רב היישוב מעלה מכמש
גדר תקנת חכמים - 'ברכה טעונה כוס' - 'קידוש על היין'
במשנה ברכות דף נ"א ע"ב - "בא להן יין אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס - בית שמאי אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על המזון, ובית הלל אומרים: מברך על המזון ואחר כך מברך על היין".הם נחלקו בשאלה האם יש חיוב לברך ברכת המזון על כוס. דעת ב"ה היא שקיימת תקנת חכמים שברכת המזון תהיה על כוס יין, וב"ש סוברים שאין תקנה כזו.
הגמ' דף נ"ב ע"א מביאה ברייתא "התניא: הנכנס לביתו במוצאי שבת - מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה, ואם אין לו אלא כוס אחד - מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו" והגמ' מבררת שברייתא זו היא דברי ב"ש, ומבואר שדעת ב"ש שברכת המזון טעונה כוס, ועל כך מקשה הגמ' סתירה מהמשנה שלנו.
וזה לשון הגמ': "וסברי בית שמאי ברכת המזון טעונה כוס? והא תנן: בא להם יין לאחר המזון[2], אם אין שם אלא אותו כוס - בית שמאי אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על המזון. מאי לאו דמברך עילויה ושתי ליה! - לא, דמברך עילויה ומנח ליה. והאמר מר: המברך צריך שיטעום! - דטעים ליה[3] ...והא תני רבי חייא, בית שמאי אומרים: מברך על היין ושותהו, ואחר כך מברך ברכת המזון! - אלא: תרי תנאי ואליבא דבית שמאי", הגמ' מגיעה למסקנה שיש מחלוקת תנאים מה אמרו ב"ש האם ברכת המזון טעונה כוס או לא.
כאשר הגמ' רוצה להעמיד את הברייתא כדעת הסוברים שברכה טעונה כוס היא אומרת "דמברך עילויה ומנח ליה". נראה בפשטות מדברי הגמ' שאם האדם יברך על היין ויניח אותו ולא ישתה אותו עכשיו אלא ישתה לאחר ברכת המזון, בכל אופן הוא יוצא ידי חובה של תקנת חכמים שברכה טעונה כוס. ותירוץ הגמ' לסתירה בין המשנה לברייתא הוא שגם במשנה שלנו ב"ש סוברים שברכה טעונה כוס[4].
הגמ' מקשה "והאמר מר: המברך צריך שיטעום".
וצריך ביאור, הרי השאלה שהגמ' צריכה לשאול היא – אם הוא לא שותה ורק מברך 'גפן' ומניח, הוא כלל לא מקיים בזה את עיקר התקנה שברכה טעונה כוסד. אולם, לכאורה נראה מדברי הגמ' שאת עיקר התקנה הוא קיים אלא שיש בעיה צדדית, איך יברך על היין ולא יטעום כלל, הרי יש בעיה לברך 'ברכת הגפן' בלי לטעום.[5]
מצד אחר[6], נחלקו הראשונים בשאלה - מה הבעיה לברך גפן בלי לטעום.
נקדים את הגמ' עירובין דף מ' ע"ב – הגמ' עוסקת 'ברכת הזמן' (שהחיינו) במועדים על הכוס.
"מכל מקום בעינן כוס? ... התינח עצרת וראש השנה, יום הכפורים היכי עביד? אי מברך עליה ושתי ליה - כיון דאמר זמן קבליה עליה, ואסר ליה... לברוך עליה ולנחיה - המברך צריך שיטעום! ליתביה לינוקא - לית הלכתא כרב אחא, דילמא אתי למסרך".
גם במקרה זה מציעה הגמ' לברך גפן ולהניח את הכוס בלי לשתות. וכאן יש יותר חידוש, שבגמ' בברכות האדם מניח מלשתות עד לאחר ברכת המזון, ואילו כאן הוא מניח את הכוס עד למוצאי יוה"כ.
הגמ' שואלת את אותה שאלה כמו הגמ' בברכות 'המברך צריך שיטעום' וכאן התי' הוא שקטן טועם, אלא שעדיין יש בעיה (צדדית) שלא רוצים לתת לקטן משום 'אתי למיסרך'.
