רבה של פוניבז', מיר וירושלים
פלפול נרחב בגדר מצות תלמוד תורה וכתיבת ס"ת[2]
"כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה: אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום. והזהרו בורידין כרבי יהודה, דתנן, רבי יהודה אומר, עד שישחוט את הורידין. והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן, לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" (ברכות ח, ב).וצריך להבין הקשר מהני ג' דברים. והנה פרש"י על הא דאמר עד שישחוט את הוורידין כדי שיצא כל הדם ולא אמר ר"י כן אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד. ולכאורה קשה אמת דהכי מפרש הגמ' בחולין (כח, ב) אבל מאי פרש"י בזה הכא.
עוד כתב רש"י ז"ל על הא דשברי לוחות מונחים בארון דכתיב אשר שברת ושמתם בארון מכאן כו', ולכאורה למה פרש"י איך דרשינן זה. ועוד דהמעיין בב"ב (יד, ב) יראה דתליא זה בפלוגתא דר"מ ור' יהודה, דלר"מ דרשינן מאשר שברת, ולר"י דרשינן מדכתיב אין בארון רק דהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות שברי לוחות שמונחים בארון, וא"כ ה"ל לפרש כר"י.
ונראה ליישב זה, דהנה הרמב"ם דס"ל בהלכות בית הבחירה כר"מ דכל אמות היו בת חמישה טפחים. והקשו עליו דזו דעת ר"מ, וכר"י ה"ל לפסוק.
♦
א. ב.
ונראה ליישב דהנה במס' ב"ב (שם) בפלוגתא דר"מ ור"י מוכח דלשיטתייהו אזלי בפלוגתא הזאת דכמה היו אמות הכלים, וא"כ כיון דאסקינן דר"מ יליף ומושמתם דלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ולא מקרא דאין בארון רק כר"י, ור"י סבר דהאי אשר שברת קאי לרמז דאמר ליה הקב"ה למשה יישר כוחך ששברת. וסברת ר"מ נוכל לומר דסבר כב"ה ביבמות (סב, א) דאינו מקיים מצות פו"ר אלא בזכר ונקבה, ולא בשני זכרים, וב"ש ילפי ממשה, וב"ה סוברים דמשה מדעתו הוא דעביד, ועיי"ש ברש"י. וא"כ דס"ל ב"ה הכא דמדעתיה עביד נוכל לומר גם בהא דשיבר הלוחות ג"כ מדעתו עביד, דהאי ק"ו שלמד איכא למפרך כמ"ש התוס' במס' שבת (פז, א ד"ה אמר) וא"כ לא דרשינן יישר כוחך ששברת, אלא קאי על שברי לוחות שמונחים בארון, וא"כ ר"י דסבר דהא דשברי לוחות מונחות בארון ילפינן מקרא דאין בארון רק וכו'. והקרא דאשר שברת קאי על האי דרשא יישר כוחך ששברת, ס"ל כב"ה דהסכים הקב"ה על ידו.♦
והשתא א"ש הא דפסק הרמב"ם כר"מ דלשיטתו אזיל דפסיק לענין פו"ר כב"ה א"כ מוכרח לפסוק הכא כר"מ, ולפי"ז אתי שפיר גם דברי רש"י דפירש הא דשברי לוחות מונחים ילפינן מאשר שברת כר"מ משום דקיי"ל הכי בהא כותיה, ומה"ט אמר הכי רב יוסף במנחות (צט, א) משום דסבר דהלכה כב"ה, ורבי יהודה י"ל דסבר כר' נתן בברייתא שם ולא יסבור לפי"ז כב"ש דבכמה דוכתי פריך הגמ' דאיך יסבור כב"ש, ולפי"ז ניחא גם לפי מה שכתבתי.
ונראה דנפקותא יש בין שנלמוד מקרא דנביאים מאין בארון רק או מקרא דאשר שברת, דאי מקרא דנביאים א"כ לא נלמוד מזה לזקן ששכח תלמודו, אבל אי ילפינן מקרא דאורייתא י"ל דלהכי רמזה לנו התורה להוידיע לנו שיש ליזהר בזקן ששכח תלמודו, וסברא נכונה היא לומר כן, ולפי"ז ג"כ דברי רש"י נכונים דכיון דיליף שיש ליזהר בזקן ששכח תלמודו מהא דשברי לוחות מונחים בארון, מוכח דיליף זה מקרא דאשר שברת, והרי זה נכון בעז"ה.
♦
ג. ד.
והנה בקידושין (עא, א) איתא בימי ר"פ בקשו לעשות כו', אמר לעבדיו כשאני אומר שני דברים בביהמ"ד רוצו, כי עיילי אמר להם אין שחיטה לעוף מן התורה, אדייתבי וקא מעייני אמר להם כל הארצות עיסה לארץ ישראל, ואי"י עיסה לבבל כו', וצריך להבין התקרבות השני מאמרים. ופירש בעל זרע אברהם, דאיתא פלוגתא באה"ע אם יודע אדם מפסול משפחה אם מחויב להגיד, דאית דאמרי דמחויב להגיד, ואית דאמרי דאינו מחויב להגיד, וראיה מאליהו שלא יגלה, ואידך סבר דמאליהו אין ראיה דשאני אז דכמה דברים ישתנה, דגם מצוות בטלות לעתיד לבוא, ואידך סבר דאין מצוות בטלות לע"ל.והנה במנחות (מה, א: וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים), פריך הגמ' כהנים הוא דלא אכלי, הא לוים וישראלים אכלי, ואר"י אליהו עתיד לדורשה, ורבינא אמר הואיל ואישתריא לכהנים מליקת חטאת העוף, הו"א דאשתרי נמי נבלה קמ"ל.
והנה כתבו התוס' דאי נימא אין שחיטה לעוף מן התורה, א"כ אין ראיה ממליקה והדק"ל, וצ"ל דאליהו עתיד לדורשה, וא"כ מוכח דמצוות בטילות לעתיד לבוא, דאליהו ידרוש אז דיבטלו המצות ולויים וישראלים יאכלו נבילה וטריפה, אבל כהנים מרוב קדושתן יהיו אסורים בנבילה, והיינו דאמר אליהו עתיד לדורשה לדרושה וא"כ מצוות יהיו בטלות לע"ל, ויהיה אז מותר לגלות משפחות, וזהו המשך שני המאמרים של ר' פנחס, עכ"ל.
ובמחילת כתה"ר שגה בזה, דאין הפירוש בהא דאמר אליהו עתיד לדורשה כפירושו, אלא הכוונה שאנו אין יודעים פירוש הפסוק ואליהו עתיד לפרשו לנו לעתיד לבוא, וע"כ צריך לפרש הכי דכן אמר שם מקודם, ושם אי אפשר לפרש בענין אחר, עיי"ש.
♦
אולם נראה לפרש בדרך אחר וג"כ בהקדמתו מפלוגתא הנ"ל, דהנה בסנהדרין (צ, ב) יליף ר' יוחנן (לחד גירסא ועמש"ל בס"ד) לתחיית המתים מן התורה מדכתיב: ונתתם תרומת ה' לאהרון הכהן, וכי אהרן לעולם קיים אלא מכן לתחיית המתים דבי ר' ישמעאל תני מה אהרן חבר אף כל חבר, מכאן שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ. ר' שמואל בר נחמני אמר מנין שאין נותנים מתנות לכהן עם הארץ, שנאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ד', כל המחזיק בתורת ד' יש לו מנת כו'.
וקצת יש לדקדק בהא דר' ישמעאל כיון דסבר דאין כאן משום מחטיאו כשנותן תרומה לע"ה, כמ"ש ראב"י לקמן וגם אינך אמוראי, וא"כ למה לא יליף ר' ישמעאל שלא יתנו תרומה לכהן ע"ה מקרא דרבי שמואל בר נחמני, וקרא ונתתם תרומת ה' לאהרן קאי על שעת תחיית המתים כדי להשיב תשובה למינים.
