ראש ישיבת המקדש, ירושלים
זמן קריאת המגילה בעיר שילה
ב"הי"ז שבט תשע"ב
כבוד הרב אלחנן בן נון, רבה של שילה ת"ו
רוב שלום וברכה!
שלושים יום קודם החג דורשין בהלכות החג – אמרו חכמים, אף אני משהגיע ט"ו בשבט, אמרתי; זו השעה שחובה להתייחס למאמר שמסר לידי כב' בביקורי בשילה הנבנית מחורבותיה, מאמר העוסק בעניין קריאת המגילה בט"ו באדר, שם דן כב' בשאלת העיר שילה, ומעמדה כעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.
דומה, שדי בבירור שכתב כב', שיש בו נתונים חדשים בדבר זיהוי המקום כעיר שילה העתיקה, וכן משא ומתן מקיף בסוגיות בש"ס ובדברי הראשונים, כדי לקבוע הלכה למעשה, לקרוא מגילה בשילה בחמישה עשר באדר.
עם זאת 'כיהודה ועוד לקרא', אוסיף כמה גרגרים לחיזוק שיטת כב'.
♦
א. זיהוי עיר חומה בשיטת הכפתור ופרח
הרמב"ם כותב בהלכות מגילה א, א: "קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים... איזה הוא זמן קריאתה? - זמנים הרבה תקנו לה חכמים שנאמר: 'בזמניהם'. ואלו הן זמני קריאתה: כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון בין בארץ בין בחוצה לארץ אע"פ שאין לה עכשיו חומה - קורין בחמשה עשר באדר ומדינה זו היא הנקראת 'כרך', וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימות יהושע ואע"פ שהיא מוקפת עתה - קוראין בארבעה עשר, ומדינה זו היא הנקראת 'עיר'... ולמה תלו הדבר בימי יהושע? - כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן, כדי שיהיו קוראין כבני שושן, וייחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה - אף על פי שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושע ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה".מדברי הרמב"ם עולה, שקריאת המגילה בעיר חומה מוסיפה כבוד לארץ ישראל, וזאת עיקר כוונת חכמים בקביעת הקריאה ביום חמישה עשר באדר, בכל מקום שהדבר מתבקש, כי בכך מתכבדת ארץ ישראל. העולה מדבריו, שככל שיתווספו ערי חומה שקוראים בהן בחמישה עשר – כן יתרבה כבודה של ארץ ישראל.
וראה מה שכתב בעניין זה בעל כפתור ופרח (פרק י): "אמרו ז"ל (מגילה ב, א): 'כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר'. ומן הדין היה לומר כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש [כי בנס נעשה בימיו]. ומפרש הירושלמי שהטעם הוא לחלוק כבוד לארץ ישראל שהייתה חרבה באותו זמן [ולא היו חומות לערים] ויהיה להם גנאי לקרות ככפרים [בפרס ומדי, הקוראים בארבעה עשר, לפיכך תקנו לקרוא מגילה בערים המוקפות חומה מימות יהושע, ובכך] יהיה זכרון לארץ ישראל עם זה הנס. הרי שאפילו בחורבנה היתה [ארץ ישראל] בכבודה". כלומר, אם קוראים מגילה בארץ ישראל בארבעה עשר, הרי זה גנות לארץ, לפיכך יש לעשות כל מאמץ לקרוא בט"ו כדי לכבד את ארץ ישראל.
ואכן, מצינו בספר כפתור ופרח, שנתן לכמה ערים בארץ ישראל מעמד של ערי חומה, וכתב, שיש קהילות קטנות של יהודים היושבים בסלכה ואדרעי בעבר הירדן, ובערים אלו חובה לקרוא מגילה בט"ו. מתברר, שלא היה בידו מימצא ארכיאולוגי לסמוך עליו בקביעת הלכה זו, וסמך על העובדה ששמן של ערים אלו בערבית דומה לשם העברי בזמן משה רבינו.
אלו דבריו (שם פרק ח): "מסכת ערכין פרק בתרא (לב, א): מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון: קצרה הישנה של צפורין, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלא, וגדוד [בעבר הירדן] וחדיד, ואונו וירושלם [ביהודה]. מסכת מגלה (יד, א): אמר רבי יהושע בן לוי: לוד, ואונו, וגיא חרשים - מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. מסתברא שהוא הדין בקצת עיירות שהם היום בארץ כיבוש אדון הנביאים אדוננו משה ע"ה, כגון סלכה ואדרעי וכיוצא בהם, ובהם היום קהילות. והראיה על זה, שכתוב (דברים ב, לד-לו), ונלכוד את כל עריו... כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי, ואומר (שם ג, ה), כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח. ואמרינן מסכת מגילה (י, א)... אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי, וכי אין לנו מוקפות חומה אלא אלו בלבד? הרי הוא אומר (דברים ג, ד: ששים עיר כל חבל ארגוב. אלא... כשעלו מן הגולה מצאו אלו שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון וקידשום. ולא אלו בלבד, אלא כל שתבוא לך במסורת, שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצוה הזאת נוהגת בה... אם כן... כל העיירות המוקפות חומה שנזכרות למעלה הם קדושות מכבוש שני... וכבר ידעת, כי נחל ארנון הוא בקצה הדרום, והר חרמון בקצה הצפון והוא סמוך לדמשק, ובאמצעם הם סלכה ואדרעי... וכן תרגם רבינו סעדיה ז"ל... אלסלכאת ואדרעאת... אם כן אינם קורין את המגילה אלא בחמשה עשר לחוד... ואני בבואי אל הארץ הקדושה בחסד עליון, שמעתי, כי בגוש חלב וירושלם היו קורין המגלה [בשני ימים] י"ד וט"ו, דאלו במקומות המסופקים הדין הוא כך... וכתבתי על זה אל ה"ר מתתיה ז"ל [שישב בירושלים]. וכתב אלי: 'אם הייתי בירושלם בי"ד והיו קורין את המגילה בפני - הייתי יוצא מבית הכנסת! פן יאמר לי (קהלת ב, יד): 'הכסיל בחושך הולך', וכן על טבריה אמרתי, כי יש לה דין מוקפת חומה מההיא דרבי (מגילה ה, ב)... והדין עמו". כאמור, בדבריו אלה סמך בעל כפתור ופרח על השם הערבי בלבד, וכפי שכתב: "וכן תירגם רבינו סעדיה ז"ל... אלסלכאת ואדרעאת", ונראה, שבעל כפתור ופרח סמך על המסורת הערבית בעניין שמות אלה, ולדעתו, לכך התכוונו חז"ל, שאף זו בגדר 'מסורת'.
ממילא, אתם שזכיתם לשבת על אדמתה של עיר שיש לה יסודות עתיקים מימי יהושע, כמו כן יש גם 'מסורת' של דורות המוסרים על שמה של העיר שילה - כמובא בבירור של כב', מעתה, נופלת על אנשי שילה החובה לקיים במקומם קריאה בחמישה עשר.
עוד יש להעיר, כי בקריאת המגילה וחג הפורים יש הלכה מיוחדת, ושינוי מיוחד בחג זה מכל מועד אחר. שכן, לכל המועדים נקבע זמן קבוע לחג, ואין לזוז ממנו, ואי אפשר ליטול לולב ביום אחר בשנה או להדליק נרות חנוכה בתאריך אחר. מה שאין כן עניין הפורים, שנקבע על ידי מרדכי ואסתר במגילה, אשר קבעו, שחג זה יתקיים בזמנים רבים, ולמעשה, בחמישה ימים אפשריים - כמובא במגילה ב, א: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר... כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר". עוד מובא במשנה שם, שלמקומות קטנים כמו הכפרים קבעו יום המשתנה משנה לשנה, וכלשון המשנה: "הכפרים מקדימין ליום הכניסה", כלומר, ימי השוק המתקיים בערים. ומבואר בגמרא שם: "חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה - כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים!" הדבר נלמד מפסוקי המגילה שכתוב: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם", ולמדו חכמים מן המלה 'זמניהם', ש"זמנים הרבה תיקנו להם".
