כימאי, יועץ לענייני חומרי גלם בארגוני כשרות
קדושת שביעית בדבש הדבורים
הגמרא במסכת בכורות (דף ז ע"ב), הדנה באיסור דבר היוצא מן הטמא, אומרת: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן". עפ"י דברי הגמרא כתב הרמב"ם בפרק ג' מהל' מאכלות אסורות הל' ג': "דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית מגופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכוורת".יש לדון האם הדבש, העשוי מצוף הפרחים והמוגדר כחומר מן הצומח, קדוש בקדושת שביעית.
♦
פרחים
הפרחים הם המבנה בו מתרחשת ההפריה ממנה מתחיל להיווצר הפרי. במרכז הפרח מצוי עמוד העלי, שבראשו צלקת ובתחתיתו שחלת הפרח. השחלה מופרית ע"י אבקת פרחים והופכת לפרי שבתוכו זרעונים. גם מפרחי הנוי מתפתחים פירות, אך הם בלתי אכילים. על הופעת הפרחים בעצי פירות המאכל נתקנה ברכת האילנות.מקורה של האבקה באיבר נוסף של הפרח, היוצא מתחתית עמוד העלי, הנקרא אבקן. האבקה מגיעה לעלי מאבקן שבפרח עצמו או מפרחים אחרים באמצעות הרוח או באמצעות חרקים, כמו הדבורים. עם תחילת היווצרות הפרי הפרחים נעלמים.
הפרחים המואבקים ע"י חרקים מכילים תאים בשם צופנים, הממוקמים בבסיס הפרח הנקרא מצעית ובין עלי הכותרת ועלי הגביע שסביב העלי. הצופנים מפרישים נוזל מתוק בשם צוף, אליו נמשכים החרקים. מן הצוף יוצרות הדבורים את הדבש.
בין הפרחים בארץ המשמשים מקור לצוף הדבש: שזיף, אבוקדו, חרוב, אזוב מצוי (זעתר) אשר עליו משמשים כצמח תבלין, אספסת (סוג קטניות), אקליפטוס, פירות הדר, מרווה (צמח שעליו משמשים לתיבול וזרעוני פירותיו הם מקור למיצוי שמן עשיר בחומצות שומן מסוג אומגה 3), זיפן רפואי שפרחיו אכילים, כוסברה שפרותיה משמשים כתבלין, קורנית אשר העלים והפרחים יחדיו משמשים לתיבול, ורדים אשר מעלי הכותרת שלהם ממצים שמן אתרי ריחני המשמש גם כתבלין, דבשה הודית (פרח בר המצוי בכרמל), ריחן (בזיליקום) שעליו הם עלי תבלין, זוטה לבנה שעליה ופרחיה הם תבלין ועוד.
אם וכאשר חלה קדושת שביעית על הפרחים יש מקום לומר שגם דבש הדבורים, שמקורו בפרחים אלו, קדוש בקדושת שביעית. יש לציין כי פרחי פירות אכילים אינם קדושים בקדושת שביעית, אולם בפרחי בר ריחניים נחלקו הדעות.
מיני בשמים
חומרי ריח צמחיים (שמנים אתריים) מצויים בעלי כותרת של פרחים, בשרפי עצים, בעלים שאינם עלי פרחים, בקליפות עצים ועוד[2].ירושלמי שביעית פרק ז' הלכה א': "מיני בשמים מהו שיהא עליהן קדושת שביעית". הגמרא אינה פושטת את הספק. החזון איש (שביעית פרק י"ד אות ט') מבאר שהספק הוא האם ריח נחשב לתענוג השווה לכל נפש[3]. החזו"א שואל מדוע לא נפשט הספק מהמשנה בשביעית פרק ז' משנה ו': "הורד והכפר והקטף והלטם יש להם שביעית". החזו"א מתרץ: "דהתם יש להם גם טעם... אע"ג שאינו אוכל חשוב בפני עצמו אלא שכובשין בו שמן ושאר דברים ועיקרו לריח, מ"מ נוהג בו שביעית... ולא מקרי אינו שוה לכל אדם".
שאלת קדושת השביעית בפרחי הבר הריחניים שאינם למאכל נותרה לכאורה כבעיא דלא אפשיטא.
