דין הסמוך לכרך חרב

הרב דוד קהלת

דין הסמוך לכרך חרב

לאחרונה החלה להתאכלס שכונה חדשה בעיר בית שמש, הלא היא "רמת בית שמש ד". שכונה זו שוכנת בצמידות לתל ירמות, המזוהה כעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. ההשלכה ההלכתית שיש בכך היא בנוגע למועד חג הפורים בעיר בית שמש.
מאמר שעסק בתמצית בסוגיה זו לכל אורכה התפרסם בבמה זו לפני כשנה (ירחון האוצר גיליון נ’). מכיוון שהנושא אמור לעלות לדיון בעיר ראינו לנכון להעלות את הפרק העוסק בהרחבה בדין הסמוך לכרך חרב, מתוך ספרינו חומת בית שמש^[2].
♦

פרק א' - חקירות בדבר עיר חרבה והסמוך לה

העיר בית שמש של היום אינה יושבת על הערים העתיקות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אלא בסמוך להם. המקור לדין קיום חג פורים לאלו המתגוררים מחוץ לחומת העיר הוא מהגמרא הנ"ל (מגילה ב:): "אמר רבי יהושע בן לוי כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך".
כלומר: לעיר בית שמש דין של עיר הסמוכה לעיר המוקפת חומה האמורה לקרוא בט"ו באדר.
אולם הערים העתיקות הן חרבות בימינו, ואם כן, כדי לדון מה דינה של העיר בית שמש כיום, יש לעיין בסוגיה העוסקת בעיר מוקפת חומה שחרבה ודין הסמוכין לה. אמנם, יתכן כי תל בית שמש ותל ירמות כבר נחשבות היום כמחוברות לשכונות הסמוכות אליהן ונחשבות כהמשך לתל עצמו (נעסוק בזה בפרק בפני עצמו). אולם מפני שהחיבור עדיין נתון בספק, נותרה סוגית הסמוך למקום חרב כסוגיה מרכזית בשאלת ההכרעה בדין מוקף ביחס לבית שמש.
בסוגיה זו ראינו לנכון להרחיב כי כמספר הפוסקים שהתייחסו אליה כן מספר הכיוונים השונים שיש בה, ודומה כי עדיין שולטת בה העמימות, וזקוקה היא לליבון נוסף מעבר לנכתב עליה עד היום. על כן, ראינו לנכון לפרוס את הסוגיה ולהוכיח את האפשרות להכרעה ברורה לעניות דעתנו.
הפוסקים עסקו בשאלה זו בהרחבה בעת שדנו על דין ירושלים המערבית שנותקה מהעיר העתיקה ע"י השלטון הירדני. יש לציין יש שני מקורות שלא היו בידי הפוסקים באותם ימים, והם כן מצויים בידינו. נרצה לטעון בהמשך פרק זה כי חשיבותם של אותם מקורות בביאור הסוגיה היא מכרעת עד כדי שינוים בחלק ממרכיבי הסוגיה, ונעמוד על כך בהמשך.

חקירות בסוגית כרך שחרב

א. חקירה בדין מוקף:
על מנת לדון בחיוב הכרך עצמו יש לעסוק בשאלה מהו גדר החיוב:
א. האם רק על מקום ישוב יהודי דין מוקף חל או גם על ישוב של גויים?
ב. האם תקנת דין מוקף היא רק על עיר קיימת או על המקום עצמו, בו עמדה העיר, על אף שהוא חרב ממקום יישוב?
ב. חקירה בדין סמוך:
יש לחקור בקשר שיש בין הסמוך לכרך לבין הכרך עצמו:
א. האם בכלל יש תלות בין השניים או שהסמוך עצמאי? כלומר, האם דין סמוך מתקיים רק כאשר גם הכרך מוגדר עדיין כבעל דין מוקף או שיש לו קיום בלעדיו?
ב. בהנחה שיש תלות, הכיצד היא באה לידי ביטוי? האם הסמוך תלוי בקיום בפועל של קריאת מגילה בכרך על מנת שגם יחול בו דין מוקף, או די לו באפשרות שהדבר יקרה, גם אם בפועל לא היה יהודי שנכנס לכרך וקרא את המגילה?
על מנת לפשוט חקירות אלו ולהגיע עד להלכה למעשה נעיין בסוגיה בגמרא הירושלמית, העוסקת בכרך שחרב ונעשה של גויים, ולאחר מכן ננסה להשליך מסוגיה זו לשאלת כרך שחרב ונותר שומם, שהיא השאלה שלנו.
גמרא נוספת שניתן לדייק ממנה, כפי שנראה בחזון איש, היא הגמרא במגילה (הבבלית) בדף ג: ונביא גם אותה בהמשך.
♦

הגמרא הירושלמית

המקור המרכזי ביותר בסוגייתנו הוא הגמרא בירושלמי, המובאת בתחילת מסכת מגילה. כפי שנראה, היא נתונה למספר אפשרויות של קריאה. האפשרות שתיפסק להלכה היא זו שתכריע את סוגייתנו.
נחל כעת לעיין בגמרא (ירושלמי מגילה א א): "חרב הכרך ונעשה של גויים: איתא חמי: בו אינן קורין ובחוצה לו קורין.
בשביל להבין מה הגמרא רוצה לומר לנו צריכים אנו לבחון בה מספר דברים:
א. האם משפט זה הוא שאלת תמיהה, או שהוא אומר משפט פשוט ללא שאלה?
ב. בהנחה שזהו משפט פשוט, האם המילה "בו" היא תיאור מציאות או קביעה הלכתית?^[3]
ג. בהנחה שזהו משפט שאלת תמיהה: האם השאלה היא על "בו" או על "חוצה לו"?
ד. מהו "חוצה לו": חוץ לכרך או חוץ לארץ?
ה. האם הגמרא המדברת על "כרך שחרב ונעשה של גויים" מתכוונת לשני מצבים: "כרך שחרב" ו"כרך שנעשה של גויים", או מקרה אחד בו הכרך שחרב גם נעשה של גויים?
לאחר שפרסנו את השאלות המרכזיות שיש לברר בסוגיה זו נתבונן באופן בו הראשונים והאחרונים למדו אותה, ודרכם נבחן את התשובות לשאלות שהעלינו.
♦

פרק ב' - דעת הראשונים

שיטת הרשב"א[4]

כפי שיתברר בהמשך, ההלכה נפסקה כדעת הרשב"א. ונבאר כאן את דבריו (מגילה ב:): "חוצה לו קורין מחמת הכרך... והילכך: כיון דמעיקרו נתחייב הסמוך לכרך לקרוא בט"ו משום דמיגנו בתוך הכרך, הסמוך לו והנראה עימו שלא נחרבו ולא נשתנו, במילתיהו קיימי וקורין בט"ו כדינן הראשון. ומשום הכי קא מתמה: ^[5]חוצה לו שלא נתחייבו אלא מחמת סמיכות הכרך קורין בט"ו, ובו שהוא היה עיקר אין קורין?!...".
הרשב"א מבאר לנו קודם את הנחת היסוד של הגמרא ביחס למקומות הסמוכים, ולאחר מכן מסביר שדברי הגמרא הם בעצם שאלת תמיהה על הכרך:
הנחת הגמרא: פשוט הוא שדין הסמוכין לכרך לא תלוי במצבו העכשווי של הכרך וכל שאלת הגמרא היא על הקריאה בתוך הכרך החרב.
שאלת הגמרא על הכרך עצמו ולא על הסמוך לו: הייתכן שהסמוך לעיר יקרא בט"ו ובעיר עצמה יקראו בי"ד?! הרי לא יהא טפל חמור מהעיקר!
הסברא הנשללת לקריאת מגילה בי"ד תבואר בהמשך על ידי הגר"א.
מסקנה: דין המוקף החרב ונעשה של גויים ודין הסמוכין לו הוא שקוראים בט"ו.
♦

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן (מגילה ב.) מבאר את הסוגיה כנוגעת לשאלת כרך שחרב ולבסוף ישב ולא כשאלה הנוגעת לדין הסמוך לכרך. להלן דבריו:
ועוד מצאתי בירושלמי: הכרך שחרב אית חמו בו אינן קורין ובחו"ל קורין
הכרך שחרב פירוש: כרך שחרב או שנעשה של גויים ונטלו ממנו י' בטלנין, לשיחזרו שם ישראל שיקראו בט"ו.
כרך שחרב ולבסוף ישב דר"י בן לוי מיבעיא ליה.
ופשוט מהא שאלה: והלא בחוץ לארץ קורין במוקפין שבה בט"ו, אעפ"י שהרבה כרכין בחו"ל שלא היו שם ישראל כלל בימי אחשורוש, וכ"ש שלא היה בהן י' בטלנין תדיר. וש"מ דבחוץ לארץ, דבר פשוט הוא שקורין בט"ו במוקפין וכן דעת כל הגאונים ז"ל.
הגירסא בה משתמש הרמב"ן בפתיחת הראשי תיבות היא "חוץ לארץ" ולא "חוצה לו".
כאמור, גם הרמב"ן קורא את הגמרא כשאלת תמיהה, וגם אצלו המובן מאליו בדברי הגמרא הוא הדין ב"חו"ל" והשאלה מוסבת דוקא על ה"בו".
יש לציין שהרמב"ן מצריך י' בטלנין ולכן הוא מפרש את שאלת הגמרא במצב בו חוזרים ישראל לכרך החרב או של הגויים, כדי שיהיו לפחות י' בטלנים.
ע"פ גירסת הרמב"ן^[6], אין לנו מקור המדבר על היחסים בין הסמוך לכרך לבין הכרך עצמו.
♦

שיטת הריטב"א

הריטב"א (מגילה ב.) מבאר אמנם את הגמרא כפי שיטת הרשב"א אך מזכיר את הגירסא בה משתמש הרמב"ן.
מהי הגירסא בה מצדד הריטב"א? יש לכאורה סתירה בדבריו: בתחילה הוא כותב: "בעיקר נסחי ה"ג בו אין קורין בח"ל קורין".
כלומר, סובר הריטב"א שיש לקרוא את הגמרא כמו הרשב"א, אולם בסוף דבריו נראה לכאורה כי הוא מעדיף את גירסת הרמב"ן: "אלא דנסחא דחיק' היא ואידך דייקי' טפי דמדמי' כרך שחרב ונעשה של גויים לחוצה לארץ".
נציין גם את דברי הרשב"א (מגילה ב.), שהם מוחלטים יותר בדבר שלילת נוסחת הרמב"ן: "בגרסת הירושלמי מצאתי "...חוצה לו..." ו"חוצה לארץ" ליכא בספרים".
באשר לסתירה בדעת הריטב"א בשו"ת היכל יצחק (או"ח עמ' קסב) הקשה קושיה זו ונשאר בצ"ע.
אך ברבותינו האחרונים, הריטב"א מובא בדבריהם באופן פשוט כפי שיטת הרשב"א.
כך מצינו בחזון איש או"ח (סוף סימן קנ"ד): "...אבל כל דברי הברכי יוסף נכתבו בזמן שלא היה בידו לא הרמב"ן ולא הריטב"א, אבל כשזכינו לדבריהם, אין מקום למה שכתב הברכי יוסף... ואין לנו מי שיחלוק על דברי הריטב"א…".
וכן בשו"ת עמודי אש (סימן ו): "הנה מבואר מדבריו (הריטב"א)... דאדרבא "חוצה לו" פשיטא שקורין בט"ו... ואם כן בודאי ראוי להורות כפירוש הריטב"א בירושלמי".
ועיין עוד במקראי קודש עמ' קכג, וצ"ע.
♦

סיכום דעות הראשונים

ברבותינו הראשונים מצינו ארבעה ראשונים שהתייחסו לגמרא בירושלמי: הרמב"ן הרשב"א, הריטב"א והר"ן (בדפי הרי"ף)^[7]. בניגוד^[8] לדעות שיובאו באחרונים בהמשך דברנו, יש הסכמה ברבותינו הראשונים בכמה הנחות משותפות בנוגע לגמרא הירושלמית, והמחלוקת ביניהם מוסבת על נקודה אחת בלבד. נסכם את דבריהם ע"פ התשובות לשאלות ששאלנו על הירושלמי^[9].
בנוגע לשאלה הראשונה: מוסכם על כל הראשונים שהשאלה היא שאלת תמיהה^[10].
בנוגע לשאלה השלישית: מוסכם על כל הראשונים שהשאלה היא על "בו" ולא על "חוצה לו".
בנוגע לשאלה הרביעית: יש מחלוקת בראשונים – רמב"ן (וריטב"א-?): מדובר ב"חוץ לארץ"; רשב"א (וריטב"א-?):^[11] מדובר ב"חוץ לכרך".
א"כ, מוסכם בראשונים שדברי הגמרא בירושלמי מובאים בלשון תמיהה, ושאלת הגמרא היא על "בו" ולא על "חוצה לו".
♦

פרק ג' - דעת האחרונים

דעת הגר"א

לאחר הצגת הראשונים בסוגיה, נציג כעת את דברי רבותינו האחרונים בסוגיה. אנו נפגוש מחלוקת מהו מעמדו של הסמוך לכרך. דעה אחת היא שיטת הגר"א, דעה התואמת את ביאור הראשונים על הסוגיה, ואת השניה ייצגו דבריו של הברכי יוסף.
נחל כעת בשיטת הגר"א. כפי שנראה בהמשך, חשיבותו של הגר"א בסוגיה היא בשני דברים:
א. בהכרעה כפי גרסת הגמרא המדברת על חוץ לכרך
ב. ביאור הסברא העומדת מאחורי מעמדו העצמאי של הסמוך לכרך.
נעיין כעת בדברי הגר"א (באור הגר"א תרפ"ח ב):
אם בחוץ לכרך קורין, דהא שם לא מחמת חומה... וא"כ, אף שבטל החומה קורין, כ"ש בתוכה...
ואפשר לפרש הירושלמי דהוא לשון פשיטות: "בו אינן קורין אבל בחוצה לו קורין", מדלא נקט להיפך "בחוצה לו" קודם.^[12]
הגר"א מביא שתי אפשרויות של קריאה:
א. שאלת תמיהה, כדעת הרשב"א^[13].
ב. בניחותא.
הסבר לביאור השני של הגר"א:
למרות שבתוך העיר החרבה לא קוראים בט"ו, במקומות הסמוכים אליו כן קוראים בט"ו. הגר"א, לפי הסבר זה, לא קורא את הירושלמי בתמיהה אלא ב"ניחותא"^[14].
הגרי"ם טיקוצ'ינסקי (ספר ארץ ישראל עמ' מט) מבאר את סברת האפשרות השניה: "מכיון שהמקום הסמוך לחומה הוקבע בתקנת אנשי הכנסת הגדולה שיהא לו לו דין מוקף חומה ולא נפקעת תקנת המקום כל זמן שיש שם ישוב ישראל".
מדוע בהסברו השני של הגר"א לא קוראים בט"ו בעיר חרבה?
בביאור זה של הגר"א יש שתי דרכים לביאור המילים "בו אינן קורין":
א. הסבר מציאותי: המציאות היא שאין אף אחד הקורא שם. אך אילו היה נכנס מישהו לשם, הדין היה שצריך לקרוא בט"ו^[15].
ב. הסבר הלכתי: הגמרא סוברת שהדין הוא שלא קוראים בעיר חרבה בט"ו אלא בי"ד^[16].
א"כ לפי הגאון מוילנא:
בעיר החרבה עצמה: לפי האפשרות הראשונה של הגר"א קוראים בט"ו, ולפי השניה: ספק ט"ו ספק י"ד^[17].
הסמוך לעיר החרבה: קוראים בט"ו.
הסבר הה"א ומסקנת הגמרא ע"פ הגר"א:
שאלת הגמרא היא בגדרי דין מוקף לענין מגילה, האם הוא תואם את דין "ערי חומה" או לא.
ההוא אמינא: קדושת ערי חומה תואמים את דין מוקף במגילה, ומאחר שבעיר שהפכה לעיר של גויים קדושת החומה בטלה, בטל דין מוקף לענין מגילה.
תשובת הגמרא: הסמוכין יוכיחו שאין דין מגילה שוה לדין ערי חומה לענין הצורך בקדושת החומה. בערי חומה אין דין "סמוך ונראה" וכל מי שמחוץ לעיר הוא לא כלול בדיני קדושת ערי חומה, לעומת דין מוקף לענין מגילה, בו יש את דין "סמוך ונראה".
כלומר: עצם זה שיש עקרונית את דין סמוכין מלמד אותנו שגדרי דין מגילה שונים מגדרי עיר חומה.
♦

האם הסמוך הוא עצמאי או תלוי בכרך?

