ירושלים
בדין רצועות שעל גב היד בשעת נשיאת כפים אם הוי חציצה
בגמרא מסכת סוטה (דף לח.) אמרינן: "תניא אידך כה תברכו בעמידה נאמר כאן וכו' ר"נ אומר אינו צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה ומשרת גופיה מנלן דכתיב לעמוד ולשרת".ובתוס' שם כתבו: ונראה לר"י שכהן שבירך ברכת ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשרות וגבי שרות אמר רפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבודה הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך ע"כ הרי דאיתקש ברכת כהנים לעבודה ממש.
והנה בגמ' מסכת תענית דף כ”ז אמרינן אמר ריב"ל משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין מתקיף לה אבוה דר"ז וכו' אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן אר"י אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בע"מ לא הא איתקש לנזיר ומאי חזית דאקישת לקולא אקיש לחומרא אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא ע"כ.
וכתבו התוס' ד"ה וז"ל: "מכאן שמותר לכהן בעל מום לישא כפיו". [וע' בספר לשון לימודים חלק א' דף לב. ובספר עושה שלום ח"ב מסכת מגילה (דף קלד ע"ג) ובזכרון יוסף (כ ע"א) ובבכור שור מס' תענית (דף טז: מש"כ ע"ד התו"ס].
ובספרי פרשת שופטים פיסקא רח איתא: "ונגשו הכהנים בני לוי מכלל שנאמר ושרת בשם ה' אלוהיו אין לי אלא תמימים בעלי מומין מנין שכשרים (לעריפת עגלה ערופה) ת"ל בני לוי כי בם בחר ה' אלוהך לשרת ולברך בשם מגיד שברכת כהנים כשרה בבעלי מומין" וכו'[2]. ולפ"ז מתורצת קושית הגמ' בתענית, וכ"כ בנחל אשכול (ספר אשכול הל' ברכת כהנים עמוד 31), וע"ע בערוך השולחן (סימן קכח סק' מד) ובשו"ע רבינו זלמן (שם ס"ק מד). אולם בפסיקתא זוטרתי (דברים פרק י) דרשו מהפסוק לשרתו ולברך בשמו מקיש ברכה לשרות מה שרות בכשרים ותמימים אף ברכת כהנים בכשרים ותמימים, מכאן אמרו חכמים כל כהן שיש בו מום אינו עולה לדוכן, וכן איתא בתנחומא (פרשת נשא ריש סימן ח).
ובט"ז או"ח (סימן קכח ס"ק) כתב שכל ההיקש לעבודה זה רק בדבר שהוא ביד האדם לתקן כיושב שבידו לעמוד אך בדבר שאין בידו לתקן לא הוקש לעבודה ולכן בעל מום כשר לנשיאת כפים שאין בידו לתקן.
ולפ"ז נראה שהרצועות שעל ידו, שכיון שבידו להוציאם יצטרך לחולצם, שהרי הוי חציצה בשעת העבודה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"י מהל' כלי המקדש ה"ו) וז"ל: "לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין שהרי חוצצת אבל של ראש אינה חוצצת" ע"כ (ועי' זבחים י"ט.) ועוד שי"ל ג"כ שכל ההיקש שאמרינן במס' תענית שזה לקולא זה רק שיש קולא וחומרא, כהא דחרצן שאיכא לאקושי לנזיר לחומרא ואיכא לאקושי למשרת לקולא, אז אמרינן שמקישין לקולא, אבל במידי דאין אפשרות להקיש אלא לחומרא שפיר אקשינן לחומרא, וכמו לענין שתיית יין. ולפ"ז גם בעמידה ונ"כ, שהני לא שייכי לנזיר, מקשינן לחומרא למשרת. ולפ"ז גם ברצועות אין היקש לקולא שאין שייכות לנזיר בזה, וע"כ דנקיש למשרת. ועיין בשו"ת תפלה למשה (חלק ו סימן י אות ב). אמנם זה ודאי שאין לומר שיצטרך הכהן לחלוץ בשעת נשיאת כפים את כל התפילין של יד, כמו בשעת העבודה, שבנשיאת כפים זה רק בידו ממש, וכמ"ש "וישא אהרון את ידיו", וכמו גבי עבודה שכתוב "ולקח הכהן". ומה שהיו צריכים להוציא את כל התפילין הוא משום בגדי כהונה שכתוב בהם על בשרו ולבשם. ואף שלכאורה יש לתמוה מה חציצה שייכא הכא, דבשלמא גבי עבודה הוי חציצה לבשרו, שהתורה אמרה ולבש על בשרו שיהיו הבגדים על הבשר ולכן לא היה מניח בשעת העבודה, אבל הכא מה שייכא חציצה.
וראיתי שכבר עמד בזה מהר"י הלוי בשו"ת מטה יוסף (סי' ב') והוסיף לתמוה שהנה בזמן העבודה אם הניח בגד פחות מג' אצבעות במקום אצבעותיו לא הוי חציצה, וכ"ש בברכת כהנים שאין שום דבר של מצוה בידו דלא שייך בזה חציצה.
[ומ"ש בשו"ת ישכיל עבדי ח"ח (סי' כ) בשם המט"י אות ה שיש חציצה ברצועות הוא תמוה דהרי ס"ל התם שלא הוי חציצה וצ"ע].
