פתח תקווה
הפקר ומעשרות בשביעית
יש לדון באדם שעובר ליד חצר או שדה בשביעית ויש בה פירות שהם הפקר בשביעית, אלא שהבעלים לא הפקירם, האם מותר לו לקחתם, ואם כן – האם צריכים לעשר אותם, ואם כן – איזה מעשר, האם מעשר שני או מעשר עני. ונראה לברר עניינים אלו בס"ד.♦
האם הפירות בשביעית מופקרים מאליהם או רק אם הבעלים הפקירום
ידועה מחלוקת המבי"ט והב"י לגבי חיוב מעשרות בשביעית בפירות שלא הפקירם. המבי"ט (הובא בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"ג) כתב: "וא"ת דמשום דפירות ישראל הם הפקר לכל - פטירי, אבל גוי דאינו מפקירם והוא מוכרם יהיה חייב, אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירם בשנת השמטה יהיה חייב במעשרות, הא רחמנא אפקרא לארעיה לעניים ולעשירים והכי נמי בגוי" עי"ש. וכן נראה מדברי הרדב"ז בהלכות מתנות עניים (פ"ו ה"ה) שכתב: "כבר נתבאר כי ההפקר פטור מכל הדברים ושנת השמטה אפקעיתא דמלכא הוא שיהיה הכל הפקר" ע"כ, הרי שנקט שהשביעית היא אפקעתא דמלכא.אולם הב"י בתשובתו (אבקת רוכל סי' כ"ד) כתב: "כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות. ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירם כו', יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו, דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקריה. ואפילו אם תמצי לומר דפטורה, איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה מה שאין כן בשל גוי" ע"כ.
ופשטות דברי הב"י מורים דס"ל שפירות שביעית אם החזיק בהם ולא הפקירם אינם מופקרים מאליהם, ואסור לכל אדם ללוקטם וגם אינם פטורים ממעשרות, וכן הבינו מהרי"ט (בח"א סי' מ"ג) ורוב האחרונים.
אולם יש ראיות רבות לדעת המבי"ט ששביעית היא 'אפקעתא דמלכא', וגם אם לא הפקיר את הפירות – הפירות מופקרים מאליהם.
במשנה בשביעית פ"ד מ"ב נחלקו ב"ש וב"ה שלדעת ב"ש אין אוכלין פירות שביעית בטובה ולדעת ב"ה אוכלין בטובה ושלא בטובה. ונחלקו המפרשים בביאור הדברים. הרמב"ם בספ"ו משמיטה כתב: "בטובה כיצד שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה" ע"כ. ולפ"ז קאי אנותן שהוא נראה כעושה טובה עם המקבל ואעפ"כ שרו ב"ה. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפה"מ בעדיות פ"ה מ"א, וז"ל: "ופירוש בטובה דרך גמילות טוב כמי שעושה לו צרכו או עשה עמו חסד במה שהניחו לאכול מפירות ארצו כמו שנתבאר ברביעית דשביעית" ע"כ.
המאירי בעדיות שם פירש את הדברים לדעת ר' יהודה ששונה חילוף הדברים שב"ש אומרים אוכלים בטובה ושלא בטובה, וב"ה אומרים אין אוכלים בטובה, דקאי מענין עשיית סחורה. וז"ל: "כבר ידעת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא מתורת הפקר ומתוך כך אין פורעין מהן את החוב וכו', ומ"מ לדעת ב"ש מאכילין לאחרים מהן אפילו בטובה כלומר למי שעשה לו חסד אע"פ שדומה במקצת לפרעון חוב וכ"ש שלא בטובה וכו' ובזו הלכה כב"ש" עי"ש. וכונתו שאין בדבר זה משום עשיית סחורה ופרעון חוב.
הר"י בן מלכי צדק בשביעית שם פירש שאין מחזיקין טובה לכלום בן אדם ואפילו לבעליהן דרחמנא אפקרינהו ע"כ. והביאו הרי"ד בתוספותיו לע"ז (נא ע"ב) וכן הסכים שם ובפסקיו שם. וכ"כ הר"ש (במשניות שם). ולא פירשו מה איסור יש אם מחזיק טובה על אף דרחמנא אפקרינהו. אולם הרא"ש בפירושו לשביעית שם הוסיף על דברי הר"ש: "ואם מחזיק טובה נראה דמן השמור הוא מלקט: ע"כ. ומבואר דלא מיירי בשמור באמת, אלא שאם מחזיק טובה נראה כשמור לדעת ב"ש, ומ"מ לב"ה מותר להחזיק טובה ולא חיישינן להכי.
