ביאורים ובירורים בדברי חזקוני[2]
א. שכל את ידיו כי מנשה הבכור
שכל את ידיו עשה עניינו בהשכל ובחכמה, שמן הדין היה לו להפוך הבנים לפי מה שהיה בדעתו לתת אפרים לימינו ומנשה לשמאלו, והוא עשה ההשכל והחכמה בידיו שלא רצה לבייש מנשה כי הוא היה הבכור וצריך לחלוק לו כבוד קצת. (בראשית מח יד).רש"י פירש כי מנשה הבכור, מילת 'כי' אינה מעניין נתינת טעם אלא מלשון מאחר שידע שמנשה הבכור שיכל – בהשכל ובחכמה – את ידיו. אמנם התרגומים תרגמו בלשון ארי, ארום, מבואר שמילת 'כי' היא מעניין נתינת טעם. ויש להבין איזה טעם הוא זה, הרי אדרבה מה שמנשה הוא הבכור זו סיבה שלא להחליף את ידיו.
ופירש הרא"ש, שאם מנשה לא היה הבכור, היה יעקב מחליפו ומעבירו מצד ימין לצד שמאל, אבל מאחר שמנשה היה בכור לא החליפו אלא שיכל את ידיו. ורבינו הוסיף שלא לביישו. ונמצא לפי דבריהם שיעקב העדיף לשכל את ידיו, מאשר את האפשרות להחליף את מקום עמידתם.
ויש להוסיף מה שראיתי שמובא בסידור בית יעקב (עמדין) הנהגות ליל שבת. שכתב בעניין ברכת הבנים: "ומניחים את ידיהם (שגיים) על ראשיהם כמו שמצינו כל המברכים וכו', (ובהמשך) ומה שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שברך אפרים ומנשה כל אחד בידו? לא הייתה עינו צרה ח"ו, אלא מפני ההכרח הוצרך לעשות כן. כדי שלא להטיל קנאה ביניהם וכו' אלא רק ביד אחד מפני השלום". עכ"ל.
א"כ לפי היעב"ץ, צ"ל שיעקב שיכל את ידיו כדי שלא לדחות אחד מהם, ולברך (את השני) בשתי ידיו ומהטעמים של הרא"ש והחזקוני: 'שלא לביישו ולחלוק לו כבוד'.
♦
ב. ויהי בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א' דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר א' פן ינחם העם בראותם מלמה ושבו מצרימה. (שמות יג יז).לכאורה מבואר בפסוק שני טעמים למה יש חשש שבנ"י יחזרו למצרים - א' כי קרוב הוא, ב' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ומפרש רבינו (פירוש א') 'כי קרוב הוא' דהיינו שמילת 'כי' אינה טעם, אלא פירושו 'אעפ"י שהוא קרוב' וכו', והטעם פן ינחם העם על שיצאו ממצרים, ואז ושבו מצרימה.
וממשיך רבינו לפרש 'בראותם מלחמה': בראתם מלחמה, שהפלשתים יהיו סבורים עלינו הם באים לנקום בני אפרים שהרגנו ע"י שמהרו לצאת משעבוד מצרים ל' שנה. כדמתרגמינן והוה כד שלח פרעה בשביעי של פסח. והם טעו למנות את הארבע מאות שנה מזמן ברית בין הבתרים והם לא התחילו אלא משנולד יצחק וילחמו עם ישראל וישיבו את ישראל למצרים.
ביאור הדברים. הסבר נוסף (פירוש ב') למה הקב"ה היסב אותם: בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ומסביר רבינו שהכוונה היא למלחמה שהיתה ע"י הפלשתים, נגד בני אפרים שיצאו ממצרים שלושים שנה קודם ליציאת מצרים, כי טעו למנות את הארבע מאות שנה וכו' ונהרגו, וכעת כאשר בנ"י יצאו ממצרים יש חשש שהפלשתים ילחמו עם ישראל וישיבו את בנ"י למצרים. (וראה דה"י א ז כא, ברד"ק ובמלבי"ם).
