מו"צ בבית הוראה הכללי
מח"ס אהלי יעקב
שולח כלי עם משלוח מנות - האם צריך להטביל את הכלי
לכבוד ידידי, הגאון הנפלא רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, דומ"ץ רחובות ובית הוראה קראלי בבני ברק, מח"ס גם אני אודך, ושא"ס. בדבר השאלה המצויה אודות אחד שרוצה לשלוח צלחת מזכוכית וכדומה לחבירו עם ממתקים ואוכל עבור מצות משלוח מנות, האם הוא חייב או שאין לו להטביל את הכלי לפני ששולח אותו לחבירו.תשובה: הנה התשובה מתחלקת לכמה פרטים ביסודות בהלכות טבילת כלים. ומצאנו בספרי הפוסקים שנחלקו גדולי הפוסקים בזה, שיש אומרים שאין לנותן להטביל את הכלי ואם טבל את הכלי צריך המקבל לטבול אותו שנית בלי ברכה. ויש אומרים שהנותן חייב להטביל את הכלי כיון שהוא כבר משתמש עם הכלי, ואין צורך למקבל לטבול הכלי שנית. ומאחר שמצאנו שנחלקו הפוסקים בזה, חייבים לבאר בס"ד את הסוגיא כפי שנלענ"ד, כפי בקשת מע"כ שליט"א. ונקדים את עיקר הפסק, שלענ"ד אין הנותן יכול להטביל את הכלי אא"כ הוא רוצה להשתמש בו לצורך עצמו שימוש אמיתי של כלי סעודה. ואם לא עשה כן, יש להודיע להמקבל שיטבול את הכלי כמו שמקבל כל כלי חדש, וכפי שנבאר בס"ד.
♦
גדר כלי סעודה וכלי סחורה
הנה איתא בגמ' סוף מסכת עבודה זרה דף עה: שחיוב טבילת כלים נאמרו דוקא בכלי סעודה, ומצאנו בשו"ע (סעיף ד') ובעוד מקומות שכלים שבאים במגע עם אוכל שייכים לכלי סעודה. ונידון דידן לכאורה מיירי בכלי סעודה לכל הדעות, מאחר שהכלי מחזיק אוכל וברוב מקרים אוכלים ממנו או שמביאים אותו לשלחן כדי שיכולים יהיו לקחת אוכל ממנו. ובודאי כלי כזה חייב בטבילה.♦
בעלות המחייבת טבילה
והנה הובא בשו"ע (סימן ק"כ סעיף ח') שהשואל או שוכר כלי מגוי לצרכי סעודה אינו טעון טבילה. אבל אם ישראל קנה מגוי והשאיל לישראל אחר טעון טבילה, מאחר שכבר נתחייב בטבילה ביד הראשון, ע"כ. ועי' בביאור הגר"א שכתב דלא שנו בגמ' אלא בלקוחין מן הגוי, משא"כ שכורין דאינן לחלוטין, דהא לא כתיב לקוחין דנימא ה"ה שכורין, דשכירות ליומיה ממכר הוא, אלא לא חייבה תורה אלא דומיא דמעשה מדין שהיו הכלים לחלוטין ביד ישראל שלקחו אותם אחרי המלחמה שיצאו מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל. ועי' בערוך השלחן (סעיף מ"ב). ועי' בשו"ת שואל ומשיב חלק ו' (סוף סימן נ"א) שכתב דפירוש חלוטין היינו כל שבסופו לא חוזר אליו נחשב שיצא לגמרי מרשותו.ועי' בדרכי תשובה (ס"ק ס"ד) שהביא את דברי הרדב"ז, שכתב דמסתבר דגם שוכר כלי מתכות מן העכו"ם אינו יכול להשתמש בהם עד שיטבילם דקיימא לן שכירות ליומא ממכר וצריך לברך על הטבילה. ועי' שם עוד שהביא משו"ת עמודי אש שהשיג על הרדב"ז, שהוא עצמו כתב בסימן אחר בפשיטות דשואל ושוכר אין צריך טבילה, עיי"ש.
♦
בעל חנות אם יכול לטבול הכלים לפני שקונים ממנו
במקור הנידון יש לציין לדברי הט"ז (ס"ק י') בשם הבית יוסף, וז"ל: כ' ב"י ה"ה אם קנאו לסחורה א"צ טבילה, ובהגהת אשר"י מסיים בזה כיון שהוא שאול בידו, ומזה למד ב"י אם קנאו צריך טבילה וכמ"ש רמ"א בסמוך אבל באו"ה כלל (כ"ח דין פ"ז) [נ"ח דין פ"ט] כתב כיון שאם היה הישראל הא' רוצה לשמשו לסעודה אפילו עראי היה צריך לטובלו ממילא נתחייב בידו מקרי וע"כ ישראל השני השואל ממנו צריך לטובלו, ותמיה לי מאד על רמ"א שלא הביאו לא בד"מ ולא כאן. ונ"ל דיש לטובלו בלא ברכה וה"ה השואל כלים מישראל החנוני לצורך סעודה יטבלנו בלא ברכה, אלא דיש לחנוני להודיע זה למי שיקנה אותו ממנו אח"כ שלא יטבלנו שנית בברכה כנלע"ד, ע"כ דברי הט"ז. וכן כתב הש"ך (ס"ק ט"ז) בשם האו"ה ונראה שיש להטבילו בלא ברכה. ועי' עוד בפרי חדש (ס"ק כ"ב) ובערוך השלחן (סעיף מ"ה) ובפ"ת (ס"ק ט') ודרכי תשובה (ס"ק ס"ז). ויוצא לפי דבריהם שאם אחד שואל כלי מחנוני יש להטבילו בלי ברכה, ולכן כתב הט"ז שיש להחנוני להטביל את הכלים ויודיע לקונים שכבר טבל אותם, כדי שהקונה לא יברך על הטבילה, ואילו לדעת הגהות אשרי הכלים האלו פטרים מטבילה.ולמעשה, בשו"ת מנחת יצחק חלק א' (סימן מ"ד) האריך להביא כל דעות הפוסקים בזה, והסיק לענין נידון דידן דכיון דאצלו הוי כלי סחורה לא מהני הטבילה וצריך הלוקח לחזור ולהטביל את הכלים. וכך מובא בשמו בספר טבילת כלים (פרק ג' הערה כ"ה), והוסיף שם דאין לברך כיון דאפשר שהיו מחויבים בטבילה גם קודם לכן וכבר הוטבלו על ידי הראשון. ולמעשה כך כתוב בט"ז (ס"ק י') דאם ישראל שואל כלי מחנוני לצורך סעודה יטבלנו בלא ברכה אלא יש להחנוני להודיע למי שיקנה אותו ממנו אח"כ שלא יטבילנו שנית בברכה.
וכן בספר מבית לוי יורה דעה (עמוד קמ"ח) מובאת דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל דבעל החנות לא יטביל את הכלים החייבים בטבילה אלא לאחר שקנאום הלקוחות. ואם הוטבלו לפני המכירה יחזור הקונה להטביל את הכלי בלא ברכה. וכן מי שקונה כלים ליתנם למתנות ואינו מתכוין להשתמש בהם לא יטבלם קודם הנתינה, ואם הטבילם ונתנם יחזור המקבל ויטבילם בלא ברכה. וסברת הדבר היא דכל זמן שעומד לסחורה ולא לסעודה אין חיוב טבילה, ואם הטבילם יש לומר דלא עלתה הטבילה. וכך מבואר מדברי הט"ז שם דיש לומר דלא עלתה הטבילה הראשונה ולכך צריך החנוני להודיע לו על הטבילה שלא לטבול עם ברכה. ועוד מובא שם דשמע מהגר"ח קניבסקי שליט"א דאביו הסטייפלער זצ"ל נסתפק בזה ולא רצה להכריע למעשה לקולא שלא לטבול פעם נוספת.
וכתב ידידי, הגאון רבי יוסף שוב שליט"א, במאמר הנדפס בעלון להחזיק (קרית ספר) גליון 45, ששמע מהגרי"ש אלישיב והגר"א קופשיץ והגר"ש דבליצקי זצ"ל ויבלח"ט הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א שבעל חנות אין לו להטביל את הכלים לפני שמכר אותם, דעדיין לא נתחייבו בטבילה דכעת עדיין אינם כלי סעודה. וכן דעת במח"ס רבבות אפרים זצ"ל, וכן מבואר בשו"ת מנחת שלמה חלק ב' (סימן ס"ו אות כ'), ובשו"ת תשובות והנהגות חלק א' (סימן תנ"ב). וכן שמע מהגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל שאין לבעל החנות להטביל את הכלים לפני המכירה.