♦
דעת רש"י
ביאר רש"י (ד"ה ליתביה לינוקא) וזה לשונו: 'ליתביה לינוקא לשתותו, לאחר שיברך עליו, דהאי שיטעום דקאמר - לאו דווקא קאמר אמברך, דהוא הדין כי שתי אחרינא, דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו...'.ניתן ללמוד מדברי רש"י כפי שביארנו לעיל שאפי' אם האדם מניח את הכוס ולא שותה כלל כבר יצא ידי חובת תקנת חכמים, והצורך לשתות את הכוס זה מדין אחר שלא יהיה 'גנאי' לכוס. ולפי זה מעיקר הדין אין צריך כלל לשתות את הכוס לאחר ברכת המזון או במוצאי יוה"כ.
וביאור הדברים הוא שתקנת חכמים היא לתת כבוד ושבח לברכת המזון ע"י זה שהאדם מצמיד לברכת המזון את ברכת הגפן, מכיוון שגפן זה דבר חשוב ועכשיו מברכים על הגפן זה מראה שאנו עכשיו מברכים ברכות חשובות. כך נראה מדברי הלבוש[7] וז"ל: "כבר ידעת שברוב הברכות שתקנו חכמינו ז"ל תקנום לסדרם על הכוס, מפני שהוא דרך כבוד ושבח נאה לסדר כן שבחו וברכתו יתברך עם הכוס שבידו, וכמו שאמר הכתוב [תהלים קטז, יג] כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".
עפ"י זה ביאור הגמ' הוא שמצד עיקר תקנת חכמים יצאו ידי חובה, שהרי האדם הצמיד ברכת המזון וברכת הגפן, אלא שיש דין נוסף שהמברך צריך לטעום, שלא יהיה גנאי לכוס של ברכה.
♦
דעת הרשב"א
הרשב"א בחידושיו כותב "ליתביה לינוקא, פי' וכדאמרינן אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות, ודוקא כשהגיע לחינוך, הא קודם שהגיע לחינוך אסור דאין אדם מברך לבטלה וכיון שהוא מברך ואין שותה ממנו אלא תינוק שלא הגיע לחינוך כמי שלא שתה ממנו אדם דמי, וא"ת אם הגיע לחינוך היכי יהבינן ליה, י"ל בשהגיע לחינוך מצות ולא הגיע לחינוך תענית".מבואר שהמברך חייב לטעום כדי שלא תהיה ברכה לבטלה ולא מחשש גנאי לכוס. ולכאורה לדעת רש"י ניתן לתת לטעום אפי' לתינוק שלא הגיע לחינוך[8].
♦
ברכת המצוות או ברכת הנהנין
ניתן לומר שמחלוקת הראשונים היא –שחז"ל תיקנו לברך גפן לא מצד שצריכים ליהנות מהיין אלא מצד שיש צורך בברכת הגפן, כפי שנתבאר לעיל, האם זה נחשב ברכת המצוות או נהנין? דעת רש"י היא שזו ברכת המצוות, ולכן אין צורך לשתות את היין אלא רק שלא יהיה גנאי, ואילו לדעת הרשב"א זה נשאר ברכת הנהנין, והתקנה הייתה ביסודה להצמיד לברכת המזון את ברכת הנהנין על הגפן, וממילא יש חובה לשתות כדי שלא תהיה ברכה לבטלה.♦
הבנה אחרת ברש"י
בשו"ת הר"ן (סימן נ"ב) נשאל על דברי רש"י הנ"ל, וכתב וז"ל: "ודברי רש"י ז"ל בפרק בכל מערבין כך הם, דכי אמרינן המברך צריך שיטעום דמשמע המברך עצמו היינו טעמא משום דגנאי הוא לכוס [של] ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, אבל כשלא שתה אדם ממנו כלל, הדבר ברור שאינו גנאי בלבד אלא איסור גמור דהא קיימא לן המברך צריך שיטעום וקיימא לן המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא... ודברים הללו כל כך פשוטים שאין צריך לשאת ולתת בהם, ולפיכך צריך להטעים כוס של ברכה לקטן שהגיע לחינוך".מבאר הר"ן שמה שכתוב בגמ' 'המברך צריך שיטעום' מלמד אותנו שני דינים: האחד - שחייב לטעום, ובלי טעימה מהיין זה איסור גמור וברכה לבטלה, דבר שני - יש חידוש שרק המברך צריך לטעום. ועל זה מסביר רש"י מדוע דווקא המברך, כיוון שזה גנאי לכוס שלא ישתו 'לאלתר', ואם אחר ישתה זה לא נחשב לאלתר. ולכן אם יתנו לאלתר לתינוק זה פותר את הבעיה הזו.
