הוצאת אש ושימוש בחשמל ביו"ט

✍️ הרב משה גרינהוט | 📰 גיליון סב [אדר התשפ''ב]

הרב משה גרינהוט

משנה ביצה לג. "אין מוציאים את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן הרעפים ולא מן המים". על איסור זה כתב רש"י משום מוליד^[2], וכן לשון הגמ' בע"ב: 'משום דמוליד ביו"ט'. איסור זה מעורר קושי, מדוע הוא לא הותר ביו"ט לצורך אוכל נפש? הקושי הזה מתגבר שלא מצינו איסור זה כמעט בשבת, ורש"י ועוד ראשונים בשבת נא: צידדו כך על איסור ריסוק השלג שהוא משום מוליד^[3], ויש ראשונים שם שחלקו ע"ז^[4]. ומ"מ איסור זה כאיסור עצמאי איננו מפורש כדי שיהיה פשוט^[5].
ברמב"ם (שביתת יום טוב ד א) כתב: 'אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב'. ע"ז קשה מהגמ' בע"ב שפירשה 'משום מוליד ביום טוב'. וכן קשה, שאף אם יכין בעיו"ט אש, הרי את הבערת העצים יצטרך לעשות ביו"ט שאל"כ הם יכלו, וא"כ קשה איזו תוספת איסור יש בהוצאת האש.
אלא שי"ל שקשיים אלו מתרצים זה את זה, שמודה רמב"ם לרש"י שהולדת האש אסורה משום מוליד, ולכן היא נחשבת לתוספת על פני הבערת האש, רק שרמב"ם הוסיף את איסור מכשירים שאפשר לעשותם מעיו"ט מחמת הקושיא שלעיל - למה לא הותר איסור מוליד ככל האיסורים. כ"כ ערוך השולחן (תקב) מדעתו, וכ"ה בעבודת ה'קודש (בית מועד ב ו). ובשרידי עה"ק הארוך שבמעשה רוקח כ"כ בדעת רמב"ם.
על הפירוש שאלו מכשירים שאפשר לעשותם מעיו"ט יש לתמוה, שהרי מותר להדליק את הנר ביו"ט ולהדליק את האש בתנור, ואין מצריכים אותו להדליק בעיו"ט, ובפשטות הטעם שאי אפשר להדליק מעיו"ט שאם ידליק בעיו"ט יבזבז את שמנו ואת עציו^[6]. וכן משמע ברמב"ם (יו"ט א ה): 'כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה'. בפשטות 'הפסד' משמעו הפסד נלוה לעשייתה מאתמול, כגון הפסד עצים, ו'חיסרון' משמעו במלאכה עצמה, כגון שטעם המזון המוכן בעיו"ט גרוע מהמוכן ביו"ט.
א"כ גם איסור הוצאת האור קשה, שההוצאה מעיו"ט מצריכה לשמר את האש ע"י חומר בעירה, א"כ מדוע תחשב אפשר מעיו"ט.
ויש לדון שאין מתחשבים בבזבוז והפסד ממון כלל, ו'הפסד' שכתב הרמב"ם משמעו הפסד באיכות המזון. והמתיר בהבערה והדלקת הנר הוא שאוכל נפש מותר גם כשאפשר מאתמול, והדלקת האש לאו"נ היא בכלל או"נ, כמבו' בירושלמי (ה ב), ואילו הוצאת האש שיש בה מלאכה נוספת אינה מתייחסת לאו"נ וע"כ נאסרה. אבל זה נכון רק להבנת התוס' (כח: ושבת צה. וקמא.) שאו"נ מותר גם כשאפשר מאתמול, ורק במכשירי אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מאתמול ללא אפשר מאתמול. אולם לרמב"ם (א ה-ח) ששניהם נאסרו כשאפשר מאתמול, ולכן אסר חרישה וקצירה, אי אפשר לפרש שהמתיר בהבערה והדלקת הנר הוא שאוכל נפש עצמו מותר גם כשאפשר מאתמול, שהרי לרמב"ם אין הדבר כן. א"כ ע"כ שהוא לא יחשיב מקרה של הפסד ממון לאפשר מאתמול, ולכן הוא מתיר כל הבערת תנור והדלקת נר, וא"כ יקשה מדוע הוא אסר את הוצאת האש מאתמול^[7].
ובירושלמי ביצה ה ב (בנוסח חסר) ובמגילה א ו שהוצאת אש מאבנים תלויה במחלוקת ר' יהודה וחכמים אם מכשירי או"נ מותרים. מבואר שאע"פ שהבערת אש קיימת נחשבת לדעת הירושלמי לאוכל נפש, בכל זאת הוצאת האש מהאבנים תלויה במחלוקת ר' יהודה וחכמים אם מכשירי או"נ מותרים^[8]. לדעת הירושלמי, המשנה 'אין מוציאים את האש מן האבנים' היא רק לדעת חכמים ולא לדעת ר' יהודה^[9]. אולם יש להבין מדוע הוצאת האש נבדלת מהבערתה, שהוצאת האש נחשבת למכשירי או"נ, ואילו הבערתה נחשבת לאו"נ ממש, ומה נשתנית זו מזו, הלא מלאכה אחת היא.
ונראה ע"פ הירושלמי, שמה שהבערת האש היא בכלל או"נ ולא בכלל מכשירים הוא מפני שהדלקת האש בעצים היא בכלל הכנת האוכל, ונעשית רק בזמן שמעוניין להכין את האוכל^[10], ואילו הוצאת האש היא ענין מוקדם, ולכן אינה שייכת לאו"נ, אלא היא יצירה נפרדת עם משמעות נפרדת. וכמש"א בערכין טו: 'נורא בי פלניא' שיש בתים שדואגים שיהיה להם אש תמיד, והרי האש אצלם כיצירת נכס שימושי. ע"כ הבערה זו בכלל מכשירי או"נ ואסורה לחכמים לירושלמי, וגם אינה כמכשירים שאי אפשר לעשותם מעיו"ט, שהוצאת האש וקיומה היא ענין נפרד מהכנת האוכל.