פירוש נוסף: עניין אחר, 'כי קרוב הוא' שאבימלך מלך פלשתים הוא קרוב משפחה של פרעה מלך מצרים, ויש חשש שלכן ילחמו עם ישראל, ולכן לא נחם וכו'.
נמצא שיש ב' ביאורים למלה 'קרוב' - א. קרוב במרחק, ב. קרוב קירבה משפחתית.
ומש"כ רבינו - כדמתרגמינן והוה כד שלח פרעה בשביעי של פסח[3]. כוונתו למנהג שהיה בזמנם: בשביעי של פסח קורין ויהי בשלח, ומפטיר וידבר דוד, וקטן מתרגם כל פסוק ופסוק שהיום עברו ישראל ומתרגם כל הפרשה לפרסם הנס (סידור רש"י אות תמג). וכן כתב הרב אהרן היימן ב'המאסף' (שנה יז תרע"ב חוברת א' סימן ה) שמש"כ רבינו בשביעי של פסח, זה לא חלק מהתרגום, אלא ציון זמן מתי אומרים את התרגום.
ובמחזור ויטרי הלכות פסח, מביא מילה במילה תרגום של פסוקי 'ויהי בשלח' כפי שהיו נוהגים, ובתוך הדברים מובא העניין של בני אפרים שיצאו מוקדם ונהרגו בעיר גת. אם כן זאת כוונת רבינו, שביום שביעי של פסח מתרגמים 'והוה כד שלח פרעה' ושם מוזכר עניין המלחמה עם פלשתים.
ז"ל: וביום שביעי של פסח. מתרגם ויהי בשלח, והוה כד שלח פרעה ית עמא ולא דברינון י"י אורח ארעא פלשתאי ארי קריבא הוא. מאתן אלפין דנפקו ממצרים תלתין שנין קדם קיצא די"י. מאתן אלפין גוברין ריגלאין בני חילא הוו כולהון משבטא דאפרים מאחדין בתריסין ובמאני זיינא וברמחין וכו', ובכן אמר ליה י"י דילמא יזועון עמא במיחזיהון אחיהון מיתייא וידחלון ויתובון למצרים. עכ"ל. [ויש הבדל בין דברי רבינו שכתב שילחמו וכו', ובין המובא שבנ"י יראו את פגריהם מונחים].
ובפיוט יוצר לשביעי של פסח ד"ה תרגלתי עמוסים, מובא גם עניין זה של בני אפרים, וז"ל: "וטרם הגעת עתותי דודים, הפכו בקרב אפרתים ידידים, דגלם כחפז גאולתם להקדים, גדעום אנשי גת הנולדים בעבור זאת הסבו מדרך, במפלתם מראות, ליראם במורך". ובפירוש מטה לוי פירש: בעבור זאת הוסבו מדרך, ולכן הסב הקב"ה את ישראל מדרך ארץ פלשתים שלא יראו ישראל במפלת בני אפרים שפגריהם מונחים שם בגת שהיא בארץ פלשתים שלא יפול עליהם יראה וירך לבבם ויחזרו למצרים.
וכן הוא בש"ר פרשת בשלח פרשה כ: לכך נאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, למה אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא ולמה נהרגו שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה וכו' והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים, אמר הקדוש ברוך הוא אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים וכו', כך אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מסבבים את הדרך כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים.
ובזה נראה את כוונת תוס' (ב"מ ע ב) שכתבו שיחזקאל החיה מתים חוץ מאחד שלוה בריבית, והוסיף: 'כדאמר בתרגום של והוה כד שלח פרעה'. רבים וטובים לא ידעו מאי האי 'כדאמר בתרגום'. אמנם מתברר הדבר שהכוונה למנהג זה שהיו נוהגים, ותרגומו נמצא במחזור ויטרי שם ד"ה 'והוה כד שלח פרעה': כולהון קמו. בר מן גברא חד דלא קם. אמר נבייא קדם י"י מה הוו עובדוהי דההוא גברא דלא קם ובכן אמר ליה י"י בחיבולייא יהב ובריביתא יסב ויחי וכו', ומצינו שבני נח נצטוו על הגזל. לפיכך קנס אותן לומר שלא יחיה. כדכת' ביחזקאל בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה מות ימות דמיו בו יהיה. עכ"ל.
