הרב אפרים כחלון
מחבר שו"ת אך טוב לישראל

מסע היסטורי בעקבות 'חגיגות הבת מצוה'

נאום הרב עטלינגר בחגיגת בת מצוה * בת מצוה וקונפירמציה * מצב היהודים בדנמרק לפני כמאה שנים * הרעיון של גיגר * צמיחת התופעה בקבילות אשכנז * מחאת הציונים * תשובת הציץ אליעזר וליקוט דברי האוסרים * בת מצוה בקהילות ספרד * מכתב הרב יצחק ניסים * דעת הרב יוסף משאש – גיור המנהג * סיום דרשת הרב עטלינגר

נושא חגיגת הבת מצוה נידון כבר מעל מאה שנים בספרי הפוסקים. בארצות אשכנז, ערש ההשכלה והרפורמה, פוסקים רבים יצאו ללחום בחרב ובחנית נגד תופעה זו, שנראית הייתה שמגיעה מהרפורמים (עיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן לג שליקט דברי הפוסקים האוסרים בזה).
♦
במהדורה החדשה של שו"ת בנין ציון לרבי יעקב עטלינגר זצ"ל (מהדורת י. הורוויץ ירושלים תשמ"ט חלק ב סימן קז), רבה של אלטונה ומחבר ספר ערוך לנר, מופיעה ההקדמה הבאה:
נאום לרגל בחינה פומבית בלימודי קודש לבנות בבית הכנסת הגדול של הקהילה האשכנזית באלטונא י' בכסלו תרכ"ז (דצמבר 1866) על ידי הרב הראשי הרב יעקב אהרן עטלינגר.
בחלקו הראשון של הנאום אומר הרב עטלינגר: מכובדי, הפעולה שלשמה נאספנו כאן היא עניין חדש בקהילתנו ועל כן הריני מרשה לעצמי להסביר את המטרה על ידי הקדמה קצרה:
הצורה החיצונית היא זו של 'קונפירמציה' (אשרור או אישוש היא טקס פולחן נוצרי המקובל במרבית הכנסיות הנוצריות, ונחשב לאחד מטקסי הקבלה לנצרות ביחד עם הטבילה) שנהוגה אצל מאמינים בדת אחרת, אבל במהותה היסודית היא רחוקה ממנו מאד. שם המטרה היא שהילדים יקבלו את דתם על עצמם כחובה, אבל בישראל אין בזה צורך כלל. דתנו קשורה מאד במהלך החיים, ורק המוות יפריד בין האדם ליהדותו, בישראל אין כל צורך בטקס חגיגי – דתי כדי לקבל התחייבות להאמין, כי לרגל לידתו מוטלת עליו כל המצות שבתורה, ובשום אופן לא יכול להנתק מהן.
הפעולה שאנו מבצעים אותה כאן אינה כעין פולחן, כי אם רק בחינה בלימודי קודש ובעצם אין מקומה בבית הכנסת כי אם בבית הספר, אבל החוק דורש במיוחד לבצע אותה בבית הכנסת, בכל זאת יש לה גם צד של מצוה מהתורה: קידוש ה' הנחשב אצלנו כאחת ממצותינו החשובות ביותר. מאז תקופות עתיקות ועד ימנו אנו, לא חדלו אויבי היהודים להציג את התורה כדבר נואל חס ושלום מחוסר מוסר ומחוסר אהבה כלפי מאמינים בדת אחרת. לכן רצויה לנו מאד ההזדמנות המאפשרת לנו באסיפה גדולה, להראות שניאוץ זה בשקר יסודו, ולהראות את המוסר הנשגב את תורת המוסר ויסודות אהבת האדם הטהורה הנכללים בתוך לימוד התורה, וכבר בשחר נערותם של בנינו ובנותינו לומדים הם את היסודות הללו. כאשר אנו מכריזים זאת בפומבי, הרי זה קידוש ה' ועליכן לקדש עתה שם שמים ברבים.
