הערה נוספת בעניין שכל ורגש בדרשות בית ישי

הערות שוליים

1. ↑ וראה תוספות בבא קמא צ"א ב' לגבי נזיר: "ואור"ת דהא דקאמר דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה, דמצוה לידור כדאמר (ריש סוטה) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום קצת יש חטא מידי דהוי אמתענה תענית חלום בשבת שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת מאי תקנתיה ליתיב תענית לתעניתא שהמצוה גדולה מן העבירה".
2. ↑ היחס למעשה אהרון הוא ענין רחב, מדברי הגר"ש נראה שנהג נכון, הצורך בכפרה מפורש בכתוב בדברים ט, כ"בְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹוָאֶתְפַּלֵּל גַּם־בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא", כלומר מידת הדין קיימת גם בעבירה לשמה. והעושה אותה - עם כל השבח שבדבר - יכול להיענש, ועל דעת כן הוא נכנס לדבר. נציין עוד למחלוקת רש"י ותוספות סנהדרין דף ז ע"א. "אמר רבי תנחום בר חנילאי: לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו", ופרש"י: "מקרא זה - ובוצע ברך. אלא כנגד מעשה העגל - שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו, והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל". ותוס' כתבו: "כנגד מעשה העגל - אקרא דתורת אמת קאי כדכתיב בסיפיה ורבים השיב מעון שיהא להם תקנה כדמסיק". ופרש המהר"ם: "נראה דס"ל להתוס' דדוחק הוא לפרש כפירש"י דפי' דקאי אקרא דבוצע ברך נאץ ה' דלא שייך הכא לשון פשרה ובציעה גם לא שייך לומר נאץ ה' דהא באמת אהרן לא נתכוון אלא לטובה וק"ל". ולדברי ארבעה מגדולי ישראל. אברבנאל פרשת חקת: אהרן חטא בעצם בענין העגל עם היותו לכוונה טובה. גור אריה ויקרא ט פסוק ב: ואהרן הביא איל לעולה, אף על גב דחטא אהרן במעשה, יש לומר, דאהרן גם כן במחשבה חטא, שהרי הסכימה מחשבתו לעשות עגל. עיון יעקב שבת קלט ע"א אות קא: דאסור לעשות עבירה לשמה... אהרן חטא בעשיית העגל אף שכוונתו היה לשמה דלא ליעבדו ליה כדעבדו בחור שיהרגו כהן ונביא. תורת משה לחת"ס ויקרא פרק ט פסוק ב: כי אהרן חטא במעשה העגל רק במעשה, אבל במחשבתו הי' לש"ש, ומסר נפשו אפי' לגיהנם למען לא יתחלל שמו ית'.
3. ↑ השם משמואל (ויקרא פרשת צו שנה תרעב) קישר גם הוא את אהרון לסוכות מתוך עניין זה: "וע"כ ענני הכבוד בזכות אהרן וכן סוכה דוגמת ענני הכבוד שהיא מקפת על הגוף והנשמה בהשואה אחת, והכל מטעם הנ"ל שגם גופו זכה למדרגה פנימית, ובזכותו הופיע ענין זה בצד מה לכל ישראל. ונראה לומר שזכה לזה מחמת מסירת נפשו עבור ישראל במעשה העגל כמו שפירש"י מוטב שיתלה הסרחון בי, והנה השליך את נפשו מנגד עבור ישראל, ואפי' לאבד גם את נשמתו ועוה"ב שהיא הפנימיות, ע"כ לעומת מעשהו זה זכה שנתגבר אצלו הכח הפנימי שלו עד שהחזיר גם חיצוניותו דהיינו גופו למדרגה פנימית".
4. ↑ כוונתו לשתי דרשות סמוכות: ".... אשר לא כדת, אמר רבי אבא: שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו - באונס, ועכשיו - ברצון. וכאשר אבדתי אבדתי - כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך. ויעבר מרדכי אמר רב: שהעביר יום ראשון של פסח בתענית".