הגמרא לומדת את דין כרך שחרב מהדין של הסמוך לו בלימוד של קל וחומר.
"בו אינן קורין ובחוצה לו קורין?!".
כלומר, ההנחה היא שדין הסמוך לכרך הוא בט"ו והוא המקור המלמד את דין הכרך החרב.
הגרצ"פ פרנק בספרו מקראי קודש על פורים (עמ' קכד) מבאר את לימוד הק"ו: "גם גוף הכרך יש לו מעלת הסמוך כמו שכתב רש"י (בכורות ס) אין לו סמוך יותר מגופו, וע"כ שייך ק"ו, ואע"ג דנשתנה גופו מ"מ כיון דאותה מעלה שבסמוך יש גם בכרך, אמרינן: בסמוך לו קורין, בו מבעיא?!".
שאלתינו היא: האם יש ראיה משאלת הגמרא למעמד עצמאי של הסמוך לכרך, משום שהוא המקור המלמד, או שמא עדיין הוא נשאר תלוי במצבו של הכרך?
שאלה מעין זו העלה הרב אליקים שלזינגר בספרו בית אב (סי' לד עמ' רכז):
"נסתפקתי בעצם כוונת דבריו בביאורו הראשון לפשוט ספקו של הכרך מדין סמוכין, אי כוונתו מדין סמוכין בשעת קיומו של כרך... או כוונתו בפירושו שהראיה היא באמת מדין סמוכין שלאחר חרבן הכרך, ופשיטא ליה להירושלמי כי דין סמוכין לא משתנה בחרבן הכרך מלקרוא בט"ו".
נ"מ לשאלה זו תהיה אם נאמר שכרך חרב, פקע ממנו שם מוקף: אם נאמר שהסמוך הוא עצמאי, הרי שפקיעת שם המוקף לא גורעת מהסמוך ודינו נשאר להיות מוקף^[18], אך אם נאמר שהסמוך הוא לעולם תלוי בכרך, הרי שדין הסמוך לכרך יהיה כדין הכרך, ודינו יהיה בי"ד.
נבחן שאלה זו ע"פ האופן בו ביארו את דברי הגר"א:
♦

דברי הגרי"ד סולובייצ'יק

הגרי"ד סולובייצ'יק ביאר את שאלת הגמרא ע"פ הגר"א באופן הבא:
דבעית הירושלמי בכרך החרב אם קורין בו בט"ו, ופשיטא דבסמוך לו קורין בט"ו...
היתכן לומר שבחוץ ודאי שקורין בט"ו דמעולם לא היה עליו קדושת חומה, דרק לפנים מהחומה הוא בקדושת החומה... אך בסמוכין הקריאה לא תלויה בקדושת החומה.
לסמוכין יש דין מוקף בלא תלות בקדושת החומה ופשוט הוא שקוראים בו בט"ו לאחר חרבן הכרך. אם היה תלות של הסמוך בכרך והיה ספק אם הכרך תלוי בקדושת חומה, לא היה ניתן לומר שדין הסמוך הוא "ודאי שקורין בט"ו", ומכאן שלסמוך יש דין עצמאי.
♦

דברי החזון איש

נבחן את האפשרות שדין הסמוך תלוי במצבו של הכרך:
אפשרות זו היא קשה, שהרי ממאי נפשך: אם יש ספק בדין הכרך אזי כ"ש שיש ספק בדין הסמוך, ואם ידוע לנו דין הסמוך, הרי בכך אנו גם יודעים את דין הכרך ואין צורך בלימוד ק"ו^[19].
כך גם מקשה החזון איש (או"ח סימן קנד): "וזה צריך עיון, דאם הטפל אינו חמור מן העיקר, דין הוא שגם חוצה לו קורין בי"ד, אבל הגר"א ז"ל דגרס גם כן "חוצה לו" יישב זה יעויין שם".
החזון איש אומר שתשובה לשאלה זו טמונה בדברי הגר"א. הם אמור להוביל אותנו לראות בסמוך לכרך מעמד עצמאי ללא תלות במצבו של הכרך, אחרת קושייתו של החזון איש תחזור למקומה.
הסברו של הגר"א (באור הגר"א או"ח סימן תרפ"ח) ללימוד הגמרא הוא כדלהלן: "אם מחוץ לכרך קורין דהא שם לא מחמת חומה... ואם כן אף שבטל חומה קורין, כל שכן בתוכה".
חוסר התלות בחומה נובע מכך שהסמוך קיבל ע"י תקנת חז"ל דין עצמאי והוא אינו נספח לעיר קיימת. ניתן לבאר מסברה כי תקנת חכמים הוסיפו את דין סמוך לכרך ולא הסתפקו בכרך עצמו בגלל שרבות מהערים היו חרבות בזמן קביעת התקנה. התוספת של מיל מחוץ לכרך נועדה עבור מצבים בהם לא בנו ושיקמו את הערים החרבות אלא בנו רק בסמוך אליהן. הלכה זו נותנת מעמד עצמאי למה שבנוי מחוץ לכרך ומאפשרת את "כבודה של ארץ ישראל" גם אם כל העיר נבנתה מחדש מחוץ למקומה הקדום עקב הקושי בפינוי החורבות.
יש עוד לציין כי החזון איש מפנה אותנו להסברו של הגר"א על מנת להבין את סברתו של הריטב"א. כלומר, החזון איש סבור שמשמעותו של הסבר הגמרא של הראשונים הוא שיש לסמוך לכרך מעמד עצמאי.
וכך גם מובא בשו"ת היכל יצחק (שם): "והנה הריטב"א ז"ל מביא את הנוסחא בירושלמי שלפנינו ומפרש כפירוש הגר"א הראשון".
סברה מעין זו הנותנת לסמוך לכרך מעמד עצמאי יתכן^[20] ומצינו גם אצל הרשל"צ הרב בצמ"ח עוזיאל, וזהו לשונו (שו"ת משפטי עוזיאל חלק ח סימן ס"ב): "דין מוקפין חומות מימות יהושע בן נון הוא משום כבודה של ארץ ישראל ולא משום הקפת החומה. הלכך אין לצמצם כבוד זה רק לתוך החומות, אלא לכל גבולי העיר... ואין כאן (בירושלים החדשה) ענין לדין סמוך ונראה וכרך שנחרב שבתלמוד ובירושלמי, שאין הדברים אמורים אלא בכפר הסמוך לכרך…".
הרב עוזיאל מציין שגבולות העיר בכרך לענין מגילה לא נקבעים לפי מיקום של החומה אלא לפי מיקומה של העיר בפועל. גם אם נדדה העיר למקום הסמוך לעיר המקורית נשאר דינה להיות בט"ו הודות לדין סמוך. (דברי הרב עוזיאל נכתבו בזמן שירושלים שבידינו היתה מחוץ לעיר עם החומה).
♦

דברי שו"ת היכל יצחק

מקור נוסף המבהיר את כוונתו של הגר"א מובא בשו"ת היכל יצחק (או"ח סי' סה אות ב עמ' קסא): "וזהו דלא כהמ"ב, שלפי המשנה ברורה, כל זמן שהכרך היה שמם לא היו קוראים בט"ו בסמוך לה, ועתה שנתישבה ע"י עכו"ם, איך קוראים בחוצה לה, אם משום שחזרה ונתיישבה, א"כ פשיטא שקוראים בתוכה (א"כ איך יבאר את הירושלמי 'אין קורין'). ולפי זה דלא כהמשנה ברורה אלא שבחוצה לה תמיד קוראין אבל לא בה כשהיא שממה וישבה ע"י עכו"ם והוא אומר שקורין בה מק"ו".
הריא"ה הרצוג משווה בין המשנ"ב לגר"א: בניגוד למשנ"ב המחלק בין הסמוך לכרך שחרב, שדינו בי"ד, לבין הסמוך לעיר של גויים, שדינו בט"ו, אצל הגר"א אין חלוקה כזו. הסיבה היא שאם נאמר חילוק כזה לגר"א כל לימוד הק"ו מתייתר, שהרי גם נעשה חלוקה כזו, יצא שההבדל בין הסמוך לכרך חרב לעיר של גויים הוא ההשפעה של הכרך עצמו על הסמוך, ואם כך, כוחו של הסמוך תלוי בכרך והוא אינו עצמאי. אם נאמר כך, לימוד הק"ו מיותר שהרי אם בסמוך קוראים, פשיטא שגם בכרך.
♦

דברי הרב אליקים שלזינר

גם הרב שלזינגר רואה הכרח שלדין סמוכין יש מעמד עצמאי, ואלו הם דבריו (בית אב עמ' רכז): "דאם יסוד דין קריאת סמוכים בט"ו מכח שסמוכין נמשכים אחר הכרך... אם כן פשוט שאין סברא לדון מדין סמוכים בשעת קיומו של כרך לזמן חרבן הכרך אלא ע"כ ס"ל דסמוכים שם חלות יש להם להקרא כרך לגבי מגילה וע"כ הראיה דחזינן דגם חוץ לחומה שייך חלות שם כרך ואם כן לא אכפת לן בחרבנו בפנים, דסו"ס שם כרך קיים אחלקו שבחוץ".
אם ההנחה היא שיש תלות בין הסמוך לכרך, ברור שלא ניתן ללמוד מהסמוך כל עוד אנו לא יודעים מה דין הכרך החרב עצמו, כך שכל הלימוד של הגמרא נופל. רק אם לסמוך יש דין עצמאי כמו הכרך עצמו ניתן להעמיד את לימוד הגמרא.
על פי הבנה זו מסיק הרב שלזינגר את הדברים הבאים: "ונראה דודאי עיקרא דמילתא דתקנת חכמים שסמוכים יש להם שם עצמו בחלות שם כרך לגבי מגילה, שהרי אינם כתוך הכרך ובכ"ז דינם לקרוא בט"ו, א"כ לגבי דידהו לא נשתנה דבר עם חרבנו של כרך וכמו מקודם לא היה להם ישוב כרך ולא י' בטלנים אלא ישוב מחוץ לחומה בלי שם כרך של תוך חומה ובלי חלות קדושה, כך דינם קיים כמקדם, אלא שס"ד דין קריאת תוך כרך לחוד דחלה בחלות קדושה וישוב בפנים ודין קריאת סמוכין לחוד, ובתוך הכרך וישובו וקדושה תליא, ע"ז הדר פשטינן דאין לומר כן שדינים נפרדים הם ... דלא יהא דינו של הכרך גרוע מחוצה לו".
עוד הוסיף הרב שלזינגר (שם עמ' רכח): "ושאלתי את מו"ר מרן מבריסק ואמר לי שכוונת הגר"א אחוצה דאחר חרבן קאי".^[21]
♦

ע"פ ההסבר השני של הגר"א

הגר"מ שטרנבוך (מועדים וזמנים השלם ח"ב סי' קפה) הסביר את ההסבר השני של הגר"א בכך שראה בסמוך דין עצמאי ללא תלות בכרך עצמו: "אין הסמוך תלוי בהעיקר כלל ובניחותא אמרינן: בה אין קורין ובסמוך לה מכל מקום קורין".
באותו אופן ביאר הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (ישורון [מאסף תורני] ח"ח עמ' שסח): "יש לבאר דין זה בשני אופנים: הא' דהסמוך לו נגרר בדין קריאתו לבתר הכרך והב' דהסמוך או הנראה דינו ככרך ממש ולא רק כנגרר בתר הכרך אלא דהוא כחלק מן הכרך. ועיין בביאור הגר"א... דביאר את דברי הירושלמי בלשון פשיטות... ולפי"ז מוכח דסמוך היינו דנעשה ככרך עצמו, דאי כל דין סמוך לו היינו שנגרר בחיוב הכרך, א"כ כאשר בטל דין הכרך מהי"ת דיקראו הסמוך לו בט"ו, אבל אי הוי כחלק מן הכרך י"ל שפיר שאף שחרב הכרך מ"מ חלק זה של הכרך קורא בט"ו".
א"כ, לפי החזון איש ושו"ת היכל יצחק, הגר"מ שטרנבוך והגרי"ד סולובייצ'יק מתבארת לנו דעתו של הגר"א: דין סמוך לכרך הוא דין עצמאי ולכן גם בסמוך לכרך חרב יש דין מוקף ודינו בט"ו.
♦

דעת החיד"א[22]

