ר"מ בישיבת "תפארת לוי" - אלעד וראש כולל קדשים
מח"ס מגד יעקב
בעניין כתותי מיכתת שיעורא בשמן של המנורה ובשמן של נר חנוכה
ובתירוצי הראשונים למה מדליקים ח' ימים ולא ז'
יל"ע בשמן זית של שביעית שלא הפקירוהו לפני זמן הביעור כדין, וכעת עבר עליו זמן הביעור. האם מותר להדליק בו נר חנוכה.דיל"ע בזה מכמה אנפי (להלכה ולא למעשה).
♦
א. ב.
דהרי כשעבר זמן הביעור כבר נאסר השמן, ומ"מ כתב החזו"א (שביעית יא, ו) - "דשביעית מותר בהנאה היינו אפי' אחר ביעור ולאינש אחרינא שאינו בעלים (והיינו הבעלים שלא הפקירו), וגם בבעלים הוא איסור הנאה רק מצד מצות ביעור ואין עצם הפרי באיסור הנאה".ולפ"ז הכא דבזמן הביעור לא היה השמן אצלו, הרי הוא כאדם אחר שמותר לו בהנאה, וגם לבעלים הרי האיסור הוא רק כי צריך לבערו, וכאן הרי מבערו כשדולק. ומלבד זאת הרי מצוות לאו להנות נתנו.
♦
ועוד יש לדון מצד שקדוש בקדושת שביעית, ואף דילפינן מקרא דשמן של שביעית מותר להדליק בו, וכמש"כ הרמב"ם בהל' שמיטה ה, ח, דילפינן ליה מ"תהיה", מ"מ כתב שם בדרך אמונה ס"ק מ"ט - "ואין להדליק נרות חנוכה בשמן שביעית אבל נרות שבת כיון שנעשו להאיר מותר", דנר חנוכה הרי אסור בהנאה.
ובביאור הלכה שם הביא דהמנחת שלמה התיר בזה (ח"א מ"ב) אולם חלק עליו, וז"ל - "וראיתי במנחת שלמה סי' מ"ב שפקפק ע"ז, ולענ"ד לא הבנתי הפיקפוקים, דאע"ג דודאי מותר להדליק כדי ללמוד לאורו אף על גב דמצות לאו להנות ניתנו, היינו משום דההדלקה הוא לראות לאורו וזה מותר, ומה נ"מ מה שיראה לאורו מה שירצה יראה, וכן להדליק סביב לחנותו הרבה נרות לפרסם בית מסחרו כ"ז הדלקה לראות לאורו היטב ועי"ז מתפרסם, אבל נר חנוכה שאסור להנות לאורו אלא למצוה שהתורה אמרה להדליק דהא קי"ל דאפי' אם הוא לבדו בין הגוים ידליק בברכה שעצם ההדלקה הוא פרסום הנס, ואפי' אם כבתה מיד אין זקוק לה אלא שצורת ההדלקה צ"ל באופן שראוי להיות פרסום הנס ושיראו את הנרות, ולא שיראו לאור הנרות וזה לא נקרא הדלקה להנאה" וכו'.
והשבה"ל (ח"א קפ"ד) הביא כמה פוסקים שמחמירים בזה ("ה"ה הגאון אמרי יושר סי' ק', ובספר שערי דעה ח"ב סי' ט', וברידב"ז ה' שביעית (הנדפס בפאת השולחן) כולם מתנבאים בסגנון אחד דלמאי דקיי"ל שבת כ"א ובשו"ע סי' תרע"ג דאסור להשתמש לאורה, א"כ הו"ל כהאי דבכורות י"ב ע"ב דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה, דכיון דאמורי' לגבוה סלקי ועומדים לשריפה, לאכלה ולא לשריפה קרינן בי'"), ומ"מ כתב לדון להקל מכמה טעמים, אך סיים את דבריו - " ולהלכה כיון דג' גדולי הוראה הנ"ל מחמירים אנו נמי נמשוך אבתרייהו אעפ"י שאין טעמם ברור לנו כ"כ".
♦
ג. ד.