אבל נראה בזה דבר אמיתי בעז"ה דר' ישמעאל לשיטתו (לקמן צא, א) דיליף לתחיית המתים בק"ו, ור' ישמעאל לשיטתו בסוטה (כט, א) דלא סבירא ליה מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, א"כ כיון דאיכא ק"ו לתחיית המתים לא צריך קרא לזה, ועל כן מוקי לקרא ונתתם וכו', שלא יתנו לכהן ע"ה.
ובסברה זו אמרתי דנכונה גירסת העין יעקב דלא גרס ר' יוחנן בסנהדרין (צ, ב), דר' יוחנן יליף לקמן מקרא אחרינא לתחיית המתים, א"כ למה לו תרי קראי, ושם אמר רחב"א בשם ר' יוחנן א"כ יותר יש למחוק הכא הגי' א"ר יוחנן (וכעין שבת נב, א סמי חדא כו').
♦
ה. ו.
ועפ"י זה יישבתי קושיית הבית הלל שהקשה דר' יוחנן אדרב"י דבנדה (סא, ב) אמר ר"י דמצוות בטילות לעתיד לבוא, והכא משמע דסבר דאין בטילות. אבל עפי"ז א"ש דלא גרסינן הכא רבי יוחנן, ורבי יוחנן לשיטתו דסבר מצוות בטילות לע"ל הוצרך ללמוד מקרא אחרינא לתה"מ, וה ברור בעז"ה.והנה בעל זרע אברהם בהגהות לספר כבוד חכמים בסנהדרין ירושלמי פירש, דפלוגתא זו אם נותנים תרומה לכהן ע"ה או דווקא לת"ח, תליא בפלוגתא במנחות (צט, ב) אם יוצאין מצות ת"ת בק"ש שחרית וערבית או לא, דלמ"ד דאין יוצאים א"כ צריך ללמוד תמיד וכבר אמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי תרומה ולאוכלי המן (במדרש תנחומא פ' בשלח), ולכן ציווה הקב"ה לתת מתנות לכהנים שהם ילמדו תמיד וכל ישראל ערבין זה לזה, ולפי"ז צריך ליתן דווקא לכהן ת"ח, אבל אם יוצאין בק"ש שחרית וערבית א"כ יכולים ליתן אף לכהן ע"ה, ובזה פירש הא דאיתא בב"ק (קי, ב): כל המקיים כ"ד מתנות כהונה כאילו מקיים כל התורה שנתנה בכלל ופרט, עי"ש, ע"כ דברי הזרע אברהם.
♦
ולי נראה דבר אמיתי לענ"ד היפך מסברתו וליישב דברי הרמב"ם שהשמיט שהשמט הך דינא דצריך ליתן תרומה לכהן ת"ח, דהרמב"ם לשיטתו דפסק בהלכות ת"ת (א, ח) שצריך ללמוד תמיד יום ולילה, א"כ אין יוצא בק"ש וצריך ללמוד בעצמו תמיד ולא מהני במה שיתן לכהן ת"ח, ולהכי סבר דמותר ליתן תרומה לכהן ע"ה. ור' ישמעאל לשיטתו סבר לת"ח דווקא, דסבר בברכות (לה, ב) הנהג בהן מנהג דרך ארץ, וגם ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן דסבר ג"כ לת"ח דווקא, אזיל ג"כ לשיטתו במנחות (צט, ב) דסבר דקרא והגית בו יומם ולילה אינו אלא רשות ולא חובה, ועל כן שפיר סבר דאין ליתן רק לכהן ת"ח, ודבר זה נכון בס"ד.
[ויש לומר ע"ד צחות כמו שאמר הגמ' בעירובין (קד, א) על רב כהנא ובחולין (מט, א) על ר"י ר' ישמעאל, כהנא מסייע כהנא, והכי נמי י"ל הכא דר' ישמעאל שהיה כהן ת"ח, מסייע לכהנים ת"ח, וגם ר' יונתן משמע בב"מ (צ, ב) שהיה כהן ות"ח הוא ג"כ מסייע לכהנים ת"ח והא דאיתא בברכות דר' יונתן הוי אזיל לבית הקברות, עיין בספר באר אברהם מה שכתב בזה, וגם אני כתבתי בזה במקו"א בס"ד].
♦
ז. ח.
ועוד יש לתרץ שיטת הרמב"ם באופן אחר, והוא דבר פשוט, דפשיטא ליה הכי דמותר ליתן תרומה אף לכהן ע"ה מברייתא בחולין (קלב, ב), דר"ש אמר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בה, ומשמע דאם הוא מודה בעבודה אף שהוא ע"ה יש לו חלק בה, ומוכח שם דה"ה בכל מתנות כהונה ולאו דווקא חלל בעבודה, וכן משמע ברמב"ם בפ"א מהלכות בכורים ועיי"ש בכ"מ (ובמקום אחר דברתי מזה בס"ד), אולם גם זה יש לומר כעניינינו, דלכאורה צריך להבין למה דוחה הרמב"ם שיטת ר' ישמעאל ור' יונתן מקמי ר' שמואל בר נחמני. אכן לפי הנחתנו אתי שפיר דרשב"י לשיטתו אזיל בברכות (שם), דלא סבר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, א"כ שפיר סבר לשיטתו דמותר ליתן לכהן ע"ה (וכדברי ר"ח שם ונוכל לומר בזה ג"כ כמ"ש לעיל, דכהנא ת"ח מסייע לכהנא ת"ח, דר"ח כהן הוי כדמוכח בכמה דוכתי ועיין בשבת (ו, ב) ברש"י וכה"ג כתבתי בס"ד בסיו"ט למס' ברכות).ולפי"ז ר' ישמעאל ורשב"י והרמב"ם כולהו אזלי לשיטתייהו, ועפי"ז ג"כ נתאמת דברינו לעיל למחוק הגירסא ר' יוחנן בסנהדרין (צ, ב), דבמנחות (צט, ב) איתא דר' יוחנן אומר בשם רשב"י, אפי' לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה. [והא דקשה דרשב"י אהדדי, כבר הקשה זה בהגהות הג' צה"ח בברכות (לה, ב) וכבר קדמוהו בספר שונה הלכות, ועוד רבים מהמפרשים ואין להאריך. והנכון אלי הצעיר דנכון גירסת הש"ך ביו"ד (סימן רמ"ו) דגריס ר"י בשם ר"ש בן יהוצדק, וכן הוכחתי ממקום אחר בס"ד, ויבואר אצלי בפלפול אחד בענייני מילה במסכת שבת], וא"כ לר' יוחנן ע"כ צ"ל כרבי ישמעאל דצריך ליתן לכהן ת"ח דווקא, ואיך יליף מזה לתחיית המתים. וליכא למידחי דיליף מקרא דרשב"נ דיותר טוב היה למילף לתה"מ מקרא דתורה, וזה דוחק לומר דמשמיה דרבו קאמר וליה לא סבירא ליה, אלא וודאי כדאמרינן.
♦
והנה על פי זה יולד לנו דבר חדש, דפלוגתא דר' יוחנן ושמואל בנדה (סא, ב) דר"י סבר דבטילות ושמואל סברי דאינם בטילות, תליא בהך פלוגתא אם נותנים תרומה לכהן ע"ה, דר"י לשיטתו אזיל דסבר מצוות בטילות לע"ל א"כ ליכא למדרש קרא דונתתם תרומת ה' לאהרן דקאי לתחיית המתים דהא מצוות בטילות אז, אלא ודאי דקאי למדרש שצריך ליתן לכהן ת"ח דווקא, ולהכי אזיל לשיטתו וסבר דיוצאין בק"ש שחרית וערבית כדברינו לעיל, אבל שמואל דסבר מצוות אינם בטילות לע"ל, א"כ קרא דונתתם כו' קאי לתחיית המתים, א"כ יוכל לסבור דנותנין אף לכהן ע"ה, ות"ת צריכים ללמוד תמיד יומם ולילה כרשב"י וכשיטת הרמב"ם.