ולכאורה הסבר זה מבואר בלשון רש"י עצמו, וזה לשונו "ליתביה לינוקא - לשתותו, לאחר שיברך עליו, דהאי שיטעום דקאמר - לאו דווקא קאמר אמברך, דהוא הדין כי שתי אחרינא, דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך, ומכי טעם ליה אחרינא - שפיר דמי, וכדתניא נמי בגמרא דפרק ראוהו בית דין (ראש השנה כט, ב): לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם, שהרי הן יכולין לעשות, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות, ואף על פי שהוא לא טעם אלא בניו - שפיר דמי, ואף על פי שבירך עליה ברכת המוציא". וא"כ רש"י מוסיף שמה שנותנים לקטן זה מאותו דין שאדם יכול לברך ברכת הנהנין לבניו הקטנים שלא יודעים לברך ולתת להם לאכול ואין בזה ברכה לבטלה. ומדוע הוא מוסיף זאת, הרי מספיק לומר שאם נתן לתינוק כל שהוא אין בזה גנאי? ומבואר כשיטת הר"ן. א"כ יוצא שאין מחלוקת בראשונים, ואין מי שסובר שברכת היין היא ברכת המצוות.
לכאו' פירוש זה עולה מהגמ', כיוון שהגמ' הציעה ולברך ולהניח, כלו' להניח עד אחרי ברכת המזון ואז לשתות. ועל זה שואלת הגמ' צריך לשתות עכשיו ולא אחרי ברכת המזון, ואת זה ביאר רש"י מדין גנאי לכוס. לכאן?
♦
קושיא מגמ' ראש השנה כ"ט ע"א – כ"ט ע"ב
"תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא. בעי רבא: ברכת הלחם של מצה, וברכת היין של קידוש היום, מהו? כיון דחובה הוא - מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה היא? תא שמע: דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו. תנו רבנן: לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם. אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו, כדי לחנכן במצות. ובהלל ובמגילה, אף על פי שיצא מוציא".וביאר רש"י את ספיקו של רבא[9] בגמ', וזה לשונו "ברכת הלחם - של אכילת מצה, שמברכין לפניה המוציא. וברכת היין - שמברכין לפני קידוש. מהו - על אכילת מצה ומקדש ישראל - לא תיבעי לך, דחובה נינהו - ומפיק, אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן, שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום, ואי אפשר ליהנות בלא ברכה, אי נמי לא טעים איהו - אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם, ובעי ברכה, מאי? כיון דחובה היא - אכילת מצה חובה עליו, וכן קידוש היום חובה עליו, ואי אפשר שלא בהנאה, והנאה אי אפשר בלא ברכה - נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה, ומפיק. או דלמא - ברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא, שאף בכל ההניות היא נוהגת".
מבואר בדברי רש"י ששורש הספק הוא מחמת זה שעיקר החיוב הוא לקדש וליהנות מהיין, ונגרר מזה שצריך לברך ברכת הגפן כיון שאסור ליהנות בלא ברכה. וא"כ מסתפק רבא האם זה גם נחשב 'חובה', ומי שיצא מוציא, או שזה נחשב 'מצוה', כמו כל ברכות הנהנין.
עוד נראה חידוש גדול בלשון רש"י "אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן, שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום", שברכת המוציא והגפן באות מפני שהמברך צריך לטעום. כלומר, ה'מברך', הכוונה למברך את ברכת הקידוש, יש דין שהוא צריך לטעום ולכן הוא חייב להוסיף את ברכת הגפן.