לאור האמור, כשיש הוכחות של ממש אודות מקום כל שהוא בארץ ישראל, שהוא 'עיר חומה', אפילו אם יש מי שמעלה ספק האם החומה היא מימי יהושע, אין להימנע מלקרוא מגילה בט"ו באותו מקום, כי כך נקבע לכתחילה במצוה זו מדברי חכמים, שחג זה מתפרס על חמשה ימים אפשריים, ועשו זאת, בין השאר בגלל צורך חומרי, כדי לספק מים ומזון לאחיהם. על אחת כמה וכמה כשקוראים בט"ו משום כבודה של ארץ ישראל, שהוא צורך רוחני, והוא חלק מהותי בתקנה, בכך מתקיימת המצוה כתיקון חכמים, לקרוא את המגילה 'בזמניהם' ככתוב.
בהמשך לאמור, נרחיב מעט בשני נושאים:
האחד – באשר לתוכנו של המושג 'כרכין המוקפין מזמן יהושע בן נון'.
השני – השימוש באמצעים ארכיאולוגיים לצורך ענייני הלכה.
♦
ב. 'פרזים' ו'מוקפין' בפורים – על שום מה?
התקנה המובאת במגילה, לחלק את שמחת הפורים לשני ימים - פרזים ומוקפים, טעמה לא נתברר די הצורך. אמנם בירושלמי נאמר, שהדבר נעשה משום כבודה של ארץ ישראל, אך לא ברור כיצד מוסיף הדבר לכבודה.ראה ירושלמי מגילה (א, ב) שם מובא: "כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר... חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים. ותלו אותה מימות יהושע בן נון… מה 'ישיבה' שנאמר להלן - מימות יהושע בן נון אף 'ישיבה' שנאמר כאן - מימות יהושע בן נון… מה 'פרזי' שנאמר להלן מימות יהושע בן נון - אף 'פרזות' שנאמר כאן - מימות יהושע בן נון'. הלימוד של הירושלמי מיהושע בן נון לא ברור: לאיזו 'ישיבה' מתכוין הירושלמי? כמו כן, הלימוד מ'ערי הפרזי' תמוה, שכן, פסוק זה מובא בכיבוש עוג מלך הבשן בעבר הירדן בימי משה, וכלשון הכתובים (דברים ג, ה): "כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאד", ולפי זה היה צריך לומר, ש'פרזים' ו'מוקפין' נתלה הדבר במשה ולא ביהושע בן נון?
♦
חטאם של ישראל באחיזתם בגלות – ולפיכך תשובתם היא בבניית ערי חומה בארץ
ונראה לומר, שמקור ההבחנה בין פרזים ומוקפים הוא חטאם של ישראל בגלות בבל, פרס ומדי, שנאחזו איש איש בארצו, ובמקום לקום ולעלות ארצה ולבנות את המקדש, בנו בתים ונטעו כרמים והתאהבו בגלותם. חטא זה היה מן הסיבות לגזירת המן.ראה במסכת יומא (ט, ב): שם מתואר מעשה: "ריש לקיש הוי סחי בירדנא. אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא, אמר ליה: אלהא! סנינא לכו! דכתיב: 'אם חומה היא - נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא - נצור עליה לוח ארז'. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". ומסביר רש"י שם: "'סנינא לכו' - לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא, ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני". הווה אומר, לא רק שישראל חטאו בעצם השארותם בגולה, אלא שבכך מנעו את השראת השכינה במקדש כבעבר.
כך גם מובא בברכות (ד, א): "'עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית'. – 'עד יעבור עמך ה'' - זו ביאה ראשונה, 'עד יעבור עם זו קנית' - זו ביאה שנייה. מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא". ומפרש רש"י: "'ביאה ראשונה' - שבאו בימי יהושע. 'ביאה שנייה' - כשעלו מגלות בבל בימי עזרא".
רש"י אינו מסביר מהו ה'חטא', אך את זאת למדים אנו מדברי ריש לקיש לעיל האומר, שחטאם של גולי בבל היה 'שלא עלו כחומה' ובהמון, אלא באו מעטים בלבד ארצה.
מדברי הירושלמי עולה, שעתה, משנגזרה גזירת המן, הבינו הכל את חטאם, שעברו עבירה בכך שהתרשלו מלעלות לארץ ישראל, ולפיכך, כחלק מן התיקון והתשובה התקינו תקנה וקבעו הלכה, ששמחת שושן המיוחדת תיזכר לעד דווקא בערי חומה בארץ ישראל. ערים אלה אמנם עדיין חריבות בזמן התקנה, אך במעשה זה יבטאו ישראל את רצונם לעלות 'כחומה' ולשוב ולבנות את ערי החומה ולחזק ולבצר מחדש את ארץ ישראל כבימי יהושע.
♦
יהושע בן נון – כדוגמה לעולי בבל בכבוש הארץ ויישובה
זה גם הקשר של התקנה ליהושע בן נון דווקא – כובש הארץ ומיישבה בימי הבראשית של עם ישראל בארץ ישראל.בכך גם מתבהר המושג - 'ישיבה' – 'ישיבה' הנזכר בירושלמי, וכך גם המושג 'ערי הפרזי' הנזכר שם. שכן, בימי יהושע בן נון קיימו ישראל את מצות "וירישתם אותה וישבתם בה", וב'שבע שכבשו' (ראה זבחים קיח ב ועוד) קיימו ישראל את הירושה, ואילו ב'שבע שחלקו' קיימו ישראל את ה'ישיבה'. ל'ישיבה' זו מתכוונים חז"ל בירושלמי, כלומר, שכשם שבזמן יהושע קיימו ישראל מצות 'ירושה', בכך שכבשו את שבעת העממים שישבו בערי חומה הבצורות ובערי הפרזי – ומשה החל בכך בכיבוש ארצות סיחון ועוג – כך גם עולי בבל ילכו אף הם בעקבות יהושע, ויעסקו בכיבוש הארץ ובישובה. וכשם שיהושע קיים מצות 'ישיבה' בארץ, בכך, שחילק את הארץ לשנים עשר השבטים – כן אף הם יקיימו מצות ישיבה.
זה, אפוא, עניינו של מאמר חז"ל בברכות: "ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא", כלומר, לו היו ישראל עולים מבבל 'כחומה' ובהמון – כבימי יהושע – היו זוכים, והיה נעשה להם נס כבתקופת יוצאי מצרים, שהיה הירדן נקרע בפניהם והיו עוברים בחרבה. כמו כן היו זוכים שבזמן המלחמה תעמוד להם השמש בגבעון, והיו יורדות אבני אלגביש על אויביהם – כבימי יהושע. עכשיו, שישראל התעצלו מלעלות – לא זכו לנס.
זה גם הכעס שכעס ריש לקיש על רבה בר בר חנה בירדן, כשזה רצה להושיט לו יד כדי שיעזור לו לעבור את הירדן בשחיה ולהגיע לארץ ישראל המערבית, ואילו ריש לקיש במקום לעזור לו - שפך עליו קיתון של רותחין. לכאורה, מה אשם רבה בר בר חנה? הרי הוא בודאי עשה כל מאמץ להגיע לארץ ישראל! - הכך מקבלים מי שמוסר נפשו על העליה ארצה בתקופת חורבן וגלות?!