וגם לדברי הגרשז"א זצ"ל שמותר להדליק בו, אכתי כאן שעבר זמן הביעור הרי צריך לאבדו, וכמש"כ החזו"א (שביעית פרק כ"ו סדר השביעית אות א') - "הגיע זמן הביעור ולא ביער נאסרו הפירות ואסורין באכילה לכל אדם וטעונין קבורה או שריפה ובכל דבר המאבדן" (אולם י"א שעדיף לקברם ולא לאבדם בידים).♦
ומעתה כיון שצריך לאבדו, יש לדון אם מותר להשתמש בשמן, דהרי יש שיעור בכמות השמן הנצרכת להדלקה שידלק חצי שעה, ומעתה כשהוא עומד לאיבוד הרי כתותי מיכתת שיעורא, וכמש"כ בשו"ת שער אפרים (סימן ל"ח) לגבי שמן שאסור משום בשר בחלב, דיהיה אסור להדליק בו מהאי טעמא, וכדלהלן.
ונדון בזה בהרחבה להלן, ועיין בהערה.[2]
[ודין כתותי מיכתת שיעורא הוזכר בחולין פט: ובר"ה כח. לגבי שופר של ע"ז, וכן בסוכה לא: לגבי לולב של אשרה, וביבמות קג: לגבי סנדל מוחלט].
♦
ה. ו.
כתב הבאר היטב (ריש סימן תרע"ג) - "עיין בתשובת שער אפרים סימן ל"ח אי שרי להדליק נר חנוכה בחמאה שנתבשלה בקדירה של בשר בן יומו שנאסרה מחמת שלא היה ס', ופסק דמותר".והשערי תשובה כבר העיר דבשו"ת שער אפרים שם מסיק לאסור, ומשום דכתותי מיכתת שיעורא (ועי"ש שהאריך אם גם בבב"ח שדינם להיקבר כדאיתא בתמורה לג: והם מהנקברים שנשרפו, האם גם בהם נקטינן להאי דינא שכתותי מיכתת שיעורא או רק באיה"נ הנשרפין, כערלה).
ונראה דנידון זה אם יש כאן חסרון של כתותי מיכתת שיעורא תליא בנידון האם בכלל התחדש שיעור בגוף השמן, וכפי שיבואר אי"ה.
♦
דהנה איתא בגמ' בשבת כא: - "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק, ואי נמי לשיעורה".
ופירש"י - "לשיעורה: שיהא בה שמן כשיעור הזה".
וכתבו הטושו"ע (תרעב, ב) - "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה, שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא, הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור".
והנה בגמ' לא הוזכר שיעור של חצי שעה, וזהו שיעור שהוזכר רק בגאונים ובהרבה ראשונים.
ומעתה יש לדון האם השיעור של חצי שעה (שיסודו כשיעור הזמן משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק) הוא שיעור בחפצא של השמן, וככל דיני השיעורים, או שהוא שיעור הזמן שצריך שיהא הנר דולק, ולא שיעור בגוף השמן.
♦
ז. ח.
והנה איתא בגמ' במנחות פט. - "שלשה ומחצה למנורה חצי לוג לכל נר, מנא הני מילי דתנו רבנן מערב עד בקר תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר וכו', ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא ועד צפרא".וגם בזה יש לחקור - האם כיון ששיערו שצריך חצי לוג כדי שתדלק המנורה מאורתא ועד צפרא, הרי ביררו בזה שהשיעור שרצתה התורה הוא שיעור של חצי לוג. והרי הוא שיעור ככל השיעורים שבמנחות ונסכים, דבעינן כאן שיהיה בשמן חצי לוג. או דלמא דאינו שיעור בשמן, אלא דין במנורה שתהא דלוקה מערב עד בוקר (ובנוסח אחר - דהוא דין במעשה ההדלקה, שיעשנו באופן שתהיה ראויה לדלוק עד הבוקר).
♦
והנה התורא"ש בשבת כא: הביא את הקושיה המפורסמת למה קבעו את חנוכה לח' ימים, והרי הנס היה רק ז' ימים, דהרי מצאו שמן שהספיק ליום אחד.
והמאירי שם הביא דיש שפירשו כהתירוץ דחילקו את השמן את השמן לשמונה, אולם דחה - "שא"כ היאך היו סומכים על הנס בלילה ראשונה" (וכנראה ס"ל דהשיעור מעכב ואינו רק דין לכתחילה, או דקשיא ליה איך בטלו דין לכתחילה).
ומשמע מדברי המאירי דאם היה אפשר לסמוך על הנס, באמת היה מותר לחשמונאים לתת רק שמינית מהכמות הנצרכת.