ייחודו של דעת החיד"א היא בזה שהוא מייצג שיטה שנוסדה מתוך סברתם של חלק מהאחרונים ואין לה מקור באף אחד מהראשונים הידוע לנו.
החיד"א בספרו ברכי יוסף העלה בדיוק את שאלתינו: מהו דין הסמוך לכרך חרב?
וזוהי לשונו של החיד"א (ברכי יוסף או"ח סי' תרפ"ח, ח):
יש לחקור: כפר הסמוך לכרך שהיו קורין בו בט"ו כקריאת הכרך, ויהי היום עדת ישראל יושבי הכרך אלו, הן גולין אבדורי אבדר, עקורים היו מן הכרך לגור באשר ימצאו, ונשאר הכרך שמם ואין גם אחר מישראל בו אל הכרך מיושב כמאז הימים.
מי אמרינן דבני הכפר יקראו בט"ו כאשר היתה באמנה קרואים והולכים כדין הכרך, והשתא נמי מאן מירמי מיניהו דבכרך ראוי הוא לישיבת ישראל, ולימים ימצאון שם ישראל, או דילמא אין הכפר נידון ככרך אלא ככרך מיושב יקראו בו בט"ו, ואילו השתא מקור משחת, ומאי דהוה לא הוה ואיך יתכן דבני הכפר יקראו בט"ו?
סברתו הראשונית של החיד"א היא כדלהלן:
אם הכרך איתרע ביה מילתא ונתרוקן מישראל דליכא קריאה התם, אז גם הכפרים דקיימי בהדיה יוצאים בגירעון, והוה ליה ככפרים בעלמא... דאמרו בירושלמי (פ"א ה"א) קל הוא שהקלו בקריאתה (בהחלת דין מוקף לסמוך לכרך)... הא דסמוך ונראה חידוש הוא במגילה, שהקלו... תסגי לן היכא שהכרך עודנו עומד על כנו ויחן שם ישראל, קורין בט"ו, אבל כאשר ישראל חוץ לכרך, אם ריק^[23] הוא מזרע ישראל, מהיכא תיתי לקרות בעיר הקרובה אליו בט"ו, דאעיקרא כשהכרך בצביונו זה קולא יתרא.
סובר הברכי יוסף כי בדין הסמוך לכרך, אין בו אלא חידושו: רק סמוך לעיר במלוא ציביונה, עיר ישראלית המתפקדת כעיר יש דין מוקף. הברכי יוסף סבור שהסמוך לכרך אינו עצמאי במעמדו. דין מוקף של הסמוך הוא פועל יוצא של מה שקורה במוקף עצמו.
בתשובתו הארוכה מנסה החיד"א לברר תשובה לשאלתו מתוך הגמרא הירושלמית והאופן בו למדו אותה הראשונים.
החיד"א מביא שתי פרשנויות לסוגיה בירושלמי ע"פ הרמב"ן, כשבאחת מהן הוא מציע הבנה בה יש מחלוקת בין הרמב"ן והר"ן. כלומר, ע"פ הברכי יוסף נוכל לדלות סה"כ שלוש דעות בסוגיה, וכדלהלן:
פרשנות א בירושלמי:
כפי שהרחבנו לעיל בסוגית כרך שחרב, יש שתי גירסאות בסוגיה זו. הברכי יוסף מביא את דברי הרמב"ן המבארים את הסוגיה ע"פ הגרסא הסוברת שהגמרא עוסקת בהשוואה בין עיר בחוץ לארץ לבין עיר של גויים או כרך חרב. וזו לשונו של הרמב"ן כפי שהוא מובא בר"ן^[24]: "שהרי בכרכין המוקפין חומה שבחו"ל קורין בט"ו ואע"פ שהרבה כרכים בחו"ל שלא היו בהן ישראל כלל מימות אחשורוש וכ"ש שלא היה בהן עשרה בטלנין".
הברכי יוסף מבין בדברי הר"ן שאף עיר חרבה, גם ללא עשרה בטלנים, דינה נותר בדין מוקף. ובנוגע לסמוך לכרך, נוטה הרמב"ן להבין שכשם שדין מוקף ניתן לכתחילה אף למקום חרב שאין בו יהודים, כן הוא ביחס לסמוכין אליו:
ולפי זה מכריע קצת הצד האחר בנידון דידן:
דכיון שאף שהכרך חרב, אי אתרמי איש יהודי בו קורא בט"ו, דין הוא שהכפר הסמוך יקראו בט"ו, הואיל דבכרך ישראל שנטפל לו עובר אורח, והוא באחד, קרי בט"ו.
הברכי יוסף מסיק על פי הבנתו ברמב"ן מספר דברים:
א. לעיר של גויים יש דין מוקף.
ב. גם יחיד^[25] הנכנס לשם קורא בט"ו.
ג. אין לחלק בין עיר של גויים לכרך חרב.
הברכי יוסף לומד מדברי הרמב"ן בעיר של גויים לשאלתו בדבר כרך חרב.
ד. הסמוך לכרך חרב או לעיר של גויים יש דין מוקף.
כך נוטה הברכי יוסף לומר: הכרך והסמוך הם "לעולם בדין אחד הוא"^[26]. דין הסמוך נבחן ע"פ הבחינה העקרונית: אם דינו של אדם יחידי שהיה נכנס לאותו מקום הוא לקרוא בט"ו, אף אם לא נמצא שם בפועל אף יהודי, יש לסמוך דין מוקף.
לכאורה סברת החיד"א כאן שונה ממה שכתב בתחילת תשובתו: "הא דסמוך ונראה חידוש הוא במגילה, שהקלו... תסגי לן היכא שהכרך עודנו עומד על כנו".
נראה לומר שסבר החיד"א שבטל דין סמוך רק אם היינו אומרים שדין מוקף מתקיים בעיר עם מקום המתפקד כעיר ישראלית, אולם מדברי הרמב"ן, כפי שהבינו הברכי יוסף, מתברר שתקנת מוקפין היא על המקום שבו היתה העיר, גם אם היא חרבה. לכן, אם הדין על המקום אף בחרבנו ולא רק עיר קיימת מסתבר יותר לומר שתקנת סמוכין היא גם למקום חרב.
על פרשנות זו של הרמב"ן בירושלמי החיד"א מקשה: "ברם, הר"ן לקמן גבי "כרך שאין בו עשרה בטלנין" כתב בשם הרמב"ן דקרי בי"ד והביא ראיה לזה מהירושלמי".
הברכי יוסף תמה הכיצד הרמב"ן סותר את עצמו: מצד אחד הוא סובר שלכרך חרב ועיר של גויים יש דין מוקף ומצד שני מצריך הרמב"ן שיהיו בכרך עשרה בטלנים^[27].
תמיהה זו תביא את הברכי יוסף להעלות השערה כי הרמב"ן חזר בו מהבנתו את הירושלמי וכי הוא סובר לקרוא את הגמרא ע"פ הגרסה האחרת.
פרשנות ב בירושלמי:
את הפרשנות הבאה הברכי יוסף מבאר מתוך השערתו^[28] בלבד מהו האופן בו מבארים הראשונים את הסוגיה בגרסא השניה. גרסא זו היא הגרסא המדברת על השוואה בין כרך לבין חוץ לכרך.
הברכי יוסף מסיק מתוך דברי הר"ן כי יש גרסא נוספת בירושלמי: "...דגרסינן בירושלמי... ואם הירושלמי מתפרש כך… אע"פ שהגרסא מתחלפת ואין פירושו ברור וצ"ע…"^[29].
את הגירסא פירש הברכי יוסף ע"פ סברתו הראשונית, כפי שניכר מתוכן דבריו וגם מלשון הפתיחה לביאור הגרסא: "וליבי אומר לי…".
וכך החיד"א סבור לקרוא את הירושלמי: "אם בו אין קוראים בט"ו, היתכן שנקרא בסמוכין לו בט"ו?!".
שאלת הגמרא היא לא על הכרך אלא על הסמוך לו. בתוך הבנה זו מדייק החיד"א וטוען בזה למחלוקת ראשונים בהבנת הגמרא, ונבאר את דבריו:
הכיצד יש לבאר את לשון הגמרא הירושלמית "בו אינן קורין"? האם הגמרא תמהה על כך שההלכה היא ש"בו" לא קוראים, או שהיא תמהה על מצב בו המציאות בפועל היא ש"בו" לא קוראים? בדבר זה משער החיד"א להבין את הראשונים כך:
הסבר הלכתי ע"פ שיטת הרמב"ן – "...ומזה הוכיח (הרמב"ן) דאם אין בו י' בטלנים – קרו בי"ד".
כלומר: מכיון שהעיר חרבה והפכה לשל גויים ואין בה עשרה בטלנים, הדין הוא ש"בו אינן קורין". גם אם יכנסו יהודים לעיר, ללא "י' בטלנים" הדין הוא שלא קוראים בט"ו אלא בי"ד, וכך גם הוא דין הסמוכין לאותה עיר.
הסבר מציאותי ע"פ שיטת הר"ן - "...דדילמא^[30] דוקא כלו גויים ואין ישראל כלל (המילים "בו אינן קוראין" הן תיאור מציאות שאין יהודים ולא קביעה הלכתית האומרת שאין קוראים בכרך), אבל אי איכא ישראל אף דליכא עשרה בטלנין קרי בט"ו".
כלומר: ע"פ הר"ן, יתכן שהגמרא דיברה על מציאות שאין מי שיקרא כלל בעיר כי אין שם אף יהודי, ואם כך, גם בסמוך לא יקראו בט"ו, אך אם יהיו שם יהודים, אף פחות מעשרה, כן יקראו בכרך בט"ו, וכך גם בסמוך לו.
מתוך כך ניתן להסיק, על פי הסבר החיד"א בשיטת הר"ן, שדין הסמוך נבחן ע"פ הבחינה המעשית: רק כרך ללא יהודים כלל מבטל את דין הסמוך, אך אם יזדמן לכרך יהודי, יתכן שהוא יתחייב לקרוא בט"ו, ועמו גם דין הסמוכין יחזור אז להיות בט"ו, כי כל עקירת דינו כ"דין מוקף" היא מכח זה שבמוקף עצמו לא מתקיים בפועל מקרא מגילה.
סיכום שיטת הברכי יוסף:
א. אין לחלק בין כרך שחרב לכרך של גויים.
ב. מהו דין הנכנס למקומות אלו? החיד"א מביא שתי שיטות:
א. יש להם דין מוקף (ע"פ הרמב"ן וההשערה בשיטת הר"ן)
ב. אין להם דין מוקף (ע"פ ההשערה בשיטת הרמב"ן השניה)
ג. מהו דין הסמוך לכרך ועיר של גויים? החיד"א מביא שלוש שיטות:
א. יש להם דין מוקף (השערה בדעת הרמב"ן)
ב. יש להם דין מוקף רק אם יש יהודי בתוך הכרך (השערה בדעת הר"ן).
ג. אין להם דין מוקף (השערה בדעת הרמב"ן השניה).
♦

דיוקי הלשון של הברכי יוסף לעומת הראשונים והגר"א

בנוסחת הגמרא המצויה, איתה אנו מתמודדים, יש שלוש אפשרויות של הבנה: "איתא חמי: בו אינן קורין ובחוצה לו קורין".
א. הברכי יוסף - שאלת תמיהה: המובן מאליו הוא "בו" והתמיהה היא על "חוצה לו"
ב. הריטב"א והגר"א – שאלת התמיהה: המובן מאליו הוא "חוצה לו" והתמיהה היא על "בו"
ג. הגר"א (בפירושו השני) – בניחותא.
שיטת הברכי יוסף, בהסבר הנוסח המצוי, היא המדויקת ביותר משתי סיבות:
א. "איתה חמי" בד"כ מופיע כלשון תמיהה^[31].
ב. בשאלת תמיהה, המובן מאליו (המלמד) מופיע בד"כ בתחילת השאלה, והתמיהה בסופה^[32].
ההסברים של הריטב"א והגר"א מעט דחוקים לשונית. הגר"א העיר והודה בקושי שבדבריו, ולכן הציע שתי אפשרויות קריאה בגמרא, כשבכל אחת יש בה קושי מסויים. ניתן ללמוד כאן בעיקר ממה שהגר"א לא הציע כאפשרות הבנה בגמרא:
הסברו של הברכי יוסף הוא המדוייק ביותר מבחינת סגנון שאלת הגמרא, אולם נראה כי הריטב"א והגר"א שללו באופן מוחלט את הסברת הברכי יוסף, בה הסמוך רק נגרר אחר הכרך, אך הוא חסר מעמד עצמאי בדין מוקף. ולכן, הריטב"א כלל לא העלה את אפשרות ההסברה הפשוטה של הברכי יוסף, והגר"א אף הוא העדיף לתת שני הסברים מעט דחוקים ולא להשתמש בהסבר המדויק לשונית אך דחוק מבחינת הסברא.
וכן כותב הרב אליקים שלזינגר בספרו בית אב (סי' לד עמ' רכח): "וצ"ל מה שהגר"א מיאן בפירוש זה משום פשיטות הסברא שלעייל לגבי סמוכין, אחר שתיקנו חכמים בהן ט"ו לא שייך להשתנות דינם אע"ג שנחרב הכרך".
אל הריטב"א והגר"א גם מצטרף הרמב"ן, שאמנם ביאר את הגמרא כעוסקת בדין כרך בחו"ל, אולם גם הוא קרא את הגמרא כך שהמובן מאליו הוא "חוצה לו" והתמיהה היא על "בו". כלומר: גם הריטב"א וגם הרמב"ן לא ראו בעיה בהקדמת מושא התמיהה אל המובן מאליו.
הרשב"א הוא היחידי שהצליח להתחמק מהבעיה, הן מצד הדיוק הלשוני המעט דחוק והן מצד הסברא, בכך שבשונה מכולם, הוא גרס גירסא אחרת בגמרא והחליף את חלקי השאלה אחד בשני: "איתה חמי: חוצה לו קורין ובו אינן קורין?!".
♦

פסק המשנה ברורה[33]

