שאף תנא לא קבע זמן 'אחר הנץ', וכן קהלא קדישא אנשי ירושלים העומדים על משמר ארצנו ועיר א-להינו, כולם קראו בזמן אחד, והוא הוא זמן הנץ החמה. והר"י שירליאון, מפני שסבר שעיקר עניין הנץ החמה הוא התפילה, ממילא אם קראו כשהשמש יצא כבר על הארץ ולא קודם, אם כן בודאי איחרו טובא להתפלל. ולכן מכריח, שזהו לשאר עמא שלא היו בקיאים לכוון. אולם לענ"ד אי סברינן ליה לפירושא דר"ח, שהם הם אנשי ירושלים שאר עמא דבירושלים, הם הוותיקין, ממילא מוכח ממנהגם כל בתר איפכא מפירושו של הר"י שירליאון. דמוכח ממנהגם שזמן קריאת שמע מתחיל מיציאת השמש על הארץ, זמן הנץ החמה, והם הוותיקין, ולק"מ^[38].
למנצח על השמינית. כתב הר"י שירליאון: וא"ת הא"ר שמעון בן יוחאי משום ר"ע, פעמים שאדם קורא ק"ש אחד קודם הנץ החמה ואחד אחר הנץ החמה ויוצא בה א' משום לילה וא' משום יום, ופוסק ריב"ל כרשב"י. אלמא, קודם הנץ החמה לילה הוא, ותחילת זמנה דיום הוי אחר הנץ החמה כאותה משנה דיומא! ויש לומר, דאפילו פליג ריב"ל אאביי הלכה כאביי, דפסיק כותיקין דהוא בתראה. ע"כ. ועל כך אמינא, דאי משום הא, לא איריא, דהקושיא על פניו אינה קושיא. הרי מהא דרשב"י לא גמרינן דינא לעניין קריאת שמע או זמנה, הרי גם ריב"ל לא למד מרשב"י, אלא לעניין שעת הדחק כדאיתא התם בגמרא. ומטין הדברים שגם רשב"י גופיה לזאת נתכוון, שאמר 'פעמים שאדם' ולא נקט זאת כהלכה פשוטה. ואם כנים הדברים, אזי אין כלל מקום להקשות את קושייתו של הר"י שירליאון, דלעולם אימא לך דעיקר זמן ק"ש הוא קודם הנץ החמה, ולא נקטנו הכא שיש לקרוא לאחר הנץ החמה אלא מפני שאותו אדם אישתלי, והוצרך לקרוא ק"ש של לילה קודם הנץ החמה, ואחר שעשהו לילה בקריאתו, כיצד יעשהו יום באותה קריאה ממש. ועל כן בכי האי גוונא לכו"ע יש לאחר את קריאת שמע של היום לאחר הנץ החמה. ואין על זה חולק. וכיוון שכן הוא, ממילא אין כלל מקום לומר 'דהלכתא כאביי דהוא בתראה', דרשב"י לא אמר בדווקא לאחר הנץ החמה, וגם אביי לא נתכוון בדווקא שיש להקדים את קריאת שמע להנץ החמה, כדברירנא. ועל כן שפיר יש לומר דלכו"ע זמן ק"ש הוא בהנץ החמה, ובמקרה שאדם צריך לקרוא פעמיים, אחת קודם הנץ ואחר לאחריו, בזה לכו"ע יקרא ק"ש של יום בדווקא אחר הנץ
וחזות קשה הוגד לי בדברי הר"י שירליאון, שמפני קושי זה כתב לתרץ עוד שני תירוצים, וז"ל: ועוד י"ל דלא פסיק ריב"ל כרשב"י אלא במה שסובר שקודם הנץ החמה יוצא בשל לילה, וכו', אבל במה שתחילת זמנו דיום אחר הנץ החמה לא פסיק כלל. ע"כ. וזה קשה, דמאן יימא לן במאי פסיק כוותיה, ובמאי לא פסיק כוותיה, ומרגלא בפומיה דהגאון הנאמ"ן, דלא באו לנסותנו בחידו"ת.
ועוד כתב לתרץ: אי נמי, יש לומר דאפילו ר' שמעון מודה שזמן ק"ש של יום קודם הנץ החמה. והא דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים קודם הנץ החמה ויוצא בשל יום ובשל לילה, והוי רבותא טפי. איכא למימר דבעא לאשמעינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה. ע"כ. ועל פניו זהו תירוץ קשה, ואף מרפסן איגרי, שכן לפי דברי הר"י שירליאן יוצא, שאם קרא ק"ש שתי פעמים קודם הנץ החמה, יוצא ידי חובה שליום ושל לילה. ולענ"ד הויא מילתא דלא מסתברא.
ולמסקנא כתב: ואפילו נאמר דר"ש סבר דזמן ק"ש הוי אחר הנץ, מ"מ אין נכון להעמיד המשנה דיומא כר"ש, ודלא ככל הני תנאי. דא"כ היה לו לגמרא דיומא לדקדק כך ולהעמידה כרשב"י אליבא דר"ע. עכ"ל. ולענ"ד כפי שביררנו בס"ד, אף אחד לא סבר דזמן ק"ש הוא אחר הנץ החמה, אלא מה שהר"י שירליאון קורא 'אחר הנץ החמה' יאמר ר"ח וסיעת מרחמוהי (ובהגדרת הנץ החמה גם הרמב"ם יסכים עמהם), שאינו אחר הנץ החמה, אלא זהו זמן הנץ החמה ביחוד. וגם המשנה ביומא מתבארת כן, וגם המשנה בברכות גבי ירד לטבול, אתיא שפיר טפי כשיטת ר"ח ודלא כדברי הר"י שירליאון, וכן בירושלמי משמע דבעינן שתהיה החמה מטפטפת על ההרים, ומבואר שכבר היא נראית. ועל כן אמינא, דליכא פלוגתא כלל בהא מילתא, וכולהו ס"ל דזמן ק"ש מתחיל כאשר השמש מתחיל לצאת על הארץ, ואין צורך בוא צוער'ה.
♦

שיטת רבינו תם

והנה גאון ישראל רבינו יעקב בן מאיר, רבינו תם, כתב בתשובתו הרמת'ה (ספר הישר סי' ח') לרב שמשון בן יוסף לבאר באופן אחר את עניין קריאת שמע כוותיקים. וכתב שבאמת זמן קריאת שמע העיקרי, הינו מהנץ החמה והלאה, כי האי משנה ביומא, וכמו שמשמע משטחות לשון רשב"י בברכות. וכתב שהוותיקין מרוב חביבות התפילה, שתהא בזמן מיוחד וראוי, היו מקדימים את קריאת שמע שלא כדין, בכדי להרוויח את זמן התפילה המהודר. וזהו כיוון שבאמת עיקר הקדמת הנץ הוא דווקא לעניין תפילה איתאמר. והביא את דבריו בקיצור הר"י שירליאון בסוף אמריו שהבאנו תחילתם לעיל.
אולם לענ"ד יש להעיר על דברי רבינו תם. חדא, וכי בשופטני עסקינן, שיעדיפו להתפלל בזמן מהודר, דלכו"ע אינו אלא מידת חסידות, ויפסידו את זמן קריאת שמע העיקרי, דאינו אלא מהנץ החמה ולהלן? הלא תנא אקרא קאי דכתיב 'בשכבך ובקומך', ובתפילה לא נתנה התורה שיעור כלל לתחילת זמנה (וגם לא חז"ל). ואם כן היאך יתלו הוותיקין תניא בדלא תניא, ויעדיפו לזלזל בחובת קריאת שמע, בשביל חסידות של תפילה. ועוד בה, הלא לשון וותיקין כמ"ש רש"י היינו אנשים המדקדקים במצוות, ולפי רבינו תם יוצא שהם אנשים המדקדקים להתפלל, ונפיק מינה חורבא בעניין קריאת שמע. וכבר לא נכון לכנותם 'מדקדקים במצוות'. ומפשט לשון הגמרא לא נשמעה שום ביקורת על מנהג וותיקין. ואילו כדברי ר"ת, היה לגמרא להעיר עליהם דלאו שפיר עבדי. וכבר הקשה כן האור זרוע (סי' יג') עי"ש.
ועוד קשה מדברי ר"ת, דלפי דבריו יוצא שחכמים תיקנו דבר שיביא לידי פסול. שכן חכמים תיקנו שזמן תפילה העיקרי הוא מהנץ החמה, וכן תיקנו שיש לסמוך גאולה לתפילה, וכן קיבלו שיש לומר ק"ש מהנץ החמה והלאה. וא"כ יוצא שחכמים תיקנו מילתא דאתיא לידי פסידא, או בק"ש או בתפילה. וזה קשה מאוד. ועל כן, לענ"ד העיקר כדברי ר"ח דעיקר עניין הנץ החמה, הוא בקריאת שמע. וגם תלמיד תלמידו הר"י שירליאון לא היה שר המסכי'ם לדבר זה. ועי' תוספות יומא לז ע"ב.
♦