והראב"ד בפירושו לתו"כ (אות ה') פירש: "ב"ש אומרים אוכלין פירות שביעית שלא מן הטובה פי' דהיינו מן השבות בארץ אבל מן השמור שהוא צריך להחזיק טובה לבעלים לא יאכל" ע"כ. ומבואר דבטובה היינו ממש מן השמור. והוא הדין דאיתא לעיל מיניה בתו"כ מן השבות את אוכל ולא מן השמור, וכן כתב הראב"ד שם, ולדעת ב"ה אין איסור לאכול מן השמור לדבריו. אולם בעדיות גרס הראב"ד בפירושו בש"א אין אוכלין 'אלא' בטובה, וכתב שהטעם הוא דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל לכנס בשדה חבירו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו אבל מן התורה ודאי מותר דכתיב ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם ע"כ. וכן הרמב"ן והר"ן בע"ז (נא ע"ב) הביאו את פירוש הראב"ד בזה דמה שאמרו אין אוכלין אלא בטובה היינו טובת דברים כדי שלא יהו רגילים בכך עי"ש. ולפ"ז לב"ה מותר ליכנס לשדהו אפילו שלא מדעתו דלית להו הגזירה הנ"ל, אלא מותר כדין התורה.
והנה מדברי הר"י בן מלכי צדק, הר"ש, הרי"ד והרא"ש הנ"ל, מתבאר כדברי המבי"ט, דלדעת הב"י אדרבה צריך להחזיק לו טובה על זה שקיים המצוה והפקיר, דבלי זה לא היה מותר לאכול מהפירות, אלא ע"כ שהפירות הם הפקר גם ללא הפקרת הבעלים ולכן א"צ להחזיק לו טובה, ואם מחזיק לו טובה נראה כמשומר. אלא שלכאורה אפשר לומר שב"ה דס"ל שמותר להחזיק טובה זה משום דפליגי בזה גופא, שלדעתם יש חובה להפקיר, ולכן מותר לו להחזיק טובה. אולם אין נראה כן מדברי הראשונים הנ"ל, משום שאם כן הו"ל לפרש בדעת ב"ה כן שהם חולקים בעצם על סברת ב"ש, ומשתיקתם בדעת ב"ה נראה ברור שב"ה ס"ל שגם אם מחזיק לו טובה לא הוי כמשומר, אע"פ שהם מודים בעצם שרחמנא אפקריה. וכן פירש להדיא התפארת ישראל בעדיות פ"ה אות י"ד בדעה זו, דאפילו מחזיק לו טובה לבעל השדה על שהרשהו לכנוס וללקוט הפירות אפ"ה שרי ולא מחזי כאוכל משמור עי"ש. וא"כ הדרא ראיה לדוכתא מדברי הראשונים הנ"ל ששביעית אפקעתא דמלכא ורחמנא אפקריה.
וכן מתבאר מדברי הראב"ד בעדיות והרמב"ן והר"ן בע"ז נ"ב שכתבו שמדין תורה מותר לאכול ללא ידיעת הבעלים ולפרוץ בה פרצות, ולדעת ב"ש מדרבנן גזרו בזה אטו שאר ימות השנה, ולדעת ב"ה לא גזרו ומותר גם מדרבנן. ומבואר שאף שלא מפקיר את שדהו ואף אינו רוצה שיכנסו לשדהו מותר לכל אחד לפרוץ פרצות ולאכול מהפירות.
ומהרי"ט שם הביא ראיה חזקה לשיטת אביו מהגמ' בנדרים מב ע"ב גבי המודר הנאה מחבירו בשביעית שאוכל מהפירות הנוטות ולא נכנס לשדהו ממש, ושאלה הגמ' כמו שהפירות הם הפקר ומותר לו לאכול כך גם הקרקע 'רחמנא אפקרא' עי"ש. והפאת השלחן (סי' כ"ג אות כ"ט) דחה ראיה זו, דבגמ' דידן כתוב ארעא נמי אפקרא ולא גרסינן 'רחמנא' וא"כ אפשר דקאי אבעלים עי"ש. אולם אין דבריו נכונים כלל, חדא דבכל הראשונים איתא 'רחמנא' אפקרא. כ"ה בר"ן, רא"ש, תוס', ראמ"ה, מאירי, רא"ם בשטמ"ק, רי"ד, ריא"ז, וכ"ה ברמב"ם בפה"מ ובחיבור פ"ו מנדרים עי"ש. ועוד שהכס"מ על הרמב"ם שם העתיק את גירסת הגמ' רחמנא אפקרא והביא את דברי הר"ן עי"ש, וא"כ גם הוא גרס כן. וביותר מפורש כן בריא"ז שם, וז"ל ואם בשביעית הדירו ה"ז מותר לאכול מן הפירות הנוטין חוץ לגבולין שלא כל הימנו לאסור פירות שביעית שהתורה הפקירתן לכל ואינן ברשותו ע"כ. וזה מפורש להדיא כמו שמתבאר מדברי כל הראשונים הנ"ל שהתורה הפקירה ואינו תלוי בו כלל.