ועי' עוד בשו"ת משיב נבונים חלק ב' (סימן נ"ב) שהאריך בכל זה והסיק שאם כלים העומדים לסחורה נטבלו על ידי המוכר, לא עלתה ללקוח הקונה את הכלי לצרכי סעודה. ואם הלקוח הזמין את הכלים אך בפועל לא עשה מעשה קנין עדיין וטבלן המוכר, נראה דעלתה הטבילה ללקוח, דהרי מקרי קנוי כבר ללקוח וגם נחשב מיד לכלי סעודה.
וכן בשו"ת חיי הלוי חלק ד' (סימן נ"ז אות י') כתב דישראל חנוני שיש לו חנות כלים ויש לו מקוה בתוך החנות יש להחמיר שלא יטביל הישראל את הכלים עד שיקנה הקונה בקנין גמור, כיון שיש אומרים דעדיין לא חל חיוב טבילה כיון שאצל הסוחר לא נקרא כלי סעודה. אולם יש אומרים לימוד זכות כיון דכבר יש להכלי שם כלי סעודה כיון שכבר יחדו להקונה שקונהו לסעודה, וכבר אינו עומד לסחורה. ויש סוברים יותר מזה, שכיון שטובלו אע"פ שלא חל עליו חיוב טבילה, אבל לצאת מטומאתו כבר יצא, ויש סומכים בזה בקנין כסף, עיי"ש.
אכן מצאתי בספר אהלי ישרון חלק א' (הערה רי"ב) שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל פסק דמותר לבעל חנות להטביל את הכלים עם ברכה בשביל מישהו שכבר גמר דעתו לקנות הכלי דכבר נחשב כלי סעודה וצריך טבילה. וכן דעת הגר"נ קופשיץ שליט"א שבעל החנות כן יכול להטביל את הכלים לפני שמוכר אותם.
ובספר הליכות עולם להגרע"י זצ"ל חלק ז' (עמוד רס"ח) פסק שישראל שקנה כלים חדשים מגוי, על מנת להסתחר בהם, לא ישתמש בהם לעצמו אפילו ארעי בלי טבילה, ואם הטבילם, יודיע לקונה אותם שכבר נטבלו, כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה.
וכן בספר מנחת אשר על ספר במדבר (סימן ס"ח אות ד') כתב דנראה בפשטות דמהני הטבילה אף שאינו מצוה ועושה, דבעצם כלי סעודה הם אלה שהסוחר בהם פטור מלהטבילם אך מ"מ מהני הטבילה. אלא שלכתחילה אין לו לעשות כן, כיון שהוא מבטל ברכה מצוה. ולפי זה אם מברך על כלי משלו שוב מותר לו אף להטביל כלים אלה.
אח"כ ראיתי עוד בשו"ת משנה הלכות חלק מ"ת יורה דעה (סימן ל"א) שכתב דפשיטא היא דאין צריך טבילה כיון שהכלי נטבלה לאחר שיצתה מטומאת גוי ליד ישראל ואף שהישראל הראשון היה פטור מלטבול, ובאמת אפילו אם נפל הכלי בעצמו בלי כוונה לתוך המקוה אפילו אצל מומר סגי ליה בהכי.
ובשו"ת ויען דוד חלק ו' (סימן קי"ד) הוסיף בזה דהא דפשיטא לספר מקור חיים שהבאנו בסמוך, ובספר טבילת כלים דלא מהני טבילה לפני המכירה, עדיין צריך תלמוד, דאף דלא מהני טבילה כשעדיין הם ברשות העכו"ם, שאני התם דכל שעה ושעה חזרה טומאתו עליהם, אך כשכבר בא לרשות ישראל וטבלם, אפילו כשעדיין לא חל החיוב, הרי מ"מ נטבלו אחר שבאו לרשותו של ישראל, ובשו"ת מנחת יצחק שם הביא מהחתם סופר דבזה באמת לא מהני הטבילה, אך האבני נזר (סימן ק"ז) הסיק דכן מהני.
ושוב מצא בשו"ת להורות נתן חלק ט' יורה דעה (סימן כ"ח אות י"ד-ט"ו) שהעיר על המנחת יצחק דאין ראיה מהחתם סופר לנידון דידן, דשאני התם שהשואל לעולם לא יגיע לידי חיוב, ומשום הכי לא מהני טבילתו, משא"כ בנידון דידן שיגיע לידי חיוב אם המוכר יחליט להשאיר אותם לעצמו, ועל כן פסק להלכה דאף המוכר יכול להטבילן. אך בגוף דברי החתם סופר מיירי בכלים שעומדים לסחורה ומוכח מדבריו שאחר שהטבילן השואל, צריך הקונה להטבילן עוד הפעם ואם איתא דמהני טבילתו של השואל, וכי בהמטביל תליא מילתא, ושמע מינה דס"ל דלא מהני טבילה, וקשה להקל כנגד החתם סופר.
ואח"כ ראיתי בקונ' ברכת יעקב להגר"י בלוי זצ"ל (עמוד קנ"ד) שהביא את דברי החתם סופר והמנחת יצחק, וכתב דלכאורה אפשר לחלק בחנוני המוכר במקום שרובו ישראל, דאמרינן בודאי ימכרנו לישראל, והוי מעתה ככלי סעודה וחייב טבילה, וכ"ש שמועיל לו טבילה. משא"כ בעסק שמוכר במקום רוב עכו"ם שלא יבא לידי חיוב טבילה ובזה יש מקום לומר שאינו חייב, וממילא גם אינו מועיל להטבילו.
וקצת הוכחה לחילוק זה מהא (סעיף ט') לגבי משכון של גוי ביד ישראל, שאם ידוע לו שדעת הגוי לשקע המשכון חייב בטבילה, ומשמע גם בברכה, וגם לבסוף כשיוחלט המשכון באופן ברור, לא יהא חייב טבילת אחרת, ואע"פ שבשעת טבילה לא היה הכלי בבעלות ישראל ממש, שמסתבר שאם ירצה הגוי לחזור ולפדות המשכון אע"פ שגילה דעתו בתחילה שלא לפדותו, ופשוט שבידיעה לבד אין המשכון נקנה לישראל המלוה. וע"כ צריך לומר דמכיון שבודאי יבא לרשות ישראל ככלי סעודה, גם קודם שבא ממש לרשות ישראל, יש בו כבר חיוב טבילה.
♦
נותן כלי למתנה אם יכול לטבול אותו לפני כן
בספר מקור חיים (סימן י"ד עמוד 40) דן בשאלה זו, וכתב דאצל הנותן לא חשיב הגיע לידי חיוב טבילה, שהרי הקונה כלי שלא לצורך סעודה אלא לצורך קלפים או לצורך סחורה, אינו צריך טבילה, וכך מבואר בסעיף ח'. ואף שדעת האו"ה, מובאת בט"ז וש"ך שם, שצריך טבילה בלא ברכה, הרי הפרי חדש וחכמת אדם השיגו עליו. ועוד נראה דאף האו"ה לא כיוון אלא כשהראשון קנה לחתוך קלפים לעצמו, אך כשקנאו כדי ליתנו מתנה, אף האו"ה יודה שלא נקרא נתחייב ביד הראשון.ועוד כתב שם דאם הנותן או מישהו אחר יזכה את הכלי עבור המקבל מתנה כבר חלה על הכלי חובת טבילה. וכך מובא בספר טבילת כלים (פרק ח' הערה ט'), אך הביא שם מהגרשז"א זצ"ל דאפילו אם יזכהו לחברו לא מהני, דיש לחשוש שכבר יש לו כלי כזה או שמא ירצה בסוג אחר ויחזור וימכרנו לאחר, וכיון שכן נמצא דעדיין לא חל על זה שם כלי סעודה, וממילא אין יכול הנותן להטבילו לפני נתינתו.
ועי' בשו"ת תשובות והנהגות חלק א' (סימן תנ"ב) שנשאל בענין נתינה לחברו כוס במתנה וטובל הכוס קודם האם מועיל, לכאורה נראה דהטבילה לא מועילה, וממילא אני נבוך כיצד אפשר לתת מתנה כמו כוס לחופשי הלא מכשילים אותו שמשתמשים בכלים בלא טבילה, ואסור משום לפני עור. והעצה הנכונה בכה"ג שיקננו למקבל מתנה בזכייה על ידי אחר, או שהנותן מתנה יטביל את הכלי וישתמש בהכלי ואז יתן לו במתנה, ואז שפיר הוי כלי סעודה דנקנו מעכו"ם עבורו להשתמש בסעודה וטובל בברכה, ומיהו צריך להסיר התויות שרשום עליו שם הפירמא לפני הטבילה. ועוד לעת הצורך גם יש לצדד דמה שקונה עבור חבירו מעיקרא לשימוש חבירו לסעודה חשיב נמי כלי סעודה, וצ"ב.
