כולל "יד ברודמן" בראשות הג"ר משה דימנטמן שליט"א
רחובות
עד אחד בקידוש החודש
הש"ך בסי' ל"ו חידש שכל מה שצריך לשאול עד פסול אם בא לראות או להעיד (מכות ו) כדי לפסול כל הכת זה רק במקום שהכשרים התכוונו להעיד. אך אם גם הפסול וגם הכשרים לא התכוונו להעיד נפסלה כל הכת, שכן הם חשובים כת אחת שכולה לא התכוונה להעיד.ובמנ"ח (מצוה ד' אות י"ז) הקשה על הש"ך ממשנה מפורשת בר"ה כב: "אמר רבי יוסי: מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לפני בית דין - קבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו".
ומבואר שבי"ד של כוהנים קיבלו את טוביה ואת בנו ופסלו את עבדו. ומדוע לא פסלו את כולם מהדין של נמצא אחד קרוב או פסול, והרי הם סברו שעבד משוחרר פסול לעדות החודש? אלא ע”כ צ"ל שהעבד אמר שהוא כיוון לראות והם כיוונו להעיד ולכן לא נצטרפו לכת אחת . אך בהמשך המשנה מבואר שהגיעו ללשכת הגזית והם קבלו אותו ואת עבדו המשוחרר ולא קבלו את בנו, כי קרובים פסולים לעדות החודש, והרי הבן התכוון להעיד ופוסל את אביו טוביה שגם נתכוון להעיד?
ולולי דברי הש"ך היינו מבארים ששלושתם לא כיוונו להעיד, ולכן הם כלל לא הצטרפו בראיה, ואין בהם פסול של נמצא אחד קרוב או פסול. אך לפי דברי הש"ך יוצא שאם כולם לא התכוונו להעיד, כולם פסולים, וא"כ כיצד הוא יבאר את דברי המשנה.
ובקה"י (מכות ס' ו') הביא בשם הר"מ טרוצקי שבעדות החודש כל עד מעיד על כך שראה את החודש ולא מעיד על חברו, ולכן אין את הפסול של נמצא אחד קרוב או פסול, כי אין הצטרפות ביניהם.
והסטייפלר שם מקשה, שא"כ מדוע קרובים זה לזה פסולים להעיד, והרי כל אחד צריך להעיד על עצמו ואינו צריך להצטרף עם האחר? וגם בהסבר הגדר גמחודש העדות לא כ"כ מובן מהי המציאות של עד שמעיד על עצמו שראה, והרי אדם הוא לא יכול להיות עד על עצמו?
ומתרץ הסטיפלר זיע"א להעמיד שלא ראו שלושתם את הלבנה באותו זמן, ולכן אף שלא התכוונו להעיד אין צירוף ולכך לא נפסלו. אך גם תירוץ זה צ"ב, שכן זו אוקימתא למשנה והיו צריכים המפרשים לבאר?
והנה מצינו ברמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ג ה"ג שיחיד שראה את הלבנה בשבת מחלל שבת להגיע לירושלים, אף שהוא לא יודע שיש עימו עד נוסף שאולי ימצא עוד עד.
והקשה המפרש שם איך מחלל שבת על הספק, הרי בתינוק שנולד בין השמשות לא מלים בשבת מספק. וא"כ גם במצות קידוש החודש מספק לא נחלל שבת ונשאר בקושיא. ובלחם משנה כתב לחלק שבמילה אפשר לקיים למחרת, ולכן לא דוחה שבת אך בקידוש החודש אי אפשר למחר.
אך לכאורה צ"ב, שהרי אין ספק מוציא מידי וודאי, וא"כ מדוע נחלל השבת מספק? אף על פי שאי אפשר למחר. וכי אדם שספק לנו אם מחויב במילה ולמחר לא יוכל למול מותר למולו בשבת?
ומסברא נראה לבאר שבאמת מצות קידוש החודש היא מצוה על כל עד לעשות את ההשתדלות שלו בשביל שיתקדש החודש ע"י בי"ד. ואף אם לבסוף לא הגיע עד נוסף, העד שהעיד לבדו קיים את המצוה של "במועדם" אפי' בשבת. ולכך ברור שמחללים שבת גם אם יש ספק אם ימצא עד נוסף, שכן מדין וודאי קיים מצותו בכך שהלך להעיד. וכן מצאתי שכתב הקרן אורה במנחות סד. וביאר שם את הסוגיא ועוד הביא ראיות ליסוד זה.