5. ↑ וכ"כ החיד"א (ראש דוד ויקרא פרשת אמור): "הא למדת דאהרון הכהן עשה עבירה לשמה להצלת ישראל".
6. ↑ בקרן אורה מסכת נזיר דף כג ע"ב: "וגם אין מקום לעבירה לשמה אלא היכא דאיכא מגדר מלתא כמו יעל שעשתה זאת למחוץ ראש אויב לפקח נפשות כל ישראל". ורבו בנפש החיים (שער א פרק כא-כב) הסביר שקודם מתן תורה היה לזה מקום גם בלי הוראת שעה: "וזו היתה גם כל ענין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים. שקיימו את התורה קודם נתינתה. כמו שדרז"ל ע"פ מן הבהמה הטהורה גו' ואמרו מכאן שלמד נח תורה. ואמרו (יומא כ"ח ב') קיים א"א את כל התורה (וכ"א בב"ר פצ"ב ובבמדבר רבה פי"ד. ובתנחומא בהר ובמדרש תהלים מזמור א'). לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין. דא"כ לא היו מעמידים ח"ו על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשמתם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחת מכל מצות ה'. ולא היה יעקב אע"ה נושא ב' אחיות ולא היה עמרם נושא דודתו ח"ו. רק מצד השגתם בטהר שכלם התקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכחות העליונים ותחתונים. והפגמים הגדולים והחורבן והריסה ח"ו שיגרמו בהם אם לא יקיימום... לכן כשהשיג יעקב אבינו ע"ה שלפי שורש נשמתו יגרום תקונים גדולים בכחות ועולמות העליונים אם ישא השתי אחיות אלו רחל ולאה. והמה יבנו שתיהן את בית ישראל. יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו. וכן הענין בעמרם שנשא יוכבד דודתו שיצאו ממנה משה אהרן ומרים: וזה ג"כ א' מהטעמים. שלא ניתנה התורה לנח והאבות הקדושים. שאם היתה ניתנת להם לא היה יעקב רשאי לישא ב' אחיות. ולא עמרם דודתו. אף אם היו משיגים שכן ראוי להם לפי שרש נשמתם. ובאמת זה היה כל בניית בית ישראל עם סגולה. ותיקון כל העולמות עליונים ותחתונים. כענין מאמרם ז"ל וא"ת קין נשא אחותו. עולם חסד יבנה..." אבל: "ומשבא משה והורידה לארץ. לא בשמים היא. ולבל יתחכם האדם הגדול שהשגתו מרובה. לומר אנכי הרואה סוד וטעמי המצות בכחות ועולמות העליונים שראוי לי לפי שורש נשמתי או למי ומי לפי שורשו לעבור ח"ו על איזה מצוה. או לדחות שום פרט מפרטי המעשה לעשותה במגרעת אף דקדוק אחד מד"ס או לשנות זמנה ח"ו..." אלא א"כ יש כאן הוראת שעה: "ועדיין כשהיתה נבואה בישראל. היה נביא רשאי לחדש דבר להוראת שעה לבד. ואף גם לעבור על אחת ממצות ה'. כגון אליהו בהר הכרמל וכיוצא. אמנם זה עצמו הוא מאשר נצטוינו בתורת משה אליו תשמעון (דברים י"ח) שהוא ציווי ואזהרה לשמוע אל דברי הנביא גם כשיתנבא בשמו יתברך לעבור על איזה מצוה בשעה הצריכה לכך כמו שדרז"ל לבד מעכומ"ז. ומעת שבעונינו פסקה נבואה מישראל אף אם יתאספו כל חכמי ישראל אשר נמסר להם מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ויעמיקו השגתם וטוהר שכלם לשנות אף איזה פרט מאיזה מצוה. או להקדים ולאחר זמנה ח"ו לא נאבה ולא נשמע אליהם ואף בב"ק אמרו (ב"מ נ"ט ב') לא בשמים היא". ובכתר ראש קל"ב הסביר את מעשה יעל: "... נמצא בכתבי האר"י ז"ל שהיתה גלגול, ועוד שכוונתה היה להציל את כלל ישראל, וחלילה לדמות לזה שאר דברים כפי סברותינו". כלומר, גם שם אפשר לבאר שזו הוראת שעה. וראה שו"ת משפט כהן סימן קמג: "מיהו הדבר מצד עצמו מסתבר, דאין לך הוראת שעה כ"כ נחוצה ראוי' להורות לעבור ע"ד תורה כמו הצלת כלל ישראל".