ועוד אם יש לו ספק אם הוא ישתמש בהכוס או שישתמש בו רק לחזותא בעלמא לעטר ולהוסיף בקניניו בכלי כסף וזהב, או אם יש צד שהמקבל ירצה למוכרו ולהחליפו, אף דאפשר שישתמש בו לא דמי למכשיל עור שאסור רק היכא שמכשילו בודאי כמבואר באו"ח סימן קס"ג בביאור הלכה, ואין בזה איסור, ולכן כה"ג שיש בדבר ספק אם יעבור איסור מותר לו לתלות שלא ישתמש בו ולתת במתנה, ועל סמך זה נהגו להקל לתת מתנות דכלי כסף וזהב כיון שאין זה ודאי שישתמש בו, ועי' בריטב"א מסכת עבודה זרה ט"ו: שמיקל כשיש איזה ספק אם מכשילו שאין בזה לפני עור, עכ"ד.
והשיב לי בתשובה הגר"א נבנצל שליט"א דאם הטביל את הכלי שנתן במתנה מועיל בדיעבד, ולא צריך שום טבילה שנית. וכן השיב לי בתשובה בעל המשנת יוסף שליט"א דאם כבר טבל לתת במתנה לחבר אין להטבילו שוב, מאחר דהדין הוא על החפצא שיהיה הכלי טבול.
ודעת הגר"י בעלסקי זצ"ל שאחד שרוצה לתת כלי למתנה לאחר שאין להטביל אותו לפני שהוא נותן לו, כיון שהוא נותן את הכלי לצורך מתנה ולא לצורך סעודה. (נמסר לידי על ידי הרה"ג משה דוד ליבוביץ שליט"א). ועי' עוד בשו"ת משיב נבונים חלק ב' (סימן נ"ב) שהסתפק אם מי שקנה כלי למתנה יכול להטביל את הכלי בשביל המקבל.
אמנם מובא בכמה ספרים בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל דבדיעבד אם נותן המתנה כבר את הטביל הכלים, יש חילוק בין כלי זכוכית, שחייבים רק מדרבנן, ומשום הכי עלתה לה הטבילה, לכלי מתכת, שחייבים מדאורייתא, שצריך לחזור ולהטבילם. ובספר הבית בכשרותו, בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א בריש הספר בשם החזון איש דבכה"ג אין חילוק בין כלים שמחייבים מדאורייתא לבין כלים שמחייבים מדרבנן ובכולם צריך לחזור ולטובלם, ומ"מ ודאי שאין לברך על טבילה זו, עכ"ד.
ויש לציין דבר חשוב ופשוט, שלכל הדעות ודאי צריכים להודיע למקבל שכבר הטבילו את הכלי כדי שלא יגרום שאלות בענייני ברכה שאינה צריכה. אכן השיב לי בתשובה בעל האבני ישפה זצ"ל, וז"ל בדבר השאלה שאחד נתן מתנה לחבירו ולפני הנתינה הוא טבל את הכלי, אם מועילה טבילה זו או לא. כיון שהנותן קנה המתנה והיא שלו, ודאי שהוא רשאי להטביל אותה שהרי המתנה היא ברשותו. ויותר מזה לפי מה שפסק השו"ע יו"ד סי' ק"כ סע' ט"ו שגוי שטבל כלים עלתה לו הטבילה, הרי מוכח שלא צריך שום כוונה לטבילה. וכן כתב שם הש"ך (ס"ק כ"ח) שאפילו מי שסובר שנדה צריכה כוונה בטבילה, ע' יו"ד סוף סי' קצ"ח, אבל כאן שזו גזירת הכתוב לא צריך שום כוונה. ולכן כיון שהנותן טבל הכלים ודאי שעלתה לו. ובשו"ת ויען דוד שם פסק דכלים הנתונים במתנה וכבר הטבילו אותם פטורים שוב מטבילה שניה. אולם דעת הגר"נ קופשיץ שליט"א שמותר לכתחילה למי שנותן מתנה להטביל את הכלי קודם.
♦
קניית כלים עבור ילדיו קודם נישואיהם
ולענין מי שקונה כלים לבתו שעומדת להתחתן בקרוב, האם נתחייב אצלו הכלים בטבילה והוא יכול להטבילם, או שמא נחשב כעומד לסחורה שלא נתחייב בטבילה. ועי' בספר באר חנוך הל' או"ה (פרק נ"ד שאלה י') שפסק דבכה"ג שאין כוונתו לתת מתנה כהוקרה, אלא מטרתו שיהיו לבתו כלים, הנצרכים לה, כדי לבשל אחר הנשואין, ודאי שאינו נחשב כעומד לסחורה אלא הוי כעוזר לבתו לקנות דברים הנצרכים לה, ונחשב הוא במקום בתו וחייב בטבילה. ולרווחא דמילתא יש להקנות לה את הכלים על ידי אחר לפני זה, ואח"כ לטבלם.ועוד ראיתי בשו"ת ויען דוד חלק ו' (סימן קי"ד) שנשאל אודות מקרה המצוי אצל הרבה הורים שקונים לבנם ולבתם כלים לכבוד שבת וכדומה וכגון אחרי החתונה, והם את טובלים הכלים בחנות קודם שנותנים להם את הכלים, וכעת הילדים רוצים לדעת אם צריכים לחזור ולהטביל את הכלים, שכרוך בטירחא יתירא. והשיב שם דהנה כלים שעומדים לסחורה פטורים מן הטבילה, מפני שאינם אצלו ככלי סעודה, ולא מפני שהכלים עומדים ברשות אחר, שזה לא מעלה או מוריד. ומה שבעלי בתים קונים כלים לפעמים עבור הילדים וכדומה, בודאי נחשבין ככלי סעודה, ועוד יש לומר דכל סעודה של משפחתו לכלי סעודה ייחשב, ובפרט של הסומכין על שלחנו, דכיון שאוכלים מפתו הרי בכלל סעודה הוי, וגם דלא ימלט שיאכל בהם הוא. ולכן פשוט שבנידון דידן אפשר להקל, ובפרט בכלים של פורצעליי"ן שכל חיובן בטבילה עומד בספק.
♦
אם הועילה טבילת המוכר או נותן המתנה
והנה יש לעיין בנידון דידן אם בעל החנות הטביל כלי לפני שמכר אותו לישראל או אם נותן המתנה הטביל כלי לפני שהביא אותו למקבל, האם עלתה להם הטבילה בדיעבד לפי הדעות שנקטו שאין חיוב חל עליהם להטביל את הכלים, או שלא עלתה הטבילה, וצריך טבילה שנית מספק ובלי ברכה.וכבר הזכרנו לעיל בכמה אופנים את דעות כמה מן הפוסקים שכתבו להדיא דאף לפי הדעות שהמוכר פטור מטבילה מ"מ נחשב הכלי כטבול, כיון שמ"מ הועילה טבילתו. ונוסיף עוד לברר את הנדון בזה.
ויש לצדד לומר דנהי דאין חל "חיוב" על המוכר להטביל את הכלים שעומדים למכירה או שעומדים לתת במתנה, מ"מ אם קדם המוכר או נותן המתנה ועבר והטביל את הכלי, לכאורה כן מועילה הטבילה, כי הרי במציאות הכלי יצא מרשות הגוי לרשות הישראל, ועבר הכלי מטומאת הגוי לקדושת ישראל. ולכאורה שפיר מהני הטבילה.
אולם מצאנו בחידושי חתם סופר שהקשה על דברי הט"ז (ס"ק י') שכתב שאצל השני לא יטבול את הכלי עם ברכה, והקשה עליו מדוע לא יברך על הטבילה הנוספת הרי ודאי הכלי בר חיוב טבילה. ונראה מדברי החתם סופר שלא מהני טבילה הראשונה, וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק חלק ח' (סימן ע').
מיהו ראיתי בשו"ת להורות נתן חלק ח' (סימן כ"ח אות י"ד-ט"ו) שדחה את דברי המנחת יצחק, וביאר שיש לחלק בין טבילת המוכר לטבילת השואל מחנוני, דהשואל לא מהני טבילתו משום שאין בידו לשקעו אצלו כלי סעודה, אבל המוכר יש בידו לשוקעו וממילא שפיר מועילה טבילתו.
אולם אח"כ ראיתי בקובץ שערי הוראה להגרש"א שטרן שליט"א חלק כ' (עמוד קמ"ג) שהביא את דברי הלהורות נתן וכתב לחלוק על החילוק הנ"ל, שאין נפק"מ מי טבל את הכלי מאחר דאזלינן בתר טעמא, דהרי הכלי יצא מרשות גוי לרשות ישראל, ומהיכי תיתי שלא תועיל הטבילה בכל מקרה. ולענין דינא פסק שראוי לחוש לדברי החתם סופר ולחזור ולהטביל אותו שנית בלא ברכה.