ואע"פ שהרמב"ם ושא"ר מנו מצות עשה להפקיר ולהשמיט את הפירות והקרקע – אינו קשה כלל, דזה הוי דומיא דמצות תשביתו שאור מבתיכם, שלדעת הרמב"ם ועוד ראשונים המצוה היא לבטל ולהחשיב את החמץ כעפר לפני זמן איסורו, ואם לא ביטל את החמץ עבר על עשה אבל החמץ מבוטל ואינו ברשותו ואינו חשוב כלל. וא"כ ה"ה הכא התורה ציותה על האדם להפקיר ולקיים מ"ע אע"פ שגם בלעדיו השדה מופקרת. וה"ה במצות בכור שיש מצוה להקדישו אע"פ שגם אם לא הקדיש קדוש, לדעת רבנן בסוף ערכין שפסק הרמב"ם כמותם, וכן עוד כיו"ב. וע"ע בפירוש הרי"פ לספר המצוות לרס"ג עשה ס"א, שהאריך ג"כ בהנ"ל והעלה ע"פ הראיות הנ"ל כדעת המבי"ט ומהרי"ט עי"ש.
ומה שהביא המהרי"ט עוד ראיה מב"מ ל"ט ע"א שהשביעית אפקעתא דמלכא היא – אינה ראיה, דמלבד מה שדחה הפאת השלחן שם עפ"י רש"י שפירש מצות המלך, וא"כ אפשר שהמצוה היא להפקיר, כבר כתב הדק"ס שם שבכל כתה"י וברי"ף ליתא למילים אלו 'אפקעתא דמלכא' עי"ש, וא"כ אינה ראיה כלל.
ומ"מ התבאר היטב שדעת כולהו רבוותא שבשביעית השדה מופקרת מאליה אף ללא הפקרת הבעלים ולא מצאנו מי שיחלוק על זה. וע"כ העיקר הוא כדברי המבי"ט ומהרי"ט. ובפרט שגם הב"י צידד בזה, ולא פשיטא ליה דתלי בהפקרא דבעלים שהרי כתב: "ואפילו את"ל דפטורה' איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה משא"כ בשל גוי" וכו' ע"כ.
ויש להוסיף עוד שבספר תורת הארץ [קלירס] (ח"א פ"ח אותיות י"ח-כ"ד) האריך הרבה בדעת הב"י הנ"ל והעלה שגם לדעת הב"י הפירות הם הפקר אפילו שהוא לא הפקירם, אלא שלענין חיוב מעשרות ס"ל לב"י שחייבים במעשרות, וה"ק [הב"י] אע"ג דרחמנא אפקרינהו כיון דאיהו לא אפקריה פירוש אע"ג דהם הפקר דרחמנא וגם כשגדר שדהו לא נתבטל ההפקר מ"מ חייב במעשר כיון דאיהו לא אפקריה, פי' שאינו מניחן להיות הפקר שגדר שדהו ושום אדם אינו יכול ליכנס לשדהו ליטול מהפירות, עיש"ב.
ולפי כל הנ"ל בודאי שהעיקר הוא שגם מי שלא הפקיר את שדהו – פירותיו הפקר הם בשביעית, אלא שלגבי אכילת הפירות תלי במחלוקת האם 'שמור' מותר באכילה או לא, ולפי מה שהעלנו בירחון האוצר נ"ט כסלו תשפ"ב ששמור מותר באכילה וכדעת הרמב"ם והרמב"ן וסיעתם – יכול לאכול אף משדה שהבעלים לא הפקירוה.
♦
האם מותר ליכנס לשדה או לפרוץ בה פרצות לצורך אכילת הפירות
אלא שיש לעיין איך יאכל את הפירות; האם רק את הפירות הנוטות מותר לאכול, או שמותר גם להיכנס לשדהו, והאם מותר לפרוץ פרצות כדי להיכנס.הנה בגמ' בנדרים מ"ב ע"ב שהזכרנו לעיל מבואר דרחמנא אפקרה לארעא להיכנס לתוכה ולאכול מן הפירות, אלא שאם יש פירות נוטות לא התירו לו להיכנס, דיכול לאכול מהם, וכמו כן במודר הנאה יש גזירה שמא ישהה ואסור לו להיכנס, אבל כל אדם יכול להיכנס לשדה חבירו לצורך לקיטת הפירות.
