מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין כתובת יבמה
מתני' כתובות פ: גבי שומרת יבם אמרי' גבי יבם דבלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ובגמ' פב: מקשי' מאי טעמא, ופי' בש"מ בשם הרא"ה דקו' הגמ' היא דיהיו לה שתי כתובות, גם מהבעל הראשון וגם מהיבם, וכן כתבו בתוס' ישנים ותוס' מהר"ם ורבינו פרץ ביבמות לט ע"א בשם השר. ובש"מ בסוגין הביאו עוד דרש"י מה"ק פירש דהקו' היא דתהא לה כתובה מהיבם. ומשני בגמ' דאשה הקנו לה מהשמים, ואמרי' בגמ' דאי לית ליה מראשון אית לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובש"מ הביאו מרש"י מה"ק דלית ליה מראשון היינו דלית ליה נכסים מראשון, וכ"ה ברש"י ביבמות פה ע"א ד"ה או דילמא, ובכמה ראשונים לעיל נג ע"ב.מבואר במאירי דאף דכתובה היא מטעם דלא תהא קלה בעיניו להוציאה, סברה הגמ' דכיון דהשני כבר ירש את נכסי הראשון, א"כ אף דהיבם נותן מנכסי הראשון, מ"מ כבר באו לו מירושה והוי כשלו, ושייך לומר דכבר לא תהא קלה בעיניו להוציאה להפסיד את תשלומי הכתובה. ובהמשך הגמ' אמרי' דבליכא נכסים לראשון בעי כתובה מהיבם דלא תהא קלה בעיניו כו', ומבואר דביש נכסי לראשון והשני משלם מנכסי ראשון מתקיימת בזה התקנה שלא תהא קלה בעיניו. ולפ"ז צ"ע, דלמאי בעי בגמ' הטעם דאין לה מיבם דאשה הקנו לו מהשמים, הא במשלם מנכסי ראשון מתקיים טעם תקנת כתובה. ובקובץ הערות ביבמות בהשמטות לסימן לח עמד בזה, וכתב להוכיח דלא סגי בזה, דמ"מ אמרי' דלא פלוג, ושייך חיוב כתובה גם בכה"ג דל"ש טעמא דשלא תהא קלה, והוכיח כן מתוס' לעיל לט: ד"ה טעמא. ולהכי בעי' לתרי הטעמי, היינו גם לטעם דביבם אשה הקנו לו מהשמים ולהכי אינו חייב בכתובה.
ונראה להוסיף דכוונת הגמ' לומר טעם דאין חיוב כתובה כלל מהיבם, דעיקר דין כתובה הוא דהוי דמי המקח לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, כמבואר בראשונים ריש פ' אע"פ, ובזה אמרי' דביבמה ליכא חיוב כתובה מדמי המקח, כיון דאשה הקנו לו מהשמים שוב ל"ש בזה חיוב כתובה מצד היבם. וכשאין נכסים לבעל הראשון הוי חיוב חדש ליבם לכתוב כתובה מתק"ח שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכדיבואר להלן. ובבית יעקב כ' עד"ז דאשה הקנו לו מהשמים היינו דהוי המשך האישות של הראשון, ולהכי ליכא סיבה לחיוב כתובה מצד היבם, דלגבי הכתובה אין היבם כאחר, עי"ש.
♦
ביבום אשה הקנו לו מהשמים
מבואר ברמב"ם בריש הל' יבום ובפה"מ יבמות ריש פ"ו במהות הייבום: "ומן התורה אינו צריך לקדש", והר"מ בפה"מ שם כתב דכיון דאשה הקנו לו מהשמים וא"צ לקדש, לפיכך מהני ביאת יבום בשוגג וכו'. ומריהטת לשון הר"מ מבואר דביבום ליכא תורת קיחה וקנין דקדושין, ועיקרו הוי ביאה דהקמת שם, וכן משמע בספורנו דברים כה, ו. וכך נקט באור שמח ריש הל' יבום שם ומסיים דכ"מ לשון הרמב"ם, והביא שם את דעת המהרי"ק שורש קלט [בחדש] דבדין יבום איכא ב' ענינים - חדא קיום דין ביאה ביבמתו, והיא מצות הקמת שם, ועוד דין קנין יבום, שהוא קנין אישות ככל קנין קדושין. והאו"ש הוכיח דביבום אין צריך לקיחה כקדושין, וכלשון הר"מ דהקנו לו מן השמים. ופי' דזהו תרוץ הגמ' בריש קדושין דמשני דא"א למילף ביאת קדושין מביאת יבום דמה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. דכוונת הגמ' היא דשאני הביאה דיבום דל"ה מדין ביאת קדושין. וברשב"א בשו"ת ח"ד סי' שכח כתב דבביאת יבום לא בעי עדים דזו אשה שהקנו לו מהשמים. ובדברי הגר"ח בהל' יבום פ"ד מבואר בדעת הר"מ דס"ל דלא בעי' עדים, ומשום דל"ה חלות דידיה ולהכי מהני בשוגג, וכ"כ בקו"ש קדושין אות צא. ולמהרי"ק הנ"ל דביבום איכא קנין כקדושין מסתבר דבעי עדים ככל קדושין. ומצינו בדין קטלנית לענין יבום, שכתב בשו"ת הר"מ סימן רעח, הו"ד בכס"מ פכ"א מאסו"ב הלכה לא, דאין בה דין קטלנית. ובאה"ט בסימן ט הביא כן מתשו' הרא"ם דקטלנית מתייבמת לכתחילה. ובשו"ת מהר"י בי רב סימן נט כתב דתתייבם, דאין כאן חשש קטלנית, דאשה הקנו לו מהשמים וממילא נפלה קמיה. והוסיף ועוד דהוי אישות המת ול"ח אישות לאיש אחר, ולהכי ליכא דין קטלנית. ובשאילת יעב"ץ סימן כו כתב בהא דביאה דיבמה קונה בין באונס בין בשוגג, דאע"ג דבעינן נמי כוונה לשם ביאה, אפ"ה לא בעי כוונה לצאת ולא לקנות, אע"ג דביבום תרוייהו איתנהו, שהיא מצות עשה ככל אחד ממצות ה', ושייך בה קנין שהיבמה נקנית על ידה, מ"מ דייה בכוונת ביאה בלי כוונת מצוה וקנין, כיון דדעת אחרת מקנה אותו הכא נמי אשה הקנו לו מן השמים עכ"ל. והיינו, דמה שאמרו ביבום דאשה הקנו מהשמים היינו דל"ה חלות דידיה ככל קדושין, וכ"כ באב"נ אב"ע סימן ריב סק"ד דהתורה הקנתה לו. וכ"נ כוונת היעב"ץ במש"כ דהוי כדעת אחרת מקנה, היינו דל"ה חלות דידיה. ובזה מבואר תירוץ הגמ' דביבם אינו צריך לכתוב כתובה כיון דל"ה אישות דידיה. ואף דאסור לשהות עם אשה בלי כתובה, כיון דחייב כתובה מנכסי בעל הראשון, חשיב דיש לה כתובה ממנו. ובאין לה נכסים מהבעל הראשון, ה"נ היבם חייב בכתובה מתק"ח שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכמש"נ.♦