אלא שמצא ריש לקיש את ההזדמנות לשפוך את חרונו, על אלו שלא עלו מבבל מאז ימי מרדכי ואסתר וימי עזרא, ונשארו שם בבתיהם הטובים, באומרו בלשון שבועה: "אלהא! סנינא לכו!" היינו, היושב בשמים, הוא היודע שראוי לשנוא אתכם! שכן אילו עליתם 'כחומה' - כבימי יהושע, היתה ארץ ישראל מיושבת עד היום, שכן, היתה השכינה שרויה בהופעתה המלאה על הבית שני, והמקדש לא היה חרב לעולם! עתה, שחרב הבית - הרי זה באשמתכם ובעצלותכם!
♦
פרזים ומוקפים - על פי זכריה הנביא
מעיון בדברי זכריה (ב, ה) עולה, שקביעת ערי הפרזים והמוקפין לזכרון ארץ ישראל יש לה מטרה נוספת, היינו, לפרסם את ישיבת ארץ ישראל כארץ בטוחה לישיבה. שכן, היושבים בגלות נמנעו מלעלות ארצה לא רק מפני שנאחזו בארץ מושבם, אלא גם בגלל הסכנה הממשית שבישיבת ארץ ישראל. וראה בספר עזרא ונחמיה כיצד בהעדר חומה סביב ירושלים התנכלו צרי יהודה לעולי בבל היושבים בה, עד אשר עלה נחמיה ובנה את חומת העיר. העמים השכנים היו מודאגים מבניין חומת ירושלים בידי נחמיה, שכן בהיות העיר בלא חומה יכלו לפגוע באין מפריע בתושבי העיר. ראה באריכות בנחמיה (ג, לג). כן ראה שם (ו, טו) את הרגשת האויבים עם השלמת החומה, ככתוב: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה… וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ… וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת".אכן, זכריה הנביא – אחד משלשת הנביאים שהתנבאו לישראל בראשית ימי הבית השני – אומר בנבואתו, כי יבוא יום, שלעיר ירושלים יהיו היתרונות שבעיר פרזות, כן יהיו בה היתרונות שבעיר חומה. שכן, מחד גיסא תהיה זו עיר גדולה בעלת אוכלוסין רבים, ומאידך גיסא, תהיה גם מוגנת מכל עיר אחרת, וכלשונו (שם ב, ז): "וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי… לֵאמֹר: פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ! - וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב".
חז"ל במסכת בבא בתרא (עה, ב) מסבירים פסוקים אלה, שכוונתם לומר, שעתיד הקב"ה להרחיב את ירושלים כדוגמת הערים הגדולות בעולם, וכלשון הגמרא שם: "בקש הקדוש ברוך הוא לתת את ירושלים במידה, שנאמר [בזכריה]: 'ואומר: אנה אתה הולך? - ויאמר אלי למוד את ירושלים, לראות, כמה רוחבה וכמה אורכה!' - אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם ולא נתת מדת אורכן ומדת רוחבן, ירושלים - ששמך בתוכה, ומקדשך בתוכה, וצדיקים בתוכה - אתה נותן בה מדה?! – מיד: 'ויאמר אליו: רוץ דבר אל הנער הלז לאמור: פרזות תשב ירושלם מרוב אדם ובהמה בתוכה'". כאמור, שני יתרונות יהיו לירושלים העתידית: מחד גיסא - עיר פרזות, ומאידך גיסא - עיר מוגנת ובטוחה מאויב ככל עיר מוקפת חומה, אך זאת בהגנה שמימית.
דומה, שבכך מוסברת הקביעה של ערים 'פרזות' ו'מוקפות' כערים בהם יחוגו את חג הפורים, שכן, ארץ ישראל באותם ימים היתה חסרת הגנה, שהרי ערים מוקפות חומה נהרסו על ידי צבאו של נבוכנאצר, מאידך גיסא בערי הפרזי קשה היה לחיות בהעדר הגנה. מובן, אפוא, מדוע קבעו מרדכי ואסתר וחכמי ישראל לשמוח בימים שונים בפרזים ובמוקפין מתקופת יהושע בן נון, זאת, כדי להודיע לישראל המפוזרים בגלות, כי בוני הארץ החדשים, והיושבים בערי הארץ וכפריה בימי עליית בבל – ישיבתם בטוחה כבתקופת יהושע, שהיה הלוחם הגדול וכובש הארץ מידי הכנענים. כך גם העולים ארצה מבבל שעלו כדי לרשת את הארץ, יזכו לשבת בטח בעריהם המוגנות כאילו הם מוקפים בחומה שמימית.
נראה שלכך התכוין הרמב"ם בהלכות מגילה (א, ד) האומר: "ולמה תלו הדבר [של פרזים ומוקפין] בימי יהושע? - כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהיתה חרבה באותו הזמן. [זאת] כדי שיהיו [המוקפים] קוראין כבני שושן, ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה, אף על פי שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושע. ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה". ה'זיכרון לארץ ישראל' הוא בכך, שגם עיר שחומתה נהרסה והיא חסרת הגנה, נתנו לה חכמים מעמד של עיר בצורה, זאת, כדי ללמד את הכל, שסופן של ערים אלו, שיתיישבו, ויהיו בצורות ומוגנות כבימי יהושע. לפיכך, גולי בבל מצווים לעלות לארץ ולבנותה מחדש, ומובטחים הם, שגם ערי הפרזות יהיו בטוחות, ועל אחת כמה וכמה ערי החומה, אלה יהיו לנווה שאנן ומקום מבטחים בארץ ההולכת ונבנית מחדש.
♦
ג. משקלם ההלכתי של מימצאים ארכיאולוגיים
בימים אלה עוסקים הארכיאולוגים בחפירת התל בעיר שילה ת"ו, והולכים ונחשפים מימצאים עתיקים, מתקופת כיבוש הארץ על ידי יהושע. בסיור שעשו אנשי 'מכון המקדש' לאחרונה בחפירות תל שילה, נאמר לי על ידי אחד האחראים במקום כי המימצאים הם מתקופת הברזל הראשונה, כלומר, מימי יהושע בן נון, וכן מתקופת הברזל השניה, כלומר מימי דוד ושלמה, וכמובן מימצאים שנמצאו מתקופות מאוחרות יותר.בהקשר לכך, הנני מצרף לכאן מאמר, העוסק בשאלת שיחזור מנורת המקדש בעזרת מימצאים ארכיאולוגיים. המאמר מופיע בספר 'מנורת זהב טהור' פרק ח, בהוצאת 'מכון המקדש'. המקורות הנידונים במאמר זה כוחם יפה גם לענייננו, כלומר, קביעת עיר חומה מימות יהושע בן נון בעזרת מימצאים ארכיאולוגים. כאן הובא אותו מאמר בתוספת כמה מקורות חשובים.
♦
האם ניתן לסמוך להלכה על שיקול דעתם של ארכיאולוגים?
כשאנו באים לבחון את משקלם ההלכתי של מימצאים ארכיאולוגיים, עולה שאלה בסיסית, הנוגעת לכל הסתמכות על מימצא ארכיאולוגי. כידוע, בתחומים רבים בהלכה אבדו פרטים חשובים עקב הגלות, ונקטעה מסורת חיה ורצופה, וכדי להתגבר על החיסרון עמלים החוקרים והמחברים, לשחזר את אופן קיומם המדויק של מצוות, כשהם נעזרים גם במימצאים ארכיאולוגיים. לדוגמא: מצות התכלת שעמלו חוקרים רבים על זיהויה, כך גם זיהוי ערים עתיקות המוקפות חומה לענין קריאת המגילה בפורים, כך גם זיהוי מדויק של מקום המקדש והמזבח, איתור חומת ירושלים המקודשת, ועוד.שאלה היא, אפוא: באיזו מידה ניתן לסמוך על שיקולי המדענים, שקובעים את תיארוכו ואת מקורו של מימצא מסוים.
