בתנאי היובל, בגדרי כל יושבי עליה, האם היה היובל אחר בית ראשון
חלק א'
עתיד היובל שייפסק
"ואם יהיה היובל (במדבר פרק לו פסוק ד) - דרש רבי יהודה[2] עתיד היובל לפסוק ולחזור"[3], וכעין זאת במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כ כב)[4].♦
דין יובל תלוי בכל יושביה עליה ומאימתי פסק היובל לראשונה
בברייתא ערכין (דף לב:): "משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות[5], שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה[6] ולא בזמן שגלו מקצתן, יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג, תלמוד לומר לכל יושביה, בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין".מבואר בדיני היובל א. שיהיו כל יושביה עליה, ב. שיהיו יושביה איש איש במקומו ולא בערבוב.
ולמדנו שפסק היובל משגלו שבטים ראשונים שבעבר הירדן, שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה.
כעין ברייתא זו נשנית בספרא בהר (פרשה ב פרק ב פסוק ג)[7] ובמסכתות קטנות (מסכת עבדים פרק א הלכה א), וכן הוא בירושלמי שביעית (פרק י הלכה ב) ובירושלמי גיטין (פרק ד הלכה ג).
♦
לשיטת רבי יוחנן בבבלי חזר היובל בתקופת ירמיה-יאשיה
והנה, סתימת הברייתא שמאז גלות שנים וחצי השבטים שבעבר הירדן פסקו היובלות ולא חזרו עוד, אלא שבבבלי ערכין לג. ובמגילה יד: אמר רבי יוחנן שירמיה החזיר את עשרת השבטים[8] ויאשיה מלך יהודה מלך עליהם, וחזרו היובלות. והוכחת רבי יוחנן ממשמעות המקראות שיחזקאל מתנבא על היובל שיבטל, ואם הוא כבר בטל איך יתנבא עליו שיבטל, ובערכין הוסיפו עוד להוכיח ממשמעות המקרא שעבדים יצאו בשנת השבע, אף שיוצאים כבר בשש, שמדובר בעבד נרצע היוצא ביובל. וכן הוזכרה החזרת השבטים על ידי ירמיה בסוגייא בערכין יב:[9].והנה דבר גדול למדונו חכמינו, שאף שספר מלכים וירמיה המבואר בהם את אשר אירע לעם ה', והמה לא כתבו את המעשה הגדול של חזרת עשרת השבטים על ידי ירמיה, מכל מקום דיני התורה על פי מדרש חכמים שהיובל בטל אם אין כל יושביה עליה, יחד עם משמעות המקראות שהיה יובל בזמן ירמיה, המה המלמדים אותנו מאורעות הזמן ומביאנו לכך שירמיה החזיר עשרת השבטים, על אף העלם הדבר של החזרתן, ועל אף שלא הוזכרו שוב בגלותן.
גם דברי רבי יוחנן שירמיה החזירן הם נגד פשטות הברייתא בערכין דף לב: משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, ומשמע בטלו לגמרי[10].
♦
רש"י פירש מקרא בירמיה שנצטוה להחזיר עשרת השבטים
ירמיהו (ג, יב): "הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְקֹוָק לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם יְקֹוָק לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם". וברש"י: "הלוך וקראת וגו' - הלוך כתרגומו אזיל לשון צווי, כאן ציווהו לילך ולחזור עשרת השבטים בימי יאשיהו, כמו שאמר למעלה שבימי יאשיהו נאמרה לו נבואה זו וחזרו מקצת מהן בשמונה עשרה ליאשיהו".אמנם כל פירוש רש"י הוא אחר דברי רבי יוחנן בתלמוד, ועל כרחך אינו פשוטו של מקרא ואינו מוכיח כלל על ציווי החזרת השבטים, והעד לכך שרבי יוחנן עצמו לא דרש מקרא זה, וכל הוכחת רבי יוחנן והוכחת התלמוד בערכין אינה אלא מקיום היובל.
גם הרד"ק (ירמיהו פרק ג פסוק יב) סתר פירוש רש"י אלו דבריו, הלוך וקראת - אינו אומר לנביא שילך צפונה במקום שגלו עשרת השבטים כי הגלה אותם מלך אשור בחלח וחבור וערי מדי והם צפון העולם כלפי מזרח אלא פירושו הלוך כו'.
♦
יובל בזמן חורבן בית ראשון
פשוטם של דברים שהיובל בטל בעת הגלות, ואם שנינו בברייתא שבטלו היובלות מעל גלות שנים וחצי השבטים, קל וחומר מתי שהוגלו מהארץ כל יושביה.♦
יובל בזמן בית שני והלאה
שיטת רבינו תם חזר היובל והיו בארץ בכל יושביה
הנה לא פורש האם נהג היובל בתקופת בית שני והלאה, ונחלקו בדבר רבותינו הראשונים. רבינו תם[11] הוכיח מכמה מקומות[12] שנהג היובל בזמן בית שני.אך הוצרך רבינו תם לבאר מפני מה ינהג היובל בזמן בית שני, והרי צריכים להתקיים תנאי היובל א. שיהיו כל יושביה עליה ב. במקומם. ולפיכך ייסד רבינו תם שעשרת השבטים שהוחזרו על ידי ירמיה בימי יאשיה, המה גלו בגלות בבל ושבו בשיבת ציון, ובזה נתקיים כל יושביה עליה. והנה צריך רבינו תם לחדש עוד שכל השבטים ישבו במקומם עבר הירדן מצפון עד דרום וכל מקומות מושבותיהם, שהרי אין היובל נוהג אלא שכל אחד יושב במקומו, ואינם מעורבבים זה בזה.
♦
לחידוש היובל בבית שני מחדש רבינו תם בגדרי כל יושביה
וחידושי רבינו תם בשנים – במציאות, שחזרו מכל השבטים בבית שני, וגם חזרו למקומם בעריהם, ובגדרי ההלכה מחדש רבינו תם בגדרי כל יושביה שאין צריך שיהיו בארץ כל יושביה, אלא מכל יושביה, ואף שרוב מכל שבט ושבט לא עלו לארץ ישראל, כיון שהיה בארץ מכל יושביה נוהג היובל.וכל זה כלל רבינו תם בלשונו: "ובבית שני אף על פי שלא חזרו [כולן] כיון שחזר מכל שבט ולא היו מעורבבין מנו יובלות כי חזרו מכל שבט ושבט והיו יושבין בעריהם"[13].
הרי שלושה דברים, שנים במציאות א. כל יושביה, ב. במקומם, ואחד בדין ג. מכל שבט ושבט.
הראשונים[14] הביאו בשם רבינו תם להוכיח שעל כרחך לא צריך כל יושביה ממש, וכי אם ירדו מעטים מאיזה שבט כבר לא יהיו כל יושביה עליה, וזה לא יתכן, ולפיכך מוכח שאין צריך כל יושביה אלא מכל יושביה.
♦
הרמב"ן מכריח שלא התקיים בבית שני כל יושביה עליה
הרמב"ן ראה ראיות רבינו תם לקיומו של יובל בבית שני, ואכן ראה בהם ממש, וכלשון הרמב"ן: "אבל דברי ר"ת ז"ל קושיות הם צריכות לפנים". אלא שלא יכול הרמב"ן לקבל את מהלך רבינו תם שנהג יובל בבית שני, כי הוא חלק הן על הנחת רבינו תם המציאותית שהיו כל השבטים, במקומם, והן על חידוש רבינו תם בהגדרתו ההלכתית שכל יושביה מתקיים במיעוט כל שבט ושבט.הרמב"ן חלק על הנחת רבינו תם שחזרו עשרת השבטים בבית שני, וסובר הרמב"ן שאף שירמיה החזירן בימי יאשיה, חזרו המה למקומם הראשון שהגלן מלך אשור.
אלו הוכחות הרמב"ן שלא חזרו עשרת השבטים בבית שני: א. כמבואר בדרשא בתורת כהנים[15] ואבדתם בגוים אלו עשרת שבטים שגלו למדי, ומבואר שנאבדו במדי. ב. המקראות בעליית עזרא מוכיחים שלא עלו אלא יהודה ובנימין, ומוכח בשנים - האחד שכונו יהודה ובנימין, והשני שכאשר פורטו העולים למשפחותם לבית אבותם נמנו רק לשבט יהודה ובנימין[16].
עוד השיב הרמב"ן גם אם נניח שעלו משאר שבטים, הם לא ישבו במקומם, וכלשון הרמב"ןטז: "ולא נתחלקה הארץ לשבטים, אלא מעורבבים ישבו בקצת כרכים שכבשום עולי בבל", ומתנאי היובל שלא יהיו מעורבבים זה בזה, אלא ישבו כל שבט במקומו.
הרמב"ן[17]גם מוכיח שלא התקיים התנאי של כל ישראל במקומם, אלו דבריו: "ועוד שהרי הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל[18], ונתישבו במקצתה של ארץ ישראל במה שרצו, ולא נתחלקו השבטים".
ולא נתפרשה הוכחת הרמב"ן ומה שהביא הרמב"ן הוא מאמרם שלא כבשו עולי בבל כל ארץ ישראל, ומזה בנה הרמב"ן שלא נתחלקה הארץ, אלא ישבו מעורבבים, אפשר הבין הרמב"ן שהיו נחלות שבטים שלא נכבשו כלל, ואם כך לא ישבו אלו השבטים בנחלתם, ושבטים אלו אינם במקומם ולא זו בלבד אלא על כרחך שאותם שבטים אם עלו היו מעורבבים עם שאר שבטים.
הרמב"ן טען שהואיל רוב ישראל לא עלו בעליית עזרא, כמפורש בתלמוד שלא התקיימה ביאת כולכם בעליית עזרא, וכן משמעות הסוגיא בערכין דף לב עמוד ב השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושש מאות וששים הוה מני[19], טען הרמב"ן שלא יתכן לקרוא למיעוט העם כל יושביה, ואין כל יושביה אלא ברוב כל שבט ושבט. ולמד הרמב"ן קל וחומר אם במה שנאמר בבואכם ודרשו חכמים ביאת כולכם, לא שנאמר בכתוב אלא שנלמד ממשמעותו, אמרו שלא מתקיימת ביאת כולכם עד שיהיו רובם, קל וחומר למקום שנאמר כל יושביה שאין נקרא כל אלא ברוב.
הנה, הרמב"ן מודה ששיטת רבי יוחנן בבבלי שירמיה החזיר עשרת השבטים בימי יאשיה, ולדברי הרמב"ן חזרו למקום גלותם.
♦
ישוב שיטת רבינו תם מהשגות הרמב"ן
בהשגת הרמב"ן שלא עלו עשרת השבטים בבית שני
הרמב"ן הוכיח שעולי בבל נקראו רק על שם יהודה ובנימין ולא הוזכרו שאר שבטים, ואלו המקראות שהביא הרמב"ן מעזרא פרק י, ז-ט: "(ז) וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם: (ח) וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה: ס (ט) וַיִּקָּבְצוּ כָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים".והנה, הקול עבר ביהודה ובירושלים בלבד, והמשמעות שנקראו כל בני הגולה [ולא רק כל אנשי הגולה אשר ביהודה וירושלים], והאנשים אשר נתקבצו מפורש שהם מאנשי יהודה ובנימין, משמע שלא היו משאר שבטים[20].
וכתב הרמב"ן שיש עוד מקראות מפורשים ואפשר שהוא בעזרא א, ה: "וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְקֹוָק אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם".
עוד נחמיה יא, ג-ד: "(ג) וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בִּירוּשָׁלִָם וּבְעָרֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ אִישׁ בַּאֲחֻזָּתוֹ בְּעָרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה: (ד) וּבִירוּשָׁלִַם יָשְׁבוּ מִבְּנֵי יְהוּדָה וּמִבְּנֵי בִנְיָמִן מִבְּנֵי יְהוּדָה עֲתָיָה בֶן עֻזִּיָּה בֶּן זְכַרְיָה בֶן אֲמַרְיָה בֶּן שְׁפַטְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל מִבְּנֵי פָרֶץ”. ועוד שם בפסוק כ: "וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ: ויש להוסיף שממקראות אלו משמע ישבו בערי יהודה בלבד".
♦
ישוב שיטת רבינו תם על פי דברי הסדר עולם שעלו גם משאר שבטים
הנה תמה הרמב"ן שבכל העולים שפורטו שמותיהם לא נמנו אלא משבט יהודה ובנימין בלבד.ויש להוסיף שרבותינו בעלי התוספות בגיטין (לו ע"ב) הסכימו לעיקר הטענה שאין המקראות מתיישבים לשיטת רבינו תם: "ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים".