האם כשאין לראשון נכסים הוי חיוב עצמי של היבם בכתובה
והנה כשאין נכסים מהראשון, דחייב היבם בכתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, יש לחקור אם מטעם זה הוי חיוב חדש של כתובה מצד היבם, אף דהוי אישות מהשמים, דמ"מ כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה חייבוהו בכתובה, וא"כ חיובו הוא רק במנה, שהרי היא בעולה. וכן נפסק ברמב"ם פכ"ב מאישות הי"ד ובשו"ע בסימן קסח ס"ט וברמ"א שם, דכתובתה מנה. וכ"ה בשו"ת הר"י מיגש בסימן קלט, ובעיטור כתובות יבמין דף לז, ב, וכן מבואר ברשב"א ובריטב"א בסוגין. והריטב"א הוסיף בהא דכתובתה מנה "דהא בעולה נישאת לו", וכ"ה ברשב"א בסוף הפרק, ובתר"י בש"מ. אולם הרא"ה והריב"ש בש"מ כתבו דכתובתה מאתים, וכ"נ בר"ן וכמ"ש בחזו"א. וכן מבואר בתוס' פא. ד"ה הרוצה שהקשה דאמאי אין היבם מוכר את הנכסים, הרי בלית ליה לראשון תגבה מהיבם. וכתב הרע"א בתשו', הובא בלקוטים שם, להקשות דהו"ל לתוס' לתרוצי דלהכי האשה מונעת המכירה, כדי שתהי' לה כתובה מאתים. אלא שכתב דהתוס' מיירי דאצל הראשון היתה בעולה, ואית לה רק כתובה מנה גם מהראשון, ונתכוין למש"כ הריטב"א בזה. אכן מדברי התוס' מבואר דבכל גוונא כתובתה מאתים, והיינו משום דס"ל להתוס' דחיוב היבם הוא בהשלמת חיוב הבעל הראשון, כיון דהוא המשך האישות של אחיו, וכיון דהיו נכסים וחל חיוב על מאתים, תו גם במכרם היבם וליכא לנכסים נשאר חיובו מצד הבעל, ולהכי משלם כתובת מאתים.ומבואר להדי' שאיכא מחלוקת ראשונים אם למסקנה דאמרי' דלית לה מהיבם כתובה דאשה הקנו לה מהשמים, ואמרי' דבלית לה מראשון תקנו משני כדי שלא תהא קלה וכו', אם הויא תקנה בפ"ע לחייב כתובה ליבם אף דאשה הקנו לו מהשמים, וממילא כתובתה מנה, או דאמרי' דאה"נ אין חיוב עצמי של כתובה מצד היבם כיון דל"ה אישות דידיה, אלא דחייב בחיובו של בעל, כיון דלית לה נכסים מראשון, וממילא חיובו הוא כדין חיוב הבעל, וכתובתה מהיבם היא במאתים.
ובחקירה זו נ"מ גם באיכא נכסי לבעל הראשון, דמשלם כתובה מנכסי הבעל הראשון, ולא הצריכו חז"ל חיוב כתובה נוסף מצד אישות דהיבם [והיינו דע"י זה שהוא חייב בנתינת כתובה מנכסי הראשון מתקיים טעמא דשלא תהא קלה, כמבואר במאירי הנ"ל]. ויש להסתפק בהא דמגבי' מנכסי הראשון, אם הפי' הוא דחשיב כגביה מהיבם, דהא גם מצד אישות דיבם שייך חיוב כתובה מטעמא שלא תהא קלה וכו', ומיקרי דהיבם הוא המשלם. והנ"מ בזה לענין שיעור הכתובה, וכן אם חייב גם בתוספת כתובה דהראשון. ועי' בחי' הגר"ש היימן זצ"ל בכתובות סימן טז, שכתב דחשיב תשלום מחיוב דהיבם. ובזה תירץ' את קו' התוס' דאם תוציא ממשועבדים ל"ח גביה מהיבם, ור"ל כן בכוונת התוס'. ואח"כ חזר בו, דאין לשון התוס' משמע כן. ולפלא שלא הזכיר דחקירתו בגוונא דלית לה מראשון דגובה מהיבם, אם הוי חיוב דבעל או חיוב דיבם, היא מח' ראשונים כמבואר.
ובגמ' בכתובות נג: מבע"ל בבת יבמה אם יש לה מזונות, ואמרי' כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה, או דלמא כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אית לה תיקו. ועי' תוס' שם ד"ה בת יבמה דהספק הוא דוקא בלית לה מראשון וכו'. והר"ן שם פי' איפכא, דהספק הוא דוקא באית לה מראשון, אבל בלית לראשון ואית לה משני חייב היבם גם בתנאי כתובה. וכ"ה בתוס' שם בשם י"מ. ולכא' נראה דזהו ספק הגמ' אם בליכא לנכסי ראשון הוי חיוב כתובה מצד אישות דידיה, ולהכי יהיו לבתו מזונות ותנאי כתובה, והגמ' נשארה בתיקו. וברמב"ם בפי"ט מאישות הי"ד פסק דאין לה מזונות, וכתב המ"מ דמספק אין מוציאין. אך לו"ד המ"מ י"ל בפשטות דהר"מ ס"ל דאין חיוב עצמי של כתובה על היבם, וכדיבואר, ולהכי אינו חייב בתנאי כתובה. ועי' בשו"ע קיב ס"ה דאם לא היו לאחיו נכסים הבת ניזונית מנכסי אביה. ובבית שמואל שם סק"י כתב דהמחבר פסק כפי' הרא"ש והר"ן דבעי' הגמ' היא רק בהניח הראשון נכסים, ודלא כתוס' הנ"ל דבעי' הגמ' היא אפי' לא הניח נכסים, והיינו דבלא הניח נכסים הוי חיוב על השני וחייב גם בתנאי כתובה [ובצפנת פענח על הרמב"ם שם כתב דמיירי בבת שנולדה מביאת שוגג דיבם, וכנראה הוא מפרש דרק ביבם בביאת שוגג, דל"ה דין קדושין וכמש"כ לעיל, בזה אמרי' דעל בתו ליכא חיוב מזונות. והדברים מחודשים לפרש את הגמ' רק בכה"ג].