אמנם מצאתי בספר כה תברכו (מערכת החית סימן א') שכתב שיש מקום לומר שיש חציצה בנשיאת כפים מהא דכתיב "וישא אהרון את ידיו" דבעצמו של יד צריך לברך לא ע"י דבר אחר, דומיא דעבודה. וכפי' רש"י ז"ל במסכת עירובין (דף ק"ג ד"ה ות"ל) ולקח הכהן בעצמו של יד בעינן ולא ע"י דבר אחר. דמה הפרש איכא בין לקיחת הכלי, שצריך שיהיה בידו דוקא שלא יחוץ בידו דבר אחר, לברכת כהנים. והרי גלי לן קרא ברכת כהנים ואמר את ידיו, והיינו שתהיה ברכתו בידיו דוקא ולא יחוץ בידו דבר אחר.
♦
א. ב.
ואין לומר שכל ההיקש לשרות הוא דוקא בזמן ביהמ"ק אבל האידנא לא כמ"ש במור וקציעה (סי' קכח ד"ה כתוב בספר וכו') ובשו"ת שאילת יעב"ץ סימן עה ובפני יהושע כתובות כד ע"ב, משום שהוי נ"כ מדרבנן האידנא, שז"א דהא פשטיה דקרא משמע שגם בזמן הזה דכתיב "ולברך בשמו עד היום הזה". וכן אמרו בספרי (ריש פרשת ראה): אין לי אלא במקדש בגבוליו מנין ת"ל בכל מקום אשר אזכיר את שמו א"כ למה נאמר לשום את שמו שם לשכנו תדרשו לומר במקדש אתה אומר את השם ככתבו ובגבולין בכינויו. וכן דעת הרמב"ם (פט"ו מהל' תפלה הי"ב) והחינוך (סימן שעח) והטוש"ע (סי' קכח ס"ב). וכבר השיג על דברי היעב"ץ בפתח הדביר סק"ג ובשער הציון בסעיף מד עי"ש. וע' בספר זכר למקדש להגאון אדר"ת (חלק שני עמוד נג) שכתב שחלק מהראיות שהביא המשנ"ב נגד היעב"ץ זה משמו אך הסתיר את שמו וכתב ששמע מאחד מחכמי הזמן. וע"ע בספר עטרת פז שווארץ (סימן קכח סק"א).אמנם ראיתי בשו"ת זרע אמת ח"ג (סי' יא) ד"ה הן שכתב שכל מ"ש התוס' הנ"ל ז"א אלא רק בבירך בישיבה משום דיליף לה הש"ס התם לעיל מזה לר' נתן מהקשא דלשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמידה וכו' וע"כ כתבו דכי היכי דיושב מחלל עבודה ה"נ הכהן שמברך אבל אה"נ דלשאר מילי דלפי מן מכה תברכו גם תוס' מודו דאינם אלא לכתחילה ולא לעכב ותדע דהא לא כתבו דין זה אלא דוקא בעמידה וכו'.
והשיג ע"ד הכנה"ג (סי' קכח בהגה"ט) שכתב שאין מברכים בלה"ק ובעמידה וכו' הוי לעיכובא, דמהא דעמידה לעיכובא ה"נ הנך אחריני דילפי בבריתא דשנו בהדי אהדדי וכו', והשיג ע"ד שאיך נלמוד מדעתיה דר"נ לדעתיה דת"ק דמיפלג פלוגי וכו' ע"כ.
ולכאורה נראה שיש לדחות דבריו, דבאמת גם לת"ק אית להו היקשה דר"נ, והא דילפי עמידה מג"ש דכה תברכו ז"א אלא משום שצריך ללמוד לשון הקודש, ואגב דנפקא להו בברייתא קמייתא ללשון הקודש מג"ש נפקא ליה לעמידה מהאי ג"ש גופיה, אע"ג דאית להו היקשא. ור' נתן שאמר אינו צריך, לאו למימרא שאין צריך לג"ש כל עיקר, דודאי צריכה היא ללשון הקודש, אלא אין צריך להא דעמידה קאמר, דהא נפקא ליה מהיקשא, וכמ"ש בגבורת ארי מס' תענית (דף כז.) להסביר כן. והוכיח כן, שאם רבנן לית להו האי היקשא היאך למדו התוס' מד"ר נתן דיחידאי נינהו? אלא ודאי כו"ע אית להו היקשא וכו'.
וע"ע בבית מאיר (סי' קכח) שכתב ג"כ בדברי התוס' שלדינא אין פלוגתא בין ת"ק לר"נ, ולכן לא אמר ר"נ אלא בלשון אין צריך. אך משום שלת"ק א"א ללמוד אלא דומיא דקרא, דמצינן אלה יעמדו לברך, שהציווי לא היה לעשות כ"א העמידה. ובודאי שאם היה אז מי שלא היה יכול לעמוד שהיה פטור ואנוס רחמנא פטריה. והו"ה דיכולין ללמוד בנ"כ דכהן חולה פטור. אבל זה לא מצינו בדרשא להביא. ויותר מבואר ע"ז ההיקש של ר"נ דשם עבודתו מחולל, ולכן נקטו תוס' בדבריהם אליבא דר"נ וכו'.