ולשון התוספות פלאי שאין מפורש במקרא שעלו י"ב שבטים, ותירץ בהגהות בן אריה שצריך לומר דבעזרא לא מני לכל י"ב שבטים. וכן מוכרח, שאם לא כן אין קושיא על רבינו תם, ותוספות באו להקשות על שיטת רבינו תם.
אך יש ליישב את שיטת רבינו תם על פי הברייתא בסדר עולם, שתמה על הכתוב (עזרא פרק ב, סד): "כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים: מלבד עבדיהם וגו' (שם ב)", בכלל, ובפרט אינן אלא שלשים אלף ושלש מאות וששים[21], ושנים עשר אלף, היכן הם, אלא אלו שעלו משאר השבטים.
וכן יישבו הריטב"א והר"ן את דעת רבינו תם על פי דברי הסדר עולם. סוף דבר לברייתא דסדר עולם עולה שהיו שנים עשר אלף משאר שבטי ישראל, אך לא נתפרש מאיזה שבטים אלו, אך רבינו תם יאמר שהם היו מכל עשרת שבטי ישראל הנותרים, שזה לערך כאלף ומאתים נפש לשבט.
♦
דברי הרמב"ן בספר הגאולה על שאר שבטים שהיו בבית שני
והרמב"ן בחידושיו לגיטין ובספר הזכות התעלם מברייתא דסדר עולם. אמנם בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש א הביא את הברייתא דסדר עולם. ובספר הגאולה האריך הרמב"ן בביאור שיטתו, ולהלן תורף דברי הרמב"ן.הרמב"ן בא לייסד שהגאולה שנתנבאו עליה הנביאים היא לעתיד לבוא ולא נתקיימה בבית שני ועדיין המה בתקפם, ובנה יסודו ממה שהתנבאו הנביאים שכל בית ישראל ישובו לארץ ישראל, וזה לא נתקיים בבית שני, ולכך בנה מערכתו שלא הייתה גאולת עשרת השבטים.
והוכיח כן מכל המקראות בהם מפורש שהעולים היו מיהודה ובנימין, והוסיף עוד להוכיח שמבואר שכל העולים היו מבבל, ממקרא בעזרא ח, א: "וְאֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבֹתֵיהֶם וְהִתְיַחְשָׂם הָעֹלִים עִמִּי בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ מִבָּבֶל", וזה מה שכתב בהמשך דבריו הראית לדעת כי בגאולה השניה לא שבו רק הגולים לבבל על יד נבוכדנצר. עוד הוכיח הרמב"ן ראיה חזקה מהיושבים בירושלים נחמיה יא, א-כג: "(א) וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן הָעֲשָׂרָה לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת בֶּעָרִים: (ד) וּבִירוּשָׁלִַם יָשְׁבוּ מִבְּנֵי יְהוּדָה וּמִבְּנֵי בִנְיָמִן מִבְּנֵי יְהוּדָה וגו' (ז) וְאֵלֶּה בְּנֵי בִנְיָמִן" וגו', נמצא שהעם היה מיהודה ובנימין בלבד, שהרי יושבי ירושלים היו מיהודה ובנימין, והגורלות היו מכל העם, ואם היו משאר שבטים איך יפול הגורל רק ליהודה ובנימין בלבד [ועיין להלן ביושבי ירושלים], והכתוב מונה את כל יושבי ירושלים. עוד הוכיח הרמב"ן מכל מקומות מושבותיהם הנקובים בשמותם בנחמיה ז, כז-לו, כולם מערי יהודה ובנימין ואין אחד מהם משאר הארץ.
♦
שאר שבטים שהיו בבית שני הם מאפרים ומנשה שבטלו לממלכת יהודה
אך תמה הרמב"ן על עצמו שכל דבריו אינם עולים עם ברייתא של סדר עולם ששנים עשר אלף היו משאר שבטים. ולשון הרמב"ן: "ועם כל זה אנחנו מודים לדברי חכמים וחלילה לנו מחלוק עליהם ז"ל". וביאר הרמב"ן שכל אלו משאר שבטים היו משבט שמעון אפרים ומנשה, אפרים ומנשה שכניהם, ושמעון ממש בתוך נחלת יהודה[22], והסתמך על מקרא מתקופת אסא שכבר נקבצו מבני אפרים מנשה ושמעון לממלכת יהודה, והוזכרו מנשה ואפרים בממלכת יהודה גם בימי יאשיה. והאריך הרמב"ן לומר שאלו השבטים היו מובלעים עם יהודה ובנימין, וסיום דבריו של הרמב"ן: "והנה יצאנו מעט מדרכנו לפרש זאת הפרשה להסכים עם דעת רבותינו ז"ל שעלו בבית שני קצת מפליטי שאר השבטים ולא מכולם, רק מבני אפרים ומנשה, ולא הגיע להקרא שבט ולא מקצת שבט, רק הם נספחים במיעוטם אלא השנים שבטים וגרים בעריהם". והנה לא הסכים הרמב"ן לתת להם יחס בפני עצמם, אלא הגדירם פליטי שבטים שאינם ראויים להיקרא אפילו מקצת שבט, ונספחים ובטלים לשני השבטיםכב. והנה הזכיר אפרים ומנשה, ויש להוסיף אף שמעון לפי מה שכתב הרמב"ן עצמו תחילת הדברים.ועל[23]כרחך אין כוונת הרמב"ן להכריע על שבטי אפרים ומנשה בלבד, שהרי הרמב"ן בנה דבריו על הנאמר ביאשיה שהוזכרו אפרים ומנשה ושם הוזכר גם כל שארית ישראל[24], שמשמעה אנשים נוספים מעוד שבטים, [ואולי אף מכולם], אלא שלא הוזכרו אפשר משום מיעוטם[25]. אך נראה מדברי הרמב"ן שגם בודדים ופליטים לא היה מכל שבטי ישראל, זו לשונו: "ורוב שבטיהם לא נס להם נס ולא נמלט להם פליט בגאולה ההיא כאשר הזכרנו"[26].
והנה גם הוכחת הרמב"ן מיושבי ירושלים שהיו אחד מן העשרה והמה רק מיהודה ובנימין צריכה ביאור, אחרי ברייתא דסדר עולם שעולה ממנה שהיו קרוב לשליש מיושבי הארץ. וצריך לדחוק הרבה שכשם שבחר הכתוב להעלים את קרוב לשליש יושבי הארץ כן מנע מלהגיד לנו את יושביהם בירושלים, למרות שהיו הרבה מהכהנים והלוויים. אך האמת היא שאף שבעזרא לא הוזכר כלל שהיו מיושבי ירושלים משאר שבטים, הרי שבפסוק בדברי הימים מבואר שהיו גם מבני אפרים ומנשה, כמבואר בדברי הימים[27]: "וּבִירוּשָׁלִַם יָשְׁבוּ מִן בְּנֵי יְהוּדָה וּמִן בְּנֵי בִנְיָמִן וּמִן בְּנֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה", והביאו הרמב"ן בהמשך דבריו[28].
והביא הרמב"ן מקרא מפורש ללמוד שהיו משאר שבטים בדברי הימים א' ט, א-ג: "(א) וְכָל יִשְׂרָאֵל הִתְיַחְשׂוּ וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הָגְלוּ לְבָבֶל בְּמַעֲלָם: (ב) וְהַיּוֹשְׁבִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר בַּאֲחֻזָּתָם בְּעָרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים: (ג) וּבִירוּשָׁלִַם יָשְׁבוּ מִן בְּנֵי יְהוּדָה וּמִן בְּנֵי בִנְיָמִן וּמִן בְּנֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה". ולדברי הרמב"ן כל אלו מהמעורבים בשבטי יהודה ובנימין, והנה לא הוזכרו כאן כלל שהיו גם משבט שמעון, ואפשר לא היו משמעון כלל, או שהיו מועטים מאוד או שלא עלו מבבל או שמתו בשבי בבל, או ייאמר שלא הוזכרו כאן אלא מהיושבים בירושלים, ובירושלים לא היו משמעון כלל, אבל בשאר הארץ היו גם משמעון, והוזכרו שאר השבטים בירושלים לבדה.
לרמב"ן שאר שבטים לא חשיבי לגבי יובל משני טעמים: א. לא היו מכל שאר שבטים ב. גם השבטים שהיו, בטלים הם לממלכת יהודה.
[ועיין עוד בדברי הימים ב' פרק ל, מבואר שהיו ביהודה אנשים משבט אשר מנשה זבולון[29], וברד"ק מלכים ב' כג, יט כתב: וכן אמר בדברי הימים כי מאפרים וממנשה היה שם שארית בימי יאשיהו וכן בימי חזקיהו היה שארית בארץ מזבולון ומאשר ומשמעון ואפרים[30]].
והנה לעניין נידון היובל גם אם ייחשבו אלו השנים עשר אלף לשבטים לא יועיל דבר, כי לחיוב היובל צריך כל יושביה וכל השבטים בכלל. וקצת יש לעיין לרמב"ן שסוף דבר שנים עשר אלף איש זה קהל רב, ואם נחלקם לשני שבטים שהזכיר הרמב"ן סוף דבריו מנשה ואפרים הרי זה כשש אלף לשבט, ואם נחלקם לשלוש ונכלול את שמעון היו כארבעה אלף לשבט, ושבט בנימין במיעוטו אחרי פילגש בגבעה היה רק חמש מאות נפש, ולא נחשב שבטל שבט בנימין. אך יש לומר שהרמב"ן לא פנה רק אל הכמות אלא גם אל היחס, ואלו האנשים לא היו בפני עצמם אלא כנספחים ונבלעים בתוך שבטי הממלכה יהודה ובנימין. וכתב הרמב"ן בהשגות לספר המצוות על שאר השבטים: "והנה לא חשש הכתוב להזכירם למיעוטם מכל שבט ונספחו על אלו". והנה בספר המצוות לא כתב שהיו אלו משאר שבטים רק מבני אפרים ומנשה, כאשר כתב בספר הגאולה, ואם נשווה הדברים[31] לא התברר היטב למה כששת אלפי איש המה מועטים. אך דברי הרמב"ן בהשגות בפני עצמם יכולים להתפרש שאותם השנים עשר אלף היו מכל שאר עשרת השבטים, ואם כן יש מיעוט מכל שבט, ומכל מקום הרמב"ן גם בדבריו בהשגות תלה הדבר במיעוטם וגם שתוצאה מכך הסתפחו על שבטי יהודה ובנימין, ולכן הכתוב לא הזכיר מניינם. ולשיטת רבינו תם שאותם שבטים עמדו לעצמם ובנחלתם והארץ מחולקת לכל יושביה היה ראוי להזכיר את העניין במקרא[32].
עוד עולה שלרבינו תם אלו השנים עשר אלף היו מכל השבטים ונמצא כאלף ומאתים לשבט, ומכל מקום סובר רבינו תם שנחשב כל יושביה, וגם סובר רבינו תם שכל שבט היה בפני עצמו. ואילו הרמב"ן שצמצם השנים עשר אלף לשנים שלושה שבטים ונמצאו אלו השבטים רבי הכמות, אין מחשיבם כלל בפני עצמם אפילו למקצת שבט, אלא לפליטי שבטים נספחים לשבטי הממלכה יהודה ובנימין.
העולה מדברי הרמב"ן שלא היו בבית שני מכל השבטים, גם כל הקהל שהיה ישבו רק בנחלת יהודה ובנימין.
♦
בדברי הראב"ד מבואר שלא כבשו עולי בבל את עבר הירדן
ובהשגות הראב"ד על הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק ד הלכה כח) עבר הירדן שביעית נוהגת בה: "אמר אברהם: עבר הירדן מה היה צריך להביאו מקל וחומר, הרי לא החזיקו עולי בבל וכן סוריא".וקצת משמע מדברי הראב"ד[33] שכל ארץ ישראל מלבד עבר הירדן [וסוריא] נכבשה בידי עולי בבל, אך כל כרחך אין המכוון ממש לכל ארץ ישראל, אלא לכל חלקיה, שהרי אמרו[34] הרבה כרכים הניחום עולי בבל. והנה אפשר להשוות את דברי הראב"ד עם דברי הרמב"ן בספר הגאולה שלא כבשו עולי בבל אלא נחלת יהודה ובנימין וסביבתם. ומה שמשמע מדברי הראב"ד שלא כבשו עולי בבל רק עבר הירדן וסוריא, יש לפרש שמסוג ארץ ישראל הפחות עבר הירדן וכן סוריא לא כבשו כלל, אבל גם הרבה מנחלת שאר שבטים לא כבשו. וכל זה על פי פשוטי המקראות שבעזרא, אך כבר נתבאר שבכל דברי חז"ל מפורש שכבשו מכל חלקי ארץ ישראל, כולל עבר הירדן כבברייתא ערכין ל"ב ע"א חדיד בעבר הירדן[35], וכבר השיב התשב"ץ (חלק ג סימן קצח) על דברי הראב"ד: "וזו שבערכין תשובה עליהם"[36].