♦
יסוד התקנה – שתיית יין - שירה על היין
עיקר תקנת חכמים היא לשתות וליהנות מהיין כשאומרים את הברכות. והביאור הוא שתקנת חכמים היא לשיר על היין, הברכה נחשבת כמו שירה לפני הקב"ה, ועושים שירה על היין, ולכן יש חיוב לשתות יין בזמן הברכה/השירה. וכך מבואר בתוס' רי"ד (פסחים דף קו ע"א): "אבל האי דקתני על היין נ"ל דלאו מן התורה הוא אלא מדרבנן כדאמרי' בכיצד מברכין אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שאין אומרין שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי תירושי..." וכ"כ רשב"ם (שם ד"ה אמר רב יהודה): "אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתי משום כבוד שבת לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא ענין שיר שאין אומרים שירה אלא על היין והכי מפרש בשאילתות דרב אחאי בפרשת וישמע יתרו"[10].ותובן מאוד דעת הרשב"א לעיל שברכת הגפן היא ביסודה ברכת הנהנין, אלא שכיוון שהאדם מחויב לברך ברכה זו, קיים בה דין 'מי שיצא מוציא' כמו שיש בברכת המצות, ולכן כדי שלא תהיה ברכה לבטלה חייב להטעים לקטן שלא יודע לברך וצריך ללמד אותו מדין חינוך, ואין זו ברכה לבטלה.
♦
ביאור דעת רש"י
יש מכאן חיזוק נוסף להסבר של הר"ן בדעת רש"י, שאם נאמר שאין חיוב שתיה כלל ורק שלא יהיה גנאי חייב לשתות, א"כ יש סתירה ברש"י, שהרי בדברי רש"י בר"ה מבואר שההלכה שנאמרה 'המברך צריך שיטעום' מתייחסת למברך ברכת המזון, או ברכת הזמן או ברכת הקידוש, וזה עיקר התקנה ואם לא ישתה לא התקיימה התקנה כלל.יש להעיר שגם לטעם הלבוש והמשנ"ב לעיל, ניתן לבאר שעיקר התקנה היא השתיה וחכמים תיקנו לתת כבוד לברכה, ולכן צריך לשתות דברים מכובדים ומשובחים.
עוד ראיה לכך שעיקר התקנה היא עצם השתיה ולא רק ברכת הגפן (נדון בזה לקמן) – הגמ' פסחים (ק"ז ע"א): "מטעימת יין - כל שהוא, רבי יוסי בר יהודה אומר: מלא לוגמא. אמר רב הונא אמר רב, וכן תני רב גידל דמן נרש: המקדש וטעם מלא לוגמא - יצא, ואם לאו - לא יצא". ופסק הרמב"ם (שבת פרק כ"ט הלכה ז') שחייב מלוא לוגמיו בקידוש, וכן פסק בשו"ע (סי' רע"א סע' י"ג). וכן כתב השו"ע (בסי' ק"צ סע' ג') לענין ברכת המזון שחייב מלוא לוגמיו כדעת הרא"ש[11].
♦
ביאור שני בדעת רש"י
ניתן לחלק בין דין קידוש לדין ברכה טעונה כוס, והן שתי תקנות שונים ביסודן. קידוש זה מדין 'שירה על היין', ולכן חייבו לשתות יין כמות שתהנה ממנו, ואילו תקנת חכמים 'ברכה טעונה כוס' זה מדין 'ברכת הגפן', מצד כבוד וחשיבות לברכה[12].ברשב"ם נראה שקיים הבדל, שלענין ברכה טעונה כוס כתב רשב"ם[13] שמספיק לכתחילה שהמברך יטעם ובדיעבד יוצא אם אחד מהשומעים שתו, ואילו בקידוש כתב הרשב"ם[14] שלכתחילה צריך שכולם ישתו מהקידוש. ומבואר שיש חיוב לכתחילה לשתות יותר בקידוש, אמנם אין מכאן הוכחה שאלו שתי תקנות שונות.
