ישיבת פחד יצחק ירושלים
קיום השטר בחתומיו
במשנה כתובות דף י"ח: "העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו וכו' נאמנים. ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים". ובגמ': "אמר רמב"ח לא שנו אלא כשאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים. אמר ליה רבא לאו כל כמיניה, כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא, והא אמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד" וכו'.וברש"י: "בשלמא רישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ועלייהו סמכינן, כולה חדא הגדה היא דהא באותו דבור בכדי שאילת שלום קאמרי אבל אנוסים היינו, אבל הכא לאו אפומייהו סמכינן."
וצל"ע, הלא עדותן פסולה, דהא מדאו' הם אינם נאמנים לחזור ולהגיד קטנים היינו ולפסול בזה את השטר, והא דצריך לקיומו אינו אלא מדרבנן, א"כ כיצד הם נאמנים לפסול את השטר ע"י צירוף עדותם לקיום. ועוד, שצריך להבין מה מועילה ההגדה כאחת של הקיום וביטולו, לגבי הא דאין חוזר ומגיד. הלא אף אם נזקק לקיום השטר, מ"מ לעדות שאין השטר מזויף וחתום בכתב ידו יתקבלו דבריו, ולחלק העדות שפוסל בה את השטר לא יהיה נאמן, מאחר שלכאורה אלו שתי עדויות נפרדות ללא קשר שמחייב לקבל את שתיהן.
ובתוס': "וא"ת ולמה נאמנים והלא מיגו במקום עדים הוא, דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו. וי"ל כיון שהצריכו חכמים קיום, הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה, כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים או אנוסים היינו, אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים, כיוון דכבר מקוים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר".
והנה לכאו' תלו בתוס' את כוחם של העדים לפסול את השטר, בתקנת חכמים שהזקיקוהו קיום, ומכיוון שהם הכשירו את השטר בדבריהם, ומיד תוך כדי דבור העידו שחתמו באונס, וממילא השטר פסול, נאמנים. אמנם צריך להבין מנין לתוס' לחדש שתקנת קיום היא תקנה להכשיר את השטר, ולא תקנה ספציפית נגד שטרות מזוייפים.
והנה, בברייתא נחלקו ר' מאיר ורבנן האם העדים החתומים יכולים לפסול את עדותם שבשטר, לדעת רבנן כן, והיא הדעה המובאת במשנה, ודעת ר"מ היא שאינם נאמנים. ובגמ': "בשלמא לרבנן כי טעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא לר' מאיר מ"ט בשלמא פסולי עדות מלוה מעיקרא מידק דייק ומחתם וכו', אלא אנוסין מאי טעמא וכו'. אלא טעמא דר"מ כדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו".
ובתוס' פי' ר"ת ור"י את דעת ר"מ, שלא פסלו את השטר לראיה כל עוד לא נתקיים בבי"ד. אלא שנתנו לנתבע זכות לדרוש קיום, ומכיוון שהוא לא טען ודרש, הוא לא יכול לטעון פרוע במיגו דמזויף, שהשטר לא עמד תלוי עד להודאתו של זה. וכן עדים, אע"ג דאלימי, לא פסלי שטרא במיגו. ולשיטתם, שתלויה נאמנות העדים להכחיש את השטר, בתקנ"ח של קיום.
ונראה לבאר על פי מה שיצא לאור ביחוד במח' רבי ורבנן לקמן במשנה, זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי, צריכין לצרף עמהם אחר דברי רבי. וחכמים אומרים אינם צריכין לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. ובגמ' שם פי' כשתימצי לומר לדברי רבי על כתב ידן הם מעידים, לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים. וברמב"ם פסק כדברי חכמים, וחידש בפ"ח מעדות שצריכים העדים כאשר הם באים לקיים את השטר, לזכור את עדותם הכתובה, שעל מנה שבשטר הם מעידים. ואם שכחו את העדות אין קיומם קיום, כי הם לא יכולים להעיד על חתימת ידיהם, כמבו' בתוס' שם שאין עדותם של העדים עצמם, אלא על מנה שבשטר.
ומכאן מתבהרת לה ההבנה דלרבנן עדות העדים תלויה ועומדת עד אחר הקיום, ואין לעדות זו שבשטר משמעות מעשית כלל, כעדות שלא נגמרה ונחקרה עדיין בבי"ד, מאחר שמדרבנן חיישינן לזיופי. הלכך שונה הקיום ע"י העדים עצמם מקיום ע"י עדים אחרים, דאילו נתקיים השטר ע"י עדים אחרים, נסתיימה עדות העדים בחתימתם על השטר, ודנים ע"פ עדותן הכתובה. אך אם לא הצליחו לקיים את השטר, ונזקקים לעדים החתומים עצמם שיעידו על חתימת ידיהם, מתברר שהם לא סיימו את עדותם בשעת החתימה על השטר, והם ממשיכים להעיד בפיהם בפני בי"ד, ע"מ להכשיר את העדות.