♦
ט. י.
ועפי"ז יש לפרש הא דאיתא בקידושין (סט, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה, ור' יוחנן אמר ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה. וקאמר הגמ' ולא פליגי הא לן והא להו, ועיי"ש ברש"י ותוס' מה שפירשו בזה. ולדברינו י"ל כמו שפירשו התוס' דר"י אמר לתלמידיו שבאו אליו מבבל שהתלמידים סברו כשיטת שמואל רבם שלמדו אצלו מקודם דסבר דמצוות אין בטילות לע"ל, וא"כ קאי קרא דונתתם וכו', על שעת תחיית המתים, וא"כ נותנים תרומה אף לכהן ע"ה, ולפי"ז צריכים ללמוד תמיד, וא"כ שפיר קשה רחיים בצווארו ויעסוק בתורה, ושמואל אמר לתלמידיו שהיו מא"י ולמדו מקודם אצל ר"י דסבר דמצות בטילות לע"ל, וא"כ קאי קרא דונתתם וכו' דצריך ליתן מתנות כהונה דוקא לכהן ת"ח. ולפי"ז יוצאין מצות תלמוד תורה בק"ש שחרית וערבית, ולהכי קאמר שפיר נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה.(אכן לפי"ז יקשה שיטת הרמב"ם דפסק מצוות בטילות לע"ל, ולא פסק דנותנין תרומה לכהן ת"ח דווקא, ויש ליישב).
♦
והשתא א"ש דברי ר' פנחס, דהנה בדורש לציון (דרוש הראשון) מפרש הא דאמר ר' יוחנן אליהו עתיד לדרשה, היינו דלכאורה קשה קושיית התוס', מניין מוכח דאשתרי מליקה, דלמא מצותו בכך כדאמרינן עשה דוחה ל"ת. ומפרש דאי לא אישתרי רק דוחה הא יכולים לאכול חצי שיעור דלית ביה ל"ת, אלא וודאי דאישתרי מליקה לגמרי, ור"י לשיטתו דסבר חצי שיעור אסור מה"ת (יומא עג, ב), א"כ אין לנו הוכחה דאשתרי מליקה, להכי אמר אליהו עתיד לדורשה, עכ"ד.
ולפי ענ"ד לפקפק בזה דאף לר' יוחנן היה להם לאכול חצי שיעור, דמה בכך דאסור, הלא הוא איסור קל דאין בו לאו, ואם כן עדיין מוכח דאישתרי מליקה.
ולכן נראה לענ"ד לומר באופן אחר, דמוכח דאשתרי מליקה, דבאמת מנא לן דאישתרי מליקה דלמא לא כוונה התורה הק' שציוותה לאכול מליקה, רק באופן שיאכלו פחות מכשיעור, שלא יאכלו כזית נבילה, אבל אי נימא דנותנין מתנות לכהן ע"ה (וה"נ מליקה כדאיתא בחולין ריש דף קלג עייש"ה) א"כ מוכח דאשתרי לגמרי, דהרי ע"ה אינו יודע להזהר לעשות באופן שלא יהא איסור לאו, וא"כ מוכח דאישתרי לגמרי.
אבל זה אינו רק אי נימא דנותנין מתנות לכהן ע"ה, אבל ר' יוחנן לשיטתו לפי מה שבררנו דסבר דאין נותנין לכהן ע"ה, א"כ לשיטתו אין לו הוכחה דאשתרי לגמרי, דדלמא יזהרו לאכול פחות מכשיעור, ולהכי אמר אליהו עתיד לדורשה.
♦
יא. יב.
ויש להטעים מה שאמר דווקא אליהו עתיד לדורשה, דהנה ר' יוחנן אמר בקדושין (עא, א): היכלא, בידינו הוא (פירוש, לגלות משפחות) [פסולות] אבל מה אעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בהם. משמע מדבריו דאי לאו דגדולי הדור נטמעו בהם היה מגלה, קשה הא אליהו לא יגלה לעתיד, ועל כרחך דשאני לעתיד דמצוות אז בטלות, ור' יוחנן לשיטתו אזיל דהכי ס"ל, וא"כ דמצוות בטלות ע"כ קרא דונתתם אתא שיתנו לכהן ת"ח, וא"כ לא ידעינן דאישתרי מליקה, ולהכי עלוהי דאליהו רמיא לדרוש פסול נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים, ודוק היטב.♦
והשתא שפיר מקורבים מאמרי ר' פנחס, דהנה כבר הקדמנו דברי תוס' דאי אפשר לדרוש דאשתרי מליקה רק כשנאמר דיש שחיטה לעוף מה"ת, אבל אי נימא דאין שחיטה לעוף מן התורה הקושיא במקומה עומדת, והנה אם נימא דיש שחיטה לעוף מה"ת א"כ שפיר הוצרך לכתוב נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים, א"כ מוכח דנותנין אף לכהן ע"ה. והשתא א"ש דר' פנחס רצה לגלות משפחות פסול וקשה הלא אליהו לא יגלה, וע"כ דאין ראיה מאליהו. וקשה אמאי אין ראיה, וצ"ל דאז מצוות בטלות, וקשה הא מקרא דונתתם משמע דמצוות אינן בטלות, וצ"ל דקאי לדרשא שלא יתנו לכהן ע"ה, וקשה א"כ קשיא למה הוצרך לומר נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים, הא ישראלים נמי אסירי. ועל כרחך צריך לומר, דה"א הואיל ואישתרי מליקה לכהנים, ואי נימא דאין נותנין לכהן ע"ה מנא לן דאישתרי, אלא וודאי דנותנין אף לכהן ע"ה, ואיך אתה רוצה לגלות משפחות, ולכן הקדים אין שחיטה לעוף מה"ת, ור"ל דמשם לק"מ דבלא"ה הקושיא בדוכתיה קאי, דאין לטעות כלל ממליקה דאין שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ ע"כ צ"ל תירוץ אחר, ולכן גם דברי א"ש, ודוק היטב כי דבר נכון הוא בעז"ה ית"ש.
♦
יג. יד.
והשתא יתלבן דברי ריב"ל (ברכות ח, ב) שקשר הנהו תלת בקשר אמיץ, דפי שיטתו דהזהיר על הורידין ולכאורה יש לדקדק מנ"ל לר"י דצריך לשחוט את הורידין, ונראה דבלא"ה קשה למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת, קשה הא כתיב ושפך - בשפיכה בעלמא, אבל מתרצי הנך תרי קושיות חדא בירך חברתה, דהא רש"י פירש דה"ט דצריך לשחוט הורידין כדי שיצא כל דמו, א"כ זהו כוונת הכתוב דכתיב ושפך היינו שישחוט הורידין וישפוך כל הדם, ולפי"ז רבנן דסברי דאין צריך לשחוט את הורידין, י"ל דסברי אין שחיטה לעוף מה"ת וא"כ הוי ושפך כפשוטו בשפיכה בעלמא. [ומה שאמר בחולין (כח, א) מאן תנא וכו', לא רצה לומר דהיינו רבנן דר"י משום דלא אמרו הכי בפירוש, וגם רצה למצוא מי הוא האומר כן בהדיא כמ"ש בתוס' שם].ולכאורה קשה מנ"ל לר"י להכריע דיש שחיטה לעוף מה"ת. וצ"ל מקרא דנבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים, מדיש לטעות ממליקה להתיר להם נבילה, וקשה הא ע"כ דאין לטעות, די"ל דיאכלו פחות מכשיעור, ועכצ"ל דנותנין אף לכהן ע"ה כמש"כ לעיל, א"כ ס"ל דצריך ללמוד תמיד, א"כ שפיר יש לדרוש הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, מהא דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, דלכאורה קשה ל"ל שזה טעמא והלא דבר פשוט הוא שאיננו עתה ת"ח אבל עכ"פ הרי היה ת"ח, ואמרינן במגילה (כט, א) דקדושת בהכ"נ אף כשהוא שמם, וריב"ל סבר במגילה (כז, א) דקדושת בית המדרש חמיר מקדושת בית הכנסת דס"ל דתורה עדיפא מתפילה, וא"כ קשה למה הוצרך להוכיח משברי לוחות ע"ז הקדים מקודם דצריך ליזהר בורידין, ומזה מוכח כנ"ל דצריך ללמוד תמיד, וא"כ הו"א לטעות דא"צ לכבדו כיון ששכח תלמודו מחמת אונסו רש"י פירש מחמת [טרדת] מזונות, דלפי"ז הו"א דאי"צ לכבדו כיון דס"ל כשיטת רשב"י דלא סבר הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ע"ז אמר דאפ"ה צריך לכבדו משום דגם שברי לוחות מונחים בארון, דכתיב אשר שברת ולמה כתבה התורה זה, אע"כ ללמדנו בא דצריך ליזהר בזקן ששכח תלמודו, וא"כ שפיר הוצרך להשמיענו דבר זה, ודוק.