ויש לתמוה בדברי החזון איש (שביעית ג כה) שלמד בדעת הרמב"ם שעולי בבל לא כבשו עבר הירדן, זו לשונו[37]: "וכן דין בתי ערי חומה נוהג בה כדתנן ערכין ל"ב א', ובפ"ק דבכורים נחלקו לענין בכורים, אבל שאר חובות הארץ נוהגות בה מה"ת, אלא שביעית בזה"ז קאמר רבנו משום שלא כבשה עזרא וכמש"כ הראב"ד", ע"כ, והנה הוכיח ממשנת בתי ערי חומה על קדושת עבר הירדן ובמשנה ובברייתא מבואר שאלו שמנאום היה בבית שני.
והנה החזון אי"ש השווה את דעת הרמב"ם לשיטת הראב"ד שעולי בבל לא כבשו את עבר הירדן, אבל המהר"י קורקוס[38] ביאר שבספרא דרשו שאין שביעית נוהגת בעבר הירדן[39]. וכן מורה סתימת הרמב"ם שחלוקה עבר הירדן במעלתה, לא בחוסר קדושתה וכיבושה, ובפרט שהוכח שכבשו עולי בבל את עבר הירדן[40].
[וקצת חידוש בדברי הסדר עולם ששנים עשר אלף עולים משבטי ישראל שהם עם רב מאוד לא הוזכרו במקרא, אלא נלמדו מכלל המניין החסר, והרי המקראות בעזרא טרחו למנות את הנתינים, ואפילו מניין כללות[41] העבדים והשפחות הסוסים הפרדים והגמלים והחמורים נמנו].
♦
הרמב"ן לא הביא לירמיהו החזירן לעשרת השבטים בשלושה מקומות
הדוחק לדעת הרמב"ן עשרת השבטים שירמיהו החזירן להיכן הלכו
יש לעיין לשיטת הרמב"ן, שאחר שקיבלנו שעשרת השבטים חזרו בימי יאשיהו להיכן הלכו בזמן החורבן, וקשה לומר שחזרו למדי ולא גלו לבבל. ובריטב"א גיטין דף לו. כתב בדעת הרמב"ן: "ומה שאמר שם עשרת השבטים ירמיהו החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם מיד אחר זמן יאשיהו חזרו כשידעו שהבית היה ראוי ליחרב", ע"כ. וחידוש הוא שנתחבב עליהם מקום גלותן הראשון, ואיך יצאו מבלי להיכנע לבבלים או ליפול בידיהם[42], והאם הבבלים לא צרו על ערי ישראל הכפופים לממלכת יהודה והמה חלק מהמלכות המורדת[43]. וכל זה מקרב את דעת רבינו תם שאותן שחזרו על ידי ירמיה היה להם גורל אחד עם אנשי יהודה [ומה שנתמך הרמב"ן מדברי הילקוט עיין להלן[44]].♦
ירמיהו החזירן לעשרת השבטים לא הוזכר כלל בספר הגאולה בעניין עשרת השבטים
גם הרמב"ן בספר הגאולה לא חש לחשב במהלכו שחזרו השבטים בימי יאשיה, וכל דבריו המה כחתומים וגמורים שמעת גלות עשרת השבטים על ידי מלך אשור שם הם, ואף שדיבר בתקופת יאשיהו[45].♦
לשון הרמב"ן בספר הזכות קצת משמע שאין הדבר חלוט שירמיהו החזירן
לשון הרמב"ן בספר הזכות (גיטין דף יח.): "אבל יובלות משגלו שבט ראובן וגד בטלו לגמרי, ולמאן דמתרץ התם עשרת השבטים ירמיהו החזירן מנו יובלות עד שגלו, ומשבטלה הארץ בחורבן הבית ודאי בטלו עד הבנין העתיד במהרה בימינו בע"ה, ע"כ. ולשון למאן דמתרץ משמע שאין הדבר מוסכם, וזה פלא שהתלמוד מכוח קושיות הוכיח שהיה היובל סוף בית ראשון, שמא צריך לומר ולמאי דמתרץ. גם לשון המאירי גיטין דף לו עמוד ב והרי עשרת השבטים לא חזרו ולא עוד אלא שאף בבית ראשון משגלו שבט ראובן ושבט גד", ע"כ, ולא הזכיר המאירי את חזרת השבטים והיובל בימי ירמיה[46]. ועיין עוד להלן בדברי הרמב"ם ובשיטת הירושלמי.♦
לתרץ את שיטת רבינו תם מהשגת הרמב"ן שלא ישבו בכל הארץ וכבשו מקצתה
הנה הרמב"ן תמה שהרי עולי בבל לא כבשו אלא מקצת הארץ, ואם כן לא ישבו כל שבט ושבט במקומו. ויש ליישב את שיטת רבינו תם שאין צריך שתהיה כל הארץ מיושבת, אלא העיקר הוא שיהיה ישוב נפרד לכל שבט ושבט לפי מה שהוא צריך. הגע בעצמך – הרי גם בכיבוש הארץ בזמן יהושע לא ישבו בכל הארץ, ונותרו מיושבי העמים, ובכל זאת נחשב שכל יושביה עליה, כי כל שבט ושבט היה במקומו. ולכן אין צריך לכבוש את כל הארץ כדי לקיים כל יושביה עליה, וזה מיישב את טענת הרמב"ן שהרבה כרכים לא כבשו עולי בבל.אלא שהרמב"ן בספר הגאולה האריך להוכיח שלא ישבו אלא בארץ יהודה ובנימין, וכל הערים שהוזכרו בעזרא אינן אלא בנחלת יהודה ובנימין. זה לשון הרמב"ן: "וספור ערי מושבותם[47] גם כן הם הנזכרות בחלק יהודה ובנימין בספר יהושע, ע"כ[48]. וכן כתב עוד הרמב"ן על עשרת השבטים שהיו מעורבבים בממלכת יהודה עוד טרם הגלות, שכך גם בחזרתן: והם [עשרת השבטים] השבים עמהם ביסוד מעלת עזרא ולא הוזכרו בשמם רק בשובם כי נספחו על בית יהודה ובערי ירושלים ישבו כולם ולא היתה גאולה לשבטיהם"[49], ע"כ. ויתר על כן, אם נלך בדרך הרמב"ן גם אם נאמר שישבו בכל נחלת יהודה, עדיין יש מקומות יישוב מערי יהודה שלא יושבו בעליית עזרא[50].
ולדברי רבינו תם צריך לומר שכל שבט ושבט הלך לירושתו בשנים עשר חלקי ישראל, וזה חידוש לשיטת רבינו תם לומר שישבו אותם מעטים כל אחר במקום שבטו, ועל פי החשבון ששנים עשר אלף היו משאר שבטים כל כאלף ומאתים התפזר בנחלתו[51].
והנה לשון הברייתא (ערכין דף לב:): "יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין". אין שום הכרע מדברי התנא שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין ששבט יהודה ובנימין היו מעורבים בבית שני, אלא תפסו שני שבטים אלו לדוגמא בעלמא, ושבטים אלו היו זה לצד זה וכמלכות אחת רוב בית ראשון מלכות יהודה ועיקרו של עם ישראל בבית שני, והם שני השבטים שהיו יכולים להתערב. אבל לרמב"ן אפשר שהתנא רמז על דבר שאירע שיהודה התערבו בבנימין. וקצת משמע מדברי הרשב"א שכתב (גיטין דף לו.) לתמוה על שיטת רבינו תם: "ועוד שהיו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה והתורה אמרה לכל יושביה שיהו יושביה יושבין כתקנן איש על מקומו", ע"כ. וצריך תלמוד מה מקור הרשב"א על ערבוב שני יהודה בבנימין ואולי היה משמע לו כן מלשון הברייתא. ויתכן שלא ראה הרשב"א רמז לערבוב יהודה ובנימין אלא הרשב"א הולך בשיטת הרמב"ן שהעולים היו מעורבבים, ולשיטת הרמב"ן לא עלו אלא יהודה ובנימין וכיון שאלו העולים והיו מעורבבים נמצאת אתה אומר שהיו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ובנימין ביהודה. אך סוף דבר לשיטת הרמב"ן והרשב"א לשון הברייתא הוא אשר היה בעליית עזרא, ויש לעיין במשמעות המקראות בעזרא שעלו לפי משפחות ולא היו מעורבים במשפחות, ויש גם אשר נמנו על פי עריהם.
♦
במשנה ובברייתא של שמות ערי חומה יש ראיה לשיטת רבינו תם שהיו בכל הארץ
ולכאורה יש ראיה מפורשת לשיטת רבינו תם ממשנה וברייתא של שמות ערי החומה ומקומן (בערכין ל"ב) שמבואר שהיו ערי חומה בכל חבלי הארץ ולא רק באזור יהודה ובנימין הסמוך ליהודה. וכאשר שנינו אלו הן בתי ערי חומה, כו', כגון קצרה הישנה של ציפורי, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלא וגדוד וחדיד ואונה וירושלים, וכן כיוצא בהן. ואמרו בברייתא תנא גמלא בגליל, וגדוד בעבר הירדן, וחדיד ואונה וירושלים ביהודה. ואלו הן ערי חומה אבל ערי פרזי רבים היו. וכבר נתבאר שלשיטת רבינו תם אין צורך לומר שהתיישבו בכל עריהם אלא כמה שצריך למספר אנשיהם, וכמו שכיבוש הארץ תחילה היה מעט מעט וכנתבאר[52].ומשנת ערי חומה היא טענה עצומה על דברי הרמב"ן הסובר שלא יצאו עולי בבל מנחלת יהודה ובנימין. אלא שיש לדחוק לשיטת הרמב"ן שאין המכוון שקדשו אלו הערי חומה מיד בעליית עזרא אלא לאחר זמן, אבל אין הלשון משמע ששנו תלמוד שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום.
ובמשנה מסכת שביעית פרק ו משנה א[53] שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיבנג, ומפורש שהחזיקו עולי בבל גם באזור כזיב המרוחק הרבה מיהודה ובנימין, ושוב בפרק תשיעי[54]משנה ב גבי זמן הביעור חלקו הארץ לשלוש ארצות יהודה עבר הירדן והגליל. וביתר ביאור כל תחומי ארץ ישראל שהחזיקו בהם עולי בבל מפורשים בברייתא דתחומי ארץ ישראל, בירושלמי שביעית פרק ז הלכה א, בספרי פרשת עקב[55], תוספתא שביעית פרק ד[56], ושם מבואר הגבול והוא גדול הרבה מאוד יתר על ארץ יהודה ובנימין, והאם גם כאן נדחוק שלא קדשום מיד בעלייה מבבל.
או שמא ייאמר לדעת הרמב"ן שהחזיקו בארץ לקדשה בכל חלקיה במקומות שחפצו, אבל לא התיישבו אלא בגבולות יהודה ובנימין[57].
אמנם אין מכל זה הכרח לשיטת רבינו תם להגיע ליובל מדינא: א. שאין מכאן הכרח שהיו מכל השבטים. ב. גם אם היו מכל השבטים עדיין אין מבואר שהלך כל אחד לנחלתו, ולא מצינו שאמרו בשום מקום הליכת השבטים למקומם. ג. גם אם היו כל חלקי השבטים בנחלתם עדיין קיימת טענת הרמב"ן לא היו רוב יושביה עליה, אלא שבזאת מחדש רבינו תם שנחשב יושביה עליה.
ויש לדון לשיטת רבינו תם שאין צריכים השבטים לשבת דווקא בנחלת הקדומה, ואפשר לחלק את הארץ בחלוקה חדשה, ובכל מקום שיחזיקו אנשי כל שבט ושבט נחלת מבוררת, כי הופקעה חזקת השבטים בכיבוש נבוכדנצר ומלכי אשור וכעת קבלוה מחדש[58] וחלקוה מחדש בנחלה מבוררת.