נראה שבסוגיין יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי

ומידי דברי בו עם ידידי הרב דביר טל שליט"א, אנהר לעיינין שמן הירושלמי יותר נראה כדברי בה"ג. ועל כן שבתי ועיינתי בדברי הירושלמי וראיתי שיש לפרשו באופן דפליג אבבלי. דהכי איתא בירושלמי (פ"א ה"ב): ומן דמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. כמן דמר בין תכלת ללבן. אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זעירא ואנא אמרית טעמא [תהילים עב ה] ייראוך עם שמש אמר מר עוקבא הוותיקין היו משכימים וקורין אותה כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה. ע"כ.
מאידך, בבבלי איתא כך: אמר אביי לתפילין כאחרים לקריאת שמע כותיקין דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר רבי זירא מאי קראה ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים ע"כ.
וראשית נסמן את השוני בין שני התלמודים. בבבלי, גם בדברי רבי יוחנן וגם בדברי הברייתא, אותם מקדימים מכונים בשם, ושמם הוא "וותיקין". דהיינו, הוותיקין הם אשר היו קוראים עם הנץ החמה וסומכים גאולה לתפילה. וכמו שראינו בגמרא ביומא ומהמשנה דירד לטבול, עיקר מצוות קריאת שמע, היא עם הנץ החמה, וכמ"ש רה"ג, ר"ח, רש"י ועו"ר.
ועוד, בבבלי דברי ר"ז מובאים מיד לאחר הברייתא.
אולם לפי הירושלמי, בתחילה אין הם קרואים בשם. אלא רק כתוב שהמצווה היא לקרוא ק"ש עם הנץ החמה. ומר עוקבא הוא אשר קורא להם בשם 'וותיקין'.
ודברי ר"ז מובאים לפני דברי מר עוקבא, ולא אוותיקין.
ואם כנים אנו בזה, יוצא שאפשר לומר אליבא דהירושלמי, דשני זמנים הם, עיקר מצוות קריאת שמע היא בהנץ החמה, וזה מה שאמרו 'מצוותה וכו'. וזמן שני הוא, לקרוא מעט קודם הנץ החמה בכדי שהתפילה תהא בהנץ החמה.
ובזה נחלקו הבבלי והירושלמי. דלדעת הבבלי הוותיקין ומצוות קריאת שמע, חדא מילתא היא. וממילא יש לקרוא את שמע בהנץ החמה, וכהאי סוגיא ביומא. ועניין הוותיקין הוא בעיקר לק"ש, וכדברי אביי דשפתיו ברור מיללו 'לקריאת שמע כוותיקין'. אך לדעת מר עוקבא בירושלמי, הוותיקין הויא מידת חסידות לגבי תפילה. ובשל מידת חסידות זו, מקדימין מעט את קריאת שמע קודם הנץ החמה, בכדי שעיקר זמן הנץ החמה יוקדש לתפילה. ואם תאמר מה שהקשנו לעיל על דברי ר"ת, יקשה גם על דברי מר עוקבא, דהיאך בשביל חסידות בתפילה נפסיד את הזמן העיקרי של קריאת שמע. יש לומר דעל מר עוקבא לק"מ. דמאן יימא לן דמר עוקבא סובר כאביי, שעיקר זמן קריאת שמע כוותיקין? שמא הוא סובר כשאר דעות המוזכרות במשנה או בברייתא, המקדימות את עיקר זמן קריאת שמע טובא. וזה, לא ניתן להיאמר על ר"ת, שכתב בהדיא שעיקר זמן קריאת שמע הוא מהנץ החמה והלאה, ולא קודם. ופשוט.
ואם כנים אנו בזה, בפירוש פלוגתת הבבלי והירושלמי, יוצא לכאורה שעלינו להעדיף את שיטת הבבלי, וכפי שנקטו גם ר"ח, רש"י וסיעת מרחמוהי. דבכל מקום שהבבלי פליג אירושלמי אזלינן כבבלי.
אולם מאידך יש לומר, דכיוון שגם בבבלי לא נפיק מידי מחלוקת (אף שלענ"ד נראה יותר כדעת ר"ח), שכן דעת הרמב"ם ורובא דרבוותא שלא לשוויי פלוגתא בין הבבלי לירושלמי בהא מילתא. ועוד, דאף אי נימא דפליגי אכתי איכא למימר דבהא מילתא שפיר דמי לנהוג כהירושלמי. שכן מנהג כל ישראל המתפללים כהנץ החמה הוא להקדים קריאת שמע לתפילה, וכדמשמע בירושלמי, וכדעת הרמב"ם ודעימיה. וכיוון שזהו מנהג קדום, שפיר יש לומר דאין עדיפות לבבלי על הירושלמי, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד.
♦

יש לשאול אעיקר דינא דתפילת השחר וקריאת שמע, מה סברת עניין 'הנץ החמה' בהן

והשתא דאתינן להכי, שמצד הסוגיות יש מקום לשתי הדעות. יש לדון בסברא את מה יש להעדיף לומר בהנץ החמה, את קריאת שמע או את התפילה. ושאלה זו מחזירה אותנו לשאלה שבה פתחנו, בכך שהגמרא כלל לא הזכירה את תחילת זמן תפילת שחרית. אלא רק דנה 'בעד סוף'. וגם אם נרצה להשוות זאת לקרבנות, שכן תפילות כנגד תמידין תקנום, לא יצא לנו מידי בהדיא. שכן לגבי קרבן התמיד כתב הרמב"ם (הל' תמידים ומוספים פ"א ה"ב): ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח, ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. ע"כ. ומבואר ששחיטת התמיד, שהיא העיקר, היתה קודם הנץ החמה טובא. שכן במשנה (תמיד פ"ד ה"ג) מבואר שאחר ששחטו והפשיטו והוליכו איברים לכבש, רק אז הלכו לקרות את שמע, ואהא אמרינן שהקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שמקדימים. ומבואר שלכל היותר שריפת התמיד על המזבח היתה בסמוך לזמן הנץ החמה, ורוב העבודות הוו קדמי טובא להנץ החמה. ומבואר אם כן שזמן התמיד אינו בהכרח בהנץ החמה (ועי' ירושלמי פסחים פ"ה ה"א, ויש להשיב). וא"כ אמאי לא השוותה הגמרא את תחילת הזמן של תפילת שחרית להנץ החמה, כשם שהשוותה לעד סוף – עד ארבע שעות. ומניין הגיע הזמן של הנץ החמה לתפילת שחרית.
ולענ"ד התירוץ יהיה פשוט בס"ד. דשחיטת הקרבן, אי היתה נעשית בהנץ החמה, איכא למטעי בעוע"ז עובדי השמש. וידוע כמה חז"ל רצו להתרחק מדרכי המינים, ובפרט בעבודת הקרבנות, שכן במשנה בתמיד (פ"ד ה"א) איתא שסידרנו את השוחט שיהיו אחוריו לעולם נגד השמש, וכמ"ש הרמב"ם: והיו שוחטין של שחר בצד המערבי של מקום השחיטה כדי שיהא כנגד השמש, ותמיד של בין הערבים שוחטין אותו בצד המזרחי מפני שהשמש אז במערב כדי שגם יהא כנגד השמש, ע"כ. כדי שלא יהיה נראה כמשתחווה לה. וזהו אף שגוף השמש עדיין לא עלה, וכל זה מפני ההרחקה מע"ז. ועל כן, אם היו קובעים שעיקר זמן שחיטת התמיד הוא דווקא בעלות השמש בהנץ החמה, הויא מילתא מיחזיא כדרכי המינים והכופרים. ולכן את התמיד הקדמנו טובא. ואם כן, גם את התפילה היה צורך להקדים. אולם בתפילה, מפני שהצרכנו להסמיך את קבלת עומ"ש בקריאת שמע לתפילה ממילא אין לחשוש שיבואו לטעות אחר המינים, וגם התפילה פחות מורגשת מאשר עבודת הקרבנות, ויש פחות מקום לחשוש בה. ועל כן, אין להקדים את תפילת העמידה להנץ החמה. ומהאי טעמא גופיה לא הזכירו חז"ל ולא תיקנו שיש להתפלל דווקא בהנץ החמה, שכשם שמנעו את הקרבת התמיד בהנץ החמה דווקא מהאי טעמא, כך יש למנוע את התפילה בההוא זימנא דווקא. ולפי זה ברור הדבר למה דווקא קריאת שמע צריכה להיות בהנץ החמה, שכן זה יהיה כנגד עובדי השמש המשתחווים לאלילים, ובההוא זימנא שהם משתחוים לחמה, אנו מקבלים עומ"ש^[39].
ואיני אומר קבלו דעתי. שכן המנהג הוא להתפלל עם הנץ החמה, וכ"ד רוב גדולי הראשונים. אולם כתבתי זאת, בכדי לתת טעם לשבח, בשיטת האומרים שדווקא קריאת שמע צריכה להיות בהנץ החמה, ולא התפילה.
♦