7. ↑ מי השילוח פרשת חוקת: "ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. אובות הם כללי התורה והמצות מלשון אב בחכמה. והנה איתא בגמרא ברכות נ"ד עת לעשות לה' הפרו תורתיך ר' נתן אומר הפרו תורתיך משום עת לעשות לה'. הענין בזה היא כך, שדברי הת"ק הם שבשעה שמבורר לאדם על דבר שעתה הוא עת לעשות לה' כמו אליהו בהר הכרמל, אז מהצורך להפר כללי ד"ת ורק להתנהג עפ"י בינה שהש"י מבין לאדם, ור' נתן אומר בשעה שאין הבינה מפורשת לנוכח אדם שאז מחייב האדם להתנהג את עצמו עפ"י כללי ד"ת ומצות מבלי לצאת מגדר ההלכה, ור"נ אומר באם שלב האדם נמשך אחרי רצון הש"י ומסלק ממנו כל נגיעותיו, ואח"כ יזמין לו הש"י מעשה שידמה לו שח"ו הסיר מגדר כללי ד"ת, וע"ז אמר ר"נ כי לאדם שלבו נמשך אחר רצון ה' וגם שהסיר ממנו כל נגיעה, בטח לא יאונה לו עון ח"ו, ובטח ידע כי הוא אז עת לעשות לה'... היינו שבררו א"ע משני לאוין האלו היינו לא תרצח ולא תנאף, כי אלו השנים הם יסוד ושורש כל התורה, ולכן העצה לאדם כשיאונה לו דבר שיתראה לו שהוא נגד ד"ת יברר א"ע בשני לאוין האלו". אך לדבריו זה בגדר עת לעשות שהוא כעין הוראת שעה, משא"כ בר' צדוק לא מוזכר דבר זה. אגרא דכלה בראשית פרשת נח: "ויש לפרש עוד למה לא נזכר הנס בתורה מפורש, דהנה הפרשת דרכים הביא בשם מהרמי"ט חקירה אחת וזה תוארה, מי התיר לאברהם למסור עצמו לכבשן האש הלא בן נח אינו מצווה על קידוש השם (סנהדרין עד ב) ואסור לו למסור עצמו למיתה ודמו מידו יבוקש, כי הנה הגם שקיים אברהם כל התורה כולה מעצמו (יומא כח ב), זה דוקא לחומרא, אבל מי התיר לו לקולא למסור נפשו וחיותו עבור קדושת שמו... על כן אהוביי ידידיי קחו אמרי כי נעמו ויאירו עיניכם, התורה השלימה הזאת המצויה בידינו הוא דבר השוה לכל נפש ונפש מישראל, שהמצות שמבוארין בקום ועשה מחויב האדם לעשות, ומה שמבואר בה שלא לעשות יזהר האדם מעשות, אך אמרו רז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו', ויעל אשת חבר הקני תוכיח (נזיר כג ב), והדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה, כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון הש"י, אשר בעבור אהבתו את הש"י תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהנם ויהיה איך שיהיה תמסור עצמה כמעט לדיראון עולם אך יתקדש שמו הגדול, פוק נא חזי ויהי דוד בא עד הראש וכו' (ש"ב טו לב), שאמרו רז"ל שביקש לעבוד עבודה זרה כדי שלא יתרעם העולם על הש"י (סנהדרין קז א). והנה הש"י ויתעלה הבוחן לבות וכליות, והוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, הגם שהדבר הזה שלא כתורה ואין לו מקום מנוח בגבהי מרומים, הש"י ויתעלה מחדש מעניינים כאלו מעשה בראשית ומתקדש