הקושי לרבינו תם אם חשוב שעלו כל השבטים היה ראוי לפורטם ולהזכיר מקומם
ויותר[59]מכל זה קצת קשה לשיטת רבינו תם, שאם באו שבט שבט לנחלתו ולא היו אותם אלו משאר שבטים כפליטים ושיריים אלא עיקר קיום השבט ואיש איש לנחלתו, היה להזכיר מניין כל שבט ושבט לעצמו, והיה להזכיר ישובו של כל שבט וחזרת לנחלתו. וגם במקומות שהוזכרו שהיה יישוב הארץ בשאר חבלי הארץ לא אמרו מעולם שבדווקא שבט פלוני אשר שם הוא מקומו ישב שם. ודבר חלוקת הארץ לשבטים לא הוזכרה לא במקרא ואף לא בכל דברי חז"ל לא במשניות ולא בברייתות ולא בשני התלמודים ולא במדרשים. ובתקופה [המאוחרת יותר] בבית שני הייתה הארץ מחולקת לשלוש ארצות, יהודה[60], עבר הירדן והגליל. ובברייתא ערכין לב. "מנו ערי חומה לפי הארצות ולא אמרו אלא גמלא בגליל ולא אמרו באיזו נחלה הייתה, וכן גדוד בעבר הירדן ואיננו יודעים בנחלת מי". יתר על כן, דעת ר"ת שהיה היובל כל ימי בית שני ואם כן היו סדורים לפי נחלות עד זמן החורבן. וזה פלא שבכל דברי חז"ל הרבים בענינין הישובים מעולם לא מצינו שום הזכרה של הנחלות. וכל זה מסייע לשיטת הרמב"ן שלא הייתה משמעות לעשרת השבטים בבית שני. וזה מה שסיים הרשב"א (גיטין דף לו.) בהשגתו על רבינו תם: "ועוד דאף כשתמצא לומר עשרת השבטים ירמיה החזירם כשגלו ועלו בימי עזרא, לא חזרו שבטים למקומם ואין שבט ושבט יושב בפני עצמו בעריו ובנחלתו אלא כלן מעורבבים".ועיין עוד בשו"ת חתם סופר (חלק א [אורח חיים] סימן טז) שכתב בתוך דבריו בהנחה פשוטה: "ועוד צלע"ג הלא בימי חכמי ש"ס כבר נתערבו ולא ידעו שבטם כי אם הכהנים והלוים ודבית רבי והנשיאים שהיה יחוסם משפטיה בן אביטל לבית יהודה", ע"כ. ואכן הדוחק רב לשיטת רבינו תם לומר שעד גלות בית שני[61] היו ידועים כל אחד משבטו וישב בנחלתו[62].
ויש להוסיף עוד על מה שמנה החתם סופר ששמרו ייחוס שבטיהם בבית שני, את אותם משפחות מתנדבי קרבן עצים ששמרו על ייחוסם לפחות עד אחר חורבן בית שני[63], וכך ששנינו במשנה (תענית כו.): "זמן עצי כהנים והעם תשעה באחד בניסן בני ארח בן יהודה בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה בשבעה בו בני יונדב בן רכב בעשרה בו בני סנאה בן בנימין בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו[64] ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה בעשרים באלול בני עדין בן יהודה". וכל אלו ששנו שהם בן יהודה הרי הם משבט יהודה, וכן משפחה מבנימין, כמבואר בתוספות עירובין מא., אלא שיש צד בתוספות שיתכן שאף הצאצאים דרך האם הרי הם בכלל המשפחה[65].
♦
ייחוסים אחר שאר שבטים מזמן בית שני ואילך
והנה בפסחים דף ד.: "ההוא דאמר דונו דיני אמרי שמע מינה[66] מדן קאתי, דכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, ההוא דהוה קא אזיל ואמר אכיף ימא אסיסני ביראתא, בדקו ואשכחוהו דמזבולן קאתי דכתיב זבולן לחוף ימים ישכן".הנה מעובדא ראשונה שמע מינה מדן קאתי אין ראיה כלל שיכלו לברר ייחוסי השבטים, אלא למדו מאורחותיו את ייחוס שבטו, ומעובדא שני מבואר שהיה שייך לבדוק מאיזה שבט הוא. ומכל זה משמע שסתם אדם לא ידעו את ייחוס שבטו, ומכל מקום אין מכאן קושיא על רבינו תם שלא נתפרש היכן היו אלו המעשים, ובפשטות הם היו בבבל, גם אחר חורבן בית שני, ולא היה צורך בידיעת ייחוס השבט, ולא היו אז נחלות כלל אף לא בארץ ישראל מקום הנחלות[67].
ומכל מקום מבואר שהיו מעטים משאר שבטי ישראל בתקופת בית שני ולאחריה[68], וכמבואר לעיל כל זה באורךסח.
אך[69]יש לדון אם האומר דונו דיני שקבעו שהוא משבט דן, האם מוכרח שהוא משבט דן מאביו, או שמא שדבר זה בא אף מזרע האם, ואין תכונת דונו דיני דיני תלויה דווקא במשפחותם לבית אבותם. אמנם פשוטם של דברי כל ייחוס שהוא זכר הוא לבית אבותם, אבל אם נאמר שהייחוס לשבט דן הוא דרך האם, אפשר לומר שלמרות שידעו את ייחוסו ושבטו מהאב למדו מאורחותיו שהוא מיוחס אף לשבט דן. ואפשר שידעו בייחוסי השבטים מאביהם. והנה מצינו מחלוקת ראשונים[70] בנאמר (ראש השנה יח.): רבה ואביי מבית עלי קאתי אם לייחסם דווקא דרך האב ועל כרחך כהנים היו, או שאפשר המכוון אף בייחוס דרך האב. ובדברי בן יהוידע גבי דונו דיני מבואר שנקט בפשיטות שזו הוכחה לייחוסו לשבטו מהאב דווקא, וכן יש לדקדק מהמעשה המוכיח שהאדם משבט דן, מחפצו לנחלת זבולון שהיא על הים, ובפשוטו אין העניין שייך אלא אם שייך לנחלה והוא דרך האב בדווקא.
אמנם ברבינו יוסף בכור שור ויקרא פרק כד למטה דן. הוא שגרם לו המריבה, כי [ה]הוא דהוה אמר דונו דיני אמרו: שמא מדן קאתי, דכתיב "דן ידין עמו". והנה אמו משבט דן ולמד תכונותיה מבית אביה. אף שיש לדון לומר שמכל מקום אצל המקלל לא שייך ייחוס האב המצרי, אך זה תלוי במחלוקת הראשונים[71] אם התייחס לאמו, כהלכה שנכרי הבא על בית ישראל הולכים אחר האם, או שקודם מתן תורה התייחס לאביו[72].
♦
משמעות הירושלמי שקדושת הארץ בבית שני החלה בלא חלוקה לשבטים
ירושלמי שביעית פרק ו הלכה א: "אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכות. אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם. אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב".מבואר בירושלמי שלושה חילוקים בין ביאה ראשונה לשניה, ושנים מהם שבביאה ראשונה לא חלה הקדושה אלא אחר כיבוש וחילוק, וביאה שניה מיד, ומשמע שהייתה הקדושה מיד אפילו בלא חילוק לשבטים. ורחוק לומר שכוונת הירושלמי שהייתה ישיבה מיד בנחלות השבטים. ועוד הדבר מוכרע מהחלוק השני של הירושלמי שבביאה ראשונה לא קנו עד שכבשו כל הארץ, ואילו בביאה שניה ראשון ראשון קונה, מבואר שעד שלא הייתה כל הארץ תחת ידם חלה הקדושה על ראשון ראשון, ומבואר שלא באו עדיין לנחלת כל השבטים, ולא מבואר שהחלו בפעם הראשונה להיות ברגע אחד בכל נחלות השבטים. ואין לומר שהן אמת חלה הקדושה לגבי תרומות ומעשרות, אבל לא לגבי יובלות עד שבאו לכל נחלות השבטים, שהרי מבואר שהחלו את מנין השמיטין [ולבבלי בערכין לרנב"י אף מניין היובלות, ולרמב"ן וסיעתו היובלות דרבנן], ולרבינו תם החלו השמיטין והיובלות דרבנן מיד בביאה שניה בעליית עזרא, כמבואר בסוגיא בערכין לדעתו שמיד בעזרא חלה הקדושה אף לגבי יובלות, ולמסקנת הסוגיא לרבינו תם היינו שנהגו יובלות כדינם דבר תורה. וכן מבואר בסוגיא בערכין יב: שהחלו את מנין השמיטין והיובלות מיד בעלייתם או לאחר שש שנים של עליית עזרא שאז החלה הקדושה, והירושלמי על תחילת הזמן אמר שראשון ראשון קנו. אלא שמאידך כבר נתבאר במשמעות הברייתא בערכין ל"ב בקידוש ערי חומה שמשמע שהייתה קדושתן מיד בזמן עזרא בכל חלקי הארץ, וכן מורה לשון הרמב"ם[73].
♦
ראיית הרמב"ן שהוזכרו שבטי אפרים ומנשה קשה על שיטת רבינו תם
הנה הרמב"ן הראה את הפסוקים שהוזכרו בהם אנשים משבט אפרים ומנשה שבאו לממלכת יהודה ובנימין, ולכאורה אחר שהוזכרו רק אלו השבטים, יש לומר שאלו הם בלבד מהחשבון של שאר שבטים שהוזכרו בסדר עולם, וממה שלא הוזכרו כלל מהשבטים האחרים משמע שיש רק מאלו השבטים.אבל יש לומר לדעת רבינו תם שעיקר השבטים היו מאפרים ומנשה ולפיכך הוזכרו המה בלבד, אבל היו מכל שבטים, ובזה מקוים היטב כל יושביה לדעת רבינו תם שמתקיים ביחידים ממש. אך עדיין צריך טעם למה הרבים היו רק מאפרים ומנשה, ולרמב"ן אלו הקרובים לממלכת יהודה ולכן מהשבטים הללו, אבל לרבינו תם ששאר שבטים שעלו מבבל המה מאלו שהחזיר ירמיה, אין עדיפות לשבטים הללו, כי לכאורה החזיר ירמיה מכל שבט ושבט בשווה. ושמא נאמר שבני אפרים ומנשה חפצו לעלות יותר משאר שבטים ומטעם הרמב"ן כי היו קרובים לירושלים.
ויש לדון עוד בישוב שיטת רבינו תם שמודה לרמב"ן שהיו מעורבים מאפרים ומנשה בממלכת יהודה מזמן אסא ואילך, ולכן המה היו הרבים, אבל בנוסף ירמיה החזיר יחידים גם משאר השבטים, ולא הוזכרו מפני מיעוטם.
♦
בעזרא מבואר שישראל ישבו בעריהם האם נסוב על שאר השבטים
בכמה מקומות בעזרא שנינו שישבו ישראל בעריהם, ומשמעות ישראל בעריהם יש לפרשו שכל עם ישראל כל שבטיו כל אחד בעריו, אבל הרמב"ן יפרש כל ישראל היינו יהודה ובנימין כל אחד מהם בעריו.והנה במקרא בנחמיה יא, ג-ד: "(ג) וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בִּירוּשָׁלִָם וּבְעָרֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ אִישׁ בַּאֲחֻזָּתוֹ בְּעָרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה: (ד) וּבִירוּשָׁלִַם יָשְׁבוּ מִבְּנֵי יְהוּדָה וּמִבְּנֵי בִנְיָמִן מִבְּנֵי יְהוּדָה עֲתָיָה בֶן עֻזִּיָּה בֶּן זְכַרְיָה בֶן אֲמַרְיָה בֶּן שְׁפַטְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל מִבְּנֵי פָרֶץ", יש לפרשו על ערי יהודה, כי פתחו בירושלים ובערי יהודה, ושוב פורט שהיו שם ישראלים כהנים לווים נתינים ועבדים. וכן המקרא נחמיה יא, כ: "וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ", מתפרש על ערי יהודה.
והמקראות הסתומים שלא נתפרשו אם על ערי יהודה או על כל הארץ הם, בעזרא ב, ע: "וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם", ומשנהו נחמיה ז, עב: "וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וּמִן הָעָם וְהַנְּתִינִים וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם". ובעזרא ג, א: "וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם".
והרמב"ן יפרש מקראות הללו על ישראל בעת הזאת, שהמה אנשי יהודה ובנימין ונספחיהם שישבו עמהם.
והמקראות בעזרא ב, א-ב: "וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ: ונכפל בנחמיה ז, ו: "אֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וְלִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ". ופסוקים אלו משמע שהם ביהודה[74] אלא אם נפרש מלבד ירושלים ויהודה עוד כל איש ישראל לעירו.