♦
מן הדברים עולה בבירור, שטקס זה הוא טקס חדש שנכפה על הקהילה על ידי הרשויות שראו בו יישום יהודי Confirmation – אישוש, בו חייבים היו כל נער ונערה מתבגרים בדנמרק. ר"י עטלינגר, כמו קהלו, ידעו היטב על הדמיון לטקס הנוצרי, ועל כן באה מיד בראשית הדרשה פסקה שמטרתה לפרום את הזיקה בין השניים. לטעמו, אין המסורת ההלכתית והמחשבה היהודית מסוגלות להכיל טקס שדומה לטקס האישוש. המצוות מוטלות על יהודי מרגע לידתו כיהודי ואין הוא בן חורין להיפטר מהן, ומכאן שלא נדרש כל אישוש ואישור לקבלת עול מצוות. קביעה עקרונית זו אפשרה לר"י עטלינגר להמשיך ולטעון, שהטקס אינו בעל מאפיינים פולחניים אלא לימודיים ומיקומו בבית הכנסת נובע מאילוצי המחוקק בלבד. אולם ר"י עטלינגר לא הסתפק בכך. בהמשך חלק זה של הדרשה הוא פנה למהלך חדש שבבסיסו עמד הרעיון שקיומו של הטקס הוא "צד של מצוה מהתורה: קידוש ה' הנחשב אצלנו כאחת ממצוותינו החשובות ביותר".
כבר בשנת תקע"ד (1814) נחקק בדנמרק חוק שוויון זכויות וחובות ובו נכללה הדרישה לאישוש הדת לכל אזרח ללא הבדל מין ודת. באותה שנה יצא לאור בקופנהגן בשפה הדנית ספרון האמור להכשיר את הנער והנערה היהודים הלומדים לקראת טקס האישוש. ספר זה זכה לאישור השלטונות, ובתחילתו אף מתנוססת חותמת כשרות מלכותית. חוקי השוויון הדניים התקבלו במחוז שלזוויג-הולשטיין בשנת תרי"ד (1854) אך הם לא הופעלו באופן מידי, וניתנה רשות להמשך הניהול העצמי של היהודים לפרק זמן נוסף. עם השתלטותה של פרוסיה על מחוז זה בתרכ"ד (1864) החל תהליך מואץ של החלת חוקי השוויון. שינוי זה הוא שהביא לכך שרק לקראת המחצית השנייה של שנות השישים החל ר"י עטלינגר בביצוע הטקס. ראוי לציין בהקשר זה שכבר שלוש שנים קודם לכן, בשנת תרכ"ג (1863) הופסקה פעילותו של בית הדין באלטונה על ידי פרידריך השביעי מלך דנמרק, וגם זאת מתוך אותה מגמה שוויונית (מתוך מאמר של החוקר אברהם ריינר בחוברת נטועים חלק י עמוד 55 והלאה).
♦
בספר מעדני יוסף להרב יוסף היילפרין זצ"ל ממנשאסתר (עמוד 36) כתב, חדשים מקרוב באו מנהג חדש לחוג חגיגת בת מצוה כמו שעושים בבר מצוה, ואומרים שיסודתו בהררי קודש. אכן זה אינו, ומצאתי בספר היובל לשנת השלשים של אגודת ישראל שיצא לאור בלונדון שנת תש"ג שכותב שם הרב דוד אקס ממנשסתר ואחר כך היה אב"ד בטורנטו אודות הסכנה של הרפורמים, ומצטט שם קטע אחד ממכתב שכתב המלומד גייגר שם רשעים ירקב שהיה אחד המנהיגים וראשי המדברים של הרפורמים שכתב בין היתר: "אשתדל להנהיג בבתי כנסיות חג הכנסת הבנות הנולדות דומה לאלה החגים של הכנסת הבנים לבריתם, ובאופן זה אולי אצליח לבטל את המילה מישראל כאשר כבר עלתה בידי לבטל את השטות של חגיגת ברי-מצוה על ידי שהנהגתי בבתי כנסיות חגיגות הבנות שהגיעו לבגרותן" עפרא לפומיה.