ומוכח מזה לכאורה דס"ל דדין "חצי לוג" אינו שיעור בכמות השמן הנצרכת להדלקה, דאם הוא שיעור בשמן א"כ איך יוכל לתת פחות מהשיעור, אף אם יודע שתדלק עד הבוקר.
ומוכח דסבר המאירי שהוא דין במנורה שתהא דלוקה מבוקר ועד ערב (או במעשה ההדלקה וכנ"ל), ולכן אם היה אפשר לסמוך על הנס שתדלק מערב עד בוקר, באמת אי"צ ליתן חצי לוג.
♦
ט. י.
והנה איבעיא לגמ' במנחות פח: אם כבתה באמצע הלילה, אם יתן שמן כמדה ראשונה חצי לוג או שיתן כמה שנצרך כדי שידלק עד הבוקר (וקי"ל שנותן כמידה ראשונה חצי לוג, וכ"פ הרמב"ם תו"מ ג, יב).ויש שהוכיחו דאי נימא דיש שיעור בגוף השמן שיהא בזמן ההדלקה חצי לוג, איך ס"ד שסגי בפחות. וע"כ דהיא רק הלכה במעשה ההדלקה שיעשנה באופן שתהיה ראויה לדלוק עד הבוקר, כ"כ בספר רינת יצחק (ויקרא כד, ג).
והמנחת ברוך (ק"ט) הוכיח להיפך, דמהא דיש צד לגמ' דבעינן להוסיף חצי לוג, ע"כ דהוא שיעור בגוף השמן, ועי"ש.
♦
ויתכן שזה גופא הספק של הגמ' - אם הוי שיעור בגוף השמן ולכן יוסיף חצי לוג, או שהיא הלכה רק שתדלק המנורה עד הבוקר, ולכן יוסיף רק כשיעור הנצרך.
ומסקנת הגמ' שם דיוסיף חצי לוג, ולדברינו נמצא דהוא שיעור בגוף השמן.
♦
יא. יב.
וכן הוא בכתבי הגרי"ז בזבחים יא: - "יש לחקור אם הוא רק דין שצריך שתהא דולקת כל הלילה, או דהוא שיעור בהשמן הצריך ליתן במנורה, ונראה דהוא שיעור דהא בכל הלילות היה צריך ליתן שיעור כזה אף בלילות הקצרים".וכך גם לשון רש"י עה"ת "ושיערו חכמים חצי לוג... ומדה זו הוקבעה להם".
ונמצא לפ"ז דכיון שהוא שיעור בשמן לכן יהיה בזה חסרון של כתותי מיכתת שיעורא.
♦
ומ"מ באמת שנראה שאין ראיה ממסקנת הגמ' שם כדברינו אלא להיפך, דהרי מסקנת הגמ' שיוסיף חצי לוג היא רק כי אין לדעת כמה חיסר, עי"ש. ומשמע שבלא טעם זה באמת היה יכול ליתן רק שמן שידלק עד הבוקר ולא חצי לוג. וא"כ אדרבא, לדברינו יהיה מוכח ממסקנת הגמ' דאינו שיעור בגוף השמן, וכמו שהוכחנו מהמאירי, וא"כ לכאורה לא יהיה בזה חסרון של כתותי מיכתת שיעורא.
♦
יג. יד.
אולם באמת דגם לצד הראשון בגמ' שם (שצריך להוסיף רק כמה שנצרך כדי שידלק עד הבוקר), אכתי י"ל שגם אם הוא לא שיעור של "חצי לוג" אלא הוא דין שיהיה דולק מבוקר עד ערב, אכתי יתכן דהוא שיעור בגוף השמן שיהיה מספיק לדלוק עד בוקר, ולכן אם כבה סגי לתת שמן שידלק עד הבוקר ולא חצי לוג, דזהו השיעור שצריך - שמן שיש בו כדי לדלוק עד הבוקר (ולא בעינן דוקא מערב עד בוקר, אלא שיעור הראוי לדלוק עד הבוקר. ומ"מ לפ"ז נמצא דהשיעור בגוף השמן אינו קבוע וישתנה לפי הזמן שעד הבוקר, והוא דוחק).♦
ונמצא דגם להצד בגמ' שצריך לתת רק שיעור שידלק עד הבוקר, אכתי לא מוכח מזה דהשיעור הוא לא בגוף השמן. דלמשנ"ת אכתי יתכן דהוא שיעור בגוף השמן, אולם אינו שיעור של חצי לוג אלא שיעור הראוי לדלוק עד הבוקר. ומ"מ כיון שהוא שיעור בגוף השמן, יהיה בזה חסרון של כתותי מיכתת שיעורא גם להצד הראשון בספק הגמ'.