עד כדי כך, שלדעת רבנן שבעדות הקיום הם מעידים כהמשך ממש של עדותן שבשטר ועל מנה שבשטר הם מעידים, וצריכים, לדעת הרמב"ם, לזכור את העדות שעליה העידו בשטר.
וראיה לדבר, הא דאי' בראשונים ובפוסקים לחלק בין פסילת השטר ע"י העדים עצמם, שצריכה להיות בכדי דיבור לקיום השטר, לערעור ע"י עדים מקיימים אחרים, שלא צריך להיות בכדי דבור לקיום השטר (ובשו"ע סי' מ"ו סעיף ל"ז ובמ"ע שם)
ומכיון שתקנו לקיים את השטרות, ובתקנה זו חשדו בכל שטר שהוא מזויף, לכן כאשר יחד עם קיום העדות תוכ"ד מעידים על פסלותם, לא נחשב הדבר כחזרה על העדות, כי עדותם לא נתקבלה בבי"ד עד לרגע זה ממש.
אמנם, בעדותם הם מכשירים את העדות שבשטר, לענין זה שהוא נחשב שטר כשר ונפרעים בו מבע"ח. וזה מחמת שהם סילקו את ידיהם מהעדות, כבר בחתימתם על השטר. וממילא אין חקירתם של העדים עכשיו, חקירה כחקירת עדות על פה שבמהלכה יש לעדים יכולת לומר בדאין אנן, ולחזור בהם מכל העדות. שהרי מבחינתם, הם סיימו להעיד כבר בחתימתם על השטר, וסילקו ידיהם מן העדות, וממילא חלק זה של עדותן הסתיים כבר, ובאמת התקבל בבי"ד מיד כאשר הוא מתקיים, וכאילו נדרש ונחקר כבר אז. אבל הם יכולים כעת להעיד ולעקור את כשרותם כעדים, שעל זה בי"ד דנים ולא קבלו עדיין את עדותם.
ואף הטלת הספק בכשרות השטר, אינה מאפשרת לעדים לומר בדאים היינו, 'שטר אמנה הוא', שזו הטלת פגם בעצם העדות. שאילו היה השטר מתקיים בידי אחרים, הם היו גוזלים ממון ע"י עדותם זו שבשטר. והם לא נאמנים לזה, כשם שהם לא נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון, שהיא השמת עצמם רשעים. וזאת, בשונה מעדות על פה, שכל עוד לא נחקרה יכולים לבטל עדותם מכל וכל ולומר בדאים אנו.
וע"כ אינם חוזרים ומגידים, שדנים אותם כספק פסולים כל עוד לא נתקיים השטר, וממילא לא נגמרה עדותם. אמנם כל זה בתוכ"ד לעדות הקיום, שהם לא מעידים את עדותם מחדש, אלא מקיימים ומחיים אותה בלבד, ומשלימים את העדות בעמידה לפני בי"ד. ונאמנים בצורה של פה שאסר, שדן את כל דבריהם לדבור אחד על כשרות העדות, שמתקבל בתורת עדות שני עדים.
והנה כתב הרמב"ם פ"ג מעדות: "דין תורה שאין מקבלים עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, אלא מפי העדים, שנ' ע"פ שנים עדים, מפיהם ולא מכתב ידן. ומדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר, אף על פי שאין העדים קיימין, כדי שלא תנעל דלת בפני לווין". ובלחם משנה שם פי' שפסל הרמב"ם עדות שבשטר מדאורייתא דווקא במקום שאין העדים קיימין, אבל אם הם לפנינו עדותן כשרה, וכדעת ר"ת ביבמות ל"א, שלא כפי' הטור עי"ש.
והוא לשיטתו לעיל, שפי' בדעת רבנן שעדים על מנה שבשטר הם מעידים, וצריכים לזכור את עדותן שבשטר. וממילא עדים שמקיימים את כתב ידם בבי"ד הוי עדות מן התורה, שמעידים בפיהם על מנה שבשטר, ומחיים את העדות החתומה. משא"כ אם נתקיימה עדותן ע"י עדים אחרים, הוי עדותן מן הכתב, וכשרה רק מדברי סופרים. וראיתי שכן פי' הב"ח סימן מ"ו ס"ק ל"ז את דעת הרמב"ם (אמנם לדבריו שם קשה כיצד פסק השו"ע שלא כר"ת, ומ"מ פסק כדברי הרמב"ם שצריכים העדים לזכור את העדות).
♦ ♦ ♦