השאלה איננה על נאמנות החוקרים בעניין העובדות, שהרי הם לענין ההלכה לפחות כמסיחים לפי תומם, וגם כל זיוף הוא בבחינת "מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי" (דבר העשוי להתגלות אין אנשים משקרים בו, ראש השנה כב, ב ועוד). אך הספק הוא בטיב שיקוליהם בהערכת העובדות, שהרי לצורך הצבת הנחה מדעית די בהשערה בלתי מבוססת. אחד המחקרים החביבים על גיאוגרפים וארכיאולוגים הוא זיהוי אתרים מתקופת התנ"ך והמשנה בארץ ישראל, זאת, תוך 'פיענוח' שמות ישוב ערביים, וכבר כתבו על כך גדולי האחרונים, שאין לסמוך על 'זיהוי' כגון זה, אלא אם כן יש ראיות מוכיחות. ראה מה שכתב בענין זה הראי"ה קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה, אגרת תכ"ג) שמדע הארכיאולוגיה במקרים רבים בנוי על השערות פורחות באויר. כך גם כתב בעל חזון איש (שביעית סימן ג, ס"ק יח) שהמקומות הנזכרים בתורה 'נמחק זכרם ובנו החוקרים על אומדנות', והדברים ארוכים (ראה מה שכתבנו בענין זה ב'אטלס א"י לגבולותיה' חלק ראשון, מבוא א' "דרכים ושיטות בחקירת ארץ ישראל").
לאור האמור, יש לברר באופן עקרוני, כיצד מתייחסת ההלכה לשיפוט על פי אומדנות וסימנים, בהעדר עדות או מסורת ברורה.
♦
מימצא ארכיאולוגי ברור - נחשב לראייה מן התורה
מעיון פשוט בפסוקי התורה עולה, כי מימצא ארכיאולוגי, מהווה הוכחה חזקה וברורה, שכן התורה עצמה משתמשת במימצא קדום להוכיח את בעלותם של ישראל על שטח נרחב בארץ ישראל.בתחילת ספר דברים מתאר משה רבינו את מהלך הכיבושים של ישראל בעבר הירדן, ובמהלך התיאור מקפידה התורה להגדיר אזור זה בתור 'ארץ רפאים'. זאת, כדי להוכיח, שעבר הירדן ניתנה לאברהם ולזרעו אחריו בברית בין הבתרים, ומכוח מצוה זו כבשו משה וישראל את עבר הירדן.
כך נאמר בבראשית (טו, יח-כא): "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת: את הקיני... ואת החיתי... ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני..."
לאור האמור, אומר משה לישראל (דברים ג, ב): "וניקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, מנחל ארנון עד הר חרמון... כל ערי המישור, וכל הגלעד, וכל הבשן...ההוא יקרא ארץ רפאים", לפיכך, אומר משה, כבשנו את הגלעד עד החרמון מכוח שבועת ה' לאברהם.
משה רבינו מוסיף בדבריו ידיעה חשובה, והיא, שעוג מלך הבשן "נשאר מיתר הרפאים", ומשום כך כבשו את ארצו. משה מוסיף ומתאר את ערש הברזל של עוג המצויה ברבת בני עמון (דברים ג, יא): "הנה ערשו ערש ברזל, הֲלֹה היא ברבת בני עמון, תשע אמות אורכה וארבע אמות רוחבה באמת איש".
תיאור העריסה, שמידותיה תשע אמות, בא להמחיש את עובדת מציאותם של הרפאים הענקים בעבר הירדן. הרשב"ם כותב: "'הנה ערשו' - עריסה של קטן כשהיה תינוק". "'ערש ברזל' - לפי שכשהיה קטן היה חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערש של עץ [ולכן עשו אותה מברזל]".
הרמב"ן מסביר את הטעם מדוע משה מוצא לנכון לתאר במפורט את מיטתו של עוג, ובאה התורה ללמד, כי בתחילה השתרעה מלכותו של עוג אף על דרום עבר הירדן, ומלך ברבת עמון בארץ עמון, אך משהשתלטו העמונים על רבה, "ונלכדה עירו, ניצול הוא לבדו מידם... ונשארה מיטתו שמה... והעמונים קיימו אותה שמה לעדות, כי השמידו עם גדול ורם". מלכותו של עוג באזור הבשן באה, אפוא, כתוצאה מתבוסתו בעיר 'רבה' והשתלטות העמונים עליה, כך נותר כשליט על איזור הבשן בלבד.
המסקנה ההלכתית, העולה מן התיאור בתורה אודות ערשו של עוג בארץ עמון היא, כי לא רק את הבשן נצטוו ישראל לכבוש בהיותה 'ארץ הרפאים', אלא ארץ עמון ורבת עמון אף הן בכלל מצות הכיבוש, והראיה: ערשו של עוג - מיתר הרפאים - מונחת עד היום ברבת עמון, והרי הן נכללות במתנת ה' לאברהם ולזרעו.
לכאורה ישאל השואל: וכי כך מוכיחים, את בעלותם של ישראל על עבר הירדן ועל ארץ עמון?! וכי ניתן מכוח מיטה אחת הנמצאת במוזיאון ברבת עמון, להוכיח, שניתן לכבוש עיר גדולה וארץ גדולה?!
ותשובת התורה היא חד משמעית: כן! - מימצא ארכיאולוגי זה הוא הוכחה ברורה, מי היה 'בעל הבית' במקום זה לפני בוא העמונים. מטה זו מוכיחה כי ה'רפאים' היו בעלי הבית במקום זה לפני בוא העמונים, ואפילו העמונים מודים בכך.
הוכחה זו היא כה ודאית, שהתורה אומרת: "הנה ערשו ערש ברזל, הֲלֹה היא ברבת בני עמון", הביטוי - "הלה היא" משמעותו: הרי זה מימצא ברור, שאין לך מי שיכול לערער עליו!
המסקנה ברורה: מימצא ארכיאולוגי הוא ראיה מדאורייתא!
צריך להוסיף הסתייגות, שיש להבדיל בין מימצאים ארכיאולוגיים, שברור לכל שהם עתיקים, ובכך יש לתת אמון באנשי המקצוע, שכן, "אומן לא מרע אומנותיה", ויש לו הרבה חוקרים שעשויים להכחיש את דבריו, מעתה, שלא יצאו נגדו סימן שהאבחנה על עצם העתיקות מקובלת עליהם. מאידך באשר לפרשנות, מהו התוכן העולה מן המימצא, שם יש לנקוט זהירות, שכן, פעמים מייחסים הארכיאולוגים חשיבות יתר למימצא שמצאו, וכגון, כשמצאו חותם של אדם מן השורה, והם מעלים השערה שיש לייחס אותו לאדם מפורסם באותה תקופה וכד'.
כך כתוב בשופטים (כא, יט) בעניין בני בנימין שהוצע להם לקחת נשים מבנות שילה המחוללות בכרמים. זקני העדה אומרים להם: "הנה חג ה' בשילו מימים ימימה, אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה, ומנגב ללבונה", התיאור המדויק שנאמר לבני בנימין חשוב, שכן, מדובר במקום מיוחד וזמן מיוחד בו יוכלו למצוא פתרון לבניית המשפחה. ואכן, ה'מסילה' שמדובר בה היא דרך ראשית. כעין זה מצינו בדברי ישראל למלך אדום (במדבר כ, יט): "ויאמרו אליו בני ישראל במסילה נעלה", כשכוונת ישראל לומר שרצונם ללכת ב'דרך המלך', הדרך הראשית המוליכה, דרך אדום, מואב ועמון עד דמשק. אף באשר לבני בנימין, זקני העדה מתארים את הדרך הראשית לשכם. מטבעה של דרך ראשית שהיא המסלול הקצר ממקום למקום, היא הולכת בעמק ובמישור, בעוד שהערים הבצורות בנויות לצידה כשהן שוכנות על הגבעות בצידי הדרך. זה, אפוא, התיאור, של הדרך לשכם, שהעיר שילה נמצאת – "מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה".