ולפי זה מובן יותר הדין שלאחר שקלקלו המינים ובי"ד לא מקבלים אלא מן המכירים פוסקים התוס' בר"ה, וכך הוא גם ברמב"ם, שגם העד שמעיד על העד שהוא כשר מחלל את השבת להעיד . וצ"ע איך מחלל שבת הרי הוא לא מעיד על החודש, וכי עוקרים רבנן איסורי שבת בקום ועשה? אך אם נגדיר שהמצוה היא על כל ישראל לעשות את השתדלותם לקידוש החודש אז מובן שגם הוא מקים את המצוה בעצמו בכך שהוא מביא את העד לבי"ד. וכן מובן ניסוח הרמב"ם בהגדרת המצוה של קידוש החודש, שלא הזכיר שהמצוה היא רק על הבי"ד אלא כתב " מצות עשה אחת והיא לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחלת כל חדש וחדש מחדשי השנה."
ובפ"א כתב שמצוה על הבי"ד לחשב ושביד בי"ד לקדש ולא בידי כל אחד. אך מסתבר שגם העדים הם שותפים וחלק מהמצוה.
וממילא מבואר שכל הדין של נמצא אחד קרוב או פסול נלמד מהיקש שנים לשלושה מה שנים עדותם בטלה אף שלושה עדותם בטלה. מכות ו. וא"כ ע"פ האמור עולה שבעדות החודש לא אמרינן מה שנים נמצא אחד קרוב העדות בטלה, שהרי העד שהעיד קיים את מצוותו והוא מחלל על כך שבת. ואף שאין בי"ד מקדשים אלא ע"פ שנים אין הדבר חשוב שעדותו בטלה. וממילא גם אין בזה הפסול של נמצא אחד קא"פ[2]. וכמו הסברא המבוארת שם בדעת ר' יוסי שבממון עדות עד אחד לא בטלה שכן מחייבת שבועה .
ואחר זמן הראה לי ידידי ורעי הרב יצחק ביסמוט שליט"א ביאור זה בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל ושמחתי ויגל ליבי שכיוונתי לדעתו הרמה.
והנה נחלקו הרשב"א והר"ן בחידושים שבת קז שלרשב"א מותר לאדם לנעול ביתו אף אם יש צבי בפנים, שמכיוון שהוא מתכוין לשמור את ביתו אין הוא נחשב כמחלל שבת. והר"ן שם דחה דבריו, שרק במקום שאדם מעלה תינוק וגם צד דגים הוא פטור, שכן כוונת המצווה מבטלת את כוונת הרשות. אך במקום שמתכוון לעשות דבר הרשות לא מבטל את כוונתו השניה.
ומצאתי ת"ל בירושלמי בר"ה ב הלכה א שדן על ההיתר לחלל שבת להעיד על מי שראה את הלבנה: מכירו מכיריו מהו לחלל עליהן את השבת נישמעינה מן הדא א"ר נהוראי כאן שנייה מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא ולא היו צריכין לי אלא עילה בקשתי להקביל פני חביריי.
וא"כ ליכא ראיה מפורשת כשיטת הרשב"א הנ"ל שאף שלא מקיים מצוה שכן אינו המעיד על החודש לא הולכים אחר כוונתו אלא אחר מעשיו.
אך לפי מה שבארנו בשיעור על מצות קידוש החודש שגדר המצוה הוא שיהיה קביעת החודש בזמנה ולא רק העדות עצמה. וא"כ מבואר שגם שם יש כוונת מצווה והיא מבטלת את הכוונה של הרשות. ודוק.
ועוד יתבאר ע"פ הנ"ל הא דמבואר בש"ך סי' לא שנסתפקו חכמי בריסק בדין עד אחד שמכחיש עד אחד, האם הם פסולים להצטרף להעיד בעדות אחרת, וכמו בדין שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שנפסלים להעיד ביחד דממ"נ אחד היה שקרן ונפסל, או שבעד אחד המכחיש עד אחד אין פסול כזה.
והתומים והגר"א (שם) הקשו מה נסתפקו חכמי בריסק, והרי מבואר בשבועות מח שמקשה הגמ'[3] בשני עדים בעדות החודש שהכחישו זה את זה שלא יכולים להצטרף לעדות ממון אחרת, אלא רק אם יבוא עד אחר לעדות החודש ויעיד כמו אחד מהם, אז נקבלו ויהיו שני העדים נגד דברי השלישי שמכחישם והוא יתברר כשקרן בעדותו.
ומבואר מדברי הגמ' שגם עד אחד ועד אחד מכחישים זה את זה. ולכך כותב הגר"א שלא ידע את ספיקם.
אך הנתיבות בסי' ל (ס"ק א) מבאר שבעד אחד הסברא שלא יפסל היא משום שהוא אומר בדדמי, שתולים שאולי הוא לא מדייק בעדותו ולכן גם לא יפסל. ורק בשני עדים שמעידים ובעדותם מוציאים ממון אז חובה עליהם לדקדק, ובזה לא אומרים שאמרו בדדמי אלא ודאי שהוחזקו לשקרנים. עיי"ש בדבריו הנפלאים. וא"כ הוא רוצה ליישב את קושיית התומים הנ"ל בכך שמדובר בגמ' שהגיעו שני העדים להעיד ביחד, ואז באמת צריכים לדקדק ולא תולים בדדמי. וממילא הם נפסלים לעדות ממון. אולם חכמי בריסק הסתפקו בעדים שלא באו כשנים אלא הם מכחישים בעדות זה את זה, ובזה אפשר שאומרים בדדמי וא"כ לא נפסלו.