♦
טו. טז.
אמנם עדיין יש לדון בזה, דאף אם הוא שיעור בגוף השמן שיהיה ראוי לדלוק עד הבוקר, אכתי י"ל דלא יהיה בזה חסרון של כתותי מיכתת שיעורא, וכלדלהלן.דהנה כבר דנו האחרונים דהחסרון של כתותי מיכתת שיעורא הוא רק במקום שהשיעור הוא שיעור של חשיבות, אולם במקום דבעינן לשיעורא כדי ליצור מציאות מסוימת, בזה גם כשהשיעור כתות אכתי הדבר נמצא במציאות, ולכן לא יהיה בזה חסרון של כתותי מיכתת שיעורא (עיין בקה"י בסוכה בסימן כ"ה).
♦
וכך מוכח מדברי התוס' בעירובין (דף פ: ד"ה "אבל קורה") לגבי סולם המחבר בין עליה לרה"י לעשותם רשות אחת לענין עירוב, דיהני גם סולם שהוא מאיסורי הנאה, ואף שבעינן סולם שיש בו שיעור רוחב של ד' טפחים. והקשו התוס' - מאי שנא מקורה שאין לעשותה מאיה"נ כיון שצריך בה שיעור טפח וכתותי מיכתת שיעורא. ותירצו התוס' - "ואור"י דהתם חשיב פתח כיון דחזי לעלייה אי לאו איסורא דאשירה, אבל קורה הצריכו חכמים שיעורא של חשיבות".
ומוכח דבמקום שהשיעור אינו שיעור של חשיבות אין בו חסרון של כתותי מיכתת שיעורא, ולכן כיון שלמעשה הסולם ראוי לעלות בו, לכן אין בו חסרון של כתותי מיכתת שיעורא.
♦
יז. יח.
וכך מבואר בתוס' בסוכה ל. ד"ה "משום" דאתרוג של אשירה פסול כיון שצריך בו שיעור של אגוז או ביצה - "דאף על גב דאמרינן לקמן טעמא משום דלא גמר פירא, מכל מקום בעינן דמינכר לקיחתה".והיינו דאם היה השיעור רק כי זהו גמר הפרי, היה מהני גם באה"נ אף שכתותי מיכתת שיעורא כי סו"ס נגמר הפרי, ורק כיון שבעינן שיעור של חשיבות שמינכר לקיחתה, לכן פסול אתרוג של אשירה.
(ויש לברר לפ"ז את הסוגיא ביבמות קג: לגבי סנדל מוחלט שדנה הגמ' אם פסול לחליצה מדין כתותי מיכתת שיעורא, כיון שהרי בעינן ביה שיעורא של חופה את רוב רגלו. ואף שלכאורה הרי השיעור הוא רק כדי שיחשב "נעול" על רגלו, דרק בסנדל נעול שייכת "חליצה", וא"כ למה פסול מדין כתותי מיכתת שיעורא, ויש לדון בזה, ואכמ"ל).
♦
וכבר מבואר בדברי הגר"ח כעיקר היסוד שכתבנו דע"י כתותי מיכתת שיעורא אין הדבר כמי שאינו, אלא רק חסר בשיעורו. דבזה ביאר את הרמב"ם (שבת יז, יב) שכתב - "בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנייה, ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא".
והקשה הראב"ד - "ואם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שיעור שיהא גבהו עשרה, אלא בין לחי בין קורה מותר דמשום היכר הוא והאיכא היכר".