ובמנהג זה של תרגום, הבאנו את הכתוב בסידור רש"י, וכן מפורש בתוס' מגילה (כד א, ד"ה ואם היו) ז"ל: והא שאנו מתרגמין הפטרות של פסח ועצרת טפי משאר י"ט לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם הנס וכן במתן תורה כדי לפרסם הנס. ובמרדכי ברמז תתט: לא שנו אלא במקום שאין מתורגמן, משמע מהכא שאפי' בימיהם יש מקומות שאין מתרגמין, ומכאן סעד למנהג אשכנז שאין נוהגים לתרגם. והיעב"ץ כתב: לא נודע איך ומתי פסק מנהג זה.
ולאחר זמן מצאתי בספר שלחן הקריאה פרק י"ז שהביא מקור לכך מהרב החכם הרוו"ה (הרב וולף היידנהיים) שחיפש אחר המנהג הקדום הזה, ומצא במחזור כתב יד אשר נכתב בשנת י"ח לאלף הששי, וכתוב שם שבא' דשבועות ושביעי של פסח, בשני אלה היה כתוב שם המקרא עם התרגום, כי בזמן ההוא עדיין היה המנהג קיים להעמיד מתרגם אצל הקורא וכמבואר במגילה דף כד. ובתוס' שם ד"ה ואם. ואופן כתיבתו, המקרא עם התרגום הוא על זה הסדר תחילה כתיב פסוק בחדש השלישי כו' ואח"כ אקדמות ואח"כ כתוב ויסעו מרפידים ואח"כ תרגומו. ועד"ז כותב והולך מקרא ותרגום מקרא ותרגום עד פרשת וידבר אלוקים ואח"כ פסוק אנכי עד מבית עבדים ואחריו תרגומו. ועד"ז כתוב עשרת הדברים ביו"ד פסוקים ובעשרה תרגומים עד גמירא. וגם הפסוקים שאחר הדברות עד סוף פ' יתרו כתוב פסוק ותרגום עכ"ל. ועכשיו אע"פ שכבר נתבטל המנהג הזה דהאידנא לא נהגו לתרגם מ"מ השארנו לנו שמץ דבר מן המנהג הקדום הזה בקיום פיוט אקדמות. ע"כ.
ובכנסת הגדולה (ספר ג') למהר"י סובלסקי (עמ' 140) תמה הרב ר"י חזן בזה, ראה גם בירחון הפלס תרס"א עמ' 339. ובהמאסף (שם) - שכל דברי רבינו בענין זה, מובא במחזורים בשביעי של פסח המתחיל והוה כד שלח פרעה, וכתב: וכן ראינו בבריטוש מוזיאם במחזורים כ"י וזה ברור.
ויש להוסיף כיון שהתרגום כפי שהוא לא נמצא בתרגומים הידועים, צ"ל שעניין התרגום אין כוונתם לתרגום ידוע וקבוע, אלא היו מתרגמים כדי שיבינו השומעים. כך מתברר מדברי החת"ס [חלק ו סימן עו (פו), באוצר האחרונים - טלמן], על מה שכתוב במגילה (ג א) 'מפורש זה תרגום', כתב: מפני שלא הבינו העם לשון הקודש לפיכך העמיד להם עזרא הסופר מתורגמן, עיי"ש.