בירור היחס בין תפילה אחר הנץ החמה לקריאת שמע אחר הנץ החמה

והשתא דאתינן להכי, יוצא שיש כאן שאלה היאך לנהוג למעשה. הלא, אם נקרא ק"ש קודם הנץ החמה, ונתפלל בהנץ החמה גופיה, וכדעת הרמב"ם, יוצא שקראנו שמע בזמן שהוא בדיעבד לדעת ר"ח ודעימיה (וגם הפסדנו ייראוך עם שמש). ולאידך גיסא, יוצא שאם קראנו את שמע בהנץ החמה והתפללנו לאחר מכן, כדעת ר"ח, יוצא שהפסדנו את הזמן העיקרי לתפילה אליבא דהרמב"ם ודעימיה.
ועל כן יש לברר, איזה הפסד הוא יותר מהותי, ואיזה הפסד הוא יותר קל. דהיינו איזו מצווה בעינן שתהיה יותר מזמן הנץ והלאה, ועניין הדיעבד שלה, אם יקיימוה קודם יהיה יותר עקרוני. ואיזו מצווה גם אם יקדימוה, לא יהיה בזה הפסד כ"כ גדול.
♦

מן הדינים שהוזכרו גבי שעת הדחק יש לדקדק דתפילה קודם הנץ החמה יותר מקובלת מקריאת שמע קודם הנץ החמה

ובכן נקדישך מלך, בקריאה רבת הערך, ונכרע לך ברך, ויוברר מן ההולכים בדרך. דכך איתא בגמרא (ברכות ל ע"א): אבוה דשמואל ולוי, כי הוו בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי. וכי הוה מטי זמן קריאת שמע קרו. כמאן? כי האי תנא דתניא, השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא. השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה. במאי קמיפלגי? מר סבר תפלה מעומד עדיף, ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף. ע"כ. ומבואר שלדעת אבוה דשמואל ולוי, לעולם יש להקדים את התפילה קודם זמנה, ולא את קריאת שמע. וממה שהגמרא העמידה את דברי רבי שמעון בן אלעזר דס"ל שלסמוך גאולה לתפילה עדיף ע"פ תפילה מעומד. יוצא לכאורה, שאמרנו לו להתעכב עם קריאת שמע, עד הנץ החמה ויתפלל מיושב על ידי סמיכה. וסברת אבוה דשמואל ולוי מבוארת, דבתפילה בעינן כוונה ועמידה, ובדרך קשה גם לכוון ובלתי אפשרי לעמוד, ועל כן עדיף להקדים את התפילה, מאשר את קריאת שמע. שכן קריאת שמע בעיא כוונה מועטת רק בפסוק ראשון, ואינה צריכה עמידה כלל.
ולדידן מבואר, שבין לאבוה דשמואל ולוי ובין לרבי שמעון בן אלעזר, לא התרנו לקרוא קריאת שמע קודם זמנה. ואדרבא עדיף לוותר על דינים אחרים – סמיכות גאולה לתפילה, או תפילה במעומד, העיקר שקריאת שמע תאמר בזמנה הנכון והמדויק. ולפי זה עדיף טפי להקדים את התפילה לקריאת שמע. ולעניינו יוצא, שעדיף לאחר התפילה לאחר הנץ החמה, מאשר להקדים את קריאת שמע קודם הנץ החמה.
ועוד יש לסייע לזה, דאף שהוצאנו את תחילת זמן תפילת השחר מהאי כללא דתפילות כנגד תמידין תיקנום, שלא יתפלל לכתחילה קודם הנץ החמה. מ"מ אהנו לן רבנן בהא, דאם הוצרך בדיעבד להקדים, בודאי יש להקדים את התפילה שתוקנה כנגד התמיד, וזה היה זמן התמיד. מאשר להקדים את קריאת שמע לזמן שלפני הנץ, דאינו אלא בדיעבד, למסקנא דקיימא לן לקריאת שמע כוותיקין.
ומה ששנינו בשם רשב"י דפעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים, אחת קודם עלות השחר, ואחת לאחר עלות השחר, ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. לק"מ לענ"ד, דהא איירי בשעת הדחק באדם שנשתכר או נאנס, וכשם שלא הצליח לקרוא עד עה"ש איכא למיחש שאם נעכבהו עד הנץ יפסיד לגמרי את זמן קריאת שמע. ועל כן אמרינן ליה שיקרא את כל הקריאה מיד כשיתאפשר וזה בזה וכולי האי לא מצערינן ליה.
♦

סיכום שיטות הראשונים והגאונים בסוגיין

בהא סליקנא בס"ד דאיפליגו רבנן גאוני וקמאיי מה עיקר עניין הנץ החמה. לדעת רע"ג, רנ"ג, רה"ג, וכן משמע בדברי רס"ג בסידורו, וכן דעת ר"ח, רש"י, הרי"ף, הר"ז אגמאתי, רבינו שלמה בן נתן בסידורו, העיתים והאשכול, שעיקר עניין הנץ החמה הוא בקריאת שמע דייקא. ואין עניין כלל להתפלל בהנץ החמה. ועיקר העניין בתפילה הוא, שיהיה מתפלל 'ביום', בזמן שהוא יום בודאי ולא קודם לכן, ככל שאר המצוות שזמנן ביום. ועיקר העניין בקריאת שמע לדעתם, הוא לקבל עול מלכות שמים בזמן עלית השמש. ונתנו טעם לדבר בס"ד.
אולם מדברי בה"ג משמע קצת שהעיקר הוא להתפלל בהנץ החמה, ואין קפידא שקריאת שמע תהיה קודם לכן. וכן דעת הרבה ראשונים, כ"ד הרי"ד (כו ע"א), הריא"ז, וכן שיטת התוספות (ברכות שם ד"ה לק"ש כותיקין), וכן דעת הר"י מלוניל (ד' ע"ב), וכ"ד רבינו יונה (ד' ע"ב), וכ"כ הרא"ש (פ"א סי' י'), וכ"ד הרא"ה (ט ע"ב) וכ"ד האור זרוע (סי' יג'), וכ"כ בסמ"ג (עשין יח), וכ"ן מדברי הריטב"א (יומא לז ע"ב), וכ"ד ספר השולחן, וכ"כ בספר הבתים, וכ"כ האורחות חיים ובכלבו, וכ"כ בספר מצוות זמניות. וכ"ה בשיטמ"ק (ט ע"ב). ועל צבאם, כביר חכם, רבינו הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א הל' יא).
ולפי שיטתם על כרחין הוא לקרוא ק"ש קודם הנץ החמה, בכדי להתפלל בסמיכת גאולה לתפילה בהנץ החמה. וכן להדגיש שמנהג המתפללים כוותיקין הוא כדעתם, ודעת ר"ח הוזכרה בב"י כדעת יחיד. והמנהג אצל מתפללי הוותיקין הוא כדעת הרמב"ם.
וכתבתי לעיל, שהנוהג כדברי ר"ח, מתפלל תפילה שלא בזמנה המהודר בהנץ החמה, לדעת הרמב"ם ודעימיה. והנוהג כדברי הרמב"ם, קורא קריאת שמע שלא בזמנה לדעת ר"ח. וכתבתי שמן הגמרא נראה יותר שעדיף להקל בזמן התפילה מאשר בזמן קר"ש.
♦

אפשרות לשלב בין כל הפירושים

ואמר לי הרב דביר טל שליט"א דאפשר לומר דכל הני רבוותא זמן הנץ החמה אינו נקודה אחת ויחידה, אלא תהליך הלוקח זמן, מן הנץ האסטורנומי עד כרבע שעה לאחר מכן. ולפי זה יוצא, שכל מי שאמר שיש לקרוא קודם הנץ החמה כעישור שעה, יוצא שקורא כבר בתוך זמן הנץ החמה ואף מתחיל להתפלל בזמן ההוא. וממילא הקריאה והתפילה יהיו בזמן אחד. ואף שהביא ראיות מן המציאות הטבעית, וקצת יש לדקדק כן בדברי רס"ג, מ"מ בלישנא דרבנן קמאי, לא ברירא לי מילתא. דהרי"ף כתב שלאו כולי עלמא יכולים לכוון את הזמן ההוא. ואם זהו זמן ארוך (כרבע שעה!) למה לאו כו"ע יכילי לכווני בהא מילתא. וגם אם זה זמן ארוך, היאך הטובל במשנת ברכות, ירד לטבול - הלא אם לא הגיע זמן קריאת שמע, אין לו סיבה להילחץ. ואם כבר הגיע עוד קודם הטבילה, היאך ירד לטבול. ויש לומר על זה שירד לטבול וסבר שיכול לסיים קודם שתהא הנץ החמה, ואישתלי ונשאר במים עד סמוך להנץ החמה ואז הוצרך לצאת במהירות. זכר לדבר, המוהל סמוך לכניסת השבת.
וגם מלשון הרמב"ם שכתב לדייק את הזמן 'עישור שעה' קודם שתעלה השמש, משמע שאותו עישור שעה הוא קודם הנץ החמה. וכן בהלכות עדות (פ"ב ה"ה) כתב הרמב"ם וז"ל: אמר עד אחד קודם הנץ החמה ואחד אומר בהנץ החמה עדותן בטלה ע"כ. ומבואר שכיוון שהדבר ניכר, לכן עדותן בטילה. ואי איתא שזהו תהליך שכולו מתחיל קודם עליית השמש, א"כ עד שעלתה השמש, מי ניכר? על כן יותר מסתבר שהנץ החמה אינו תהליך ארוךלט.
♦^[40]

ב. האם להתפלל או לקרוא קריאת שמע בהנץ החמה הוא חיוב או שמא אינו אלא מידת חסידות?