אלא שיש לדון האם מותר לו לפרוץ פרצות כדי להיכנס לשדה או שהוא יכול להיכנס רק דרך הפתח הרגיל.
במכילתא פרשת משפטים מסכתא דכספא פרשה כ' איתא: "ונטשתה מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם" ע"כ. ונחלקו הראשונים בביאור דין זה על מי קאי.
הראב"ד בפירושו למסכת עדיות (פ"ה מ"א) אהא דב"ה אומרים אין אוכלין פירות שביעית אלא בטובה פירש דקאי על הלוקטים את הפירות ולא על בעה"ב, וז"ל: "דגזרי ב"ה שביעית אטו שאר שני שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל לכנס בשדה חבירו שלא מדעתו אבל מן התורה ודאי מותר וכו' דתניא במכילתא מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו וכו'" עי"ש. וכבר הזכרנו לעיל שכן פירשו הרמב"ן והר"ן בחידושים לע"ז (נא ע"ב). אולם המשנה שם היא לדעת ר' יהודה ששנה את מחלוקת ב"ש וב"ה להיפך מחכמים, ולדעת חכמים לדעת ב"ה אוכלים בטובה ושלא בטובה, ולפ"ז הכונה היא שמותר לאכול גם לא בטובתו של בעה"ב, כלומר אף שאינו מסכים, ולא ס"ל שגדרו מפני תיקון העולם, אלא מותר לפרוץ בה פרצות ולהיכנס לשדהו לאכול את הפירות.
אולם כמה ראשונים פירשו את המכילתא דקאי על בעה"ב. הנה, במו"ק ו' ע"ב איתא במשנה שבשביעית בונה כדרכו, והעמידה הגמ' בדף ז' ע"א דקאי בכותל גינה ואין בזה משום עבודת קרקע עי"ש. וכתב הנימוק"י: "אע"ג דמיחזי כעין נטירותא ותניא במכילתא וכו' פורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם" ע"כ. וכ"ה יותר מפורש במאירי שם: "בונה כדרכו ואע"פ שנראה כמכוין לשמור את הפרי מ"מ הואיל ואין מתכוין אלא לשמירת גוף הקרקע שלא ידרס מותר ובמכילתא אמרו וכו' פרצות וכו' מפני תקון העולם שלא להפחית את השדות ומשנתנו אחר שגדרו חכמים בכך היא שנויה" ע"כ. וכך פירשו הר"י קורקוס והכס"מ בפ"ד הכ"ד דקאי על בעה"ב עי"ש, ולפ"ז אין לנו ראיה להתיר ללוקטים לפרוץ פרצות.
והנה הרמב"ם לא הביא מכילתא זו לא בסה"מ ולא בחיבור, ואדרבה כתב שמי שסג כרמו עובר בעשה, והמאירי והנימוק"י הנ"ל כתבו שלאחר התקנה מותר גם לבנות גדר לשדהו ולא רק שלא צריך לפרוץ את שדהו [אלא שאפשר שהרמב"ם בזה לא ס"ל כותייהו, דבניית גדר היא בקום ועשה ואי פריצת הגדר זהו בשב ואל תעשה, ודוק]. ובסוף הפרק כתב הרמב"ם ששדה שנמצאת בספר מותר להושיב שם שומרים שלא יבוזו גויים פירות שביעית, והוא מהתוספתא. ולכאורה לאחר שתקנו שא"צ לפרוץ גדרו, א"כ מה בין שביעית לשאר שנות השבוע, שהשדה מגודרת וא"צ להושיב שומר. ומזה נראה קצת דהרמב"ם לא ס"ל כמכילתא שגדרו חכמים מפני תקון העולם אלא מעמידים על דינא דאורייתא שצריך להפקיר ולפרוץ שדהו. ועי' בפירוש ר"א בן הרמב"ם בפרשת שמות שכתב: "כן תעשה לכרמך לזיתך כלומר לא תשמוט את השדה בלבד היינו הזרעים והירקות ותשמור את הכרם ואת הזיתים ושאר פירות העץ מפני שהטורח בטיפולם מרובה וההשגחה עליהם גדולה ומפני זה נגדרים הפרדסים בחומות וסגורים בשערים אלא תעשה כן אפילו בפרדסים" ע"כ. ומבואר מדבריו שיש לפרוץ את הגדרים של הכרמים, ומדלא כתב לא הוא ולא אביו שתקנו שלא לעשות כן נראה דס"ל שאינה להלכה וכנ"ל.