♦
ג. ואלה מוסיף על הראשונים
ואלה המשפטים וכו' מה שפירש רש"י כאן למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח. מלמדנו שאין כאן מקומה של פרשת דינין. וכי מעיינת בענין שפיר, הסברא נותנת שכל הפרשה מכי תקנה עד ושש שנים תזרע נכללה בפרשת בהר, ועל זה פרש"י, ואלה מוסיף על הראשונים, כלומר על הדינין הכתובים בפרשת בהר. (שמות כא א).בספר 'והגדת' [הרב יעקב גלינסקי זצ"ל, (ויקרא פרשת בהר)], למד מדברי רבנו אלה פשט בדברי רש"י, שלא כפי הפשט שרגילים ללמוד וכדלהלן.
דהנה רש"י מפרש להלן (פסוק ד) ורצע אדוניו את אזנו במרצע: 'ומה ראתה אזן להירצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם'.
והשאלה ידועה, היכן שמעה האוזן על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים', וכמו כן נשאלת השאלה היכן אמר הקב"ה כי לי בנ"י עבדים, כשפסח על המשקוף והמזוזות.
ומציאה מצאתי בחזקוני בתחילת פרשת משפטים, וז"ל: וכי מעיינת בעניין שפיר, הסברא נותנת שכל הפרשה מ'כי תקנה עבד עברי' (פסוק ב') ועד 'ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה (כג י), נכללה בפרשת בהר (ויקרא כה), ועל זה פרש"י, ואלה מוסיף על הראשונים, כלומר על הדינין הכתובים בפרשת בהר.
דהיינו רש"י מפרש: (א) ואלה המשפטים, כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. והרגילות לפרש את דברי רש"י במה שכתב 'ואלה מוסיף על הראשונים', דהיינו שמחבר את הדברים האמורים בהמשך עם מה שכתוב לפני כן. כלומר פרשה זו של דיינים, מחוברת לפרשה קודמת של עשרת הדברות. ועל כך נשאלת השאלה הרי פרשת מזבח מפסיקה ביניהם, ועונין לומר לך מה אלו וכו'.
אולם לפי דברי רבנו שכתב, וז"ל: שהסברא נותנת שכל פרשה זו של כי תקנה עד ושש שנים, היא נכללה בפרשת בהר (ויקרא). אם כן מה שפירש רש"י ואלה וכו' מוסיף על הראשונים, יש כאן חידוש נפלא והוא, שכוונת רש"י במה שכתב ואלה מוסיף על הראשונים, קאי על הדינים הכתובים בפרשת בהר.
ואם כן 'אוזן זו ששמעה על הר סיני', מתפרש היטב, דהיינו האוזן ששמעה מה שכתוב בפרשת בהר סיני, 'וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר', ושם הרי הפרק מסתיים בפסוק 'כי לי בנ"י עבדים', ולא עבדים לעבדים, 'עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' וגו'.
הרי מבואר להדיא שביציאת מצרים הודיענו ה' שהוא א' אין עוד ושלא יחפש אדונים זולתו.
כמה נפלא – 'תורת אמת היתה בפיהו! ע"כ.
♦
ד. ושמרתם את השבת
ושמרתם את השבת חזר בו בשביל מחלליה. מחלליה בגלוי מות יומת. כי כל העושה מלאכה בסתר ונכרתה בידי שמים, שהרי אין הדבר נודע לבית דין שיוכל לעשות בו דין. (שמות לא יד)נראה להוסיף בהסבר הדברים עפ"י מה שכתב בספר קרבן חגיגה (רבי משה גלנטי) אות לט, עיי"ש באריכות, ונעתיק את הנוגע לענייננו. ובהקדם מה שקשה בפסוק, שכתוב שני סוגים, מיתה וכרת בפסוק אחד, מה שלא מצינו בשאר מקומות בתורה.
והנה בפירוש פסוק זה יש מ"ד (שבת ע א) דהאי מות יומת בממון, היינו בקרבנות, וקרא זה איירי בשוגג. אמנם בכתובות (לד א) מחלוקת ר"מ ור"י, עם רבי יוחנן הסנדלר, דהוא ס"ל דמעשי שבת אסורים, כמו שכתוב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, מה קודש אסור אף מעשה שבת אסור. והיינו דווקא כשמחלל שבת זה שבישל במזיד, וחייב מיתה או כרת (עיי"ש בגמ' וברש"י).
