תורה שבעל פה [הגמרא] ניתנה מסיני
הגדרת המילה 'תורה'
הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ו) פסק שהמינים והכופרים בתורה, אין להן חלק לעולם הבא. ומקורו במשנה בסנהדרין (צ' ע"א).בהגדרת המלה הכללית "תורה" ביאר הרמב"ם (שם ה"ח): "שלשה הן הכופרים בתורה. האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה. וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אף על פי שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה".
מקורו לכלול בכך תורה שבעל פה הוא בסנהדרין (צט, א): "ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה מגזרה שוה זו, זה הוא 'כי דבר ה' בָּזָה'" [והמשך המקרא: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הנפש ההיא" – במדבר טו, לא].
♦
יחס התורה שבכתב אל התושבע"פ
אמת היא שאי אפשר להבין שום מצוה הכתובה בתורה בלי שיתלוה אליה ביאור בעל פה. דוגמא אחת מיני ספור, נצטווינו על מצות סוכה, אבל מה הן שיעוריה? ומי הפטור ממנה? וממה עורכים את הסכך? וכו'.וכתב רש"ר הירש (על שמות כא, ב): "יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים [=הערת צוריאל: קצרנות] של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלימותה. אל ההרצאה שבעל פה, לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו המדע כולו. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה, לרענן בזיכרונם סידרה שלימה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'. לגבי אלה שלא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות בעל פה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באזניהם - אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים 'כתרנגולת בבני אדם'". [עכ"ל][2].
כלומר כל התורה היא בצורה של קצרנות, ומשה רבינו הוא שביאר אותה לתלמידיו, והם שמסרו התורה דור אחר דור, כמפורש סדר הקבלה בפרק ראשון של אבות. בעלי קבלת הדורות, דור אחר דור, ממשה רבינו ועד רב אשי [וכפי שפירט רמב"ם בדייקנות את שמותיהם של מסורת זו בתחילת הקדמתו למשנה תורה] – הם היודעים מה שהקיצורים האלו מלמדים. אבל אחרים שלא היו בין בעלי מסורת הדורות, דור אחר דור, טועים מאד בהבנת תורה שבכתב.
♦
סמכותם של חכמי התלמוד
הרב יחיאל מיכל עפשטיין, בספרו "ערוך השולחן העתיד" (סוף סי' ס"ה) כתב: "וכולנו מחוייבים לקיים מה שיצא מפי חכמי הש"ס, שהמה במקום בית דין הגדול, וכל ישראל קבלום עליהם עד עולמי עולמים".וכן כתב הרב אלחנן וסרמן הי"ד בספרו "קובץ שיעורים - דברי סופרים" (פרק ב פסקא ח, עמ' צז, מהד' שנת תשמ"ט): "ונראה דקיבוץ כל חכמי ישראל יש לו כח של בית דין הגדול, אפילו בזמן דליכא סמוכין...".
מדברי שני גדולי עולם הללו, משמע שסמכותם של חכמי התלמוד היא רק בדומה לבית הדין הגדול, אבל אינה זהה ממש.
אבל נראה לי לחדש שלא כן הדברים, אלא חכמי הסמיכה המשיכו למסור סמיכה דור אחר דור עד קרוב לזמן חתימה התלמוד. ומה שנאמר בתורה על הסנהדרין "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא) מוסב לא רק על דברי המשנה אלא גם על התלמוד.
א. הוכחה לכך אביא מדברי הרמב"ם עצמו בביאורו לפירוש המשנה (אבות א, ג, אנטיגונוס) שם לשונו בענין הצדוקים והבייתוסים הוא כך: "ואמר כל אחד לסיעתו שהוא מאמין בתורה, וְחָלַק על הקבלה שאינה אמיתית, וזה לפטור עצמם מן המצוות המקובלות והגזירות והתקנות, אחר שלא יכלו לדחות הכל הכתוב והמקובל. ועוד שהתרחק להם הדרך לפירוש, כי לאחר ששב הפירוש בבחירתם היה יכול להקל במה שירצה ולהכביד במה שירצה כפי כוונתו אחר שאינו מאמין כלל בעיקר. ואמנם בקשו דברים המקובלים אל קצת בני אדם לבד, ומאז יצאו אלו הכתות רעות ויקראו באלו הארצות, ר"ל מצרים, "קַרָאִים"; ושמותם אצל החכמים "צדוקים וביתוסים", והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש על הפסוקים כפי מה שֶׁיֵרָאֶה להם מבלי שישמעו לחכם כלל, הפך אָמְרוֹ יתברך "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז,יא). [עכ"ל].