וע"ע בשו"ת פנים מאירות ח"ב (ס' קפו) שכתב שודאי לת"ק כל הנך דרשות לא יכולות להירמז בכה תברכו, וע"כ שלכל אחד מן הלימודים יש לימוד בפ"ע. ועמידה יליף לה ת"ק מהך דג"ש של ואלה יעמדו לברך, ורק נרמז בכה תברכו שאמר להם בע"פ הך היקישא.
וכ"ז דלא כמ"ש הקרן אורה תענית (כז.) שלרבנן לית להו הך היקשא, וכן משמע בפמ"ג משב"ז (סק"ט וס"ק לה), וכ"כ הגאון האדר"ת בקונטרס אלה יעמדו ברכת כהנים (אות א). וע"ע להגאון רבי אליעזר לנדא בחידושיו למסכת יומא (פרק יוהכ"פ בהרא"ש ס"ס כ) שאין חכמים נוחה דעתם בהיקש דרבי נתן. ועפי"ז יישב מו"ר זצ"ל בקובץ המשביר (חלק ז בהערות ע"ס החיים והשלום) את דברי הרב שבות יעקב שהתיר לשאת כפים מיושב. וע"ע בספר אור אברהם עה"ת (בפרשת נשא) ודו"ק.
ובודאי שגם לת"ק הלימוד מכה תברכו לעיכובא. וכמ"ש בשו"ת כתב סופר ח"א (סי' יג) להוכיח מהא דאיתא בגמ' דכתובות (כב:) שנסתפקה הגמרא אם מעלין מנשיאת כפים ליוחסין וכו' ולא אמרו מדוכן. ומשמע שאם זר עלה לדוכן ולא נשא כפיו לא עבר על איסור ומזה שלא מעלין אלא רק מי שעושה נ"כ, שאם הוא לא כהן לא היה נושא שבלא"ה היה עובר על עשה וכו' ויעי"ש. וע"ע בשפת אמת מס' תענית שמשמע מדבריו שדברי התוס' בסוטה לח. על כל מילי קאי ההיקש של נ"כ לעבודה. ולפ"ז מ"ש במשב"ז (סי' קכח סק"ט) ליישב דברי הט"ז ליתא לפי הנ"ל ודו"ק.
ומ"ש עוד בזרע אמת בדעת הרמב"ם שג"כ עמידה ושאר מילי אינם אלא אסמכתא ואינם מעכבים מהא דבששה דברים שמנה הרמב"ם הלשון המומין והעברה והשנים והיין וטומאת הידים (בריש פט"ו מהל' תפילה) שמעכבים נשיאת כפים לא כלל עמידה וכו'. וכעין זה כתב לדקדק בעולת תמיד (סי' קכח) שלא מעכב קול רם, וכ"כ בזר"א שם בתחילת דבריו. ועיין בשו"ת פלא יועץ סוף סימן נה ועי' שו"ת צי"א חט"ו (ס' כא אות ד). ומוכח שאינם מעכבים.
הנה לפמ"ש הרמב"ם (בפי"ד מהלכות תפלה הי"א) שלמדו כן "מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה" שכה תברכו בעמידה, כה תברכו בנשיאת כפים וכו' מוכח שהוי לעיכובא. וכמ"ש לדקדק כן בסידור בית מנוחה (סי' קכח אות ה') ובספר לב שלם (הל' נשיאת כפים), והוכיח כן מהרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ח) שכתב מפי השמועה והוי דאוריתא, שהרי שם לוקה. וכ"כ בחי' מהר"י קולון על הרמב"ם (עמוד קעז) שכל מקום שהרמב"ם כותב מפי השמועה היא הלכה למשה מסיני [ומ"מ זה לאו מילתא פסיקתא. ועיין בספר חזון עובדיה ימים נוראים (עמוד רעט) ובשו"ת יבי"א ח"ב יו"ד ריש סימן ט]. וכן פסק מר"ן בשו"ע (סי' קכח סעיף יד) שאין מברכים אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפים ובקול רם והוי לעיכובא שהרי נקט לשון שלילה. וכ"כ במג"א שם ס"ק כא ובפר"ח ס"ק יד ובא"ר ס"ק כט וביד אהרון דף לב ובמטה יהודא ובמנחת אהרון דף קנא. ובמקור חיים אות יד ובמשנ"ב (ס"ק נג) וע"ע באור לציון ח"ב (עמוד פ בהערות).
ועוד, שהרי הרמב"ם (בפט"ו ה"ג וה"ד) פסל שכור ומומר מכיון שהוקש לעבודה, והני מששה דברים שפסל הרמב"ם שם, וממילא ג"כ עמידה שהוקשה לעבודה מעכבת, דמאי שנא. והא דנקט הרמב"ם בעמידה שילפינן לה מכה תברכו היינו משום שנקט דרשה שכוללת לכל הדברים השנויים שם פנים כנגד פנים ונשיאת כפים וכו' שזה לא ילפינן משרות אלא מכה תברכו, ולכן נקט ג"כ בדין עמידה כך, שהרי אין מחלוקת בין ר"נ לת"ק, שהרי גם לר"נ שפיר אפשר למילף מכה תברכו, אלא שעדיפא ליה להקיש לשרות, וכמ"ש לעיל בשם האחרונים ולכן נקט הרמב"ם כן (ולפ"ז לק"מ מה שהקשו באחרונים בדעת הרמב"ם ודו"ק). ועיין בגבורת ארי במסכת תענית כו. ד"ה לכן שג"כ כתב להוכיח מהרמב"ם שפסל מומר ושיכור שהוי היקש גמור, שאל"ה איך הוסיף על הגזרות הרי אינו אסמכתא, ואין לנו אלא מה שחכמים אמרו. וכ"כ המהרי"ט אלגאזי בספרו גופי הלכות דף קב. שלרמב"ם הוי היקש גמור. וע"ע בשו"ת זכרון יוסף שטיינהארט (ס"ס יג) מ"ש בדעת הרמב"ם.