♦
המקבל משלוח מנות אם מותר לאכול מהכלי שאינו טבול
ידוע מה שכתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א (סימן ה' אות קל"ו) וז"ל: דע דהקונה כלי עם משקה אין צריך לשפוך המשקה ולהטבילו דשב ואל תעשה הוי ולא נקרא שימוש. אולם עי' בשו"ת מנחת שלמה חלק ב' (סימן ס"ו אות י') שכתב דנחשב שימוש הכלי, אך התיר מטעם אחר שכתב דלענין קופסאות שימורים דאף דלאכול מהכלי ודאי חשיב כהשתמשות, מ"מ נראה דמותר לאכול ממנו בלי טבילה מתרי טעמי - א' קופסא סגורה ומסוגרת אשר הדבר הסתום הוא לא כעין פקק כיון דכמו שהיא סגורה אינה ראויה לשום שימוש, לכן כמו שאסור לפתוח כלי סתום בשבת אם כוונתו להשתמש אח"כ כלי משום טעמא דחשיב כעושה כלי בשבת, ה"ה מי דחשיב בנידון דידן כנעשה כלי על ידי ישראל ופטור לגמרי מטבילה, אולם אין להקל מפני שאין זה כל כך ברור. ב' כיון שאין מחייבין להוציא מיד את המאכל מהכלי של נכרי מסתבר דה"ה נמי שמותר לאכול מהקופסא, שהרי אינו מכוין שישאר אצלו כלי סעודה שהרי מיד כשיגמור לאכול יזרקנה לאשפה, ממילא מותר שפיר לאכול ממנה שהרי גם החזקת המאכל כל הזמן בתוך הכלי גם כן חשיב השתמשות ואפילו הכי שרי מפני שלא חייבו חכמים להוציא מיד את המאכל וה"ה נמי דשרי להוציא דרך אכילה. אבל לעשות מעשה ולהעמידו על האש נראה דאם עדיין היא סגורה שרי, אבל לפתוח ולהעמיד על האש הדעת נוטה לאסור ורק מפני טעם הראשון מסופקני ואינו יודע להכריע, עכ"ד. וכעין זה מובא בשמו בספר שש"כ (פרק ט' הערה מ"ב), וכן עי' בתיקונים ומלואים שם.ועי' בשו"ת חלקת יעקב יורה דעה (סימן מ"ג) שנשאל בענין כלים אלו אי בעי טבילה, והביא ראיה דלא בעי טבילה מאם ישראל קנה כלי מעכו"ם וישתמש בו למלאותו בדברי מאכל ולמכרו אח"כ לעכו"ם, אינו מחויב לטבול הכלי, דזה לא הוי כלי סעודה אע"ג שמשתמש בהכלי למאכל דבשימוש זה לא מקרי כלי סעודה רק כלי אוצר, רק להקונה מקרי כלי סעודה, כיון דלקונה משמש הכלי לסעודה. ולכן בנידון דידן גם הקונה אינו מחויב וכאמור, דאין רוצה לקנותה ומשליך אותה אח"כ לאשפה, הוי כקונה כלי מעכו"ם ומלאו במאכל ומכר המאכל לאחר ומפקיר הכלי להשליכה לאשפה, דשניהם פטורין מלטבול הכלי, כמבואר בסעיף ח', וה"ה הכא.
ובהערה שם מובא לעיין בט"ז וש"ך שם סעיף ח' שחששו לשיטת האו"ה דמקרי נתחייב ביד ישראל וחייב בטבילה אם השני משתמש בו לצורך סעודה. אכן בנידון דידן אפשר לומר כמו שפשיטא לאאמו"ר זצ"ל, דבנידון דידן אינו חייב לטבול דלא מקרי כלי סעודה עבורו רק כלי אוצר, אם כן גם השני שמשתמש בו רק ככלי אוצר, לא מיבעי אם לאחר שפותח הקופסא הוא מוציא האוכל וזורק תיכף את הקופסא, אלא אפילו אם שומר חלק מהאוכל בתוך הקופסא או בקבוק וכדומה גם כן הוי ליה רק תשמיש אוצר כיון שאינו מתקן את האוכל בתוך הקופסא כמו קדירות, וגם אינו אוכל מתוך הקופסא כמו צלחות לא מקרי כלי סעודה כמו אצל הראשון, עכ"ד התשובה וההערות.
ועי' בשו"ת שרידי אש יורה דעה סימן כ"ט שנשאל בזה והשיב כמה דברים - א' בקופסאות כאלו אחרי שימושם זורקים אותם לפח ומסתמא אין דעת הקונה לקנות אותם אלא משתמש בהם דרך שאלה ולא דרך קניה. ב' ועוד סברא הביא דבמקום שאין שום תועלת להטבילה, כגון שמשליכים אותם אח"כ, אין שום תועלת וצורך להוציא אותם מידי טומאתם. ג' ועוד הוסיף דבעל נפש יחמיר על עמו ויתכוון שלא לקנות את הקופסאות, ואז הוא יוצא לכל הדעות. ד' ובסוף דבריו הביא שם דמצא כן בשו"ת חלקת יעקב. ועוד, דהגאון ר' מרדכי גיפטר זצ"ל כתב לו שהמהרי"ל דיסקין כבר התיר בלי טבילה, ושמח שכיון לדעתו.
ועי' בשו"ת מנחת יצחק ליקוטי תשובות (סימן ס"ח) שהביא גם כן דברי המהרי"ל דיסקין, ומה שהביא בספר שערים מצויינים בהלכה (סימן ל"ז אות ח') בשם המהרי"ל דיסקין ראיה להקל, דהרי הכלי בטל אגב המאכל, וכדתניא במסכת עירובין (דף כ"ז:) לגבי מעשר שני, דלוקחים יין על גב קנקנו, כלומר אע"ג דעיקר מצות מעשר שני לקנות בזה הממון גם את הקנקן, מפני שבטיל עמו, והכא נמי לענין טבילה. ועל זה סומכין למעשה להורות כן, וכך מובא בעוד כמה מורי הוראה להורות כן.
וגם המנחת יצחק הביא עוד סברא לצרף להקל מספר שו"ת גידולי טהרה (סימן י"ז) שכתב לענין היורות שמבשלים בהם היין שרף שמקילין להשתמש בהם בלי טבילה דאפשר לפי שאומרים האומנים שאם משהין היין שרף בכלים אלו הוא מתקלקל, אם כן לא הוי כלי תשמיש, ואע"ג דבסעיף ח' הרמ"א פסק דאפילו תשמיש ארעי אסור לעשות בלא טבילה, היינו היכא דראוי עכ"פ לתשמיש קבע, אבל הכא אינו ראוי להשתמש בו שימוש קבע.
ולכן נוהגים העולם להקל בלא טבילה. ועוד יש לומר לגבי הקופסאות הרי קודם שנפתחו לא הוי כלי, דע"כ לכמה פוסקים אסור לפתחם בשבת משום עשיית כלים, ואז כשפתחו אותן ונעשו כלי שימוש הרי הוא כבר ברשות ישראל, ואין צריך טבילה, עכ"ד.
ועי' בקונטרס קיצור הלכות טבילת כלים (סעיף י"ח) שהביא דדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל היא דכלים שמגיעים מחו"ל עם אוכל והכלים הם מייצור של גויים, יש להקל ולהמשיך להחזיק בהם את האוכל עד גמר השימוש, והוא הדין במי שעושה קידוש ונשאר אצלו קצת יין שמותר להחזיר אותו לתוך הבקבוק שזה עדיין נחשב ככלי האחסון האוכל הקודם, ומיהו מי שמרוקן את האוכל מהם מיד אחרי פתיחתם וטובלם תבוא עליו ברכה, והוסיף דקופסאות שימורים שהכיסוי מחובר להכלי וצריך לחתוך את הפח כדי לפותחם, אם הפתיחה נעשית על ידי יהודי, יש להטבילם בלא ברכה.
ועי' בשו"ת תשובות והנהגות חלק א' (סימן תמ"ז) שהביא דכבר דנו אחרונים בזה להקל, אף שהחזון איש זצ"ל מטו משמו שהחמיר כשקנה כלי מתכת להוריק המשקה או מאכל ולטבול הכלי קודם שהשתמש עם הכלי. אולם יש לומר דכלי זה אינו נחשב ככלי שימוש אלא ככלי אוצר שמחזיק מה שבתוכו וכשגומרו זורקו, מיהו נראה דיש לכל אחד להחמיר בכלי מתכת ולטבול הכלי קודם שימושו, כיון דיש צד דיחזור למלאות הכלי להשתמש בו שוב, והחזון איש היה מחמיר אפילו אם לא חוזרים וממלאים אותו. ובסוף הכריע לדינא דאף שיש צדדין להקל בנס קפה לאחר שפתח לא להוריקו, בכלי מתכת נראה דיש להחמיר, ובכלי זכוכית החיוב טבילה דרבנן כיון דיש צדדין להקל יש למקל על מי לסמוך.
