רב היישוב רמת מגשימים
ריקודים בשבת ויו"ט
שאלה: לאחרונה נהגו ישיבות רבות לרקוד בשבת קודש. חלקם רוקדים ושרים בחדר האוכל לכבוד שבת וחלקם אף רוקדים בבית המדרש כחלק מקבלת שבת או אחרי התפילה. והנה, תלמיד ישיבתנו מבני עדות המזרח שאל אותי האם עליו להימנע מכך בשל פסק מרן השו"ע או לאו.♦
א. מקור הדין
במשנה בביצה (דף ל"ו ע"ב) מובא: "כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצווה בשבת, חייבין עליו ביו"ט, ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין", וכו'.וכתב רש"י (שם על המשנה): "אין מטפחין – ביד, ואין מספקין – על ירך ואין מרקדין – ברגל וכולן לשמחה ולשיר, ובגמ' מפרש גזרה שמא יתקן כנגדן כלי שיר דקא עביד מנא".
ומסתבר שהלכה זו היתה רפויה גם בימי האמוראים, שהרי בגמ' (שם דף ל' ע"א) מובא: "א"ל רבא בר רב חנין לאביי, תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי... אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא היא, לא שנא בדאוריתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יוה"כ דאוריתא הוא, ואכלו ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי". עכ"ל הגמ'.
רואים בגמ' שהיו כמה דינים רפויים ביד העם או הנשים, ואעפ"כ לא מיחו בהם משום שמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידין.
אמנם לגבי תוספת יוה"כ, לא ראינו שכיום הנשים לא מקפידות בזה. ואולי בעבר שלא היה מצוי שעון ולא ידעו ודייקו בזמנים, חשבו הנשים שיו"כ נכנס בשקיעה וסמוך לה, כבכל שבת, משא"כ כיום שיש לוחות המפרסמים את זמן כניסת יוה"כ, רובם דרובם מקפידים בענין, ויל"ע.
מ"מ הדין של לא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין היה כבר בימי הגמ' דין רפוי ולא גערו באלה שעשו כן, רק משום שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
עוד נחלקו בגמ' בערובין (דף ק"ד ע"א) לגבי השמעת קול שלא לצורך שיר. עולא ס"ל שאסור להשמיע כל קול בשבת ורבה סבר שלא אסרו אלא קול של שיר. ובהמשך הגמ' מקשה על עולא "איתיבה המשמר פירותיו מפני העופות ודלעיו מפני החיה משמר כדרכו בשבת ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהן עושין בחול. מאי טעמא, לאו דקמוליד קלא וכל אולודי קלא אסור? אמר רב אחא בר יעקב גזירה שמא יטול צרור". ופרש"י (שם ד"ה שמא יטול צרור) שהחשש הוא שמא מתוך כך יבוא לטול צרור ולזרוק ברה"ר להבריח את העופות ולכן אסור במקרה כזה להשמיע קול אף שאינו לשם שיר. ולהלכה פסק השו"ע (או"ח סי' של"ח א) כרבה.
♦
ב. חידוש התוס'
והנה, למרות שמהגמ' בביצה שהבאנו לעיל (דף ל' ע"א) משמע שהקלו לספק לטפח ולרקד שלא כדין ורק לא מחינו בהם משום מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אעפ"כ התוס' (שם ד"ה תנן אין מטפחין ואין מרקדין) כתבו וז"ל: "ומיהו לדידן שרי דדווקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר, אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר". ולכאורה אם כסברה זו, היה צריך להתיר ג"כ לנגן בכלי נגינה בשבת ויו"ט, כי אין את החשש שמא יתקן כלי שיר בזה"ז, אך תוס' כתבו זאת רק על דברי הבריתא אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, שלדידן שרי ולא על לשורר בכלי נגינה (וכפי שהוכיח בציץ אליעזר ח"ג סי' טז פרק ד)[2]. אם כי לא ברור מהו החילוק ביניהם, ולכאורה דון מיניה ואוקמיה באתריה, וצ"ע[3]. וביאר זאת באגרות משה (או"ח ח"ב סי' ק) שכלי נגינה אסורים בגלל הטעם לאסור וכן בגלל תוקף התקנה, ואילו ריקוד וסיפוק אסורים רק בגלל תוקף התקנה ולא בגלל הטעם, אלא הם נוספו כלא פלוג. וכעת, כשטעם הגזירה לא רלוונטי כמו בעבר, אמנם תוקף התקנה קיים אבל הנספח שלה בטל [וראו שם בחידושו שגזירה זו הפכה ל'לא פשטה'][4].ועדיין דברי התוס' קשים מאד. שהרי הגמ' (שם דף ב' ע"א) אמרה שבענייני גזירות אע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה, וא"כ מניין להתיר זאת?