ונכונים בזה דברי רש"י מה שפירש כדי שיצא כל הדם, וגם מה שפירש דאינו אלא בעוף היינו נמי מתוך דסבר דיש שחיטה לעוף מה"ת והאי ושפך בעוף כתיב, ודוק.
♦
ועדיין צריך להבין ההמשך, מה שהקדים לומר: אשלימו פרשתייכו עם הצבור שניים מקרא ואחד תרגום, והנה בהקדם זה אבאר בעז"ה מאמר הגמ' סוטה (לה, א) מפני מה נענש דוד שמת עוזא על ידו מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, א"ל הקב"ה ד"ת שכתוב בהם התעיף עיניך בו ואיננו, קורא אתה זמירות, חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר ולבני קהת לא נתן וכו', ואיהו אתייה לארון בעגלה, עכ"ד הגמרא. והוא תמוה, דמאי מידה כנגד מידה היא זו. ועוד למה הקדים מקודם ד"ת שנאמר בהם התעיף עיניך כו', וכי מפני כך לא ראוי להיקרא זמירות.
ואקדים מימרא דגמ' במנחות (ל, א): אמר ר' יהושע בר אבא אר"ג אמר רב, שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בבהכ"נ. ופריך לימא כר' יהודה ודלא כר"ש, דתניא וימת שם משה, אפשר משה חי וכותב ומת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י, אמר ליה ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת והתורה אמרה לקוח את ספר התורה הזה, אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, לימא דלא כר"ש, ומשני הואיל ואשתני אשתני. וא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב, הלוקח ס"ת מן השוק - כחוטף מצוה מן השוק, כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני.
ויש לדקדק מאי פריך מקודם לימא דלא כר"ש, מה בכך דסובר דלא כר"ש הלא הכלל בידינו בעירובין (מז, ב) ר"י ור"ש הלכה כר"י, ואף דהכא פריך אליבא דרב, ורב לית ליה הני כללי כמבואר שם (מג, א), אבל עכ"פ וכי אינו רשאי לסבור כר"י [ודוחק לומר דפריך על המקשן דשם דה"ל להוכיח מכאן דרב לית ליה הני כללי, וכעין זה כתב השג"א בשם אביו (גבורות ארי, מכות יא, א) אבל דוחק הוא]. עוד ראוי להבין סמיכות המאמרים של ר' יהושע בר אבא זה לזה.
♦
טו. טז.
עוד ראוי לבאר, הא דאיתא במסכת מכות (יא, א) דפליגי שם ר"י ור' נחמיה, חד אמר מה דכתיב ויכתוב יהושע בספר תורת אלקים, אלו שמונה פסוקים שבתורה, וחד אמר זה ערי מקלט, עוד שם פליגי ר"י ור"מ חד אמר ספר תורה שתפרו בפשתן כשר, וחד אמר פסול, חד אמר פסול דאיתקש כל התורה לתפילין, מה תפילין הלכתא לתופרן בגידין אף ס"ת כן, ואידך כי איתקש למותר בפיך, להלכותיה לא איתקש, ולכאורה למה הביא הגמ' כאן הפלוגתא השנייה, אם נאמר משום דבהני תרי פלוגתות לא נתבאר מי מהם אמר הכי, ומי אמר הכי, הלא מצינו עוד פלוגתות בין ר"י ור"מ דלא ידעינן מאן אמר הכי ומאן אמר הכי, ועיין שבת (לב, ב) ותמצא עוד כענין זה. אלא ודאי כוונה אחרת יש כאן, דהני תרי פלוגתות שייכים זה לזה, והפלוגתא ראשונה שייכה להא דאיירי שם מקודם בענין ערי מקלט.ונראה לענ"ד לומר, דבאמת לא מספקינן כלל מאן אמר הכי ומאן אמר הכי, אלא הראשון הוא ר"י והשני ר' נחמיה, ובפלוגתא שנייה הראשון הוא ר"י והשני ר"מ, ולפי"ז סבר ר"מ דס"ת שתפרו בפשתן פסול, וקשה מ"ט פסקו הפוסקים (שו"ע יו"ד רעח, א) והרמב"ם בהלכות ס"ת (ט, יג) דפסול, והלא קיי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י, וגם בהא דשמונה פסוקים שבתורה כתב ג"כ הרמב"ם בפ' ט' מהלכות תפילה הי"ב דמשה כתבן, ולכאורה קשה למה פסק כר"ש [ואולי מדפריך הגמ' במנחות (ל, א) לימא דלא כר"ש, ודוחק].
♦
אכן ליישב זאת בדרך מרווחת נראה להקדים שיטה אחת מסנהדרין (כא, ב) דאיתא שם: "וכותב לו ס"ת לשמו, תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו. אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת, מצוה לכתוב לו משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, איתיביה אביי וכותב לו ס"ת לשמו, ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו, מלך אין, הדיוט לא, א"ל לא נצרכה אלא לשתי תורות שנאמר וכתב לו את משנה התורה הזאת לרבות שני ס"ת אחת שמונחת לו בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו וכו'". ואח"כ אמר מר זוטרא אמר מר עוקבא מתחילה נתנה להם התורה בכתב עברי ולשון הקודש, ואח"כ נתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, בחרו להם כתב אשורית ולשון הקודש וכו'. תניא א"ר יוסי, ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלא שקדמו משה וכו', ואע"פ שלא נתנה תורה על ידו, נשתנה הכתב על ידו שנאמר כתב הנשתוון וכו'. וכתוב את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות, ולמה נקרא שמה אשורית, שעלה עמהם מאשור, רבי אומר בתחילה נתנה להם בכתב זה ולמה נקרא שמה אשורית שמאושרת בכתב, רשב"א אומר הכתב לא נשתנה כל עיקר שנאמר וכו', אלא מה אני מקיים את משנה התורה הזאת שצריך ב' ס"ת אחת שמונחת בבית גנזיו וכו', עושה אותה כמין קמיע שנאמר שויתי ד' לנגדי תמיד, ולאידך האי שויתי ד' מאי דריש ביה, מיבעי ליה להא דאמר ר"ח אר"ש חסידא המתפלל צריך שיכוין ששכינה כנגדו שנאמר שויתי ד' לנגדי תמיד, עכ"ל הגמ'. ועיי"ש במהרש"ל מה שהקשה שם ג' קושיות[3], ועיי"ש במהרש"א שדחה דבריו. ובס"ד ניישב להלן שתי קושיותיו הראשונים.