פוסק חשוב נוסף בסוגיה זו הוא המשנה ברורה. וכך הוא כותב בביאור הלכה (ד"ה או שסמוכין להם): "כפר הסמוך לכרך שהיו קורין בט"ו ונהיה שמם – יקראו בי"ד (דבר [משאת] משה). כרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל, ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו (ברכי יוסף)".
המשנה ברורה עושה חילוק בין כרך חרב לעיר של גויים אולם הוא לא ביאר לנו מהו החילוק שיש ביניהם. בנוסף, המשנה ברורה כתב את הדברים בתמצית מרובה ודבריו העמומים מותירים לנו בסוגיה את השאלות הבאות:
א. בכרך חרב - מה דין הנכנס לכרך החרב עצמו?
ב. עיר של גויים – מה דין הסמוך לעיר זו כאשר אין בעיר עצמה יהודים?
היכולת לענות על שאלות אלו היא מתוך עיון במקורותיו של המשנה ברורה והבנת העקרונות הטמונים מאחורי דבריהם.
נציין עוד כי נוכל להיעזר בהבנת המשנ"ב ע"פ מה שכבר נכתב כתשובות לשאלה מעשית שעלתה בענין דינה של ירושלים המערבית (כאשר המזרחית התנתקה מיהודים עת היתה תחת שלטון ירדני).
שתי אפשרויות בהבנת המשנה ברורה:
נתחיל כעת בפריסת שתי אפשרויות בהבנת הביאור הלכה. אנו נבחן כעת בכל שיטה שני דברים: מהו החילוק של המשנ"ב? מהו האופן שיש לבאר את הגמרא?
אפשרות א - הבחינה העקרונית:^[34]
א. ביאור המשנ"ב:
כרך חרב – יצא מגדר מוקף משום שאינו עיר כלל ולכן דינו בי"ד.
עיר של גויים – יש לה דין מוקף, וכן לסמוך לה (משום ש"הכרך והסמוך הם לעולם בדין אחד"^[35]). דין מוקף של הסמוך אינו תלוי בשאלה אם יש יהודי שנכנס בפורים לתוך העיר המוקפת, ולכן גם אם אין אף יהודי בעיר, יש למקומות הסמוכים דין מוקף.
הבנה זו היא ההבנה^[36] המובאת בחזון איש (או"ח סי' קנ"ד) שו"ת היכל יצחק (או"ח ס' סה) ושו"ת הר צבי (או"ח סימן קלא עמ' ריד).
ב. קריאת הגמרא "כרך שחרב":
"כרך שחרב ונעשה של גויים" – מדובר במקום שגם חרב וגם נעשה של גויים ולא בשני מקרים שונים שהרי אם היה מדובר בשני מקרים, אזי מוכח מהגמרא שאין לחלק בין ביניהם.^[37]
כך גם כותב הריא"ה הרצוג:
כרך שחרב ונעשה של עכו"ם משמע דוקא בשני גורמים: שחרב, ונעשה של עכו"ם. אבל אם יצאו משם ישראל ... ונתישבו עכו"ם לא חל שינוי.
שו"ת היכל יצחק או"ח סי' סה
אפשרות ב - הבחינה המעשית:
א. ביאור המשנ"ב:
כרך שחרב – מכיון שאין יהודים הנמצאים בפועל בכרך החרב, דין הוא שבסמוך יקראו בי"ד.
עיר של גויים – רק אם יהודי יכנס לכרך עצמו, דין הסמוך יהיה בט"ו, אולם אם העיר של הגויים תהיה נעדרת מיהודים אזי דין הסמוך יהיה בי"ד.
אפשרות זו מובאת בשו"ת היכל יצחק (שם עמ' קס סי' א): "אם נכנס יהודי הוא קורא בט"ו, אבל כשאין שם שום יהודי, הואיל ובפועל ממש אין קורין בו, אע"פ שראוי לקרוא בו, אין קורין בחוצה לו^[38]".
ב. קריאת הגמרא "כרך שחרב":
"כרך שחרב ונעשה של גויים" – מדובר בשני מקרים: גם כרך שחרב וגם עיר של גויים.
זהו האופן בו קורא הברכי יוסף את הגמרא: יש לחקור: כפר הסמוך לכרך... ונשאר הכרך שמם ואין גם אחד מישראל בו... מי אמרינן דבני הכפר יקראו בט"ו... או דילמא אין הכפר נידון ככרך אלא כי כרך מיושב וקרו בו בט"ו?
במהלך דברי הברכי יוסף מובאת גמרתנו בירושלמי, ואומר על כך החיד"א: "וצופה הייתי בירושלמי פ"ק דמגילה... נחרב הכרך ונעשה של גוים... והא דאמרינן נחרב הכרך וכו' נראה דהכונה דבעי אם נחרב הכרך היכי לידיינו כפרים דסמיכי והייינו ממש חקירתנו".
הברכי יוסף קובע שגמרא זו פושטת את שאלתו, בין אם מבינים אותה באופן המחייב את המוקף החרב בדין מוקף ובין אם לא: "ולפי זה מכריע קצת הצד האחר בנידון דידן: דכיון שאף שהכרך חרב, אי אתרמי איש יהודי בו קורא בט"ו, דין הוא שהכפר הסמוך יקראו בט"ו, הואיל דבכרך ישראל שנטפל לו עובר אורח, והוא באחד, קרי בט"ו".
א"כ, יש ארבע נ"מ בין שתי האפשרויות הללו:
א. דין הסמוך לעיר של גויים הריקה מיהודים, כפי שהיה בירושלים כשהשלטון הירדני היה בעיר העתיקה.
ב. דין הסמוך לעיר חרבה שנכנסו אליה יהודים.
ג. האם המשנה ברורה סובר שפקע דין מוקף בכרך חרב או לא?^[39]
ד. האם יש לקרוא את הגמרא הירושלמית כשני מקרים או מקרה אחד.
מקור המשנ"ב לדין עיר של גויים:
הביאור הלכה מציין שמקור דבריו, בענין עיר של גוים, לקוח מהברכי יוסף. המשנה ברורה העתיק את לשונו של הברכי יוסף^[40]. ואלו הם דבריו (ברכי יוסף סימן תרפ"ח ס"ח):
"והרמב"ן הביא ראיה דמוקף דחוץ לארץ קרי בט"ו דגרסינן בירושלמי... ולפי גרסא זו ופירוש הרמב"ן, הירושלמי בענין אחר, ולא עוד אלא דלפי זה כרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל, הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו, ולפי זה מכריע קצת הצד אחר בנ"ד דאף שהכרך חרב, אי אתרמי איש יהודי בו קורא בט"ו, דין הוא שהכפר הסמוך יקראו בט"ו הואיל דבכרך, ישראל שנטפל לו ועובר אורח והוא באחד קורא בט"ו".
מקור זה קובע לכאורה באופן ברור מהו דין הסמוך לעיר של גויים (וכן לעיר חרבה): הנכנס לעיר זו וכן הסמוך למקום חרב אף אם אין יהודי בעיר^[41] של הגויים, הדין הוא שיש לו לקרוא בט"ו. כלומר, כמו האפשרות הראשונה.
את העיקרון העומד מאחורי דברים אלו תמצת החזון איש: "והנה דין הכרך והסמוך לו הם לעולם בדין אחד, ואם הכרך ששמם הנכנס לתוכו קורא בט"ו, הדין נותן שגם הסמוך לו (אף אם אין בכרך יהודי^[42]) קורא בט"ו".
העיקרון אומר שאם יש למקום דין מוקף, גם לסמוך לו יש דין מוקף, אף אם במוקף עצמו אין יהודים ודין מוקף לא מתממש בפועל.
ואכן כך הבין החזון איש (או"ח ס' קנד) את המשנה ברורה, וז"ל: "נמצא לדינא, כרך שחרב ונעשה של עכו"ם, הסמוך לו קורא בט"ו, וכן כתב בבה"ל שם בשם הברכי יוסף".
אולם על הבנה זו במשנ"ב יש מספר קשיים:
א. ציטוט זה, הלקוח מהברכי יוסף, מובא ע"י החיד"א בשביל להוכיח את ההיפך ממה שפסק המשנה ברורה לגבי כרך שחרב.
הברכי יוסף קובע כאן: "ולפי זה מכריע קצת הצד אחר בנ"ד^[43] דאף שהכרך חרב... דין הוא שהכפר הסמוך יקראו בט"ו".
ואילו הביאור הלכה קובע: "כפר הסמוך לכרך שהיו קורין בט"ו ונהיה שמם – יקראו בי"ד".
כך גם מקשה בשו"ת הר צבי (או"ח סי' קלא): "ולכאורה יש לתמוה על הביאור הלכה שמזכה שטרא לבי תרי והביא כאן שני דינים סותרים".
ב. ציטוט זה של המשנה ברורה, הלקוח מהברכי יוסף מוקשה ע"י החיד"א עצמו מיד לאחר שהובאה.
קושיה זו מובאת בחזון עובדיה על פורים (עמ' קי): "ותימא שזהו הס"ד של הברכי יוסף ואיך לא סיימוה קמיה דמסיק היפכא".
לא ברור, אם כן, כיצד המשנה ברורה מביא הלכה בשם הברכי יוסף שהוא עצמו (הברכי יוסף) מקשה עליה ונוטה שלא לקבלה?!
ננסה להתייחס לקושיות אלו בהמשך הדברים.
מקור המשנ"ב לדין כרך חרב:
מובא בביאור הלכה מה דין הסמוך לכרך חרב אך לא מהו דין היחיד הנכנס לכרך עצמו. כפי שביארנו לעיל, שאלת היסוד בהבנת המשנה ברורה היא האם הכרך והסמוך הם בדין אחד תמיד, גם כאשר לא מתממש בפועל דין מוקף בכרך או שמא דין סמוך תלוי בקריאת מגילה בפועל בכרך עצמו. בשביל לבחון שאלה זו אנו צריכים לבחון מהו הנימוק של מקורו של המשנה ברורה. יש שתי אפשרויות בדבר:
א. דין מוקף פקע מעיר חרבה. כלומר, רק עיר קיימת נכנסת להגדרת עיר בדין מוקף.
ב. דין מוקף לא מתממש בפועל בכרך.
החזון איש, שלא ראה את מקור דברי המשנ"ב, שיער הוא כי אחז בעיקרון "דין הכרך והסמוך לעולם הם בדין אחד" ולכן, אם המשנ"ב קבע שלסמוך למקום שומם אין דין מוקף, הסיבה היא שפקע דין מוקף מהכרך, כי דין זה חל רק על עיר קיימת . אם כך, גם הנכנס לכרך חרב יקרא בט"ו.
דברי החזון איש הם השערה מכיון שלא ראה את מקור דברי המשנ"ב: "ובמשנ"ב... כתב בשם דבר משה דכרך שמם, הסמוך לו קורא בי"ד. והנה דין הכרך והסמוך לו לעולם בדין אחד, ואם הכרך ששמם, הנכנס לתוכו קורא בט"ו, שדין נותן שגם הסמוך לו קורא בט"ו ומשמע שדעתו ז"ל דכרך שמם פקע מיניה דין מוקף, אבל אין הדבר מוכרע".
על מנת להכריע בבירור בהבנת המשנ"ב יש לעיין במקורו. בביאור הלכה מובא שהמקור להלכה על כרך חרב הוא בספר בשם דבר משה. חיפוש בכל הספרים בשם זה לא העלו אף תשובה הנוגעת לענייננו. המקור היחיד הנוסף העוסק בשאלה זו הוא בספר משאת משה. על כן מסתבר כי חלה כאן טעות סופר וכי המקור "דבר משה" הוא "משאת משה". כך הסיקו במהדורת עוז והדר וכך גם תיקן הרב שריה דבליצקי (האגרת הזאת עמ' 22): "...המשאת משה (כצ"ל ולא דבר משה)".
תיקון זה מתאפשר בעיקר בימינו, כאשר מאגרי המידע העצומים נגישים באופן קל ומהיר דרך תוכנות חיפוש ממוחשבים. זאת, בניגוד לעבר בו רבים מהספרים לא היו נגישים, וחלקם אף לא היו ידועים.
ידיעה חדשה זו בדבר השינוי שנכון לגרוס במקור של הביאור הלכה לא היה ידוע לרבותינו (החזון איש, הריא"ה הרצוג והרב פרנק) שעסקו בסוגיה זו בימים בהם העיר העתיקה תחת השלטון הירדני, כך שמקור דבריו של במשנ"ב נותר אז עלום ולא ידוע. לעובדה זו יכולה להיות נ"מ בביאור דעת המשנ"ב, מאחר שבימינו אין צורך לנחש את מקור הדברים.
המשאת משה (ח"ב או"ח סי' יג) אומר את הדברים הבאים:
כיון דאעיקרא אין קורין בה בט"ו כי הכי דתהוה כל הקרב כל הקרב נידון כמוה דכולא מילתא משום יקרא דכרך מטו בה אשר סביבותיה נתנו בתוכה ובהבטל הסיבה בטל המסובב.
ולפי דרכנו למדנו סמך לנא אמון (שם העיר עליה דן המשאת משה) על שום מה לא באה לכלל ספק להיות נידונת חוצה לה כתוכה, דאיברא תוכה ודאי היא בכלל הספק להיותה קדומה וקורין בי"ד וט"ו, מיהו חוצא לה הך דיתובי יתבינן בגוה אין נותנים לה דין העיר גופא אע"ג דסמיכא טובא כיון דמתא גופא אין רבים מבני ישראל בוקעים בה ולא דיירינן בגוה. וכיון דעיקר מתא אינה בדין י"ד וט"ו למאי דאין ישראל דרין בה תו לא מיגרר אבתרא חוצה לה דכעיר חדשה דמיא ודינה בי"ד גרידא כרובא דעלמא וברור.
המשאת משה, המדבר על דין הסמוך לכרך חרב שדינו בי"ד, יותר משמע מלשונו שהנימוק הוא הנימוק השני שהוא ה"בחינה המעשית": יש לכרך החרב דין מוקף, אך בפועל אין יהודים בפנים שיממשו זאת.
אמנם, יתכן שניתן להכניס פרשנות אחרת בדברי המשאת משה ולומר שמה שהתכוון באומרו כי יש לכרך החרב דין מוקף הכוונה ל"בחינה העקרונית", כלומר, אילו הייתה שם עיר קיימת, וכניסת ישראל לשם, הכוונה לכניסה לעיר מגורים, ואילולא עיר קיימת גם הנכנס לחורבה עצמה היה קורא בי"ד. גם אם כך ניתן להבין את המשאת משה, זו עדיין רק אפשרות בדבריו, וודאי שדבריו לא יכולים להיות ראיה ומקור לכך שכרך שחרב, פקע דין מוקף ממנו.
כפי שכתבנו לעיל, הקביעה שהמשנ"ב הבין במשאת משה שפקע דין מוקף, משמעותה שבכך הוא סובר שיש מחלוקת בין המשאת משה לברכי יוסף בדבר כרך שחרב, שהרי הברכי יוסף סובר שאין לחלק בין כרך שחרב לעיר של גויים. מעיון בדברי הברכי יוסף, המביא את המשאת משה, דן בדבריו ומזדהה עימו, נראה שהברכי יוסף מבין אותו כפי דעתו ולא חולק עליו. גם מסתבר לומר שדבריו האחרונים של הברכי יוסף המתחילים במילים "וליבי אומר לי..." הם דברים התואמים את סברתו שהביא בראשית דבריו, בהם הוא הזדהה עם דעתו של המשאת משה.
נראה לעניות דעתנו לומר כי החזון איש סבר שמקורו העלום של המשנ"ב אומר באופן ברור שפקע דין מוקף מכרך שחרב. להערכתנו, אילו הוא היה רואה את מקור הדברים במשאת משה, הוא היה חוזר בו מהשערתו על פקיעת דין מוקף משום שלא ברור מדבריו שפקע דין מוקף ממקום חרב.
יתר על כן, הברכי יוסף סבור מצד אחד שאין לחלק בין עיר חרבה לעיר של גויים ולכן דין אחד להם ומצד שני הוא בעצמו הביא את המשאת משה והסכים עימו. אילו ידע החזון איש שמקור המשנ"ב הוא מקור שהברכי יוסף מביאו וסבור כמותו, יתכן שהיה החזון איש מבאר את המשנ"ב באופן אחר.
♦

שיטת הרצ"פ פרנק

יתכן שניתן למצוא פיתרון ע"פ ביאורו של הרב צבי פסח פרנק למשנ"ב. בשו"ת הר צבי (או"ח סי' קלא) כאמור, יש קושי לטעון למחלוקת בין המשאת משה לברכי יוסף, בחילוק בין מקום חרב לעיר של גויים. הרב פרנק עשה חילוק מעט שונה מהחזון איש והרב הריא"ה הרצוג. החילוק שלו הוא בין כרך חרב שניכרים שרידיו לכרך שלא ניכרים שרידיו. אלו הם דבריו:
ואולי כוונת הביאור הלכה שנהיה הכרך שמם, היינו לא רק שיצא מרשות ישראל אלא שנחרב לגמרי ונהפך לשדה בור ולא ניכר כלל שהיה שם ישוב, ובכה"ג אפשר דלכו"ע הסמוכין לו קוראים בי"ד.
יתרונו של הסבר זה הוא שגם הברכי יוסף יסבור שיש לחלק בין כרך חרב שניכר שרידי הכרך לבין כרך חרב שלא נותר ממנו אף שריד.
אולם חילוק זה קצת קשה משתי סיבות:
א. יש כאן קושי בסברה: מדוע יש לחלק בין המצבים? אם שרידי העיר מספיקים לחייב את המקום כמוקף, הרי מכאן שתקנת מוקפין היא על המקום עצמו ולא רק על עיר קיימת, אז מדוע לחלק בין מקום שניכר שרידיו למקום שהפך לשדה בור?
ב. גם הרב פרנק לא ידע לראות במשאת משה כמקור של המשנ"ב. האם תואמים דבריו בשו"ת הר צבי למקורו של המשנ"ב? עיון במשאת משה מורה שאיבוד מעמדו של כרך חרב נלמד מכך שהגמרא לא למדה שיש לטבריה דין מוקף ודאי מהעיר חמת. עיר זו היתה סמוכה במיל לטבריה, ולטענת המשאת משה, אין בכוחה לחייב את טבריה משום שהיתה חרבה. האם עיר זו היתה באותם ימים "שדה בור שלא ניכר כלל שהיה שם ישוב"? נראה לומר שלא. מקומה היה מזוהה ע"י בני אותה תקופה, ולמרות שהיא היתה חרבה, סביר ששרידיה עוד היו ניכרים.
♦

בחינת שתי האפשרויות

נפרוס כעת את היתרונות והחסרונות של שתי האפשרויות בנוגע להתאמתן לדברי המשנ"ב:
אפשרות א – הבחינה העקרונית:
יתרונה: לשון המשנ"ב מועתקת מתוך דברי הברכי יוסף במקום בו הוא מביא את הבחינה העקרונית.
חסרונותיה: א. הברכי יוסף עצמו הקשה על שיטה זו ולכן קשה לומר אותה בשמו.
ב. לשונו של המשנ"ב: "כרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל, ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו" זו דעת הרמב"ן המובאת בברכי יוסף, ועל גבי דבריו אלו מחדש הברכי יוסף את דין סמוך. אילו המשנ"ב היה פוסק כחידושו של הברכי יוסף באותה ה"א, צריך היה להביא את חידושו, ולא רק את דברי הרמב"ן בלבד ולציין שהמקור הוא הברכי יוסף.
ג. לפי שיטה זו, צריך היה המשנ"ב לומר "כרך שחרב ונעשה של גויים" ולא רק "כרך של עכו"ם" בלבד.
ד. המשאת משה לא דיבר על פקיעת דין מוקף בכרך חרב. ניתן להבינו כפי מסקנת הברכי יוסף, ואין הכרח לטעון למחלוקת בינו לבין הברכי יוסף, שלא חילק בין עיר של גויים לכרך חרב.
אפשרות ב – הבחינה המעשית:
החסרונות המנויים בשיטה העקרונית הופכים ליתרונותיה של השיטה המעשית משום שהם מקבלים מענה בשיטה זו.
ועדיין נותרת השאלה: מדוע ציטט המשנ"ב את הדברים המובאים בשם הרמב"ן כאשר כוונתו היא לדעתו של הר"ן, כפי שהברכי יוסף שיער להבינו ע"פ הבחינה המעשית?!
מכלול קושיות אלו מוביל אותנו לבאר את המשנ"ב באופן הבא:
אנו נניח כעת חמש הנחות שבזכותן יתורצו כל הקושיות באופן ברור:
א. הברכי יוסף לא דחה את השיטה הראשונה של הרמב"ן אלא רק שיער שחזר בו. אין בכך לדחות את השיטה מההלכה, ויתכן תירוץ אחר משל הברכי יוסף (כפי שאכן באמת רואים ברמב"ן במקורו הסבר אחר).
ב. המשנ"ב הביא בשם הברכי יוסף רק את דעתו בדין עיר של גויים בלבד ולא את דין הסמוך לעיר זו. לכן, אין ללמוד ממקום הציטוט בברכי יוסף את דין הסמוך לכרך, כי לא לשם כך הוא הובא ע"י המשנ"ב.
ג. ע"פ הברכי יוסף דין הנכנס לעיר של גויים הוא משותף גם לרמב"ן וגם למה שמשוער על ידו בדעת הר"ן. ולכן אין לומר שאלו הם דברי הרמב"ן בלבד. הברכי יוסף חידש הבנה בראשונים שיש מכנה משותף בין שתי דעות בנוגע לנכנס לעיר של גויים: דעתו של הרמב"ן בביאור הראשון ודעתו של הר"ן, כפי ששיערו הברכי יוסף.
ד. המשנ"ב הכריע כדעת המשאת משה בדין הסמוך לכרך חרב.
ה. לא נתבאר במשאת משה האם דעתו היא כפי הבחינה המעשית או העקרונית. גם בברכי יוסף אין הכרעה ברורה בשאלה זו והיא נשארה פתוחה.
אולם, פסיקה המשלבת בין המשאת משה עם הברכי יוסף בהכרח מביאה להכרעה. ונבאר את דברינו: בהנחה שאין לראות את המשאת משה והברכי יוסף כחולקים, הרי לפנינו הנתונים הבאים:
א. יש לעיר של גויים דין של מוקף
ב. לפי הברכי יוסף אין לחלק בין כרך של גויים לכרך חרב^[44]
שילוב שני נתונים אלו משמעותם היא שהנכנס לכרך חרב יש לו דין מוקף ולא פקע דין זה ממנו.
ג. דין הסמוך לכרך שומם הוא בי"ד
כרך שומם עליו דיבר המשנ"ב הוא מקום ללא בני אדם. מסיבה זו כתב המשנ"ב "שומם ולא "חרב", להדגיש לא רק את העיר החרבה אלא את שוממותה מבני אדם.
השילוב של מקום שיש לו דין מוקף ולסמוך לו אין דין מוקף מתאפשר רק ע"י הבחינה המעשית (בה יש דין מוקף לסמוך רק אם יש אדם בכרך) ולא לבחינה העקרונית (בה יש דין מוקף לסמוך גם אם אין אף אדם בכרך).
סיכום דעת המשנה ברורה:
א. אין לחלק בין כרך של גויים לכרך חרב.
ב. למקומות אלו יש דין מוקף.
ג. הסמוך למקומות אלו יש לו דין מוקף רק אם יש יהודי בתוך מקום הכרך.
♦