אכן בספר ארחות שבת (פרק י"ב הערה ו') הביא הנידון הנ"ל ותמצית דשורש הספק הוא אם קופסאות אטומות נחשבים ככלי משום שמשמשים ככלי אחסון, ואין גריעותא בזה שהיא אטומה וחייבת בטבילה, או שמא כיון דהקופסא אטומה ואי אפשר להגיע לאוכל לפני שפותחים אין בו שם כלי כעת, ופטור מטבילה.
והנה החזון איש באו"ח (סימן נ"א ס"ק י"א) כתב דכל כלי שאטום מכל צד אינו כלי, ולפי זה אין צורך להטביל את הכלי בכלל אחר שפתח הישראל. אך בספר טבילת כלים (פרק ד' הערה כ') מביא שהגר"ח קניבסקי שליט"א אמר בשם החזון איש דלאחר שפתח את הקופסאות שעשוי מנכרים צריך להוציא מתוכה את כל תכולתה, ולכן הצריך טבילה לחומרא, וצ"ע. ועיי"ש יתר אריכות בדעת החזון איש.
ועוד מצאתי בספר ישא יוסף חלק ב' (סימן כ"א) שדן בשאלה הזו, והביא שם את דעת המהרי"ל דיסקין, ושוב הסתפק במי שלקח מצנצנת של קפה ורצה להחזיר לתוכו האם נחשב כשימוש שמחייב טבילה, והביא דעת הגרשז"א בשש"כ שבעצם זה רק המשך מצב הקודם, וממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הבין כי מכיון דרוב התוצרת לא הוצאה מהכלי עדיין חשיב שימושו כשב ואל תעשה. ועוד הביא שו"ת פרי השדה חלק ג' (סימן ק"ט) שכתב דאין צריך להוריק את המשקה משום דהקונה לא ניחא ליה לקנות את הכלי כדי שלא יעשה איסור של טבילת כלים.
ובשו"ת חיי הלוי חלק ד' (סימן נ"ו אות ט') הביא עוד סברא להקל שלא לטבול כלים שמעלין על השולחן ואין שותים מהם אלא רק שופכים לתוך כוסות וכדומה, משום שהסוחר לא נתחייב לטבול הכלי שוב אין לנו חיוב לערות המאכל ממנו, ובאמת יש להחמיר גם בזה שלא להשתמש בהם בלא טבילה, ולמעשה העולם אין מחמירין להוריק את המאכלים והמשקים מכלים.
וכן כתב עוד בספרו שו"ת חיי הלוי חלק ה' (סימן ס"ו אות ו') דנראה שיש לכוין מתחילה כשקונה את הבקבוק שאינו רוצה לזכות בגוף הכלי, ונראה דגם מותר להחזיר מהנשאר כגון ביין של קידוש וכדומה, ואפילו נשאר הבקבוק על כמה שבועות רק שלא יוסיף משאר אוכלים ומשקים.
ובספר חוט שני חלק א' הל' שבת (עמוד ר"כ) כתב שקופסאות שימורים שסתומים מכל צד וישראל פתח את הקופסא למאי דקיימא לן מהחזון איש או"ח (סימן נ"א ס"ק י"א) שכלי סתום מכל צד לא נחשב לכלי, אם כן מיקרי עשיתן על ידי ישראל ואינם טעונים טבילה. וראה עוד בשו"ת משנה הלכות חלק ד' (סימן ק"ז).
♦
חנות שמוכרת משלוח מנות מוכנים אם בעל החנות צריך לטבול הכלי לפני שממלא אותם
והנה לכאורה אין מקום לחלק במה שהקילו האחרונים בנידון דידן לאכול ישר מהכלי לפני שטובלים אותו כיון שלא נחשב כשימוש מהכלי. ויותר מזה, אין לומר דשאני הכא שהוא רוצה להשתמש בו לתמיד לכלי סעודה, ואילו לגבי הבקבוק בדרך כלל זורקים אותו לפח, ואילו כעת הוא החליט להשתמש עמו שימוש שנית, כי הרי כל מה שהחמירו הפוסקים לעשות כן הוא מאחר שכעת הוא משתמש עם הכלי שימוש חדש שמוגדר כ"שימוש" לכל הדעות, ממילא חייב כעת בטבילה. ואין נראה לחלק דשם לגבי משלוח מנות יותר חמור מהבקבוק, ופשוט.ואח"כ ראיתי בספר טבילת כלים (פרק ד' סעיף י"ד) שכתב לגבי ישראל שקונה בקבוקים וקופסאות וכדומה כדי למלאות אותם עם מאכל ומשתה ולמוכרם, שאינו חייב בטבילה לפני שממלא אותם. ובהערה שם הביא דבשו"ת חלקת יעקב חלק ב' (סימן נ"ז) כתב דאע"ג שמשתמש בכלי בדברי מאכל, בשימוש זה לא מיקרי כלי סעודה רק כלי אוצר ורק לקונה מקרי כלי סעודה אולם אף הוא פטור מלטובלן. ועוד מובא שם דמצא בשו"ת טוב טעם ודעת דבקונה כלי לעשות בו מאכל למכרו לאחרים ובפרט לנכרים, דלדידיה לא נחשב אוכל נפש, רק כענין סחורה, ואף שסיים דברובן ישראל יש להחמיר לטבול בלא ברכה דהוי עשייתן בשביל ישראל, מ"מ הדרכי תשובה בס"ק ע' ופ"ח הביא סברא זו מהרבה פוסקים לסמוך על זה.
ועוד עי' בשו"ת חלקת יעקב חלק ב' (סימן נ"ז) שכתב דהקופסאות שאין להם מכסה מיוחד שקודם שממלאים אותם עם מאכל אין ראוי להשתמש משום שהם חדים למעלה וסוגרים אותם בבית חרושת ישראל, בלאו הכי אינם צריכים טבילה אף אצל הקונים משום דבסגירתם בבית חרושת ישראל זהו גמר מלאכתן ברשות ישראל ואין חייבים בטבילה.
ואף שמצאנו בספר ישא יוסף יורה דעה (סימן כ"א) שהביא מהגרי"ש אלישיב זצ"ל דבכה"ג ראוי שידפיס תויות שכתוב עליהם שהבקבוקים לא טבולים אם אין חשש שיגרום להפסד ממון לבעל הבית, מ"מ הוא לא חייב אותו להטביל את הכלי לפני כן וכמו שהבאתי שיטתו כאן.
וכן ראיתי בקובץ היכלא חלק ה' מאמר מבמח"ס ארחות שבת שליט"א שדן לגבי בעלי חנות ששמים אוכל בתוך הכלי, האם הם חייבים בטבילה כיון שמניחים אוכל על הכלי, או מאחר דחשיב אצלם ככלי העומד לסחורה ולא לאכילה אין להם להטביל אותם. והקדים דבאמת יש לשאול לגבי כל מפעל או חנות שממלא כלי עם אוכל, האם מה שממלאים אוכל בתוך הכלי חשיב כשימוש בכלי וטעון טבילה, כדין כל אדם שמאחסן אוכל בתוך הכלי, או שמא כיון שאין מטרת אחסון לאוכל אלא מטרתו היא למכירה אולי אין צריך טבילה, וכך דנו האחרונים כמו שהזכרנו לעיל. ועוד דן דאולי בכה"ג בעל החנות כן צריך להטביל את הכלי כי הוא עושה קום ועשה במעשה שהוא ממלא את הכלי, או שמא יש לדון שבעל החנות רק משתמש עם הכלי כדי להעביר את האוכל לקונה דרך סחורה, ואין זה נחשב ככלי שעומד לשימוש אכילה וממילא פטור. וצ"ע.
אך לפי מסקנת מקצת הפוסקים נראה שמאוד מסתבר שבעל החנות לא צריך להטביל את הכלי אף שהוא ממלא אותו עם ממתקים ואוכל וכדומה כמ"ש לעיל.