אכן ליישב קושייתו האחרונה נלך בשיטת מהרש"א, דקרא דשויתי רישיה דקרא קאי על ס"ת שבביתו, וסיפיה קאי על ס"ת שיוצא ונכנס עמו, וא"כ למאן דסבר דהוי ליה שני ס"ת קאי כל הפסוק על הס"ת, אבל למ"ד דלא הו"ל רק אחת, קאי סיפא דקרא כי מימיני וכו' אס"ת שהיא עמו, ורישא דקרא שויתי ד' כו' קאי על המתפלל, עיי"ש היטב.
ועתה נבאר הדברים, דהנה קשה על אביי דפריך לרבא מהא דתניא וכותב לו ס"ת לשמו וכו', מלך אין הדיוט לא, דהא רבא קרא קאמר ואיך חולק עליו, ויש ליישב דהנה הרמב"ם (פ"ז מהלכות ס"ת ה"א) כותב דכל אחד מישראל צריך לכתוב לו ס"ת שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה וכו', כתבו לכם תורה שיש בה שירה, לפי שאין כותבין פרשיות פרשיות. ולכאורה ולכארוה קשה עליו מסוגיא דנדרים (לח, א) דא"ר יוסי ברבי חנינא לא נתנה התורה אלא למשה וזרעו, ומש"ה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ופריך והכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ומשני שירה לחודא וכו', וא"כ לפי דברי הרמב"ם מאי משני שירה לחודא, הא לפי דבריו אין כותבין פרשיות פרשיות.
♦
יז. יח.
ונראה ליישב דבגיטין (ס, א) בעא מיניה אבי מרבה (וברי"ף הגי' רבא ועיי"ש ברא"ש היטב) כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, או אין כותבין, אמר לו אין כותבין, מ"ט מפני שאין כותבין כו'. ובתר הכי אמר הגמ' כתנאי אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים מותר, ר"י אומר כותבין מבראשית כו', ויל"ד מ"ט דר' יהודה דפליג.ויש לומר דלשיטתו אזיל דהנה בתר הכי פליגו ר"י ורשב"ל, דר' יוחנן אמר משום ר' בנאה תורה מגילה מגילה נתנה, שנאמר מגילת ספר כתוב עלי, ורשב"ל אמר תורה חתומה נתנה כו', והנה בהגהות הגאון רבי צבי הירש חיות פירש ביבמות (ד, א), בהא דר' יהודה סבר דלא דרשינן סמוכין בכל התורה רק במשנה תורה, דסבר כמאן דאמר מגילה נתנה, וא"כ אין לדרוש בכל התורה סמוכין, מה שאין כן במשנה תורה, ומאן דדרש סמוכין בכל התורה סבר כמ"ד חתומה נתנה, עכ"ד.
וא"כ דרבי יהודה סבר מגילה מגילה נתנה, להכי אזיל לשיטתו וס"ל דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ולפי"ז אביי ורבה פליגו נמי בהא, דאביי דסבר דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה סבר כר"י דמגילה מגילה ניתנה, ורבה סבר כת"ק, ולפי"ז אתי שפיר סוגיא דנדרים, דשם איירי אליבא דר' יוסי ב"ר חנינא וריב"ח תלמידיו דר' יוחנן הוו כמ"ש תוס' בנזיר (כט, א) עיי"ש היטב, ובוודאי סבר כר"י (-כרבי יוחנן) רבו דמגילה מגילה ניתנה, להכי לדידיה שפיר יש לשנויי דשירה לחודה, ולק"מ מהא דאין כותבין פרשיות פרשיות, דזה הדין לא הוי רק אי תורה חתומה ניתנה, אבל הרמב"ם דפסק כרבה דאין כותבין פרשיות פרשיות לא קשה לדידיה מסוגיא דנדרים, וא"כ נתיישב סוגיא דסנהדרין ג"כ שפיר, דפריך התם אביי לרבה (כן הגיה הגאון ר"י ברלין) דאביי לשיטתו אזיל דסבר דכותבין מגילה לתינוק להתלמד א"כ אין ראיה כלל להדיוט שצריך לכתוב לו כל התורה אלא שירה לחודא, אבל מלך שצריך שיכתוב לו כל הס"ת לבד מה שהוי לי' שירה לחודא בהיותו הדיוט עדיין, וא"כ אין [לנו] רמז למלך שצריך לו שני ספרי תורה, והשיבו רבא ג"כ לשיטתו, וא"כ צריך לכתוב לו המלך שני ס"ת לבד מה שהויא לי' בעת שהיה הדיוט, ומיושב הכל בעז"ה ית"ש.
♦
ולכאורה יש לדקדק לשיטת אביי דסבר דא"צ הדיוט לכתוב לו רק השירה, דהא כתיב ולמדה את בני ישראל, וכמה יש ללמוד בשירה. ויש לומר דזה תליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ש אם צריך לעסוק בתורה תמיד, או להתנהג בה מנהג דרך ארץ, וא"כ אביי סבר כמאן דאמר דיוצאין בק"ש שחרית וערבית, א"כ א"צ לכתוב לו כל התורה וסגי בשירה לחוד, למען תהיה השירה לעד, אבל רבא סבר כמ"ד דצריך ללמוד תמיד, להכי סבר שצריך לכתוב לו כל התורה בשלמות, ובזה מיושב קושיית השאג"א בהלכות ס"ת (סי' לד) שהקשה על הרמב"ם שכתב דמשום שאין כותבין פרשיות פרשיות צריכים לכתוב כל הס"ת, והלא סגי בחומש אחד לפי מה דס"ל דכותבין חומש אחד, אלא שאין קורין בו בציבור גבציבור מפני כבוד הציבור, והרמב"ם גופא פסק הכי.
אבל לפי"ד א"ש, ויש לומר בזה דאביי ורבא ורובא אזלי לשיטתייהו בברכות (לה, ב) גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ש דאמר אביי התם הרבה עשו כר"ש ולא עלתה בידם, כרי' ישמעאל ועלתה בידם, ורבא אמר לרבנן במטותא מינייכו לא תתחזו קמאי ביומי ניסן וביומי תשרי, ומשמע מדברי רבא דאין לנהוג מנהג דרך ארץ רק בשני חודשים אלו שהן זמן קציר ובציר, א"כ לא ס"ל כרבי ישמעאל אלא כרשב"י, ואביי אמר בהדיא כר' ישמעאל, וא"כ שפיר אזלי אביי ורבא בזה לשיטתייהו.
♦
יט. כ.
והשתא א"ש מה שדקדקתי בהא דפריך ר"ש לר' יהודה דס"ל דשמונה פסוקים שבתורה יהושע כותבן, מדכתיב לקוח את ס"ת הזאת, לכאורה שפיר קאמר ליה ר"ש. אבל לפי"ז ר"י לשיטתו, דס"ל דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, א"כ מגילה מגילה נתנה, ולהכי אף שלא נכתב עדיין השמונה פסוקים שפיר מקריא ס"ת.ולפי"ד י"ל דר"ש ג"כ לשיטתו אזיל דלא סבר הנהג בהן מנהג ד"א, א"כ צריך לכתוב כל התורה כולה ומוכח מזה דאין כותבין פרשה פרשה, ולהכי שפיר פריך לר"י דאין לומר דשמונה פסוקים יהושע כתבן, וא"כ נתיישב בזה שיטת הרמב"ם מה שפסק דמשה כתבן, דלשיטתו אזיל דלא סבר הנהג בהן מנהג ד"א, א"כ צריך לכתוב כל התורה כולה, ומוכח מזה דאין כותבין פרשה פרשה ולהכי שפיר פריך לר"י דאין לומר דשמונה פסוקים יהושע כתבן, וא"כ מוכח דאין כותבין פרשיות פרשיות, וא"כ ע"כ מוכח דמשה כתב לשמונה פסוקים.
[ולר' יהודה אין הכרח איך ס"ל, דאפשר אף דסבר דמגילה מגילה ניתנה, אבל מ"מ צ"ל אף הדיוט ס"ת שלמה, דס"ל בברכות (לה, ב) כרשב"י דצריך לעשות מלאכה עראי ותורה קבע. ועפ"י זה ניחא מאי דפריך בנדרים אח"כ מהא דכתיב למען תהיה לעד בבני ישראל, ועיין בר"ן ורא"ש וחדושי אגדות למהרש"א.