♦
ובאמת ראשית צמיחת תופעה זו, היתה עם 'רב הנאורים' בלבוב, ד"ר יחזקאל קארו[2] בנו של הרב יוסף חיים קארו מוולוצלויק, מחבר תולדות יהודי הקהילה ההיא, ובשנת תרס"ב 1902 ראה לעשות מנהג חדש בהיכל התפילה שלו חגיגה של בת מצוה. הציונים, שהרב ההוא היה מגדולי יריביהם ורודפיהם, לא הניחו כל שעת הכושר להיפרע ממנו, והיו מכוונים כנגדו מאמרי ביקורת רשימות לעג, הערות עוקצניות, והוסיפו על מעשיהם גם הפגנת מחאה לפני היכל הנאורים בשעת החגיגה ההיא.
אמנם ודאי היה בהפגנת הציונים משום מחאה על חיקוי דרך הגויים, אבל אילו בדקו הללו בעצמם בתפיסתם הלאומית מושגיה וניסוחיה, היו רואים כי גם בה לא מעט מן החיקוי. אך עיקר כוונתם הייתה לתפוס שתי ארנבות בבת אחת – לפרסם גנותו של היריב השנוא עליהם, ולהתחבב על החרדים, שהיו כמובן מתנגדי הרב הנאור, דרכו ותיקוניו, אך היו גם מתנגדי הציונים. וספק גדול אם היה בליבם של הציונים המפגינים כוונתם לשם שמים.
לאחר מחאה ציונית זו, פרסם ד"ר מרדכי אהרנפרייז שהיה במשך חייו רב בדיאקובאר ובסופיה ובשטוקלהם, מאמר שנכתב בידי שלמה שילר שהרגיע את ההתנגדות לטקס בת המצוה ובלבד שלא ישא אופי גויי של תופעות לווי השאולות מדרכי הגויים ומטקסיהם (ספר דת ישראל ומדינת ישראל עמודים 136-137).
♦
המעיין בספרי הפוסקים האשכנזים, יראה שרובם ככולם, נקטו קו אחיד לאסור לחגוג 'בת מצוה' מהחשש להדמות לרפורמים, ולמשכילים. להמחיש את הדברים נביא כאן את תשובת הרב אליעזר וולדינברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן לג) שנכתבה כהערה על הספר 'מתנה לבר מצוה' לרב הגאון רבי אהרן זכאי שליט"א, שהביא רק את דברי הפוסקים התומכים ומתירים לחגוג את חגיגת הבת מצוה, ולא הזכיר בחיבורו את הפוסקים האוסרים לחגוג, וכשביקש מהגאון ציץ אליעזר את הסכמתו, ראה הרב וולדינברג זצ"ל להעיר את ליבו על זה.
וזה תוכן התשובה בשלמותה:
ב"ה.
כ"א מנ"א תשמ"ח לפ"ק
ירושלים עיה"ק ת"ו.
לכבוד הרה"ג היקר חריף ובקיא גברא דמרא סייעא וכו' מוהר"ר אהרן זכאי שליט"א. ראש ישיבת "אור יום טוב" בפעיה"ק ת"ו. יקבל בזה כמבוקשו הסכמתי על ספרו החדש שמדפיס ועולה על מזבח הדפוס ובשם "מתנה לבר מצוה יכנהו". לחיבת הקודש אכתוב לו בזה מספר הערות.
לסימן ב' סעיף י"ג וסי' ד' סעיף ו' אודות עריכת חגיגת בת מצוה וסעודה וכו'. כבודו הביא רק דיעות מחייבים, ולא יתכן שבספר חשוב ופופולרי כזה לא יוזכר גם הצד השני של המטבע, דיעות השוללים, מערכה מול מערכה.
הנה בספר זקן אהרן (אבד"ק פינסק - קארלין, הנודע בעולם ההלכה בספריו החשובים), ח"א סימן ז' יוצא במלחמת תנופה נגד עשיית חגיגה פומבית לבת - מצוה, ובחרב פיפיות בידו ולשון חדה מלוטשת הוא מתאר חומר האיסור וגודל המכשלה שיש בזה באשר שבלתי נמנע שלא יכשלו עי"כ באביזרייהו דגילוי עריות מכמה פנים, וכי היה ראוי לאסור זה אפילו אם היה זה מדברים המותרים מעצמן, או אפילו דבר מצוה, מכיון שזה נעשה מעתה חק ומנהג שאר האומות ואחריהם הריפורמים ורשעי פושעי ישראל, על אחת כמה שזה גובל בעבירה על כמה איסורים, וישנו בדבר הזה גם תיקון דבר חדש אשר לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו אפילו בדבר שאין נדנוד איסור, כ"ש בדבר הזה אשר איסורו חמור מאד, אביזרא דע"ז משום "ובחקותיהם לא תלכו", וגם אבזרא דעריות וכו', יעו"ש ביתר אריכות ובדבריו הבוטים כמדקרות חרב להעובר על זה.