ואכן הב"י (באו"ח סי' של"ט) הקשה קושיה זו ותירץ: "התוספות מדמו ליה למשקין מגולין דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויין כמו שכתבו הם ז"ל בפרק ב' דע"ז (דף ל"ה א"א ד"ה חדא)". ואף בדין זה נחלקו הפוסקים, והגר"א (במעשה רב, וכן הובא בשמו בספר פאת השולחן) כתב להחמיר בעניין משקים מגולין. ובכלל צ"ע בהלכות סכנה, דיש דינים שאע"פ שהסכנה לא ברורה כיום אנו מקפידים, כבשר ודגים, ויש הלכות שאין אנו מקפידים, כמ"ש התוס' בענין משקים מגולים. וצ"ע.
אך גם לאחר תירוץ הב"י, עדיין דברי התוס' קשים, וכפי שהקשה בערוה"ש (או"ח סי' של"ד ס"ח) וז"ל: "והדברים מתמיהים, חדא דקשירת נימי הכינור שכיחי טובא וכן לגלגלה על היתדות והינו שמגלגלין היתד עד שתשוב הנימא להיות כנכון, ובשני הדברים יש חיוב חטאת משום קשירה ומשום מתקן מנא כדפרש"י בעירובין (ק"ג ע"א ד"ה אף וד"ה משלשל עיי"ש)". ואנו נוסיף שגם במתיחת מיתר בגיטרה, שזהו כלי נגינה מצוי מאד כיום, שייך איסור תורה וא"כ מנין לבטל את גזירת חז"ל ולומר דלא שכיחי האידנא?
ועוד הקשה ערוה"ש (שם): "ועוד, שחלילה לבטל שבות דרבנן מפני טעמים אלו".
♦
ג. היתר משום כבוד תורה
ובב"י (שם) הביא בשם מהר"י קולון (שורש ט ענף ב') בשם רב האי גאון: "שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד תורה כיון דלית ביה אלא משום שבות".ועיינתי בשו"ת מהרי"ק וכתב וז"ל: "ועוד בתשובה אחרת (לרב האי גאון)... יום זה רגילים אצלינו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומר קילוסים לתורה, אלא שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר משום כבוד התורה עכ"ל רב האי גאון כאשר הביא רבינו יצחק אבן גיאות. הרי לך שמנהג העשוי לכבוד התורה דוחה אפילו איסור שבות דהיינו ריקוד ביו"ט כדאיתא בהדיא ביו"ט פרק משילין (דף ט"ז ע"ב)" עכ"ל.
והיה קשה לי בדבריו מדוע היה צריך להביא ממרחק לחמו, ולהתיר איסור דרבנן משום כבוד התורה. והרי מדובר בשמחת תורה בחו"ל, ושם מקיימים את שמחת תורה ביו"ט השני של עצרת, וא"כ הרי זה יו"ט דרבנן, וא"כ הוי שבות דשבות במקום מצווה שהותר, כמ"ש הרמב"ם (שבת פ"ו ה"ט). וכתב שם הרב המגיד שדינו של הרמב"ם מוסכם מן הגאונים שיש לדחות שבות דשבות אפי' במכשירי מילה שאינם דוחים את השבת, ומכאן למד הרמב"ם לכל המצוות. וכן פסק השו"ע (או"ח סי' ש"ז ס"ה) וז"ל: "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או שיש לדבר צורך הרבה, או מפני מצווה. כיצד אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות לאילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצווה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער. ויש אוסרים". ואף שסיים "ויש אוסרים" קיי"ל שסתם וי"א הלכה כסתם, וכן התיר מרן השו"ע בסוף סי' תקפ"ו.