♦
שיטת הגאונים
הטור או"ח סי' רע"א: "כתבו הגאונים שלא יצא אא"כ טעם המקדש וכ"כ בה"ג... והא דמשמע בעירובין (מ ב) דסגי בטעימת אחר פירשו הגאונים היינו דוקא בשאר דברים שטעונין כוס אבל בקידוש לא יצא אא"כ טעם המקדש".הגאונים מחלקים בין הגמ' פסחים, שאומרת שאם לא טעם לא יצא, שזה בקידוש והמקדש חייב לשתות, לבין הגמ' בעירובין, שאומרת שאפי' אדם אחר ששותה יוציא יד"ח, שזה בשאר ברכה טעונה כוס.
זכירה על היין - שירה על היין
נראה לבאר בדעת הגאונים שישנן שתי תקנות שונות ביסודן. בקידוש ובהבדלה התקנה מדין 'זכרהו על היין', ולכן חיוב השתיה הוא כדי ליצור זיכרון. וע' פמ"ג (משבצות זהב סי' רע"א ס"ק י"ח) שמביא את הפסוק 'זכרו כיין לבנון' שהיין הוא משובח ולכן זוכרים אותו יותר מהכל. ולכן כשאומרים ברכה שבה אנו זוכרים את השבת, חכמים חייבו להתעסק בדבר המזכיר ביותר, שזה יין. ולכן דווקא המברך שותה, שהוא זוכר את השבת ומוציא את כולם ידי חובה, ואם הוא לא ישתה יין יש פגם בזכירה שלו. לעומת זאת, בשאר ברכה טעונה כוס (ברהמ"ז או ברכת הזמן) החיוב הוא שתיה מדין 'שירה על היין', שבזה חייבו חכמים לומר את השירה, שהיא הברכה, באופן שבמצב זה שותים יין, ואין חיוב שדווקא המברך ישתה, בדומה למקדש שאומרים שירה ובאותו זמן מנסכים יין על גבי המזבח. אמנם שאר ראשונים לא עושים חלוקה זו.♦
עיקר התקנה היא להחזיק כוס
כתב הבית יוסף (סי' רע"א סע' ט"ו): "ונראה לי שאם נשפך הכוס קודם שיטעום אינו צריך לחזור ולקדש דמאי דאמרינן אם לא טעם לא יצא היינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתקנה, ויש סעד לזה ממה שכתב רבינו בסוף סימן זה בשם בה"ג, וכן כתוב בארחות חיים (הל' קדוש היום אות כא) בהדיא". ומשמע מדבריו שאפי' שלא טעם כלל מהיין יצא ידי חובת הקידוש, לפי"ז יוצא שעיקר התקנה היא לקדש באופן שמחזיק יין בידו, ואין חובת שתית היין מעיקר התקנה. כך הבין הלבוש (סוף סי' רע"א בהגה) בדברי הב"י, והקשה: "ואיני יודע טעם, כיון שנשפך הכוס שקדש עליו ובירך כבר למה הצריך להביא כוס אחר, שהרי ידי קידוש כבר יצא, והברכה ראשונה כבר נפסדה והיתה ברכה לבטלה כיון שנשפך הכוס, וכבר אמרו חז"ל בפרק בכל מערבין [עירובין מ ע"ב] דשתיה לא מעכבא, וא"כ הכוס השני למאי צריך".לעיל הסברנו בדעת הלבוש שעיקר התקנה היא הברכה, ואילו מכאן מבואר לא כך, שהרי עיקר התקנה היא ברכת הגפן ואם נשפך הכוס זו לא ברכה לבטלה, וכאן כתב להדיא שזו 'ברכה לבטלה'. וא"כ משמע שעיקר התקנה היא לומר את ברכת הקידוש בזמן שהאדם מחזיק כוס[15], כמבואר לעיל 'כוס ישועות אשא' וזה 'ברכה טעונה כוס'.