ולפי זה יובן, דהפסוק כתב שני אופנים של עונש במזיד, מיתה וכרת. דהיינו, שני אופני המזיד בעדים והתראה או בלא עדים והתראה, ע"כ.
ורבינו פירש פסוק זה כפי דעת רבי יוחנן הסנדלר. באופן זה: מחלליה בגלוי היינו בעדים והתראה, אז מות יומת בבי"ד. אמנם כי כל העושה מלאכה בסתר דהיינו במזיד בלי עדים והתראה, אז ונכרתה בידי שמים.
♦
ה. שלו חסר יו"ד
ויאספו את השלו חסר יו"ד. (במדבר יא לב).הנה מילה זו, השלו, כתובה פעמיים בתורה בעניין ירידת השליו לבנ"י במדבר, פעם בפרשת בשלח (שמות טז יג) ופעם שניה בפרשת בהעלותך.
והנה לכאורה יש להתפלא, מדוע רק כאן פירש רבינו 'חסר יו"ד', ולעיל לא כתב רבינו שיש חיסרון אות יו"ד.
וי"ל דאיתא ביומא (עה ב), כתיב שליו וקרינן סליו. ויש לדון על איזה פסוק בתורה מתכוונת הגמ' כתיב וקרי, (האם על הכתוב בפ' בשלח או בפ' בהעלותך), שעל כך דורשת הגמ' אמר רבי חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה, רשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין.
ולפי מה שפירש רבינו מבואר, שהקרי וכתיב שייכים לפרשת בהעלותך. דהרי דרשת הגמ' דדרשינן כתיב שליו וקרינן סליו, הוא משום האות יו"ד שבשליו, ובפרשת בהעלותך. והיינו דכוונת החזקוני במש"כ 'חסר יו"ד', דהמילה 'השלו' נקראת עם יו"ד אף שאינה כתובה, ועל זה שייך לדרוש שלרשעים דומה כסלוים. אבל בפרשת בשלח שלכולם היה שלוה מהשליו (ראה מהרש"א פי' ב'), אין מקום לכתוב 'חסר יו"ד' לדרוש בו כסילויא אלא הכל בשלוה, ושם כתיב השלו בלא יו"ד.
ובתו"ש (חי"ד פרשת בשלח טז אות פא) הביא מדק"ס (יומא עמ' 230 אות ד), שגרס בדברי הגמ': כתיב שלו, וקרי שליו (כדברי רבינו).
ויש להביא סיוע מתרגום יונתן, דבפרשת בשלח תרגם 'שליו' – פסיוני, אכן כאן בפרשת בהעלותך הניח לשון הפסוק כמות שהוא, ולא כנהו פסיוני, וצ"ב.
והנראה לומר דהנה איתא בגמרא (שם) אמר רב חנין בר רבא: ארבעה מיני סליו הן, ואלו הן שיכלי וקיבלי ופסיוני ושליו. מעליא דכולהו שיכלי, גריעא דכולהו שליו. ממילא פסיוני הוא יותר משובח, ושליו הוא הגרוע מכולן. מעתה י"ל בדעת התרגום יונתן, דחלוק היה השליו דפרשת בשלח משליו דפרשת בהעלותך, דבפרשת בשלח ירד להן המין המשובח שהוא פסיוני (כמו שתרגם, ואכלו בשלוה, בלי קרי וכתיב), אבל בפרשת בהעלותך ירד להם המין הגרוע שנקרא שליו (כפי דרשת הגמ' עם קרי וכתיב).
ושוב מצאתי שמציינים לשפתי כהן עה"ת שכתב לחלק בין השליו הראשון לשני, דהראשון ירד להם מן השמים והיה בו מעלת המן כלחם אבירים (שלוה), אבל השליו השני היה גשמי גמור (סלוין). (י. א. זית).
♦ ♦ ♦