והנה בר"מ בהל' אישות פכ"ב הי"ד הביא את דין סוגין בהאי לישנא: יבמה שלא היתה לה כתובה או שמחלה כתובתה זכה בנכסי אחיו ומוכר ונותן כחפצו וכשיכנוס את יבמתו יכתוב לה כתובה מאה וכו'. וכבר הבאנו לעיל דכ"ה לשון השו"ע קסח ס"ט. וכתבו הפוסקים שם דהר"מ והשו"ע ס"ל דחיוב היבם בכתובה הוא רק בכתובה של מנה וכנ"ל. אמנם יש לדייק דהר"מ והשו"ע שם הביאו הך דינא דיש לה מהשני מנה, בגוונא דהיבם הוא הסיבה לכתובה ומצד המת ליכא כתובה, כגון שמחלה וכיוצא. וצ"ב דאמאי לא כתבו האי דינא באופן הפשוט דליכא נכסים מהראשון, וכדפרש"י בסוגיות הנ"ל ובש"מ כאן, ובעוד ראשונים. ואף דבלישנא דגמ' לא קתני דלית ליה נכסי, אלא דלית לה מראשון, מ"מ אמאי לא נימא כן גם בהך גוונא דלית לה נכסי מראשון, דחייב היבם, וממילא כתובתה מנה דהויא אלמנה ובעולה כלפיו [ובערל"נ ביבמות לט הרגיש בזה]. והרמ"א בשו"ע שם הוסיף בשם הטור גם גוונא דאין לראשון נכסים דיש לה מהשני מנה, אך המחבר הביא רק גוונא כנוסח הר"מ באין לה כתובה מראשון שמחלה או מכרה. וביותר צ"ע, דהשו"ע לעיל בסימן קסו ס"ד הביא כבר את הדין דמתני' דבאין נכסים לראשון יש לה משני, אך שם לא הזכיר השו"ע דיש לה משני רק מנה, ומשמע דיש לה מהשני מאתים, וצע"ג.
ונראה לחדש בדעת הר"מ והשו"ע דס"ל דהיכא דהיה חיוב כתובה מצד הבעל ורק דאין לו נכסים, דבזה ס"ל להר"מ והשו"ע דכתובתה מאתים, כיון דהכא חיובו הוא להשלמת חיוב הבעל. ולהכי הר"מ דייק דדוקא בכה"ג דמחלה כתובתה או דליכא כתובה מצד הראשון, דבזה חיוב הכתובה הוא רק מצד היבם שלא תהא קלה כו', להכי כתובתה מנה. והדברים נשנו להדיא גם בר"מ בפ"ב מיבום הי"ז, וז"ל יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה מפני שהיתה אסורה עליו והרי היא מותרת ליבם אם רצה היבם ליבם מיבם ואין לה עליו כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה כו' אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה או שמכרה לו כתובה או מחלה צריך היבם לכתוב לה כתובה "כשאר האלמנות". והנה סיפא דהר"מ מדוייק כן לשיטתו, דדוקא בלא כתב הבעל או מכרה או מחלה על הכתובה, אז צריך היבם לכתוב כשאר האלמנות, והיינו דאז דוקא כתובתה מנה. אבל בגוונא דאבדו נכסי הראשון, אפשר דה"נ תהא כתובתה מאתים. ומדוייק כן היטב בשו"ע דבסימן קסו ס"ד באין לראשון נכסים אכן יש לה מהשני מאתים, ורק בסימן קסח, דמיירי באין לה כלל כתובה מראשון, בזה יש לה משני חיוב חדש דכתובת מנה [והרמ"א הנ"ל הוסיף דגם באין לראשון נכסים דגובה מהיבם כתובתה מנה, וכן בטור בסימן קסח ובב"י שם ד"ה ומ"ש רבינו מפורש דליכא נ"מ בזה, ובכל גוונא, גם באין נכסים לראשון, דינה מהיבם רק בכתובת מנה].
וביאור הדברים נראה עפ"י הש"מ כאן בשם הרא"ה הובא לעיל, שפי' בקו' הגמ' מ"ט וכו' דכוונת הגמ' להקשות דליבעי ב' כתובות, חדא מצד חיוב הבעל ועוד מצד חיוב היבם. ובזה תירצה הגמ' דביבם דאשה הקנו לו מן השמים ל"ש חיוב כתובה. וא"כ י"ל דלמסקנה דבליכא לראשון דתקנו כתובה מהיבם שלא תהא קלה וכו', ה"נ שייך שיהיו שני חיובי כתובה, חיוב מצד הבעל וחיוב מצד היבם. וכ"נ בתו"י יבמות לט. וראה עוד בבית יעקב כאן. ולפ"ז י"ל בדעת הרמב"ם דס"ל דבזה מתחלק הדין, דהיכא דהיה חיוב כתובה מראשון ורק אין נכסים מראשון וא"א לגבות בפועל מנכסיו, בזה ה"נ חיוב הכתובה יכול להיות מצד חיוב הראשון ורק התשלום הוא ע"י היבם, ולהכי תהא כתובתה מאתים להשלמת חיוב הראשון. ורק באין לה כתובה מראשון או במחלה או מכרה כתובה, בזה חיוב הכתובה הוא רק מצד היבם, ולהכי כתובתה מנה.