♦
קדושת שביעית בדבר שהנאתו קודם ביעורו
את הפסוק בפרשת בהר (ויקרא כ"ה ו') "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" דורשת הברייתא בסוכה דף מ' ע"א: "לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן". רש"י: "שהנאתו וביעורו שוה - כלומר שהנאתו וביעורו שמתבער מן העולם באין כאחת כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר. יצאו עצי הסקה שהנאתן אחר ביעורן-משנעשו גחלים אופין בהם". דרשה זו מבארת את דברי הברייתא: "עלי קנים ועלי גפנים... לקטן לעצים אין בהן משום קדושת שביעית".בספר דרך אמונה (פרק ז' הלכה י"ט בה"ל ד"ה הורד והכופר) מפנה הגר"ח קנייבסקי לדבריו בפרק ה' הלכה כ"ב בה"ל ד"ה הצורר תבלין, שם הוא הוכיח מדברי רש"י ותוספות בסוגיא במסכת ב"ק ק"א ע"ב, אודות קדו"ש בצבעים[4], שרק כאשר ההנאה והכילוי באים כאחת איתא קדו"ש.
הגמרא שם מביאה את המשנה בשביעית (פרק ז' משנה א'): "ספיחי סטים וקוצה יש להן שביעית"ד. בד"ה "יצאו עצים" כותב רש"י: "אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתן וביעורן שוה".[5]על זאת כותב בדרך אמונה: "ואם נימא דגם הנאתו קודם ביעורו מהני למיחל עליה קדו"ש למה הוצרך לכך". לכאורה רש"י בא לאפוקי מהנאה אחר הביעור, כמו בעצי הסקה, אותם משווה הגמרא לצבעים[6].
התוספות (ד"ה שהנאתן אחר ביעורן) מקשים על רש"י דמאחר דחזותא מילתא הצבע אינו נחשב למבוער גם כאשר הוא מתמצה ממקורו הצמחי לתוך היורה. התוספות מבארים שכילוי וביעור הצבע מתרחש רק כאשר הבגד הצבוע מתבלה. כילוי זה נעשה תוך הנאת השימוש בבגד. על זאת כותב בדרך אמונה: "ואם נימא דהנאתן קודם ביעורן מהני לא הוצרכו לכך... הא גם הנאתן קודם ביעורן (ההנאה בעצם צביעת הבגד כפי שפירש רש"י י.ש) מהני. ועל כרחך דהנאתן קודם ביעורן לא מהני". לאור זאת, לדעת הדרך אמונה אין קדושת שביעית בצמחי ריח, שכן הנאת הריח קודמת לביעור - נבילת הצמח.
על דברי הדרך אמונה קשה, דלכאורה אין מקום לספק הירושלמי הנ"ל אודות קדו"ש במיני בשמים, שהרי ממילא לא שייכא בהם קדושת שביעית, דהא אין הנאתם וביעורם שווה. בפרק ז' מיישב הוא את הקושיא: "ואפשר משום דהנאת בשמים הוא כשמוללן להריח בהן וע"י המלילה מתבער קצת בכל פעם מקרי הנאתן וביעורן שוה ולפי"ז בהדסים שא"צ למוללן אין בהן קדו"ש דהנאתן קודם ביעורן".
לעומת דברי רש"י ותוס', מהם הסיק הדרך אמונה שאין קדושת שביעית בדבר שהנאתו קודם ביעורו, בעל המאור (סוכה דף י"ט ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה רב כהנא) נוקט שהנאה קודם הביעור היא דווקא סיבה לקדו"ש יותר מהנאתו וביעורו שווה[7]. עוד מצינו בדברי ר"ש סירילאו על הירושלמי הנ"ל שביאר את עצם הספק של הירושלמי אודות קדו"ש במיני בשמים כספק האם יש קדו"ש בדבר שהנאתו קודם ביעורו. ואף שהספק הוא בשביעית בזמן הזה שחיובה מדרבנן, יש מקום להחמיר בספק מפני שעיקרו של חיוב שביעית מהתורה.