את התשובה הזאת השיב הבעל זקן אהרן עוד בשנת תרפ"ז כדמצוין שם התאריך בראש התשובה, ונכתבה לועד הרבנים דק"ק לונדון הבירה.
ובשו"ת קול מבשר (הגאב"ד דק' טשרנאוויץ והגליל, ועוד) בח"ב סימן מ"ד השיב לשואלו שרצה להנהיג בכזאת בתוקף תפקידו, שאין כל מקום לזה לעריכת תכנית בת מצוה, ושאין גם מקום בהלכה שהאב יברך עליה ברוך שפטרני, ויעץ לו שאפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה בחוג של קרובים בביתה ובבית הספר לבנות שבו היא לומדת ותוכל המורה דשם להרצות הרצאה מעניני דיומא להבהיר חובת בת ישראל שהגיעה לגיל המצוות, זוהי תמצית תשובתו יעו"ש.
ואל השלישי אני בא, לספר שו"ת דברי ישראל להגה"צ הראב"ד מבודאפעסט ז"ל בח"ב בילקו"ת סימן ז', שיוצא במלחמת חרמה נגד עריכת חגיגת בת מצוה ועשיית סעודה וברכת ברוך שפטרני, הן במעודנים, וגם לרבות לא בבית, וקידודין די נור פולטין מפיו הק' נגד הרוצים לפרוץ זה ולהנהיג דבר כזה שלא שערום אבותינו, ואין נפ"מ בין אם כוונתם לשם שמים או שלא לשם שמים, ואורייתא קא מרתחא ביה לאין שיעור וערוך. כדיעו"ש.
גם לרבות בשו"ת אגרות משה (להגר"מ פיינשטיין ז"ל) חאו"ח סימן ק"ד מורה ובא כי הצרמוניה של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא, ולכן הוא כותב דאין שום מקום להתיר לעשות זה בביהכ"נ, וכ"ש בזה שהמקור בא מהרפורמים והקונסרבטיבים, ורק אם רצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי, אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה. ומסיים וכותב כי אף בבית היה יותר טוב למנוע ע"ש.
והאמת אגיד כי גם לענ"ד נראה כמסקנת הגדולים עליונים למעלה לאסור איסור הן במועדן והן בפומבי בבית, בגלל שבחגיגה פומבית לבת, לא ימלט מלהכשל באביזרייהו דאביזרייהו דג"ע מכמה פנים, ודי לחכימא, ועל אחת כמה שמאן דכר שמיה לבוא ולומר שיהא בזה מצוה, או שתקרא סעודת מצוה. ונער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בין מחנה החרדים לדבר ה' שינהגו, או שיעלו על שפתי קדשם רעיון כזה, לערוך חגיגת בת מצוה, דידעו והבינו דעכ"פ מידי הרהור לא יצאו ממעמד כזה יהא אשר יהא.
וברצוני להדגיש כי גם הגה"ח הבן איש חי ש"א פ' ראה סימן י"ז איננו כותב כאילו שמהראוי להנהיג לעשות לה סעודה, ואדרבא כותב בדבריו שלא נהגו לעשות לה סעודה, וזהו בבחינה של פוק חזי מאי עמא דבר, וקרוב לודאי שהוא זה בגלל גדירת גדר שלא יבואו להכשל באביזרייהו דגילוי עריות. והוא הקדוש לא מציע אפילו ברמז לשנות זה ולהנהיג כן לעשות סעודה, אלא כותב שעם כל זה (אעפ"י שהמנהג שלא לעשות סעודה) תהיה הבת שמחה אותו היום, ותלבוש בגדי שבת ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוון על כנסתה בעול מצוות כיעויין שם. וזה בודאי רצוי ומקובל באין כל עוררין על כך. עד כאן דברי הרב ציץ אליעזר.