שמו הגדול בזה ביתר שאת, בין והתבונן ידיד הנעים אמרי אלה, וכבר שמענו מאוהבי הש"י בדורנו אשר אמרו אלו היינו יודעים בטוב ששכר המצות הם גיהנם, ושכר העבירות הוא גן עדן, אף על פי כן יותר יונעם לנפשנו לקיים המצות שציונו הבורא ית'. והנה כאשר זכינו לזה יראה לנו כי כמקרה הזה קרה לאבינו אברהם, הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו ועונש העבירה הוא גיהנם, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מלתא למלתא, רק הוא דרך אמת נקודה הפנימית שבלב". ר' צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין עמוד יח): "וזה מדת אברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה כמו שאמרו ביומא (כ"ח ב)... ועל כן נאמר (ישעיה מ"א, ח') אברהם אוהבי כי מרוב האהבה כל עסקו היה לחקור ולדרוש איזה דבר יהיה לרצון לפניו יתברך ויעשנה ואיזה דבר שנוא ולא יעשה עד שעמד על כל התורה כולה... ומצד האהבה יכול להכניס עצמו לעניין כזה על דרך עבירה לשמה דיעל, ולא מצינו בפירוש בתורה שדבר זה מותר רק מהתם הוא דילפינן. והיא מרוב חשקה ואהבתה להצלת ישראל ולבער צורר ואויב ה' כמוהו מהעולם לא הביטה על העבירה ועל הזוהמא שהטיל כמו שאמרו (נזיר כ"ג ב) שדבר זה רעה הוא אצלה, מכל מקום הפקירה גם נפשה בשביל דבר זה שחשבה אפילו אין שום היתר לדבר זה והיא תיענש על זה מכל מקום מוטב תאבד היא ויאבד צורר ה' מהעולם, ועל דרך זה עשתה אסתר במה שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד', ט"ז) היינו גם על אבידת הנפש חס ושלום על ידי מה שעשתה עבירה ברצון להצלת ישראל, וכן מה שאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים (שופטים ט"ז, ל') לשון תמות נפשי אינו מורה מיתת עולם הזה לבד שזהו מיתת גוף לבד והנפש תשוב אל האלקים ומיתת נפש היינו בעולם הבא וכמו שכתבתי במקום אחר על פסוק תמות נפשי". אך כאן כתוב "שחשבה אפילו אין שום היתר לדבר זה והיא תיענש על זה מכל מקום מוטב תאבד היא ויאבד צורר ה' מהעולם" [יושם לב שמחד הוא אומר: "ולא מצינו בפירוש בתורה שדבר זה מותר, רק מהתם הוא דילפינן", ומאידך: "מכל מקום הפקירה גם נפשה בשביל דבר זה שחשבה אפילו אין שום היתר לדבר זה והיא תיענש על זה מכל מקום מוטב תאבד היא ויאבד צורר ה' מהעולם". כלומר, היא עשתה זאת לכאורה למרות שלא ידעה שזה מותר, אבל אחריה יש בזה היתר].
8. ↑ וראו עוד (סימן מ"ז עמוד שס"ו): "זה חלקו של המוח, שהוא המלך העוצר בעד התרגשות הלב, שסערת רגשות ללא הכוונה, נזק בל ישוער עלול לצאת ממנה...".
9. ↑ וראה עוד בסימן ל"ח עמוד שו: "רצון התורה שיהא אדם מישראל מתאפק מהשתוקקתו לעבודת השי"ת ולכלכל מעשיו על פי גדרי ההלכה". ויעויי"ש בהערה הארוכה.