♦
דעת פוסקי הדורות האחרונים בפרחים ריחניים
לאור העולה מדברי בעל המאור, כמה מפוסקי הדורות האחרונים אכן הורו שיש בפרחים ריחניים קדושת שביעית: הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל (ספר השמיטה פרק ז' ד'), הגרי"ש אלישיב זצ"ל (דבריו מובאים במשפטי ארץ פרק י"ד הערה 10), הגר"ש ואזנר זצ"ל (שבט הלוי חלק ב' סימן כ"ב) ויבלחט"א הגר"מ שטרנבוך שליט"א (שמיטה כהלכתה פרק ב' אות י"ב). מאידך, הגרמ"מ קארפ שליט"א (משמרת השביעית פרק כ"ב סעיף ט"ז בהערה) כתב ששמע מהגר"ח קניבסקי שליט"א שהחזון איש החמיר בבשמים לעצמו אך לא לאחרים. וכן מופיע ברשימות הר"מ פלס בשם החזו"א שאמר לו שהמנהג להקל בבשמים שאין בהם קדושת שביעית. כאמור, אף דעת הגר"ח קניבסקי שליט"א עצמו שאין קדושת שביעית בפרחים ריחניים.הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סימן נ"א אות כ"ג ד"ה ואך) כותב כדבר פשוט שבפרחי נוי לא נוהגת שביעית, ומוסיף: "ואע"פ שראויין ודאי לבהמות או לחיות ועופות... מה שחושב לנוי הו"ל כחישב לעצים". במשפטי ארץ (שם) מביא בשמו שבסברא זאת שלל הגרשז"א גם את האפשרות להחל קדו"ש על פרחים ריחניים: "הגרש"ז הורה שאין בפרחי נוי קדושת שביעית משום שכיום עיקר המטרה היא הנוי והרי זה כעצים דמשחן שעומדים להדלקה ומ"מ מבואר בגמ' שאין בהם קדושה כיון שבסתם הם עומדים להסקה, הוא הדין פרחים עומדים בסתם לנוי ולא לריח[8]".
הכותבים שעסקו בשנים אחרונות בשאלת קדושת שביעית בדבש הדבורים תלו את הדבר בראש ובראשונה בשאלה האם יש קדושת שביעית בפרחים ריחניים, מהם עשויות הדבורים למצוץ צוף ולייצר ממנו דבש. עפ"י דברי החזון איש דלעיל, גם אם אין קדושת שביעית בפרחים בלתי אכילים הנותנים ריח, פרחים ריחניים אשר יש אפשרות לעשות בהם שימוש כתבלינים - קדושים בקדושת שביעית[9]. מאידך, יש להדגיש כי יש צמחים ריחניים אשר חומרי הריח והטעם שבהם מצויים בחלקים אחרים של הצמח, כמו השורשים, עלי הצמח והפירות, אך לא בפרחים. בפרחים של צמחים אלו אין קדושת שביעית. אמנם, אם השימוש כתבלינים הוא בעלים שאינם עלי הפרח או בשורשים, אך לפרחים כשלעצמם יש ריח המשמש להרחה בלבד - דין קדושת שביעית בפרחים תלוי בשאלה האם יש קדו"ש בפרחים ריחניים.
לעניין איסור ספיחין, הרמב"ם (הל' שמיטה פרק א' הל' ג') כתב: "הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב בני האדם". בהסתמך על זאת כתב המשפטי ארץ (פרק ט"ז הל' ז'): "דברים הגדלים בד"כ בר ורוב העולם לא רגילים לזרעם, אין בהם איסור ספיחין אם צמחו מעצמם".
♦
דבש מצוף הפרחים
הצוף שבפרחים הוא נוזל המכיל עד 85% מים, בהם מומסים סוכרים, חומצות, ויטמינים, מינרלים, חומרי צבע, חומרי ריח ועוד. בפרחים אשר הצוף שלהם משמש לייצור דבש רוב הסוכר הוא הסוכרוז (סוכר הקנה). הסוכרוז הוא דו סוכר, כלומר: המולקולה שלו מורכבת משתי מולקולות מחוברות של חד סוכר. שני החד סוכרים המרכיבים את הסוכרוז הם מולקולת גלוקוז ומולקולת פרוקטוז.הדבורה מייצרת את הדבש בזפק שבקצה גרונה. אנזים האינברטאז אותו מחדירה הדבורה לצוף מפרק את הסוכרוז לשני החד סוכרים. בכדי להפוך את שני חלקי הסוכרוז לשתי יחידות סוכר נפרדות שלמות מתפרקת גם מולקולה של מים, אשר שני חלקיה חוברים לשתי יחידות הסוכר החדשות[10]. פירוק מולקולות המים מפחית את כמות המים הכללית שבצוף ומעלה בכך את צמיגותו[11].
אנזים נוסף שמקורו מן הדבורה הוא האנזים גלוקוז אוקסידאז. אנזים זה הופך חלק מיחידות הגלוקוז, שנוצר מפירוק הסוכרוז, למי חמצן ולחומצה.