לדעת חכמינו ז"ל התיאור הזה, הוא סימן ברור מן התורה לזיהוי העיר שילה. שכך נאמר בגיטין ז, ב; שכך היא השיטה בתורה, לתת סימן ברור: "קרא נמי יהיב סימנא, דכתיב: 'ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה', ואמר רב פפא: למזרחה של מסלה". מסביר רש"י: "שילה מצפון לבית אל ובמזרחה של מסילה ובדרומה של לבונה". נמצא, שמקומה של העיר שילה ברור, וזו גבעה בולטת בשטח שלא ניתן לטשטש אותה.
אחד הסימנים שמנה הרמב"ם, לעניין החזרת אבידה על פיהם, הוא המקום, כלומר, כשאדם הסתיר חפץ במקום מסוים ובא חבירו ומצא את החפץ, אם ידע בעל האבידה לזהות את המקום המדויק של החפץ מחזירים לו את האבידה. נמצא, שיש לפנינו, זיהוי מן התורה לעיר שילה בשלשה סימנים מובהקים.
א. הנביאים מזהים את התל לפי ה'מסילה' - כמובא בספר שופטים, ומתברר כיום, שאין לשילה ערים שכנות בסביבה - כגון תל קדום עם חומות ובניינים – לא לצד המסילה ולא לאורך המסילה לשכם, חוץ מן העיר בית אל מדרום ולבונה מצפון - ככתוב.
ב. המימצאים העתיקים בשילה, מוגדרים בהלכה כסימנים מובהקים, המעידים על עיר קדומה מימות יהושע בן נון, וכאמור, מימצאים ארכיאולוגיים הם דין תורה.
ג. מבחינת ההלכה, סימנים מן הסוג האמור, כגון, בנייה עתיקה, כמו כן ציון מקום העיר ליד מסילה ראשית המוכרת לכל, אלו סימנים מזהים מדין תורה.
♦
בית המקדש השני נבנה בעזרת בדיקות מומחים ו'ארכיאולוגים'
מצינו בתלמוד תקדים, בו נבנה המקדש על פי מימצאים ארכיאולוגיים.כך מובא במסכת זבחים (סב, א) דיון, בשאלה: כיצד ידעו עולי בבל בוני הבית השני את המקום המדויק שיש לבנות בו את ההיכל ואת המזבח, הרי הכל נהרס וחרב בחורבן הבית הראשון? מתשובת הגמרא מתברר, שדבר פשוט הוא שיש לגלות את מקומו של הבנין באמצעות חפירות בהר הבית לגילוי מקומו המדויק של ההיכל, שכן, ככל בית בעולם – כך גם ההיכל, יש לו יסודות, ואם רק יחשפו אותם - ניתן לבנות את ההיכל במקומו הקודם על פי היסודות החצובים בסלע.
עם זאת, שאלה יותר קשה היתה, איך ניתן לאתר את מקום המזבח, שכן המזבח עשוי מתערובת אדמה ואבנים ואין לו יסודות חצובים בסלע כמו הבנין?
מסתבר שאף לכך נמצא פתרון על ידי שרידי אברי הקרבנות שנותרו בחצר המקדש.
זה לשון הגמרא: "בשלמא בית - מינכרא צורתו, אלא מזבח - מנא ידעי?" ומפרש רש"י כנ"ל: באשר לבית, נשארו שרידי "יסודות החומות" – כלשונו, אך באשר למזבח מנין נודע להם מקומו? ומשיבה הגמרא: "משם [ממקום המזבח] הריחו ריח אברים!" כלומר, מאחר שעברו חמישים ושתים שנה מאז החורבן, סביר שנותרו במקום שרידים של עצמות ואברים, וניתן להביא מומחים לריח - וכך מצאו את מקומו של המזבח (גם כיום מפעילים גששים בעלי חושים מחודדים, לבדיקת מראה של עקבות שאין אדם רגיל מבחין בהם, וכן על פי חוש הריח).
נמצא, שעולי בבל הפעילו את הסברא ואת ההגיון של אנשי המקצוע שבימיהם, כדי לזהות את שרידי הבית ושרידי המזבח. באשר לערכן המדעי וההלכתי של חשיפת היסודות – שהיא חפירה ארכיאולוגית לכל דבר - לא ראו אנשי בית שני כל בעיה, וברור להם שגילוי היסודות מהווה הוכחה שאין להרהר אחריה.
בהקשר לאמור, שתי הערות:
א. אין באמור כדי לתת נאמנות לארכיאולוג שאינו שומר תורה ומצוות, שכן, מהימנותו מוטלת בספק, הן בהעדר יראת שמים וזהירות במצוות, הן בגלל בורות, והן בגלל רצון להתפרסם ושאר יצרים שארכיאולוגים רבים אינם משוחררים מהם.
ב. יש להעיר, שהסוגיא בזבחים דלעיל צריכה הסבר רחב על כל ההיבטים הנוגעים להבנת הסוגיא, הן מבחינת הפשט, הגירסאות השונות בסוגיא ועוד (ראה 'עיטורי כהנים' מאמר מיוחד בנושא, בשם - 'המקדש והנבואה'. שם הרחבנו את הדיון בסוגיא זו, ולא כאן המקום להאריך בענין זה).
♦
משקלן של הערכות מדעיות בהלכה
התייחסות ההלכה לארכיאולוגיה עלתה לאחרונה בעקבות הפולמוס המתנהל אודות הזיהוי המחודש של עשיית התכלת לציצית. בעניין זה, יצא לאור הספר חבל נחלתו, מאת הרב יעקב אפשטיין שליט"א, ובו דן המחבר (סימן א') בענין השיטות לזיהוי התכלת. הפרק הראשון עוסק בשאלת "דרכי הזיהוי למכשירי מצוה", ההסתמכות על אומדנות בכלל, והערכות מדעיות בפרט. מסקנתו (עמ' 12) היא, שלקיום מצוה בודאות יש צורך במסורת ברורה, ובהעדר מסורת כזו, הסתמכות על סימנים ואומדנות אין בה כדי להגדיר את המסקנה כוודאית, אלא "יש לשקול אותה כספק מצוה, על כל המשתמע מכך".להלן הערות אחדות למקרא דבריו שם:
המחבר מביא את הגמרא במגילה י, א. בענין זיהוי ערי חומה: "כל שתבוא לך במסורת שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון - כל המצוה הזאת נוהגת בה", ומסיק: "משמע, שזו הדרך היחידה לחדש על פיה מצות בתי ערי חומה". לאור האמור, מפקפק המחבר בכל הנסיונות לאתר ערים מוקפות חומה על פי ממצאים ארכיאולוגיים. הדבר תמוה, מנין הסיק המחבר שזו הדרך היחידה? לדבריו היה צריך להיות כתוב: "רק אם תבוא לך מסורת!" וכדומה. לא נאמר בגמרא שערי חומה נקבעות במסורת בלבד, אלא שהמסורת היא אחת מן הדרכים לזהות עיר חומה, אך אין זו הדרך היחידה. לדוגמא, העיר יריחו, שנאסר לבנותה מחדש, האם רק מסורת רצופה תקבע את מקומה?! והיה, אם נחפרה העיר וגילו את חומותיה הקדומות, והכל רואים בעיניים יסודות של חומות במעבה האדמה ושרידי עיר גדולה, האם ניתן לומר: אין זו יריחו! לא על מקום זה חל האיסור של יהושע לבנותה, והרוצה לבנות יבוא ויבנה! רק אם תבוא מסורת ותאמר: 'כי הוא זה'! רק אז מותר לבנותה.