ואין להקשות מהא שלא נקט הרמב"ם דין של יום שצריך בנ"כ ושאין נ"כ בלילה אם מקשינן לעבודה, וכמ"ש בתשובת מהר"ם בפסקי מהר"ם (סי' קלד עמוד קכט). וכן ר' אברהם בר יצחק אב"ד בספר האשכול חלק א' (סימן טו עמוד ל): "אין נשיאת כפים אלא ביום כדאיתא בירושלמי דאיתקש נשיאת כפים לשרות מה שירות ביום אף נשיאת כפים ביום". וכ"כ בהגהת מימוני (פ"ג מהל' תפלה ה"ה) משם רבינו שב"ט וכ"ה בראבי"ה (עמוד תרלו). שכבר כתב בבאר שבע (מס' סוטה פר' אלו נאמרין) שלא הוצרכו הפוסקים לכתוב זה מפני שלא מצינו כלל נשיאת כפים בתפלה שזמנה בלילה שהרי זמן תפלת נעילה לא ידעינן שתהא דוקא ביום ולא בלילה אלא מנ"כ שיש בה וכו'. ובספר כה תברכו (מערכת היוד סימן א) כתב טעם משום שאין בתפלת ערבית ברכת רצה שהרי אין חזרה בלילה יעו"ש.
אלא שלכאורה יש לתמוה דהא בירושלמי (פ'ב דתענית ה"א) איתא שם אימתי היא תפלת נעילה אתפלגון רב ורבי יוחנן רב אמר נעילת שערי שמים ואפילו בלילה ורבי יוחנן אמר נעילת שערי היכל דהיינו ביום אחר הדלקת נרות של בין הערבים בבית המקדש ומשמע שלמ"ד שזה נעילת שערי שמים לא ס"ל הך דאין נ"כ בלילה. ולפי"ז א"כ הרי הרמב"ם פסק כך כמ"ש בפ"א מהלכות תפלה ה"ז וז"ל: "וכן תיקנו תפלה אחר תפלת מנחה ביום הכיפורים וזוהי תפלת נעילה כאומר כאילו ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה". ומשמע שהוא סובר שהנעילה אף בלילה, וא"כ אפשר לישא כפים בלילה. אולם אפשר לומר שהרמב"ם גרס בירושלמי כגירסת הר"ן במסכת יומא עז: והריטב"א בתענית דף כו, שנעילת שערי שמים היינו סמוך לשקיעת החמה שתיכף כשיסיים להתפלל נעילה תשקע החמה. ועיין במראה פנים (ברכות פרק ד ה"ה) ובחזון עובדיה (ימים נוראים עמוד שסג).
אולם עדיין יש לומר שהא שנקט הרמב"ם גבי מומר שפסול דומיא דעבודה היינו משום שאינו ראוי לישא כפיו, וכמו שבעבודה שאינו ראוי ופסול ה"נ כן. וכן בשכור שנקט כן היינו לומר את מה שכתב הרמב"ם לאחר מכן בהלכה ד שאם שתה יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים פטור. וכי היכי שבעבודה אם הפסיק בו שנתן לתוך יין מים כל שהוא פטור ה"נ כן, דאי מנזיר ה"א אפי' כל שהוא ומזוג אסור, וקמ"ל מעבודה. וכמ"ש בבית יוסף (סוף סימן קכח) שהא שאתקש ברכה לעבודה הוא אסמכתא בעלמא ודיינו שנאסור לישא כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב, וכ"כ בכסף משנה שם על הרמב"ם. וע"ע במג"א (סי' קכח ס"ק נד) ובט"ז ס"ק לה ובעמודי ארזים על ספר היראים סימן טו עמוד פט. והא דנקט מ"מ גבי מומר שהוקש לעבודה כתב בנהר שלום (שם ס"ק ח) שלא נקטיה אלא לזכר בעלמא, ודיקא נמי דלא קאמר וברכה הוקשה לעבודה וכו'. וע"ע בקרן אורה מס' תענית (דף כז.) מש"כ ליישב בזה ובפתח עינים (שם). ובספר אהלי יצחק (בונאן) תענית (שם) ובספר אור הנערב (שם).
ועוד י"ל בזה לפמ"ש במעשה רוקח (פט"ו מהל' תפלה ה"ב) שמ"ש הרמב"ם לפסול מומר היינו משום שלא גרע מהורג את הנפש דילפינן לה מקרא בגמ' מס' ברכות (לב:) שלא ישא כפיו וכמ"ש תוס' במס' סוטה (לט.) וכו' ועוד שהעם ירננו אחריו שזה שעבד ע"ז נושא את כפיו ואין לך הסתכלות גדולה מזו, ומ"ש ברכה כעבודה כוונתו ז"ל לאסמוכי הך פיסול אקרא כיון שחזינן שהוקש למילי אחריני יעו"ש. וע' בכס"מ שם (ה"ד) ובאבי עזרי (שם).