הלבוש מתרץ את דברי הב"י: "ואולי כוונתו להודיענו שאם ירצו להביא כוס אחר שצריכין לברך עליו, אינו יוצא בברכתו הראשונה שבירך על הכוס הראשון שכבר נשפך והברכה הראשונה נעשית לבטלה, אבל אין הכי נמי אם אינו רוצה להביא כוס אחר הרשות בידו, מיהו היכא שהפסיק בדיבור והכוס הראשון שקדש עליו הוא עודנו לפניו, צריך לברך ולטעום ממנו, והברכה הראשונה הפסיד בדיבורו ונעשית לבטלה". ומבואר בדבריו שהוא סובר שיש שתי הלכות:
א. עיקר התקנה הוא לקדש על הכוס, ויוצאים ידי חובה ע"י זה שקידש בזמן שהיה בידו כוס.
ב. צריך לשתות מהכוס, וזה מדין 'המברך צריך שיטעום', שהרי רק באופן שהכוס נשפך סובר שאין צורך להביא כוס נוספת, ואילו אם הפסיק בדיבור והכוס קיימת לפניו חייב לשתות.
ונמצא כפי שביארנו ברש"י לעיל, שישנן שתי הלכות נפרדות ו'המברך צריך שיטעום' קאי על המברך את הברכת הקידוש ולא את ברכת הגפן.
המג"א (ס"ק ל"ב) מקשה על הלבוש, שהרי הב"י הביא את ההלכה הזו מאורחות חיים, והב"י בעצמו הביא אח"כ מהאורחות חיים שאם לא טעמו מהיין לא יצאו ידי חובה. ולכן הוא חולק עליו וסובר שהשו"ע חזר בו מדעתו בב"י, ולכן פסק בשו"ע שחייב לברך על כוס נוספת, ורק את ברכת הקידוש לא צריך לחזור. וסובר המג"א שיש חובה מצד עצם התקנה לשתות, ואם לא שתה לא יוצא ידי חובה.
♦
שיטת הבית יוסף
בספר מאמר מרדכי (כרמי, ס"ק י"ט) ואליה רבה (אות ל"ג) ביארו שיש חיוב לשתות יין, ואם לא שתה לא יצא ידי חובה, כמבואר בשו"ע ובדברי האורחות חיים, וכפי שכתב המג"א, אלא שאופן הביצוע כולל שני דברים - גם לברך את ברכת הקידוש כאשר בידו כוס, וגם לשתות כוס יין. וזה החידוש של הב"י שיכול המברך לשתות כוס אחר ולא רק את הכוס שהיה בידו בזמן ברכת הקידוש. ומה שאמר הב"י 'שלא יצא ידי חובה כתקנה', אין הכוונה שיצא ידי חובת קידוש, אלא שיצא ידי החלק הראשון שבירך ברכת הקידוש על הכוס, ולא צריך לחזור ולקדש אפי' שנשפך הכוס. אבל עדיין נשאר חלק שני לבצע, שזה לשתות יין (שיעור מלא לוגמיו), ולכן צריך להביא כוס יין נוספת. ואם לא יביא יין ולא ישתה לא יצא ידי חובת קידוש כלל.האור לציון[16] והילקוט יוסף[17] נוקטים לדינא שיצא ידי חובה אפי' אם לא שתה כלל, וכדעת הלבוש.
♦
ברכת המזון לאדם שלא יכול לשתות יין
חכם צבי (בשו"ת סי' קס"ח) סובר שכדי לצאת ידי חובת קידוש או ברכה טעונה כוס, חייב שהמברך גם יברך את ברכת הגפן, אבל אם הוא נותן לאדם אחר שיברך את ברכת הגפן לא יצא ידי חובה, כיוון שאין מה שיקשר בין ברכת המזון לבין שתית היין. אמנם רע"א סובר להפך, שצריך לאדם ששותה את היין לברך גפן, ומנמק זאת, כי הוא חושש לשיטות שברכה אינה טעונה כוס, וא"כ זו ברכת גפן גרידא, ואדם לא מוציא את חברו בברכת הגפן אם הוא עצמו לא שותה. וא"כ מבואר שלשיטה שסוברת שברכה טעונה כוס יודה רע"א שחייב האדם המברך ברכת המזון לברך על הגפן, ורק לגבי חובת השתיה ניתן לתת לאדם אחר שישתה אם אינו רוצה לשתות.הביאור הלכה[18] מברר שזה נראה גם מדעת השו"ע[19]. ואם כנים דברינו בדעת הב"י, שיש שני חלקים בביצוע תקנת חכמים, מתחדד מכאן שהחלק הראשון הוא לברך ברכת הקידוש וגם לברך ברכת הגפן וחלק שני הוא לשתות את היין.