♦
קרבנות בבית שני כנגד שנים עשר שבטים
עזרא פרק ו, טז-יז: "וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה: (יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה, דִּכְרִין מָאתַיִן, אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה, וּצְפִירֵי עִזִּין לחטיא לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".והנה לא מצאנו שעיר עזים בלבד לחטאת ציבור אלא בעבודה זרה פר ושעיר[75] ובשאר עבירות פר בלבד, ונראה שהוא כעין קרבנות חטאת של חנוכת המזבח ובאו לרמוז לכלול כל קהל ישראל, וכיוצא בזה מצאנו בשנים עשר אבני אליהו בהר הכרמל[76].
עזרא ח, לה: "הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל[77] אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה צְפִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר הַכֹּל עוֹלָה לַיקֹוָק".
והנה גם כאן יש קרבנות עבור כל השבטים ואם נאמר שבא לכפר על חטא השבטים, משמע שהיו קיימים כל השבטים בעליית עזרא, אבל בפשוטו של מקרא היה אפשר לומר שנעשה עבור כללות עם ישראל שהמה שבטי ישראל, ולא בהכרח שהם קיימים עכשיו, וכמו שעירי החטאת הנזכרים לעיל.
אלא שבסוגיא בהוריות דף ו. ובתמורה דף טו: מבואר: "דתניא רבי יהודה[78] אומר על עבודה זרה הביאום, ואמר רב יהודה אמר שמואל על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו, בשלמא לרבי יהודה משכחת לה להני שנים עשר חטאות כגון דחטאו שנים עשר שבטים דמייתו שנים עשר שעירים אי נמי דחטאו שבעה שבטים ושארא אינך בגרירה ולרבי שמעון נמי משכחת לה כגון דחטאו אחד עשר שבטים דמייתו אחד עשר שעירים ואידך דב"ד". והנה נמצא מפורש שבזמן צדקיה היו שנים עשר שבטים, וזה עולה רק לדברי רבי יוחנן שירמיה החזירן לעשרת השבטים. ויש לעיין אם שייך להעמיד את הדברים גם לולא דברי רבי יוחנן שפליטי השבטים הנותרים חטאו, ותמיד היו איזה יחידים מכל שבט. אך יש לדון אם אינם שבט לגבי מעמדם אלא נספחים ליהודה, אם שייך בהם שם שבט להעלם דבר של ציבור.
והנה מבואר בהמשך דברי הגמרא שלא זו בלבד שהיו שבט בעת חטאם בזמן צדקיה, אלא רוב החוטאים עדיין היו קיימים בזמן הבאת הקרבנות, וכלשון הסוגיא בתמורה: "כי אקרובינהו להני חטאות אחיי אקרבינהו, דכתיב ורבים מהכהנים הלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בוכים בקול גדול ורבים בתרועה, ודילמא הנך מיעוטא, לא מצית אמרת דכתיב ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם". ומבואר שהיו מכל השבטים בבית שני גם הם החוטאים היו הרוב [ומבואר שצריך שיהיה הרוב בארץ ישראל, ממה שהוכיחו שהיה רוב בבית המקדש[79]]. ולכאורה כל זה לא עולה עם דעת הרמב"ן שלא היו מוגדרים כשבטים בבית שני, וכאן נראה שהיו מתוך העולים כרוב מכל שבט ושבט. והנה אף שרש"י בסנהדרין פירש שעלו רק מקצתם, אבל החשיבן כשבט, וכאן בבית שני היו כעין שהיו בזמן יאשיה וצדקיה שנהג היובל. אלא שאפשר לדחוק שמשאר שבטים עלו יחידים ובודדים שאין להלם משמעות לשבט לדיני היובל. גם לא יפול הדבר שנגאלו שאר שבטים ומכל מקום באותם יחידים היה רוב של חוטאים, ונחשבים שבט לגבי קרבן ציבור. וכל זה צריך תלמוד.
והנה מסקנת הגמרא: "והא מזידין הוו, הוראת שעה היתה, הכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה כנגד מי, אלא הוראת שעה היתה, הכא נמי הוראת שעה היתה". והנה משמעות הגמרא שלא תירצו בהוראת שנה רק כלפי המזיד, אבל באמת הקרבן היה לדין שנים עשר שבטים, אך בתוספות[80] כתבו שיש לתרץ בתירוץ הוראת שעה את כל הקושיות גם שאין צריך לפרש שהיו שנים עשר שבטים, אבל מכל מקום משמעות הדברים שלא היה קשה מנין לעשרת השבטים בתחילת בית שני.
ובחידושי הגרי"ז תמורה טו: תמה: "ולכאורה יש להוכיח מזה דהקריבו כנגד שנים עשר, על כרחך דהוו כל השבטים, ויש לדחות חדא דכל זה דאמרינן זהו אליבא דאמת שהחזירן ירמיהו, אבל אפשר גם לומר כמו דמשנינן לר"מ דחטאו וחזרו וחטאו, וא"כ אין מזה ראיה דהוי כל השבטים, ועוד דהתם בעי לאשכוחי שיהיו כל יושביה עליה ועל זה אין ראיה דנהי דהוי כל השבטים מ"מ לא היו יושבים על אדמתן, ולדינא דכל יושביה עליה בעינן יושבים על אדמתם ועל זה הוא דבעי הגמרא". ומכל מקום זו תשובה לעיקר דברי הרמב"ן שאמר לא היו כלל עשרת השבטים בבית שני. ובאמת בהגהות יעב"ץ (גיטין לו.) כתב ללמוד מהמקרא של שנים עשר קרבנות שהיו מכל השבטים בבית שני[81].
♦
הסוגיא בבבא מציעא מוכיחה שהתפזרו עולי בבל בעריהם בכל רחבי ארץ ישראל
אלא שיש לתמוה מהסוגיא בבבא מציעא דף כח. "אמר רב יוסף לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני, במקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דכתיב בהו יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב בעינן כולי האי, במקדש שני דלא נפישי ישראל טובא דכתיב בהו כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים לא בעינן כולי האי, אמר ליה אביי והא כתיב וישבו הכהנים והלוים וגו' והמשררים והשוערים וכל ישראל בעריהם, וכיון דהכי הוא אפכא מסתברא מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דמצוות עלמא ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא לא בעינן כולי האי וסגי בתלתא יומא, מקדש שני דלא נפישי ישראל טובא[82] ולא מצוות עלמא ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא בעינן כולי האי".הנה רב יוסף הבין שישבו במקום מצומצם קרוב לירושלים, כי היה הקהל מועט, עד שהשיבו אביי ממקרא מפורש שישבו בכל הערים, משמע שישבו בכל ערי הארץ, ולא רק במקום שבט יהודה ובנימין, ולדברי הרמב"ן לא יצאו מנחלת יהודה ובנימין ומהערים המפורשים שישבו בהם.
ולשיטת רבינו תם יש לומר שעל כרחנו עיננו הרואות שהמקרא אינו חפץ לגלותנו על עניינם של שאר השבטים וכשם שהעלים [לברייתא דסדר עולם] שנים עשר אלף משאר שבטי ישראל, כן כיסה על מקומות מושבותיהם, יתר על כן כוסה כל עניין חזרת עשרת השבטים לממלכת יהודה בימי יאשיה לרבי יוחנן והסכמת הבבלי, ואם כן אי אפשר לשלול מכוח הזכרת שמות ערי יהודה ובנימין בלבד, שלא ישבו שאר השבטים בכל עריהם.
אמנם אין בכל זה סיוע לשיטת רבינו תם שנהג היובל בבית שני, ואדרבה יש להוכיח שלא נהג היובל, כי אם הוכחות רבינו תם צודקות שנהג היובל ועל כרחך ישבו כל ישראל בנחלתם היאך היה סבור רב יוסף שכולם ישבו רק סביבות ירושלים, ואיך יהיה היובל. גם אביי לא השיבו מכוח היובל שנהג בעליית עזרא, אלא מקרא הוא קורא. וכל זה מסייע שאף אם היו ישראל מפוזרים אין זו ישיבה המחייבת יובל.
ובעיקר המשנה בבבא מציעא יש לדון הרבה ועד מתי חייב להכריז, עד כדי שידעו בו שכניו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד.
באיזו תקופה נשנית משנה זו, והנה רב יוסף ואביי דנו על המשנה לפי המבואר בכתובים לגבי תקופת עזרא. ולכאורה תמוה איך אפשר לקבוע מסמרות שהדין נאמר לפי התקופה הקדמונית של בית שני, שהיה הקהל מועט הרבה, שמא נאמר הדין שעם ישראל גדל הרבה ברוב עם, וגם מנין שהגבולות של הארץ ומשך ההליכה לפי יישובם בבית שני, שמא לפי מה שאירע במשך הזמן שפרצו הגבולות הרבה, ובפרט אחר כיבושי החשמונאים. גם העמידו לצד אחד לרב יוסף בבית ראשון, וגם זה בזמן שהיו ישראל מרובים, ושמא קבעו את הדברים על פי הזמן של תחילת המקדש.
ושוב נמצא בהדיא במדרש (שיר השירים רבה פרשה א): כך עד שלא נבנה בית המקדש (עזרא ב') כל הקהל כאחד ארבע רבוא, משנבנה בית המקדש פרו ורבו, דאמר רבי יוחנן מגבת ועד אנטיפרס ששים רבוא עיירות היו, והיו מוציאות כפלים כיוצאי מצרים, וכדין אפילו את מצנעה יתהון ששים רבוא דקני לא מטחנא להון ולא נסב יתהון, אמר רבי חנינא קפצה להם ארץ ישראל. הנה נתרבו הקהל בבית שני הרבה מאוד.
עוד דבר חידוש במשנה, שהתנאים החולקים במשנה המה רבי מאיר ורבי יהודה שהיו אחר החורבן והתמעטות היישוב, אך מכל מקום מחלוקתם בזמן המקדש בזמן שעלו לרגל. ויותר מזה, שלפי רב יוסף ואביי אחת המשניות או משנת אבידה או משנת רבן גמליאל על זמן שאלת גשמים שנויה על זמן בית ראשון.
♦
היהודים שהיו תחת שלטון צרי יהודה
בנחמיה ד, פסוקים א-ו: (א) "וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה[83] וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: (ו) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים אֶצְלָם וַיֹּאמְרוּ לָנוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ". ומבואר שישבו יהודים אצל סנבלט[84] וטוביה ואצל הערבים והעמונים והאשדודים ולא רק בארץ יהודה, אך אין מכריח שהיהודים האלו היו בשליטת עולי בבל שאדרבה נראה היו תחת אויבי יהודה ובנימין, ואפשר היו בארץ מימים ימימה[85]. אך מאידך מפורש בשבת דף קמה: רבי יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה, שנאמר על ההרים אשא בכי ונהי וגו' מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו בהמ"ה בגימטריא חמשין ותרתין הוו, ואין לומר לא עבר איש ביהודה. אבל בכל ישראל ישבו שהרי אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן כולן חזרו חוץ מקולייס האיספנין, דאמר רב הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם, והאי כיון דלא שריר שדריה לא מצי סליק, ואם היה בשאר נחלי ארץ ישראל לא היה צריך לשוב מבבל.והעולה בידינו שהמשניות על בתי ערי חומה ערכין לב. בכל חלקי ארץ ישראל כולל הגליל ועבר הירדן, וכן לשונות הברייתות בערכין ל"ב ע"א וע"ב עם דברי הגמרא, וכן הסוגיא בבבא מציעא, מורים על יישוב עולי בבל בכל חלקי ארץ ישראל, ואילו פשטות המקראות בעזרא-נחמיה, וכך למדן הרמב"ן בספר הגאולה, שלא נתיישבו עולי בבל אלא בערי יהודה ובנימין בלבד.
♦
האם שייך לומר שהיישוב בכל ארץ ישראל היה רק באמצע בית שני
והנה היה מקום לדחוק על כל פנים בשיטת הרמב"ן הסובר שלא היה שייך יובל בבית שני, שלא התיישבו ישראל בכל הארץ בזמן עלייתן הראשונה אלא בהמשך בית שני באו לכל חלקי הארץ והם המקומות שהוזכרו בעבר הירדם ושאר הארץ. אבל זה אינו במשמע בלשון הברייתא ערכין דף לב: "תניא ר' ישמעאל בר' יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום וכן לאידך מאן דאמר שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאום". הנה מבואר שכל אלו ערי החומה שהיו בכל חלקי ארץ ישראל קודשו כשעלו מבבל ולא בהמשך בית שני, ובפרט לפירוש רש"י שקידוש ערי חומה היה במעשה קידוש[86], ביארו חכמים מה שקידשו בפועל בעליית עזרא, גם הסוגיא בבא מציעא מוכיחה שישבו בכל חלקי הארץ בעליית עזרא.והנה כל הצד הנאמר לעיל שהרבה מגבולות עולי בבל נכבשו רק בהמשך בית שני, כל זה שייך לשיטת היעב"ץ במור וקציעה (סימן ש"ו) שגם מה שנכבש בימי בית שני קדוש כקדושת עולי בבל, ובעל תבואת הארץ חלק עליו[87].