אולם למעשה העיקר שאפשר לסמוך על דברי המאירי והנימוק"י וכן הר"י קורקוס והכס"מ ולא לפרוץ את הגדרות אלא לתלות שלט על זמני הכניסה לחצר או לשדה וכדומה, וכמו שכתבו האחרונים.
וכמו כן נראה שלמעשה אין ללוקטים לפרוץ פרצות. חדא משום שאין פירוש הראב"ד וסיעתו במכילתא מוסכם. ועוד, שפירוש הראב"ד הוא רק לפי גירסתו אין אוכלים 'אלא' בטובה, אבל גירסת שא"ר במשנה היא אין אוכלים 'בטובה', ולפ"ז א"א לפרש כפירוש הראב"ד עפ"י המכילתא, וא"כ אין לדחות את המכילתא מההלכה שהיא כדעת ב"ש, אלא ככו"ע היא, ומפני תיקון העולם אין לפרוץ בה פרצות גם אם נסביר דקאי אלוקטים. ולכן העיקר הוא שיכולים להיכנס לשדה אבל לא לגרום נזק ע"י פריצת פרצות וכדומה.
ועדיין יש לדון האם בכה"ג שהבעלים לא הפקיר את שדהו, והעלנו שמותר ללקוט את הפירות, האם צריך להפריש מהם תרו"מ או לא.
♦
פטור תרומות ומעשרות בשביעית האם הוא מטעם הפקר או מחמת השביעית
המבי"ט והב"י שהבאנו בתחלה פשיטא להו שפטור המעשר בשביעית הוא משום שהפירות הם הפקר, אלא שדנו האם הם הפקר מאליהם או שצריך שהבעלים יפקירם. אולם מהרי"ט בסי' מ"ג, לאחר שהביא כמה ראיות שההפקר הוא מאליו, יצא לדון בדבר חדש, שהפטור ממעשרות הוא לא משום הפקר אלא שהשנה השביעית פטורה ממעשרות. וז"ל: "עוד איתא בסיפרי פרשת ראה יכול אף שנת שביעית תהא חייבת במעשר ת"ל שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצאה שביעית שאינה חייבת במעשר ע"כ, פי' מדכתיב שנת המעשר אלמא יש שנה שאינה חייבת במעשר ואיזו זו שנה שביעית, הרי מוכח להדיא ששנת שביעית פטורה מן המעשר כל עיקר ולא מטעם הפקר" ע"כ.אולם אי מהא לא איריא, דמצאנו כמה מפרשים שפירשו את הספרי הזה שהוא מטעם הפקר ולא מטעם השנה השביעית. כ"כ הרשב"ץ בתשובה (ח"ב סי' רמ"ז) וז"ל: "ולא שאלת אם היו חייבין [בשביעית] בתרומה ומעשר ושאר מתנות עניים כלקט ושכחה ופאה. ונראה שהיו פטורים שהרי שדה הפקר הוא פטור מכל אלו המתנות כדמוכחא ההיא דמצא קציעות בדרך פטורות מן המעשר בפרק ב' דב"מ (כ"א ע"ב) ובפ"ג ממסכת מעשרות, ושנת השמטה הפקר היא, וכן בספרי תניא בפ' עשר תעשר יצאה שביעית שאינה חייבת במעשר" עי"ש, הרי שפירש את הספרי הנ"ל מטעם הפקר. וכן המבי"ט גופיה בספרו קרית ספר (הלכות מתנות עניים פ"ו, על פי ההוספות שבסוף הספר בדפו"ר, שהן על פי המחבר עצמו) כתב בזה"ל: "שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומות ולא מעשרות כלל שהרי הוא הפקר לכל [מכאן הוא עפ"י הדפו"ר] דילפינן בספרי יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר ת"ל בשנה השלישית שנה שחייבת במעשר יצאה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר" ע"כ. הרי שפירש את הספרי הנ"ל מדין הפקר, וא"כ אין ראיה מזה שהשנה השביעית פטורה בעצם ממעשרות.
כמו כן, עי' בפירוש ר' הלל לספרי שם שפירש את שאלת הספרי יכול אף שנת שביעית תהא חייבת במעשר - דהיינו מעשר 'עני', ולא על עצם חיוב המעשרות. וגם לפי זה אין ראיה לחידושו של מהרי"ט.
אולם נראה שבאמת זו מחלוקת ראשונים האם פטור שביעית ממעשר הוא מדין השביעית או מדין ההפקר בשביעית.