♦
עוד מצאנו לאחד מגדולי הפוסקים האשכנזים, הרב אברהם חיים נאה זצ"ל, שגם הולך בדרך זו שלא לנהוג בחגיגת בת מצוה, וכמבוארת דעתו בספרו קצות השלחן (חלק ט סימן קמז עמוד ב בהערה), שכתב שהחיקוי הזה לבר מצוה יש בו ריח של שיווי זכויות לנשים, והוא מנהג לא יפה. ושמעתי שהמנהג הזה צמח על רקע מנות המגדנות והסוכריות שהממשלה נותנת לחגיגות, ומרצונם שלא לוותר על המנות נתפשט המנהג לחגיגות בת מצוה, ואילו משום הא אפשר לקיים שתיהן, לקבל המנות ולסדר חגיגה בתוך כותלי בית הספר שהאמא והקרובות יחלקו שמה המגדנות ויבלו שם באוירה של שמחה.
♦
ומובא שהחזון איש אמר לרב שמרייהו גריינמן זצ"ל שיש טעם כמוס מדוע אין עושים סעודות בת מצוה, ופלא שעמדו על כך האשכנזים שלא עושים סעודה זו (מעשה איש תולדות החזון איש חלק ג עמוד קסט).
♦
מעניין לציין שבקהילות ספרד, שבהן ההשכלה הארורה פחות נעצה את טלפיה הטמאים, לא חששו מלנהוג חגיגת בת מצוה, ואפילו עודדו את זה. וכמו שכתב הרה"ג רבי אברהם מוספייא בנו של רבי חיים מוסאפייה (שהיה לפני למעלה ממאתיים שנה, אודותיו נכתב בהקדמה לספרו חיים וחסד חלק ב הוצאת מכון הכתב, בתשובה שהובאה בקובץ נועם חלק ז' עמוד ד) וז"ל: מי שעושה סעודה ביום שנכנסה בתו בחיוב המצות, שמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, נראה שסעודת מצוה היא, כמו בנער שמלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, כי מה הבדל בין זה לזה, וכן נוהגים בערי צרפת ובשאר עיירות, לעשות יום שמחה וסעודת מצוה לבן שנעשה בר מצוה, וכן לבת שנעשית בת מצוה, ומנהג נכון הוא. ונפקא מינה שאם קוראים לו ומזמינים אותו להשתתף בסעודה זו, חייב ללכת, (וכמו שפסק הרמ"א בהגה ביורה דעה סימן רסה סעיף יב לענין סעודת ברית מילה).
♦
תשובה זו של רבי אברהם מוסאפייה זצ"ל התגלתה על ידי הראשון לציון רבי יצחק ניסים זצ"ל שנשאל אודות חגיגת בת מצוה, מהי דעת התורה והיהדות, מפי ילדה קטנה קודם להיותה בגיל בת מצוה. ומעשה שהיה כך היה:
היתה זאת נאוה גרנביץ, תלמידה בכיתה ו' של בית הספר היסודי בתל אביב המתקרבת לגיל המצוות, שבזכותה נתגלגלה הזכות הכללית, להביא לידי הכרעה בשאלה זו. משהתקרב יום הולדתה ה12, מאד חשקה נפשה בחגיגת בת מצוה, בדומה לחגיגה שעורכים לבנים בהגיעם לשנת ה13. המשפח לא התנגדה, עד שנודע הדבר לסבא.
הסבא שהיה שריד לדור דעה, חרד היה לשנות אפילו קוצו של יו"ד ופחד להכניס חידוש שכזה, והתנגד בכל תוקף. כל בני המשפחה ניסו לשכנע את הזקן, והוא בשלו: לאו!