♦
צירוף מלוא לוגמיו ע"י שאר המסובים
הריטב"א בעירובין (דף עט ע"ב): "ומורי ז"ל היה מסופק אם לא טעם אחד מהם מלא לוגמיו שטעמו בין כולם כשיעור ההוא, אם יצאו, אבל בתוספות כתבו דיצאו דכולם מצטרפין למלא לוגמיו".בשו"ע (סי' רע"א סעיף י"ד) מביא דעה זו ב'יש אומרים', והמשנ"ב (ס"ק ע"ג) כתב: "ובדיעבד הסכימו הרבה אחרונים[20] דאפילו שתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו אך שלא ישהה ע"י שתיית כולם יותר מכדי אכילת פרס". וזה חידוש, שהוא מחייב שתהיה שתית כולם 'בכדי אכילת פרס', ובשער הציון (ס"ק ע"ו) נימק דבריו: "פשוט, דלא עדיף משאם היה מקדש בעצמו".
ונראה לדעתו[21] שחכמים קבעו 'שיעור – מלא לוגמיו' שאדם ראוי ליהנות ממנו, ולא דווקא שאדם בפועל יהנה מזה.
♦
מלא לוגמיו בברית מילה ובפדיון הבן
התבאר לעיל שדעת השו"ע הוא שחייב מלוא לוגמיו בקידוש וגם בברכת המזון, ואילו לגבי ברית מילה הבית יוסף (סי' רס"ה ביורה דעה): "כתב הרשב"א ששאלת כמה שיעור טעימה גבי מקדש בעינן מלא לוגמיו הכא גבי שאר ברכות לא בעינן מלא לוגמיו".הרמ"א (יו"ד סי' רס"ה סע' ד') כתב: "וביום כפורים נוהגין ליתן לתינוק הנימול", השו"ע פוסק שלא מברך על כוס.
והקשה הט"ז (ס"ק י'): "משמע דאין צריך כאן כדי שיעור כוס של ברכה דהיינו מלא לוגמיו וכ"כ ב"י... וקשה דהא איתא בא"ח סי' ק"ץ דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הגמ' משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין כמ"ש ב"י בשם המרדכי ועל כיוצא בזה אמר הרשב"א".
והחילוק של הט"ז הוא - אם זה מתקנת חכמים מדין התלמוד אז חכמים חייבו לשתות, וגם נתנו בזה 'שיעור' של מלא לוגמיו, אבל כאן כוס של מילה זה ממנהג ולא מדין התלמוד, ובזה אין חיוב חכמים לשיעור מסוים ומספיק טעימה בעלמא.
בחידושי אנשי שם (בסוף המרדכי על מס' יומא) מביא בשם ר"י שגם במילה צריך לשתות מלא לוגמיו.
♦
מלא לוגמיו בברכות קידושין וברכות חתנים
בשו"ע (אבהע"ז סי' ל"ד סע' ב'): "נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין, ומברך עליו תחלה, ואח"כ מברך ברכה זו. ואם אין שם יין או שכר, מברך אותה בפני עצמה".הבאר היטב (ס"ק ו') מביא בשם ספר באר שבע שכתב שיזהר החתן לשתות רביעית לברך ברכה אחרונה, וכנה"ג כתב עליו: "ולא ראיתי בזמנינו זה נזהרין בכך אלא כל שטועמין טעימה א' די ע"ש".
ובשו"ת מהרש"ם (חלק ה' סי' ח') מביא סיוע למנהג שלנו שרק טועמים מדברי הרשב"א בב"י ביו"ד לעיל[22].
♦ ♦ ♦