ונמצא שיש בסוגיא ג' שיטות בראשונים. דעת הרשב"א והריטב"א דבכל גוונא שאין גביה מנכסי הראשון, ואף היכא דיש חיוב כתובה ממנו ורק אין לו נכסים, דגובה כתובה מהיבם, אך הכתובה היא מנה. ודעת הרא"ה והריב"ש בש"מ משמע דבכל גוונא כתובתה מאתים, דמיקרי גביה מהיבם להשלמת חיוב הבעל. אך דעת הרמב"ם והשו"ע היא לחלק בין שני אופנים שונים, דאם לא היה כלל חיוב כתובה מצד הראשון ויסוד הגביה הוא מצד חיוב היבם, דאישות היבם ג"כ מחייבת כתובה, בזה חיובו רק במנה. אבל היכא דיש חיוב כתובה מראשון, אף דאיכא גם חיוב מצד היבם, מ"מ לא פקע חיוב הכתובה מצד הבעל, וכיון דלית ליה נכסי בזה גובה מנכסי היבם להשלמת חיוב הבעל, וממילא כתובתה מאתים. וראה עוד מה שביארתי בזה בהערותי על הרשב"א כתובות הוצאת מוה"ק בסוף פרק שמיני.
♦
נוסח כתובת יבמה
ונראה מדוייק היטב כדברינו בלשון כתובת יבמה שהביא הר"מ בפ"ד מיבום הלכה לב: "וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחזו לה דהוו כתיבין בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה". והיינו דעיקר החיוב שעל היבם הוא בהשלמת החיוב שעל הבעל הראשון. ולדברינו נידון הר"מ בנוסח זה של הכתובה הוא בכל גוונא, וגם כשלמעשה לא יהיו לראשון נכסים, דמ"מ תיגבה מהיבם מאתים. א"כ מפורש ברמב"ם כדברינו בשיטתו, דחלוק בזה בתרי גווני הנ"ל, וכמש"נ.ולכאורה י"ל עוד נ"מ בזה, כגון באלמנה מהאירוסין דל"ל כתובה מהבעל הראשון אם תהיה לה כתובה מהיבם, דאם כל חיוב היבם הוא מחמת חיוב הבעל הראשון, הרי כה"ג לא יהי' חיוב כתובה. ויל"ע בש"מ פב: דמפורש בדבריהם דבאלמנה מהאירוסין גובה מהיבם כתובה מאתים שהרי היא בתולה, ומהנישואין גובה מהיבם מנה. ואפשר דאזיל בשאלה אם יש כתובה לארוסה ושייך לחייב את היבם במאתים מצד חיוב הבעל, או דס"ל דאף אם אין כתובה לארוסה, מ"מ יש לה מאתים מצד חיוב היבם בכתובה.
ויש לדון בזה מסוגיא מפורשת ביבמות פה. דמיבע"ל דבשניות, דל"ל כתובה מהבעל הראשון, אם יש לה כתובה מיבם. ומבואר בגמ' בצדדי הספק אם הוי כמו בליכא לראשון דתיקנו משני. ולהלכה פסקו הר"מ הנ"ל בפ"ב מיבום הי"ז והשו"ע בסי' קסח דל"ל מיבם. ומבואר למסקנה דחיוב היבם הוא המשך מחיוב הבעל, ובכה"ג דל"ל מבעל ל"ל גם מיבם. אכן י"ל דכ"ז היכא דל"ל כתובה מהמת מעיקר דין הנשואין, כגון בשניות דהוי נשואי עבירה. משא"כ היכא דליכא מהראשון מחמת שהיתה ארוסה לראשון וליכא כתובה לארוסה, דבזה י"ל דמ"מ יש לה כתובה מהיבם, ודמי להיכא דל"ל נכסים למת, דבזה שפיר חייב היבם. וזהו עיקר ספק הגמ' ביבמות שם אם בשניות לראשון דמי להיכא דל"ל נכסים למת [ולא נזכר שם אם הספק דוקא בהך גוונא דליכא נכסים למת, אלא דהגמ' מדמה דכמו דבליכא למת יש לה כתובה משני ה"נ בשניות, עיש"ה].
ויש להעיר לכאורה לשיטת הרא"ה הנ"ל דכשאין נכסים לראשון גובין מהיבם כתובה ושיעורה במאתים, ומוכרח דס"ל דחיוב כתובה דהיבם הוא מחמת חיוב הבעל, ולכן חיובו במאתים, דאצל הבעל היתה בתולה. ולפ"ז צ"ב ספק הגמ' גבי שניות, דלכאורה כיון דאין לה מהבעל, שהרי היא אסורה עליו, לא תהא לה כתובה מהיבם, כיון דכל החיוב הוא מצד הבעל. ומוכרח דגם לרא"ה איכא בכתובת יבם ב' החיובים, מצד הבעל ומצד היבם, וכדכ' התו"י ביבמות שם דס"ד דאיכא ב' כתובות. וכ"ה להדי' ברא"ה לפנינו פב: בקו' הגמ', וכמו שהבאתי לעיל, והרא"ה רק כתב דמשו"ה אית לה מאתים, אבל מודה דבגוונא דל"ל דין כתובה מראשון שייך לומר דתהי' לה כתובה מצד היבם, אלא דאז ה"נ כתובתה מנה. וזהו גופי' ספיקת הגמ' ביבמות. ולהלכה אף דפסקי' דבשניות ל"ל כתובה מהיבם, מ"מ י"ל דשאני התם כיון דהחיוב מהיבם הוא דווקא היכא דהנפילה היא מחמת אישות שמחייבת כתובה, וכמש"כ הבית שמואל שם בסימן קסח סק"ז דל"ש כה"ג טעמא דשלא תהא קלה וכו' עיש"ה. אבל היכא דהויא אישות המחייבת ול"ל לבעל הראשון נכסים דמגבי' משני, בזה ה"נ כתובתה מאתים, ול"ד לנפילה מנשואי שניות, וכמבואר. ולפ"ז באלמנה מהאירוסין [למ"ד דאין כתובה לארוסה] יש לדון דיש לה כתובה מהיבם, ותהיה לה כתובה מאתים כיון דהיא בתולה, וחיוב הכתובה הוא מצד היבם.
ועי' בצפנת פענח על הרמב"ם בהל' אישות פכ"ב הי"ד שביאר בסוגיא ביבמות דשניות דהספק הוא אם באין לה כתובה מנכסי בעלה הראשון צריך שיתן לה היבם הוא רק שצריך שישלים מה שבעלה הראשון היה חייב או שהוא חיוב חדש. והוסיף דתהיה נ"מ לגבי ארוסה או נתאלמנה מן האירוסין ואח"כ יבמה אם צריך ליתן לה כתובה. וכתב שם הצ"פ דשניה שאני, דכיון דקנסו אותה שלא ליתן לה כתובה הויא כמו שקיבלה, משא"כ בארוסה. וראה עוד בהמשך דבריו שם המסייעים למש"כ. ויתכן דהוא לשיטתו בפי"ט בד' הר"מ שם, שכתב דהספק בבת יבמה אם יש לה מזונות הוא דוקא בנתעברה מהיבם בביאת שוגג כנ"ל, והיינו דבזה דוקא מבע"ל, כיון דליכא תנאי כתובה מהיבם.