וא"כ דון מיניה ואוקמיה באתרין, דיו"ט שני של עצרת הוי דרבנן ואיסור ריקוד הוי ג"כ דרבנן וא"כ הוי שבות דשבות במקום מצווה דשרי, אך א"כ מניין להתיר כיום בא"י, דהוי יו"ט מדאורייתא, ומניין להתיר שבות אחד במקום כבוד תורה ממקור דהוי תרי שבותין? וצ"ע[5].
מ"מ הב"י הביא ראיה ממהר"י קולון נגד התוס' שהובא לעיל, דאם כל ההיתר הוא משום "מנהג העשוי לכבוד התורה דוחה אפילו איסור שבות דהיינו ריקוד ביו"ט" כדברי המהרי"ק, א"כ משמע דאילולי כבוד תורה היה אסור ריקוד ביו"ט, ודלא כהתוס' שכתבו דלדידן שרי דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר. וסיים הב"י (שם) "וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך", וע"כ הסיק שגזירה זו במקומה עומדת גם כיום הזה.
♦
ד. פסק השו"ע
וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' של"ט ס"ג) "אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפי' להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר, ולספק כלאחר יד מותר", הא קמן שמרן השו"ע פסק כהרמב"ם (שבת פכ"ג הלכה ד' וה') ועוד ראשונים, ואף שניסה בב"י לתרץ את התוס', לא קיבל את דבריהם להלכה.אבל הרמ"א כתב (שם) "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וי"א דבזה"ז הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכלי".
מוכח מדבריו, שלא ס"ל כהתוס' ולאו ואין ורפיא בידיה, דאילו היה פשוט לו כהתוס' היה צריך להביאם בדעה הראשונה ולכתוב שכיום לא נוהג דין זה. אך קודם הביא הרמ"א את דברי הגמ' בביצה (דף ל' ע"א) שלא הקפידו בדבר זה שלא כדין אלא שמה שלא מיחו, זה רק בגלל שהמחאה לא היתה מועילה, ומוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין.
ורק לאחר דברים אלו הוסיף "וי"א דבזה"ז הכל שרי" וכו' כהתוס', ולא שהכריע כמותם אלא סיים "ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל" וכתב זאת רק בלשון אפשר, ורק בלשון להליץ טוב על הנוהגים להקל, אך משמע שהוא לא סבר לכתחילה כתוס'. ונראה שהסיבה היא בגלל הדחיות שהבאנו לעיל. וכן פסק המ"ב (שם ס"ק י) "ואפי' בטפוח ורקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצווה, אלא משום הנח להם לישראל וכו'.
♦
ה. מנהג העולם
אלא שפוק חזי מאי עמא דבר, ורבים מבני ישראל נהגו לרקוד בשבתות וימים טובים, ובחלקם מדובר בישיבות בנוכחות ראשי הישיבות שהם ת"ח מובהקים ולא ראינו שמנעו זאת, ואף קהילות שבראשם היו ת"ח גדולי תורה נהגו להקל בדבר. וצ"ע על סמך מה הקלו אם דברי הרמ"א עפ"י התוס' רפיא בידיה.והערוה"ש (או"ח סי' של"ט ס"ט) כתב ליישב את מנהג העולם, וז"ל: "ולענ"ד נראה טעם פשוט, דספוק ורקוד שלנו לא נאסרה מעולם דבזמן חז"ל היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר והיו מטפחים ומספקים ומרקדין עפי' סדר השיר, וכן משמע בירושלמי, אבל עכשיו אין זה כלל בעת שמזמרים בכלי שיר, אלא בעת ששוררים בפה שירי שמחה מטפחין כף על כף טיפוח בעלמא ולא עפ"י סדרי השיר. והך דסיפוק כף אל ירך לא נודע לנו כלל וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כריקודי נשים, אלא מרקדים בלא סדרים ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר דאין להם שייכות זה לזה כלל ולא על זה גזרו חכמים". הא קמן דס"ל דהריקוד כיום אינו דומה לריקוד מקצועי שהיה בזמן חז"ל, וע"כ בכה"ג לא גזרו חכמים ולכן שרי.