וביאר הגר"ח בדעת הרמב"ם, וז"ל - "והנה בין בדברי הרמב"ם ובין בדברי הראב"ד הרי מבואר דהך הילכתא דכתותי מכתת שיעוריה לא נכלל בזה דעצם הדבר חשוב כמי שאינו, דא"כ הרי לא היה מועיל הא דלחי שיעורו במשהו, כיון דגם המשהו כתותי מיכתת, אם כן הרי גם משהו אין כאן, אלא ודאי דיסוד הדין הוא דהשיעור מיכתת ובטל מיניה שיעוריה, אבל עצם הדבר איתיה בעיניה ולא בטל, ולפי זה בלחי זה דמיכתת שיעוריה, מ"מ אם באנו לדון על המקום נמצא דכל הגובה עשרה שבו יש לו במקומו מחיצת לחי, כיון דאיתיה בעיניה, ורק דהלחי בעצמו אין בו שיעורא דעשרה טפחים, דעל זה הא מועיל הא דכתותי מיכתת דלית ביה שיעורא, אשר ע"כ נראה דדעת הרמב"ם היא בכל מחיצות רה"י דבעינן שיהא גובהן עשרה עיקר השיעור אינו בעצם המחיצות, כי אם בהמקום, דבעינן שגובה עשרה שבו יהא מוקף מחיצות, ואם מצאנו גובה עשרה שמוקף מחיצות בכל העשרה שבו, לא איכפת לנו כלל בעצם המחיצות אם הן מחזיקות עשרה אם לא, וע"כ גם הכא בלחי של אשרה נהי דכתותי מיכתת שיעוריה, אבל הרי זה לא מהניא רק דעצם הלחי לית ביה שיעורא, אבל בהמקום הרי עכ"פ כל הגובה עשרה חשוב מוקף מקצת מחיצה רביעית דמועיל זאת בדיני מחיצה, וע"כ לפי מה שפסק הרמב"ם דלחי משום מחיצה, ע"כ שפיר הוי לחי גמור, וזהו שמחלק הרמב"ם בין לחי לקורה, דבקורה דהשיעור טפח הוא בעצם הקורה וע"כ שפיר שייך בזה הך דינא דכתותי מיכתת שיעוריה, משא"כ בלחי דעצם הלחי אין לו שיעור כלל, והשיעור הוא רק בהמקום, ע"כ לא שייך בזה הא דכתותי מיכתת שיעוריה וכשר גם בשל אשרה וכמו שנתבאר".
ונמצא כמשנ"ת, דע"י כתותי מיכתת שיעורא אין פירושו שהדבר אינו, אלא רק חסר בשיעורו (אולם הראב"ד שהקשה אולי באמת סבר דהדבר לגמרי כמי שאינו, וכן למד בדבריו בספר מעשה רוקח בתחילת הספר, בחידושים מבן המחבר על הרמב"ם הנ"ל). ומעתה י"ל כמשנ"ת, דלכן כשהשיעור אינו שיעור של חשיבות אלא שיעור של מציאות, כבר אין בזה חסרון של כתותי מיכתת שיעורא, וכמשנ"ת (ויש עוד להאריך טובא בענין זה ואכ"מ).
ומעתה גם הכא כיון שגם אם השיעור בשמן הוא שיעור של "מערב עד בוקר" אכתי אינו שיעור של חשיבות, אלא רק שיעור לצורך המציאות שיהיה דלוק מערב עד בוקר, לכן לא יהיה בזה חסרון של כתותי מיכתת שיעורא.
♦
יט. כ.
וכיון שביארנו דבגמ' שם נראה דבמקדש אינו שיעור בגוף השמן עצמו שידלק מבוקר עד ערב, לכאורה נראה דגם לגבי הדלקת נר חנוכה, מסתברא שלא תקנו חכמים שיעור בגוף השמן דיש בו שיעור. אלא העיקר שיהא הנר דולק כשיעור שמשקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק (שהוא חצי שעה).ומעתה לדברינו, גם אי נימא דבאמת הוא שיעור בשמן עצמו שיהא מספיק לדלוק כן, אכתי כיון שאינו שיעור של חשיבות אלא רק של מציאות שיהיה ראוי לדלוק כהזמן הזה, לכן לכאורה לא יהיה בזה חסרון של כתותי מיכתת שיעורא, דסו"ס הרי במציאות ידלק כפי השיעור.
♦
ובאמת שכה"ק בספר ישועות יעקב (על השו"ע תרעג, א) - "אמנם אחר העיון דברי זקני הגאון אינם נכונים, כיון דעיקר הא דבעי שיעור לנר חנוכה היינו שידליק זמן כזה, ומה בכך שעומד לשריפה והרי גם השיעור הוא דבעינן שידליק שיעור כזה, ואינו דומה לשאר דברים דבעי שיעור היינו שיהיה בו שיעור כזה בעין, וזה פשוט, ואני תמה על הגאון שדימה ענינים נפרדים".