שיטת החזון איש

חשיבותו של החזון איש לסוגייתינו היא הבסיס האלטרנטיבי שהוא בנה לסוגית כרך שחרב. ע"פ החזו"א, מלבד הירושלמי, יש לנו מקור גם בגמרא הבבלית.
כרקע להבנת החזון איש כראוי אנו נזקקים לשתי נקודות שבארנו אותם באריכות לעיל:
א. לפי הראשונים והגר"א – לסמוך לכרך יש דין עצמאי.
ב. החזון איש הסתפק בביאור המשנ"ב ונטה לבאר את דבריו כך:
א. דין הסמוך הוא כפי הבחינה העקרונית, בה המדד הוא מה היה ראוי להיות בכרך עצמו, אף אם בפועל אין שם אף יהודי.
ב. כרך שמם - פקע ממנו דין מוקף.
החידוש של החזו"א:
החזון איש סבר להלכה כדעת הריטב"א והגר"א שהסמוך מתפקד באופן עצמאי בדין מוקף והוא אינו תלוי במצבו של הכרך. לכן, פשוט הוא שיש דין מוקף לסמוך לכרך חרב.
אולם את החזון איש העסיקה שאלה שלא ניתן לפשוט מסוגית כרך שחרב שבירושלמי, שאלת הכרך החרב עצמו. הגמרא שם אמנם למדה בק"ו מהסמוך לכרך עצמו שיש דין מוקף, אולם בכרך חרב אין לכרך מעמד של עיר, ויתכן שפקע דינו מלהיות נחשב ככרך גם אם לסמוך לו יש דין מוקף, כך שהק"ו לא יועיל.
כלומר, שאלת החזון איש היא: האם דין מוקף הוא רק על עיר קיימת או אף על מקום בו היה הכרך?
על מנת לענות על שאלה זו החזון איש מבאר את דינם של ערי חומה ביחס לדין מגילה.
הוא מביא שני תנאים לקיום דין עיר חומה (חזון איש או"ח סימן קנד):
א. קיום עיר: "נראה דלענין בתי ע"ח אם חרבו ולא נשארו ו' בתים בטל דין מוקף חומה, חזרו ונבנו – חזרו לדין מוקף חומה".
ב. שילטון (או רוב גויים): "וכן אם חרב ונעשה של גויים, וכן כתב תוספות כתובת מה: דאפילו ברוב גויים מתבטל דין מוקף חומה. חזרו וישבו שם ישראל חזר לדין מוקף".
לעומת ערי חומה, מה הדין במגילה?
"ואם הדין כן למגילה יש לתמוה: למה לא פירש בגמרא כן הא דרבי יהושע בן לוי? והלכך נראה דלענין מקרא מגילה אף אם חרבה ואין שם ו' בתים מ"מ קוראין בט"ו וכן אם נעשית של עכו"מ".
נבאר את ראייתו של החזון איש.
החזון איש מבסס את הקביעה כי למוקף שחרב ונותר כמקום שומם יש דין מוקף מדיוק שהוא עושה בגמרא במסכת מגילה ג:
ואמר רבי יהושע בן לוי: "כרך שחרב ולבסוף ישב נדון ככרך".
מאי חרב? אילימא חרבו חומותיו, ישב אין לא ישב לא, והא תניא: רבי אליעזר בר יוסי אומר "אשר לוא חומה" (ויקרא כה-ל) אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן.
אלא מאי חרב? שחרב מעשרה בטלנין.
מדוע לא העמידה הגמרא את דברי ריב"ל במצב של כרך שומם וחרב, כפשט לשונו של ריב"ל, ונדחקה לתת הסבר אחר? אלא שמכאן לומדים שסוברת הגמרא שעיר חרבה, אין דינה פוקע מדין מוקף, ולכן לא ניתן להעמיד את דברי ריב"ל בעיר חרבה ושוממה^[45].
הסברא שניתן לומר ללימודו של החזון איש היא: הרי התקנה נתקנה על ערים החרבות משום כבודה של ארץ ישראל ולא על ערים בנויות בהכרח, ולכן לגמרא פשוט שלא פקע דין מוקף לענין מגילה בעיר חרבה.
ע"פ מקור זה נוכל גם ללמוד את דין הסמוך לכרך גם ללא המקור בירושלמי. העיקרון המשמש את החזו"א לאורך דבריו הוא: "דין הכרך והסמוך לו הם לעולם בדין אחד" כלומר, כאשר לכרך יש דין מוקף גם לסמוך לו יש דין מוקף.
א"כ, יש בידינו מקור מהגמרא הבבלית, בנוסף לגמרא הירושלמית, שלסמוך לכרך חרב יש דין מוקף.
האם החזו"א הסתפק בדעתו?
החזון איש שהבין בדעת המשנ"ב כי הוא סובר שפקע דין מוקף מהכרך החרב, כתב לאחר מכן: "אבל אין הדבר מוכרע".
כלפי מה הדברים אמורים? ניתן לכאורה להבין את דברי החזון איש בשתי אופנים:
א. החזו"א מסתפק בדעתו אם נכון לומר כדברי המשנ"ב או לא^[46].
ב. החזו"א מסתפק האם אכן כך סובר המשנ"ב. הוא אינו מסכים עם דבריו שסותרים את דעתו המובאת קודם, אלא רק תוהה האם אכן כך נכון להבין את המשנ"ב.
בפשטות נראה שיש להבין כפי האפשרות השניה משלוש סיבות:
א. החזו"א כתב את דעתו באופן החלטי: "והלכך נראה דלענין מקרא מגילה אף אם חרבה... קוראין בט"ו".
אמנם נראה לכאורה מהמשך דבריו שהוא משתמש בלשון שאינה מוחלטת בענין: "ואמנם עדין לא שמענו מה דין כרך שחרב... ואם דין חרב כדין עיר של גויים ניחא".
אך אין הכרח להבין שהוא מסתפק בדבר אלא הוא רק ציין שאין על שאלתו מקור מפורש והדיוק שהוא עשה נראה נכון.
ב. ספק בהבנת המשנ"ב הוא ספק מפורסם, בו עסקו רבים כדוגמת שו"ת הר צבי והיכל יצחק ועוד, וכל הסבר בדברי המשנ"ב אינו יכול להיות מוחלט, ביחוד בזמנם שלא היה ידוע מקורו של המשנ"ב. לכן כל הסבר שהובא היה בגדר "אין בדבר הכרע", וכלפי זה הדברים נכתבו.
ג. כך מובא בספרי ההלכה בשם החזו"א, לא כספק בדבר אלא שיש דין מוקף לכרך החרב באופן ברור. כך כתוב בספר שונה הלכות, שמחבריו הם הרב חיים קנייבסקי והרב חיים צדוק טורצין, שהיו תלמידים מובהקים של החזון איש (או"ח סימן תרפ"ח):
הלכה ה: פסק בחזו"א וכתב שגם אם הכרך חרב לגמרי ולא נשאר בו ו' בתים אפ"ה הנכנס בו קורא בט"ו (או"ח סי' קנד סק"ג דלא מדמשמע בבה"ל).
הלכה ח: כפר הסמוך לכרך שהיו קורין בו בט"ו ונהיה הכרך שמם יקראו בי"ד (בה"ל ד"ה או) ודעת החזו"א שיקראו בט"ו (או"ח סימן קנ"ד סק"ג).
וכן כותב הרב ישראל יעקב פישר בספרו הליכות אבן ישראל (על פורים עמ' תכא הערה 11): "ולהחזו"א... וגם בחרב דין מוקף עלה... זמנו להחזו"א בט"ו".
וכן הבין הרב שריה דבליצקי בספרו האגרת הזאת (עמ' 23): "ומרן החזו"א שיטה אחרת לו בדין כרך שחרב... שגם בחרבנו יש לו דין כרך וספק כן בסימן קנ"ד".
אם חרבו ולא נשארו ו' בתים:
יש טענה שכל דברי החזו"א הם על כרך שנותרו בו בתים ספורים ולכן הוא עוד נחשב במידה מסויימת זיכרון לכרך. וכך היא לשונו של החזו"א: "אם חרבו ולא נשארו ו' בתים".
אולם כרך שחרב לגמרי גם החזון איש יודה שפקע ממנו דין כרך.
ונראה שאין לחלק בדבר משלוש סיבות:
א. נראה שלא ניתן לומר זאת בדעת החזון איש שהרי בסיס לימודו על כרך שחרב שדינו כמוקף הוא מזה שהגמרא בדעת רבי יהושע בן לוי לא ביארה את דבריו "כרך שחרב ולבסוף ישב" על כרך חרב אלא נדחקה להעמיד אותם על י בטלנים. א"כ, אם יש לחלק בין כרך חרב עם בניינים שנותרו וכרך שלא נותר בו כלום, הרי על כך היתה הגמרא צריכה לבאר שדברי ריב"ל מוסבים - על כרך שחרב מכל וכל, ולא להגיע לתירוץ של י בטלנים. ומכאן ראיה שאין לחלק.
ב. הסברא האומרת שכרך חרב ונותרו פחות מ-ו' בתים היא שהמקום גורם למקום את דין מוקף ולא העיר הבנויה. אם זו הסברה אין זה משנה אם נותר בית כל שהוא או לא נשאר כלום.
ג. כך משמע מהציטוטים המובאים לעיל מהרב ישראל יעקב פישר והרב שריה דבליצקי.
סיכום שיטת החזו"א:
א. יש מקור מהגמרא הבבלית שלכרך חרב יש דין מוקף.
ב. לסמוך לכרך חרב יש דין מוקף גם לפי הירושלמי, הראשונים והגר"א כי הסמוך אינו תלוי במצבו של הכרך אלא בעל מעמד עצמאי.
ג. נראה שהחזו"א לא מסתפק בדבריו שלו אלא בדעת המשנ"ב. כן כתבו בספר שונה הלכות, הליכות אבן ישראל והאיגרת הזאת.
ד. נראה שאין לחלק בין כרך חרב לגמרי לכרך שנותרו בו בתים ספורים.
♦

פרק ד' - בירורים נוספים

א. האם ניתן לפסוק כדעת הברכי יוסף?

שיטת הברכי יוסף היא מרכזית בסוגיתינו והובאה להלכה ע"י המשנה ברורה, אולם על דבריו כתב החזון איש (אורח חיים סימן קנ"ד): "...אבל כל דברי הברכי יוסף נכתבו בזמן שלא היה בידו לא הרמב"ן ולא הריטב"א, אבל כשזכינו לדבריהם, אין מקום למה שכתב הברכי יוסף… ואין לנו מי שיחלוק על דברי הריטב"א…".
ונבאר את דברי החזון איש:
א. הברכי יוסף לא ראה את הרשב"א והריטב"א
ניתן לראות בברור, במשא ומתן ההלכתי שמאריך בו החיד"א, כי הוא מתאמץ להישען על ההסברים של הראשונים על הגמרא בירושלמי. לאחר שהחיד"א מביא את סברת עצמו הוא חוזר בו מדבריו לאור דברי הראשונים שסתרו את דבריו. הר"ן, ע"פ הבנת החיד"א, התייחס לגמרא זו רק באופן סתום ומרומז, ולכן נצרך החיד"א לעשות בר"ן מספר דיוקים על מנת להבין איך הם, הר"ן והרמב"ן המובא בר"ן, קראו את הגמרא. יש עוד ראשונים שהתייחסו לגמרא זו באופן מפורש. אלו הם הרשב"א והריטב"א, ואותם החיד"א לא הביא. כפי הנראה ספריהם לא הגיעו לידיו, ולכן הוא לא הביא את דבריהם. גם את הרמב"ן המובא בר"ן לא ראה החיד"א במקורו.
מדוע קובע החזון איש "אין מקום למה שכתב הברכי יוסף"? הרי זו דעתו בהסבר הגמרא?
את התשובה נותן לנו החיד"א בעצמו:
א. ניכר מהברכי יוסף עצמו שהוא מחפש להישען על הראשונים, ואם הוא היה רואה אותם הוא היה חוזר בו מהבנתו.
ב. עקרונות פסיקה המובאים בספרים מכריחים אותנו במצבים כאלו לפסוק אחרת מהחיד"א, וכפי שהוא בעצמו כותב (ברכי יוסף חושן משפט סימן כה סעיף ג): "אין לדון מסברא רק צריך לבקש סמך מהגמרא או מהפוסקים - מהר"י הלוי בתשובה סי' מ"ב".
עוד מוסיף וכותב החיד"א (חיים שאל ח"א סי' עד אות מו)^[47]: "מי יחוש לנוסחאות דידן בפרט בירושלמי נגד הראשונים".
עיקרון זה גם נכתב ע"י אחרונים נוספים:
א. הש"ך:
כלל גדול בידנו מרבינו הש"ך שכל מקום שהאחרונים כתבו דבר ונעלם מהם דברי הראשונים, בהגלות לנו דברי הראשונים יש לפסוק כדבריהם, כי אם היו רואים את דברי הראשונים היו חוזרים בהם^[48] וז"ל (ש"ך יורה דעה סימן רמ"ב קיצור הנהגת הוראת איסור והיתר): "אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זיכרונו על ספר ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריך לפסוק כהאחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואיהו שמעי הוי הדרי בהו, ויש חולקים שאין שומעים לאחרונים כנגד גדולי הראשונים... ומכל מקום אין לחלוק על הגאונים הקדמונים".
ב. פרי תואר (בעל האור החיים הקדוש):
"אין לנו לסמוך על דעתינו נגד הראשונים במילתא דסברא זולת בראיה והוכחה ברורה כי בערך הסברה סברתם גדולה ונקראת סברה משא"כ דעתינו". פרי תואר סי' צ"ח סק"ה.
על הסתירה בין דברי הברכי יוסף לריטב"א כותב בעל שו"ת עמודי אש (סימן ו)^[49]: "הנה מבואר מדבריו (הריטב"א) הפך הברכי יוסף, דאדרבא "חוצה לו" פשיטא שקורין בט"ו, ואדרבא, הוא זוקק שאם יתרמי שם איש אחד יקרא בו גם כן בט"ו... ואם כן בודאי ראוי להורות כפירוש הריטב"א בירושלמי".
ב. הברכי יוסף הסתמך על מקור שלא קיים:
בעיון בברכי יוסף ניתן לראות כי פרשנותו לגמרא הירושלמית נשענת על הסבר הרמב"ן בגמרא בה אנו עסוקים. החיד"א לא ראה את הרמב"ן במקורו^[50], אלא רק את הדברים שהר"ן מביא בשם הרמב"ן. כפי שנוכיח להלן, דברי הר"ן והרמב"ן שעליהם דיבר הברכי יוסף, כלל לא התייחסו לגמרא שלנו אלא לגמרא אחרת, כך שכל הוכחתו של החיד"א מהרמב"ן נופלת.
כך כותב בעל שו"ת עמודי אש (סימן ו): "ומה שכתב שם הברכי יוסף בכוונת דברי הר"ן שכתב גבי "כרך שאין בו עשרה בטלנין", וכתב בשם הרמב"ן דקרי בי"ד, והביא הוכחה לזה מהירושלמי "אף שהגירסא מתחלפת ופירושו אינו ברור" עד כאן לשון הר"ן, ועל זה כתב הברכי יוסף דכוונתו על הירושלמי הזה, ועיין שם מה שכתב בביאורו, ובמחילת כבודו הא ליתא כוונתו על הירושלמי דכרך שחרב תקנתו קלקלתו כמבואר בליקוטי הרמב"ן, והגירסאות שמתחלפות הוא דיש גורסין "כפר"... אולם אחרי העיון בליקוטי הרמב"ן ובחידושי הריטב"א יראה דאינו השגה כלל עליו".
הערה זו גם מעיר הרב צבי מיכל שפירא בשו"ת ציץ הקודש (סימן נג אות ז): "וגם לענין הדין השני שמביא ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דגם בכרך המוקף חומה בעינן עשרה בטלנים ושמביא ראיה מן הירושלמי, מבואר שם בדברי הרמב"ן ז"ל עצמו שהראיה היא מדברי ירושלמי אחר (פ"ק דמגילה הלכה ד) דתני בהדיה כרך שאין בו עשרה בטלנים, דינו כעיר…".
ונבאר את הדברים בהרחבה:
הברכי יוסף ביאר את דעתו של הרמב"ן בשני אופנים משום ששיער שהוא חזר בו מהשיטה הראשונה. בהשוואה לדברי הרמב"ן במקורן אנו נוכל לבחון את דברי הברכי יוסף:
שיטת הרמב"ן א':
החיד"א נוטה לבאר בירושלמי שדין הסמוכין לכרך חרב הוא שיש לקרוא מגילה בי"ד, ולאחר דבריו הוא מביא את הסבר הר"ן ברמב"ן:
...ולמאן דאתאן עלה חזינא להר"ן שכתב הרמב"ן ראיה דמוקף דחוץ לארץ קרי בט"ו:
"דגרסינן בירושלמי:
"כרך שחרב ונעשה של גויים – איתה חמי: בו לא קורין ובחוץ לארץ קורין?!... ואם הירושלמי מתפרש כך יש ללמוד דמוקפין דחו"ל קורין". עד כאן דבריו (הר"ן בשם הרמב"ן).
ולפי גרסא זו, הרמב"ן והירושלמי ענין אחר ולא עוד אלא דלפי זה כרך של גוים שאין בו ישראל, כלל ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו.
על פי דברים אלו נראה שתשובה לשאלת כפר הסמוך לכרך חרב, דינו שיקרא בט"ו:
ולפי זה מכריע קצת הצד האחר בנידון דידן:
דכיון שאף שהכרך חרב, אי אתרמי איש יהודי בו קורא בט"ו, דין הוא שהכפר הסמוך יקראו בט"ו, הואיל דבכרך ישראל שנטפל לו עובר אורח, והוא באחד, קרי בט"ו.
כבר בשלב זה מעיר הרב פרנק שניכר כי הברכי יוסף לא ראה את חידושי הרמב"ן במקורן אלא רק דרך הר"ן בדפי הרי"ף:
יש לתמוה, שהרי הר"ן מדגיש שהבעיא בירושלמי בכרך שחרב מי' בטלנים ובסוף ישב (כלומר: שחזרו לשם י' בטלנים)... וכן הוא להדיא בחידושי הרמב"ן...
הרב פרנק מבאר מה גרם לברכי יוסף לבאר את הרמב"ן באופן שביאר, אך בסופו של דבר מוכח שהוא הבינו באופן אחר ממה שהרמב"ן במקורו כתב.
שיטת הרמב"ן ב':
קודם שנמשיך בדברי החיד"א, שיביא דברים נוספים מהר"ן בשם הרמב"ן בהקשר לסוגיתנו, נביא את דברי הרמב"ן המובאים בר"ן ממקורן שבחידושי הרמב"ן.
בדבר השאלה האם חייבים שיהיה בכרך "י' בטלנים" כדי לחייב קריאה בט"ו, סובר הרמב"ן שחייבים, והוא מביא לזאת ראיה מהירושלמי:
אבל בירושלמי מצאתי:
ת"ש: כרך שאין בו עשרה בטלנים תקנתו קלקלתו ונעשית כעיר.
וזו ראיה שדין מוקפין שאין בהם עשרה בטלנים כדין עיירות ומקדימין, שלא כדברי רבותינו הצרפתים...
אבל מדברי הר"ם במז"ל נראה... זמנן ט"ו, והוא גורס בירושלמי:
"כפר שאין בו עשרה תקנתו קלקלתו"
ואינו נכון בסוגיה שם, וגרסת ר"ח ז"ל כך היא :"כרך" וכן דעת הגאונים ז"ל... וכן עיקר.
כעת נחזור לדברי החיד"א:
ברם, הר"ן לקמן גבי "כרך שאין בו עשרה בטלנין" כתב בשם הרמב"ן דקרי בי"ד והביא ראיה לזה מהירושלמי "אף שהגירסא מתחלפת ופירושו אינו ברור"
ולכאורה, לפי גרסתו בירושלמי הנזכר ופירושו, לא זו בלבד שאין עשרה בטלנין, אלא אף שאין בו אלא גויים, ישראל דנמצא בו קרי בט"ו, ואיך כתב דהרמב"ן הוכיח מהירושלמי דאם אין י' בטלנין קרי בי"ד?!
החיד"א מבין שהרמב"ן מביא ראיה, לא מהירושלמי שציטט הרמב"ן כפי המובא בחידושי הרמב"ן אלא מהירושלמי של סוגיתינו - כרך חרב ונעשה של גויים! מכאן מוכח כי לא היו בפני החיד"א דבריו הישירים של הרמב"ן!
וליבי אומר לי כי זאת לפנים הרמב"ן אייתי הירושלמי והוא גריס ב"בחוצה לארץ" קורין, ולפי זה הוכיח דמוקפין כי הדדי אף בחוץ לארץ , ושוב דחה גירסא זו וקיים גירסתינו "בחוצה לו קורין" ומזה הוכיח דאם אין בו י' בטלנים – קרו בי"ד והיינו דכתב הר"ן ברישא: "ואם הירושלמי מתפרש כך..." רמז דיש פירוש אחר, ושוב בלשון זה כתב: "אף שהגירסא מתחלפת" רמז דזה לפי גירסא אחרת.
סובר החיד"א שהרמב"ן חזר בו מההסבר שסוגית "כרך שחרב" עוסקת בהשואה בין עיר בארץ לעיר חוץ לארץ. הגירסא המועדפת לרמב"ן היא "בחוצה לו קורין", כלומר: הכפרים שחוץ לכרך החרב.
הסבר הגמרא של הרמב"ן ע"פ החיד"א הוא: "אם הדין הוא שבכרך עצמו לא קורין, משום שאין בו עשרה בטלנים, היתכן שבכפרים שמחוץ לו כן יקראו בט"ו?!".
כלומר, סובר החיד"א בדעת הרמב"ן: דין כפר הסמוך לכרך חרב הוא שקורין בי"ד.
ממשיך החיד"א ומבאר את מה שמקשה הר"ן על הרמב"ן:
ומה שכתב הר"ן "ואין פירושו ברור" כוונתו דאף לפי גירסא זו לא שמעינן דאם אין בו עשרה בטלנין קרי בי"ד, דדילמא דוקא כלו גויים ואין ישראל כלל, אבל אי איכא ישראל אף דליכא עשרה בטלנין קרי בט"ו.
כלומר, מסביר החיד"א את קושית הר"ן על הרמב"ן באופן הבא:
דברי הירושלמי יכולים להתפרש באופן אחר: "בו אין קורין" – לא שמדובר פה ב"קביעה דינית" שאין קוראים בט"ו מפני שחסרים "עשרה בטלנים" – כדעת הרמב"ן, אלא מתואר בירושלמי תיאור מציאותי - בפועל אין מי שיקרא, ולכן אז יהיה הדין שמחוץ לכרך יקראו בי"ד. אולם, אם יכנס מישהו לאותה חרבה – ודאי יקרא הוא בט"ו ועימו גם הסמוכין לאותה חרבה.
♦