ולפיכך מה שאינו מחויב להדליק את האש מעיו"ט הוא מפני שהדלקתה שייכת לשימוש שעושה בה כהבערת העצים לבשל, וע"כ אי"ז נחשב אפשר מעיו"ט כשצריך לבזבז עצים. אבל כשהדלקתה אינה שייכת בכלל לשימוש של הבישול, אלא כל ענינה שהיא דבר עצמי, ממילא חוזר זמן הכנתה הנכון להיות מעיו"ט, ככל הדברים העצמיים שנצרכים ביו"ט [וראה עוד הערה י].
♦

א. ב.

יתכן שגם לרש"י האיסור במוליד הוא דוקא מפני שאפשר מאתמול, וע"ד רמב"ם וכמש"כ ערוך השולחן (תקא) בדעת רמב"ם.
ואפשר שלדעתו איסור ההולדה מהותי יותר, שהוא כמלאכה עצמית ולא כמלאכה שימושית. שכל המלאכות ענינם היצירה שבהם, אולם משמעות היצירה שלהם היא היכולות הנוספות שניתנות ביצירה זו, ומכך נובע המבט של משאצל"ג ומקלקל ושאר פרטי מלאכות שבת שהיצירה מוגדרת ע"י היכולת להשתמש בה. לעומת זאת, הבערת האש היא מלאכה עצמית, בכך שהיא יוצרת מציאות חדשה.
אולם ביו"ט הותרו מלאכות לצורך או"נ, כאשר עיקר המלאכה הוא ענינה השימושי, שאז המלאכה מוגדרת לפי השימוש בה שהוא צורך האכילה, אבל לא הותרו כשהמלאכה נחשבת יצירה עצמית שאינה מוגדרת ומשוייכת לשימוש בה^[11].
וע"כ אין ראיה באמת שנאסר כל מוליד, אלא רק מוליד שהוא מוליד ברמה של מלאכה, כמבעיר.
וראיה לזה, שהולדת ריח בפירות הותרה אם שווה לכל נפש לרש"י (כב:), אף לרבה שאסורה הולדת ריח [וראה מש"כ בסוגיית מוגמר]. ומשמע שלא נאסר מוליד ביו"ט, אלא כשמוליד הוא ברמה של מלאכה אז מלאכה זו אסורה, שהיא מלאכת הולדה ולא מלאכת חיבור ושימוש^[12].
מלשון המשנה יש מקום לדייק את הלשון המפורטת כאוסרת את הוצאת האש לא משום ההוצאה שהיא מלאכה, אלא משום הטירחה שבה. אלא שהגמ' אמרה שהוא משום מוליד ביו"ט משמע לכאורה שכל מקרה של הולדת האש נאסר.
אולם יש לדון מהפירוט שבמשנה בהבנה שהבעיה היא בשימוש במים לדבר אחר שאינו בכללם, שנוטל דבר שענינו אחד ומוציא ממנו דבר שענינו אחר, וזהו מוליד, שהוא למעלה ממלאכה רגילה ואסור ביו"ט כשמחדש דבר שלא אמור להתחדש. אבל הוצאת אש מדבר שכל ענינו להוציא אש מותרת ביו"ט שאינה הולדת דבר אחר אלא שימוש בעלמא.
ועפ"ז אין גוף האיסור בהולדה גרידא, אלא בהולדה מתוך מוליד שלא הרה את הולד.
♦

ג. הדלקת אש חדשה במכשירי זמנינו

נבוא לדון בהבערת אש בזמנינו, בהדלקת גפרורים ובהפעלת הגז, וכן בהדלקת נורת ליבון והמסתעף.
על פניו אסורה הבערת אש בהפעלת הגז, מכיון שהיא אש חדשה, אולם יש לדון בזה לשתי הדעות. הנה לרמב"ם האיסור הוא כמכשירים שאפשר לעשותם בעיו"ט. וע"כ כתב הברכי יוסף (תקב א) שאם שכח ולא הדליק בעיו"ט, או שהדליק בעיו"ט וכבתה האש מותר בהדלקה, שהרי אלו מכשירים שא"א לעשותן בעיו"ט. ואפילו אם נכריע כחולקים על ברכ"י, בהנחה שהכנת האש שהיא הכנה מוכרחת היא מההכנות שצריכות להיות לפני יו"ט, עדיין מסתבר שמותר, שהרי בזמנינו שהדלקת האש איננה ענין עצמי שמדליקים את האש ושומרים עליה אלא ענין הנעשה עם הבישול, אין סיבה שמלאכה זו תחשב הכשר ושלב מוקדם ולא תתייחס לבישול, וע"כ לרמב"ם פשוט להתיר.
לדעת רש"י יל"ד אם האיסור במוליד אף הוא רק מפני שהולדה זו אינה קשורה לאוכל, וע"ד רמב"ם, או גם כשהיא קשורה לאוכל, וכאשר הסתפקנו לעיל.
ויש לדון בהדלקת גפרורים שאי"כ כלל איסור מוליד. למשנ"ת בלשון המשנה שכשיש לאדם דבר אחד ומוציא ממנו דבר אחר ה"ז בכלל מוליד, ואילו כשמה שיש לו הוא כלי שנועד למלאכה מסוימת אי"ז בכלל נולד. וזה בהנחה שחומרת מוליד אינה מפני שהיא מלאכה עצמית בלבד, אלא מפני שהיא בגדר מלאכה בשדה, בכך שהיא מחדשת תחת יד אדם תחום נוסף. וכמש"כ רמב"ן במלחמות (כו:) על מלאכת צידה שהיא מלאכה בשדה, וכן על קצירה שהיא מלאכה בשדה אף כשהפרי הנקטף א"א לקטפו מעיו"ט מכיון שהאדם לוקח דבר שאינו תחת ידו. כך יש לדון במוליד, שהאדם לוקח חפץ שאינו תחת ידו ויוצר ממנו דבר אחר שאינו בכלל תשמישו.
וגם לראב"ד ומגיד משנה שאסרו משום שהאש מוקצית, יש לדון בזה, שבמה שבידו להוציא אי"ז בכלל נולד, וככל דבר שבידו שאינו נחשב דבר חדש [וכ"ש מגמרו בידי אדם, שאינו מוקצה אף שאינו בידו בביצה כה:]. וכ"מ שאי"כ מפני שאי"ז בכלל השימוש בכלי הראשון, שאיננו כלי להוצאת אש כדי שנדון שהאש היא בכלל תשמישיו ותוצאותיו^[13].