♦
כא. כב.
וא"כ לדברינו יהיה מותר להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית החייב בביעור. אולם כאמור יש הסוברים דאסור להדליק נר חנוכה בשמן הקדוש בקדושת שביעית, וגם כבר כתב השער אפרים שיש בזה חסרון של כתותי מיכתת שיעורא, ודלא כדברינו.ובודאי שלמעשה נראה להחמיר בזה.
♦
וכיון שהבאנו לעיל את תירוצו של המאירי לגבי השאלה למה מדליקים ח' ימים והרי הספיק השמן ליום אחד, נימא בה מילתא.
דהנה התורא"ש שם הביא לתרץ שחילקו את הפך לשמונה והדליקו כל לילה שמינית.
והקשה דהרי מבואר בסוגיא במנחות פט. - "דתנו רבנן מערב עד בקר, תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר וכו', ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא ועד צפרא", ואיך נתנו רק שמינית מהשיעור.
ותירץ דהדין לתת כהשיעור הזה הוא רק היכא דאפשר.[3]
והמאירי הנ"ל שם הביא דיש שפירשו כהתירוץ הזה דחילקו את השמן את השמן לשמונה, אולם דחה - "שא"כ היאך היו סומכים על הנס בלילה ראשונה" (וכן הקשה גם הפר"ח בסימן תר"ע).
♦
כג. כד.
ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן ז', מהגר"מ אריק זצ"ל) כתב ליישב את קושיית המאירי (איך סמכו על הנס שיספיק רק שמינית מהשיעור) ע"פ דברי השבות יעקב, דגם בחצי שיעור יש מקצת מצוה, ולכן י"ל שהעדיפו לקיים מקצת מצוה בח' ימים מאשר מצוה אחת ביום אחד.[4]♦
ואכתי צ"ע בכל זה - דסו"ס אף שגם בחצי שיעור יש מצוה (כדברי הגר"מ אריק זצ"ל), ואף שבדיעבד אפשר לצאת ידי מצוה גם בפחות מהשיעור (כדברי התורא"ש), מ"מ איך היה מותר להם להתחשב בהדלקה של מחר. והרי היום לא מונחת לפניהם הדלקת המחר אלא ההדלקה של היום, ובהדלקה של היום הם מחויבים בשיעור המושלם של השמן.
♦
כה. כו.
ויש לסמוך קושייתינו שאין להתחשב בהדלקה של מחר מדברי המ"ב, דכתב בסימן תרעא, ז, וז"ל - "ואם השמן הוא ביוקר מוטב להדליק בנרות שעוה ולהיות מוסיף והולך כמו שכתוב בפנים ממה שידליק בשמן זית נר א' בכל לילה לבד". ומוכח דמעלת מהדרין עדיפא על מעלת שמן זית.והוסיף על זה בשעה"צ סק"ח - "חיי אדם בכלל קנ"ג ותשובת בנין עולם סימן ל"ד, אכן דעתו שם דבלילה הראשונה יראה על כל פנים להדליק בשמן זית אף על גב דלאחר כך לא יוכל לקיים להיות כמהדרין מן המהדרין בשאר לילות, לא דחינן מצוה החביבה בשעתה ממה שעל ידי זה לא יוכל אחר כך לקיים מצוה מן המובחר יותר".
ומוכח כדברינו, שלא מתייחסים למצוה של מחר כשמונחת לפניו המצוה דהיום, ולכן בלילה הראשון ידליק בשמן זית אף שלמחר לא יהיה לו מספיק בשביל להוסיף כמהדרין (ורק אם באחד הלילות שאח"כ יש לו ב' אפשרויות או להדליק בנרות שעוה כמהדרין או בשמן זית ורק נר אחד, בזה עדיף להיות מהמהדרין).
וא"כ צ"ע מה שהקשינו - איך הדליקו החשמונאים ביום הראשון באופן של בדיעבד משום המצוה של מחר.