ולענ"ד כוונת הגמ' על אידך קרא דכתיב ולמדה את בני ישראל, ואי שירה מאי לימוד איכא, והיינו דפריך מכח דריב"ח הוא תלמידו של ר' יוחנן, ור' יוחנן סבר בברכות (שם) כרשב"י, עיש"ה, א"כ ליכא למימר דאי"צ לכתוב רק שירה לחודה, משא"כ לאביי].
♦
ועפי"ז א"ש ג"כ טעמא דר' יוסי משנה התורה קאי על זה שישתנה הכתב ולא על שני ספרי תורה דר' יוסי ג"כ לטעמי' אזיל במנחות (צט, ב) דסבר דיוצא בק"ש של שחרית וערבית, וא"כ הדיוט אין צריך צרך לכתוב רק שירה לחודה, ומלך צריך לכתוב כל התורה בשלמות, אבל רק ס"ת אחת, וא"כ מה שכתב את משנה התורה אין הכוונה כלל על שני ס"ת, אלא על זה שישתנה הכתב, ורבי דס"ל ג"כ שם בסנהדרין דוכתב את משנה התורה לא קאי שיהיה לו שני ס"ת אלא שישתנה הכתב כמו שכתב שם המהרש"א בחידושי אגדות, עי"ש. אזיל ג"כ לשיטתו בנדרים (לב, א) דדרש הפסוק דאם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי על מצות מילה, ולא על ד"ת, וקשה דמילה הא ליכא בלילה, ועיי"ש בתוס' יו"ט מה שכתב בזה.
אבל לענ"ד נראה פשוט דסבר כראב"ש ביבמות (ע, א) דמילה שלא בזמנה מלין אף בלילה ולהכי שייך לומר יומם ולילה גם אמילה, ולפי"ז ס"ל ע"כ דיומם ולילה לאו דווקא בתמידות, א"כ קרא דוהגית בו יומם ולילה נמי לאו דווקא בתמידות ויוצא בק"ש שחרית וערבית וא"כ סגי שיכתוב הדיוט שירה לחודה, ולפי"ז מלך אי"צ שיהיו לו שני ס"ת, ושפיר יש לדרוש שישתנה הכתב, ודוק כי הוא נכון בעז"ה ית"ש.
וא"כ רבי לשיטתו שפיר סתם במשנה. [דאיהו סתם המשנה כדאיתא בביצה (ב, ב) וביבמות (סד, ב) ושבועות (ד, ב) ושם כ"ד] וכותב לו ס"ת לשמו דמשמע רק ס"ת אחת דלשיטתו אזיל כמ"ש. וא"כ מיושב שפיר שני קושיות מהרש"ל הראשונות, דמאי פריך ואידך מאן דס"ל דא"צ לכתוב לו רק ס"ת אחת, דהא ליכא מאן דאמר הכי, אבל לפי"ד איכא ואיכא דהיינו ר' יוסי, ורבי, ומיושב ג"כ קושייתו השנייה דממשנה אדרבה משמע להיפך, דרק ס"ת אחת כותב לו וכ"כ מהרש"א. וחידוש גדול על הגאון מהרש"ל שהעלים עין במחכ"ה מספרי דמפורש לכאורה שם דלא היה למלך רק ס"ת אחת, דזה הוא לשון הספרי (שופטים פיסקא קס): וכתב לו את משנה התורה הזאת, אין לי אלא משנה תורה, מנין לרבות כל התורה שנאמר לשמור כל דברי התורה הזאת, א"כ ל"ל משנה התורה אלא כתב העתיד להשתנות. וכתב שם בעל זרע אברהם דס"ל דאין כותב לו רק ס"ת אחת, וז"ב.
ועפ"י דברינו יש לומר דהספרי לשיטתו אזיל בזה דאח"כ על קרא דכתיב וקרא בו כל ימי חייו, ימי אלו הימים, כל ימי חייו אלו הלילות שצריך להגות בה תמיד, ולכאורה קשה למה צריך קרא למלך הא הדיוט נמי צריך ללמוד תמיד (והא מלך ריבה בו התורה מצות יתירות מבהדיוט, וכה"ג סבר שמואל בקדושין (כ, ב) דכהן אסור ביפת תואר הואיל וריבה בו הכתוב מצוות יתירות, וכה"ג אמר סתמא דגמ' בסנהדרין (נא, א) ובכמה דוכתי ושם נסמן). אלא ודאי הספרי סבר כר' ישמעאל דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, וא"כ צריך קרא יתירא למלך וכיון דסבר כר' ישמעאל מוכח דס"ל דא"צ הדיוט לכתוב רק השירה, ולמלך סגי לפי"ז בס"ת אחת שלימה.
ואין להקשות הא סתם ספרי הוא ר' שמעון (סנהדרין פו, א), והא ר"ש סבר דאין להנהיג בהם מנהג דרך ארץ, על זה י"ל דכאן סתים לה כרבי ישמעאל וכה"ג מצינן בשבת (פז, א) על ברייתא דסדר עולם הא מני רבנן היא אע"ג דסתם סדר עולם ר' יוסי כיבמות (פב, ב) אפ"ה אמר הא רבנן היא, עיי"ש וזה פשוט.
♦
כא. כב.
ונוכל לומר דסברתם תלי' באי נימא דהך ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל הכוונה שילמדו בה, א"כ צריך לכתוב התורה בשלמותה, אבל אי נימא דכתיבת ס"ת לא לצורך ללמוד בה רק שהיא מצוה בפני עצמה, אז סגי שיכתוב השירה לחודה, וא"כ נתיישב שיטת הרמב"ם דסבר דאין הנשים מצוות לכתוב ספר תורה, והקשה השאגת אריה (סי' לה) מנא לן הא, ולפי"ד א"ש דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דצריך לכתוב כל הס"ת והיינו דצריך ללמוד בה וא"כ נשים הפטורות מת"ת פטורות ג"כ ממצות עשה זו.ובזה י"ל דלכך כתיב ולמדה את בני ישראל, למעוטי בנות ישראל. ומה שהקשה השאג"א מסוגיא דקדושין ל"ה דלא נקיט התם דנשים פטורות מכתיבת ס"ת לפי"ז לא קשה מידי דכיון דתליא כתיבת ס"ת בלמוד התורה, וכיון דנקט הגמ' דפטורין מלמוד ידעינן ממילא דפטורין מכתיבה ג"כ ומה שהקשה דא"כ למה לא סגי כשהניחו לו אבותיו כבר תירץ החינוך (שם) דאין אדם יכול ללמוד היטב בספר שאינו שלו, ועיי"ש עוד בדברי החינוך פ' וילך ויתיישב עתה כל קושיותיו ושיטות הרמב"ם נכונים.
♦
ומעתה מיושב ג"כ מה שעמדתי זה זמן כביר, למה השמיט הרמב"ם דצריך שיכווין בתפילה ששכינה כנגדו כדאמר רב חנא בר ביזנא[4], ולשיטת רש"ל קשה דהא הרמב"ם לא כתב עושה אותה כמין קמיע כמו שדקדק הכ"מ למה לא כתב, וא"כ ע"כ דסבר שויתי ד' קאי לכדרב הונא ב"ב, וא"כ למה השמיטו בהלכות תפילה. אבל לפי"ד א"ש דלשיטתו אזיל דסבר דצריך מלך לכתוב לו שני ס"ת, וא"כ קאי כל הפסוק וכתב לו את משנה התורה לשני ס"ת כדברי מהרש"א, אבל הרי"ף שכתב לדין זה שיכווין ששכינה נגדו במסכת ברכות, כמו שציין הגאון ר"י ברלין בעין משפט, לשיטתו אזיל דכתב דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בגיטין בפרק הנזקין (שם) וא"כ סבר כמ"ד מגילה מגילה ניתנה, וא"כ להדיוט סגי שיכתוב שורה לחודה ומלך א"צ לכתוב לו רק ס"ת א', א"כ מיותר קרא דשויתי כו' לכדרב חנא ב"ב שצריך שיכווין ששכינה כנגדו, (ויש לגמגם קצת בזה).