♦
אלא שלכאורה יש לעיין לפמ"ש בסמ"ג (מ"ע כ') שכל ההיקש של מברך למשרת הוא דוקא לענין עמידה אבל לא לפסול שאר דברים מדכתיב "לעמוד ולשרת ולברך בשמו", ודוקא לענין עמידה וכו'.
ושם השיג עוד עמ"ש הרמב"ם שמשומד שעושה תשובה פסול לנשיאת כפים מדאיתקש מברך למשרת. וכתב ע"ז שאין זה ראיה שדוקא לעמידה הוקשו וכו' (וע"ע בתו"ס מנחות (קט.) שהביאו ג"כ בשם רש"י שרק למידה איתקש וכ"ה ברא"ש מס' מגילה (פג' סי' יט). וכן יש לדייק ג"כ מדברי ספר היראים סימן טו כמ"ש בווי העמודים אות ה, והביאוהו האחרונים להלכה המג"א (ס'ק נד) פמ"ג (שם משב"ז בסוף הסימן). וע"ע בשולחן ערוך הרב סעיף מד ובמעשה רוקח פט"ו מהלכות תפלה ה"ב. ואין זה היקש למחצה שמתי שהתורה גילתה שהוקש לזה לא מקשינן למידי אחרינא. וע' הליכות אלי למהר"ש אלאגזי (אות רסז). וע"ע בספר כה תברכו (מערכת השין סימן א ד"ה זאת) מ"ש בשם הרב מדות אהרן.
ועוד, שגם נראה לגירסא דידן בגמ' שם י"ל שכל ההיקש של הגמ' בסוטה הוא רק בדינים שנאמרו בעבודה עצמה, שהברכה עצמה הוקשה לעבודה. וע"כ לענין עמידה ולענין יום ילפינן ברכה משרות, שדינים אלו נאמרו בעצם העבודה. אך לענין הדינים שנאמרו בגוף של כהן, כשיכור ובעל מום, ליכא היקשא דכהן מברך לכהן משרת וע"ז מבואר בגמ' בתענית דאיכא היקשה מדרבנן. וכמו שכתב להסביר כן בשו"ת פנים מאירות חלק ב סימן קפו את דברי התוספות בסוטה לח. שכהן שבירך מיושב לא עשה ולא כלום הואיל ואתקש, והרי הגמרא בתענית אמרינן שההיקש הוי אסמכתא? אלא ע"כ כדאמרינן. וע"ע במור וקציעה (ד"ה כתוב) בספר ובספרי דבי רב (פרשת שופטים פיסקא רח) ובשו"ת יחוה דעת (חלק ב סי' יב ד"ה והנה) ובעולת כהן (סימן ל) [ואין בזה משום אין היקש מחצה דאיתא כעין זה בתוס' פסחים (סד., ע:). וע"ע בשו"ת אגרות משה ח"ב (סי' ל"ג, ענף ג) מש' בשם מהר"י וינברג בעל שרידי אש].
ומצינו באחרונים שכתבו על ההיקש בכמה אנפי. ועיין בעמק שאלה על השאלתות (פר' נשא סימן קנג אות ב) שהביא את דברי השאגת אריה בגבעת ארי תענית (כד.) שהקשה אמאי לא נקיש לענין בעל מום ושאר פוסלין מה"ת כמו לענין עמידה. וכתב הרב עמק השאלה דודאי א"א להקיש לכל דבר שהרי לא בעינן בגדי כהונה ורחיצת ידים ורגלים ועוד הרבה. אלא בהא מסתבר לחז"ל דשתויי יין אסור מדרבנן יעו"ש.
ובספר נחמד למראה על הירושלמי (מס' מגילה פ"ד דף רט"ז ע"ג) כתב ג"כ להוכיח שברכת כהנים לא חשיב שירות, שאם איתא שחשיב שירות היה אסור מהתורה לעלות במנעל ובסנדל לדוכן, דשירות בעינן שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה, ואילו אנן חזינן שזו אחת מעשרה תקנות של ריב"ז שלא יעלו בסנדלים כדאיתא בסוטה דף (מ.). אלא עכצ"ל שלאו דרשה גמורה היא, ושכן הוכיח בספרי דבי רב על הספרי (דף רמד סע"א). וע"ע בספר מנחת אהרן (כלל טז אות סו-סז) ובעמודי ארזים על ספר היראים (סימן טו) [ואין זו הוכחה שי"ל דהא דאתקין ריב"ז היינו משום שהו"א שסנדל בלא עקב לישתרו וע' במור וקציעה ד"ה ונראה]. וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"ב (סי' תשעח) שכתב שמ"ש הרמב"ם שכהן נוטל ידיו כדין שנוטל לעבודה לאו למימרא דהוא ממש עבודה ונטילה הוי מה"ת, אלא שהוא כעין עבודה ותקנו חז"ל נטילת ידים כעין נטילת ידים לעבודה. ויעיד עליו לשונו שכתב הא קמן כעין קידוש רגלים וידים תקנוה. וע"ע ברדב"ז (חלק ה סימן ב אלפים קיז) שנ"כ אינה לעיכובא, דהא קיימא לן שמי שידיו עקושות אינו נושא כפיו, והא ודאי שמכיוןן שנתעקמה ידו אחורנית אינו יכול לישא כפיו, ולא מנעוהו אלא משום שהעם מסתכלים בו, הא במקום שמתכסים בטלית