והרי מדובר על החולקים על תורה שבעל פה כפי שנמסרה בתלמוד, וכיצד משייך לכאן רמב"ם המקרא "לא תסור" שנאמר אך ורק על הסנהדרין? אלא הם הם הדברים, מה שהקראים בימי הרמב"ם חולקים על תורה שבעל פה שנמסרה בגמרא, זה הוא מרד נגד חכמי הסנהדרין, שהיו חז"ל מוסמכים לדבר בשמם.
ב. ואביא ראיה נוספת מדברי הרמב"ם, בהל' ברכות (פ"ו הלכה ב): "כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך' ...".
והרי הרמב"ם הביא כאן מקרא שהתורה שייכה אך ורק להסנהדרין!
ג. הרמב"ם (הל' קידוש החודש פ"ה ה"ג) כותב: "ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה? מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע. אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין".
כלומר אמנם לא יכלו לשבת יחד כמוסד קבוע מפני רדיפות הגוים (ראו מעשה ר' יהודה בן בבא, בסנהדרין יד, א) אבל היו יחידים שמסרו את הסמיכה מיחיד ליחיד, וזה נמשך עד שנת 358 למספרי שנות האומות. כך הביא רמב"ן בספר "הזכות" (למסכת גיטין, פרק השולח) "מימי הלל [השלישי]... שנת תר"ע לשטרות, ד' אלפים קי"ח [שנת 358 לספירה הכללית] לא היו הסנהדרין בארץ ישראל ובטלו ממנו מומחין, והוא שתיקן סוד העיבור ומנה שנים וקידש חדשים לדורות" [עכ"ל רמב"ן]. כלומר מוסד אסיפה רשמית של סנהדרין לא היה אחר כך, אבל יחידים שבהם נותרו בחיים והם שמסרו תורה לתלמידיהם.
♦
חכמי בבל נסמכו בא"י
כאשר נבדוק כרונולוגיה, הרי רבינא ורב אשי חתמו את התלמוד, על כל הלכותיו (בבא מציעא פו, א). ולפי "אגרת רב שרירא גאון" [כאשר נתרגם תאריכיו לתאריכי שנות הספירה הכללית] רב מלך על הישיבה בסורא 219-246, ושמואל מלך על הישיבה בנהרדעא 226-256. אביי נפטר בשנת 339, ורבא בשנת 352. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שימשו 350-375. רב אשי מלך על הישיבה 370-420 ובוודאי שמע תורה מפי אלו שנסמכו בארץ ישראל או מפי תלמידיהם המובהקים שמסרו הדברים של רבותיהם. ונוסיף כאן על דברי הרב שרירא גאון, רבינא מלך על הישיבה 420-430.ובכן ודאי כי רב אשי שמע שמועות מאותם מוסמכים שנותרו בחיים אחרי שנת 358, כי היו עדיין בחיים למרות שלא יוכלו להעניק סמיכה לאחרים מפני הסכנה מהגוים.
ואם תשאל, הרי אין סמיכה בחוץ לארץ (רמב"ם הל' סנהדרין פ"ד ה"ו) ורב אשי היה בבבל? אבל מצאנו שחכמי בבל היו לפעמים עולים לארץ ישראל ומשם קבלו "סמיכה" במובנה התורנית והמקורית[3] כגון שמואל, אמורא בבבל, בא לארץ ישראל לקבל סמיכה מר' יהודה הנשיא (בבא מציעא פה, ב).
וידענו שהיו אמוראים בארץ ישראל, כנראה כי גם הם מוסמכים. זאת ידענו ממה שקבלו תואר "רבי" [רמב"ם, הל' סנהדרין פ"ד ה"ב], עד שנת 380. במאמר בויקפדיה (ערך: "אמוראי ארץ ישראל") נאמר כי ר' ירמיה ור' אחא בן חנינא ועוד, חיו עד שנת 340 בערך. ורבי תנחומא, ור' ברכיה, ור' יוסי ברבי בון חיו עד 380.
ד. "ספר האשכול" שחיבר רבי אברהם ב"ר יצחק מנרבונה (ונפטר בשנת 1159) נדפס עם פירוש יקר בשם "נחל אשכול", [הערותיו של הרב צבי בנימין אועירבך], ושם בח"ב הל' ספר תורה פסקא י"ד (עמ' 49) מודיע כי רוב חכמי א"י היו בבבל בשעת חתימת התלמוד [עכ"ל]. ודאי שביניהם היו כמה הנסמכים לסנהדרין. ושם בהערה י"ג כתב בעל "נחל אשכול" "אמר רב אשי על רבינא שבא מארץ ישראל לבבל שהוא עדיף משני חכמי בבל... והכונה שאף חכמי א"י היו ביסוד תלמוד בבלי". ואני מוסיף: ובכן רבינא היה מהחותמים של תלמוד בבלי, כמבואר בבבא מציעא (פו, א) "רב אשי ורבינא סוף הוראה".