וכן בשימוש בכל מצית וכלי מוכן להוצאת הניצוץ ולכידתו, שלעולם מותרת.
בשו"ת יחוה דעת (א לג) הביא מכמה שו"ת שהתירו, ורובם הבינו שכח האש טמון בגפרית. ובשו"מ שתיתאה (סב) כתב שהמנהג היה להתיר.
♦

ד. מכשירי חשמל ביו"ט

ויש לדון עוד בהדלקת המכשירים המצויים אצלנו לאפייה ותאורה, כתנורים ונורות שונות. ותחילה יש לראות מצד מלאכת מבעיר, ואח"כ משאר מלאכות שייתכנו בכך.
ולכאורה הדלקתם היא לעולם הוצאת אש ואסורה. ולמבואר לעיל, לרמב"ם ודאי מותרת שאין מדליקים את האור ואת התנור קודם זמנם, ואין מושג כזה בכלל של הוצאת האש אל מול הדלקה, אלא לעולם הדברים קורים יחד ואי אפשר בכלל להמשיך את האש שבזרם החשמל ולשמור אותה, וע"כ בהכרח מקושר לשימוש באור ובחום.
ויש לדון במה שאפשר להדליק מע"ש ע"י שעון שבת שאין בזה שום הפסד, אולם אם 'אפשר לעשותו מעיו"ט' נועד להגדיר את המלאכה כלא קשורה לשימוש, הרי השימוש בשעון שבת הוא מלאכה שקשורה לעולם לשימוש ואינה קיימת בזמן אחר, אלא שעשיית הפעולה היא בזמן אחד. ויש להביא ראיה שא"צ לעשות כן, שהרי מבואר בשבת יח: שהמבשל בקדרה חיה מותר להשהותה ע"ג תנור שאינו גו"ק, ופירשו תוס' מח: ומרדכי שטעם ההיתר הוא מפני שלא יהיה האוכל מוכן לסעודת הלילה אלא לסעודת היום. א"כ נתהה מפני מה הותר לבשל ביו"ט, הרי יכול לתת קדרה חיה ע"ג גחלים ותהיה מוכנה לצורך סעודת היום, ואי"ז או"נ שהוכן מאתמול. ואפשר שטעם האוכל שונה בבישול ארוך וזה המתיר. אולם נראה שא"צ לכך, ועיקר הטעם שאין ההלכה של 'אפשר מאתמול' מיועדת למעט במלאכה שלא הותרה במקום שא"צ להיתר, אלא ענינה מהותי, שאין המלאכה בשביל האוכל כשאפשר לעשותה מאתמול, וכל שהמלאכה תכופה אצל הכנת המזון המסתיימת ביו"ט, הרי המלאכה עדיין מלאכת הכנת אוכל של יו"ט ולא מלאכה אחרת, שהרי האוכל הזה הוכן רק ביו"ט ולפני יו"ט ל"ה מוכן, לכן -בכזה מקרה- אין משמעות המלאכה משתנית ע"י זה שהיא אפשרית מאתמול^[14].
וחזרנו לנידון לשיטת רש"י ולשיטת ראב"ד. ולרש"י אם האיסור רק מפני שאפשר מאתמול, הדין הוא שמותר. ואם האיסור מפני שהיא יצירה מדבר שאינו מיועד לכך ג"כ מותר, וכלעיל. ונשאר לדון רק בהנחה שהדלקת גפרור אסורה, מפני שהולדת האש היא איסור עצמי גם כשא"א מאתמול, אם איסור זה תקף גם בהדלקת נורת ליבון.
♦
והנה ההנחה לאיסור היא שנורת ליבון היא גחלת של מתכת, שדינה כאש לאיסור הבערה [וחלוקה רק לכיבוי, שאיסורו מדרבנן]. ולפיכך אסורה הבערתה.
ויש לדון בזה מג' צדדים, שכל אחד עומד כצד היתר בפני עצמו:
א. שאין דין נורת ליבון כאש, לכמה וכמה דינים.
ב. שאיסור הוצאת האש הוא רק כשההוצאה נפרדת מההדלקה, ומוציא ניצוץ ומתפיסו בדבר אחר, אבל כשהוא עצמו בוער אין כאן הוצאת אש.
ג. שגחלת של מתכת כאש, ובכלל זה נורת ליבון, אבל אין בה דין הוצאת אש.
ואפרש אחת לאחת:
ההנחה הראשונה – שאין נורת ליבון כאש. שורשה כך. הלכה היא שגחלת של מתכת כאש להבערה, אלא שאינה כאש לכיבוי, כמבואר בשבת מב., מפני שאינה עושה פחם [ודעת בה"ג (המובא ברשב"א שבת מב.) שדינה כאש גם לכיבוי אלא שמותרת משום פיקוח נפש]. ויש לדון במה גחלת של מתכת היא כאש. שהרי לאש מספר תכונות: חום, אור ויכולת ההתלקחות.
יש להוכיח שלא די בחום גבוה שמאפשר לחמם או שיכול להתלקח:
א. ברמב"ן ורשב"א (שבת מב א) העתיקו מבה"ג שגחלת של מתכת היא מתכת שחוממה עד שהאדימה, והרשב"א כינה את מצבה האדום כדולק ואת מצבה אחרי שהפסיקה אדמומיתה ככבוי. והרי מידת החום אינה תלויה בכך שהגחלת מאדימה, וגם יכולת ההתלקחות תלויה במידת החום.
ב. חרסים עשויים להגיע לחום גבוה מאד, ובכ"ז נראה שאינם נחשבים כאש, שהרי בשפיכת מוגמר על חרס אינו נחשב מכבה, כמבואר בדף כג א, הרי שאי"ז כיבוי. וזה לכאורה מפני שהחרס אינו נחשב גחלת, שאינו מתלבן ומאדים אלא מתחמם, ולכן האש נחשבת מנותקת ממנו^[15].
נשארה אפשרות האור שבאש. עליה יש להקשות:
א. גחלת כמעט אינה מאירה.