והשתא דאתינן להכי, תסתער עלינו הקושיא ברוב עוז, האם הנץ החמה בין בתפילה ובין בקריאת שמע, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הוא חיוב גמור מן הדין, או שמא מידת חסידות בעלמא. דאם הוא חיוב, על כרחינו להכריע כאחת מן הדעות מה העיקר בהנץ החמה קריאת שמע או תפילה, בכדי לקיים זאת כפי החיוב. אולם אם אינו אלא מידת חסידות בעלמא, כיוון שלכל אחת מהדעות דלעיל יש הפסד, אם כן אמרינן ליה למתפלל למה להכניס ראשך בין ההרים, הרי אינו אלא מידת חסידות, וכיוון שלדעת ר"ח קריאת שמע היא שלא בזמנה לכתחילה, ולדעת הרמב"ם (אם ינהג הנוהג כדעת ר"ח) התפילה אינה בזמנה לכתחילה, אם כן עדיף טפי שיתפלל בזמן שהוא יום ודאי, ויקיים הן את מצוות קריאת שמע והן את מצוות תפילה בזמנן (אף שאינו הזמן הכי מהודר) ויפסיד את המעלה של הנץ החמה, מאשר יתפלל בהנץ החמה ויבוא לידי קריאת שמע או תפילה שלא בזמנה, לכאורה. וכן יש לדון, מה יותר גרוע, להתפלל או לקרוא ק"ש קודם זמנה, או לאחר אותן לאחר הנץ החמה. דאף אם נאמר ששתי האפשרויות מוגדרות כ"דיעבד", יש לדון מה הדיעבד היותר גדול, לקרוא ק"ש קודם הנץ (בהנחה שזמנה מתחיל רק מהנץ החמה), או שמא להתפלל לאחר הנץ החמה.
בריש כל מראי'ן יש לדקדק מן עצם לשון חז"ל. ויש להעיר שיש הבדל בין המשנה בנ"ד לבין התוספתא. במשנה (ברכות פ"א ה"ב) איתא: מאימתי קורין את שמע בשחרים? משיכירו בין תכלת ללבן. ר' אליעזר אומר, בין תכלת לכרתן, (וגומרה) עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה. ע"כ. ומבואר שהנץ החמה הוזכר רק בדעת רבי אליעזר, וגם לדעתו זהו רק לעניין סוף זמן קריאת שמע, ולעניין תחילתו מבואר שר"א אומר שזמנה מתחיל הרבה קודם. ובפשט המשנה, שפיר יש להסביר שכל היום כולו, עד שקיעת החמה, הוא זמן קריאת שמע של יום, דכל היום מקרי 'בקומך', רק שלכתחילה יש לקרוא קודם ג' שעות, ולכן הקורא מכאן מאילך לא הפסיד, ומאי לא הפסיד? לא הפסיד את המצווה, דבדיעבד זמנה כל היום מן התורה, ככל שאר המצוות שזמנן ביום שכשרות כל היום. וכן הסביר רבינו האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (ברכות ט ע"ב).
אולם ברור הדבר, שמפשט הגמרא לא משמע כן, אלא נקטו 'דמאי לא הפסיד? לא הפסיד ברכות' אך זמן ק"ש מן התורה, כבר עבר לו. וגם לפי זה, ממילא סלקינן בהא דעד ג' שעות הוא לכתחילה.
אולם בתוספתא בברכות (פ"א ה"ב) איתא: מאימתי קורין את שמע בשחרים? אחרים אומ' - כדי שיהא חבירו רחוק ממנו ארבע אמות ומכירו. מצותה עם הנץ החמה, כדי שיהא סומך לה תפל' ונמצא מתפלל ביום ע"כ. וכתב הגר"ש ליברמן בפירושו הבהיר (תוספתא כפשוטה זרעים עמ' 2), דהיינו שיש לקרוא קריאת שמע עם הנץ החמה. וכתב שכן פשטות הירושלמי. רק בבבלי נקט שעיקר עניין הנץ הוא על תפילה וכמ"ש הגאונים. אולם כפי שראינו דעת רוב הגאונים היא כמו שהבין בירושלמי. והגאונים שהוא דקדק מהם היו רק השאילתות ובה"ג, ואילו היה רואה שדעת רוב הגאונים כפשטות לשון הירושלמי בודאי היה שש עליהם.
ומ"מ בתוספתא מבואר שיש עניין לקרוא קר"ש עם הנץ החמה. אולם גם זה הוא רק בכדי לקיים את העניין של סמיכת גאולה לתפילה, בשביל להתפלל בזמן שהוא בודאי יום ולא קודם^[41]. והגר"ש ליברמן (שם עמ' 3) הביא כמה מקורות שיש עניין לסמוך ק"ש לתפילה גם בלא ברכות הגאולה, בכדי שיהיה מתפלל מתוך מורא שמים.
איברא דלפי התוספתא, יש מקום להבין בשני אופנים שונים. שכן אם נסביר בתוספתא שכל האמירה היא בדעת אחרים, יוצא לפי זה, שעניין הנץ החמה בקריאת שמע, הוא מידת חסידות ולא לעיכובא. שכן הברייתא נקטה 'קורין', ולשון זו משמע אפילו לכתחילה. ואילו היה בדיעבד היה לברייתא לנקוט 'אחרים אומרים קורין קריאת שמע עם הנץ החמה, ואם קרא משיכיר את חבירו, יצא'.
אולם אם ננקוט כדעת הבבלי דשתי דעות הן, יוצא שרבי מאיר אמר שזמן ק"ש מתחיל 'משיכיר', ותנא בתרא סובר שזמן ק"ש מתחיל עם הנץ החמה.
ומ"מ גם לפי זה, אינו ברור דאחר הנץ החמה הוא בדיעבד, אלא שזמנה מתחיל מאז ולא קודם.
ואם כן יוצא שאין הכרח לקרוא ק"ש דווקא בהנץ החמה.
♦

מן המשנה בברכות נראה שיש עניין לקרוא קריאת שמע דווקא בהנץ החמה

והנה במשנת ברכות (פ"ג ה"ה) גבי בעל קרי איתא: ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו יתכסה במים ויקרא אבל לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות: ע"כ. ולעיל דנו בס"ד האם מדובר כשקורא דווקא עם הנץ החמה, או מעט קודם. וכאן רצוני להדגיש שהקלנו על אותו 'טובל' לקרוא קריאת שמע ללא בגדים, והעיקר שיהיה זה בזמן הנץ החמה. ומשמע מזה בפשיטות שיש חובה לקרוא קריאת שמע בהנץ החמה, אף במחיר שיצטרך להקל בדין אחר מדיני קריאת שמע.
ובגמרא בברכות (כה ע"ב) איתא: ירד לטבול אם יכול לעלות כו' לימא תנא סתמא כרבי אליעזר דאמר עד הנץ החמה אפילו תימא רבי יהושע ודלמא כותיקין דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה ע"כ. ומבואר שהגמרא העמידה את המשנה 'בותיקין'.
ויש שתי אפשרויות להבין את האוקימתא הזו. האחת, שמדובר על 'זמן ותיקין', דהיינו לא ס"ל כרבי אליעזר, והמשנה נקטה כאן את זמן ותיקין שהיו גומרים את ק"ש בהנץ החמה, לומר שיש לקרוא ק"ש בזמן הזה, אף במחיר של לקראה ערום.
אפשרות שניה, לומר שהמשנה מדברת דווקא על ותיקין, כלומר אותו אחד שירד לטבול קודם הנץ החמה, הוא וותיק בעצמו. וכיוון שהוא מקפיד לקרוא באופן זה, לכן שרינן ליה לקרוא בהנץ החמה בלא בגדים. אך שפיר יש לומר דלשאר עמא, לא שרינן להו לקרוא ק"ש בלא בגדים, כיוון דבעלמא אין הם מקפידים על זה. ולפי זה מטין הדברים שקריאת שמע בהנץ החמה היא מצווה מן המובחר, אך לא לעיכובא. ועי' הון עשיר על הא מתניתא מ"ש בזה.
ולהרמב"ם ודעימיה דס"ל שיש להתפלל דווקא בהנץ החמה, יאמרו דה"ה להתפלל דווקא בהנץ החמה, דיש בזה חיוב, וחיליהון מהאי מתניתא.
♦

מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה נראה שיש לדייק כפי האפשרות השניה

והנה, אף שהרמב"ם ס"ל שיש לקרוא ק"ש קודם הנץ החמה מעט, כדי להתפלל בהנץ החמה. ומשמע מדבריו שהוא חובה גמורה (ועי' לקמן בס"ד), כתב בפירושו למשנתנו: דברי משנה זו אינם אלא בותיקין שהיו נזהרין לגמור קרית שמע עם עלות החמה באופק כדי שתהיה תפלתם עם עלות החמה, וסמכוהו למאמר ה' ייראוך עם שמש, לפיכך יתכסה במים ויקרא. ע"כ. ומבואר בפשיטות, שהטובל הוא וותיק ולכן שרינן ליה לקרוא עם הנץ החמה בלא בגדים. וכ"כ הרב שושנים לדוד פארדו על הא מתניתא, וכתב שכן מיחזיא דעת רש"י. וכ"כ הרא"ה (קובץ שיטות קמאי עמ' תצט): ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, פי' ומתני' למי שקורא כותיקין כדאיתא לעיל ולהכי נקיט שיעורא דהנץ החמה והכי איתא בגמ' ע"כ. וכ"כ הריא"ז (פ"ג אות ג'): ולא אמרו כן אלא לותיקין, שהן חרדין לעשות מצוה מן המובחר וקורין קרית שמע סמוך להנץ [*החמה], וסומכין גאולה לתפלה ומתפללין אחר הנץ מיד, אבל שאר כל אדם קורין אחר הנץ עד שלש שעות, כמו שביארנו, ומתפללין אחר קריאתן, כדי לסמוך גאולה לתפלה. ע"כ.
♦

במשנה תורה נראה שסובר הרמב"ם כפי האפשרות הראשונה

אולם במשנה תורה (הל' קר"ש פ"ב ה"ז) כתב: מי שירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא, ע"כ. ולא הגביל זאת דווקא 'כוותיקין' וכד', אלא כתב סתמא. וכן דקדק הראשון לציון על אתר. וצ"ע. ועי' בפירושו של הרב קאפח על אתר. אולם הרב דברי ירמיהו כתב לפרש את דברי הרמב"ם על אתר בהלכה זו דאיירי בוותיקין ממש. וכ"ן מדברי הרב מעש"ר, על אתר.
♦

שיטת הרמב"ם לגבי הקדמת הקריאה והתפילה בזמן הנץ החמה – מצווה מן המובחר או לעיכובא?

וכבר אין ניתן להשמט מלדון בהא מילתא, ועל כן ניתי ספרא וניחזי היאך הגדיר הרמב"ם את עניין הנץ החמה, האם זהו רק למצווה מן המובחר, או שמא זהו לעיכובא, ויש להקפיד על כך עד למאוד.
ראשית, ברור הדבר שלדעת הרמב"ם עיקר הקדמת הוותיקין הוא לעניין התפילה ולא לקריאת שמע, וכמו שכתבנו לעיל. ובאמת לעניין תפילה כתב הרמב"ם (הל' תפילה פ"ג ה"א): תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום, ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפלה, ע"כ. ומבואר שמצוות התפילה היא מהנץ החמה עד ארבע שעות, ובפשטות כל זמן זה הוא לכתחילה.
וכשהרמב"ם נוקט דיעבד כלפי זמן תפילה, זהו רק לגבי הקדמת זמן התפילה, שכך כתב (שם ה"ז): המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה, ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא, ע"כ. ושפיר יש להבין מכאן שאף בתפילה שזמנה הוא ביום אחר הנץ החמה, מ"מ אם התפלל משעלה עמוד השחר, יצא ידי חובה בדיעבד. א"נ רק בשעת הדחק התרנו לו להתפלל משעלה עמוד השחר, אך באופן רגיל, אין להתפלל קודם הנץ החמה. אולם אפילו לפי זה, לא שמענו כי אם שזמן התפילה מתחיל מהנץ החמה והלאה, אך לא שאם איחר את זמן הנץ החמה הרי זה דיעבד. ולא ראינו שאיחור התפילה לאחר הנץ בתוך ד' שעות הוא דיעבד.
אולם כיוון שמקובל בדעת הרמב"ם, שחובה להתפלל בהנץ החמה. נומיתי, שמא מדין קריאת שמע נגעו בה, וכוונתם, שכיוון שחובה לסמוך גאולה לתפילה, והגאולה נסמכת לקריאת שמע, ממילא יוצא שחובה להתפלל בהנץ החמה. שכן קריאת שמע לפי הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א הי"א) יש לקרוא את שמע קודם הנץ החמה, ולהתפלל מיד בהנץ החמה.
ובאמת בהל' קריאת שמע (פ"א הי"א) איתא: ואי זה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, וכו' ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו, שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר. ע"כ. ומסוף לשונו שכתב 'שעבר ואיחר', משמע שעבירה עשה.
אולם, אי קשיא אדעת הרמב"ם הא קשיא, הלא מבואר בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שעיקר עניין 'וותיקין' הוא התפילה, וכן עולה מדבריו במשנה תורה, שהקדמנו את קריאת שמע, כדי שהתפילה תהא בהנץ החמה. ומאידך לא כתב כלל בהלכות תפילה שאיחור זמן הנץ החמה הינו בדיעבד, ולא כתב כן אלא לגבי קריאת שמע. וכ"ר שהקשה מו"ר עט"ר (טל חיים קריאת שמע ותפילה עמ' תקטז).
ואחר העיון נראה בס"ד לומר, שהרמב"ם כתב כן מפני שבלאו הכי יש לסמוך גאולה לתפילה, וכיוון שהאיש הנלבב המקפיד לקיים את ההלכה כפשטה לא יאחר את קריאת שמע יתר על ג' שעות, דלאו בפושעים עסקינן, ממילא יוצא שלא יאחר את התפילה יתר על ד' שעות שהוא זמנה. וכיוון שהקריאה והתפילה בחדא מחתא מחיתנהו, יוצא שלא היה צריך הרמב"ם לכתוב לגבי תפילה דהויא בדיעבד אם איחר, דכבר כתב כן גבי ק"ש והיא נסמכת לתפילה. כנ"ל בס"ד. ואכתי צ"ע. ומני"ר תירץ (שם עמ' תקכט-תקל) שכיוון שבתפילת השחר יש עוד זמן שהוא מד' שעות עד חצות, לכן לא רצה הרמב"ם לכתוב עבר או איחר מיד כשעבר זמן הנץ החמה, ולכן כתב זאת על הזמן היותר מאוחר.
♦

נראה שהרמב"ם נקט כן לגבי קריאת שמע מתוך קביעת הגמרא

ונראה שהרמב"ם סבר כן לגבי קריאת שמע, מתוך קביעת הגמרא ש'הלכה כוותיקין'. ויש שתי אפשרויות להסביר זאת, או שהלכה כוותיקין, ומכאן ואילך מתחיל הזמן, וכן דעת ר"ח ועוד ראשונים. או שהלכה כוותיקין וזהו זמן קריאת שמע, וכל זמן אחר הינו בדיעבד. ולענ"ד אין כלל הכרח מן הגמרא להסביר את 'הלכה כוותיקין' דווקא כהבנת הרמב"ם 'דהוא הזמן העיקרי'. ואדרבא כתבתי לעיל באיזהו מקומן דשיטת ר"ח יותר פשוטה בלשון התלמוד.
♦