הצוף המעובד מועבר לחלות הדבש. הדבורים ניצבות מעליו ומנופפות בכנפים. בכך מתאדים חלק ממי הצוף ומתקבל נוזל צמיג מאד, שריכוז הסוכר שבו הוא כ-80%. עם השלמת האידוי חותמות הדבורים את החלות בשעווה. ריכוז הסוכר הגבוה, רמת החומציות ומי החמצן הם גורמים הקוטלים חיידקים, ולכן הדבש משמש גם כחומר חיטוי.
ריכוז הסוכר הגבוה מייבש גם רקמות מורכבות יותר. כמובא בדברי הרא"ש (ברכות פרק שישי סימן ל"ה) בשם רבנו יונה: "הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור... כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דינינן ליה". הדבש מייבש את האיסור והופכו לפירורים חסרי משמעות, שאינם ניכרים כשלעצמם.
♦
איסור שנשתנה
החוששים לקדושת שביעית בפרחים בעלי ריח דנו באפשרות להתיר דבש שמוצאו מצוף פרחים שכאלו, מפני שמדובר באיסור שנשתנה, עפ"י שיטת רבינו יונה. יסוד הדברים בגמ' ברכות מ"ג ע"א: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים". הרא"ש (שם) כותב על הדברים: "י"א שהמושק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצווארה ומתקבץ שם תחילה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מושק[12]. והרז"ה אוסר לאכלו מפני חשש דם והר' יונה פירש דאפשר ליתן בו לטעם להתירו ולומר דפירשא בעלמא אע"פ שמתחילה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור... כמו דבש דיינינן ליה ומותר, הכא נמי אע"פ שמתחילה היה דם כיון דיצא מתורת דבש בתר השתא אזלינן". על דברי רבנו יונה, לפיהם די בשינוי שעבר הדם עד להפיכתו למושק בכדי להתירו, תמה המגן אברהם (סימן רט"ז ס"ק ג'): "צ"ע דאמרינן בכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב הוי לן לאסרו, א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן... וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרינן כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו האי טעמא אסור דבתר מעיקרא אזלינן".המשנה ברורה (שם ס"ק ז') כותב אודות המוסק: "ודע שמוסק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה וי"א שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצווארה ואח"כ מתייבש ונעשה בשם, ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדרה ולהטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדרה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין באליה רבה שמצדד להורות כדבריהם ובפמ"ג במשב"ז מצדד ג"כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחילה ביש שישים כנגדו בתבשיל". החזו"א (יור"ד סימן י"ב אות ז' ד"ה "יש לעיין") כתב: ונראה לפי"ז שאם מוציאין במלאכת כימי"א אטומים מאיסור ונותנים אותן אח"כ למאכל לתקנו אי נפסל באמצע מאכילת אדם ואינו ראוי לא בפני עצמו ולא לתערובת אף שעומד לגמור מלאכתו ויהא ראוי למתק הקדירה - מותר, אבל אם לא נפסל באמצע תלוי במחלוקת הרבנו יונה והרא"ש.
הג"ר שמואל ברוך גנוט שליט"א פרסם התכתבות שערך עם הגאון ר' אשר ווסטהיים זצ"ל אודות קדושת שביעית בפרחים ובדבש. בין היתר כותב הרב גנוט: "הצגתי שאלת כת"ר קמיה מו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, לדעות הסוברות שיש בפרחים שנועדו לריח קדושת שביעית א"כ מדוע לא חוששים שבדבש דבורים איתא קדושת שביעית כיון שהדבש נוצר מצוף הפרחים הקדושים להני דעות בקדושת שביעית, והגר"ח קנייבסקי שליט"א השיב לי דכיון שהצוף נשתנה לדבש לית ביה קדושת שביעית". הרב גנוט מפרש את היתרו של הגרח"ק עפ"י שיטת רבנו יונה באיסור שנשתנה.
אמנם, יש להעיר בזה דהשינויים הנעשים בהפיכת הצוף לדבש הם שינויים קלים יחסית ואינם נבדלים משינויים המתרחשים בתהליכי בישול של מאכלים. כאמור לעיל, עיקר השינוי הכימי הוא בפירוק הסוכרוז לשתי יחידות גלוקוז ופרוקטוז תוך פירוק מים אשר חלקיהם מצטרפים לשתי יחידות הסוכר החדשות (הידרוליזה). תגובות שכאלו ודומות להן מתרחשות גם בבישול[13]. לעומת זאת, השינויים אודותם דנו הפוסקים הם שינויים בהם מערכת שלמה של חומרים הופכת למערכת שונה בתכלית, כמו בשר המאבד את כל זכרו בהיותו בתוך דבש, דם ההופך לחומר שונה לגמרי – המוסק, וכן דם ההופך לחלב וביצה המתרקמת לאפרוח. ניתן להשוות לשינויים גדולים אלו את המתרחש בתהליך ביוטכנולוגי, בו מסוכרים וחלבונים נוצרים חיידקים. אולם הפיכת הצוף לדבש כרוכה בשינויים קלים בהרבה[14].