הנה, במשנה בבכורים (פ"ב מ"ו) איתא שדעת ר"ג שאתרוג שוה לאילן לענין שביעית ולירק לענין מעשר, וכתבו הריבמ"ץ, הר"ש, הרא"ש והרע"ב עפ"י הירושלמי דמיירי באתרוג בת שישית הנכנס לשביעית, ולגבי דיני שביעית אינו קדוש והרי הוא לבעלים כאילן דבתר חנטה אזלינן, אולם לגבי מעשר פטור הוא כיון שנלקט בשביעית והוא כירק לענין זה עי"ש. וכבר כתב בספר כפות תמרים (דף ל"ט ע"ב) לדייק מדברי הירושלמי הנ"ל כסברת מהרי"ט הנ"ל, וז"ל: "וגם אני בעניי אני מביא ראיה לדברי המבי"ט [כונתו לדינו של המבי"ט, ולא מטעמיה, דהמבי"ט ס"ל שהוא מטעם הפקר וכנ"ל] מירושלמי זה דאתרוג בת ו' שנכנס לז' דאמרו דהוא לבעלים והוא פטור ממעשר, אלמא דפיטור מעשר דז' לאו מחמת ההפקר הוא דאפילו דאינו מפקיר פטור ממעשר כו' דאפקעתא דמלכא היא ודוק" עי"ש. וכן עמד בזה התוספות אנשי שם על המשנה בביכורים עי"ש.
וכן מתבאר מדברי התוס' בר"ה (טו ע"א) אהא דאיתא שם אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור, והקשה אביי שאם פטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה תתחייב במעשר, ותירץ לו רבה יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תיחייב במעשר, וכתבו התוס' שלא נקט האי טעמא אלא למ"ד שאתרוג בתר חנטה לכל מילי, גם למעשר, ואעפ"כ פטור ממעשר כיון שיד הכל ממשמשין בו, אבל למ"ד בתר לקיטה למעשר לא הוה צריך לטעם זה, דבין לענין חדש וישן בין לענין מעשר שני ועני אזיל בתר לקיטה עי"ש. וביאר היטב דבריהם השער המלך (בפ"ד משמיטה הי"ב) דס"ל שאין הפקרא דמלכא פוטר ממעשר אלא אפקעתא דמלכא היא בשביעית שהיא פוטרת ממעשר עי"ש. וכבר נודע שתוס' על מסכת ר"ה הם לר"ש משאנץ (עי' בספר אוצר הגדולים ח"א עמ' קנ"ח), ואתי שפיר כדעת הר"ש במסכת ביכורים הנ"ל.
וכן מתבאר גם מדברי גאון המובא באוצר הגאונים (ר"ה עמ' 25), שכתב: "רבה כמ"ד אחר לקיטה למעשר אחר חנטה לשביעית, ומשום הכי בת ששית שנכנסה לשביעית אזיל אחר לקיטה למעשר, וכיון שבשביעית נלקטה פטורה, ובתר חנטה לשביעית וכיון שבששית חנטה פטורה מן הביעור, ואע"ג דהני תנאי [של אבטולמוס ורבותינו שבאושא] לית להו כרב המנונא דאמר לעולם בתר חנטה אלא בשביעית בלבד קאזיל ת"ק בתר חנטה, איכא תנאי אחריני דקיימין במעשר בחנטה דתניא אילן שחנטו פירותיו" וכו' עי"ש. ומבואר להדיא כדברי תוס' שלמ"ד דאזלינן באתרוג בתר לקיטה היינו גם בשביעית ופטור ממעשר, אף שלגבי שביעית עצמה, כגון ביעור, אזלינן בתר חנטה כיון שהשביעית גופא פטורה ממעשר.
וכן מתבאר מדברי הראב"ד בכתוב שם בר"ה ט"ו, שכתב שלמסקנא רבה חזר בו וס"ל שהסיבה שחייב במעשר היא לא משום שיד הכל ממשמשין בו אלא משום דלרבותינו שבאושא לכל דיני מעשר בתר לקיטה אזלינן אבל לענין ביעור לא ס"ל כותייהו אלא כשאר תנאי דאזלינן בתר חנטה לשביעית עי"ש. ומבואר כנ"ל, שאע"פ שאינו קדוש בקדושת שביעית ואין בו דיני שביעית מ"מ פטור ממעשר כיון דאזלינן בתר לקיטה.