והנה הרמב"ן ורשב"א ביבמות שם, הו"ד במ"מ בהל' יבום שם, כתבו דהסוגיא ביבמות מיירי שמגרשה מיד ורצו לחייבה מצד הראשון, ובזה אמרי' דכיון דהיתה אסורה עליו אין לה כתובה משני. אבל הא ודאי בשכנסה היבם חייב לכתוב לה כתובה דאסור לשהות וכו'. והיינו דגם אישות היבם מחייבת בכתובה. ומה"ט העירו המ"מ והלח"מ שם על לשון הר"מ, דמשמע דאפשר לו לשהות ליבם עם אשתו בלא כתובה, עי' בדבריהם [ולפלא שבקובץ הערות יבמות שם בהשמטות לסימן לח נתעלמו ממנו דברי ראשונים אלו, שכ' שם דל"ש לחייב מטעמא דלא תהא קלה כו', דמטעם זה מחייבים רק אם הייתה לה כתובה מהראשון, עי' בדבריו, והם נסתרים מדברי הראשונים ביבמות שהבאתי].
והב"ח בסי' קסח, הובאו דבריו בב"ש שם סק"ז, כתב דס"ל להר"מ דמאחר שהראשון נשאה באיסור ל"ש בזה התקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, דהיבם בא מכח הראשון שהיה אסור לה, ולהכי אין לה כתובה. ובב"ח שם נראה ב' תירוצים, וז"ל דלא אסרו לשהות עם אשתו בלא כתובה אלא באשה שקנאה לו מדעתו של"ת קלה בעיניו להוציאה אבל זו שלא היתה לה כתובה מבעלה והקנוה לו מן השמים ושלא תהיה לה כתובה גם ממנו אינה קלה בעיניו להוציאה אי נמי איפכא באשה כשירה חששו כו' אבל זו שנישאת באיסור ולא היתה לה כתובה אין לנו לחוש אם תהא קלה בעיניו להוציאה. והב"ש נקט התרוץ השני שבב"ח, אך בתי' הראשון של הב"ח משמע דיש מקום לומר דביבם ליכא כלל חיוב כתובה מצד היבם כיון דהוי אישות מהשמים. ועכ"פ היכא דהוי נשואי עבירה אצל הבעל אמרי' הך סברא דכה"ג ליכא חיוב מצד היבם.
והנה באילת אהבים ע"ד התוס' הנז' בדף פא. שהקשו דמה נ"מ במכר הנכסים הרי תגבה מהיבם, כתב בתו"ד לחדש דכתובה מהיבם היא רק בנשאה ורוצה לקיימה, משא"כ בנשאה ורוצה מיד לגרשה, אינו חייב לתת לה כתובה בליכא לנכסי הבעל. ובזה כתב דנ"מ בישוב קו' התוס' בגוונא דאינו מתכוין להשאר עמה בנשואיה, עכתו"ד. ודבריו מחודשים לומר דכה"ג אינו חייב בכתובה, ובודאי כוונתו דבליכא נכסים לראשון בזה באנו לחייב את היבם בחיוב עצמי [דכל חיוב הכתובה כה"ג הוא מצד אישות היבם וכדפי'], ושפיר שייך לומר דחיוב זה שייך רק היכא דנשאה היבם, דאמרי' שלא תהא קלה וכו', משא"כ ברוצה לגרשה מיד אחר קיום מצותו. ויש להעיר על דבריו מדברי הראשונים ביבמות שהבאתי לעיל, שהרי כתב דהגמ' בבעי' בשניות מיירי דמגרשה אחר ביאה, ובזה מבע"ל דכיון דמראשון לית לה כתובה ה"נ מיבם וכו', הרי דבלא"ה גם היכא דבועל ומכוין לגרשה יש לה כתובה מהיבם.
ויש להביא את כל דברי ספר ההפלאה פב: שכתב כמה חידושים בסוגיא, וכל חידושיו תלויים במח' הראשונים שנתבארה אם חיוב הכתובה הוא מצד אישות היבם או מצד אישות הבעל וגובין מהיבם להשלמת חיוב הבעל. וז"ל ההפלאה: דאפי' אם היתה בתולה בבעל הראשון ולית לה [נכסים] אלא [בשווי] מנה מראשון אינה יכולה לומר דמנה הנשאר מן המת יהי' בעד מנה שני דבתולה ויהיה לה מן היבם מנה כיון דאין השני מחוייב באלמנה אלא מנה והרי אית לה מראשון מנה לא תקינו משני. ולכאורה דברי ההפלאה תלוים במש"כ אם נוסף חיוב גם מצד היבם, ואם היבם חייב מנה או מאתים. והמשיך ההפלאה וז"ל: נסתפקתי באם אין היבם רוצה לקיימה כלל רק שמיבמה לקיים המצות יבום ולגרשה וכ"ש במקום שאינה ראויה לחליצה וכו' אם תיקנו משני בלית לה מראשון כיון שאינו רוצה לקיימה [והאילת אהבים הנ"ל כתב דכה"ג ליכא לתקנת כתובה מהיבם], ולפ"ז יש מקום להסתפק אפי' באלמנה מן האירוסין שהיא בתולה אי תקינו לה משני מאתים דאפשר לומר דלא תקנו בביאת מצוה כלל אם רוצה לגרשה ולא תקנו אלא משום שמקיימה תחתיו ולאחר ביאה ראשונה כבר ה"ל בעולה ואין לה אלא מנה עכ"ד. הרי דההפלאה ג"כ דרך בדרך זו והוסיף בחידושו דאף ביבם שיבם בתולה, מ"מ כיון דעיקר חיובו בכתובה הוא לאחר הביאה דינה כבעולה. ונתכוין להערה זו בס' הערות להגריש"א זצ"ל בסוגין פב:. עי"ש שהביא את ההפלאה גבי ארוסה, והעיר דכיון דהכתובה היא מחמת שהיבם מקיימה, דעל ביאה ראשונה א"צ כתובה, וא"כ לגבי קיום אישות היבם היא כבר בעולה וכתובתה מנה, ולא ראה שההפלאה בעצמו העיר כן.