שאי אפשר להסתכל בו, נושא כפיו. וע' ביביע אומר (חי"א סי' ח' אות ב') שהביא מה שכתב רבנו אברהם אבן מוסא במנחת סוטה סוטה לח שכתב ע"ד הרמב"ם שכלל לשון הקודש בנשיאת כפיים שלית בהו לעיכוב. ושכ"כ יד המלך לנדא (פי"ד מהלכות תפלה הי"א) ע"ד הרמב"ם שאף עמידה אינה מעכבת. ועל צירוף זה סמך מו"ר שם להקל למי שאינו יכול לישא כפיו רק ע"י סמיכה שיוכל להקל לישא כפיו ע"פ ס"ס, שיש מי שאומר שעמידה ע"י סמיכה ג"כ חשוב עמידה, כמ"ש בדרכי משה בחושן משפט (סי' יז אות ב') אפילו בסמיכה גמורה שאם ינטל יפול כמו שכתב בברכי יוסף שם, שאף בדברים של דאוריתא מועילה סמיכה, יעוי"ש. ועיין בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן יב) שדן בדין כהן פנוי אם נושא כפיו, שלפי מ"ש בזוה"ק (פרשת ויקרא דף ה ע"ב) שאסור לכהן רווק להקריב קרבן בבית המקדש כל עוד לא נשא אשה ומכיון שהוקשה מצות ברכת כהנים להקרבת קורבנות בבהמ"ק כמו שנאמר "לעמוד בשם ה' ולשרתו ולברך בשמו". ומכאן למדו בתענית (כו:) שהשתוי יין לא ישא כפים כשם שאסור לו להקריב קרבן לפיכך יש לומר שכהן פנוי לא ישא כפיו. וכ"כ הכנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אולם מלבד שההיקש הנ"ל אינו היקש גמור מן התורה כדי שנאמר שאין היקש למחצה, שא"כ היאך בע"מ נושא את כפיו אם דש בעירו, הרי הוא פסול להקריב קרבן. ומשום שאין ההיקש אלא אסמכתא בעלמא וכו'.
וע' בחזון עובדיה אבלות א' (עמוד קלז) הביא מ"ש ביעב"ץ במור וקציעא (ס' קכח) שהביא את דברי המג"א (ס'ק סד) שאונן כהן אפי' ביו"ט שאינו נוהג אנינות וחייב בכל המצות מ"מ לא ישא את כפיו משום שהוקש לעבודה שנא' "לעמוד לפני ה' ולשרתו ולברך בשמו", והכי משמע במס' יומא (סג:) שאונן אסור ביו"ט גבי עבודה ומחיל עבודה וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות ביאת המקדש ה"ו). ובחזון עובדיה השיב ע"ז דהא לפמ"ש הראבי"ה שמותר לשאת נ"כ בלילה, וכ"כ באור זרוע וביראים (מצוה רסט) שאף שאתקש לא אתקש לכל חומרא בשרות לפסול בלילה ובעל מום, וכדאיתא במס' תענית דף כג. וא"כ י"ל שגם לענין אונן אין הוא פוסל בנשיאת כפים.
ובעמוד אש שטראשון (סי' כד ענף ח) דן על נשיאת כפים איך אפשר לעמוד על מחצלת שהרי בגמ' זבחים (כה) אמרו שאסור לכהן לעמוד ע"ג דבר חוצץ, ובפרישה (סימן צ אות א) דן לפ"ז שבתפלה צריך שלא יהיה לו חציצה שתפלה זה דומיא דעבודה, וא"כ הו"ה לגבי כהנים המברכים. ובשלמא הגרבים זה בטל בגוף ואינו חוצץ, אבל מחצלת זה חוצץ. אולם כל פסול זה רק לכתחלה ולא בדיעבד כיון שזה לא הוקש לכל דיני שרות. ולכתחלה אין לכהן לעמוד ע"ג מחצלאות". וע"ע בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (סימן נ) שנשאל אם יש קפידא שהכהנים ירחצו ידיהם קודם עלייתם לדוכן דוקא חוץ לבית הכנסת כמו שעשו הכהנים בזמן בית המקדש שרחצו מן הכיור שהיה חוץ לאוהל מועד וכמו שחקר בהגהת חכמת שלמה (סימן קכח) לענין נטילה אי בעי כלי דוקא דומיא דעבודה או לא עכת"ד השאלה. והשיב שם הרב בענין היקש נ"כ לעבודה שאין זה אלא אסמכתא בעלמא שלא לכל מילי איתקש ולכן אין קפידא אם הכיור וכנו הוא בתוך ביהמ"ד ועי"ש.
וע' בספר דרך הנשר (סימן יג) שהגאון רבי נתן אדלר הכהן יצק מים בתוך בית הכנסת. וכן משמע בספר כף החיים פלאג'י (סימן טו אות ע) שאפשר לשים כיור בתוך בהכנ"ס. וע"ע לידידי הרב הלכתא מאוריתא ח"ב (עמ' תקסב) שהוכיח מדברי האבני נזר (ח"א סימן לב אות כב) שהיה מניח כיור בתוך בית הכנסת. ועוד הוכיח כן מתשובת רבי אברהם בן הרמב"ם בריש ספר מעשה רוקח (דף א עג) ועי"ש.
♦
ג. ד.