סיכום

א. ניכר כי הברכי יוסף לא ראה את הרשב"א והריטב"א על הסוגיה, ואילו היה רואה את דבריהם מסתבר כי היה חוזר בו מדבריו.
ב. הסברו של הברכי יוסף נשען על ההבנה שהרמב"ן מדבר על הגמרא שלנו, הבנה שאינה נכונה בהתבוננות על הרמב"ן במקורו. שם רואים בבירור כי הוא בכלל התכוון לגמרא אחרת! ואם כן נופלים דברי הברכי יוסף, ואיתו פסק המשנה ברורה שפסק כמותו.
♦

פרק ה' - האם יש לחלק בין כרך חרב לעיר של גויים?

החילוק של המשנה ברורה

האם נכון לחלק בין עיר של גויים לבין מקום חרב ושומם? האם דין מוקף קיים רק כל עוד הכרך קיים כעיר, ואפילו כעיר של גויים, אך אם הוא חרב, פקע ממנו דין מוקף?
דבריו החתומים של הביאור הלכה שבמשנה ברורה נתנו פתח לפרשנויות שונות אצל האחרונים ובכך נתנו מקום לסברה כי מקום חרב, פקע ממנו דין מוקף ולכן שונה דינו מעיר של גויים, שעדיין נשאר בגדר עיר קיימת.
בשו"ת הר צבי (או"ח סי' קלא), בחזון איש (או"ח סי' קנד) ובשו"ת היכל יצחק (או"ח סי' סה) יש פרשנות משותפת לכולם^[51], העושה חילוק בין כרך שחרב לעיר של גויים, אולם אצל כולם יש לשון המסייגת^[52] את דבריהם ונותנת מקום לפרשנות אחרת במשנה ברורה.
בנוסף, השאלה המעשית שעמדה מול עיניהם היא ביחס לירושלים העתיקה, בה בימים ההם לא היה כרך שחרב אלא עיר גויים, וכלל נקוט בידינו (ברכי יוסף חושן משפט ב סימן כה סעיף ה): "אין לסמוך על איזה דין שכותבים הפוסקים דרך אגב אם לא שיהיה הלכה למעשה".
הארכנו לעיל בביאור דברי המשנ"ב להוכיח כי האפשרות לבאר מה סובר המשנ"ב היא עיון במקורות שהוא שולח אותנו. מקור דבריו ב"דבר משה", שלא היה ידוע, התברר בימינו כ"משאת משה" ואם כך זהו מקור שיש בידינו. הוכחנו לעניות דעתנו שע"פ מקור זה אין לחלק בין כרך של גויים לכרך חרב, ומסתבר גם שאילו היו החזון איש, הרב פרנק והרב הרצוג יודעים שהמשאת משה הוא מקורו של המשנ"ב הם היו מבארים את הדברים באופן אחר.
ביסוסים והרחבה לכך שאין לחלק בין כרך חרב לעיר של גויים נמנה כך בנקודות הבאות:
♦

הרמב"ן: אין לחלק בין חרבה לעיר של גויים

שאלה זו תלויה בחקירה שהעלנו לעיל בגמרא הירושלמית: האם הגמרא המדברת על "כרך שחרב ונעשה של גויים" מתכוונת לשני מצבים: "כרך שחרב" ו"כרך שנעשה של גויים" או מקרה אחד בו הכרך שחרב גם נעשה של גויים?
אם מדובר בשני מצבים הרי ההכרעה של הגמרא על עיר של גויים וכרך שחרב היא אותה הכרעה. אולם אם מדובר בגמרא רק על מקרה אחד בלבד, עדיין נותרת שאלה לא מוכרעת, והיא דינו של "כרך שחרב".
נעיין כעת בדברי הרמב"ן.
הרמב"ן מבאר את שאלת הגמרא בירושלמי כך: "פירוש: כרך שחרב או שנעשה של גויים".
אמנם לרמב"ן יש פירוש אחר לגמרא הירושלמית, ועוד שהר"ן מוסיף על פי פירוש הרמב"ן (ר"ן בדף ב. בדפי הריף): "בירושלמי שאלו מילתא דריב"ל דלקמן דכרך שחרב מעשרה בטלים ולבסוף ישב או שנעשה של נוכרים".
אולם אין להבין שהרמב"ן מבין שהמקרה של הגמרא הוא כרך בנוי של ישראל שחסרים בו עשרה בטלנים, אלא רק ששאלת הגמרא במקרה של כרך חרב והרוס היא על כך שחסרים בו עשרה בטלנים. הראיה לכך היא מלשונו של הרמב"ן עצמו: "הכרך שחרב ונטלו ממנו י' בטלנין לשיחזרו שם ישראל שיקראו בט"ו - כרך שחרב ולבסוף ישב דר"י בן לוי מיבעיא ליה".
אם המקרה הוא כרך קיים אלא שחסר בו י' בטלנים הרמב"ן היה משתמש בלשון "כרך שחרב מעשרה בטלנים" ולא "כרך חרב ונטלו ממנו י' בטלנים".
כמו כן, לשונו של הרמב"ן "לכשיחזרו שם ישראל" מורה על כך שהמקום היה נטוש, אחרת הרמב"ן היה כותב "לכשיחזרו שם עשרה בטלנים".
החידוש של הרמב"ן הוא שאע"פ שהכרך חדל מלתפקד ככרך לזמן מסויים, כאשר יחזרו עשרה בטלנים יתחדש בו דין מוקף. חידוש זה בכרך חרב הוא גדול יותר מעיר של גויים שחזרו לשם עשרה בטלנים משום שבמקום חרב, לא רק שהיה חסר בטלנים אלא לא היתה עיר כלל. ואעפ"כ הרמב"ן קרא את הגמרא כפי החידוש היותר גדול המתחדש בה, למרות שניתן היה לקרוא את הגמרא כמקרה אחד, בו מדובר על כרך חרב שנעשה של גויים.
ומכאן אנו למדים אחד משני הדברים:
א. בעיני הרמב"ן, כרך חרב שווה לכרך של גויים.
ב. לשון הגמרא מורה לקרוא דוקא כשני מקרים ולא כמקרה אחד.
♦

ברכי יוסף: אין לחלק בין מקום חרב לעיר של גויים

שאלת הברכי יוסף בסימן תרפ"ח סעיף ח היא על כרך חרב: "יש לחקור: כפר הסמוך לכרך... ונשאר הכרך שמם ואין גם אחד מישראל בו... מי אמרינן דבני הכפר יקראו בט"ו... או דילמא אין הכפר נידון ככרך אלא כי כרך מיושב וקרו בו בט"ו?".
במהלך דברי הברכי יוסף מובאת גמרתנו בירושלמי ואומר על כך החיד"א: "וצופה הייתי בירושלמי פ"ק דמגילה... נחרב הכרך ונעשה של גוים... והא דאמרינן נחרב הכרך וכו' נראה דהכונה דבעי אם נחרב הכרך היכי לידיינו כפרים דסמיכי והייינו ממש חקירתנו".
שאלה: האם ניתן לומר שהברכי יוסף סובר שהגמרא לא דיברה על כרך שחרב אלא רק על שנעשה של גויים ואת הלימוד למקרה של כרך שחרב הוא לומד בק"ו מעיר של גויים שדינו בי"ד?
תשובה: מתוך השקלא וטרייא של הברכי יוסף עולה שהוא מבין שהגמרא עצמה מדברת גם על כרך שחרב בלבד: "... דלפי זה כרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל, ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו. ולפי זה מכריע קצת^[53] הצד האחר בנידון דידן דכיון דאף שהכרך חרב אי אתרמי איש יהודי בו קורא בט"ו דין הוא שהכפר הסמוך יקראו בט"ו".
הברכי יוסף מסיק בשלב ביניים זה, לגבי שאלתו ששאל על דין כרך שחרב והסמוך לו, שדינו הוא בט"ו ע"פ הבנת הרמב"ן בגמרתינו.
דברי הברכי יוסף, הנעים בין הה"א שדין סמוך יהיה בט"ו לבין נטייתו לומר שלא, עוסקים במוקף חרב, ולא מחלקים בין עיר חרבה לעיר של גויים. מכאן אנו מבינים בבירור שהבין הברכי יוסף שהגמרא בירושלמי דיברה על כרך שחרב וכן על כרך שנעשה של גויים, ולא שהסיק זאת מכח ק"ו.
♦

לסמוך יש דין עצמאי

כפי שהארכנו בביאור דברי הגר"א והראשונים, לסמוך יש דין עצמאי, כך שהוא אינו תלוי במצבו של הכרך, ואין זה משנה אם הכרך בנוי ומיושב או חרב.
♦

הר"ן: ישוב גויים לא הוי ישוב

ע"פ הר"ן (הר"ן בדפי הריף דף ב. ד.ה. "אבל הרמב"ן") – "ישוב גויים לא הוי ישוב" ולכן נחשב כשומם. אם כך, אין לחלק בין ישוב גויים למקום שומם^[54]. החזון איש מביא סמך לדבריו מהגמרא בערובין סב: - "דירת עכו"ם לאו שמא דירה".
♦

כרך שומם – לא פקע ממנו דין מוקף

כך סובר החזון איש (או"ח בתחילת סימן קנ"ד). ועיין לעיל בשיטת החזון איש שדייק את דבריו מתוך הגמרא במגילה ג: "כרך שחרב ובסוף ישב נידון ככרך".
אם כן, יוצא שלענין מגילה אין הבדל בין מצב בו הכרך בנוי למצב בו הכרך חרב. להבנת הסברא שבדבר עיין בנקודה הבאה.
♦

הסברא: התקנה היא גם על ערים חרבות

כפי שהסברנו לעיל, התקנה היתה על ערים חרבות, משום כבודה של ארץ ישראל, והסמוך להם נתקן על מנת לאפשר את זיכרון קדושת ערי חומה גם במקומות שבנו סמוך לעיר החרבה כי לא יכלו לבנות במקום העיר עצמה בגלל החורבות.
ומובא בשו"ת בני ציון (שפירא ח"ג סי' ס"ט): "...שהרי כל עיקר תקנת מוקפות חומה היתה בעת שירושלים (או שאר ערי הארץ) היתה חריבה, וכך גם דין סמוך ונראה, ומשום כבודה של ירושלים תקנו לכל הכרכים המוקפין מימות יהושע לקרוא בט"ו, ומעתה מי שם פה לאדם לומר שבזמנן שהיא חרבה אין לה דין מוקף".
♦

סיכום

הסמוך לכרך חרב דינו בט"ו ואין לחלק בין כרך חרב לכרך שנעשה עיר של גויים.
כמה סיבות בדבר:
א. ע"פ הרמב"ן והברכי יוסף הגמרא לא חילקה בין שני המצבים ושאלה על שני המקרים את אותה השאלה.
ב. ע"פ הרשב"א, הריטב"א והגר"א יש לסמוך ערך עצמאי ואין הוא תלוי במצבו של הכרך.
ג. ע"פ הר"ן ישוב של גויים לא הוי יישוב ולכן הוא נחשב ככרך חרב.
ד. ע"פ החזון איש דין מוקף הוא על המקום על אף שכבר נחרב.
הסברא לכל הנ"ל: תקנת מוקפין היא גם על ערים חרבות והסמוך להם כדי לאפשר דין מוקף למקומות שנבנו מחדש רק בסמוך למקום. עיי החורבות אילצו את הבוניםלנדוד למקום סמוך וכדי לקשר בין הכרך החרב למקום החדש הגדירו חכמים את מרחקהמיל.
♦

פרק ו' - האם יש דין מוקף לסמוך רק אם חל מימי הכרך הבנוי?