אך לי בעניותי צ"ע, שכן הגמ' רצתה לדייק שכשרים לעדות אחרת ויכולה הייתההגמ' לתרץ שכל עד הגיע בנפרד, וא"כ שוב אפשר שיעיד בדדמי. ואם נצריכו לדייקמפני שהוא יכול להצטרף לעד אחר, זו סברא שנכונה בכל ע"א שיכול להצטרף עם אחר שיגיע?
ועוד הביא מו"ר שליט"א את קושיית הטורי אבן בר"ה כד על דברי הגמ' בשבועות הנ"ל איך מבארת הגמ' שמצטרף לעדות אחרת זה בציור שיבוא עד נוסף ויצטרף לאחד מן העדים. והרי ברגע שיבוא עוד עד ויצטרף לאחד מהם מתברר שע"א היה רשע ששיקר בעדותו, וא"כ גם העד שאיתו נפסל מדין נמצא אחד קרוב או פסול? ומבאר שם הטו"א שצריך להעמיד ששני העדים המכחישים לא העידו ביחד בתכ"ד ולכן לא נצטרפו, ולכן אחרי שיבוא עד נוסף לא יפסל הראשון משום שהעיד קודם יחד עם רשע.
אך קשה, שכן לדעת התוס' במכות ו וכך פוסק הש"ך (שם באות ו) לא צריך כלל שיצטרפו בתכ"ד כדי להיפסל בפסול של נמצא קרוב או פסול? ועוד בקצות לו ב מבואר שרק לענין נפשות יש גדר של צירוף בתכ"ד, אך לענין ממון לא צריך תכ"ד. וא"כ לעדות החודש שעדות מיוחדת כשירה גם לא שייך צירוף בתכ"ד.
וא"כ איך העמיד הנתיבות את הגמרא שמדובר שבאו ביחד להעיד, הרי אם כן הוא, הם נפסלים מדין נמצא אחד קרוב או פסול[4]?
אך לדברינו הנ"ל מיושבת שפיר קושית הטו"א הנ"ל, שכן בעדות החודש כלל לא שייך הפסול של נמצא אחד קרוב או פסול, ולכן יכול העד שאמר ה' מרדעות להצטרף לעד נוסף ולפסול את מי שהעיד עימנו קודם. ועוד מובן מדוע התוס' בסנהדרין לא ד"ה "שבית שמאי" שנתקשו למה במקום הכחשת עדים לא אמרינן נמצא אחד קרוב או פסול לא נתקשו כלל מהסוגיא בשבועות.
וממילא מיושבת גם קושית התומים על חכמי בריסק, שכן בעדות החודש עד אחד צריך לדקדק כמו שנים, שכן בעדותו לבד נגמרת מצותו ועל כך גם מותר לו לחלל שבת. וא"כ ודאי שהוא צריך לדקדק כדי לקיים מצוותו. ולכן בזה היה פשוט לחכמי בריסק שע"א המכחיש ע"א נפסל, וכמבואר בגמ' אף שהוא הגיע בנפרד מהעד השני.
ורק בעדות אחרת שהיא משום הוצאת הממון או מדין וביערת הרע בנפשות, בזה המצווה מתקיימת רק בשני עדים, ולכן לעד אחד תלינן שלא דייק ואמר בדדמי.
והנה במנח"ח מצוה ד (ד"ה ונראה) פסק שעדים שהעידו בשקר בעדות החודש והוזמו לוקין משום שהעידו שקר. והרע"א בתשו' קעו חולק בזה, שבעדות החודש אין מלקות בהעיד שקר.
ובחידושי הגרש"ר (מכות כז) הקשה על שיטת המנח"ח אם יש מלקות איך מצינו בר"ה כ: "והא שלח ליה רבי יהודה נשיאה לרבי אמי: הוו יודעין שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו, אף על פי שלא ראוהו - יאמרו ראינו! - אמר אביי: לא קשיא; הא - בניסן ותשרי, הא - בשאר ירחי".
וקשה, איך גורמים לעדים לעבור על לאו דעדות שקר ויש בו מלקות? ואומרים שראו אע"פ שלא ראו? וא"כ זו לכאורה ראיה לרע"א שאין מלקות בעדות החודש. אך להגדרה הנ"ל מצוות קידוש החודש אינה רק על הבי"ד שמקדשים, אלא גם על העדים לעשות את מה שבאפשרותם ע"מ שיתקדש החודש ע"י בי"ד. והואיל והתורה ריבתה אפי' מזידים, אז מתקדש החודש ע"י ויבוא העשה של העד להעיד לקידוש החודש, וידחה הל"ת של עדות שקר.