♦
ואף שאפשר לחלק בפשיטות - שבנידון של המ"ב רק יהיה חסר לו ההידור של מחר, ובזה לא צריך להתחשב במחר וחביבה מצוה בשעתה. משא"כ אצל החשמונאים, שהנידון היה אם לבטל לגמרי את המצוה של מחר, ולכן הדליקו היום רק באופן של בדיעבד כדי שיוכלו לקיים גם מחר. מ"מ אכתי קשה, דסו"ס מהיכ"ת להתחשב כעת במצוה שאינה מונחת לפניו, גם אם יצטרך מחר לבטלה.
♦
כז. כח.
ונראה לבאר בזה, דהנה הביא השפת אמת בזבחים בריש פרק כל התדיר את הגמ' במנחות מט. - דמיבעיא להו מוספין דיומא ותמידין דלמחר הי קדים, אי תדיר או מקודש. ותמה השפ"א - דהרי חובת הזמן שלפנינו הוא קרבן המוסף, וחיוב התמיד של מחר אינו נמצא כעת לפנינו כלל, ומהיכי תיתי להקדימו למוסף שחייב בו עכשיו (ועי"ש ברש"י ובתוס' דכתבו בחד לישנא דזו באמת הסיבה שמוסף חשיב מקודש כלפי התמיד, אולם בל"א פירשו באופן אחר).וכתב השפ"א - "ומתוך הדחק אפשר לי לומר דדוקא בקרבן תמיד משום דכתיב תמיד, לכן ביטול הקרבן אפי' למחר נוגע גם בכל יום כיון שצריך להיות תמיד", עכ"ל.
ולמדנו מזה יסוד גדול - דכיון שחיוב ההקרבה הוא תמיד, מעתה אם תחסר הקרבה ביום אחד, הרי זה חסרון גם בהקרבת הקרבן של היום הקודם, דאיגלאי מילתא למפרע שגם ההקרבה של אותו יום היא לא היתה בגדר "הקרבת תמיד". ולכן כשדנים על דין קדימה במוסף של היום כלפי תמיד של מחר, לא אמרינן דזמן חיוב התמיד של מחר עדיין לא לפנינו, דכיון שאם לא יקרב מחר התמיד יהיה בזה חסרון גם בתמיד של היום. לכן חשבינן עי"ז לחיוב התמיד של מחר כמונח כבר עכשיו לפנינו, כי יש ממנו נ"מ גם לגבי הקיום "תמיד" של היום הקודם.
♦
ובזה מיישבים מה שהקשו על הרדב"ז, שכתב (בתשובה ח"א י"ג) דאם נתן השר לאסיר אפשרות להתפלל במנין יום אחד בשנה אמרינן ליה דכיון שאין מעבירין על המצוות לכן עדיף שיצא להתפלל עכשיו ולא ימתין ליוה"כ או לפורים, ואף שבהם יוכל לקיים מצוה חשובה יותר (והביאו הבאר היטב בסימן צ' ס"ק י"א, ובמשנ"ב שם ס"ק כ"ח).
ותמהו החכם צבי (ק"ו) והנשמת אדם (סח, א), דהרי בסוגיא במנחות שם הוא ספק האם להקדים את המוסף המקודש או את התמיד התדיר של מחר, ואף שהתמיד עדיין אינו לפנינו לא אמרינן שמדין אין מעבירין על המצוות יקדים את המוסף, אלא אמרינן דאולי עדיף התמיד שהוא תדיר. ומוכח דכשהנידון הוא האם להעדיף מצוה גדולה יותר, לא תהני סברת אין מעבירין, ולכן אף שאין התמיד לפנינו מ"מ יש צד להעדיפו אי נימא שתדיר עדיף ממקודש. וה"ה נימא שימתין האסיר למצוה הגדולה יותר של תפילה ביוה"כ או קריאת מגילה בפורים, ולא תהני סברת אין מעבירין על המצוות.
וע"פ דברי השפ"א מיושבים היטב דברי הרדב"ז, דדוקא בתמיד אמרינן דאף שהנידון הוא כלפי החיוב של מחר חשבינן ליה שמונח כבר עכשיו לפנינו, דהרי אם לא יקריבו מחר, יהיה בזה חסרון גם בתמיד של היום. אך בשאר חיובי המצוות מדין אין מעבירין על המצוות באמת צריך להקדים את החיוב שלפניו עכשיו, ואף שהחיוב דלמחר גדול יותר.
♦
כט. ל.