אולם הרבה ראשונים בר"ה פירשו את הגמ' שם דאפילו אליבא דר"ג צריך להגיע ליד הכל ממשמשין וכו', דהפטור בשביעית ממעשר הוא מחמת ההפקר, ואם הפירות דינם כששית ואינם הפקר א"כ אין הם פטורים ממעשרות אלא מטעם יד הכל ממשמשין וכו'. כ"כ הרשב"א, הר"ן, תוס' רי"ד, וכן הריטב"א בשם הרא"ה [גם לגירסת רש"י וגם לגירסת בעה"מ עי"ש], וכן מתבאר מדברי רש"י בסוגיא שם וכמ"ש השעה"מ שם. וכ"ה במפורש בתוס' הרא"ש שם בתור מחלוקת ב' תירוצים, וז"ל: "למאי דמסיק דסבר כאבטולמוס דאתרוג בתר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא איצטריך להאי טעמא דכיון דנלקט בשביעית פטור למעשר [וזה כתוס' שלנו]. א"נ אכתי צריך להאי טעמא דיד הכל ממשמשין בה דהא דקאמר אחר לקיטה למעשר היינו לענין חדש וישן ולענין מעשר שני ועני אבל לענין ששית הנכנסת לשביעית כיון דמדאוריתא אין לו דין שביעית א"כ לאו הפקר מלכא הוא לפוטרו מטעם שביעית ולהכי צריך טעמא דיד הכל ממשמשין בה" ע"כ.
וכשנבוא לדון במקרה דנן שאדם לוקט פירות שביעית מאדם שלא הפקירם נראה שהעיקר הוא שא"צ לעשרם, משום שיש כאן ספק ספיקא - שמא הלכה כדעת המבי"ט וסיעתו שהפירות הם הפקר גם אם האדם לא הפקירם, דרחמנא אפקרינהו, וממילא הם פטורים ממעשר, וגם אם ההלכה כדעת הב"י שהפירות אינם הפקר, שמא ההלכה כדעת הר"ש וסיעתו שהשביעית פטורה בעצם ממעשר אף בפירות שאינם קדושים כלל בקדושת שביעית ואינם הפקר, וכ"ש פירות אלו שקדושים הם אלא שהאדם לא הפקירם שבודאי פטורים לדעת הר"ש וסיעתו, ולכן יכול לאוכלם ללא הפרשת תרו"מ.
האם בשביעית מפרישים מעשר שני או מעשר עני
ועדיין יש לדון במי שרוצה לחוש לדעתו של מרן הב"י ולהפריש תרו"מ מפירות שלא הופקרו, איזה מעשר צריך להפריש, שני או עני. וזו שאלה כללית בעוד אופנים, כגון בפירות של נכרים לדעת הב"י והרדב"ז ועוד שצריכים להפריש אם נגמרה מלאכתם ביד ישראל, וכפי שהעלנו במאמר שפורסם בירחון האוצר נ"ג סיון תשפ"א עי"ש. וכן בפירות חו"ל שהובאו לארץ ונתמרחו בארץ, וכן גידולי בית לצד אחד בירושלמי שפטורים משביעית [ובמעשר חייבים מדרבנן לדעת הרמב"ם]. ויש לדון בכולם האם בשביעית יש חיוב מעשר שני או עני.הנה, הב"י ביו"ד סי' של"א סי"ט הביא את דברי הכפתור ופרח בפרק מ"ז שכתב שפירות שביעית החייבים בתרו"מ דינם במעשר עני, דלא גרע מעמון ומואב משום דסמיכי לא"י ודינם בשביעית במעשר עני כמבואר במסכת ידים פ"ד מ"ג וכו' עי"ש, וכ"פ הרמ"א בסי"ט שם. וכ"ד הב"י גופיה באבקת רוכל (סימן כ"ד) שכתב בתוך הדברים: "דכשם שנחלקו בעמון ומואב כך נחלקו בלקוח מן הגוי בארץ בלי מירוח אם יפרישו מעשר עני או מעשר שני" וכו' עי"ש. ולפ"ז כיון שנפסק שעמון ומואב מעשרין מעשר עני ה"ה לקוח מן הגוי, וכן שאר המציאויות שיש מעשר בשביעית הוא מעשר עני.
והרדב"ז בתשובה (סי' ב"א רכא) כתב לגבי פירות נכרי בשביעית שמירחן ישראל שחייבים בתרו"מ אבל אין בהם לא מעשר עני ולא מעשר שני שלא נתחייבו אלא בשאר השנים וכו' עי"ש.
אולם כבר העיר לנכון בשו"ת מנחת שלמה (סי' ל"ז) שהמעיין במשנה בידים שם ובר"ש וברא"ש שם יראה דאדרבה לפי סדר השנים שנת השביעית היא שנת מעשר שני, ורק בעמון ומואב היתה תקנה מיוחדת כדי שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה. ומכיון שאין חיוב מעשר כלל בעמון ומואב מהתורה אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו. אבל בא"י שהחיוב הוא מהתורה ולא מחמת תקנה מיוחדת, א"כ אזלינן לפי סדר השנים והמעשר הוא מעשר שני.