והנה יתבאר עוד ע"פ הנ"ל דבר הקשה בפשט הגמ'. שהסוגיא בדף כב מבארת: "תנו רבנן: מה קלקול קלקלו הבייתוסין? פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים, שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו, אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה? אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי - הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני. אמרו לו: מי הזקיקך לכך? אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים, אמרתי: אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין, ויטעו את חכמים. אמרו לו: מאתים זוז נתונין לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין."
ומבואר ברש"י שהם שכרו את העד כדי שיצא ט"ז בניסן ביום ראשון . וא"כ קשה, שכן היה צריך להעיד בשבת שראה הלבנה כדי שבי"ד יקדשו החודש ויצא א' ניסן בשבת ולא יעברו ויקדשו למחרת. וקשה מאוד איך טלטל העד הכשר את המאתיים זוז בשבת הרי טלטל והעביר מרשות לרשות ואף אם אין דין רה"ר בירושלים הרי טלטל מוקצה?
ושאלתי את מו"ר הגר"מ דימנטמן שליט"א ואמר לי שהרמב"ם בפ"ב ה"ט פוסק שראוהו בי"ד זה בכ"ט סמוך ללילה מקדשים, וא"כ אפשר היה לתרץ שהיה בכ"ט. ודפח"ח.
אך לכאורה מבואר ברמב"ם פי"ד ו' שאפשר לראות את הלבנה רק כשליש שעה אחר השקיעה. וא"כ ביחס לשבת כבר בשקיעה יש איסור מלאכה? כמו כן איך אמר שראה את הלבנה במעלה אדומים?
והגר"מ ברקוביץ שליט"א רצה בתחילה להעמיד שצרורים לי בסדיני זה לא היה מצוי בבבית הדין אלא במקום אחר ולכן לא חילל שבת, וכן הקשה הרי אסור לעלות להר הבית בכיס שבאפונדתו, וא"כ לכאורה לא היה יכול לעלות עם כיסו?
אך לכאורה יש לישב איך נכנס להר הבית, שכן תוס' בב"מ כו. (ד"ה בהר) הקשו איך אומרת הבריתא שאם מצא מעות בהר הבית הם חולין הרי אסור להיכנס להר הבית במעותיו. וא"כ ע"כ שהמעות הקדש והובאו כתרומה למחצית השקל וכדו'? ומתרצים התוס' שהאיסור הוא להיכנס להר הבית במעות הצרורים בסדינו בפרהסיה, שנראה כנושא לסחורה, אך בצנעה אין איסור. ומוכח בסיפור בגמרא שלא ראו המעות עד שאמר להם שהם צרורים בסדינו.
ועוד מבואר שם בתוס' שצרור בסדינו זה הדרך לשאת מעות. וכן מצאתי מבואר ברמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה יב: "המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו או שיצא במעות צרורין לו בסדינו חייב מפני שהוציא כדרך המוציאין". וא"כ אי אפשר לחלק שלא חשוב הוצאה כדרך ולכן הוא לא חילל שבת.
ובירושלמי באותו מעשה מבואר שהכסף היה צרור באפונדתו. וא"כ מבואר שהוא חילל שבת שנכנס עם הכסף להר הבית.
והרב יצחק ביסמוט שליט"א רצה לבאר שמכאן הוציא הרמב"ם את יסודו המחודש שאפשר לקדש את החודש למפרע, ולכך העדים שבאו מוצ"ש העידו שראו בשבת וממילא קידשו את החודש למפרע. אך קשה מה יעשו שאר הראשונים עם ראיה זו, וכן מדוע לא הביאו הפוסקים מקור זה לרמב"ם?
וכן הראה לי הגר"מ ברקוביץ שליט"א שבשושנים לדוד על המשנה מבאר שנרתעתי לאחורי שאמר העד זה משום שבקשו ממנו לחלל שבת. וקשה, איך חילל בעצמו שבת שלא לצורך?
אך ע"פ היסוד האמור לעיל אין קושי בכך שחילל שבת, שכן התבאר שמותר לעד לחלל שבת כדי להעמיד את חשבון קידוש החודש על אמיתתו, ולכן כיוון שהיה צריך אותו עד להישכר לביתוסים כדי שלא יצליחו להטעות את חכמים, ועוד היה צריך להביא ראיה שנשכר בכדי שיפסלו את העד השני, ממילא גם טלטול המעות הוא לצורך חישוב נכון של קידוש החודש כדי להודיע לחכמים שביקשו להטעות אותם, וממילא דוחה את השבת וכמו חילול שבת של המלווים להעיד על העד.
♦ ♦ ♦