♦
דבש מפרחי אקליפטוס
בפרסום של הקרן הקיימת לישראל נכתב: "לקק"ל ולמועצת הדבש שיתוף פעולה ארוך שנים במסגרתם מייצרות משתלות קק"ל כ100 אלף שתילים של צמחים "צופניים" מידי שנה. במהלך 20 השנים האחרונות. בט"ו בשבט 2012 החלו קק"ל ומועצת הדבש בפרויקט משותף של נטיעת 1.5 מליון עצים ושיחים צופניים (נותני צוף ואבקה) כתשובה להתמעטות כמות צמחי הצוף בישראל. המטרה היא לנטוע צמחים צופניים מסוגים שונים... ע"י הדבוראים ובשטחיהם ונטיעות קק"ל בשטח היער, בהם אקליפטוס, חרובים, שיזף ושקד, צמחי תבלין כמו רוזמרין, ריחן, זוטא ועוד רבים אחרים".בפרסום של מכון וולקני מינואר 2021 נכתב: "מחקר חדש הצליח לאתר ולהרבות עצי אקליפטוס עשירים בפריחת קיץ וסתיו לטובת מרעה דבורי הדבש. האקליפטוס הינו מקור הצוף העיקרי של דבורת הדבש הנמצאות בסכנת הכחדה... בארץ ניכרת בשנים האחרונות ירידה במקורות מזון לדבורים בעיקר בעונת הקיץ והסתיו עקב היעדר צמחיה פורחת מספקת... עצי אקליפטוס מהווים פתרון משמעותי לבעיה מאחר וחלקם פורחים בשפע דווקא בעונת הסתיו ומייצרים צוף ואבקת פרחים בכמויות גדולות".
האקליפטוס אינו עץ פרי ומטרת נטיעתו העיקרית בנסיבות המתוארות היא ניצול הצוף שבפרחים לייצור דבש. נראה שבכך ניתן לקבוע שיש בצוף הפרחים של האקליפטוסים קדו"ש. אמנם יש לדון האם ביעור הצוף הוא אכילת הדבש, ובכך הנאתו וביעורו שווים ויש בו קדושת שביעית, או שהביעור הוא בהפיכת הצוף לדבש וההנאה היא אחר הביעור ובצוף אין קדושת שביעית.
פרחים הניטעים המשמשים לתיבול, למאכל או לריח (לשיטות שיש בהם קדו"ש) יהיו לכאורה אסורים גם באיסור ספיחין.
♦
סיכום
א. דבש שמקורו בפרחים של עצי פרי אינו קדוש בקדושת שביעית. הפרחים נועדו להתפתחות הפרי, אך הם עצמם אינם מיועדים לאכילה.ב. דבש שמקורו בפרחים של צמחים אשר עליהם, שורשיהם או גרעיניהם הם תבלינים, אך לא פרחיהם - אינו בקדושת שביעית.
ג. דבש שמקורו בפרחי נוי בלתי ריחניים אינו קדוש בקדושת שביעית.
ד. דבש מפרחי נוי ריחניים תלוי במחלוקת הראשונים אודות קדו"ש בצמחים שהנאתם קודם ביעורם. לדעת הגרשז"א לכולי עלמא אין קדו"ש בפרחים אלו, וממילא בדבש המופק מהם, כי עיקרם לנוי.
ה. דבש מפרחים אשר הם עצמם יכולים לשמש לתבלין או למאכל הוא דבש מצמח שהנאתו וביעורו שווה, אשר יש בו קדושת שביעית. אולם לדעת הגרשז"א הנ"ל מסתבר שגם בפרחים כאלו אם עיקרם לנוי-אין קדו"ש.
ו. אף אם יש בפרחים קדושת שביעית, בגידולי בר לרוב אין איסור ספיחין. מאידך, יתכן שיהיה איסור בנטיעות הקק"ל.
ז. דבש מפרחי אקליפטוס הניטעים לצורך אספקת צוף לדבורים קדוש לכאורה בקדושת שביעית, אלא אם נגדיר את הפיכת הצוף לדבש ככילוי הקודם להנאה מאכילת הדבש.
♦ ♦ ♦