♦
משמעות הדברים במשנה ובברייתא שהכל נתקדש על ידי עזרא
והנה לכאורה יש ללמוד שהייתה כל הארץ מיושבת בעליית עזרא ממה שאמרו "אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה". פשוטם של דברים שנהג יובל ממש בעליית עזרא, והן אמת בגמרא דחו שלא יתכן יובל שאין יושביה עליה, אבל לא דחו מחמת שרוב הארץ לא הייתה תחתם.
♦
ליובל אין צריך כל הארץ תחת ישראל אלא רק דין ביושביה עליה
אלא שמגוף הסוגייא יש להוכיח שאין צריך רוב הארץ בבעלות ישראל אלא דין כל יושביה עליה, ובמקומם. שהנה אמרו בברייתא דף לב: "דתניא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין". הנה לא הזכירו עניין הארץ כלל אלא עניין יושביה ואמרו שיהיו רוב יושביה עליה ויושביה כתיקונם, ונמצא שאין חיסרון כלל במה שרוב הארץ כבושה בידי זרים אם היא מיושבת ביושביה.ולפי זה מבואר היטב מה שיש להקשות לכאורה שהרי היה היובל בבית ראשון למרות היות חלק הארץ תחת העממים והיא הארץ הנשארתפז, ומכל מקום כיון שישראל היו מיושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו במקומו נחשב שהארץ מיושבת, וצריך עיון בכל זהפח.
♦[88]
לדון לרמב"ם שיפקע מה שנתקדש בבית שני על ידי כיבוש
ומכל[89]מקום יש לדון הרבה לשיטת הרמב"ם בטעם שקדושת עולי מצרים פקעה, ואילו קדושת עולי בבל לעולם עומדת, וביאר הרמב"ם[90] מפני שבאה על ידי חזקה ולא על ידי כיבוש. ולפי זה יש לדון במה שכבשו החשמונאים, אף אם נאמר שקדש לשעתו מה אולמיה קדושתם מכיבוש עול מצרים, הרי מה שבא על ידי כיבוש פוקע על ידי כיבוש, ויש לדון גם במקומות שדן בהם המור וקציעה שיפקעו על ידי כיבוש.♦
לרבינו תם יש להמתיק קצת מה שלא הוזכרה חזרת עשרת השבטים
הנה נחלקו רבינו תם והרמב"ן כמה צריך שיהיו מכל שבט שייחשב כל יושביה עליה, לרבינו תם סגי במקצת מכל שבט, ולרמב"ן צריך לפחות רוב שבט. והנה לרבינו תם אין צריך לומר שירמיה החזיר את רוב עשרת השבטים, ואילו לשיטת הרמב"ן צריך לומר שירמיה החזיר את רוב עשרת השבטים.והנה לשיטת רבינו תם יש להמתיק מעט מהדוחק שלא הוזכרה חזרת עשרת השבטים במקראות[91], ויתכן לומר שירמיה לא החזיר את כולן אלא מקצת מעט מזעיר מכל שבט ושבט, ובזה קוים כל יושביה, ואותם מקצת לא הוזכר לא בחזרתן גם לא בגלותן, כי היו משהו לעומת עיקר יושבי הארץ יהודה ובנימין, אך מאידך לשון רבי יוחנן החזירן משמע כולן.
אך יש לעיין לשיטת רבנו תם שלשם החזרת היובל לא היה צריך ירמיה להחזיר יחידים מהגלות, כי מסתבר שמעטים מהשרידים מכל שבט ושבט היו ביהודה ובבנימין[92] [אף אם נאמר שעיקרן היו מאפרים ומנשה] ולא היה צריך ירמיה אלא לפזרן בנחלותיהם[93], אך שמא החזרתן לא הייתה רק למען קיום היובל אלא להחזירן מהגלות בדווקא[94], ולפי זה בעליית בית שני יכול היה להתקיים היובל גם על ידי אותם השרידים מיהודה. ומדברי רבינו תם משמע שהכל תלוי בכך שירמיה החזיר את השבטים, ומשמע שתפס רבינו תם שאין כל הכרע שהיו אפילו יחידים משאר שבטים בממלכת יהודה.
והנה בדברי הימים א' ה, כו: "וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה", ועד היום הזה הוא לכל הפחות עד זמן כתיבת הדבר[95], ובבבא בתרא דף טו עמוד א עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו. זאת אומרת שבזמן עזרא עדיין היו שנים וחצי השבטים במקום גלותם, ולרבינו תם וכן פירש רש"י בסנהדרין ירמיה החזיר רק מקצתן, אבל לדעת הרמב"ן חזרו רובם, אלא שהרמב"ן סובר ששוב חזרו למדי מקום גלותם. ואף שמשמעות הכתוב שהם נמצאים שם מכוח ההגלייה הראשונה, יאמר הרמב"ן שהיות שהם חזרו למקום גלותם ומחמת גלותם חזרו לשם נקרא על שם הגלות הראשונה. ואף שהדברים סתומים, מכל מקום כל עניין חזרת עשרת השבטים סתומה היא וכמבואר לעיל.
♦
בקושיית הרמב"ן שכל יושביה צריך ביאת כולכם
הרמב"ן השיג על רבינו תם שצריך ביאת כולכם לקיום כל יושביה, והתוספות נדה דף מז. ביארו שיטת רבינו תם, אלו דבריהם: "ואם תאמר והלא כל יושביה עליה קרינן לענין יובל לפי שמקצת כל השבטים עלו לפר"ת דאמר דיובל נהג בבית שני מהאי טעמא, וי"ל דבבואכם משמע טפי בביאת כולכם".ויש להוסיף את דעת הגר"ח (שמיטה ויובל פרק יב) בשיטת הרמב"ם שבשמיטה ויובל גם כן צריך ביאת כולכם כמו תרומה ומעשר, כיון דעלייהו הוא דכתיב הך קרא דכי תבאו דילפינן מיניה דצריך דוקא ביאת כולכם. והנה כל זה בשיטת הרמב"ם לדעת הגר"ח, אבל רבינו תם סובר ששמיטה ויובל אינם צריכים ביאת כולכם. וגם הרמב"ן סובר ביסוד הדברים שביאת כולכם האמורה בתרומה לא נאמרה בשמיטה ויובל, אלא שהרמב"ן סבירא ליה שהלשון ביאה האמורה בתורה גבי חלה שאמרו בתלמוד שצריך ביאת כולכם לא עדיף מכל יושביה האמור ביובל.
♦
שיטת רש"י שירמיה החזיר רק מקצת עשרת השבטים
שיטת רבי עקיבא (סנהדרין דף קי:) שאין עשרת השבטים עתידין לחזור, וכתב רש"י: "אין עתידים לחזור - ממקום שגלו, והא דאמרינן בגמרא דירמיה החזירן - לא שהחזירן כולן - אלא מקצתם החזיר".מבואר בדברי רש"י ירמיה החזיר רק מקצתם, ומכל מקום מבואר בגמרא בערכין (לג.) שקוים היובל בחזרת השבטים, ולכאורה מבואר בשיטת רש"י כשיטת רבינו תם שסגי במקצת שבטים ולא צריך רוב. ודוחק לומר בכוונת רש"י מקצתם שהוא רובם החזיר, ואותו מיעוט שנשאר אינו עתיד לחזור, שאינו נופל לשון מקצתם על רוב אלא אם יפורש הדבר. גם לשון אין עשרת השבטים עתידים לחזור משמעו שעיקרן אינם עתידים לחזור, ורש"י בא ליישב שאכן אין עתידים לחזור, כי נותרו רובם, ורק מקצתם שהוא מיעוטם חזרו.
ויש לעיין בשיטת רש"י שהתקשה משיטת רבי יוחנן שירמיהו החזיר השבטים ולא הוקשה לו ממקראות מפורשים ביחזקאל פרקים מ"ז-מ"ח, וברבינו דוד ובר"ן הכריעו גם על פי המבואר ביחזקאל[96].
אך יש לתמוה למבואר להלן ששיטת רש"י שלא היה היובל בבית שני, ולמה לא יהיה במקצת עשרת השבטים, אך אפשר לומר שרש"י מודה לרמב"ן שאותם שחזרו על ידי ירמיה שבו למקומות גלותם. עוד יש לומר שלא ישבו בבית שני בנחלתם, אך זה דוחק למה לא יחזרו למעמדן הראשון, וכשם שחזרו על ידי ירמיה וישבו בנחלתם שהרי היה היובל, וכך היה עד גלות בבל, למה לא ישובו לנחלתם בבית שני [ואם נאמר שהיה מקום יישובם בבית שני מצומצם כמו שדקדק הרמב"ן מהמקומות שהוזכרו בעזרא ניחא, אבל חז"ל הרחיבו את מקום היישוב של עולי בבל לנחלת השבטים].
ולשיטת הרמב"ן יש לתמוה, שהרי בין רבי עקיבא בין רבי אליעזר דכולי עלמא מודים שעכשיו לא חזרו עשרת השבטים לא נחלקו אלא אם יחזרו לעתיד לבוא, ולשיטת הרמב"ן כבר חזרו רובן בימי יאשיה. אך הרמב"ן ייאמר שחזרתן בימי יאשיה לא עקרה את עיקר גלותן והיו לזמן קצוב עד תום ממלכת יהודה ויחזרו למקום גלותם, ואילו כאן נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא אם יחזרו לעתיד לבוא או לא.
והנה מקור רבי עקיבא במשנה בסנהדרין דף קי עמוד ב עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים דברי רבי עקיבא. והנה לדעת הרמב"ן קשה הרבה שהשליכם אל ארץ אחרת וחזרו רובם ככולם מהרה בימי יאשיה. וצריך לדחוק לשיטת הרמב"ן כנ"ל ששיבתם תחת מלכות יהודה לא בטלה את השלכתם ולזמן מועט חזרו ושוב שבו אל השלכתם הראשונה, ועדיין צריך תלמוד.
♦
שיטת הרד"ק בחזרת עשרת השבטים
מלכים ב' כג, יט: "וְגַם אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל", ולמד הרד"ק שהיו יהודים עובדי הבמות בנחלת ממלכת ישראל, וכזאת יש ללמוד גם מהפסוק הקודם פסוק יז: "וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל", ואנשי העיר משכבר הימים היודעים את אשר אירע בציון הלז מימים ימימה. וביאר הרד"ק בשתים א. שנותרו יהודים מועטים שלא גלו, ולביאור זה אותם מעטים לא נחשבו ליושביה עליה, והיו כפליטים בנחלתם שניתנה לכותים, גם אפשר שלא היו מכל עשרת השבטים, וכמו שהוכיח ממקרא שהיו מאפרים ומנשה[97]. ב. ביאר על פי דברי רבי יוחנן שירמיהו בימי יאשיהו החזירן לעשרת השבטים[98].וכן יש ללמוד מהמקרא דברי הימים ב' לד, ו-ז שאחר טהר יאשיה את יהודה וירושלים בא לטהר את כל ארץ ישראל, "וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי בהר בתיהם בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב: (ז) וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם".
♦
הרד"ק למד שנשארו מתי מעט מהשבטים בנחלתם והרמב"ן סובר שבאו לממלכת יהודה
והנה הרד"ק למד מהמקראות שנותרו מעטים מעשרת השבטים בנחלתם, אך מדברי הרמב"ן נראה שאותם הנותרים באו לנחלת יהודה, וכלשונו: "והנה נראה מפשט הכתוב, כי טרם גלות הארץ ביד סנחריב, נאספו אל ערי יהודה משכניהם, מנשה ואפרים ושמעון שהיו בתוך נחלתם", ע"כ. ולכן גם לרמב"ן אף שהוא מודה בשארית עשרת השבטים אינו יכול לפרש כפירוש הראשון שברד"ק, אלא רק אליבא דרבי יוחנן שירמיה החזירן בימי יאשיה. וכן פירש רש"י אשר בערי שומרון - שהיה יאשיהו מלך על כל ישראל מה שחזרו מעשרת השבטים על ידי ירמיהו.אך עדיין קצת קשה למבואר לעיל שהרמב"ן בכל מאמר הגאולה לא הזכיר את שיבת עשרת השבטים בימי יאשיה, ונראה מדבריו שאפשר לסדר את המקראות גם ללא חזרת עשרת השבטים בידי יאשיה [עיין היטב להלן]. סוף דבר דברי הרמב"ן שהנותרים היו בממלכת יהודה ולא במקומם, והרמב"ן בא ליישב את המקראות גם ללא חזרת השבטים על ידי ירמיה, אם כן קיומם של היהודים עובדי הבמות בערי שומרון קשים לדעתו.