ברוב יאוש החליטה נאוה הקטנה על דעת עצמה לפנות אל הרב הראשי לישראל, ולבקש פסק הלכה מפיו. אדרבה יאמר הרב הראשי את דברו, יפסוק אחת ולתמיד את ההלכה שידעו כולם כיצד לנהוג, ואל יהא הענין נתון לשיקול דעתו של כלאחד. ישבה נאוה ותלשה דף ממחברתה, כתבה מכתב נרגש אל הרב הראשי: "פונה אל כבודו ילדה" – נאוה מכיתה ו' בבית ספר תלפיות בתל אביב. "אשר בעוד שלשה שבועות היא חגיגת בת מצוה שלי, נהוג בכל הדורות לחוג לילד בר מצוה. וחשיבות מיוחדת ייחסו לבר מצוה. בעוד שלילדה לא ציינו מאורע זה כלל. כיום אני נתקלת בהתנגדות קשה מצד סבי, לעריכת חגיגה ביום הולדתי ה-12 "ותמהה אני מאד" – מדגישה בסגנונה המיוחד "שהרי ידוע כי את דמות הבית והמשפחה, מעצבת האשה פי כמה מהבעל, והרי גם ברור שחינוך הילדים זה הדור הבא, מוטל בעיקר על האשה. אם כן למה לא ציינו ולא חגגו את יום הכנסה של האשה, שהיא אם האומה לעול מצוות, ולמה העדיפו את הבן על פניה? הרי גם רבותינו לימדונו "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך" וכיום שהאשה מעורה בכל שטחי החיים האם לא יהיה זה מן הנכון לעודד דוקא את חגיגת הבת מצוה? ואם אמנם צריך באמת לעודד את הילדה לקראת תפקידה הנעלה, מה דמות כדאי לתת לחגיגת הבת מצוה, כיצד אדוני מציע לערוך חגיגה כזאת? "ואסירת תודה אהיה לכבודו על תשובתו המהירה". ברגשי תודה ובכבוד רב חותמת נאוה על מכתבה הנרגש.
♦
הרב הראשי ישב על מדוכה זו וענה לה במכתב אישי:
תאריך: י"ב אייר תשכ"ג
קיבלתי מכתב בו עוררת את השאלה אם יש לערוך חגיגת בת מצוה לילדה שהגיעה ל-12 שנה ויום אחד, מצאתי כמה דברי טעם במכתבך. הסיבה לילד עורכים מתמיד בכל קהילות ישראל חגיגת בר מצוה היא, שמיום שבו נכנס לעול המצוות, נוספת לו מצוה מידית והיא מצות הנחת תפילין. עוד אשר ילדה אמנם נכנסת לעול מצוות אולם אין עומדת בפניה מצווה מידית ומיוחדת. ואולם אין זאת אומרת שאין הבת צריכה לשמוח ביום כניסתה למצות. אדרבה ראוי ורצוי, לערוך חגיגה לכבוד מאורע זה בחייה. את החגיגה יש לערוך בבית בחברת קרוביה וידידותיה, ובהשתתפות של רב. הרב ישא דברים לרגל המאורע הזה, וידבר במעלת החוקה, לשמור את המצוות, ובשכר של מקיימהן.
הבת, ראוי שתלבש בגד חדש ותברך עליו ברכת "שהחיינו". מן הנכון שתכין הרצאה קצרה על המאורע ועל ערך היום, האב יאמר: ברוך שפטרני מעונשה של זאת. בהזדמנות זאת הנני מברך אותך, שתהיה דרכך בחיים סוגה בשושנים, תהיי קשורה בעבותות עם תורת ישראל ומסורתה. ותזכי להקים בית נאמן לישראל, לשמחתך ולשמחת הורייך.
יצחק ניסים
הראשון לציון והרב הראשי לישראל
חצי שנה לאחר מכן בתשרי תשכ"ד, הרב ניסים כותב לאב שרצה שבתו תעלה לתורה לכבוד בת מצוותה, אך הרב מציע רעיונות אחרים:
טוב ויפה לעשות יום שמחה לבת מצווה כשם שעושים לבר מצווה להזמין קרובים, ידידים ומכירים ולשתפם בשמחה, באותו מעמד מברך בת מצווה ברכת שהחיינו על בגד חדש, ואם חכמה היא ראוי שתאמר דברים מעניינא דיומא, ותקרא את שירת דבורה ושני פסוקים ראשונים מתפילת חנה, ואבי הבת מצווה יאמר ברוך שפטרני מעונשה של זאת, ויברכו אותה ויאמרו לה "אחותינו את היי לאלפי רבבה", וכמובן שתלך לפני כן לבית הכנסת להתפלל, אבל לא לעלות לתורה (תשובה מכתב יד הרב ניסים - מתוך מאמר 'בת מצוה' של החוקר אברהם שטיימן מכללת הרצוג עמוד 19).