והוסיף עוד ערוה"ש: "ולכן גם בשמחת תורה שמרקדים ומטפחים לפני הס"ת וי"א הטעם דלכבוד התורה מותר לרקד (מג"א סק"א) וקשה בעיני לבטל שבות דרבנן מפני זה, אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר, דאין זה הריקוד והטיפוח שאסרו חכמים. וכמה פעמים ראינו שגדולים מטפחים בידם בעת שמחה". רואים מדבריו שלא קיבל את ההיתר של המהרי"ק שהתירו דרבנן במקום כבוד תורה וע"כ יישב את מנהג העולם, שהריקוד אינו נחשב סוג הריקוד שאסרוהו חז"ל. ואף שמיירי ביו"ט שני, שהוא מדברנן, וא"כ הוי תרי דרבנן במקום מצווה, שהתירו בשבת ויו"ט וכנ"ל, שמא ס"ל דכיוון דיו"ט שני הוי משום ספקא דיומא א"כ מחמירים בו כיו"ט לכל דבר, כדי שלא יבואו להקל בו ולזלזל בו, וע"כ לא מחשיבים זאת תרי דרבנן. ורק במקום מת, משום נוול המת עשהו כחול. ויל"ע.
♦
ו. מהו איסור מרקד
והנה, עד כה בארנו באופן פשוט ש"אין מרקדין" הכוונה ריקוד שנוהגים כיום לרקוד, כמו בחתונות והכנסת ס"ת וכיוצב"ז. אולם, לעיל הבאנו את הגמ' בערובין (דף ק"ד ע"א) "איתיביה המשמר פירותיו מפני העופות ודלעיו מפני החיה, משמר כדרכו בשבת, ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהם עושין בחול" ומסיק בגמ' שם דהטעם לרבה הוא משום שמא יטול צרור ויזרוק לרה"ר להבריח את העופות.ושם פרש"י "לא יטפח – ידיו על לבו. יספוק – כף אל כף. ירקד – ברגל להשמיע קול להבעית העופות". ושם ברור שמיירי במיני השמעת קול, ולכן רצה עולא לאסור זאת משום השמעת קול בשבת, ורבה דחאו, דהתם יש גזירה שמא יטלטל צרור ברה"ר אך השמעת קול ללא שיר מותרת.
ואם הביטוי "לרקד" משמעו להשמיע קול ע"י הרגל, א"כ כל הברייתא מדברת על השמעת קול, והרי אותם ביטויים נאמרו גם בגמ' בביצה בגזירה שמא יתקן כלי שיר. "אין מטפחין ואין מספיקין ואין מרקדין" וגם שם פרש"י (ביצה ל' ע"א) "אין מטפחין – משום שיר או משום אבל. מספקין – כף על ירך. מרקדין – ברגל, וכולם נאסרו משום שבות גזירה שמא יתקן כלי שיר". ומה החידוש ברש"י שהסביר אין מרקדין – ברגל? וכי סלקא דעתך שרוקדים על הידיים? ופשוט שמדובר על רקיעה ברגל, כי המטרה היא להשמיע קול שיבריח את העוף ולא להבריחו ע"י תנועות ריקוד.