שיטת שאר הראשונים לגבי הקדמת הוותיקין אי הויא מצווה מן המובחר או לעיכובא

ומדברי רובא דרבוותא מיחזיא מילתא דהוי מצווה מן המובחר או מידת חסידות בעלמא. ואין חובה להקדים את הזמן, ואם איחר, לא מקרי בדיעבד כלל.
כן עולה מדברי רע"ג בסידורו (דין קריאת שמע וברכותיה): ודותיקין מלתא דלא שכיחא הוא, ולאו כולי עלמא מצי לכווני כוותיקין. וכו', אבל היכא דאיכא מידי תיקון, כיון דהאי שכיח ודותיקין לא שכיח שפיר דמי לעכובי. ע"כ. ומבואר שרובא דעלמא לא היו מקפידים על ותיקין, וגם נתן רע"ג היתר לכתחילה, דשפיר דמי להתעכב. וגם כתב בהדיא "כך מצוה מן המובחר".
וכן מפורש בתשובה לגאון (תשובות גאוני מזרח ומערב סי' קמא): כדתנן בק"ש מצותה עם הנץ החמה וההוא מצוה רשות ניהו מאן דקרי לה ההוא כותיקון קיים מצוה ואית ליה שכר ומאן דאחר לה לית עליה עון כמי שלא קרא ש' כל עיקר אלא שאבד אותו שכר ע"כ.
וכן מפורש בתשובה לרנ"ג (אוצה"ג ברכות סי' מא עמ' 23): וששאלתם שיש בתי כנסיות שמתקבצים הציבור ואומרים פרשיות שבספר תהילים בשבת וביו"ט. ובר"ה ויוהכ"פ מוסיפים פרשיות ועד שהציבור מזמרין, מתחילין תלמידים ושונין ודורשין ועוסקין בתורה עד קרוב לב' שעות, ואחר כך מתפללין, מהו לעשות כן מאחר שהגיע זמן ק"ש? מותר להתחיל ולשנות קודם שקבל עליו עול מלכות שמים, או לא? ע"כ השאלה.
ומפורש בה שאף שהגיע זמן קריאת שמע, ובפשטות הכוונה שהחל הזמן, בהנץ החמה, הציבור היו מתעכבים במזמורים ובעסק התורה, ואת סדר התפילה היו מתחילים מאוחר יותר. ונראה בפשיטות שמה שהפריע לשואל, זהו האי דינא דידן, האם נכון לאחר את קריאת שמע מעבר לזמן של הנץ החמה או לא.
וענה הגאון: כך הראונו מן השמים שישראל שמשכימין ובאין בבית הכנסת בשבתות ובי"ט ולומדים מדה יפה הן עושין, וכן מנהג בבבל מתחילת גלות ראשונה וכו' תקנו להשכים לבית הכנסת ולומדים עד שחרית, והסמיכו על מנהג דוד המלך עליו השלום שאמר חצות לילה אקום להודות לך. ע"כ. ומפורש בדבריו שישראל היו "משכימים", ובפשטות שהיו משכימים קודם אור היום, וכמנהג דוד המלך שהיה קם בחצות לילה, ולמרות שהיו כולם ערים בזמן הנץ החמה, מ"מ לא הקפידו עמהם כלל על קריאת שמע ועל תפילה בהנץ החמה. ובשל טעמים קלים התירו לעכב הקריאה והתפילה. וכן דעת רה"ג (שם) דכתב ששליח ציבור שקורא דברי תפילות בזמן הנץ החמה "ראוי למנעו" בכדי שיעסוק בקריאת שמע (ורק בה) עם הנץ החמה.
וכן עולה מדברי ר"ח: ומצות ק"ש מתחיל מעם הנץ החמה וגומר עד שלש שעות ביום כר' יהושע וכו' ע"כ. ומבואר שהזמן רק מתחיל בהנץ החמה, ואין הבדל בין הנץ עצמו לג' שעות שאחריו מצד חובת קריאת שמע. אמת שמצד החומרא של 'ייראוך עם שמש' אם איחר לא זכה, אולם פשיטא דאינו אלא חסידות בעלמא. וכ"כ רבינו שלמה בן נתן אלג'יבלי בסידורו על פי הגאונים (עמ' כא) שזמן הנץ החמה (לגבי קריאת שמע בלבד) הוא "לבעלי מעלה ונבחרים" והם הוותיקין. ומה נאמר עוד אחר דבריו הבהירים?
רבינו שמחה במחז"ו (סי' א'^[42]) צדיק עת'ק את דברי רע"ג דלעיל,: בקרית שמע כוותיקין, דאמר ר' יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, תניא נמי הכי ר' יהודה בן תימא אומר מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, וכך מצוה מן המובחר: ע"כ.
וכן הוא בדברי התוספות (ט ע"ב ד"ה לק"ש): וי"ל דודאי זמן ק"ש מתחיל לאחר עמוד השחר וזמנו עד ג' שעות ומיהו מצוה מן המובחר כותיקין סמוך להנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ע"כ. וכ"ן מדברי הרשב"א (ח ע"ב ד"ה קצרו). וכ"ה בחידושי הרא"ה (פרק ד' ד"ה כי תניא): פי׳ א״ל כלומר דותיקין היו עושין כן שמדקדקין על עצמן יותר מדאי להשלים מצוה מן המובחר, אבל לכ״ע לדברי רבנן עד חצות. ע"כ. וכן הוא בספר השולחן (הל' ק"ש שער א' ד"ה ואיזהו, והל' תפילה שער ב' ד"ה תפילת השחר).
וכן עולה מדברי האו"ז (סי' יג'): ולק"ש כוותיקין כדי שיסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביום כדי לקיים ייראוך עם שמש מיהו ה"ה אם קראה לאחר הנץ החמה דיצא ידי חובתו כר' יהושע דותיקין אית להו כר' יהושע ע"כ. וכן עולה מדברי האשכול (ו' ע"ב): ואין אדם מצוי לכוין באותה עונה, מכל מקום מצותה מזו העונה עד שלש שעות כר' יהושע, ע"כ. וכן משמע מדברי הרוקח (סי' שך). וכן עולה מדברי ר"ת בספר הישר (סי' ח') שכתב: מכל מקום אקודם או אאחר הנץ החמה הוי קבעי זמני ואביי דאמר כותיקין לקרית שמע, סימנא הוא דיהיב ואפי' אם היו מאחרין לא היו חוששין ואין קפידה באיחורו אבל בהקדמתו יש איסור. ע"כ. וכ"כ בצרור החיים (דרך ראשון סי' יג'), וכן עולה מדברי הרי"ד (כו ע"א) שכתב שמנהג ותיקין אלו החסידים המזדרזים לעשות דבר בזמנו. וכן דעת הריא"ז (פ"ג אות ג') גבי מי שירד לטבול, שדווקא בשביל הוותיק שרינן לקרוא ק"ש הכי, ולאו לכולי עלמא. וכן נראה מדברי הר"י מלוניל (רובץ שיטות קמאי עמ' תקעט): מתרץ ההוא לותיקין, כלומר, הכי קאמר מי שרוצה להיות זריז במצוות שיעשה המצווה תכף שיגיע זמנה חייב לעשות כן. אבל לעולם זמנה הוא עד חצות ע"כ. ומבואר מדבריו שתלה זאת ברצונו, דרק מי שרוצה להיות זריז, אך אין חובה להיות זריז. וכן הוא בדברי הראבי"ה (סי' פג): והוותיקין היו מחמירים ומתפללים עם דמדומי חמה בשחרית ובמנחה. ע"כ. וכן נראה מלשון רבינו ירוחם (נ"ג ח"ג): אף על גב דעקר מצותה עם הנץ החמה כותיקין פירוש כאותם זקנים המדקדקים במצות וזמנה ד' שעות ביום וד' בכלל כלומר שכל שעה רביעי' יכול להתפלל ע"כ. וכן עולה מדברי המכתם (קובץ ש"ק עמ' תקפ"ב): מיהו ותיקין שהן מדקדקים במצות קורין עם הנץ החמה ונמצאת תפלתן ביום עם דמדומי חמה, כדכתי׳ ייראוך עם שמש ע"כ. וכן כתב הריבב"ן (קובץ שיטות קמאי עמ' קנד): חסידים היו גומרין אותה ק״ש בברכותיה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה שחותם בא״י גאל ישראל, ע"כ.
וכן משמע קצת מדברי הרי"ף ורש"י שכתבו בכמה דוכתין את הלשון 'אבל לכו"ע עד חצות' 'אבל לכו"ע עד ג' שעות'. ולא כתבו דהויא בדיעבד. וכן נראה מדברי השאלתות (אות ח').
ויש לדקדק בדברי הראב"ן (סי' קסז) שכתב: תפילת השחר עם הנץ החמה [כ"ו א] כוותיקין ומיהו אם הזיד לא התפלל מתפלל עד ד' שעות ע"כ. וממה שכתב 'הזיד' היה אפשר לדקדק דזדון יש באי הקדמת התפילה. אולם לענ"ד נראה דיש לדקדק איפכא, דהזיד היינו כשכבר קם בזמן ההוא והיה באפשרותו להתפלל, והעביר המועד, לאיש אשר כזה קוראים 'מזיד', ואפילו למזיד כזה שרינן ליה להתפלל עד ד' שעות, אך אדם שלא הזיד, אלא ישן עד אחר הנץ החמה, לא חשיב מזיד ולא מחייבינן ליה למיקם בהשכמה.
♦