♦
גם בארצות ספרד האחרות, כמצרים, היתה יוזמה רבנית לחגוג את טקס הבת מצוה כעידוד למשוך את הבנות הרחוקות מתורה ומצות. הצעה שהועלתה על ידי הרב אליהו חזן, שכיהן אז כרבה הראשי של אלכסנדריה, והמשיכו בדרכו הרבנים שמלכו אחריו, הרב רפאלו דל פרגולה, והרב דוד פראטו (מתוך מאמר 'בת מצוה' של החוקר אברהם שטיימן מכללת הרצוג עמוד 15-16). גם בחבל טוניסיה חגגו את טקס הבת מצוה, וישנה עדות לכך שהרב שיטרוג, רבה של טוניס, העביר דרשה לבנות מצווה בשנת תרפ"ו (1925). (נ. סלושץ, "העם היהודי היושב בתוניס" ידע עם - ב עמוד 5).
♦
מעניין לציין את דברי הרב יוסף משאש, רבה של העיר חיפה, בשנת תשכ"ט (1969) בדרשה לכבוד בת המצווה שאמר: מנהג חגיגת בת מצווה לא ממעי יהודה יצא, רק מהנצרות העתיקה והחדשה, ונתגלגל לעדה הרפורמית, ונשתמשו בו כל אחד למטרתו, ומהם נתדרדר לכמה משפחות מישראל רק לשם שמחה, להקהל משפחה ורעים אהובים, ואמרנו לגייר את המנהג הזה להכניסו תחת כנפי השכינה (ספר נר מצוה דרשה לבת מצוה עמוד רב). ואמנם בתשובתו שם הזכיר טקס שנער הבר מצוה או נערת הבת מצוה מניפים את היד אל על ונשבעים שמקבלים על עצמם לעזוב את תקופת הילדות והבערות, ונראה שרק על מנהג זה הזכיר שממנהג חגיגת בת מצוה יצא מהנצרות העתיקה.
♦
במאמר זה, ליקטנו בסייעתא דשמייא את דעות הפוסקים שהלכו בדרכו של רבי אברהם מוסאפייה, שהתירו ושיבחו, וסילקו כל חשש מלחגוג בת מצוה, הדברים האמורים בכתביהם נאמרו לפני עשרות שנים ומתאימים יותר ויותר לדורנו.
במקום אחר כתבנו והוספנו הנהגות חשובות, שראוי וכדאי שילדת הבת מצוה תנהג ביום זה, כולם ערוכים ומלוקטים מדברי רבותינו, ובדרכם הלכנו. ואכמ"ל.
כמובן שעצם חגיגת הבת מצוה חייבת להיות על פי אמות המידה של הצניעות המסורה מדור לדור, באופן שלא תצא תקלה מסעודת מצוה זו, ושלא תהיה כמצוה הבאה בעבירה. עיין שו"ת מחקרי ארץ שעיו (ח"א חלק אבן העזר סימן ב).
♦
ונסיים בקטע נוסף מתוך דרשתו הנזכרת לעיל, של הרי"א עטלינגר זצ"ל לבנות המצוה:
שוכן במרומים, לפני אלפים בשנים עירבבת במדבר סיני מים ואש והדלקת בלבבות עמך את להט התורה, אשר קרני אורה חודרות בכל עת אל תוך האפלה הרוחנית, עד שיאירו את כל יושבי תבל. תן למאמיניך את טוהר המים ואת אש האהבה אליך ואל הבריות כולם, והחדר אש לתוך לבבם כדי לעבדך בלבב שלם. יהי רצון שבניך יראו תמיד את סמל המדבר עם כל ויתוריו, כדי שלא יחפשו אושר וברכה בעושר הגשמי כי אם בצניעות. יהי רצון שהורי הבנות הללו יראו את מלוא השמחה וירוו נחת מהן עד זקנה ושיבה טובה. יהי רצון, שהפרחים הנהדרים האלה הרכים עכשיו, יצמחו לתפארת בגינתך ובכל חייהם יעלה הריח הנעים לפני כסא כבודך!
אמן.
♦ ♦ ♦