והפלא הגדול לרמב"ן שהביא המקרא דברי הימים ב' לד, ט: "וַיָּבֹאוּ אֶל חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיִּתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר אָסְפוּ הַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי הַסַּף מִיַּד מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וּמִכֹּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם" ללמוד שנותר עם ממלכת ישראל, אלא שטען שבאו לערי יהודה, והרי ממש בסמוך בפסוק ו מבואר שיאשיה טיהר את העבודה זרה בערי מנשה ואפרים שמעון ונפתלי, ומבואר שעדיין הם במקומם.
והנה יש לבאר פירוש רש"י [והפירוש השני ברד"ק] שעובדי הבמות הם מהיהודים החוזרים על ידי ירמיה. והנה מבואר בגמרא מגילה יד: שבזמן נבואת חולדה ירמיה יצא להחזיר עשרת השבטים, ויאשיהו מיד אחר ששמע את דברי ספר הברית קם לטהר את הארץ מגילוליה, ואיך אירע שכבר חזרו עשרת השבטים לעבוד הבמות. וצריך לומר שהיה משך זמן עד שטיהר את כל הארץ וממש באותו הפרק חזרו עשרת השבטים, וכן מוכח מהגמרא שמקור חזרת השבטים והיותם תחת יאשיה, נלמד בגמרא "אלא מלמד שירמיה החזירן, ויאשיהו בן אמון מלך עליהן, דכתיב ויאמר מה הציון הלז אשר אני ראה, ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה, ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בית אל, וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל, אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן". ומבואר שכבר הייתה הארץ תחת ממלכת יאשיה, אך אין הכרע גמור שכבר חזרו ממש. ואפשר שבעצם הליכת ירמיה להשיבן תחת ממלכת יהודה ומלכם יאשיה כבר היה המקום תחתיו. והנה גם כדברי הגמרא כפשוטן שכבר חזרו, עדיין נראה להוכיח מיניה וביה שהאנשים עובדי הבמות בערי שומרון, ואנשי העיר בבית אל, אינם מהאנשים שחזרו על ידי ירמיה, כי בגמרא שאלו: "וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל, אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן". משמע שלא הוקשה לתלמוד עצם מציאות היהודים בערי שומרון ובבית אל, אלא כל הקושי הוא מה עושה יאשיה מלך יהודה מחוץ לממלכתו, וזה יבואר רק בכך שמלכותו הייתה על כל ארץ ישראל. וגם כך מסתבר שאנשי העיר בבית אל היו מהפליטים שנותרו בארץ ולא גלו כלל, והמה יכלו לספר את מאורעות קבר איש האלוקים. ואף שאפשר לדחוק שמדובר באותם ששבו מהגלות אחר תשעים שנות גלות והרי הם מעידים מה שראו בקטנם או היותם בני כמאה ושלוש. וכן מסתבר שעובדי הבמות בשומרון המה מהנשארים בארץ, ולא מסתבר שירמיה משיב את האובדים והמה שבים מיד לגילוליהם, והרי על זה אבדה הארץ[99], אך רש"י פירש שהם אלו שירמיה החזירן.
עוד מבואר בדברי הרד"ק בתהלים (סח, כח), על פזורי ישראל מעשרת השבטים אחר הגלות, שם בנימין. בנימין ויהודה היו בימי חזקיהו ועל שני השבטים האלה היה מולך, כי שאר השבטים גלו בימי הושע בן אלה בשנה התשיעית למָלכו בשנת שש לחזקיהו, ודבר מלך אשור היה בשנת ארבע עשרה לחזקיהו. ומה שאמר שרי זבלון שרי נפתלי, כי נשארו מעטים משאר השבטים מפוזרים בארץ ישראל מעט כאן ומעט כאן, ואף בימי יאשיהו היו שם, כמו שאמר בדברי הימים (ב' לד, ו). וזָכַר הֵנָּה שרי זבלון ושרי נפתלי, כי אותם באו לירושלים לעזור.
והנה על אף שהזכיר הרד"ק במלכים את החזרת עשרת השבטים על ידי ירמיה, ברד"ק ירמיהו פרק לא פירש: "כי איננו - פי' העם, וזכר אלו ואמר עליהם איננו, לפי שלא שבו עוד משגלו כמו ששבו יהודה ובנימן מגלות ראשון מבבל, ועשרת השבטים לא שבו עוד"[100]. ואפשר שהוא סובר כשיטת רש"י כי חזרו רק מקצתן, ואף אם נפרש כרמב"ן שחזרו רובן, לדעת הרמב"ן לא חזרו עוד בבית שני. אך יותר נוטה שהרד"ק כאן הלך בפשוטו של מקרא שלא חזרו עשרת השבטים, וכן לשון הרד"ק בכמה מקומות[101].
♦
קשה על הרמב"ן שנראה מדבריו שכל שאר שבטים ישבו רק ביהודה
הרמב"ן בספר הגאולה כתב שאותם שנותרו בממלכת ישראל הצטרפו לממלכת יהודה[102], ולכאורה מבואר שהיו יהודים שנותרו בממלכת ישראל הנה אחר חורבן המקדש וגלות נבוכדנצר כתוב ירמיהו מא, ה: "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה'", הנה לפנינו יהודים הנותרים מעשרת השבטים, הכפופים למלכות יהודה ומאמינים במקדש אשר בקרבו, והמה יושבים במרכז ממלכת ישראל שכם שילה ושומרון.♦
מבואר בברייתא חידוש שאף שגלו יושבי עבר הירדן חסר בכל יושביה עליה
הראב"ד בביאורו לתורת כהנים כתב שאף שאין עבר הירדן הארץ המיוחד מכיון שגלו השבטים שבעבר הירדן חסר בכל יושביה עליה.ואפשר לומר שאין החיסרון במה שחבל הארץ שמעבר הירדן אינו מיושב אלא בכך שחסר ביושביה והם שני השבטים שגלו, ולו יצויר שעבר הירדן לא היה מיושב והיו כל יושביה מעבר הירדן מערבה, יתכן שיקויים כל יושביה עליה.
♦
איך בגלות חצי שבט מנשה בטל שבט וחסר מכל יושביה
והנה לפירוש רביניו תם להקשות הרבה מלשון הברייתא (ערכין לב:): "משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות", שמשמע שבטל היובל גם מגלותו של חצי שבט המנשה שמעבר הירדן. ולכאורה הרי חצי שבטו קיים מעבר הירדן מערבה, ולרבינו תם מקצת שבט חשוב כשבט, קל וחומר בחלק חשוב של חצי שבט המנשי, ואפשר לדחוק לשיטת רבינו תם שבאמת אין שום חיסרון בגלותו של חצי שבט המנשה, וכל החיסרון הוא רק בשני השבטים שגלו כולן, ולא הוזכרה גלותו של חצי שבט המנשה אלא שכך היה שגלו שנים וחצי השבטים כאחד.ולשיטת הרמב"ן שצריך רובו של שבט, עדיין יש לדון מי אמר שגלה רוב שבט המנשה, והרי כשאמרו חצי שבט המנשה אין המספר מדוקדק ואפשר שנותר רוב שבט המנשה, ואפשר שכל שלא ידעו אם גלה רובו עדיין נקבע השבט במקומו [ויתכן לאידך גיסא שצריך שיהיה רוב שבט בבירור]. אך נראה במקראות שרוב שבט מנשה היה בארץ ישראל ולא מעבר הירדן מלבד מכיר וגלעד אבל שאר המשפחות היו בארץ ישראל. ואף שאפשר שאלו שמעבר הירדן התרבו מאוד, אבל קרוב הדבר לומר שרוב השבט היה בארץ ישראל. ואם כן קשה גם לרמב"ן שרוב השבט נותר ומה החיסרון בגלות מיעוט השבט, וצריך לדחוק כמו לשיטת רבינו תם[103].
♦
תחילת בית שני האם רוב ישראל עלו לארץ ישראל או נותרו בבבל
מדברי הרמב"ן במגילה ב.[104] למדים שהיו רוב ישראל בזמן נס פורים בארץ ישראל. וזה פלאשהדבר היה קודם עליית עזרא[105] וגם אחר עליית עזרא משמע שהקהל היה מועט כמבואר בסוגייא בערכין לב:[106]. וכזאת הקשה עליו הר"ן (על הרי"ף מסכת מגילה דף א:): "אבל מכל מקום נראה שרוב ישראל בחוצה לארץ היו מהודו ועד כוש שהרי כל העולים ראשונה לא היו אלא ארבעת רבוא אלפים ושלש מאות וששים[107], ואפשר גם כן שלאחר שצוה כורש לבטל הבנין חזרו מהם בחו"ל ונתיישבו בכל המדינות[108], ואילו היו ישראל רובם ועיקרם בארץ לא היה המן[109] אומר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו'[110], לפיכך נראה שרוב ישראל היו בחוצה לארץ מפוזרין מהודו ועד כוש". ולמבואר דברי הרמב"ן תמוהים יותר שכתב שהיו רוב ישראל עוד טרם עליית עזרא ונמצא שהיו פחותים הרבה מארבע רבוא[111]. עוד יש להקשות על הרמב"ן מהגמרא בכתובות דף כה. נדה דף מז. "אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סלוק"[112]. ומבואר שהעולים היו מועטים. אך גמרא זו יש לדחוק שרוב שבט יהודה ובנימין עלו, ועוד קשה, שדברי הרמב"ן במגילה סותרים זה את זה שכתב להלן מגילה דף יא: "אבל נשארו גדוליהם ורובן בבבל", ע"כ. וברור שאין המכוון שנשארו רובן לעשרת השבטים שכתב מפורש שהן בבבל, גם גדוליהם היינו נכבדי גולי בבל[113].
ומחלוקת הרמב"ן והר"ן אם רוב ישראל היו בארץ ישראל או בגולה הוזכרה בדברי התשב"ץ (חלק ג סימן רצז): "אלא ודאי הענין הוא שהרי ישראל היו בעריהם בארץ ישראל[114] והיו מהם בערים בצורות דלתים ובריח ומהן בערי הפרזי ואלו היו בסכנה גדולה וביום י"ג עלו עליהם אויביהם ככל אשר צוה המן והם נלחמו בהם ונעשה להם נס והרגו אותם ועשו יום נוח מחרת הנס אבל היושבים בערים בצורות לא נלחמו באויביהם כי היו בתוך חומותם ולא היה להם יום נוח ואפי' יהי' הדבר כדברי הר"ן[115] ז"ל שרוב ישראל היו חוצה לארץ מ"מ זכר הנס נעשה בשביל אותם שהיו בארץ ישראל מפני ששם היו הסנהדרין או מפני מעלת א"י שלא חרבו הערים שהיו בהן ישראל ולכבודה נעשה זכר הנס שבחוצ' לארץ אין חלוק בין פרזים למוקפים שכלם היו בין האויבים ואין החומ' מעלה ולא מורדת להם אלא עיקר הזכר מפני א"י היה ובשנת הנס עשו כפרזים ביום נוח שלהן שהוא י"ד יום טוב".
וסתית הרמב"ן והר"ן והתשב"ץ בכל נידונים היכן היו רוב היהודים אם בגולה אם בארץ ישראל שהתעסקו רק בגולה אשר הגלת מיהודה לבבל ולא עסקו כלל בעשרת השבטים, ועיין עוד בזה להלן מספר הגאולה לרמב"ן.