כבר ראינו לעיל, שאנשי בית שני קבעו את מקום המקדש על פי "יסודות החומות", שכן, מימצא ארכיאולוגי הוא מימצא ברור, וכמובא לעיל מימצא ארכיאולוגי הוא הוכחה מדאורייתא. הווה אומר: יש כמה דרכים אפשריות לזהות מקום לענין הלכה, ובכגון זה אמרו חכמים: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". כמובן, שאם ניתן לזהות מקום גם על פי מסורת וגם על פי שרידים של ממש – כך ראוי, והאמת מתבררת ביתר וודאות. לפיכך, כשאמרו חז"ל שיש להסתמך על מסורת לא באו לשלול דרכים אחרות, אלא הציעו דרך נוספת להוכחה.
ראה בתשובתו של הראי"ה קוק (עזרת כהן סימן מא) ש"באמת אומדנא ברורה - דין תורה יש לו! שהוא נחשב כודאי גמור!" דברים ברורים אלו סותרים את מסקנת הרב אפשטיין הנ"ל, שאומדנא אינה אלא ספק.
בהמשך הגדיר הראי"ה ופירט את דעתו: "בדרך כלל, במקום שמתברר להדיין בכלל אמיתת הענין, לא על פי איזה פרט של אומדנא, אלא מההיקף של כמה עניינים ביחד, זהו ענין ברור".
בעניין מנורת המקדש, צירוף הראיות הרבות סביב המנורה יש בו כדי להצטרף ל"היקף כמה ענינים ביחד" המאפשרים להגיע למסקנה ולהכרעה.
♦
'מימצא ארכיאולוגי' לקביעת נחל איתן שלא נעבד
ראוי להביא דוגמא נוספת בדבר ההסתמכות על 'מימצא ארכיאולוגי' בהקשר הלכתי מובהק. ראה גמרא נדה (ח, ב) שם דנה הגמרא בענין הגדרת המושג - 'נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע' לקיום מצוות עגלה ערופה. זה לשון הגמרא: "איזוהי בתולת קרקע? - כל שמעלה רשושין [רגבי אדמה קשים] ואין עפרה תיחוח. נמצא בה חרס - בידוע שנעבדה. צונמא [סלע] - הרי זו בתולת קרקע". הנה כיצד נתנו חכמים אמצעי הבחנה לדורות, להתבונן בחרסים כדרך הארכיאולוגים, זאת, כדי לאבחן בין נחל שנעבד בעבר, לנחל שטרם נעבד.לכאורה היו צריכים חכמים לומר: אין לך נחל איתן שלא ייעבד בו, אלא אם תבוא לך מסורת מאבותיך שמקום זה לא נחרש מעולם. במקום זאת נתנו בידינו סימנים פשוטים לאבחנה כדי לקבוע שמקום זה לא נעבד, ובלבד שהמצוה תתקיים.
♦
הכרעה במשקל השקל - על פי מימצא ארכיאולוגי
דוגמא הקרובה יותר לנושא שלנו, היא הכרעת הרמב"ן בענין משקל השקל ההלכתי. הרמב"ן בשמות ל, יג; מביא את שיטת רש"י בענין משקל השקל, ודוחה את דבריו. אך כשעלה הרמב"ן לארץ ישראל שינה את דעתו לאור ממצא ארכיאולוגי שראה לנגד עיניו, וקיבל את דעת רש"י.זו לשונו (נדפס במהדורת תורת חיים בשמות שם, ובמהדורת שעוועל בסוף פרושו לתורה): "באתי לעכה [עכו] ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצידו האחד כעין מקל שקד ומצידו השני כעין צלוחית. ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים [השומרונים] וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים... וקראו מן הצד האחד - שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה... והנה נסתייעו דברי רבינו שלמה סיוע גדול". מפשטות דבריו נראה, שלאור מטבע זו הכריע למעשה כשיטת רש"י, וכן הבינו בדעתו האברבנאל (תחילת כי תשא) והחזון איש (חו"מ סי' טז ס"ק ל).
נמצא אם כן, שהרמב"ן סבר תחילה לקבל את מסורת הגאונים, כנראה משום קרבתם בזמן ובמקום לימי התנאים והאמוראים, אבל שינה את דעתו בעקבות "תגלית ארכיאולוגית" שלמטבעות בודדים. והרי ניתן היה לטעון שאלו מטבעות שנפסלו, או שלא נטבעו על דעת חכמים ושלא בהתאם להלכה (כך העיר בעל 'מדות ומשקלות של תורה' עמ' קעד). אך הרמב"ן העדיף את הסברה הפשוטה יותר מבחינה מציאותית, שזה אכן השקל המקורי.
מצינו כעין זה בענין מנורת המקדש, שצורתה מוכחת מתוך מטבע קדומה, היינו, המטבע שהטביע המלך מתתיהו אנטיגונוס. מטבע זו שימשה כמטבע עובר לסוחר, וידוע שהוטבעה על ידי מלך מבית חשמונאי אשר שימש ככהן גדול. בהכרח שהמלך הוציא מתחת ידיו מטבע עם צורת מנורה בת שבעה קנים הקיימת בתקופתו במקדש. יש בעובדה זו להוכיח שצורת המנורה שעל המטבע שיקפה את המציאות. מובן, מאליו שכאשר יש מימצאים נוספים המוכיחים כן ההוכחה הולכת ומתחזקת.
העולה מן האמור, שכאשר יש עובדה מסתברת, בצירוף סימנים ומימצאים המביאים להכרה ברורה כי כך נראו הדברים, יש בכך בסיס מספיק לקבוע הלכה, ובוודאי כשבאים לקיים מצוה.
♦
תחושת הלב של השופט על פי מימצאים שבידיו - היא שיקול מכריע בפסק הדין
מן הראוי להביא בהקשר לכך, את דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כד, א) בדבר השיקולים המביאים דיין ושופט בישראל, להרשיע אדם אף בהעדר עדים, וזאת, כשיש בידו אומדנות שונים, ומימצאים מוכיחים המביאים אותו לכלל הכרה, כי יש להרשיע אדם ולחייבו ממון בדין.הרמב"ם קובע להלכה כדלהלן: "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראייה ברורה. ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא, שהוא דן כפי מה שיודע... אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו, הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן... וכן מי שבא וטען שיש לו פיקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה... אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה [בביתו] וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת - מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים, וכן כל כיוצא בזה. שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שייראה לו שהוא דין האמת. אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? - שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן, אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".
כלומר, כשדיין בדק נתונים ועובדות שהיו לנגד עיניו, ומגיע למסקנה בהכרה ברורה שזאת האמת - אינו צריך עדים, שהרי פעמים אף העדים טועים ואולי גם משקרים. ומה שקבעה התורה לשמוע עדים במשפט, אלו לא באו אלא במקום שהדיין מסופק ואין לו כלים אחרים להכריע במשפט, אזי אמרה תורה להאמין לשני עדים למרות הספיקות.
באשר לענייני ממון קיימת דרישה מחמירה בתורה לשני עדים, ואילו בענין מצוות ואיסורים מצינו בתורה דרישה פחות דקדקנית, ולהוכחת דבר אין צריך שני עדים אלא די בעד אחד, וכלל הוא בהלכה (רמב"ם הלכות עדות יא, ז): "עד אחד נאמן באיסורין".