והשתא יתיישב היטב מה שהקשינו איך היה מותר להתחשב בזה שלא יהיה שמן למחר - דהרי גם במנורה בעינן שיתקיים בה "להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ), ופירש"י - "תמיד: כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כח, ו) עולת תמיד, ואינה אלא מיום ליום".ולכן לדברי השפ"א מוטל כבר היום לדאוג גם להדלקה של מחר, דאל"כ חסר גם בהדלקה של היום, דאינה הדלקה של "תמיד". ולכן מותר לבטל את הקיום של הלכתחילה ואפילו לתת רק ח"ש לצורך הקיום של מחר, שהרי הוא מונח כבר כעת לפניו, דאם לא ידליקו מחר יהיה חסר בזה גם בהדלקה של היום.
וא"ש לפ"ז החילוק שכתבנו בין זה לנידון של המ"ב, דהרי שם לא מיירי שמחר לא יקיים כלל, אלא יהיה חסר לו בהידור, ואין מזה נ"מ להדלקה של היום, ובזה הידור של היום עדיף, דחביבה מצוה בשעתה. משא"כ הכא דאם לא היו מדליקים למחר היה בזה חסרון גם ב"הדלקת תמיד" של היום, ולכן יכלו כבר היום להתחשב בהדלקה של מחר ולתת פחות שמן משום הצורך של ההדלקה שלמחר.
♦
נאמר בספר יהושע (ה, יג - יד) - "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו, וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו: ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ויפל יהושע אל פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדני מדבר אל עבדו".
ואיתא במגילה (ג.) - "אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה, אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו עתה באתי, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה".
והקשו האחרונים - מה הס"ד של יהושע שבא על ביטול התמיד, הלא גדול תלמוד תורה שהוא כנגד כולם.
ובפרט שאם בא על התמיד היה לו לבוא מיד אחר בין הערבים, וא"כ מאי ס"ד שבא על התמיד, ואם משום שהזכיר את התמיד, א"כ לאחר שענה לו שבא על ביטול תורה תתעורר הקושיא דא"כ למה הזכיר את התמיד, וצ"ע.
ולמשנ"ת במעלת ה"תמיד" יבואר נמי מה שהסתפק יהושע על מה בא המלאך, אף שת"ת כנגד כולם. כי הרי דין קרבן התמיד חמור טפי, דמקלקל את הרצף עד ההקרבה בהר סיני (וכדאיתא בילקוט שמעוני במדבר פרק כ"ח - רמז תש"פ - "העשויה בהר סיני, משקרבה בהר סיני עוד לא פסקה"), ולכן הסתפק דאולי על זה עיקר תביעת המלאך. עד שחידש לו המלאך - שכמו בקרבן התמיד, כך גם בתורה יש דין תמיד מצד "והגית בו יומם ולילה", ואם לא ילמד יום אחד כבר חסר בכל הרצף, והוא פגם גם בלימוד שנלמד לפני כן ואחרי כן.
♦
לא. לב.
והוסיף בזה הגר"א לופיאן זצ"ל - דיש לדייק שאמר לו המלאך - "כי אני שר צבא ה', עתה באתי", ולכאורה לשם מה הזכיר לו כעת שהוא שר צבא ה'.וביאר בזה - שכונת המלאך היתה דאם משום קיום מצות ת"ת אולי היה מקום לפטור כשהם אנוסים במלחמה, אולם כיון שאני שר צבא ה' לכן מדיני המלחמה יש כעת ללמוד תורה, כי בזה תלויה כל המלחמה (וכדלהלן בקטע הבא).
♦
לג.
כתב בדרך אמונה (שמיטה יג, יג) - "ובמדרש אי' (איני זוכר כעת מקומו) שדוד כשהי' שולח למלחמה הי' מושיב כנגדן ללמוד תורה שבזכות התורה ינצלו, ובמכות ו' א' עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה, ובסנהדרין מ"ט אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, פירש"י אלמלא דוד שהי' עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה, אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד, ובזוה"ק בשלח נ"ח א' לית מלה בעלמא דיתבר חיליהון דעמין עכו"ם בר בשעתא דישראל מתעסקין באורייתא, דכל זמן דישראל מתעסקין באורייתא ימינא אתתקף ואתבר חילא ותוקפא דעכו"ם, ובשעתא דישראל לא מתעסקין באורייתא שמאלא אתתקף ואתתקף חיליהן דעכו"ם ושלטין עלייהו, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".♦ ♦ ♦