ובמאירי בסוגין מבוארים כמה מהספיקות של ההפלאה, וז"ל המאירי בפי' על המשנה: "ומ"מ אם אין שום נכסים מראשון פי' בגמ' דתקינו לה רבנן משני מנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הא כל שיש בנכסי הראשון מקצת כתובה כתבו מפרשי ההלכות שלא תקנו לה משני" עכ"ל. והיינו כנידון הראשון של ההפלאה, אך מטעם אחר דכבר ל"ה קלה בעיניו להוציאה. ואין להקשות דמ"מ הרי אמרי' בחיוב כתובה לא פלוג וגם היכא דל"ש ה"ט חייב בכתובה, כדאי' בתוס' לעיל לט: ד"ה טעמא. והרי זו קו' הגמ' מעיקרא מ"ט לא תיקנו כתובה מיבם, אף דאיכא נכסים מראשון וליכא טעמא דשלא תהא קלה, וכמש"כ בקוה"ע הנ"ל. וצ"ל דלאחר דאמרי' דביבם ליכא תקנת כתובה דאשה הקנו מהשמים, שוב תליא רק אם הויא קלה בעיניו להוציאה, אבל מעיקרא מקשינן דנימא דאיכא חיוב כתובה מיבם ושוב נימא לא פלוג אף אם ליכא טעמא דלא תהא קלה בעיניו להוציאה, כיון דהוא מחוייב מחמת נכסי הראשון, וכדפי'.
ובמאירי הוסיף: "שהרי אף באותו מקצת הופקע שאינה קלה בעיניו להוציאה שאינו רוצה לפחות מממונו כלום, ואם היו נכסים הרבה לאחיו אלא שלא היתה לה כתובה עליו כגון מוחלת מעכשו לכשימות או ארוסה ולא כתב לה הוא זוכה בנכסי אחיו וכשכונסה הוא כותב לה כתובה על כל נכסיו כשאר הנשים" עכ"ל. ומבואר במאירי כדברינו לעיל בשי' הרמב"ם והשו"ע דתרי גווני הם לדינא, חדא בלא הניח הראשון נכסים, וחדא באין לה כתובה מהראשון.
ומסיים המאירי: "ועכשיו נהגו שאף כשנשארו מן האח נכסים קורעין כתובה ראשונה ויבם כותב לה כתובה אחרת ומשעבד לה בה את נכסיו ועיקר כתובתה מנה, ויש כותבין בה מאתים ומזכירין בה שכתב לה אחיו וכו'" עכ"ל המאירי.
וראה עוד בפני יהושע על קו' התוס' פא. ד"ה הרוצה שהקשה כעי"ז, דהו"ל להתוס' לומר שיש נ"מ לענין תוספת כתובה. ועי"ש שדן אם אית ליה מיבם גם התוספת שכתב הבעל הראשון. אמנם בלשון הר"מ שם נראה דאית לה מהיבם גם התוספת, ובש"מ פא: נראה שהסתפקו בזה. ובשו"ת ר"י מיגש הנ"ל בסימן קלט כתב דמהשני אין לה התוספת. ותליא במש"כ אם החיוב דהיבם הוא להשלמת חיוב הבעל, וא"כ כל חיובי הבעל עוברים ליבם, וכפי שכתבנו דהנ"מ אם חיוב הכתובה הוא במאתים או במנה. והיינו דמח' הראשונים בזה היא בגדר תקנת חז"ל דיש לה כתובה מהיבם מנכסי המת, אם הוי חיוב כתובה חדש מצד אישות היבם, ומש"ה הוי מנה, או דחיוב היבם הוא להשלים את חובת הבעל, ומש"ה כתובתה מאתים. ואכן הר"י מיגש שם כתב דכתובתה מהיבם היא רק מנה דהוי חיובא דיבם. ולשיטתו כתב דאין לה מהיבם תוספת כתובה של הראשון, וכמש"נ.
♦
כתובת ארוסה
בגליון האוצר טבת תשפ"ב גליון ס' ביארתי בעמוד קכג ולהלן דחלוק חיוב כתובה בארוסה (למ"ד דיש לה כתובה או בכתב לה) מחיוב כתובה בנשואה, דבנשואה חיוב הכתובה חל כבר בנשואין אלא דזמן פרעונו הוא כשמגרשה או כשמת, אבל בארוסה חיוב הכתובה הוא על מה שאינו כונסה, וכל החיוב חל רק כשיגרשה. והבאתי ממש"כ בשו"ת עין יצחק אב"ע סימן עח תשובה מבנו הגאון בדורו זצ"ל ובו קונטרס גדול בענין כתובה, ובאות טו–א כתב דעיקר חיוב הכתובה חל בנשואין בתנאי של מיתה וגרושין. ובאות כ סעיף ב כתב כדברינו, דבארוסה אינו חייב בקבורתה, דאינו מתחייב כלל בכתובה קודם המיתה וכו'. והביא דהפנ"י לעיל מג. כבר חילק בין כתובת ארוסה לנשואה לענין זה, דבארוסה כל החיוב מתחיל במת או בגירשה, משא"כ בנשואה החיוב מתחיל מעת הנשואין.ומצאתי סיוע גדול ליסוד דברינו בחילוק בין כתובת ארוסה לנשואה מדברי הרשב"א כתובות מג: [עמוד שפה במהדו' מוה"ק], שכתב וז"ל: דאין כתובת ארוסה ואפילו כתב לה אלא כדי שלא תצא בלא כלום אילו נתגרשה או נתאלמנה מן הארוסין אבל מכיון שנשאת אינה גובה מן הלקוחות אלא מנישואין ואילך ואפילו בכותב מן האירוסין שלא כתב לה זה אלא משום חשש מיתה וגרושין קודם נישואין הא אילו היו בטוחים שלא תתאלמן ושלא תתגרש מן האירוסין לא היה כותב לה כלל והילכך כבאה לכלל נשואין כאילו מחלה שעבודה דמן הארוסין דאומדן דעת שניהם הוא וכו'. ומפורש ברשב"א דבכתב לה מהאירוסין, אם נישאת כאילו מחלה על הכתובה שנכתבה בארוסין. והביאור נראה למש"נ, דבאירוסין כל חיוב הכתובה יחול רק כשיגרשה או במיתה, ואילו ידעו שלא יתגרשו ולא תתאלמן לא היה כותב לה כלל. והיינו דבארוסין ל"ה חלות חיוב כתובה כעת, אלא כל החיוב חל רק אם תתגרש או תתאלמן, ולהכי בנשואין הוי כאילו מחלה, וכעת הויא כתובה חדשה שחלה בנשואין לזמן מיתה וגרושין, וכמש"נ.