המעיין בגמרא בזבחים (סב, א) ייווכח, שקביעת מקום המזבח בימי בית שני נעשתה על פי עד אחד, וכלשון הרמב"ם (בית הבחירה ב, ד): "שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית". כמובא לעיל, עולי בבל השתמשו גם באמצעים אחרים שבידם, כגון, בדיקת יסודות הבנין, ריח בשר הקרבנות, ומכולם יחד הגיעו למסקנה הברורה בדבר קביעת מקומו המדויק של המזבח כנדרש.
♦
קביעת מקום המזבח על ידי דוד באמצעות מימצאים ארכיאולוגיים
לאור האמור יתבארו לנו דברי המדרש, בענין קביעת מקומם המדוייק של אגפים שונים במקדש בימי בית ראשון, כגון, מקום המזבח, מקום ההיכל ומקום כתלי העזרה, שכן, הלכה היא, שמזבח העולה צריך להיבנות על יסודות המזבח בו עקד אברהם את יצחק בהר המוריה. מעיון בדברי חז"ל עולה, שדוד המלך קבע את מקום מזבח זה באמצעות מימצאים ארכיאולוגיים. זאת, למרות שלא היתה בידיו מסורת רצופה על מקום המזבח.ככלל, באשר למקומו של המקדש בהר המוריה היה לדוד מידע קודם, זאת, מתקופת ישיבתו עם שמואל הרמתי בניות ברמה, כמובא בזבחים נד, ב; שם קבעו שניהם את מקום המקדש בכתף היבוסי, ככתוב: "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה": שואלת הגמרא: "וכי מה ענין 'נויות' אצל 'רמה'? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם... אמרי... בית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות", ומתואר שם, כיצד הביאו שמואל ודוד את ספר יהושע, ומעיון בספר הגיעו למסקנה, שהמקדש נמצא בגבול יהודה ובנימין. כמו כן קבעו שהמקדש ייבנה על כתף ההר, ככתוב: "ובין כתפיו שכן". עיין שם.
עם זאת, המקום המדוייק בו יקום המזבח וקדש הקדשים טרם נודע, זאת, כשהמזבח צריך לעמוד במקומו המדוייק.
ראה רמב"ם הלכות בית הבחירה ב, א: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר: 'זה מזבח לעולה לישראל', ובמקדש נעקד יצחק אבינו... ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק... ובו הקריב אדם הראשון קרבן".
המסורת מתקופת דוד והלאה ברורה, אך בהעדר מסורת רצופה מאדם הראשון עד דוד המלך, שאלה היא, כיצד הצליח דוד לאתר את המקום המדוייק של המזבח?
תשובה לכך מוצאים בפסיקתא רבתי פיסקא מג, שם מתואר, כיצד קבע דוד המלך את מקומם של אגפי המקדש השונים באמצעות המימצאים שנמצאו בגורן ארוונה: "מיד הלך דוד... ומצא שם את המזבח שבו הקריב אדם הראשון, ובו הקריב נח, ובו הקריב אברהם. [כיון] שמצא אותו, התחיל מודד, ואמר: מכאן ועד כאן – העזרה. מכאן ועד כאן - קדש הקדשים, כמה שכתוב: 'ויאמר דוד: זה הוא בית ה' האלהים!' ומהיכן? – 'זה מזבח לעולה לישראל' (דברי הימים א, כב). הוי, שאין הקדוש ברוך הוא מיפר רוחם של צדיקים, אלא נותן להם כל מה שהם מבקשים, לקיים מה שנאמר: 'רצון יראיו יעשה'".
מן המדרש עולה, שאת זאת בדיוק באו הפסוקים ללמדנו, שהאדם מצדו צריך להתאמץ, ומשעשה מצדו מאמץ - הקב"ה מסייע בידו להגיע למימצאים הנכונים. הביטוי – 'זה הוא בית ה' האלקים' עניינו: שדוד מראה באצבע – (כדרך כל 'זה' שבתורה. ראה במדבר רבה טו, ד: "בפרסות בהמה טמאה וטהורה נאמר ויקרא יא: 'את זה לא תאכלו' - הראהו באצבע. וכן בירח: 'החדש הזה לכם' [הראהו באצבע] וכן במנורה במדבר ח: 'וזה מעשה המנורה מקשה זהב'. כלומר: מה קשה היא לעשות! [ולפיכך הראהו באצבע]". זוהי כוונת דוד בדבריו כשהוא מורה באצבע: זה קודש הקדשים! כיצד יודע אני? כיון שזה המזבח שמצאתי וממנו מדדתי את המרחק הראוי לקדש הקדשים'.
לכאורה, מן הראוי היה, שגד החוזה, יקום ויראה לדוד את מקום המזבח, וכך את מקום העזרה, כן יראה לו את מקום קדש הקדשים? אך הלכה היא (יומא פ, א): "'אלה המצוות' - אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה!" וכפי שהביא הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ט, א: "כל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר: 'חוקת עולם לדורותיכם', ונאמר: 'לא בשמים היא', הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".
כך היא, אפוא, המצוה, לעשות כל מה שאפשר בידי אדם דווקא, כדי לזהות את מקום המקדש. לפיכך, גד החוזה היה מנוע מלהראות לדוד את מקום המזבח, והלך דוד ומצא בעצמו מסברתו, זאת, כמובא לעיל מכוח "אומדנא ברורה שהיא נחשבת כודאי גמור!"
משעה שמצא דוד את מקום המזבח, הפך המזבח לבסיס ממנו מודדים לשאר המקומות במקדש.
קביעת מקום המזבח בימי דוד אינה פשוטה, הרי ירושלים נכבשה על ידי דוד מידי היבוסי. לאור האמור יש להסביר את דברי הרמב"ם, האומר, "ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק", אם ישראל לא הגיעו אל מקום המזבח אלא לאחר כארבע מאות שנה מכניסת יהושע ארצה, איך ניתן להסביר, את הביטוי "ומסורת ביד הכל", איך עברה מסורת זו אם ישראל לא הגיעו לשם בימי יהושע והשופטים? מה עוד, שהתורה העלימה את מקום המקדש, באומרה: "המקום אשר יבחר ה'" ואפילו ישראל לא ידעו היכן המקום, עד שנתברר על ידי שמואל ודוד (ראה מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ג, מה) ואם כן, איך ניתן לומר: "ומסורת ביד הכל"? ובהכרח עלינו לומר, שגם אם מסורת זו נמסרת על ידי נוכרים – כמו ארוונה היבוסי – אף זו 'מסורת' תיקרא. ואולי לכך התכוון הרמב"ם שכתב "ביד הכל", להשמיע שגם מסורת הנמסרת מידי נכרי, המסיח לפי תומו – מסורת היא.
למעשה כך גם עולה מדברי התורה שהובאו לעיל בעניין ערשו של עוג, שהרי עדות זו נמסרה על ידי נכרים ברבת עמון, והתורה מקבלת מסורת זו כראיה גמורה.
ממילא, גם זיהוי מקומות כמו שילה או סלכה ואדרעי, זאת, על פי שמותיהם שעברו במסורת הדורות גם על ידי נוכרים, אף זו מסורת היא. בודאי שלגבי ערים מוקפות לעניין קריאת המגילה, שהיא תקנה מדרבנן, מסורת שנמשכה על ידי נוכרים אף היא מסורת, וניתן לסמוך עליה. כך על כל פנים נאמר להלכה על ידי בעל כפתור ופרח, ועתה מוצאים ביסוס לכך בדברי הרמב"ם על מקום המזבח.