ב. הזוהר שבגחלת מתכת עשוי להיות קלוש בשיעור שאין לראותו עיקר הדבר.
ג. חומרים מסוימים זוהרים בטבע, כמו זרחן, וא"צ שום חום כדי לזהור, אלא רק לחץ או הנעה. וקשה לראות בהם אש.
חומרים מסוימים זוהרים בטבע בלי שום פעולה, וודאי לא נאמר שההופך מתכת מבריקה לגוון מט הוא כמכבה.
נראה שמונח האש גדול מסך תכונותיו, ועיקרו בנקודה אחרת, בכך שהאש היא תהליך שקורה, ולא מציאות קיימת, ומציאות התהליך הזה היא האש. ע"כ גחלת של מתכת אוצרת בתוכה את האש כשהיא מאדימה, שאז האש היא כפעילה ונמצאת בתוך המתכת. ואילו דבר חם בלבד אינו בכלל אש כלל^[16]. וזה מתייחס ליצירה המיוחדת של אש, שהיא יצירת דבר חדש ופועל, ובכך היא מלאכה.
היחס לאש כתהליך פועל הוא הסיבה ששלהבת היא מוקצית, כשבת מז א שנר שמן ופתילה הם בסיס לדבר האסור, מפני שהשלהבת נחשבת כדבר פועל ועושה מלאכה, ולפיכך היא מוקצה מחמת איסור מפני שפעולתה כעושה דבר איסור (אף שאין מי שעובר על האיסור). ולכן מקלקל בהבערה חייב למ"ד, וכמש"כ לעיל. וכן נר לב"ש אסור משום שביתת כלים (שבת יח ב), משום שהנר מוגדר ככזה שקורית בו הבערה כל הזמן, ולא רק כמקום שהאש נמצאת עליו.^[17]
ע"כ השאלה מהי אש היא באיזה מקום נידון דבר כתהליך חי ופועל ובאיזה אינו. והמבחן שלה הוא כשהאש אינה מאדימה ואינה כאצורה בתוך הגחלת.
והנה, נורת הליבון עונה לדבר זה, שהרי היא זוהרת בהתלקחותה, והחום שבה גדול, עד שאפשר לפעמים אפי' לבשל בסמוך לה, כך ששימושה כאש לחום ולאור.
אולם בכ"ז יל"ד שאינה נחשבת אש, מפני שאינה מוגדרת כבוערת, לא מבחינה אנושית ולא מבחינה עניינית. שהרי מבחינה עניינית הבערה היא שריפת החמצן, ואם חוט הלהט ייחשף לחמצן הוא יקרע לאלתר ויפסיק לבעור, מפני חולשתו, ונמצא ששלב הזוהר שלו הוא שלב מוקדם לבעירה. ומבחינה אנושית, מפני שאש כזו אינה קיימת אלא בצורה ששומרים עליה, וזרם החשמל עובר בה כל הזמן, ולכן אין זוהר החוט נראה כאש שאפופה בו, אלא כחוט זוהר בלבד^[18].
אמנם בסברא זו יש לפקפק, ולדון ששריפת החמצן היא שלב שני בבעירה ולא השלב הראשון, ודי בשלב הראשון.
ויש עוד לדון, שכל שהדבר הבוער הוא במסלול ברור בלי שום הפתעות, יש לראות אותו יותר ככלי מאשר כאש פועלת, ולכן אין לדונו כאש שהיא פעולה, אלא כברזל שפועל באמצעי מסוים. סברא זו נכונה לכל חילוקי האש בתורה [צלי אש בפסח, מכוות אש בנגעים, איסור הבערה וכיבוי ודין מוקצה]^[19].
ההנחה השניה – שאין איסור בהוצאת האש כשאינה נפרדת מהבעירה שאח"כ.
גם אם נניח שדין נורת הליבון כאש, עדיין מסתבר שאיסור הוצאת אש הוא כשהאדם יוצר ניצוץ אש שאותו הוא מבעיר אח"כ בעצים שבהם הוא משתמש, אבל כשהאש הנוצרת היא האש שמשתמש בה יש לדון שאין בה איסור מוליד.
עיקר סברא זו שההתייחסות לאש כיצירה בעלת מעמד שונה מכלל היצירות של המלאכות היא מפני ששלב הוצאת האש הוא שלב ביצירה שאיננו שימושי, אלא מקדים לכל שלבי השימוש. וע"כ הוא נאסר כדבר יותר בסיסי במלאכות יו"ט, שהיצירה שבו עומדת בפני עצמה ולא יכולה להיות מקושרת לאף מלאכה. אבל כאשר אין הוצאת האש שונה מהאש שבה משתמשים, שאין ניצוץ שמתפיסים אותו בעצים, אלא הכל דבר אחד, שמוציאים את האש ומשתמשים בה עצמה במקום הוצאתה, בלי להתפיס אותה במקום אחר, במקרה כזה מותרת הוצאת האש, שהיא כשימוש באש ולא כיצירה נפרדת.
ההנחה השלישית – שלא שייך איסור הוצאת אש בגחלת של מתכת.
גם אם נניח שדין נורת הליבון כאש ויש איסור הוצאת אש גם באש שמשתמשים בה עצמה, עדיין מסתבר שמושג הוצאת האש אינו קיים בגחלת של מתכת. שהרי זה פשוט שאין איסור לחמם בסיר גחלת מתכת עד שתתלהט, גם אם אין הגחלת נוגעת באש והסיר שתחתיה אינו מתלהט אלא שהגחלת מתלהטת לבדה, מפני שחימום הגחלת הוא המשך של האש הבוערת, גם אם היא לא נגעה בה ולא התלקחה על ידה, שהרי ע"י חום האש הקיימת נוצרה גחלת זו.
אבל נראה שיש להתיר יותר מזה, שכל אש שאין בה רגע של יצירה והתלקחות, אלא שסוף החימום שמגיע לכלל אש, הרי עיקר הפעולה היא פעולת חימום ומותרת, למרות שיוצא ממנה אש. וע"כ נראה שגם חימום גחלת מתכת ע"י חשמל, כגון חימום מזלג חשמלי, ענינו פעולת חימום ע"י הזרם החשמלי, אלא שחום מגיע בסופו לכלל אש. ואין לזה גדר של יצירה חדשה לענין איסור הוצאת האש, שהאש מיוחסת לחום שקדם אותה. וכל איסור הוצאת האש הוא דוקא כשמוציא ביצירת ניצוץ, שהנמצא לפנינו הוא התחדשות האש, וה"ה כיצירת דבר חדש^[20].