ובאמת שמפורש כן בתוס' רי"ד בר"ה טו ע"א, וז"ל: "את"ל בתר לקיטתו עישורו אהני לן האי שלא נלך אחר שנה ששית לנהוג בו מעשר עני, יתן בשביעית מעשר ראשון ומעשר שני דלא מקרי שנת המעשר שאין נוהג בה מעשר עני אלא שלישית וששית אבל בשביעית ינהוג בה מעשר ראשון ומעשר שני וכו', ולר"ג דאמר בתר לקיטתו עישורו דינו כשנה שביעית מעשר ראשון ומעשר שני וכו' עי"ש.
וכן נראה מפירוש רבינו הלל לספרי פרשת ראה עה"פ מקצה שלש שנים, דאיתא שם יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר [כ"ה בר' הלל ובלקח טוב ובכל כתה"י, ודלא כגר"א שהגיה 'בביעור'] ת"ל שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצאה שביעית שאינה חייבת במעשר ע"כ. ופירש רבינו הלל יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר עני ת"ל וכו' דשאר שני שבוע דמחייבי במעשרות הוא דמיחייב במעשר עני לאפוקי שביעית דלא מחייבי במעשר וכו' לא מחייבי נמי במעשר עני עי"ש. והנה עצם המיעוט ממעשר עני בשביעית לפי פירוש רבינו הלל הוא בזמן שאין מעשר כלל כמו בסתם פירות שביעית, שהייתה הו"א שיתחייבו 'רק' במעשר עני, קמ"ל דלא, אולם במקרים שכן מעשרים מעשר ראשון לכאורה אין מיעוט של מעשר עני. אולם נראה יותר שהמיעוט הוא שאין חיוב מעשר עני אלא בשנים שבעיקרן יש בהם חיוב מעשר, אבל בשביעית, כיון שאינה נקראת שנת מעשר, אין בה חיוב מעשר עני כלל, ואף במקרים המיוחדים שכן יש חיוב מעשר – אין מקור לחייב מעשר עני. ונראה שזו כונת הרי"ד, שכתב דלא מקרי שנת המעשר וכו' וכונתו לדרשה הנ"ל בספרי.
והאור לציון בפ"ד ה"ב כתב להוכיח מדברי הרמב"ם דס"ל ככו"פ מהא דכתב [בפ"ד משמיטה הי"ב] שאתרוג שנלקט בשביעית קדוש בקדו"ש ומתעשר כששית לחומרא עי"ש, וא"כ מבואר שמעשרותיו הם כשנה הששית מעשר עני עי"ש. אולם במקום אחר הארכתי לבאר בדעת הרמב"ם הנ"ל דהוא פשיטא ליה לגבי אתרוג שלענין שביעית אזלינן לגמרי בתר לקיטה, אלא שלענין מעשר אזלינן לחומרא בתר חנטה, וא"כ כיון שהחנטה היתה בששית ודאי שמעשרותיו הם כששית, דהא זו הסיבה שמפרישים ממנו מעשר, דהא אם היה כשביעית לא היו מפרישים ממנו מעשרות כלל. וע"כ אין מכאן ראיה לפירות שביעית ממש, שחייבים במעשרות באופנים שהזכרנו, שדינם כששית.
ועל כן, כיון שמפורש ברי"ד ובר' הלל שבשנה השביעית מפרישים מעשר שני ולא עני, וכן מתבאר מדברי הר"ש והרא"ש ופשטות המשנה בידים, נראה שכן עיקר, ודלא ככפתור ופרח שנמשכו אחריו הב"י והרמ"א. ומי שיש בלבו ספק[2] שמא ההלכה כדעת הכפתור ופרח וסיעתו יפריש גם מעשר עני וא"צ ליתנו, וכמו שפסק בשו"ת מנחת שלמה הנ"ל.
♦
סיכום
דעת הראשונים ופשטות הסוגיות כסברת המבי"ט ומהרי"ט שהשביעית היא 'אפקעתא דמלכא' וגם מי שלא הפקיר שדהו – שדהו מופקרת מאליה, ומותר לאכול מפירות שדה זו.מותר ללקוט משדה זו מהפירות הנוטות לחוץ, ואם צריך להיכנס דרך הפתח וכדומה יכול אף ללא רשות הבעלים, אולם אין לפרוץ פרצות כדי להיכנס לשדה או לחצר.
הלוקט פירות שביעית הנ"ל מעיקר הדין פטור מתרומות ומעשרות, ואם רוצה להחמיר על עצמו יפריש ללא ברכה.
המפריש תרומות ומעשרות בשביעית מעיקר הדין יפריש מעשר שני, ואם לבו נוקפו ומסתפק בזה יפריש גם מעשר עני ואין צריך ליתנו לעני.
♦ ♦ ♦