לענייננו, קביעת העיר שילה כעיר חומה מימי יהושע, שהדבר אינו בנוי על מסורת של נוכרים בלבד, אלא קיימות עובדות מוצקות בשטח, לעניין קדמותה של העיר בימי יהושע, והמסורת לא באה אלא לתמוך עובדות הנראות בעינים, בוודאי שמסורת זו 'חזי לאיצטרופי' לעובדות, וכדברי הרב קוק זצ"ל: "היקף של כמה עניינים ביחד", מביא למסקנה ברורה שאכן זו העיר שילה.
לסיכום עניין זיהוי העיר שילה: השימוש במימצאים עתיקים כהוכחה לעניין מצוה והלכה, הוא דין דאורייתא, כמפורש בתורה בעניין ערשו של עוג מלך הבשן. כן מצינו בתלמוד שימוש במימצאים שונים כהוכחה לענין הלכה, ובכלל זה השענות על מימצאים ארכיאולוגיים. כך איתרו אנשי בית שני את מקום המקדש והמזבח על פי יסודות ההיכל של ימי בית ראשון והוכחות אחרות. וכך נקבעת הלכה בעניין 'נחל איתן' לקיום מצות עגלה ערופה, בודקים את המקום לפי החרסים או הסלעים המצויים בו. עוד מצינו בדברי הראשונים, שהוכיחו את משקל מחצית השקל על ידי גילוי מטבעות מימי בית שני, ועל פי מימצאים אלו קבעו דברים להלכה. וכך מובא באחרונים, ש"אומדנא ברורה - דין תורה יש לו".
ומכאן מסקנה פשוטה לגבי העיר שילה, שכן הזיהוי של העיר עולה, מתוך השרידים העתיקים הברורים לעין, ההולכים ונחשפים על ידי הארכיאולוגים, ומדובר בודאות בעיר חומה מימי יהושע, ובמינוח הארכיאולוגי: תקופת הברזל הראשונה. איזכור שם העיר בדברי תנאים ואמוראים כנזכר בתלמוד ובמדרש, וכפי שהרחיב הרב אלחנן בן נון במאמרו ממשיך את רצף המסורת אודות עיר זו. במקביל הגילוי לאחרונה של הכתובת ביוונית: 'רחם על תושבי שילה אמן' - גם אם לא יצאה מתחת ידי יהודים, היא כתובה וחקוקה על קרקע עיר זו, והכתובת מדברת בעד עצמה. בנוסף לכך המשך מסורת השם 'שילה' או 'סאילון' בידי נוכרים עד ימי בעל 'כפתור ופרח' והבאים אחריו, כל אלה מהוים זיהוי. דומה שעל כגון זה אמר ר' מתתיה, שמי שאינו קורא מגילה בט"ו, גם מול עובדות כאלו, הרי הוא בבחינת - 'הכסיל בחושך הולך'.
♦
ד. מגלגלין זכות על ידי זכאי
מעתה נתגלגלה הזכות ליד כב' להחזיר עטרה ליושנה, ולהשיב את שילה למעמדה כעיר חומה מימי יהושע בן נון.יש כאן למעשה אחריות הנוגעת לכלל ישראל - מעבר לתחומי שילה, ובמעשה ההכרזה של כב' כמרא דאתרא של העיר שילה ת"ו, על קביעתה כעיר חומה, בכך מתרבה כבודה של ארץ ישראל כולה, וכל הקוראים בארבעה עשר בעריהם - מתכבדים באנשי שילה הקוראים בחמישה עשר.
למותר להוסיף לכב' - מרא דאתרא דשילה - הקרוי על שם בן נון כובש ארץ ישראל, עד כמה חשובה העיר שילה, שהיתה עיר מרכזית בארץ ישראל בימי בית ראשון ושני, עיר בה שכן המשכן קרוב לארבע מאות שנה. שכן, במשכן שילה חילק יהושע לישראל את ארץ ישראל, והפיל גורלות לשנים עשר השבטים, ומשם יצאו שבטי ישראל השונים להתנחל בארץ ולכבוש – כל שבט, את הנחלה שנפלה בחלקו.
כבר הבאנו לעיל את דברי הירושלמי והרמב"ם שעניין ה'מוקפים' בא לקבוע את 'זכרון ארץ ישראל' כחלק מהותי של קריאת המגילה דווקא בט"ו, וכדי לחזק את בניינה של ארץ ישראל וישובה.
עתה בימינו, שארץ ישראל הולכת ונושבת בחסדי שמים מחדש, ועם זאת, יש עדיין תהיות על עתיד העם בארצו, ועל עתיד יהודה ושומרון ושאר חבלי ארץ ישראל, ולמרבה הצער קיימת אף נכונות על ידי עסקנים למיניהם למסור חבלי מולדת לידי אויב. לפיכך מצוה גדולה גם בימינו לתת לערים מוקפות חומה - כדוגמת שילה, מעמד של עיר חומה, דבר המכריז על ארץ ישראל כארץ אבותינו ואבות אבותינו, ומחזק מאד את השתרשות עם ישראל בארץ ישראל בימינו אנו.
ראוי להוסיף בעניין זה, שמצינו בדברי חז"ל, שמשום בטחונה של ארץ ישראל קידשו חכמים מקומות בארץ בקדושה דאורייתא, למרות שהיו להם ספיקות האם הקדושה תופסת, אך עשו זאת לחיזוק הארץ ולביטחונה.
עיין בשבועות טז, א; שם מתואר, ש"שני בצעים" כלומר, אגמי מים - היו בהר המשחה, הוא הר הזיתים, והמלכים בירושלים לדורותיה, בנו שכונות מוקפות חומה סביב מאגרי מים אלה, והמאגרים ישמשו את תושבי שני השכונות. השכונות הוקמו מזרחית לחומת ירושלים, ובעת הקמת החומה סביבן חיברו אותן המלכים לקדושת ירושלים. שכונות אלו היו במורד ההר, התחתונה הוקמה בימי בית ראשון, והעליונה הוקמה בימי בית שני. התחתונה, שבשיפולו של ההר נתקדשה על פי ההלכה, כלומר, במעמד מלך ונביא ואורים ותומים, ועוד. ואילו השכונה העליונה נתקדשה בימי בית שני על ידי עולי גולה - שהוסיפו על העיר ובנו היקף חומה לשכונה העליונה שנוספה על העיר. שכונה זו נתקדשה - "שלא במלך ושלא באורים ותומים", ולמה ראו לקדשה ולהכניסה לתחומי העיר אם לא יכלו למלא את התנאים הנדרשים בהלכה? ומשיבה הגמרא: "מפני שתורפה [וחולשתה] של ירושלים היא, ונוחה ירושלים ליכבש משם [לפיכך ביצרו את העיר בבניינים ובחומה דווקא שם]".
נמצא, שלמען בטחון ירושלים וארץ ישראל קידשו שכונה בירושלים מן התורה, למרות שלא נתמלאו כל התנאים לקידושה. מעתה, אם בדבר מן התורה קידשו מקום למרות הספיקות שהיו להם, על אחת כמה וכמה בדין דרבנן, היינו, קריאת המגילה ב'מוקפין', שקביעת המגילה בט"ו מטרתה לכבד את ארץ ישראל ולחזק אותה, על אחת כמה וכמה, שיש להכריז על המקום כעיר חומה מימי יהושע, גם אם יש מי שיפקפק בזיהוי זה.
בברכת שנה טובה
בראש השנה לאילנות
ובברכת שמחת פורים שלמה
בארץ ישראל הגדולה והרחבה
המחדשת נעוריה כימי עולם
ובה יבנה הבית בניין עולם
ישראל אריאל
♦ ♦ ♦