ואף בנורת ליבון, שהזוהר הוא מיידי ואין שלב מוקדם של חום, בכ"ז אין הבדל בצורת הפעולה, אלא שהתקצרו הזמנים, אבל גם שם אינו מחדש אש בהתנוצצות.
♦

ה. ו.

אולם עלינו לדון מצד האיסורים הנוספים שיש בהדלקת נורה חשמלית בשבת, מה דינם ביו"ט. ונידון זה עומד בפני עצמו, שגם אם נסבור שהפעלת נורת ליבון אסורה מפני שהיא הוצאת אש, עדיין יעמוד נידון זה בפני עצמו בהפעלת מכשירים חשמליים שאין בהם חוט להט, כגון מזגן מקרר מיקרוגל ומאוורר, האם יותרו לצורך או"נ, או לשאר צרכי יו"ט.
איסור החשמל בשבת כתבו בו כמה אפשרויות:
א. בונה.
ב. מבעיר.
ג. עובדין דחול.
ד. מוליד.
מבעיר – משמעו לדון את יצירת הכח כהבערה, מפני שהכח הפעיל הוא כאש. אולם כאן אי"ז אש חדשה אא"כ מייצר חשמל ע"י גנרטור, אלא העברת הכח הקיים כבר למכשיר זה. ולכן אי"ז הוצאת האש אלא המשכה.
ויש לדון שהכח איננו נידון ככח מופשט שעובר ממקום למקום, אלא ככח חדש שנוצר בכלי זה בכך שהוא מאפשר לו לפעול. אולם נראה שההסתכלות על חשמל כהבערה מניחה שהכח הקיים איננו נתפס כתכונה בכלי, שממילא יחשב בכל כלי כהבערה חדשה. אלא מניחה שהכח הקיים נתפס ככח מופשט שזורם ממקום למקום. וא"כ חילוקי הכלים אינם מחשיבים אותו לאש חדשה אלא לכח קיים שמפעיל כלים שונים ומתחלק לפי תכונתם.
עובדין דחול – בחשמל ענינו שהחשמל מעמיד את כל העולם ומפעיל אותו. קשה לראות עובדין דחול כשהבישול מותר מפני אופי הבישול.
מוליד – הרב בית יצחק כתב שהוא כמוליד. כנראה כוונתו שלא לראות את החשמל ככח מופשט הממשיך וזורם ממקום למקום, אלא כיצירת כח במכשיר זה, שהרי לכח החשמלי יש ביטויים ושימושים רבים ושונים זה מזה, וע"כ יש כאן הולדה של מאוורר פעיל ומיקרוגל פעיל וכדומה. אולם מסתבר -בניגוד למש"כ הבית יצחק- שהולדה זו יש לראותה כדרך שימוש והמשך ולא כיצירה חדשה, ולכן שווה למש"נ במבעיר.
בונה – דעת חזו"א שאיסור יצירת הזרם החשמלי הוא משום בונה, בונה זה מצינו בו שני היבטים כידוע, יצירת הזרם וחיבור הפרקים. אולם לעניננו אין חילוק, שכן מצינו שמלאכות בונה ומכה בפטיש הותרו ביו"ט. בונה הותרה ביצירת אהל^[21] לר"א במשמרת בשבת קלז ב, למרות שלרב יוסף הוא אהל דאורייתא ואהל תולדת בונה. ומכה בפטיש הותר ביישור שפוד בביצה כח ב. השווה לאסור באלו הוא שהם מכשירים שאפשר לעשותם מעיו"ט. וברמב"ם יו"ט א ה שכל המלאכות מותרות מה"ת אלא שנאסרו מדרבנן כשאפשר לעשותן מעיו"ט. ולפיכך עלינו לדון אם אפשר להן שיעשו מעיו"ט.
הדלקת מכשירים אלו א"א שתעשה מעיו"ט, שהדלקה רצופה היא בזבוז, ולא גרועה מהדלקת האש. והדלקה ע"י שעון שבת, היא כמעשה שנגמר אח"כ, ואינה אוסרת משום שאפשר מעיו"ט, וכלעיל אות ‎ד. מבחינת אופי המלאכה, ה"ה רגילה להיעשות תיכף לשימוש ולצרכו, ולעולם אינה מוכנת בניתוק ממנו. גם אינה עומדת לימים רבים, אלא תועלתה לזמנה, ורגילים להפסיקה מזמנים אחרים. וגם אין בה ריבוי לאותם זמנים ואינה מלאכה בשדה, וגם לא דרך חול אלא היא מלאכה דרך שימוש גמור^[22].
מצינו בתוס' שבת צה. שאסרו בנין משום עובדין דחול, אלא שאי"ז איסור במלאכת הבנין אלא איסור בבניית בית, שענינה חול ולא חגיגת יו"ט. ומלאכת החשמל היא לעולם דרך שימוש גמור, ואינה קיימת אלא כמשוייכת להפעלת הכלי ולא כדבר עצמי כאש, ע"כ צריך להיות דינה מעיקר הדין להיתר.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ לשון הראב"ד בהשגותיו (יו"ט ד א): 'ויאמר משום מוליד ואין בו הכנה' משמע שהאיסור משום מוקצה, כנולד, ולדבריו אם הוציא אסור בשימוש כיון שזה שורש האיסור. וכן הבין בדבריו המגיד משנה שהשיב שאין האש דבר ממשי, וכ"ה במכתם: 'שאין לך נולד גדול מזה' [ובשבת נא ב הביאו רמב"ן ורשב"א שדעת ספר התרומה לאסור ריסוק השלג משום שהמים המופשרים דינם כנולד]. וראה להלן עפ"ז בגחלת של מתכת. אולם האחרונים הסכימו (ראה בה"ל תקב א) שאם הוציא מותר, הרי שדעתם שאין האש בכלל נולד. ולהלן יבואר מה שיש להקשות על דברי הראשונים שהאיסור משום נולד.