אלא שמצאתי מכבר בשו"ת הגאונים שערי תשובה (סי' י"א) שכתב: "שאלת ראינו למקצת הגאונים שאומרים אין הכהן חייב בתפילין של יד וכו' תשובה – זה שאמרו הגאונים שאין חייב הכהן בתפילין של יד נראים הדברים שלא אמרו כן אלא משום שהוא פורס את כפיו ואילו היה הדבר כמו שהם אומרים לא היה פטור אלא בשעת נשיאת כפים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואין אנו צריכים לכל כך שיכול להסיר את הרצועה מעל אצבעותיו ויחזיר אותה אחר הברכה" עכ"ל. וכ"ה בשו"ת הרי"ף (סי' שח). ומבואר מדבריהם דהרצועה של תפילין של יד הכהן המברך הוי חציצה לנשיאות כפים. וע"ז כתבו שהעוסק במצווה פטור מן המצוה משום שהרצועה הוי חציצה דומיא דעבודה. ושוב כתבו דיכול הוא להסיר הרצועה מעל אצבעותיו בשעת נשיאת כפיים. והיינו דמ"ש רז"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה היינו בשא"א לעשות שניהם, וכמ"ש התוס' סוכה (כה.). אבל הכא יכול לקיים שניהם, דאי משום חציצה יסיר הרצועה מעל אצבעותיו.ובספר האשכול (מהדורת נחל אשכול ח"ב עמוד 90) כתב: "ומ"ש מקצת הגאונים כהן אינו חייב בתפילין של יד ודאי בשעת עבודתן במקדש אסורין ללבוש של יד דחייץ בין בגד לבשר אבל שלא בשעת עבודה חייבין וכי עבודה בזמן הזה מנין ואי בשעת נשיאת כפים שעסקו במצוה ותניא כהנים בעבודה וכו' פטורים מתש"י "ואצלינו לא מסירים בנ"כ אלא הרצועה מעל האצבעות" ע"כ הרי דהרצועות בשעת נשיאת כפים הויא חציצה שאל"כ למה היו מסירים. ואף שראיתי בכה תברכו הנ"ל (בד"ה איך) שהביא את דברי הגאונים בשערי תשובה וכתב שאחרי התבוננות רבה נראה דהם לא הסכימו בדין זה שאמרו מקצת הגאונים דהרצועה של יד הוי חציצה לברכת כהנים דומיא דעבודה דהין ולאו ורפיא בידייהו שהרי כתבו ואילו היה הדבר כמו שהם אומרים וכו' ומדברים אלו משמע דהורו לדעת שאין סברתם מסכמת לזה לדמות נשיאות כפיים בזה"ז לעבודה לענין חציצה וכו'.
מ"מ מדברי ספר האשכול הנ"ל מוכח להדיא דהוי משום חציצה וההיקש הוא היקש גמור וכן לפי דעת מקצת מן הגאונים. וטוב לחוש לדבריהם. והנה בספר עיקרי הד"ט (סימן ה אות יח) כתב להעיר על מה שכתב המטה יוסף הנ"ל שהמנהג להסיר את הרצועות בשעת נשיאת כפיים אע"פ שהרמ"א סי' תרנא בדין נטילת לולב ומיניו כתב שמן הדין אין בו משום חציצה, כיון שאין כל היד מכוסה בהם, מכל מקום נהגו יפה להסירם. וכתב שלא ידע מה דמות יערכו לעבודה ובגדי כהונה ולולב דאילו התם יש לחוש לחציצה בין בשרו או ידו לבגדיו או לכלי שרת או לקודשים או ללולב ומיניו אבל בנשיאת כפיים שאינו נוטל דבר ביד לאיזה דבר יחוצו הרצועות. ועיין בכף החיים (סימן קכח ס"ק פא).
ולפ"ד הגאונים הנ"ל מבואר שפיר שהוי חציצה בשעת נשיאות כפים. ובעצם דברי הרב עיקרי הד"ט שהביא את דברי הרמ"א שמן הדין לא הוי חציצה וכו'. הן אמת שגם בבית יוסף כתב מצאתי כתוב (בסוף שו"ת מהרי"ו) בשם ספר אגודה (פסחים סימן נה) שדבר החוצץ בין הלולב לבין היד הוי חציצה ולכן מסירין התפילין (בחו"ל במקום שנהגו להניח תפילין בחוה"מ) מן היד והנשים מסירות טבעותיהן, אבל נ"ל דמשום הכי א"צ להסירן דשאני הכא דכריך ידיה כולה בשיראי. ובב"ח הקשה שבגמ' סוכה (לז.) משמע שאף אגד לולב נחשב חציצה אעפ"י שאינו מכסה את כל היד, וכ"כ בבאורי הגר"א. וע"ע למהר"ם בן חביב בכפות תמרים (סוכה לז.) שהקשה כן ע"ד הרמ"א.