אלא ברור שרש"י התכוון להשמעת קול ואסרו בכל צורה, בין יד על יד, בין יד על ירך ובין רגל דופקת על הריצפה, ובכולם זה משום הקול הקצבי המלווה לשירה וחששו שמא יבוא לקחת כלי שיר ולתקן, ובמשמר עופות שמא יזרוק צרור ברה"ר. ולכאורה זה אותו מעשה בדיוק אלא לכוונות שונות (להבריח חיה, או לשם ניגון) וא"כ נראה לומר, שלרקד – הכוונה להרקיד אנשים. כלומר, ע"י שעושה רעש ברגלו על הריצפה באופן קיצבי מלווה בשירה, שע"י כך גורם לקצב הרקדה של הציבור.
ואכן כך פסק השו"ע (באו"ח סי' של"ח ס"ד) כרבה בערובין וז"ל: "המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף, לא יספוק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על ירכו, ולא ירקד להבריחם, גזירה שמא יטול צרור ויזרוק להם". וברור שמדובר שם בהשמעת קול, וכפי שכתב המ"ב (שם ס"ק ט"ז) "לא ירקד – ברגל, להשמיע קול להבעית העופות". וא"כ מניין לחלק בין סי' של"ח בשו"ע לבין סי' של? אלא שמכיוון שאלו שתי כוונות שונות הוי גזירות דרבנן אחרות, ולכן חילק השו"ע הלכות אלו לב' סימנים, אך ביאור המילה הוא אותו דבר. וכשם ששם הוי השמעת קול ה"ה אצלנו. וזה נראה ג"כ הפשט ברש"י על הסוגיא ובעוד ראשונים.
וכך גם נראה פשט דברי המהרי"ק שהביא בשם רב האי גאון שבשמחת תורה "רגילים אצלינו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומר קלוסים לתורה". שנראה יותר שהכוונה שהזקנים עומדים ועושים ברגליהם קצב עם רעש, ולא ריקודים ממש של קפיצות וכדו', שזה אינו מצוי בזקנים משום תשישות כוח.
ואם כדברינו, א"כ מעולם לא נאסרו הריקודים עצמם, אלא נאסר להרקיד דהיינו לעשות עם הרגל רעש בכדי לגרום קצב לריקודים של אחרים. וזה אכן אסור[6] וכן השמעת קול בידיים בכה"ג, אך לא הריקודים עצמם. וא"כ לא קשיא מידי על מנהג העולם.
♦
ז. מי כתב את כותרות הסימנים בשו"ע?
וראיה חזקה לדברינו שלזה נתכוון השו"ע היא מהכותרת שניתנה לסי' של"ח, שכך נכתב בכותרת "דברים האסורים בשבת משום השמעת קול". וא"כ ברור ש"אין מרקדין" הכוונה להשמעת קול ע"י הרגל, וא"כ ה"ה ל"אין מרקדין" בסי' של"ט ודון מיניה ואוקמיה באתרין.אלא דהא גופא יש לברר מי כתב את כותרות הסימנים בשו"ע. הש"ק בחו"מ (סי' שפ"ו ס"ק ד') כתב שכותרות הסימנים בשו"ע אף הן מתחת יד קודשו של מרן השו"ע, וכ"כ הגר"א אלחדיף ז"ל רבה של טבריה בשו"ת מפי אהרן (חו"מ סי' ד' דף כ"ד ע"א). וכן מופיע בספר זכרי כהונה למהרח"ק ז"ל (מערכת פ' כלל כ"ב) וכן בספרו שו"ת שמחת כהן ח"ו (בכללים בסוף הספר דף קמ"א ע"ב אות ל"ד). וכל זה מצאתי בספר ברית יעקב לרב יעקב סופר שליט"א (סי' מ"א ס"ק ד') והביא נ"מ להלכה ממסקנה זו עיי"ש. וכן האריך בדבר הגר"ש עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה ח"ד (יו"ד סי' ג') והביא עוד נ"מ בדבר עיי"ש.