↑ ובשיטת ריבב"ן (שבת נא ב) הביא על כך את המשנה בביצה אין מוציאים את האור.
↑ ובשו"ע (שיח טז) התיר לתת אינפנדא כנגד האש בשבת אף ששומנה נימוח, ולדעת מג"א (מ) טעמו להתיר הוא שנימוח מעט ואינו ניכר, ובמ"ב (קב) כתב כר"ן על ספר התרומה שהנימוח מאליו אינו בכלל מוליד, אבל הגר"א קיבל את טעם רמב"ן ורשב"א שאיסור הריסוק הוא משום משקים שזבו, וא"כ לא שמענו מכאן איסור מיוחד במוליד.
↑ ובביצה כג. לרבה איסור מוגמר ביו"ט הוא משום שמוליד ריח, ופרש"י מוליד דבר חדש קרוב לעושה מלאכה חדשה ואסור מדרבנן. ולדעתו גם נשאר איסור זה למסקנא, אלא שהותר מהיתר בשר בגחלים. אבל לרמב"ם ורי"ף היתר בשר בגחלים שייך דוקא לכיבוי, שאין בזה משום כיבוי כיון שהוא מתלקח, ונמצא שרבא המתיר מוגמר ע"ג גחלת בהכרח חולק על איסור הולדת ריח. וכדברי רמב"ם (ד ו).
↑ בעיקרון אפשר שאי"ז אפשר מעיו"ט, ובכ"ז מותר מפני שמלאכת הבערה הותרה לגמרי ביו"ט, אפילו בנר של בטלה וכדעת חזקיה בירושלמי (ה ב), ולפ"ז האיסור בהוצאת האש הוא משום מוליד בלבד. אבל אי"ז מספיק, שר' יוחנן בירושלמי צידד לאסור נר של בטלה, וכן פשטות הבבלי כב:-כג. וכמש"כ תוס' שם, וגם לדעתם נצטרך לפרש את היתר הדלקת הנר והבערת התנור.
↑ ולשון רמב"ם באו"נ הוא "כל שיש בו חסרון או הפסד", ובמכשירי או"נ "כל שיש בו חסרון". ואפשר שהפסד ממון איננו נימוק לגבי מכשירים וע"כ נדרש להדליקם מעיו"ט. ולפ"ז אם הוצאת האש תחשב למכשירי או"נ היא תיאסר מעיו"ט, למרות הפסד הממון הכרוך בהדלקה ארוכה.אלא שכיון שלירושלמי הבערת אש לאו"נ היא מלאכת או"נ עצמה ולא מכשירים, וכמבו' בירושלמי (ה ב), א"כ הוצאת האש שנחלקת מכלל הבערה אינה מכשירי אוכל נפש משום שאינה מכינה אוכל, אלא משום 'הוצאת האש מהאבנים' וכפי שיבואר [ולא כמש"כ בשו"ת כת"ס (או"ח סז) שכל אש היא מכשירים זולת אש להתחמם, שזו דעת תוס' (כא:) ודלא כירושלמי].והמעיין בלשון הרמב"ם יראה שבהלכה ח פירש את מושג ההפסד כקלקול בטעם, כמבואר פירושו בבישול ואפייה, וע"כ הענין אחד.ובאמת נראה שאפשר לפרש יותר, שהנקודה איננה הפסד הממון שבהבערה הרצופה, שלכן אין אומרים שימלא תנורו עצים בעיו"ט; אלא שגם מילוי התנור בעצים מעיו"ט הוא הבערה רצופה השייכת לאוכל, וכשם שהיא מותרת אף הבערה המתחדשת ביו"ט מותרת. ואין הדין של אפשר מעיו"ט אלא כשהיצירה נוצרת בעיו"ט וקיימת, אבל האש, שהיא יצירה מתמדת שלא נוצרה קודם ואין לו אותה מחמת עיו"ט אלא מחמת יו"ט, אין זה אפשר מעיו"ט.
↑ דברי הירושלמי יובנו ע"פ מחלוקתו עם הבבלי. שבשבת קלז ב על מחלוקת ר"א ורבנן אם תולים את המשמרת ביו"ט, אמרו בבבלי שבת (קלז ב) שר' אליעזר, המתיר תליית משמרת, סובר כר' יהודה שמכשירי או"נ מותרים, ומוסיף על דברי ר' יהודה להתיר גם מכשירי או"נ שאפשר לעשותם מעיו"ט. אבל בירושלמי שבת (כ א) השוו את דעת ר' אליעזר לר' יהודה לגמרי, ומכאן שלדעתם ר' יהודה מתיר מכשירי או"נ גם כשאפשר מאתמול.
↑ כעין שבבבלי מגילה (ז ב) העמידו את המשנה 'אין בין שבת ליו"ט אלא או"נ בלבד' כחכמים האוסרים מכשירי או"נ. ומאידך בבבלי ביצה (לב ב) אמרו על משנת 'אין גורפים תנור וכיריים' 'אם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר, ופרש"י כר' יהודה שמכשירי או"נ שא"א לעשותם מעיו"ט מותרים.
↑ משמע ברמב"ם (שבת יב א ושבת ט ד) שהדין שמבעיר עצים תחת התבשיל חייב רק כמבשל ואפילו כשהדליקם לפני הבישול, ולפ"ז עוד יותר ברור שהוא בכלל או"נ.
↑ מצינו כעי"ז לדעת ר' שמעון (שבת קו א וב"ק לד ב) שכל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר, שהייחוד במלאכות אלו הוא שהמלאכה היא מהותית, נטילת נשמה ויצירת אש, שהיא דבר חי. ולכן אף שיש לדין זה ראיות מפסוקים, כסוגיית הגמ' שבת קו א, אין למדים מהן לשאר מלאכות.אולם שם הדבר רחב יותר, שגם מבעיר שאינו מוציא את האש חייב במקלקל.