דעת הראשונים הסוברים כדעת הרמב"ם שהקריאה או התפילה אחר הנץ החמה הן בדיעבד

הנה כי כן, נראה מדברי רבנו סעדיה גאון (בסידורו עמ' יג'), שכתב: ותחילת הנץ החמה בכל מקום היא תחילת זמני הקריאה והתפילה, ואל ידחה אותן מי שהן אפשריות לו. ומי שמעכב אותו איזה עיכוב או אינו טהור, יכול לקרוא ולהתפלל עד סוף השעה הרביעית עכ"ל^[43]. וכ"כ מאירי (ט ע"ב ד"ה לא): לא קראה עד הנץ החמה קוראה בדיעבד עד שיעברו ג' שעות והוא זמן רביעי הקורא מכאן ואילך לא קיים מצוה בעונתה, ע"כ. וכ"ן בספר מצוות זמניות (הלכות תפילה): וכבר אמרתי לך במה שקדם, שצריך המאמין שלא יאחר התפלה עד סוף זמנה, אך ישתדל להתפלל בתחלת עת הגעת זמנה. ע"כ. וכ"כ רבינו יונה (ד' ע"ב): והשנית זמן קריאתה לכתחלה והוא משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו כדכתבי' וכמו כן יש שני זמנים בסוף הזמן אחד לכתחלה ואחד בדיעבד ואפילו לותיקין האחד לכתחלה והוא עד שתנץ החמה והשנית בדיעבד והוא עד ג' שעות כר' יהושע וראיה לדבר דאין זמנה לכתחלה אלא עד הנץ החמה בלבד מדתנן בפרק מי שמתו (ד' כב ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא אלמא משמע דמש"ה הצריכוהו לקרות במים כדי שלא תעבור זמנה וכו' מפני שראוי לחוש יותר שתנץ החמה בינתים ויעבור זמן ק"ש לכתחלה ע"כ.
♦

שאלה על שיטת הרמב"ם ודעימיה

ואני בטרם אכלה לדבר, אומר דעל פניו יש לשאול בפשיטות, דאף אם ניתן להרמב"ם את כל דיליה, ונאמר שיש לקרוא ק"ש קצת לפני הנץ ושיש להתפלל עם הנץ, ושזהו הזמן העיקרי ושכל זמן אחר הינו בדיעבד. אזי למדנו מכך שאדם אשר כבר ער בשעת הנץ החמה שיש לו לקרוא ולהתפלל בזה הזמן דווקא. אולם לא למדנו שעל האדם לעשות 'כל טצדקי' בכדי שיהא הוא מעורר השחר. ושפיר יש לומר דאם האדם ישן באותה שעה, שאין מחייבים אותו לקום ממיטתו בשביל זה.
ואף מן הגמרא בברכות (יג ע"ב) אין ראיה. דאיתא התם: אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן וכו' ע"כ. דשפיר יש לומר שמדובר על אדם המתנמנם, ולאחר שאמר 'שמע ישראל' נרדם, דאין מצערין אותו. והם דברי רב נחמן לדרו עבדיה.
אמנם הרמב"ם גופיה כתב (קריאת שמע פ"ב ה"ג): היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו. ע"כ. ומבואר שמדובר על אדם שכבר היה ישן, ולמרות זאת מעירים אותו. ויש מקום בראש לומר שמצערים אותו אפילו על קריאת שמע כוותיקין לכתחילה. אולם אף גם זאת, אינה ראיה. דהא קמן שאין מצערים אותו אלא על פסוק ראשון בלחוד, ולא מצערים אותו לקום זמן הרבה קודם התפילה בכדי שיאמר פסוקי דזמרה וברכות ק"ש ועמידה. אלא רק על פס' ראשון מצערים אותו ותו לא. וגם זה רק אם נאמר שמצערים על וותיקין, אולם אליבא דאמת שפיר יש לומר דגם לדעת הרמב"ם אין לצער אדם על ק"ש כוותיקין, אחר שמן התורה יכול לקרוא גם לאחר מכן, עד ג' שעות. וממילא הדר דינא שכל שהאדם ישן מאן יימא לן דיש לו להתעורר בשביל לקרוא ק"ש כוותיקין ולהתפלל בזה הזמן, דשמא לא אמר הרמב"ם דברו, אלא באדם שכבר נתעורר.
ועוד יש להעיר לענ"ד. הגאון הרב קאפח זצ"ל בתרגומו לפירוש המשנה תרגם כ"וותיקין" את המילה הערבית 'אלמתחריין'. והעיר שם שהעדיף לתרגם כן, מפני שכך קראה להם הגמרא. אולם האמת ניתנת להיכתב, כי הפירוש המילולי של מילה זו הוא 'חסידים'. ואם היה כתוב לפנינו בפירוש המשנה כך: דברי משנה זו אינם אלא בחסידים שהיו נזהרין לגמור קרית שמע עם עלות החמה באופק ע"כ. ברור הדבר שהמובן הפשוט של המשנה היה יותר כמידת חסידות. ואף אם יש חובה לקרוא את שמע בסביבות הנץ החמה, למי שקם, מ"מ היה ברור שמי שקם הוא חסיד, ומידת חסידות יש בזה, אך אינה מידת כל אדם. והחיסרון בתרגום בעל הזיקה ללשון התלמוד מבלבל, כיוון שאחר שאביי פסק 'לקריאת שמע כוותיקין', וגם דעת הרמב"ם ידועה ממשנה תורה דכך הוא עיקר הדין, אזי גם את דבריו בפירוש המשנה אפשר לפרש כן. אולם זה אינו מוכרח לענ"ד. וגם בתרגום הרב קורח תרגם 'במדקדקין' (גם הרשב"ן בסידורו כתב מילה זו, והמו"ל תרגם 'אנשי מעלה ונבחרים', באופן שזה פשוט דהוי מידת חסידות ותו לא מידי).
♦

דעת מרן השו"ע

והנה מרן השו"ע כתב (סי' נח סע' ב') וז"ל: זמן קריאת שמע של שחרית, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות, שהוא רביע היום. ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה. ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד. ע"כ. ומבואר שבהגדרת עניין הנץ החמה נקט כהרמב"ם, שעיקר העניין הוא לקרוא ק"ש מעט קודם, ולהתפלל בהנץ החמה. וכיוון שהוא למצווה מן המובחר בעלמא, ואין להתיר לכתחילה לקרוא ק"ש הרבה קודם הנץ החמה, כבר כתב הכף החיים שמי שאינו יכול לדקדק כל כך, עדיף שלא יקפיד כלל על הנץ החמה, אלא יאחר במעט. ובפרט שלדעת ר"ח ודעימיה זהו עניין המצווה לכתחילה^[44].
וגם בסי' פט (סע' א') כתב מרן: זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: ייראוך עם שמש ע"כ. ואף שהכא לא כתב שהוא מצווה מן המובחר, מ"מ ממה שהביא את הפסוק הנסמך לו, ברור שלא הבין זאת כחובה מצד זמן תפילה, אלא בכדי לקיים את המעלה הגדולה של ייראוך עם שמש. ותו לא מדי. וכ"כ הלבוש בהדיא בדעת מרן השו"ע. וכ"כ העטרת זקנים, והאשל אברהם מבוטשאטש. וכן עיקר.
♦

סיכום הסוגיא בס"ד

א. זאת תורת העול'ה, דבעיקר עניין ותיקין איפליגו רבנן קמאי. דעת רוב הגאונים וכמה מקדמוני הראשונים, דעיקר חובת הנץ החמה הוא בקריאת שמע בהנץ החמה, ובתפילה לא קפדינן כולי האי כלל, להתפלל דווקא בהנץ החמה. דעיקר עניין התפילה לדעתם הוא, שיהיה מתפלל ביום, ככל מצוות שזמנן ביום. ולכן גם קריאת שמע צריכה להיות דווקא ביום (ולא קודם לכן), ורק שבקריאת שמע נוסף עניין לדייקה בהנץ החמה דייקא.
ומאידך דעת רוב הראשונים היא, שעניין הנץ החמה הוא דווקא להתפלל בזמן ההוא, וממילא קריאת שמע תהיה קודם לכן.
למסקנא, מן הדין נראה דהעיקר כדעה ראשונה. דהיינו שיש לקרוא קריאת שמע עם הנץ החמה, וכדעת הגאונים ור"ח ועוד ראשונים. אולם המנהג הפשוט אצל מתפללי הוותיקין אינו כן, אלא כדעת הרמב"ם ודעימיה, להקדים את שמע להנץ החמה. ואפשר שנשתלשל מנהג זה מדברי הירושלמי וצ"ע, ועי' לקמן מה יש לנהוג למעשה בזה.
ב. ולעניין אי הוי חובה מן הדין או מידת חסידות. נראה לענ"ד מפשטות לשון הגמרא, וכן דעת רוב הגאונים והראשונים, דהקדמת וותיקין אינה אלא מידת חסידות בעלמא, ולמצווה מן המובחר. ומבואר בגאונים דבטעם קל דחינן להאי חומרא דוותיקין. וגם המנהג מסייענו בזה, שרובא דעלמא אינם מקפידים על הקדמת הוותיקין, אלא לעיתים מאחרים ולעיתים מקדימים. ולעיתים אף בלא שום דוחק, וכן נעשה בפני רבנים גדולים אנשי שם. וכן מבואר מכמה ראשונים שהלשון 'הלכה כוותיקין' לאו היינו 'זהו זמנה', אלא 'מכאן מתחיל זמנה', וממילא אין חובה להקדים עדי כך.
ואף שמדברי הרמב"ם משמע, שכל שקורא ק"ש לאחר הנץ החמה או מתפלל אחר הנץ החמה, הוי דיעבד. מ"מ דעת רובא דרבוותא להקל בזה, דעד ג' שעות הוא זמנה לכתחילה.
♦