פרשנות אחרת בראשונים

יש תשובה של הרב מאיר מאזוז על דין מגילה באשקלון (מובא בספר מגילה במוקפות חומה, עמ' 375). העיר של היום סמוכה לעיר הקדומה החרבה בתוך טווח של מיל וראויה היתה להתחייב כדין עיר מוקפת. הרב מזוז פסק לעיר שדינה יהיה כעיר פרוזה, משום שהוא ראה לנכון לפסוק כברכי יוסף, אך הוא גם הוסיף הערה ואמר כי גם הראשונים הפוסקים באופן אחר מהברכי יוסף, יודו שדין אשקלון יהיה כעיר פרוזה: "היינו דוקא כשהכרך והסמוך לו בתקופה אחת והיתה להם ישיבה אחת בעולם, וכמו שכתב הריטב"א בריש מגילה וז"ל :"וכיון שחוצה לו קורין כתחילה "שהרי נתחייב ולא נשתנה" אף וכו' וכו'".
כלומר: לשיטתו גם הריטב"א יודה לעיקרון של הברכי יוסף בכך שהסמוך הוא תלוי ונגרר אחר הכרך ולולא קיום הכרך, גם דין הסמוך לא יכול להיות כדין מוקף. החידוש שמחדש הריטב"א ע"פ הגמרא בירושלמי הוא שאם הסמוך לכרך היה כבר קיים עוד מימי הכרך קודם שנחרב, הרושם של דין מוקף שחל עליו קודם חרבן הכרך עוד נשאר גם לאחר חרבנו, ולכן דינו ממשיך ונשאר להיות כדין מוקף. ומכיון שאשקלון של ימינו נבנתה בזמן שהעיר המוקפת הקדומה בחרבנה, לא יכול דין מוקף לחול על העיר של ימינו.
עיקרון זה גם נכתב ע"י הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם בשו"ת דברי יציב (חלק ב סימן רצ"ה) כהסתפקות בדבר.
ננסה לבחון סברה זו ואת ההיתכנות שלה בדברי הראשונים^[55].
נתחיל בדיוק המובא בלשונו של הריטב"א: "...דדינן קודם שחרב, היה קורין בו (בט"ו) חוצה לו... ועכשיו שחרב תוכו וחוצה לו קיים, כיון דחוצה לו קורין לכתחילה, שהרי נתחייב ולא נשתנה, אף תוכו קורין כבתחילה, שהרי נתחייב, שלא יהא הטפל חמור מן העיקר".
לכאורה אכן משתמע מלשון הריטב"א שדין סמוך הוא בט"ו מכח זה שהוא נתחייב עוד מהזמן שהכרך עצמו היה קיים. ואם כך יש להסיק שאם הסמוך נבנה לאחר שהכרך חרב אין לו דין מוקף.
כך נראה לכאורה גם בלשונו של הרשב"א: "חוצה לו קורין מחמת הכרך, כרבי יהושע בן לוי דאמר: "כל הסמוך והנראה עימו נידון ככרך", והילכך, כיון דמעיקרו נתחייב הסמוך לכרך לקרות בט"ו משום דמיגנו בתוך הכרך, אף עכשיו שנחרב הכרך, הסמוך לו והנראה עימו שלא נחרבו ולא נשתנו במילתיהו קיימי וקורין בט"ו כדינן הראשון".
נראה שהרשב"א מוסיף ומבאר כי מכיון שמלכתחילה התחייב הסמוך מכח הכרך, הרי שכוחו נשאר גם לאחר חרבן הכרך.
עד כאן הבאנו פרשנות אחרת בראשונים.
אך נראה שהסבר זה לא הכרחי ואף לא יתכן מהסיבות הבאות:
♦

אוקימתא לא אפשרית בראשונים

הטיעון עמו אנו מתמודדים כעת מעמיד את תשובת הגמרא באוקימתא שמשמעותה היא שדין הכרך שנעשה של גויים הוא בט"ו רק אם יש לו ישוב סמוך מזמן שהכרך היה של ישראל, ואם אין לו אזי דינו הוא בי"ד. אוקימתא זאת לא תיתכן, משום הידוע לנו ממקום אחר שלפי הרשב"א כרך שנעשה של גויים דינו בט"ו.
ומנין שלרשב"א דין כרך שנעשה של גויים דינו בט"ו?
על מנת להבין זאת נתבוננן באופן בו הגר"א מסביר את שאלת הגמרא. הנושא ע"פ הוא פקיעת קדושת עיר חומה מהכרך משום שנעשה רובו של גויים (ביאור הגר"א או"ח תרפ"ח ב): "דה"ל שרובה עובדי גילולים דבטלה קדושת החומה".
החזון איש (או"ח סימן קנ"ד) מבאר שהסברו של הגר"א הוא כוונת הראשונים: "ופירש הריטב"א דמיבעי ליה בנעשה הכרך כולו של עכו"ם, ישראל הנכנס לשם אם קורא בט"ו, כיון דלענין בתי ערי חומה פקע מינה דין מוקף בנעשה של עכו"ם, לענין מקרא מגילה מהו?".
מהו דין עיר שפקעה קדושת עיר חומה לענין מגילה? אומר על כך הרשב"א במקום אחר (מגילה דף ב.): "לא כל שאין קדושתה קיימת לענין בית בבתי ערי חומה אינה קדושה לענין קריאתה, אלא כיון שהיתה קדושה אף על גב דאינה קדושה עכשיו מקילין וקורין בה בט"ו".
אם כן, ע"פ פרשנותם של הגר"א והחזון איש לגמרתינו, מסקנת הגמרא היא שכרך שנעשה של גויים דינו בט"ו. כך מבאר החזון איש ואף אומר זאת בשם הגר"א: "והגר"א ז"ל בביאורו מפרש ג"כ הירושלמי בשעה שיושביו עכו"ם... ומסיקדאע"ג דלענין בתי ערי חומה רוב עכו"ם מבטלין דין מוקף, לענין מקרא מגילה אין העכו"ם מבטלין…".
נמצא לדינא, כרך שחרב ונעשה עכו"ם, הסמוך לו קורא בט"ו כמו שמבואר בירושלמי לפי הריטב"א והגר"א^[56] ולא מצינו מי שחולק על זה.
החזון איש מדגיש שדין מוקף בעיר של גויים מוסכם על כולם. כך גם כותב הרמב"ן (מגילה ב.): "והלא בחוץ לארץ קורין במוקפין שבה בט"ו, אעפ"י שהרבה כרכין בחו"ל שלא היו שם ישראל כלל בימי אחשורוש, וכ"ש שלא היה בהן י' בטלנין תדיר. וש"מ דבחוץ לארץ, דבר פשוט הוא שקורין בט"ו במוקפין וכן דעת כל הגאונים ז"ל".
וכן מובא בשו"ת היכל יצחק (או"ח סי' סה עמ' קס): "כלום רובו של עכו"ם מבטל תורת כרך? הלא ידוע מאות מאות רבות בשנים ירושלים, רובה הגדול הוא עכו"ם, וגם בימינו היה כך, והיה דינה ככרך".
אם כן, מתבאר ע"פ הראשונים, החזון איש והגר"א שהגמרא בירושלמי אינה עומדת באוקימתא בה דין כרך שנעשה של גויים הוא בט"ו רק אם יש לו סמוך מימות הכרך של ישראל. הכרך אינו תלוי בקיום דין סמוך מהימים בהם הכרך היה של ישראל, אלא רק לימד עקרונית את הכרך בדין מוקף שהוא אינו תלוי בקדוש חומה.
כיצד, אם כן, נוכל להתמודד מול הדיוקים שעשינו בראשונים שיש להבינם באוקימתא הנ"ל, נראה בפיסקה הבאה.
♦

דיוק בלשון הראשונים

בעיקבות אי האפשרות להסביר בראשונים שתוקף דין מוקף בסמוך הוא רק מכח היותו קיים בסמוך לכרך שהיה של ישראל, נבחן את האופן בו נכון להבין את לשונם של הראשונים. אנו נראה שההבנה הראשונית אותה הצגנו בשאלה אינה מוכרחת וניתנת להבנה באופן אחר:
ריטב"א: "לא נשתנה" נכתב לצורך הכרך ולא כנימוק לסמוך: "שהרי נתחייב ולא נשתנה".
ע"פ הריטב"א, הנושא של הגמרא הוא הכרך החרב עצמו ולא הסמוך לו. הסמוך הובא רק כמלמד על הכרך. דברי הריטב"א שהסמוך לכרך נמשך דינו לקריאה בט"ו "שהרי נתחייב ולא נשתנה" לא הובאו כנימוק מדוע נשאר דינו כמוקף. ההנחה הפשוטה שלו היא שדין סמוך אינו מושפע מהשינוי שנעשה בכרך, ולכן הוא מתחייב כמוקף. פה הריטב"א לא נימק מדוע, אלא דבריו על הסמוך הובאו לצורך ההשוואה לכרך. כלומר, כשם שהסמוך נמשך דינו בט"ו ולא השתנה, כך הכרך עצמו לא ישתנה דינו ולא יתבטל וימשיכו לקרוא בו בט"ו. וכלשון הריטב"א - "אף תוכו קורין כבתחילה", כלומר שדינו לא השתנה.
באופן זה מבאר הגרי"ד סולובייצ'יק (ישורון ח, עמ' שסט) את הגר"א ע"פ לשונו של הריטב"א: "בסמוכין הקריאה לא תלויה בקדושת החומה, וכיון שתקנו חכמים בו קריאת ט"ו ולא היה בו שום שינוי , ע"כ דינו לא נשתנה וקורין בו כבתחילה בט"ו, א"כ ודאי שתוך הכרך הדין קיים ויש לקרות בט"ו דהא לא גרע מבחוץ... ועיין חזו"א סי' קנד שכתב דבדברי הריטב"א מבואר כהכרעת הגר"א".
רשב"א: "דמעיקרו נתחייב" מבאר את טיפלות הסמוך לכרך: "דמעיקרו נתחייב הסמוך לכרך לקרות בט"ו משום דמיגנו בתוך הכרך".
הרשב"א הרחיב מעט יותר בהסבר הגמרא. הוא מבאר שחיובו של הסמוך מלכתחילה היה מכח הכרך עצמו. בזה מבאר הרשב"א את הטיפלות של הסמוך ביחס לכרך ולא את חיובו של הסמוך הנמשך בלא מקורו. טיפלות זו תאפשר את הלימוד של הק"ו הנלמד בגמרא.
♦

ע"פ הגר"א

א. נימוק הגר"א:
נימוק לקיום דין מוקף בסמוך לכרך מופיע בגר"א (או"ח סימן תרפ"ח): "אם מחוץ לכרך קורין דהא שם לא מחמת חומה... ואם כן אף שבטל חומה קורין כל שכן בתוכה".
הנימוק הוא שאין סיבה לפקיעת דין מוקף עקב פקיעת קדושת החומה, שהרי מלכתחילה סיבת תקנתו לא הוסבה על קדושת החומה.
הגר"א לא נימק שבכרך קוראים משום התמשכות דין סמוך מימות הכרך בקדושת החומה אלא משום שאינו תלוי בקדושת החומה שבכרך. א"כ סיבת חיוב הסמוך לא בטלה עקב ביטול קדושת החומה אלא היא ממשיכה להיות קיימת גם לאחר מכן, ולכן אף אם יבנה הסמוך לעיר לאחר ביטול קדושתה יהיה לסמוך דין מוקף.
ב. דין הסמוך לכרך הוא עצמאי:
כפי שביארנו בהרחבה בהסבר דברי הגר"א, יש לסמוך לכרך דין עצמאי והוא אינו תלוי בשאלה אם הכרך היה בנוי או לא. כך הסברנו בפרק זה בביאור דעת הגר"א ע"פ החזון איש, שו"ת היכל יצחק, הגר"מ שטרנבוך והגרי"ד סולובייצ'יק, ע"ש.
ג. הגר"א שולל פרשנות בה הסמוך תלוי ונגרר אחר הכרך:
המשמעות של קריאת הראשונים כפי המבואר בשאלה היא שמקום הנבנה בסמוך לכרך לאחר ביטול קדושת חומת הכרך דינו הוא בי"ד. אולם נראה שהגר"א לא מוכן לקבל הנחה זו כלל. העמדת דברי הריטב"א, בהם דין סמוך הוא בי"ד, נשללת באופן חריף ע"י הגר"א. ניתן להבין זאת באופן הבא:
הגר"א נתן שתי אפשרויות להבנת הגמרא ובכל אחת מהם יש קושי:
האפשרות הראשונה המפרשת את הגמרא כתמיהה קצת קשה כי היינו מצפים שסדר הדברים יובא הפוך: "חוצה לו קורין, בו לא קורין?!" כי בד"כ מי שעליו שואלים מובא אחרון^[57].
ולכן הגר"א מביא הסבר נוסף וקורא את הגמרא בניחותא, אף שגם אפשרות זו קצת קשה, שהרי לשון "איתא חמי" מובא בדרך כלל בלשון תמיהה.
האפשרות הפשוטה ביותר היה לקרוא כפי הברכי יוסף, כשהתמיהה היא על "חוצה לו", אך הגר"א אפילו לא העלה זאת כאפשרות ונדחק להסביר את ההסברים הפחות טובים.
וכן כותב הרב אליקים שלזינגר בספרו בית אב (סי' לד, עמ' רכח): "וצ"ל מה שהגר"א מיאן בפירוש זה משום פשיטות הסברא שלעייל לגבי סמוכין, אחר שתיקנו חכמים בהן ט"ו לא שייך להשתנות דינם אע"ג שנחרב הכרך".
רואים אם כך כי הגר"א התנגד נחרצות לאפשרות זאת, כפי קריאת הברכי יוסף, בה לסמוך יש דין פרוז. א"כ דין מוקף לסמוך הוא סברא חזקה לפי הגר"א ואינו תלוי במצב הכרך, אחרת, אם היתה אפשרות כלשהי לבאר את הגמרא באופן בו בסמוך יקראו בי"ד, זה היה ההסבר המתאים ביותר בלשון הגמרא.
♦

ע"פ הרי"ם טיקוצ'ינסקי

שאלה זו בדבר הפרשנות בדברי הריטב"א הובאה בפני הגרי"ם טיקוצ'ינסקי ע"י הרב חנוך זונדל גרוסברג (אגרת הפורים עמ' מא): "ראיתי בריטב"א בפ"ק הטעם שבחוצה לו קורין בט"ו "שהרי נתחייב ולא נשתנה". א"כ בשכונתינו קטמון בקעה המושבה הגרמנית שלא קראו בה כל השנים, א"כ אין כאן שינוי אם יקראו בי"ד, כנ"ל לכאורה".
ותשובתו של הגרי"מ טיקוצ'ינסקי (שם עמ' מג): "בנוגע לשאלתו על דבר שכונת קטמון ובקעה שלפי דעתו אע"פ שהיא נראית לירושלים, מכיון שלא קראו בה כל השנים אין כאן שינוי ויקראו בי"ד עפמ"ש... התקנה היתה לאו דוקא על כפר או עיר הסמוך אלא על כל מגרש הסמוך ונראה".
א"כ, תשובה מפורשת לשאלה מפורשת שאין להבין בראשונים שדין סמוך קיים רק אם היה בנוי עוד מימות הכרך.
♦

סברה לא ברורה

הקביעה כי תוקף דין סמוך הוא רק מימות שהכרך היה קיים בעייתי מסברא:
אם אכן הסמוך תלוי בכרך, ללא המוקף היה צריך הסמוך להתבטל ולא להימשך, שהרי אם נסתלק הגורם המחייב את הסמוך, מדוע שעדיין יחול עליו דין סמוך?!
כך שואל החזון איש (או"ח סימן קנד): "וזה צריך עיון, דאם הטפל אינו חמור מן העיקר, דין הוא שגם חוצה לו קורין בי"ד".
כך גם מצינו בדין בעיר סמוכה, שחרבו בתיה שבתוך במיל, ונהיתה כולה מחוץ למיל, שדינה הוא שבטל ממנה דין מוקף, ואין אומרים שימשך דינה מכח מה שהיה: "...שהרי אם היתה העיר סמוכה לכרך... והיה דינה בט"ו ואח"כ נחרבו מקצת בתיה ועכשיו היא רחוקה הרי היא יוצאה לדין פרזות…" חזון איש או"ח סימן קנג.
♦