ובתוס' מהר"ם יבמות סה: כ' דבר חדש, בהא, דבתרי זימני הוי חזקה ונימא דלמפרע נוכיח דהיא עקרה ולא תהא לה כתובה. וכ' דלענין כתובה אזלינן בתר נישואין, וכיון דבשעת נישואין אישתעבד לה לא פקע אותו שיעבוד ואע"ג דאיגלי למפרע שהיתה עקרה, ע"כ. ומבואר דס"ל דבנשואה חיוב הכתובה חל כבר בנשואין.
ובחזו"א (אב"ע סימן נו סקט"ז בסופו בסוגרים) הסתפק אם בחוב כתובה אמרי' למפרע הוא גובה והזכיר דבזרק חץ ל"ש למפרע גובה, דחובו הוא משעת ההיזק. והביאור נראה דלמפרע גובה שייך רק בשעבוד דחוב דהוי מקצת קנין, משא"כ בשעבוד נכסים לצדקה וקרבנות, דהוי מגדר ערבות, הוי שעבוד למצוה ולא מגדר קנין ול"ש בזה למפרע גובה. ועד"ז נראה ברע"א ב"ק לג, ב, שכתב דל"ש למפרע גובה גבי קנס. ובזה יש ליישב מה שהקשה הגר"ח מבריסק בשעוריו בגיטין כ, ב לענין היכא דגירשה בטס של זהב, דאמרי' שם דקיבלה גט וכתובה, דנימא דכיון דבע"ח למפרע גובה הויא הכתובה שלה למפרע וממילא הטס של זהב שלה, ואין כאן נתינת גט. אך י"ל דשאני כתובה, דהחיוב בפועל הוא משעת הגירושין והנשואין והיא סיבת החיוב, ול"ש בזה לומר למפרע גובה, וכדברי החזו"א הנ"ל. ובשו"ת הרא"ש כלל חמישים סימן ח כתב דבכתובה ל"א למפרע גובה, כיון דאינה נפרעת אלא בשבועה ושמא לא תשבע, הלכך אפי' נשבעה אח"כ לא חיילא למפרע, ואכ"מ.
♦
נכסי צאן ברזל
ויש להעיר בעיקר תק"ח דחיוב כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, דהבאתי בתחילת המאמר דהמאירי ביאר דאף אם היבם משלם מנכסי בעלה הראשון מתקיימת בכך תק"ח דלא תהא קלה בעיניו להוציאה, דמ"מ משלם מה שזכה מהראשון. ולפ"ז יש להעיר דאמאי לא אמרי' דכיון דיש לבעל נכסי צאן ברזל (והראשונים כתבו' דרוב הנשים מביאות נכסי צאן ברזל), ואם יגרשה חייב להחזירם לאשה, וא"כ לא תהא קלה בעיניו להוציאה. וצ"ל דנכסי צ"ב חשיב דהוא מחזיר את נכסי האשה, ומשו"כ לא ימנע מלגרשה, ואינו דומה לתשלום כתובה. וכבר הארכתי באוצר גליון ס' טבת תשפ"ב עמוד קכו דנחלקו הראשונים אם הבעל הוי כבעלים על הנכסי צאן ברזל או דהוי של האשה עם זכות לבעל ובמתה האשה הבעל יורשה. ומצינו עוד סתירות בראשונים בענין בעלות בנכסי צ"ב, דברא"ש בכתובות פ"ה סימן לד גבי מורדת דספק בגמ' כתובות סג אם מפסידה צ"ב. וכתב הרא"ש, וכ"נ ברמ"א סימן עז ס"ג, דהקרקעות של צ"ב הם בחזקת האשה, ודלא כריב"ש סימן שסב דהוי בחזקת הבעל. והריטב"א לעיל סג. כתב דיחלוקו. והרא"ש בפ' החובל סימן ט כתב דבחבלה באחרים מוכרין לשלם מנכסי צ"ב, וסותר לרא"ש ביבמות פ"ז סימן יג דהבעל הוי מוחזק.ובבית מאיר (אב"ע סימן צא ס"ד) כתב דנכסי צ"ב אינם של הבעל בחיי האשה, וזוכה בגוף אחר מיתתה מדין ירושה, אבל מחיים יש לבעל רק קניין פירות, ואלמוהו מחמת האחריות שלא תוכל האשה למכור נכסים אלו. והוכיח כן מהא דאלמנה גובה מזונות מנכסי צ"ב שהבת הכניסה לבעלה, עי' ב"ב קלח ע"ב בסו"פ יש נוחלין וברשב"ם. והוסיף הב"מ דלהכי במתה הוי ירושה לבעל דזוכה בגוף ואינו חוזר ביובל, אבל אם הבעל היה כלוקח שצריך להחזיר עם פרעון הכתובה יחזור ביובל. ובחזו"א אב"ע סימן עה סקי"א תמה על הבית מאיר דנכסי צ"ב הוי של הבעל גם בחייה ומשלם כנגדם, והוכיח מיבמות סו: דמאכיל בתרומה ויוצא בשו"ע לאיש. ומה"ט כתב שם דחוזר ביובל כדין מתנה, ולשיטתו בסימן צז סק"ה שכתב דבמתה האשה הוי של הבעל, וא"צ לזה לדין ירושה לבעל.
ולקושטא דמילתא הבית שמואל בסימן צא סק"ט וסימן צג סק"י הביא מח' להלכה, דהמהרי"ק מפרש בגמ' סוף פרק יש נוחלין דרק מנכסי מלוג האלמנה ניזונית, משא"כ בהכניסה הבת לבעלה נכסי צ"ב אין האלמנה ניזונית מהם, כי הבעל הוי לוקח מחיים והוי נכסים משועבדים אליו, ואין גובין מזונות ממשועבדין. ובנתיבות על רבנו ירוחם כתב דניזונית אף מנכסי צ"ב. והב"מ שם סובר כדברי הנתיבות, אך החזו"א שם מסיק כדברי המהרי"ק הנז' ואין האלמנה גובה מזונות מנכסי צ"ב. ומצאתי ביד רמ"ה סופי"נ שם שכתב להדי' כדברי הנתיבות והבית מאיר דאלמנה ניזונית מנכסים של נדוניא צ"ב שהכניסה הבת [ובתוס' רי"ד שם משמע דאינה גובית אף מנכסי מלוג, ובשו"ע סימן צג ס"ד פוסק דאלמנה גובה מזונות מנכסי מלוג שהכניסה הבת לבעלה].