ה. זה עכשיו הגיע לידי ספרו הנפלא של ר' יהודה אדרי "בנתיב האמוראים" ושם מביא עשרות רבות של אמוראי ארץ ישראל וחלק מהם היגרו לבבל [מפני הצרות], והרבה מהם הוא משייך את תאריכי שנותיהם 320-350. אבל יש יחידים שמביא שנות חייהם היו עד שנת 375. ביניהם ר' אבא [השלישי], ר' אליעזר בר ר' יוסי, ר' אשיאן[4] וכל אלו נקראו "רבי" והיו מוסמכים לסנהדרין, ומפני סמכותם דבריהם מחייבים אותנו.
ו. ואעתיק כאן דברי המומחה הנפלא הרב אהרן היימן בספרו המונומנטלי "תולדות תנאים ואמוראים" (ח"א עמ' 252): "וכבר הופיע בדורנו ספרו של הרב יצחק אייזיק הלוי "דורות הראשונים" והוא האריך בראיות ברורות שאי אפשר לדוחפם איך שנסדר התלמוד בכל דור ודור, וכשבא רב אשי כבר מצא מסודר כל הש"ס כולה. ורב אשי וחבריו הגדולים [הערת צוריאל: ושם בעמ' 251 כותב שנתאספו אצלו כל חכמי ישראל שבדורו, וזה מוזכר גם ברמב"ם, בסוף הקדמתו למשנה תורה] חתמוהו ושכללוהו וביררו בירור אחר בירור, אשר בלעדיהם היה לנו הש"ס כספר החתום, כש"ס הירושלמי שלא היה [שם] חיתום הש"ס כלל ולכן קשה להבין שם דבריהם הקדושים. וענין גדול כזה היו צריכים להקבץ אל מקום אחד כל חכמי הדור לברר וללבן כל שמועה ושמועה ולדקדק שֵׁם אומרו. וזה נעשה על ידי רב אשי וכל חכמי דורו" [עכ"ל].
מכאן מתברר שהיו כבר כל דברי הגמרא מקובצים ומוזכרים עוד לפני תקופת רב אשי, רק הוא ששכלל ותיקן וערך את לשונותיהם.
ז. בירושלמי שבת (פ"א ה"ד) "שמואל קביל עלוי. ואכל. רב לא אכל. א"ל שמואל אכול (דלא) [דאם לא] כן אנא כתיב עלך 'זקן ממרא'". וכן הוא בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ח). וכן אמר ר' יוסי לר' פנחס (ירושלמי יבמות פ"י ה"ד).
וברור שאין לכנות כינוי "זקן ממרא" אלא למי שהוא ממרה פסק דין של הסנהדרין.
♦
הכופר במצוות מדרבנן
ואם תשאל, נכון כי במצוות דאורייתא יש לחז"ל סמכות מוחלטת, אבל הרי תקנו הרבה מצוות מדרבנן? כלום גם על אלו הכופר בהם נקרא "כופר" ואין לו חלק לעולם הבא?אני עונה על פי דברי הרמב"ם, בתחילת ספר המצוות, י"ד כללים, מה שכתב בכלל הראשון [לפי תרגום הגר"י קאפח]: "כיון שכל מה שציוו חכמים לעשות וכל מה שהזהירו ממנו כבר נצטווה משה רבינו בסיני שיצווה אותנו לקיימו, והוא אמרו 'על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" (דברים יז, יא) והזהירנו מלעבור על דבריהם בשום דבר ממה שתקנו [=גזירות ותקנות] או לימדו [=באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן] ואמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא).
מה שהרמב"ם מזכיר את המקרא "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" הוא נפלא. כי הרי ציווי זה שייך רק בסנהדרין, כלשון המקרא שם (פסוק ח) "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹוהֶיךָ בּוֹ" כלומר רק בסנהדרין. וזה מפורש ברמב"ם הל' ממרים (פ"א ה"ב). והרמב"ם לא שייך מקרא זה בהלכות סנהדרין בכל בית דין ובית דין. אבל לענין כלל סמכות התלמוד, כן שייך את המקרא הזה!
הרי מכאן שסמכותם של חז"ל בכל גזירותיהם ותקנותיהם מחייבת, כמו דברי התורה ממש [אלא שבספקות מותר לנו להקל, כדברי רמב"ם, הל' ממרים, סוף פרק א].
בסיכום אני אומר כי כח הגמרא וחיוב ציות ממושמע להלכות שנאמרו בו, כח האמונה בתורה שבעל פה שנמסרה לנו דור אחר דור, למדנו זאת מהמקרא (דברים יז, יא).[5]
♦ ♦ ♦