♦
האם היו ערים מוקפות חומה בזמן עולי בבל
עוד עולה מדברי הרמב"ן במגילה[116] שהיו מוקפות חומה בארץ ישראל בישוב עולי בבל. ויש לתמוה, שהרמב"ן עצמו כתב שירושלים עיר הקודש וכל ערי יהודה וישראל היו חריבות, וכתב בהדיא שלא בנו בה כלום משעת עלייתן. וכן גם מוכח שראינו שצרי יהודה לא נתנו לבנות חומות סביבות ירושלים, וכן לא יתנו לבנות סביבות שאר הערים[117]. גם כל בוני הארץ התעסקו בירושלים, ולא מצאנו במקרא על בניית חומות של ערים אחרות. ועל כרחך צריך לומר לדעת הרמב"ן שאכן רוב הערים היו חרבות, ולכן לא קבעו על זמן הנס, אבל מאידך נותרו ערים בצורות שלימות מזמן החורבן. וכל זה חידוש גדול. וביותר, שצרי יהודה חששו מכל קביעות היהודים בערי חומה. והנה לרמב"ן בספר הגאולה היו ישראל רק סביבות ממלכת יהודה, ולמבואר בברייתא בערכין על שמונת[118] ערי החומה, שמצא שהערים חדיד אונו וירושלים היו ביהודה, ומכל מקום אין הכרח שהיו מוקפות חומה בפועל בזמן נס פורים, כשם שירושלים לא הייתה מוקפת חומה עד בא נחמיה ובנה החומה. ועוד שאם כן המוקפים היו מתי מעט ואמרו בעזרא ב, לג: "בְּנֵי לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה" וזה כולל גם את לוד, ועיין עוד נחמיה י"א שאז הביאו אנשים רבים לירושלים.ובאמת יש לדון אם צריך שיהיה חומה בפועל בעת קידוש הערי חומה בעליית עזרא, או סגי במה שהיה להם חומה בזמן יהושע, ולמבואר לא היו הערים מוקפות חומה.
אמנם בדברי הראב"ד על התורת כהנים[119] מפורש שאם אין חומה בעת עליית עזרא אין קדושת בתי ערי חומה, ותמה איך ירושלים נמנית עם הערי חומה הרי נפרצה חומת ורק נחמיה בנאה, וביאר שהיה יסוד החומה, גם ביאר שכל אותם הערים המנויות נמצאו עם חומתן לפיכך קדשום. ולדברי הראב"ד יש לפרש שהערים החריבות היינו שאין שלימות לחומות או אין חומה כלל רק יסוד. וכן תפס החזון איש שביעית (סימן ג' סוף ס"ק ו') שבשעת קידוש חייב שיהיה חומה, אלו דבריו: "ונראה דאף לדעת הר"מ לא קידש עזרא כרך שאין לו חומה עכשו שהחומה תנאי בשעת קידוש שזו שלימת הצורה שנאמר עליה הדין", ע"כ. אך יש לעיין לסברת החזון איש אם צריך חומה מושלמת.
והעולה מדברי הראב"ד שמפורש בברייתא בגמרא במה שאמרו שמצאו אלו הערי חומה שנמנו שמצאום עם חומתם, ונמצא מפורש בברייתא שנמצאו מוקפות חומה [חלק ממנה או יסוד], והנה מחלוקת הברייתות בגמרא[120] אם מצאום וקדשום או מצאום או מנאום, ויש לפרש את שתי הברייתות שהמכוון שמצאום בחומה כל שהיא, אלא למאן דאמר קדשה ראשונה לא קדשה קדשו את שמונה אלה בלבד שאותם יכלו לקדש, ולמאן דאמר קדשה לעתיד לבוא רק את אלו הניכרים בחומתם מנאום, למרות שיש עוד רבות שלא בטלה קדושתן.
וכן הוא בדברי הר"י מיגאש מסכת שבועות דף טז עמוד א אלא אימא שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום כלומר אלו מצאו בלבד מוקפין חומה ומנאום ולא אלו בלבד מנו אלא כל שתעלה לך בידך מאבותיך שהיו מוקפין חומה מימות יהושע ואעפ"י שאין להם עכשיו.
♦
בדברי הרמב"ן שהיו רוב ישראל בארץ ישראל בזמן נס פורים
עוד יש לעיין במה שכתב הרמב"ן: "ואף על פי שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, מכל מקום אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו, ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא", ע"כ. מבואר שהבין שרוב ישראל היו בחוצה לארץ, וגם הר"ן לא נחלק עליו אלא שטען שרוב מיהודה היה בחוצה לארץ. ויש לעיין הרי רוב ישראל הם עשרת השבטים נותרו בחוצה לארץ, והרי אחשוורוש מלך מהודו ועד כוש, וזה כולל את רוב מקומות גלות עשרת השבטים, והרמב"ן כתב שעשרת השבטים במדי, והרי אחשוורוש מלך במדי ופרס, ואם כן איך שייך לומר שיהיה רוב ישראל בארץ ישראל.ומאידך גם קשה בהכרזת כורש למה לא עלו מעשרת השבטים וכי מנעם מעלות, ומי מנעם מלהסתפח לנחלת ה', ובפרט שלמבואר בדברי רבי יוחנן שעד החורבן היו כפופים למלכות יהודה מימי יאשיה עד זמן צדקיה. וביותר למבואר במשנה בברייתא ובתלמוד שעולי בבל באו גם לנחלת עשרת השבטים. והרמב"ן האריך שלא עלו מעשרת השבטים כי אם מיהודה ובנימין, אבל לא ביאר למה לא עלו, ובפרט לרמב"ן שצריך לומר שרוב עשרת השבטים היו בימי יאשיה עד צדקיה.
אמנם הרמב"ן עצמו בספר הגאולה התקשה למה לא עלו עשרת השבטים למקומם, וזה לשונו: "והנה אחרי הגאולה הזאת הנעשית ברשיון כורש, אתה יודע מן מגילת אסתר הפזור הגדול והפרוד העצום אשר היה לעמינו בכל מדינות המלך אחשוורוש מהודו ועד כוש, ואחרי כן לא עלו לארץ רק מעטים עלו עם עזרא מבבל כאלף וחמש מאות איש, ויתכן אצלי, כי רשיון כורש לא היה אלא למלכות יהודה שהם עם ירושלים, רק צוה עליהם בכל מקום שהם בממלכתו לשוב לארצם, כי עליהם היתה עליו צוואה לשלחם לבנות הבית, והוא מה שאמר מי בכם מכל עמו יהי אלוקיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה, ואם תאמר שהיה רשיונו על הכל, כאשר אמר בכל מלכותו לא רצו שאר שבטים לעלות, שלא אבו לדחוק את הקץ שידוע אצלם כי פקידת שבעים שנה לבבל נאמר ולא עליהם", ע"כ[121].
והנה נראה שכונת הרמב"ן בזה המאמר להוכיח את אי גאולת עם ישראל בבית שני, ולכן הוכיח שגם אחרי גאולת בית שני, שהייתה לפני נס פורים, היה עם ישראל מפוזר ומפורד בכל מדינות המלך אחשוורוש, וזאת אומרת שלא נגאל העם. וטוען הרמב"ן שאל תשיבני שהמשיכה הגאולה אחר נס פורים בעליית עזרא, ועל זה באה תשובת הרמב"ן כי מעטים מתוך אותו עם מפוזר ומפורד עלו, רק כאלף וחמש מאות, ונמצא מוכח שעם ישראל נותר בכל מלכות אחשוורוש, ושוב הוקשה לרמב"ן למה לא עלה העם המפוזר והמפורד כאשר הכריזו להם הגיע זמן גאולתכם. וכאן התייחס הרמב"ן לאותם שלא עלו כאל בני עשרת השבטים הנותרים ואמר לבאר בשתים למה המה לא חזרו א. אם מפני שלא הותר להם לחזור ולא להם קרא כורש לעלות[122], ב. אם מפני שהשכילו עשרת השבטים לדעת שלא פונים אליהן כי דבר הנבואה לפקוד את עמו באה אל ממלכת יהודה[123]. ויש לעיין בטעם השני שבני ישראל לא גלו מפני נבואת הגלות אלא שנבואת הגלות קוימה שבאו מלכי אשור והגלום, ואין דין לגולה לא לשוב אלא בעת שיאמר לו הנביא כאשר מחזירים אותו לארצו, אלא אם כן יצוהו הנביא בפירוש הכבד ושב בגלותך, וכאן לא היתה נבואה כזאת. אלא שהרמב"ן יאמר שנבואת פקידת יהודה בדווקא היא האומרת מכלל הן אתה שומע - אל תחזור לארצך.
והנה בביאור דברי הרמב"ן בתחילתו על העם המפוזר והמפורד שנותר במלכות אחשוורוש היה מקום לומר שהכל מכוון ליהודה ובנימין גולי בבל, שרובם לא עלו לבית שני. וכן כתב הרשב"א (שו"ת חלק ד סימן קפז) בבואו להוכיח שעדיין גאולתנו השלימה לא באה ולא נתקיימו בנו חזון הנביאים לטוב אחרית הימים אלו דבריו: "וזה לא היה בגלות בבל כי לא שבו עשרת השבטים אשר גלו לחלח וחבור וערי מדי. ולא שבו אף כל שבט יהודה ובנימין רק אנשי מספר כמוזכר בס' עזרא כל הקהל כאחד ארבע רבוא" כו'. אבל אם כך כוונת הרמב"ן מה הוצרך מיד לפרש את הסיבה למה לא עלו עשרת השבטים, גם היה לו לפרש תחילה את סירוב רוב אנשי יהודה ובנימין, והאם נלמד מדברי הרמב"ן הללו שרוב יהודה ובנימין עלו, ואלו שלא עלו היו רק עשרת השבטים[124].
עוד עולה סתירה בדברי הרמב"ן שבדברים הללו בספר הגאולה נראה שרוב עם ישראל העם המפוזר והמפורד נותר בממלכת אחשוורוש ואילו בתחילת מגילה אמר שרוב ישראל היו בארץ ישראל, וכבר באה לעיל הטענה על דברי הרמב"ן במגילה שמשמע שלא כולם עלו מבבל, והאם נפרש את הגמרא בערכין ובכתובות על מיעוט הקהל לא מחמת שלא עלו רוב יהודה ובנימין אלא שלא עלו עשרת השבטים. ובלאו הכי כאשר בואר לעיל דברי הרמב"ן במגילה שרוב ישראל בארץ ישראל על כרחך שהמכוון ללא עשרת השבטים, כי זו דעת הרמב"ן החדה במחלוקתו עם רבינו תם, וכל יסודו בספר הגאולה שאין עשרת השבטים בבית שני, ואם כן באומרו רוב ישראל בארץ ישראל על כרחך הכוונה לרוב מיהודה ובנימין. אבל עדיין אין הדבר מחוור כל הצורך, כי הרמב"ן טרח להעמיד את הנס לפי המאורע בארץ ישראל, ואם יש יחס ליהודי ממלכת אחשוורוש ונאמר שהמה עשרת השבטים, לא יתכן שהגזירה על רוב היהודים הותקנה על פי המיעוט ששב לירושלים וגלילותיה שקרה לו הרמב"ן רוב. וגם אם נדחק שיתכן כדבר הזה שייקבע משום מה על פי יושבי הארץ שהם רוב בבל ולא רוב אלו שאיקרע להם הנס, היה לו לרמב"ן לפרש. סוף דבר עדיין דברי הרמב"ן בכמה מחיבוריו הרי נראים הם כסותרים זה את זה.
♦
סיכומם של דברים עליית עזרא לעומת ביאה ראשונה ברוב עם ובשבטים
א. תלמוד ערוך שעליית עזרא הייתה עלייה פחותה מעליית יהושע, בגמרת ערכין הוזכר מיעוט הקהל העולה, ובכתובות ובנדה שלא כולם עלו.ב. הכל מודים שעיקר העלייה בבית שני הייתה של יהודה ובנימין ממלכת יהודה.
ג. לכולי עלמא היו משאר שבטים גם בבית שני, לרמב"ן לא מוכרח שמכל השבטים, גם אותם היחידים לא נחשבו לשבטים אלא לפליטים נספחים ליהודה ובנימין, לדעת רבינו תם היו מכל השבטים והוגדרו כשבטים גם ישבו בעריהם.
ד. נידון נוסף האם רוב יהודה ובנימין עלו בעליית עזרא[125], או שמא גם מהם עלו רק מיעוט, ותלוי בזה פירוש הגמרות שלא כולם עלו בעליית עזרא האם נסוב מחמת שלא עלו עשרת השבטים או אף נאמר על ממלכת יהודה.
ה. נידון נוסף האם בעליית יאשיה אליבא דרבי יוחנן צריך לומר שעלו רוב עשרת השבטים או מספיק לומר שעלו יחידים משאר שבטים.
ו. מחלוקת הלכתית בין רבינו תם לרמב"ן. לרבינו תם כל יושביה מתקיים במיעוט שבט, לרמב"ן צריך דווקא ביאת רוב שבט ושבט, וכמו לגבי חלה.
♦ ♦ ♦