והחזו"א בסימן עה שם הוכיח כדבריו מכתובות מז דבכתב לבתו צאן ברזל בארוסין ומתה קודם הנשואין דלרבנן איכא אומדנא שלא כתב לבעל אלא על מנת שיכנוס, ולרבי נתן ליכא האומדנא. כ"ה לפרש"י שם, ודלא כפי' ר"ת דמיירי בנשואה. וקשה, דהרי אין הארוס יורש ארוסתו וע"כ דהוי כמכירה לבעל ומתחייב שאם יגרשה תגבה דמיהם ובמתה לא הגיע זמן הפרעון. ואכן קו' החזו"א היא קו' הרשב"א שם מז: דאין הבעל יורש את הארוסה, ותירץ הרשב"א דבנכסי צ"ב זכה הבעל משעת כתיבה וכו'. וכ"כ הרמב"ן. והו"ד הרשב"א בש"מ, והעתיקם באב"מ בסימן נב (וע"ע שם סימן צ סק"ד) דמוכח דנכסי צ"ב לבעל, וכשמתה אשתו ל"ה לבעל מדין ירושה, אלא דלא הגיע זמן הפרעון עד שתנשאי לאחר.
וצ"ע, דא"כ אמאי ארוסה אינו חייב בקבורתה כדאי' בגמ' נג, א, ולתוס' שם קבורתה הויא כנגד נדוניה, ואף דבארוסה אינו יורשה, אבל להרשב"א הנדוניה הויא של הבעל משעת כתיבה. וצ"ל דרק מה דהוי לבעל בשעת מיתתה מדין ירושה, בזה קבורתה כנגדה, אבל בצ"ב בארוסה, דהוי לבעל כלקוח ומתנה משעת כתיבה, אינו חייב כנגד זה בקבורתה. ובגמ' אמרי' הטעם משום דאיכא למדרש כתובה, והיינו דכיון דאינה נשאת לאחר, שהיא מתה, שוב מעיקרא הנכסי צ"ב לארוס, אף דאינו יורשה וכמו שביאר הרשב"א. אכן יש לתמוה, דא"כ גם בנשואה אמאי חייב בקבורתה, כשמתה כנגד הנדוניה, הרי כבר זכה משעת כתיבה ול"ה כלל מדין ירושה לכמה ראשונים הנ"ל. וא"כ אמאי חייב בקבורתה כנגד נדוניה, הא איכא למדרש כתובה, ולאב"מ ל"ה לבעל מדין ירושה כלל.
ונראה בשיטת הרשב"א דאכן דין צאן ברזל לבעל חלוק בנשואה מבארוסה. דבארוסה כתב הרשב"א דזוכה משעת כתיבה, דבזה ל"ש רווח ביתיה, וגם דמעיקרא הוי כמתנה לארוס שיחזיר אם יגרשנה, וכיון דמתה פטור מלהחזיר. ולהכי ל"ש לומר דכנגד זה חייב בקבורה, כיון דהוי כלקוח בעלמא. אבל בנשואה הוי בכלל הכתובה והוי דין אחד, דמקבל הפירות כל ימיה עד שיגרשה או עד שימות, ואם מתה היא איכא למדרש כתובה והבעל יורשה. ולהכי בזה חלוק בין ארוסה לנשואה, דבארוסה במתה הוי צ"ב דבעל ולא בעי לדין ירושה, דבארוסה שמתה הנכסי צ"ב לבעל כי לא מטא זמן חיובא ולא בעי לדין ירושה, אבל בנשואה במתה בעי לדין ירושה. ושפיר ניחא דהגמ' מז, דמיירי על ארוסה, אכן לא בעי לדין ירושה וכדברי הרשב"א שם עפ"י האב"מ הנ"ל, אבל בנשואה הוי מדין ירושה, ולהכי דוקא בנשואה אמרי' דקבורתה כנגד נדוניה כיון דיורש נכסי צ"ב. אבל בארוסה לא הגיע זמן פרעון נכסי צ"ב, ושפיר ל"ש לומר דקוברה כנגד נדוניה. ונמצא דבארוסה ליכא חיוב קבורה כנגד נדוניה כיון דאיכא למדרש כתובה, ובנשואה אמרי' דקבורתה כנגד נדוניה, ול"א דכיון דאיכא מדרש כתובה הויא הנדוניה של הבעל. דאכן יש לחלק דבארוסה בנכסי צ"ב היכא דמתה הוי לבעל מדיליה ולא מדין ירושה, משא"כ בנשואה הוי לבעל מדין ירושה, ולהכי קבורתה כנגד נכסי צ"ב. וניחא היטב דדיוק האב"מ מהרשב"א וש"ר לעיל מז דנכסי צ"ב לבעל ל"ה מדין ירושה הוא בנתן לו האב בעודה ארוסה, דלהכי לרבי נתן נכסי צ"ב הוי לבעל אף דאינו יורשה, אבל בנשואה ה"נ צ"ב לבעל מדין ירושה ולהכי אמרי' דקבורתה כנגד ירושת הנדוניה. ובזה ניחא גם הסתירה ברמב"ן, דבכתובות מז ולהלן פא כתב כרשב"א דנכסי צ"ב ל"ה מדין ירושה, ומ"מ כתב דבנשואה קבורתה כנגד נדוניה. ועמד בזה בשעורי רבי שמואל ביבמות לח עמוד רסג ונשאר בצ"ע עי"ש. ולדברינו ניחא היטב. ונראה דנ"מ למח' הפוסקים הנ"ל אם מוציאין למזנות אלמנה מנכסי צ"ב של הבת, די"ל דבארוסה, דהוי של הבעל בכתיבה, אין מוציאין, אבל בנשואה, דהוי לבעל לרווח ביתיה אבל האשה בת האלמנה היא הבעלים שפיר מוציאין ממנה למזונות, וכן נ"מ אם חוזר ביובל דבארוסה הוי כלקוח וחוזר ביובל, משא"כ בנשואה במתה דמקבל מדין ירושה אינו חוזר ביובל, וכדברי הבית מאיר וכמש"נ.
♦ ♦ ♦