♦
הכרעת גדולי הפוסקים בנידון משלוח מנות
ולענין נדון דידן שנותן כלי המחויב בטבילה עם אוכל למשלוח מנות אם בעינן טבילה לפני שמניחים האוכל עליו, נראה דאין להטביל את הכלי קודם הנתינה, ככל מתנה, אף דהכא מניחים אוכל על הצלחות וכדומה, אלא יש להדר ולכתוב על הכלי דכלי זה צריך טבילה אם רוצים להשתמש בהם בעתיד.ונביא את עיקר הכרעות הפוסקים שדיברו במפורש על ענין זה:
עי' בקונטרס קיצור הלכות טבילת כלים (סעיף ע"א) שהביא את דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל דמי שקונה כלי על מנת למלאות אותו בדברים ולשלוח את הכלי עם האוכל למשלוח מנות, אין המשלח צריך להטבילו אלא המקבל. וכן בספר משנת איש חלק א' (אות י"ד) הביא שנשאל הגריש"א זצ"ל אם אחד שולח משלוח מנות ומניח אוכל על גבי כלי האם זה נחשב כהשתמשות בכלי שאינו טבול, והשיב וז"ל: זה לא נקרא השתמשות, רק דרך העברה, עכ"ל. וכן השיב לי הגר"א נבנצל שליט"א דאין צריך טבילה.
וידידי, הגאון רבי יוסף שוב שליט"א, כתב מאמר נרחב בזה (מודפס בעלון להחזיק גליון 45), וכתב ששמע מהגאון רבי עזריאל אוירבאך שליט"א והגאון רבי אפרים גרינבלט זצ"ל דהנותן מתנה לחבירו כלי הטעון טבילה ורוצה לשלחו כשבתוכו מאכל, אע"פ כן שלא יטביל את הכלי מקודם, דאין זה נחשב עדיין ככלי סעודה. וזה דומה לבעל בית חרושת יהודי שקונה כלים מגוי כדי למלאם בדברי מאכל ולמוכרם כך דאינו חייב להטבילם מקודם. והביא עוד שכן שמע מהגאון רבי אברהם קופשיץ זצ"ל דאין צריך להטביל את הכלי אא"כ מזכה את הכלי למקבל, דא"כ אפשר להטביל את הכלי בברכה. ועוד שמע מהגאון רבי שריה דבליצקי זצ"ל דהנותן כלי לחבירו וממלא אותו בממתקים וכדומה אינו צריך להטביל את הכלי מקודם, דזה דומה לישראל שקונה מגוי בקבוקים או צנצנות כדי למלאותם בדברי מאכל ולמוכרם כך, דאינו חייב להטבילם. וסיים דעדיין צ"ע בזה.
אבל בספר קובץ הלכות הלכות פורים (עמוד ר"ג) פסקי הגר"ש קמנצקי הכריע לגבי מי שקנה כלי חדש בכדי להניח בו המנות ולשלחו לחבירו בפורים, שלמעשה יש לו להטביל את הכלי בברכה. וטעמו משום שלא הסכים לסברת המקלין שאם קונים כלים על דעת לתת לחבירו שנחשב ככלי סחורה. ואדרבה, דוקא בכלי חנווני, שקנייתו אינה מתייחסת לעצמו כלל, אלא הוא כל כולו קנייה בשביל אחרים, ומתנהג בהם כאילו אינו שלו כלל, בזה דעתו קובעת דמקרי "כלי סחורה" ולא כלי סעודה ואינו בר טבילה, אבל יחיד שקונה כלי על דעת לתתו לחבירו, חשיב קנייתו בשביל עצמו והכלי הוא שלו, אלא שבדעתו לתתו לחבירו, ובזה לא חשיב כלי סחורה אלא כלי סעודה מקרי ויש לו לטובלו בברכה, עכ"ד. ובמאמר הגר"י שוב שליט"א כתב שמהגאון בעל המשנה הלכות זצ"ל שמע שצריך להטבילו מקודם כיון דהוא כעת הבעלים של הכלי ומכניס לשם אוכלים הרי זה מתחייב בטבילה. ואינו דומה לבעל בית חרושת שממלא אוכלין לתוך כלי שקנה מגוי כדי למכרם, שאין צריך להטבילו מקודם דהוי ככלי סחורה, דבנידון דידן זהו תחילת שימושו עם הכלי לצרכי אכילה. וכן שמע מהגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל.
ואח"כ שמע מבעל התשובות והנהגות שליט"א לגבי נידון דידן שנותן משלוח מנות, דאם הוא כלי זכוכית אפשר להקל ולא להטבילו מקודם, ובכלי מתכות יטבילנו מקודם וישתמש בו קצת ואח"כ יניח בו את המאכל לשלוח מנות.
והנה השיב לי בתשובה בעל האבני ישפה זצ"ל שפשוט שלא צריך להטביל הכלי כיון שעדיין לא יודעים אם רצונו להשתמש בכלי, וכגון שהוא בקבוק משקה. אבל אם הוא כלי מתכת או זכוכית שמכיל סוכריות נראה שחייבים להטביל אותו לפני ששולח הכלי, שודאי שרוצה להשתמש בכלי. וכן בעל המשנת יוסף שליט"א השיב לי בתשובה דבודאי צריך הנותן להטביל את הכלי קודם ששולח המשלוח מנות.
ובספר כשרות הכלים (עמוד קפ"ב) שכתב דנראה לדינא שלא יניחו את המאכל על המגש ממש, אלא בתוך שקית בפני עצמה כדי שהמאכל לא יגע בכלי, ואז אין חייבים בטבילה מפני כך, אך מה שהעוגה מונחת על נייר אפיה ומניחים אותה על המגש אין נראה לפטור מטבילה בשביל זה, דהואיל וכך הדרך להניחה שם נחשב שהמאכל נוגע ממש בכלי.
ועוד מצאתי בספר הבית בכשרותו הל' טבילת כלים (סימן א' עמוד ק') שנשאל בענין משלוח מנות אם יש צורך להטביל את הכלי קודם הנתינה, והביא את דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל דהשולחים משלוח מנות על גבי כלי חדש חייבים להטביל את הכלי קודם הנתינה מאחר שהוא משמש לנשיאת האוכלים שעל גבו, אך מ"מ אין לברך על טבילה זו, וכעין קיוסק שמוכר כוס של מיץ או קיטרינג שמוכר אוכל בצלחת שצריכים להטביל את הכלים. וכן הובאה שיטתו בספרו חוט שני הל' פורים (עמוד פ"ד).
ושוב ראיתי בספר באר חנוך הל' או"ה (פרק נ"ד שאלה ט') שנשאל אודות השולח כלי עם אוכל לחבירו למשלוח מנות, והשיב פסק חדש, דהנה לכאורה חיוב טבילה על הנותן יהיה תלוי אם כוונתו לתת הכלי במתנה כהוקרה וכדומה, ורק כבדרך אגב מכניס שם אוכל, אין צריך טבילה. ואם מטרתו בעיקר למנות והכלי הוא אמצעי להחזיק את האוכל יש לטבלו. ומה שיש לדון לפי כוונת הנותן, לכאורה יש לשער ביוקר הכלי, שאם הוא כלי יקר שיש לו חשיבות בפני עצמו והדרך לתתו במתנה גם בלי האוכל, נחשב הכלי כמתנה בפני עצמו, ואין צריך טבילה. ואם הוא כלי פשוט, שבלי האוכל בפנים לא היה נותנו, נחשב כשימוש לאוכל ויש לטבלו. ובאופן שמכניס שם סוכריות עם עטיפה אין לטבלו, כיון שהאוכל לא נוגע להכלי.
ובספר היכל הוראה חלק ג' (הוראה נ"ט) להגר"מ בראנדסדופער שליט"א נשאל בזה וז"ל ע"ד מה שנשאלתי ממנהל מוסד שדרכו לשלוח משלוחי מנות בתוך כלי באריזה יפה לתורמים ולכל מיני אנשים העומדים עמו בקשר במשך ימות השנה, ועתה שאלתו בפיו אם יכול להטביל את הכלי לפני המשלוח מאחר שבין אלו שהוא שולח להם יש שהם מהמון העם שאינם יודעים דיני המצוה והם חושבים שכשקנו את הכלי אצל ישראל אין עליו חיוב טבילה [ואף שכלים אלו הם מיבוא מחו"ל] וכדי למנוע מהם שימוש בכלי הטעון טבילה קודם שיטבילוהו הוא רוצה להטביל את הכלי קודם ורק אח"כ לשלחו ועושה כן כדי שלא להכשיל יהודי בשימוש בכלי טמא.