הכרעה להלכה ולמעשה

בהא סליקנא ובהא נחיתנא בס"ד, דכיוון שהקדמת ותיקין במחלוקת שנויה אי איירי בקריאת שמע או בתפילה, יוצא שאם מתפלל במניין ותיקין כפי המנהג (וכדעת הרמב"ם), שמקדימים קריאת שמע קודם הנץ. יוצא לפי זה, דעברי אדעת ר"ח, דלדעת רבנו חננאל ודעימיה, קראו קודם זמנה. ומאידך אם ינהג כדעת ר"ח, ויקרא קריאת שמע בהנץ החמה, יצא שעובר את זמן התפילה לכתחילה להרמב"ם דהוא בהנץ החמה. אולם כיוון שהוכחנו בס"ד דעדיף לאחר מאשר להקדים, דכל שמקדים קודם הנץ החמה, אכתי אינו לגמרי 'בקומך' דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא, משא"כ אחר הנץ דלכו"ע חשיב בקומך. ועוד, אף אם תאמר דיש לנהוג למעשה כדעת הרמב"ם כיוון שלדעתו כל שאיחר את הזמן הוי דיעבד, ומה לי דיעבד אליבא דר"ח ומה לי דיעבד אליבא דהרמב"ם. וכיוון שהמנהג כדעת הרמב"ם, ממילא כן יש לנהוג.
אנא אמינא דאין זה נכון, כיוון שאחר הנץ החמה הוא ודאי זמן קריאה, ועיקר הקדמת הוותיקין במחלוקת שנויה אי הוי מעיקר הדין או רק למצווה מן המובחר. וכיוון שהעיקר לענ"ד, דהוא רק למצווה מן המובחר, יש לומר דאין להכנס לבית הספק, ועדיף לקרוא בזמן שהוא לכו"ע זמנה, דהוא בהנץ החמה, מאשר לקרוא קודם זמנה. ועל כך אמר רבינו תם, דעדיף לאחר מאשר להקדים. ואין להכנס לבית הספק, בשביל דבר שלדעת רוב הראשונים אינו אלא חסידות. וכ"ר שכתב בהדיא הרב כף החיים (סי' נח אות ח').
♦

פסקי הלכה

א. המתפלל במניין המקפיד על הנץ החמה, יש לשים על ליבו באיזה 'הנץ' הציבור מתפללים, אם הנץ הנראה או הנץ הנקרא אסטרונומי (או המישורי).
ב. אם מתפללים על פי 'הנץ הנראה' דייקא, וכמנהג ירושלים וכמ"ש הכה"ח, דעל פי רוב הוא יותר מאוחר מהנץ האסטרונומי (או המישורי), יש להקל להתפלל עמהם כרגיל. דכמה ספקות יש בדבר: א. שמא כדעת הרמב"ם ודעימיה שזמן קריאת שמע הוא קודם הנץ החמה, ועיקר הנץ החמה הוא בשביל התפילה. ב. שמא כדעת הסוברים שהנץ העיקרי הוא הנץ האסטרונומי, וכבר הגיע הזמן. וכן יש לצרף לסניף את הסברא שזמן הנץ החמה הוא טווח של תהליך המתחיל מעשר דקות קודם הנץ הנראה עד כחמש דקות לאחריו. ובפרט שכן דעת מרן השו"ע.
ועוד יש לצרף את דעת הרמב"ם בתשובה (סי' רנה) שכתב: ודיוק הזמן אינו מחוייב, אלא הוא לפי מה שמתקבל על דעת המתפלל, שהוא הוא הזמן. ע"כ. ומבואר שכל שמקדים כמה דקות קודם הנץ או מאחר קצת אין בזה חשש. ואין לומר דהיום שיש לוחות מדוייקים יש לחשוש אליהם, ואין להתפלל קודם. דהכל הוא תקנת רבותינו, וכשהם תיקנו להתפלל בזמן הזה, לפי ראות עיניהם תיקנו, ומשנה לא זזה ממקומה^[45]. וכן שמעתי שנהג הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל, דהיכא שהחזן לא היה בעל יכולת לכוון היטב את זמן הנץ החמה, היה מורה להתפלל אפילו חמש (ואית דאמרי אף עשר) דקות קודם הנץ. ומבואר אם כן שלא היה מקפיד על הזמן בדקדוק.
ג. אם מתפלל עם ציבור הנוהגים כהנץ האסטרונומי, יש לחשוש יותר. שכן אם הנץ האמיתי הוא הנץ הנראה, אזי יוצא שמקדים טובא את קריאת שמע להנץ החמה (לעיתים ביותר מ-10 דקות!) ללא שום צורך. ואם הדין הוא כדעת ר"ח ודעימיה שיש לקרוא ק"ש עם הנץ החמה, יוצא לפי זה שמקדים אותה בכשש דקות להנץ האסטרונומי (כיוון שבפועל נוהגים כהרמב"ם^[46]).
ועל כן, המתפלל עם ציבור הנוהגים כהנץ האסטרונומי, אם הוא דחוק בזמן, יכול להתפלל עמהם לכתחילה, כדין שעת הדחק בעלמא. אך אם אינו דחוק בזמן, עדיף לו להתעכב בין ישתבח ליוצר, ובינתיים ילמד איזה דבר וכד', ויענה לקדיש קדושה וברכו עם הציבור, ויקרא קריאת שמע עם הנץ החמה ממש, כדעת ר"ח, ויתפלל לאחר מכן^[47].
ד. המתפלל ביחיד ואינו דחוק בזמן, לענ"ד עדיף לנהוג כדעת ר"ח, ויקרא קריאת שמע עם הנץ החמה ממש, ויתפלל לאחר מכן. שכן אם נאמר שעיקר הקדמת קריאת שמע היא מפני סמיכות הגאולה לתפילה, הנה כי כן, היכא דאינו סמיך, הדר דינא לקרוא ק"ש עם הנץ החמה ממש.
ה. בחורי ישיבה, אשר ההקדמה כוותיקין יכולה לפגוע בסדר לימודם, באיזה צד ובאיזה אופן בכל צד שהוא, עליהם להקפיד שלא להתפלל כוותיקין כלל ועיקר. בין אם זהו מפני שיצטרכו לקום כוותיקין, יאלצו לישון מוקדם ויפגע סדר הלימוד שאחר ערבית. ובין אם ייפּגע סדר הלימוד מחמת שהמקדימים כוותיקין הלכו לישון, ואותם שנשארו יקבלו ריפיון בלימוד, דאינו דומה מרובין העושים את המלאכה למועטים העושים את המלאכה. ובין אם יש לחוש שגם ילכו לישון מוקדם וגם לא יצליחו לקום בבוקר. ובין אם מקדימי הוותיקין יקומו לתפילה וגם ילמדו לאחר התפילה (במקום סדר הלימוד שאחר ערבית), אך יהיה זה פחות בחשק מאשר אם היו נשארים ללמוד בערב, דקשיא מיקם ממגנא. ובין אם על ידי קימת הוותיקין יחלק המניין בבית המדרש לשני מניינים דלים ואביונים אדומים כשנים.
מכל הני טעמי יש לדחות את הקדמת הוותיקין מפני לימוד התורה, וכפי שכבר הורה זקן, הלא הוא רב עמרם גאון, וצדיק עת'ק דבריו, רבנו שמחה מויטרי תלמיד רש"י הקדוש. ואין לעשות שום טצדקי בכדי לקום וותיקין. וקימת הוותיקין חשובה ומרוצה לפני הקדוש ברוך הוא, אך ורק אם זה לא בא על חשבון שום דבר אחר. ושמא משום כך לא נהגו בהיכלי התורה להקפיד על חומרא זו, על אף שמקפידים בכל מיני חומרות אחרות. וכן עיקר^[48].
והנראה לענ"ד כתבתי
דניאל אדר ס"ט
♦ ♦ ♦