לא פסקו כך הלכה למעשה

שנים רבות עמדה ירושלים ככרך שנעשה של גויים ואף על פי כן היא המשיכה להיות בדין מוקף היא והסמוך לה, על אף שנחרבה פעמים רבות. ואם כך הרי: "והקבלה והמעשה הם עמודי ההוראה" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל י, ו, כנסת הגדולה סימן רטז רבי חיים בנבנישתי וכן מביא זאת הרב דוד יוסף בספרו תורת המועדים בענין זה).
♦

הסברה מחייבת דין סמוך ללא תלות במוקף

התקנה משום כבודה של ארץ ישראל, המחילה לדין סמוך מעמד ללא תלות בקיום הכרך, מתבקשת לאור העובדה שערי ישראל היו חרבות בעת התקנה, ויישובם העתידי מסתבר היה שישכון לרוב רק בסמוך לחורבות וההריסות ולא בתוכם. התקנה נתקנה בזמן חרבן הערים. בזמנם היו בונים ע"י כיסוי החרבות או בסמוך לחורבות, והעיר החרבה עצמה נשארה נטושה. אולי זהו גם טעם דין "סמוך ונראה": על מנת לזכור את קדושת ערי החומה הרחיבו חכמים את תחומם לעוד מיל נוסף לצורך הערים שנבנו בסמוך לחרבות. אחרת – למה לשנות מדין ערי חומה ולהוסיף עליה גם מה שמחוץ לעיר ולא להשאירה על דינה המקורי של העיר עם גבולות החומה ותו לא?!
סברת ההגנה של החומה על הסמוכין לעיר, רק בא לבאר קשר של הסמוכין לעיר, אך לא מסבירה דיה מדוע שונה דין מגילה מדין עיר חומה^[58].
גם ללא טעם התקנה יש קיום של דין מוקף לסמוך^[59], שהרי ידוע שתקנה נשארת אף כשבטל טעמה^[60], והמקום הוא זה שגורם לחיוב דין מוקף.
יתר על כן, תקנת הסמוך נתקנה בזמן שטעם ההגנה כלל לא היה קיים. בימי בית שני, כשניתקנה התקנה, החומות של ערי החומה היו חרבות ולא היתה הגנה לסמוך לכרך ע"י הכרך, ואף על פי כן תיקנו לסמוך דין מוקף.^[61] כלומר: הטעם של "מיגנו בתוך הכרך" הוא נכון לימות יהושע בן נון. למרות שבזמן התקנה לא היה לסמוך הגנה ע"י הכרך, נחשב הוא כמוקף, ואף על פי שטעם ההגנה לא קיים נחשב הוא כמוקף^[62].
מלכתחילה, הטעמים מוסבים על ימות יהושע וכלל לא על זמן התקנה, כך שאין צורך לחפש בהווה את קיום הטעם, וכל התקנה היא על המקום שבעבר היו לו תנאי מוקף וסמוך. א"כ, הריטב"א^[63] והרשב"א^[64] הסבירו את דין הסמוך שנמשך דינו ולא בטל, וכן ששורש טעמו נעוץ בעבר ולא בהווה, על מנת להשוות למצב בו אנו דנים בכרך עצמו. השאלה של הגמרא על פי הראשונים הנ"ל היא האם נמשך דינו של הכרך להיות בט"ו או לא, והאם תקנת מגילה תלויה בתנאים של עיר חומה בהווה או די שבעבר היו לה תנאים של עיר חומה. הסמוך מלמד אותנו את העיקרון שתקנת מגילה נסמכת על העבר ולכן נמשך הדין של הכרך כמוקף ולא משתנה גם כאשר אין חומה או אין יהודים ואף אין עיר.
♦

סיכום

הסיבות שאין לתלות את קיום דין הסמוך לעיר שהפכה לשל גויים בקיום הסמוך עוד מימי הכרך של ישראל:
א. לא ניתן להעמיד אוקימתא בגמרא – תלית דין הכרך הסמוך הבנוי מימות הכרך משמעותה שאם לא היה סמוך מימות הכרך הדין היה שכרך של גויים דינו בי"ד, וזה נוגד את דעת הרשב"א.
ב. הדיוק לא מוכרח: "שהרי נתחייב לא נשתנה" לא מופיע כנימוק לקיום דין מוקף בסמוך אלא לצורך השוואת התמשכות קיום דין מוקף בכרך כמו בסמוך לו.
כמו כן, מילות הרשב"א "דמעיקרו נתחייב הסמוך... משום דמיגנו בתוך הכרך" אינם מתכוונים לנמק מדוע לסמוך יש דין מוקף למרות שחרב הכרך אלא מבארים במה הסמוך טפל לכרך.
ג. ע"פ ביאור הגר"א לסוגיה:
א. נימוק הגר"א לדין סמוך כי מעיקרו אינו תלוי בחומה ולא שנתחייב מכח החומה
ב. הגר"א שולל פרשנות בה יתכן שלסמוך יש דין פרזים.
ד. סברא לא ברורה מדוע לתת לסמוך דין מוקף למרות חרבן הכרך אם הסמוך תלוי ונגרר אחר הכרך.
ה. הלכה למעשה היה דין מוקף גם לירושלים תחת שלטן של גויים וגם לשכונות הסמוכות לה כשנבנו בזמן שלטון הגויים.
ו. סברה: חכמים החילו דין מוקף על מקומות שנבנו סמוך לחרבות הערים משום כבודה של ארץ ישראל, כי מקובל לבנות סמוך לערים ולאו דוקא על הערים החרבות.
♦

פרק ז' - דין הסמוך לכרך חרב ע"פ גרסת "חוץ לארץ"

כאמור, שתי פרשנויות יש בראשונים לגמרתינו:
א. השוואה בין כרך שחרב לכרכים שבחוץ לארץ.
ב. השוואה בין כרך שחרב לסמוך לו.
הרמב"ן (והריטב"א-?) צידדו באפשרות הראשונה ואילו הרשב"א (והריטב"א-?) (וכן הגר"א) באפשרות השניה.
הגירסא השניה מדברת באופן ישיר על שאלת דין הסמוך לכרך חרב, אך לפי הגירסא הראשונה נותרנו ללא מקור ברור לשאלתנו.
הרמב"ן בפרשנותו על הגמרא הוסיף את הצורך בעשרה בטלנים כי זהו תנאי בסיסי לקיום דין מוקף, אולם בנוגע בצורך בעשרה בטלנים בעיר מוקפת לא נפסק להלכה כמותו. הריטב"א, שהביא גם הוא את פרשנות הרמב"ן, לא הזכיר את הצורך בי' בטלנים.
ננסה בכל זאת לבחון את שאלתינו גם לפי גירסא זו: מה יסבור הריטב"א בשאלת הסמוך לכרך חרב? כיצד יש להתייחס להלכה אם נניח כאותה גירסה שהירושלמי לא דיבר על הסמוך לכרך אלא על חוץ לארץ?
מצאנו באחרונים שלוש התייחסויות לשאלה זו, המתמודדות עם הכרעה בסוגיה ללא הירושלמי:
א. הברכי יוסף (סימן תרפ"ח סעיף ח): "...דלפי זה כרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל, ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו. ולפי זה מכריע קצת הצד האחר בנידון דידן דכיון דאף שהכרך חרב אי אתרמי איש יהודי בו קורא בט"ו דין הוא שהכפר הסמוך יקראו בט"ו".
כלומר, הברכי יוסף סובר שאף שאין לנו מקור מפורש מה דין סמוך לכרך חרב, דעתו נוטה שיהיה דינו כפי מה שראוי להיות במקום החרב (כלומר בט"ו).
ב. שו"ת היכל יצחק (או"ח סימן סג)^[65]: "ברי"ף, ברמב"ם, ובטור ושולחן ערוך לא נזכר הירושלמי כלל, וחס ושלום שנעלם מהם אלא שסברו או כפירוש הגר"א בביאורו לשולחן ערוך, או שסברו שמפני שהושמט דבר זה מהבבלי, שמע מינה שהבבלי חולק וסובר שאין נ"מ, והלכה כבבלי".
ג. חזון איש^[66]: "...והנה דין הכרך והסמוך לו הם לעולם בדין אחד".
א"כ, ההנחה הפשוטה היא שכל עוד לא נאמר מפורשות שיש לחלק בין הכרך לסמוך לו אזי אין לחלק בינהם ולכן, ההלכה היא שהסמוך לכרך חרב היא שקוראים בט"ו.
♦

כאשר הסמוך גדול מהכרך

עיר גדולה בעבר אינה תופסת מקום יותר מאשר ישוב קטן בימינו. לדוגמא, שיטחו של תל ירמות, שהיה נחשב בימיו המפוארים לאחד הערים הגדולים בתבל, אינו עולה על שיטחה של שכונה קטנה בימינו.
נשאלת השאלה, האם תקנת חכמים על דין מוקף לכפרים הסמוכים לכרך תחיל את אותו דין על ערים הגדולות לאין שעור מהכרך עצמו, או שמא הסמוך חייב להיות קטן מהכרך עצמו?
תשובה ברורה לשאלה זו ניתן למצוא בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קצג), וז"ל:
הלא כרך שנזכר כאן היא אפילו עיר קטנה ואנשים בה מעט כעיר חדשה שביהודה שיש בה חמישים בתים, ולפנים היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון ועתה היא כפר קטן, רק יש בה עשרה בטלנים וקורין בט"ו ונקראת כרך על שהיתה מלפנים מוקף חומה מימות יהושע בן נון. והנה סמוכה או נראה לה עיר גדולה כזו כאנטוכיה, מלאה אדם מישראל ומוקפת חומה אך לא מימות יהושע בן נון, והיא נקראת כפר בערך כרך מוקפת מימות יהושע בן נון והיא נטפלת אליה וקוראת עם הקטנה ביום ט"ו, וכן פירש רש"י... אלא כל עיר ועיר הסמוך למדינה תהא כמותה עכ"ל. הרי דאפילו עיר ולא כפר מ"מ נגררת אחרי המדינה, היינו המוקפת קרי לשון מדינה ואפילו קטנה וכו'.
אמנם בשו"ת תורת רפאל (סימן קכ"ג) משמע אחרת, אך בימינו הלכה זו כבר הוכרעה כדעת החת"ס, והראיה היא מירושלים, הגדולה בשטחה מעיר העתיקה באופן משמעותי ביותר, ואעפ"כ קוראים בכל מרחביה כדין מוקף. ויש להוסיף על כך את דברי הרמב"ם הנ"ל: "והקבלה והמעשה הם עמודי ההוראה".
אמנם יש שדייקו^[67] מדברי החת"ס שדין מוקף לעיר סמוכה גדולה יהיה רק כאשר יש בכרך י' בטלנים, אך כבר כתב הרצפ"פ בשו"ת הר צבי (סי' קלא): "כל שבסמוך יש שם עשרה בטלנים גם הכרך עצמו כרך שיש בו עשרה בטלנין מקרי... ולכן כרך שנחרב ונתפשט לצדדין עד שיצא מגבול שטח המוקפין, אף אם נאמר דמכנגד החומה ולחוץ אין על מקום ההתפשטות שבחוץ דין מוקפין אלא מטעם סמוך ונראה, מ"מ הם בעצם עיר אחת שחוברה לה יחדיו ולא אכפת לן אם העשרה בטלנים יושבים בחלק בחיצוני שאינו מקודש בקדושת בתי ערי חומה…".
ובאמת, בזמן שהעיר העתיקה היתה מנותקת מירושלמים המערבית ולא היו שם עשרה בטלנים, הפוסקים בזמנם לא ראו בדבר זה לעיכובא כלל.
♦

סיכום, כמי ההלכה?

דין מוקף לסמוך לכרך חרב ע"פ גירסת "חוץ לארץ"

המפתח לתת מענה לשאלת הסמוך לכרך חרב מצוי בסוגיה הירושלמית. לגמרא זו יש שתי גירסאות המופיעים בראשונים. המחלוקת בין הגירסאות היא האם גורסים "חוץ לארץ" או חוץ לכרך".
בגירסת "חוץ לארץ" – ע"פ הרשב"א, הריטב"א והגר"א: הסמוך לכרך הוא בעל מעמד עצמאי ואינו תלוי במצבו של הכרך.
ע"פ הברכי יוסף: הסמוך לכרך תלוי במצבו של הכרך. ומכיון שבטל דין מוקף מכרך חרב כ"ש שגם בסמוך לו בטל דין מוקף.
בגירסת "חוץ לארץ" – לא נתבאר בפירוש דינו של הסמוך לכרך חרב.
ע"פ הברכי יוסף – נוטה מסברא לומר שדין הסמוך הוא בט"ו.
בנוגע לפרשנות של הברכי יוסף, הארכנו בכך שדבריו נכתבו בלא שראה את הראשונים ובניגוד לדבריהם.
ובנוגע לגירסת "חוץ לארץ", הארכנו לבאר את הדברים הבאים:
א. הגמרא הירושלמית אומרת בפירוש שדין עיר של גויים הוא בט"ו.
ב. הגמרא דיברה על שני מקרים: כרך חרב ועיר של גויים.
ג. החזון איש סובר שיש למקום חרב דין מוקף.
ד. מסתבר לומר שדין הסמוך למקום חרב הוא כדין הכרך החרב, כלומר בט"ו.
א"כ, נראה שגם לגירסת חוץ לארץ יש דין מוקף לסמוך לכרך חרב.
ואולם, נראה שאין אנו נזקקים לכל זה משום שההלכה היא כפי הגרסה שיש לסמוך לכרך מעמד עצמאי. ועל כך בפיסקא הבאה.
♦

הלכה כדעת הגר"א

שאלה זו, של דין הסמוכין לעיר מוקפת שאין בה יהודים, נשאלה הלכה למעשה לאחר שהעיר העתיקה של ירושלים^[68] נפלה במלחמת העצמאות לידי הירדנים, והעיר החדשה נותרה בידינו.
עסקו בשאלה זו גדולי ישראל ורבים^[69] מהם פסקו כדעת הגר"א^[70].
[לדוגמא, פוסקים שחייבו את ירושלים המערבית לחגוג את פורים בט"ו: הרה"ר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן סה), הרשל"צ הרב בן ציון חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל חלק ח סימן סב), הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים סימן קלא), הרשל"צ הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה - פורים עמ' קי, וכן דן בעניין ביביע אומר ז, נח), הרב שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה - פורים, עמ' שנא) והרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי (ספר ארץ ישראל עמ נ') בשם הרב שמואל מסלנט].
הרב הרצוג נימק את פסיקתו כדעת הגר"א: "הגר"א גורס כנוסחא שלפנינו, ובענין הגרסאות שבירושלמי מי כמוהו כעמוד ברזל... ובכגון זה הלכה כבתראה... (כלומר: כמו הגר"א)".
הפסיקה כפי דעת הגר"א לא היתה פשוטה. גם בריטב"א, שהביא פירוש לירושלמי התואם את דעת הגר"א, יש ספק כפי איזו גרסא הוא פסק. ואם כך, לא היה לגר"א מי מהראשונים הפוסק כמותו באופן ברור (כאמור, הרשב"א על מסכת מגילה לא היה ידוע בזמן הדיון על ירושלים). החזון איש לדוגמא צירף את הגר"א עם שיטת הריטב"א אע"פ שדבריו אינם כה ברורים.
בנוסף, יש יתרון לברכי יוסף על פני הגר"א בכך שהוא הביא ביאור המתאים ביותר בפשט הירושלמי.
אולם, כך כותב הרב אליקים שלזינגר בשם הגרי"ז מבריסק (בית אב סימן לד עמ' רכח): "אע"פ שדבריו (של הברכי יוסף) מוסברים מאוד בירושלמי, אבל אנן נקטינן להלכה כהכרעת הגר"א, "ומי יבוא אחר המלך" ואף שיש עליו מן התימא, אבל ליבם היה פתוח יותר מאיתנו, וכן נתקבל בשעתה ההלכה למעשה".
אכן, בימינו, בהגלות נגלות לנו ביאור הרשב"א לסוגיה הירושלמית, הרי דברי הגר"א מעוגנים היטב בדבריו.
יתר על כן, גירסת הרשב"א השונה מכל שאר הגירסאות תואמת את פשט הגמרא באופן מוצלח, כך שניתן בכך מענה על כל התהיות.
וכותב הברכי יוסף בעצמו (חיים שאל ח"א סי' עד אות מו)^[71]: "מי יחוש לנוסחאות דידן בפרט בירושלמי נגד הראשונים".
א"כ, נראה בבירור כי הסמוך לכרך חרב דינו הוא בט"ו.
♦ ♦ ♦