ואם כנים הדברים ומרן השו"ע כתב את הכותרות, א"כ הרי זה חיזוק לדברינו "שאין מרקדין" הכוונה לשמעת קול ברגליו ולא ברקודים של הציבור. ואכן דבר זה יותר קרוב לתיקון כלי שיר כתוף וכדו'. ולפי הסבר זה גזירה זו מובנית יותר.
ואף שלא מלאני לבי להקל ולחדש דבר שלא ראיתי[7], מ"מ פשיטא שדבר זה חזי לאצטרופי להיתר שבלא"ה נהג. וכפי שכתב השו"ע שראה אפי' גדולים הנוהגים כןז.
♦[8]
ח. מסקנה
ולפי דברינו יש להליץ טוב ולהגן על מנהג העולם הנוהגים לרקוד בשבתות וימים טובים לכבוד השבת או לכבוד חתן וכלה וכדו', בניגוד למ"ב סי' של"ט ס"ק ח', שהתיר רק בשמחת תורה משום כבוד התורה, ולא בשמחה של נישואין. ולפי דברינו ניחא מטעם ספק ספיקא:א. שמא הריקוד שלנו כיום אינו הריקוד שאסרו חכמים כסדר ריקודי נשים, וכפי שכתב ערוה"ש שהובא לעיל.
ואף בשולחן שלמה (סי' תקכ"ד ס"ק ג') הובא בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל שמה שנהגו כיום לרקוד בסיומה של שמחה, אין זה ריקוד האסור, שהרי אין עושים בה תנוחות המיוחדות לריקוד, ולכן אין זה נחשב אלא כהליכה במעגל. עיי"ש.
ב. שמא הלכה כהתוס' בביצה שבימינו שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר לא שייך למיגזר. ובשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד סי' קע"א) ס"ל שדברי התוס' הם היתר גמור לצורך מצווה. הובאו דבריו בדעת תורה (סי' של"ט.) וכ"כ בשו"ת אג"מ (ח"ב סי' ק') והאריך ליישב כיצד ביטלו תוס' גזירת חז"ל שזו קושיית ערוה"ש שהובא לעיל, עיי"ש. וכ"כ בספר שלחן מנחם לאדמו"ר מליובביץ' (סי'ק"צ) שהתירו הדבר בשמחה של מצווה ומנהג ישראל תורה הוא. וכן התיר בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' כ"ט) ובשו"ת דבר יהושע (ח"ב סי' מ"ב). עיי"ש.
ג. שמא הגזירה "שאין מרקדין" כוונתה להשמעת קול ברגלו המלווה שירה ואין הכוונה לאסור לרקוד, ו"לרקד" זה מלשון "להרקיד", וזה דווקא נאסר ולא הריקודין עצמם כנ"ל[9].
אך לפי"ז אין לזכות שטרא לבי תרי, ואם האיסור לרקד הוא מטעם השמעת קול ולכן יש להקל בריקודים, א"כ ה"ה שיש להחמיר באיסור לטפח ולספק ואין להשמיע קול קצבי ע"י ידיו הדופקות על השולחן או ע"י מחיאות כפיים וכיוצ"ב, אא"כ עושה זאת בשינוי, וכפי שכתב השו"ע (או"ח סי' של"ט ג') דלספק כלאחר יד מותר.
♦
ט. סיכום
עפ"י כל הנ"ל הנוהגים לרקוד בשבתות וימים טובים לצורך מצווה, לכבוד השבת ויו"ט וכן לצורך שמחת חתן וכלה וכיוצ"ב, יש להם על מי לסמוך. ואף מי שהוא מבני ספרד יכול להקל בדבר, מטעם ספק ספקא: א. שמא הריקוד שלנו כיום אינו כריקוד שאסרו חז"ל. ב. שמא הלכה כהתוס' שכיום אין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר וע"כ אין את הגזירה. ג. שמא האיסור לרקד הוא השמעת קול ברגלו לצורך קצב, ולא הריקודים הנוהגים אצלנו.ופוק חזי מאי עמא דבר וישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם. כנלענ"ד.
♦ ♦ ♦