ואמרתי לו שאין טבילתו מועילה לכלי, כיון שרק מי שקונה כלי מן הגוי על מנת להשתמש בו לצרכי סעודתו הוא חייב בטבילה וטבילתו מועלת וזה שקנה הכלי על מנת לתתו במתנה לאחֵר אכתי לא חלה על הכלי חובת טבילה, ואם יטבילנה השולח אין בטבילתו כלום כמבואר בשו"ע יו"ד סימן קכ סעיף ח דהשואל או שוכר כלי מהעו"ג, אינו טעון טבילה. אבל אם ישראל קנאו מהעובד כוכבים והשאילו לחבירו, טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד הראשון. ויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה, וכן אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה, צריך טבילה גבי השני, ע"כ. וזה הקונה כלי לשלוח בו משלוח מנות לא קנאו לצורך סעודתו ועל כן לא תעלה טבילתו בשביל חבירו ששולח לו הכלי.
ועל כן הוריתי לו למעשה שטוב שיקדים ויזַכה את הכלי על ידי אחר למי שרוצה לשלוח לו ובאופן זה יכול גם השולח להטביל את הכלי מדין זכיה לבעל הכלי אף שהוא לא בפניו, עכ"ל.
ובעיתון יתד נאמן אדר תשס"ט נדפס תשובה מהגר"צ כהן זצ"ל במח"ס טבילת כלים, וז"ל: אסור לשים בהם לפני טבילתם דברי מאכל, גם אם המאכלים עטופים בנייר וכדומה כגון סוכריות אין להניחם בכלים אלו, לפי שהעטיפות בטלות למאכל. אא"כ המאכלים ארוזים בכלי בפני עצמו כמו קופסאות קרטון, שימורים או צנצנת זכוכית או פלסטיק. הרוצה לשלוח דברי מאכל בכלים אלו ורוצה לצאת ידי חובה לדעת הכל יזכה בהם, יטבילם ישתמש בהם לאכילה או שתיה לצורך עצמו ורק אח"כ יניח בהם את דברי המאכל למשלוח מנות, עכ"ל.
♦
העצה להטביל על ידי שקודם יזכה לחברו
והנה יש לדון לפי הפוסקים דס"ל שאין לנותן להטביל את הכלי לפני הנתינה, האם עדיף שיעשה זכיה למקבל כדי שכן יוכל להטביל את הכלי ולא יכנס למח' הפוסקים. ומובא בספר טבילת כלים (פרק ח' הערה ט'), ומודפס בספרו שו"ת מנחת שלמה חלק ב' (סימן ס"ו אות כ'), מהגרשז"א זצ"ל דאפילו אם יזכהו לחברו לא מהני, דיש לחשוש שכבר יש לו כלי כזה או שמא ירצה בסוג אחר ויחזור וימכרנו לאחר, וכיון שכן נמצא דעדיין לא חל על זה שם כלי סעודה, וממילא אין יכול הנותן להטבילו לפני נתינתו. ועי' עוד בספר שלמי מועד (עמוד תקנ"ד).ועי' בשו"ת תשובות והנהגות חלק א' (סימן תנ"ב) שנשאל בענין נתינה לחברו כוס במתנה וטובל הכוס קודם האם מועיל, לכאורה נראה דהטבילה לא מועילה, וממילא אני נבוך כיצד אפשר לתת מתנה כמו כוס לחופשי הלא מכשילים אותו שמשתמשים בכלים בלא טבילה, ואסור משום לפני עור.
והעצה הנכונה בכה"ג שיקננו למקבל מתנה בזכייה על ידי אחר, או שהנותן מתנה יטביל את הכלי וישתמש בהכלי ואז יתן לו במתנה, ואז שפיר הוי כלי סעודה דנקנו מעכו"ם עבורו להשתמש בסעודה וטובל בברכה, ומיהו צריך להסיר התויות שרשום עליו שם הפירמא לפני הטבילה. ועוד לעת הצורך גם יש לצדד דמה שקונה עבור חבירו מעיקרא לשימוש חבירו לסעודה חשיב נמי כלי סעודה, וצ"ב.
♦
הנחת נייר בין האוכל לכלי
עי' בשו"ת מנחת שלמה חלק ב' (סימן ס"ו אות ה') שכתב וז"ל: אם הדרך להשתמש רק על ידי פריסת מפה, וכ"ש נייר וניילון, אף שיש דוגמא לספק זה במגילה כ"ו: דכורסיא חשיב תשמיש דתשמיש בגלל המפה שפרוסה עליה, ולענין מוקצה של בסיס לדבר האסור בנר דלוק על השלחן חשיבי תרוייהו כבסיס, כמבואר בסימן ש"ט, אפילו הכי נראה דנידון דידן שאני, דחציצת הנייר לאו כלום הוא, ונלענ"ד דטעון טבילה עם ברכה, ותמיהני על הבן איש חי פרשת מטות שכתב שמסתפק בכך. וראה עוד בשו"ת מנחת חן חלק א' (סימן ל"ד אות ג') הל' ליל הסדר מה שהביא לגבי קערה של פסח למצות שמניחים אותם בהפסק נייר דבכה"ג נראה שלא מטבילים את הקערה, והובאו דבריו גם כן בשו"ת רבבות אפרים.ועי' בשו"ת חיי הלוי חלק ד' (סימן נ"ו אות י"ב) שכתב דכלי שנעשה להשתמש בו כדרכו, אלא שהוא מניח הפסק נייר וכדומה לכאורה אין פוטר את הכלי מטבילה דעדיין יש עליו שם כלי סעודה, חוץ מאופן שהוא מניח דבר שהיה יכול להחזיק את האוכל גם בלי כלי התחתון, שזה הוי כמו שמניח כלי בתוך כלי ואז ודאי כלי התחתון אין צריך טבילה, עכ"ד. ועי' בחלקת בנימין ביאורים ד"ה אינם שהביא דכלי שמכוסה עם נייר לא חשיב הפסק בין הכלי להאוכל, ומוכח כן מהגר"א דכיון דהמאכל זב דרך הנייר והמפה ונבלע בכלי שפיר טעון טבילה, ואפילו אם המאכל הוא קר ויבש, וכגון לחם שאינו זב כלל, אפילו הכי ליחייב, דדמי לכוס שמשתמש בו לצונן דחייב הואיל ואילו היה חם היה נבלע בו וכנ"ל, והכי נמי בעניננו, אך יש לחלק דשאני בכוס, דנוגע כלי באוכל, משא"כ במפה.
והשיב בעל האבני ישפה זצ"ל בתשובה, וז"ל: מה שחשבת שלא נחשב השתמשות בכלי בלי טבילה אם מניחים נייר בתחתית הכלי, אינו נראה לי כלל וכלל. וההסבר הוא שהאיסור כאן הוא לא איסור בליעה בכלי כדי שנאמר שאם מניחים דבר שיחצוץ לא תהיה בליעה. אלא האיסור נלמד מכלי מדין שהוא איסור השתמשות עד שלא יעשו טבילה. וכתב הבית יוסף יורה דעה סימן ק"כ וז"ל: ופירשו בירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) דטבילה היא כדי שיצאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל. והסביר בשו"ת קול מבשר חלק ב' סימן ל"ז ד"ה ע"ד מה וז"ל: רק הטעם כדאי' בירושלמי שילהי מס' ע"ז משום שיצאו מטומאת נכרים ונכנסו לקדושת ישראל, ועיין ב"י יו"ד ר"ס ק"כ, והוי כעין טבילת גר דג"כ אינו אלא טבילת חולין שיצא מטומאת נכרים ונכנס לקדושת ישראל עכ"ל.
והסבר דברי הפוסקים שכתבו שענין טבילת כלים שהוא מעין גירות, היינו שכל זמן שהכלים היו ברשות הגוי לא היתה בהם קדושה כיון שאין לגוים קדושה, אבל כיון שהכלים עברו לרשות היהודי הם קבלו קדושה, שהרי ליהודי יש קדושה וממילא גם לכלים שלו יש קדושה. ואם כן הכלים עוברים מעין גירות על ידי שעוברים לשימוש של היהודי, וממילא צריכים טבילה. ולפי זה ברור שאין שום תועלת להניח נייר על תחתית הכלי, כי סוף סוף הוא משתמש בכלי בלי טבילת כלים. וכן השיב בתשובה הגר"י ליברמן שליט"א בעל המשנת יוסף דכלי סעודה שהמאכל נוגע בהם חייבים בטבילה, דגזירת חז"ל היא, ובלי טבילה אסור להשתמש בהם, ולא מועיל הפסק נייר ואפי' אלומיניום, כיון שעצם תשמישם אסור בטומאת גויים, וכשמשתמש אפי' בחציצה של נייר הוי שימוש.