↑ וכעי"ז לרשב"א שכתב בשבת נא: שריסוק שלג אסור משום שדומה לפעולת סחיטה ולא משום מוליד, ובכ"ז כתב בתשובה ד עד הובאה בב"י שח שחימום ביצי תולעי משי ליצירת משי אסור משום שהוא כמוליד, והכוונה שהמלאכה היא המבחן אם נחשב שמוליד. שאפשר לדון דבר כהתפתחות טבעית שמניחם תחת זרועותיו ומתחממות, ואם הנוצר ממנו הוא דבר חדש לגמרי, רואים את דחיפת היצירה כמלאכה.
↑ ויהיה מדוייק לפ"ז גם לדעת מ"מ שהאיסור הוא איסור נולד (עיין לעיל הערה א), שבכ"ז אמרה הגמ' שהוא מוליד. שהמבחן מה נקרא נולד ביו"ט הוא כשנקרא מוליד בהוצאת האש. ועכ"ז עדיין דעה זו קשה, שעיקר הדין הוא שאם הוציא אש אסורה האש ולא שאסור להוציא. וקשה, שבנכרי שהדליק את הנר התירו כשהדליק בשביל עצמו, ולא אמרו שאם הוציאו מהאבנים אסור.ומשמע באמת שאין האיסור שהתוצאה נחשבת 'נולד', אלא שהעיסוק בכלי ליצור תוצאה שאינה בכללו הוא בכלל איסור מוקצה.וכשם שלר"נ אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, מענין מוקצה שאין יוצרים שימוש אחר בכלי, כך מוסכם שיצירת דבר שאינה בכלל ענין הכלי והיא יצירה חדשה, ה"ה שימוש בכלי מחוץ לתחום שמוגדר כשימוש, בתחום שמוגדר כיצירה.אבל האש כדבר קיים כבר, השימוש בה איננו שימוש של יצירה והולדה אלא שימוש בחפץ קיים, ולפ"ז אפילו הוציא אש מאבנים היא תהיה מותרת אחר הוצאה.
↑ היה אפשר לדון שבגלל זה הבערת עצים אינה נחשבת אפשרית מעיו"ט, מכיון שהמלאכה צריכה להמשיך עד זמן השימוש כדי שתהיה קיימת. אולם אי"ז מוכרח, מפני שהיצירה תמה מעיו"ט, אלא שלא תמשיך, וע"כ יל"ד שיצירה זו מנותקת מהכנת האוכל כיון שאפשר ליצור אותה בפני עצמה. משא"כ בדבר שלעולם פעולתו שייכת לאכילת יו"ט וא"א לנתק את הבישול ממנה, א"כ אין הבדל בין שייך באיסור לשייך בהיתר.
↑ לכאורה יש לדחות שבחרס נחשב מכבה, ובכ"ז אין זה בכלל כיבוי מה"ת שאינו עושה פחם, וכיבוי גחלת של מתכת הותר לצורך יו"ט בשבת קלד. למתק בו חרדל ולכן מותר גם כיבוי החרס.אלא שא"כ היה לגמ' לומר שמותר ע"ג מתכת, והניגוד שבין 'גחלת' שכשם כללי כולל גחלת של עץ ושל מתכת לחרס, משמע שכל כיבוי נאסר במוגמר אפילו כיבוי דרבנן.
↑ מאליו יובן, כי לא המתכת עצמה היא האש, אלא החום הפעיל שבתוכה שמצליח לשנות את צבעה לאדום. ואילו המתכת החמה זהה לכל החפצים החמים, וכ"ז שאין בתוך המתכת אש אלא חום בלבד לא אירע בה כלום. וע"כ מש"כ
↑ חזו"א (לו יא) שאסור לתת קדירה ריקנית (אפילו ישנה) על האש מפני שהוא חצי שיעור במבעיר, קשה מאד, שאין המתכת מכילה אלא חום אבל אינה מכילה אש כלל.ובאמת, שגם אילו היתה האש תכונת ההארה או יכולת ההתלקחות לא היה מקום לדבריו. וכל דבריו עניינם רק אם תכונת האש היא החום. ומסתבר שמלבד שאין לייחס את תכונת האש לחום, וכמבואר לעיל, גם אילו נייחס אותה לחום, ודאי שחום מוגדר כאש רק במצבי חום המקבילים לאש.
↑ סברא זו מוציאה את חוט הלהט מלהיחשב אש. אבל משאירה גופי חימום חזקים יותר כאש, מפני שבהם יכול גוף החימום להמשיך לבעור גם בחשיפה לחמצן.יש לציין שנורת פלורוסנט, שבה גז זוהר במצב שמקביל כימית לבעירתו, קשה עוד יותר לדונה כאש, מפני העדר החום שהוא אחד המאפיינים של האש.
↑ הגדרת נורת הליבון כאש מבוארת באחיעזר (ג ס) ומנחת שלמה (א יב) ציץ אליעזר (א כ) יביע אומר (ב או"ח כו), והנחת כולם שדינה כאש וממילא אסורה. ולא כמבואר בפנים.
↑ ובשו"ת כת"ס (או"ח סז) אסר להדליק גפרור מאפר חם, וצידד לאסור גם בגחלת מתכת והובאו דבריו במ"ב(תקא ד). הרי שגחלת של מתכת אינה מכילה בעיניו אש שיכולה להמשיך הלאה. וזה מפני שאינה מלופפת באש. ולכן ה"ה להיפך ליצור גחלת שאינה מלופפת באש [אלא שיתכן שכל דבריו בברזל מלובן הם דוקא כשאינו אדום, ולמ"כ בלשונו שמלובן משמעו שהצבע משתנה].ובאמת גם הנחה זו אינה נראית לענין הדין.שנראה שכל שהחום מביא להתלקחות הוא המשך, שאינו מוציא את כח האש אלא ממשיך אותה, וכל שהאפר חם מספיק כדי להתלקח אלא שהוא מזמין לאפר את החומר שקל להתלקח, אי"ז הוצאת האש אלא המשך הכח הקיים. ורק כשמייצר את החום יאסר [וכן הביא בארחות רבנו שמועה מהחזו"א, ודלא כמ"ב].ולפ"ז מותר לחמם ביו"ט חפץ לחום גבוה ואח"כ להצמיד אליו גפרור. שהכל המשך של הכח המחמם הראשון.