וע' בערוך לנר (ס' תרנא סק'ל) שכתב שי"ל שהדבר תלוי ברוב הנאחז בידו הויא חציצה שכל שיש חציצה ברוב הנאחז בידו הויא חציצה כדאמרינן בסוכה (ו:) רובו המקפיד עליו חוצץ אבל במיעוטו מן הדין לא הוי חציצה ובזה לא קשה קושית הב"ח ממה שאמרינן באגד הלולב הוי חציצה ששם מסתמא רוב היד מכוסה משא"כ טבעת ותפילין שלא הוי רק מעוט ולכן אמר האגודה דמן הדין לא הוי חציצה. ולפ"ד משמע שרצועות תפילין לא הוי חציצה לגבי לולב, וה"נ לגבי תפילין. אולם יעוין בשו"ת פני אריה (סימן נ) שכתב דהא דאמרינן מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ אין זה אלא לענין חציצה בטבילה, שכן באה הקבלה הלכה למשה מסיני שבעינן רובו המקפיד, אבל בשאר דברים שחציצה פוסלת בהן חוצצין בכל דהו ואפי' אם אינו מקפיד וכדמוכח בזבחים (יט.) לגבי בגדי כהונה שאפי' נימא אחת חוצצת אעפ"י שזה מיעוטו שאינו מקפיד. אך בשו"ת קנאת סופרים להגרש"ק (סימן לה) השוה דין טבילה לבגדי כהונה ובחזו"ע סוכות (עמוד תיח) כתב ע"ד שזה צ"ע יעו"ש.
וצ"ע במש"כ בשו"ת יבי"א (ח"ח ס"ס יג) להעיר ע"ד שו"ת רבבות אפרים (ח"ב סי' קצט) שהביא בשם ח"א בדין רטיה שיש להסיר כמו עבודה וכו' והעיר עליו הרב זצ"ל מדברי העיקרי הד"ט ולא זכר שר לפי שעה מדברי הגאונים
ולפי"ז נראה לענ"ד דאדרבא טוב שיחלוץ את הכריכות מע"ג האצבעות בשעת נשיאת כפיים. וכן מצאתי שכתבו בארץ חיים (סתהון, סי' קכח) ובנתיבי עם עפי"ד הגאונים הנ"ל משום דהוי חשש חציצה.
ובאמת שכן היה המנהג פשוט כמ"ש במטה יוסף הנ"ל. ומ"ש בספר בתי כנסיות (סימן קכח סק"א) בשם המטה יוסף לא דק כ"כ. וכ"כ בקמח סולת (דיני נשיאת כפים) ובבית הרואה שם, וכ"כ מהי"מ חזן זצ"ל בהגהות איי הים על תשובות הגאונים שם שמנהג פשוט לכל ישראל להוציא הרצועות. וכ"כ בשו"ת שבט הקהתי חלק ג סימן סז אות ג, ודלא כמ"ש בח"א (סי' עז). וע"ע שם בחלק ו' בהשמטות (עמ' רס). וע"ע בספר התפלה והלכותיה (סי' כג אות נג) שהביא בשם הגר"מ מאזוז נר"ו שכן הורה. וע"ע בספר ואני אברכם (פרק טו בהערות) שכן המנהג. ומכאן תשובה למה שכתב בשו"ת רבי עקיבא יוסף שלזינגר (חאו"ח חלק א סימן מא) שנשאל בדין זה על הרצועות וכתב שלא מצא ראיה בפוסקים. וכתב שדן בזה עם הגאון מהרי"ל דיסקין והשיב לו שלמה יסיר הרצועות בשעת ב"כ, והשיב לו שהרי ע"כ דומיא דאהרון ובניו ככתוב "וישא אהרן את ידיו ויברכם" וכהנים לא היה להם תפילין משום חציצה (והיינו שנ"כ היה בשעת עבודה ולכן כל נ"כ דומה לעבודה וצריך שלא יהא חציצה). והשיב מהרי"ל דיסקין אטו רק במשכן היה נ"כ הרי גם בתפלה בשאר מקומות ברכו את העם והתם היה להם תפילין. והשיב לו שמאן יימר שהכהנים הניחו תפילין כיון דעבודה זו תפלה ובמקום תמידין תקנום, וכשם שבשעת עבודה לא היה להם תפילין גם בתפלה לא היה להם תפילין. ועוד דבזמן שיש תמידין אין צריך לתפלה, ולא היו מתפללים אז. והשיב לו שגמ' מפורשת בסוכה שהיו שמחים בשמחת בית השואבה משם לתפלה ומשם לקרבן המוספין, הרי מפורש כי גם בזמן הקרבת קורבנות היו מתפללים. והשיב לו שזה היה רק בבית שני שתיקנו אנשי כנה"ג, משא"כ קודם תקנת אנשי כנה"ג בבית ראשון ובזמן משכן לא היה להם קביעות תפלה עד כאן. ולפי דברי הגאונים הנ"ל מבואר ששפיר הויא חציצה. ומ"מ לפי הסוד יש ענין בכריכות על גבי היד כמ"ש בכף החיים (סימן קכח ס"ק פא) על פי מה שכתב בשער הכוונות (דרוש ה דתפילין דף יוד ע"ג) יעי"ש.
והלום ראיתי בספר גם אני אודך לגאון הגדול ר' גמליאל רבינוביץ שליט"א על ענייני ברכת כהנים סימן לה שדן לעשות נשיאת כפיים עם כפפות אם יש בזה משום יוהרא ולפי האמור אכתי יש לחוש גם משום חציצה.
♦
מסקנא דדינא
טוב להוציא את הרצועות בשעת נשיאת כפיים וכן אם חבוש תחבושות או שמכוסה ידו בפלסטר ונקל בידו להוציאו - מוטב שיוציאנו ולא יכנס לחשש חציצה.♦ ♦ ♦