ובקונטרס קיצור הלכות טבילת כלים (סעיף ל"ג-ל"ד) הביא דהגרי"ש אלישיב זצ"ל פסק דכלים שדרך תשמישם הוא להכניס בהם אוכל בעטיפה, כגון סוכריות או שקיות אוכל, גם כן יש להטבילם בברכה, שהעטיפה בטלה לגבי האוכל, והכלי נחשב כלי סעודה. כמו כן אסור להכניס אוכל עטוף כגון סוכריות בעטיפה או אוכל בשקיות, בכלי הטעון טבילה מטעם הנ"ל שהעטיפה נחשבת כחלק מהאוכל, אבל מותר להכניס אוכל עם כלי בתוך כלי אחר שאינו טבול כיון שהכלי חוצץ ביניהם.
וראיתי בחוברת גלאט כ"ו תשובה בסוף החוברת מאת הגרא"צ ישראלזון שליט"א, שנשאל אם אפשר לאכול מכלים עם הפסק נייר או שקית, והשיב דאינה מועלת נתינת ניילון או נייר לכלי כיון שאין הניילון נקרא כלי בפני עצמו, ומשום כך אינו חוצץ לענין ההשתמשות בין הכלי למאכל, וכסברא זו שמע ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לענין הפרשת חלה, דאם עשו עיסה וחילקו הבצק לכמה שקיות ניילון דמצטרפין כל הבצקים להפרשת חלה, ואין השקיות חשובות להפריד ביניהם.
וכן בספר חוט שני הל' טבילת כלים (עמוד כ"ד) כתב כדבר פשוט לגבי תבנית אפיה ממתכת שמניחים עליה נייר כסף ועליהם מניחים תבשילים לאפותם או לבשלם, אף דהמאכל עצמו אינו נוגע כלל בתבנית, וגם אם אין התבנית בולעת מטעם המאכל, והרי קיי"ל דדוקא אם הכלי בולע חשיב כלי סעודה וכמ"ש הגר"א (ס"ק י') מהרשב"א, מ"מ כיון שהנייר בטל להכלי ועיקר הכלי הוא הכלי התחתון חשיב הכלי התחתון כלי סעודה.
הא חזינן מכל הנ"ל שאין מי שיאמר שמאחר שהניחו נייר הפסק בין האוכל לכלי יהיה פטור מטבילה, וכן הוא פשוט על פי הסכמת כל הפוסקים הנ"ל.
♦
כששולח שקיות אוכל או סוכריות בעטיפות
ולסיומא דמילתא יש לעיין לפי מה שנקטו מקצת הפוסקים לחייב את הנותן בטבילה, מה הדין היכן שהנותן קונה כלי כדי להניח בתוכו סוכריות או מאכלים שונים בעטיפות האם בכה"ג שאין שום מאכל שנוגע בכלי כזה או מגש כזה חייב בטבילה לשיטתם או לא. ובאמת ביררתי אצל כמה מורי הוראה שליט"א ושמעתי דעות לכאן ולכאן, אלו שמחייבים טבילה בלי ברכה ואלו שס"ל שפטור מטבילה בכה"ג. ובאמת יש לעיין האם רואים את הסוכריות ומאכלים המעוטפים כגון אגוז ותפוז וכדומה שהקליפה בטל למאכל וממילא צריך טבילה או לא.וראיתי בספר חוט שני הל' טבילת כלים (עמוד כ"ד) שכתב דיש לעיין בכלי שמניחים סוכריות עטופות בנייר אם הכלי נחשב ככלי סעודה וחייב טבילה, האם גם בזה אומרים שעטיפה בטל לכלי, ואז חשיב ככלי סעודה, או דיש לומר שהכלי הוא לעצמו ופטור מטבילה, וצ"ע.
אח"כ נזכרתי שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הובא בקונטרס קיצור הלכות טבילת כלים (סעיף ל"ג-ל"ד) פסק דכלים שדרך תשמישם הוא להכניס בהם אוכל בעטיפה, כגון סוכריות או שקיות אוכל, גם כן יש להטבילם בברכה, שהעטיפה בטלה לגבי האוכל, והכלי נחשב כלי סעודה. כמו כן אסור להכניס אוכל עטוף כגון סוכריות בעטיפה או אוכל בשקיות, בכלי הטעון טבילה מטעם הנ"ל שהעטיפה נחשבת כחלק מהאוכל, אבל מותר להכניס אוכל עם כלי בתוך כלי אחר שאינו טבול כיון שהכלי חוצץ ביניהם.
♦
העולה לדינא
א. הקונה כלי וממלא אותם עם ממתקים או שקנה כלי שכבר מילאו אותו עם ממתקים אוכל וכדומה לצורך משלוח מנות לחבירו, נחלקו גדולי הפוסקים אם הנותן חייב להטביל את הכלי לפני הנתינה או לפני שהוא ממלא את האוכל על הצלחת. יש אומרים שמי שממלא הכלי מתחילה נחשב כבר אצלו כשימוש של כלי סעודה שחייב בטבילה, וחייב להטביל את הכלי. ויש אומרים שאין זה נחשב כשימוש של הכלי אלא כדבר שמעביר את האוכל ולא שימוש ממש, וממילא אין להטביל את הכלי, ורק מקבל משלוח המנות חייב להטביל את הכלי. ונלענ"ד כהני דעות שהמקבל מטביל את הכלי, כמו שהארכנו בזה לעיל.ב. לפי הפוסקים שנקטו שאין להטביל את הכלי אלא המקבל, נחלקו הפוסקים אם חייבים להטביל בלי ברכה את הכלי אחרי שכבר הטביל אותו הנותן.
ג. לפי הפוסקים הנ"ל שנקטו שאין לנותן להטביל את הכלי מקודם, נראה שמותר למקבל לאכול ישר מהכלי לפני שהוא מטביל אותו עד שהוא גומר את התכולה לגמרי, כמו שנוהגים רוב הפוסקים להתיר לשתות ולאכול מבקבוק שעשוי מזכוכית וכדומה, שלא טובלים את הבקבוק לפני השימוש הראשון.
ד. בעל חנות של ממתקים וכדומה לא צריך להטביל את הכלים שהוא ממלא אותם עם ממתקים למכירה.
ה. לפוסקים הנ"ל שמחייבים את הנותן להטביל את הכלי, יש לעיין אם ממלאים את הכלי עם אוכל שבתוך שקיות ועטיפות וכדומה האם גם הנותן צריך להטביל את הכלי בכה"ג.
ו. מי שרוצה למנוע ממח' גדולה בין הפוסקים יש כמה עצות. יש אומרים שיכול לזכות לחבירו על ידי אחר את הכלי ואז להטביל אותו, או לבקש מהמקבל רשות להטביל את הכלי לפני שהוא שולח לו. או שהנותן ישתמש שימוש אמיתי, אפילו פעם א', שאז הוי כשלו וחייב בטבילה ויכול להטביל אז עם ברכה.
ז. נחלקו הפוסקים אם אחד נותן כלי לחבירו במתנה אם מותר לו להטביל את הכלי לפני כן, ואם עבר והטביל האם המקבל צריך להטביל את הכלי פעם שנית.
ח. נראה שאב או אם שקונים עבור זוג צעיר הרבה כלים לפני החתונה יכולים להטביל אותם אפילו בלי ידיעתם.
ומאחר ששאלה זו נשאלת פעמים רבות מספור בבתי ההוראה, ואין פנאי למעיין להאריך כל פעם בעיקרי הדברים, נציג כאן את לשון התשובה בקצרה שאנו רגילים להשיב לשואלים בזה:
שלום לכבוד הרב, קניתי כלי אוכל כדי לתת אותו במתנה לאחר, וידוע לי שהוא יתקשה להגיע למקום מתאים להטבילו, האם זה מועיל שאטביל את הכלי עבורו לפני נתינת המתנה?
תשובה: נראה שמאחר דקיימא לן שאין טובלים כלים אלא למי שהוא בעלים של הכלי, לכן נותן המתנה לא יכול להטביל את הכלי. ולכן העצה היא להיות שליח של המקבל כלומר שהוא מטביל את הכלי ברשותו. ואם קשה לעשות כן כיון שהוא מתבייש לומר לו או שרוצה להפתיע אותו עם מתנה ולא להודיעו קודם וכדומה, אפשר להשתמש קצת עם הכלי לשימוש א' אחרי הטבילה לפני הנתינה. ואם אין בנמצא לעשות כעצות הנ"ל, והוא חושש מאוד שיכשל המקבל באיסור שימוש בלי טבילה, אפשר במקרה של בדיעבד להטביל את הכלי, כיון שיש פוסקים דס"ל שאם עבר והטביל את הכלי מועילה הטבילה בדיעבד, ולכן במקרה שאין ברירה אחרת ולא רוצים להכשילו להשתמש בכלי בלי טבילה, נחשב כבדיעבד לענין זה ובמקום הדחק סומכים על זה.
בברכה מרובה
יעקב אהרן סקוצילס
♦ ♦ ♦