♦
כג. כד.
והנה בהא דפליגי במכות (יא, א) בס"ת שתפרו בפשתן, ופסקינן כמ"ד שפסול, ולכאורה צריך להבין מאי טעמא. ונראה דבמגילה (יח, ב) איתא: והלכתא תפילין א"צ שרטוט, מזוזה צריכה שרטוט, ופירשו בתוס' (שם) בשם ר"ת דכן הלכה, וכוונתם דכן נאמרה הלממ"ס, וא"כ אי נימא דס"ת שתפרו בפשתן כשר דלא אתקש להלכותיהן, יקשה מ"ט צריך לומר דתפילין א"צ שרטוט, היה די באומרו דמזוזה צריכה שרטוט, ומדלא יאמר ג"כ דתפילין צריכין שרטוט ממילא נדע דאין צריכין, אלא ע"כ דאי לא אמר דתפילין א"צ שרטוט הוי אמינא דצריכין שרטוט מדאיתקש לס"ת וס"ת בעי שרטוט כדפסקינן (יו"ד ס"ס רפ"ו), ולהכי לא היה צריך כלל למימר דצריכין שרטוט דמעצמנו נדע מההיקש תפילין לס"ת, ולהכי הוצרך לומר דתפילין א"צ שרטוט, והשתא אי ס"ד דלא איתקש להלכותיהן, הדק"ל, למה הוצרך לומר הללמ"ס דתפילין א"צ שרטוט כלל.והנה בשו"ת הרשב"א כתב, ס"ת בעי שרטוט מדנתנה בכתב אשורית, ודרשינן שמאושרת בכתב, א"כ זה אינו רק אי דרשינן מאושרת בכתב, אבל אי נימא דנקרא כן על שעלה עמהם מאשור, והתורה ניתנה מעיקרא בכתב עברית, א"כ ס"ת לא בעי שרטוט ותליא בהך פלוגתא דמשנה התורה הזאת, דאי נימא דמלך א"צ לכתוב רק ס"ת אחת ומשנה התורה קאי ששונה הכתב בימי עזרא, א"כ ס"ת לא בעי שרטוט, אבל אי נימא דצריך לכתוב לו שני ס"ת א"כ י"ל דלא נשתנה הכתב, וכתב אשורית נקרא שמאושרת בכתב, א"כ בעי שרטוט, לפי"ז ס"ת שתפרו בפשתן פסול. והשתא א"ש דפסק הרמב"ם דס"ת שתפרו בפשתן פסול, דאזיל לשיטתו דפסק דמלך צריך לכתוב לו שני ס"ת, א"כ שפיר פסק נמי לשיטתו דמוכח הכי דס"ת בעי שרטוט, וא"כ מוכח דס"ת שתפרו בפשתן פסול.
♦
ובזה יש לפרש דברי הגמ' בר"ה (כא, ב) ביקש קהלת למצוא דברי חפץ, רב ושמואל חד אמר ביקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול וא"ל כתוב יושר דברי אמת, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. וחד אמר ביקש קהלת לדון דינין שבלב בלא עדים ובלא התראה, יצתה בת קול כתוב יושר דברי אמת, ע"פ שנים עדים יקום דבר, ועיש"ה.
והיינו כפי מה שבארנו דס"ת בעי שרטוט, מדנקרא כתב אשורית שהוא מאושר בכתב, והנה אמר[ו] חז"ל דראוי היה עזרא שתינתן התורה ע"י אלא שקדמו משה. וכתב ביפה מראה במגילה, דאף שלא היה נביא כמשה, אבל צדיק גמור היה, וא"כ שלמה המלך אף שידע שלא קם נביא, חשב שצדיק קם, והיה סובר כר' יוסי דראוי היה עזרא שתנתן התורה ע"י מן הגזרה שווה דקאמר שם, ולכך ביקש קהלת ג"כ להיות כן, וחשב ג"כ כר' יוסי דלכך נקרא אשורית שעלה עמהם מאשור, לכך יצתה בת קול ואמרה כתוב יושר דברי אמת, פירוש שצריך לכתוב בשרטוט והיינו כתוב יושר, וקשה מנ"ל דבעי שרטוט בכתיבת ס"ת, וע"כ מדנקרא אשורית שמאושרת בכתב, וא"כ לא דרשינן שעלה עמהם מאשור, דבאמת לא היה ראוי עזרא שתנתן התורה ע"י ואף שהיה צדיק גמור, אבל לא היה נביא כמשה, ובנבואות תליא, וזהו שאמרה הבת קול ולא קם נביא כמשה, ואידך אמר דקאי על שרצה לדון דברים שבלב בלא עדים ובלא התראה, והיינו שרצה לומר שחבר לא באי התראה, וסבר כר' יוסי בר"י בסנהדרין (ח, ב. מא, א) דחבר לא בעי התראה, והנה בהא דחבר לא בעי התראה כתבו תוס' בסנהדרין (מא, א) דר"י ברבי יהודה ס"ל דאין צריך שיתיר עצמו למיתה.
ועי' במהרש"א כאן שנתקשה בזה דיצאה בת קול ואמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר, שלא הזכיר על הא דרצה לדון בלא התראה.
ולפי דברינו אתי שפיר, דבסנהדרין (שם) יליף דצריך שיתיר עצמו למיתה, מדכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת - שיתיר עצמו למיתה, א"כ מהאי קרא גופיה דצריך שיתיר כו' מוכח חבר נמי בעי התראה, א"כ שפיר השיבו הבת קול מהאי קרא לחודיה אתרווייהו.
והנה כיון שהשיבו דחבר בעי התראה, ויעויין בסנהדרין (עב, ב) דר"ה ס"ל דחבר בעי התראה, וא"כ מוכח דאידך מ"ד הוא רב, ורב הוא דאמר דביקש קהלת להיות כמשה, וכיון שהשיבוהו כתוב יושר דברי אמת, דקאי דלכך נקרא אשורית שמאושרת בכתב, וא"כ ס"ת בעי שרטוט, וא"כ מוכח מכל הנ"ל דהני שמונה בפסוקים שבתורה משה כתבן, וא"כ קושיית הגמ' חזקה לימא כר"י ודלא כר"ש דהא מכאן מוכח דרב סבר כר' שמעון דמשה כתבן. [או י"ל דפריך מכח אחר, דא"כ דרב אמר כר"י א"כ תסתיים דרב הוא דאמר שם דביקש קהלת להיות כמשה, וכה"ג כתב בשאגת אריה על מסכת מכות (גבורות ארי, שם)], ולכך משני אפילו תימא כר"ש הואיל ואשתני אשתני.
♦
כה. כו.