↑ תוס' שבת צה. כשדנו להתיר בונה גם שלא לצורך או"נ לא הביאו ממשמרת לר' אליעזר, משום שרצו להביא היתר גם לרבנן האוסרים מכשירים. וגם נראה מדבריהם שאין מכשירים עושים מתוך, ולא כירושלמי ביצה א ג. ומלבד זה לשיטתם שבת קלז: כל ההיתר לר' אליעזר הוא רק באיסור דרבנן [אולם גם הם כתבו כן מאילוץ צדדי, כלהלן, ולא מהבנה עקרונית שא"א שמלאכת עשיית אהל תותר ביו"ט] ולכן כשרצו להוכיח היתר גמור הוכיחו ממגבן.אבל לרשב"א שבת קלז: גם מלאכה דאורייתא מותרת לר' אליעזר, וכן פשטות הגמ', וכמו שהניחו תוס' את דברי עצמם בקושיא, שקושייתם מנין לגמ' לחדש מחלוקת בין ר"א לר"י, שהרי ר' יהודה לא אסר בפירוש מכשירים שא"א לעשותם מעיו"ט, וע"ז השיבו שר"א התיר רק מכשירים האסורים מדרבנן, ור' יהודה אסר. והקשו ע"ע שגם בזה אין ראיה שר' יהודה יחלוק.[וגם יש להקשות על דבריהם שבמשנה לא. התירו ביקוע בקופיץ אף שאפשר לעשותו מעיו"ט, א"כ בשינוי מותר גם כשאפשר לעשותם מעיו"ט והמשנה לכה"פ כר' יהודה, והרי לתוס' נאסרה מלאכה דרבנן גם במכשירים שאפשר לעשותם מעיו"ט. והנחת הראשונים (מלחמות כו:, רשב"א יד. יד:) היא שגם לרבנן יתכן שמותרת מלאכה בשינוי. אולם אפשר שהתירו יותר מלאכה בשינוי ממלאכה דרבנן, אף שלענין היתר בה"ש הוא להיפך, כתוס' עירובין לג.ולעיקר קושיית תוס' לכאורה הענין מבורר. שמצינו דעת ר' אליעזר המתיר מכשירי מילה ושאר מכשירים בשבת קל. ואילך, ואף במצוות שאינן דוחות שבת אם רק קיומן מותר ומחויב בשבת, כלולב ושופר. ובגמ' קלב: אמרו שאפי' ציצית ומזוזה היו מכשיריהם דוחים שבת לולי שבידו להפקירם. נמצא שדעת ר' אליעזר שבעיקרון השלב המוקדם יותר שייך אף הוא להכנה המותרת, ולכן כשדעתו להתיר מכשירי או"נ דעתו מובנת בפשטות וא"צ הסבר נוסף. אבל כאשר ר' יהודה התיר מכשירים הרי דבריו צריכים פירוש, כיצד הם מתיישבים עם הדין של 'הוא לבדו יעשה לכם', וע"ז פירשה הגמ' את דבריה.ומש"כ בשו"ת כת"ס (או"ח סז) להוכיח שלר' אליעזר ג"כ אסור משום שר' אליעזר ממשיך דבריו במשנה אח"כ ועוד אמר ר' אליעזר, ורצה לפרש זאת ע"פ תוס' שלדבריהם הותר לר"א רק איסור דרבנן. ומזה רצה לפשוט שהוא איסור תורה, וכמש"כ ט"ז תקב ב. והנה דברי ט"ז אלו קשים מאד. שכל הנחתו כתוס' במכשירים והוא מפרשה כרמב"ם. שהרי תחילת דבריו שצריכה הוצאה להיות מותרת להתחמם, שאי"ז מכשירים. אולם לרמב"ם גם באו"נ עצמו יש את ההגבלה של מה שאפשר מעיו"ט, כמש"כ בפ"א ה"ה. וגם קושייתו שמכשירי או"נ שאפשר לעשותם מעיו"ט הוא איסור דאורייתא מהמיעוט הוא ולא מכשיריו, אינה קו' על המגיד משנה אלא על רמב"ם עצמו, שכתב כן (א ה). ואינה קו' כ"כ שאפשר שמיעוט זה הוא אסמכתא.עד כאן דנו להקשות על תוס'. וכ"נ עיקר כרשב"א.ויש לציין שסוגיא אחת קשה יש בדבר.שבעירובין לה. העמידה הגמ' את המשנה 'נתנו במגדל ואבד המפתח' בלבנים בלי טיט וכר"מ שפוחת לכתחילה, והוכרחה להעמיד ביו"ט מפני ששמואל סובר שהיתר זה רק ביו"ט. וקשה, שאם מדובר ביו"ט מפני מה רבי אליעזר אוסר, הלא מכשירי או"נ מותרים לדעתו, ופחיתת המגדל בכללם [ואחר חסורי מחסרא של הברייתא, הברייתא מתורצת, אבל המשנה נשארת בקושיה].וע"ד תוס' אפשר לדחוק, שלר"א פחיתת אויר לבנים דאורייתא, כדעתו להחמיר בכמה מלאכות שהן מה"ת, כמחלוקתו צה. עם חכמים בכמה תיקונים פחותים, ולכן לא התיר מכשירים שהם מלאכות דאורייתא. וזה חידוש וגם דוחק.ויש לדון שכיון שלר"א היתר מכשירים הוא היתר כללי, נידון כדחייה, וע"כ אינו עושה את העירוב כראוי ונגיש, אלא כדבר לא נגיש שאפשר להביאו ע"י דחיית ההלכה. וכשם שברור לכל, שאם יש חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול ואין לו אין העירוב מתכשר עי"ז שאפשר להביאו לחולה, מפני שזו אינה שביתה אלא דחיית שביתה. כך היתר מכשירים אינו שביתה אלא דחיית שביתה. וע"כ אינו נידון ככלול ביו"ט.ואפשר שסתירת המגדל אינה מקושרת כלל מצד עצמה לאוכל ולכן אסורה גם לר' אליעזר.
↑ הלכות חג בחג אסר את כל אלו, בטענה שבכולם יש מוליד משום שהאדם יצר דבר חדש לגמרי. וכבר נתבאר לעיל שאין לומר כן.