ועפי"ז נתיישב מה שהביא הגמ' במכות (שם) פלוגתא דס"ת בפשתן, אצל פלוגתא של שמונה פסוקים שבתורה משום דהא בהא תלי', דהנה במסכת עירובין (יב, ב) קאמר הגמ' לא ר"מ שמו אלא ר' נחמיה, ועין ברש"י בחומש הגירסא דר"מ אמר אפשר ס"ת חסר אות אחת כו', ועיין עוד במרדכי בהלכות קטנות דלא גריס ואמרי לה ר' נחמיה, עיין הגרסאות דשמה, וא"כ למ"ש דהראשון הוא ר"י והשני הוא ר' נחמיה דהוא ר' מאיר, וס"ל דשמונה פסוקים שבתורה משה כתבן, ומה דכתיב ויכתבו בספר תורת האלוקים הכוונה על הששת ערי מקלט, וא"כ לשיטתייהו אזלי תרווייהו, ופליגי אח"כ בס"ת שתפרו בפשתן, דר"י מכשיר ור"מ פוסל, והלכה כר"מ דפוסל כמבואר.♦
והשתא א"ש נמי עוד מה דפריך הגמ' לימא רב כר"י ודלא כר"ש, דלכך הסמיכה הגמ' אח"כ אידך דרב דהלוקח ס"ת מן השוק, כאילו חטף מצוה מן השוק, והכותבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל מהר סיני, דלפי"ז מוכח דרב סובר דצריך לכתוב כל הס"ת בשלימות אפילו הדיוט, א"כ ס"ל דאין כותבין פרשה פרשה, משום דלא נתנה מגילה מגילה, א"כ קשה לימא כר"י ס"ל ודלא כר"ש, והא רב ע"כ כר"ש ס"ל, ולכך משני אפילו יסבור כר"ש הואיל ואשתני אשתני, והשתא מבואר דברי הגמ' בהא דנענש דוד על זה שקרא לד"ת זמירות, דלפ"ז שקרא לד"ת זמירות קסבר שאין צריך לכתוב כל התורה, רק השירה לחוד, וא"כ מוכח מזה דא"צ כל היום, והיינו דדייק זמירות היו לי חוקיך - לי לחוד דווקא, שאני מלך, היינו דדווקא מלך מצווה שיכתוב לו כל הס"ת כדיליף בספרי מן וקרא בו כל ימי חייו כמו שכתבתי לעיל בס"ד.
♦
כז. כח.
וא"כ סבר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ולכך אמר לו הקב"ה שיכשילהו בדבר שאפילו תשב"ר יודעין אותו, דהנה כתבו המפרשים דלכך טעה דוד להביא ארון הקודש בעגלה שאותו הארון היה בו שברי לוחות והיה סבור שאין בו קדושה כל כך, כן ראיתי בספר ידי משה שעל המדרש, אבל טעה דהא דרשינן אשר שברת ושמתם, מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון (ברכות ח, ב), וקשה למה הוצרך ללמדנו זאת, אלא וודאי לרמז שזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שצריך להיזהר בכבודו. וקשה מהיכא תיתי שלא יזהרו בכבודו דאצטריך התורה להזהיר על זה, הא לא גרע מבית הכנסת שחרב כמש"ל, אלא ע"כ דהוה אמינא הואיל ונטרד מחמת מזונות ונהג בהם מנהג דרך ארץ, להכי לא יכבדוהו קמ"ל, א"כ מוכח דלא אמרינן הנהג בהם מנהג ד"א, א"כ מ"ט קרא לד"ת זמירות, וזה הוא שאמר הגמ' ד"ת שכתוב בהן התעיף עינך בו ואיננו קראת אותן זמירות, דהא צריך להגות בהן תמיד, ואם תעיף איניך מלחזור אינם, ולכך נכשל וידעו הכל טעותו, ודוק.והשתא יבואר ג"כ מה שיש לדקדק קצת, מ"ט דרש דווקא רבא הא, אבל לפי"ד א"ש דרבא לשיטתו אזיל דס"ל דלא אמרינן הנהג בהם מנהג ד"א, וק"ל.
ולפי"ז יש לומר ג"כ הא דדרש ר"מ לשברי לוחות שמונחין בארון מהא יקרא דאשר שברת, דג"כ לשיטתו אזיל דסבר דלא אמרינן הנהג בהם מנהג ד"א, להכי ס"ל דילפינן מאשר שברת, ור"י לשיטתו אזיל דס"ל הנהג בהם מנהג ד"א, להכי סבר דילפינן לשברי לוחות מקרא דנביאים, והדברים ברורים. והא דברכות (לה, ב) בהא דר"י יש לחלק, ועיין מ"ש בס"ד לעיל ואין להאריך.
♦
והשתא נבוא לענייננו בהא דהזהיר ריב"ל לבניו שישלימו הפרשיות שניים מקרא ואחד תרגום, וקשה מאי עדיפותא דתרגום. וצ"ל דתרגום ניתן מסיני, היינו דנמצא בתורה לשון תרגום כמ"ש במגילה (ט, א) תרגום ששכתבו מקרא איכא יגר שהדותא, ועיין (ב"ב ח, א) [מגילה ט, ב] ובירושלמי מגילה (א, ט) יליף מדכתיב יפת אלוקים ליפת שהוא תרגום, דעל כי ירחיב מתורגם ארי יפת כמ"ש שם היפ"מ (ומה שלא הביא דרש זה במגילה שם, היינו דדרש שם ע"ב לטעמיה דרשב"ג עיי"ש, וא"כ אינו לשון תרגום, יעוש"ה).
אבל ר' יוסי דאמר שנשתנה הכתב בימי עזרא וניתן להם ג"כ בלשון ארמית, ע"כ לא עדיפא תרגום משיקרא עם פירושו עוד פעם, כגון עם פרש"י כמש"ש הרא"ש (שם) וא"כ במה שצוה לקרות בתרגום מוכח דסבר דלא נשתנה הכתב וא"כ דרשינן את משנה התורה על שצריך להיות למלך שני ס"ת, וא"כ להדיוט צ"ל ס"ת שלמה, ולא השירה לחוד, דלא אמרינן הנהג בהם מנהג ד"א וא"כ שפיר אמר אח"כ הזהרו בוורידין כר"י.
♦
כט. ל.
דהנה לכאורה יל"ד כאן לא חשיב רק תלת מילי דאזהר ריב"ל לבניו, ואמאי לא חשיב ג"כ הא דאמר לעיל (שם, ע"א) אריב"ל לבניו אקדימו וחשיכו לבי כנשיתא כי הכי דתורכו חיי.אבל נראה ליישב בהקדם ביאור הא דאמר (שם) א"ל לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב, הדר אמרו ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דדאהני להו כדאמר ריב"ל לבניו. ונראה לבא דלכאורה קשה דלמא הא דמאריכין ימים הוא בזכות התורה דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, בשלמא בשאר מצוות דכתיב בהם אורך ימים, י"ל דקאי על עולם שכולו ארוך כקידושין (מ, ב) אבל בתורה דכתיב בימינה אוריך ימים בשמאלה עושר וכבוד, וכשם שעושר וכבוד בעוה"ז, כן ג"כ אורך ימים, א"כ מאי פריך בס"ד ותמה.
אבל הכוונה דהנה בודאי אם יוצא חובת והגית בפסוק אחד שחרית ואחד ערבית כמ"ש ר' אמי במנחות (צט, ב) ודאי דלא יאריך בשביל זה, אלא שיהגו תמיד ממש, אבל כשאמרו לו דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, והיינו דהם הוגים בתורה תמיד, להכי אמר היינו דאהני להו כדאריב"ל כו' וא"כ חזינן דריב"ל הזהירן שיהגו בתורה תמיד ולא לצאת בק"ש שחרית וערבית או בפרק אחד, ולהכי ריב"ל לשיטתו הזהירן ב' דברים אלו, ומכל אחד ראיה שצריך להגות תמיד ולא אמרינן הנהג בהם מנהג ד"א, וא"כ נתקשרו דברי ריב"ל בקשר אמיץ ויעויין בירושלמי פ"א דברכות דר"ש ב"נ אמר דבשחר מברך ב' לפניה וא' לאחריה ובערב ב' לפניה וב' לאחריה, דטעמא ד"כ והגית כו' שתהא הגיית יום ולילה שוין ולא קאי על ד"ת, דרשב"נ לשיטתו אזיי במנחות (צט, ב) עיי"ש. וריב"ל אמר ע"ש שבע ביום הללתיך דס"ל דוהגית קאי על ד"ת שצריך להגות תמיד, וא"כ ריב"ל לשיטתו הזהיר כן לבניו, ולכן דרש ע"ש שביום הללתיך, וא"ש הכל בס"ד.
♦ ♦ ♦