כולל שע"י ישיבת מיר, ירושלים
תגובה למאמר האם יש דין מסירות נפש שלא להורות דין שאינו נכון[2]
אדר א' תשפ"דלכבוד ידידי רבות בשנים וכו' הרב דוד לוי שליט"א.
ראיתי את חדושי תורתך בענין מסירות נפש להעמדת הדין לאמיתו, אשר מאירים כפנינים, ומחכימים את החכמים. ומאחר שזכיתי לעסוק בענין זה בזמן מן הזמנים, ויען כי ידעתי שתשמח במעט הערות שיש לי בדברים אלו כעל מוצא שלל רב, לקחתי קולמסי בידי, ובעזרת החונן לאדם דעת באתי לבא עמך בשקלא וטריא כדרכה של תורה, למען העמדת ההלכה על תילה.
♦
טעם הים של שלמה שיש למסור את הנפש כדי לא לשנות מדברי התורה מאומה
בדברי הים של שלמה הבאת מה שכתב האגרות משה לפרש את דברי הים של שלמה דמה שאסור לשנות מדברי תורה הווה כדין איסור חנופה. וצריך לומר דכוונת האגרות משה לפרש בדברי הים של שלמה שבמה שמשנה מדינה של תורה, הוא מחניף לרשעים למצוא חן בעיניהם, על מנת שלא יזיקוהו.ולפי זה יש לעיין במה שהבאת דברי הריטב"א (פסחים כ"ה ע"ב), והרדב"ז (ח"ד סי' צ"ב) לסייע להים של שלמה, דכתבו דאם אונסין אדם לעבור על א' מכל מצוות התורה באומרם שאין תורת משה אמת, יש לו למסור נפשו על זה, ע"ש. וכתבת לפרש סברתם כדברי הים של שלמה, דיש דין מסירות נפש על שינוי בדברי התורה, ולכן מכיוון שאומרים הם שיעבור על דברי תורה מחמת שאינם אמת, נעשה כמי שמשנה מדברי התורה, ומשום הכי צריך למסור נפשו על זה. ומעתה לדברך יהיה ביאור הריטב"א והרדב"ז דבמה שעובר אאיסור, הוה כחנופה לרשעים למען לא יזיקוהו, ובזה איכא דינא דמסירות נפש כדין חנופה.
אולם היה נראה לפרש בדברי הריטב"א והרדב"ז דהטעם שצריכים למסור את הנפש דכשאונסין אדם לעבור על אחת מכל מצוות התורה, באומרם שאין תורת משה אמת, הוה כעין עבודה זרה, שהרי מי שאינו מאמין בנבואת משה רבינו הרי הוא ככופר בעיקר. ובעושה כדבריהם הרי הוא כמי שמכיר בזה שאין מצוה זו מתורת משה, ומשום הכי יש בזה דין יהרג ואל יעבור.
איברא דנראה דאף הים של שלמה כוונתו דדין יהרג ואל יעבור במה שמשנה בדברי תורה הוה מדין איסור עבודה זרה, דהא כתב וז"ל: ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה, ע"כ. וכן כתב בסוף דבריו: אבל לומר על הפטור חייב או להיפך, הוה ככופר בתורת משה, מה לי דיבור אחד מה לי כל התורה, ע"כ. ולפי זה לא דמי דינא דהים של שלמה לדינא דחנופה, דדינא דהים של שלמה הוה מדינא דעבודה זרה, וחנופה הוה מדינא דמחניף לרשעים ומכבדם. אכן אפשר לומר דאף איסור חנופה לרשע הוה כדין עבודה זרה, דבמה שמחניף לרשע שמעשיו נכונים וצדיקים שלא כדברי התורה, הרי הוא עושה דברי תורה בטלים, ושפיר. ולפי זה אתי שפיר אפשר לפרש את דברי הים של שלמה מדין חנופה, ואפשר להוכיח מדברי הריטב"א והרדב"ז כדברי הים של שלמה.
ולפי זה מיושב במה שלא הוזכר במנין העבירות החמורות שדינן יהרג ואל יעבור דינים אלו דאיסור חנופה ושינוי מדברי תורה שדינם נמי יהרג ואל יעבור, והיינו משום דהוו בכלל עבודה זרה.
אכן יעוי' בתוס' (סוטה מ"א ע"ב ד"ה אותו היום) שמבארים את עוון החנופה ועונשה, וז"ל: וזהו עונש החנופה בדבר עבירה שמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו, ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא, ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה, ע"כ. ובשערי תשובה (שער ג' אות קפ"ז) כתב רבינו יונה וז"ל: כי באמור אליו החנף לפני בני אדם: זך אתה בלי פשע! חלל ובזה דת ודין, ע"כ. משמע דאין איסור חנופה בכלל עבודה זרה.
♦
יתבאר דעת החולקים על הים של שלמה
במה שכתב האגרות משה להשוות דין איסור חנופה לדין הים של שלמה שאסור לשנות מדברי תורה, הנה מבואר בחפץ חיים (באר מים חיים לאוין ט"ז) דיש מקצת מן הפוסקים שלא מונים איסור חנופה במניין המצוות. ויש לעיין לדבריהם האם שייך לומר דבאיסור חנופה איכא דינא דיהרג ואל יעבור, מאחר שאין בזה ציווי מפורש, וצ"ע.עוד יש לעיין להני רבוותא דפליגי על הים של שלמה, וסבירא להו דאין דין יהרג ואל יעבור בשינוי בדברי התורה, האם יחלקו נמי אאיסור חנופה שאין בו דין יהרג ואל יעבור. דלכאורה יש לחלק, דדוקא באיסור חנופה אית ביה דינא דיהרג ואל יעבור, אולם באיסור לשנות בדברי תורה לית ביה דינא דיהרג ואל יעבור. דדווקא בחנופה לרשעים יהיה אסור אף במקום סכנה, אך במה שמשנה בדברי תורה דלא הוה חנופה גמורה אין דין דיהרג ואל יעבור.
♦
יתבאר דין מסירות נפש באיסור חנופה ובאיסור דלא תגורו מפני איש
במה שדנת בענין חנופה לרשעים, יש לציין שיש עוד מצוה הקרובה לזה, היינו המצוה דאסור לפסוק דין שלא כהלכה. ונראה לומר שהוו ב' עניינים חלוקים, שהרי להורות דין שלא כהלכה נלמד מן הקרא (דברים א, יז) דלא תגורו מפני איש, וחנופה ילפינן לה מקרא (במדבר לה, לג) דלא תחניפו את הארץ. וא"כ הוו ב' דינים שונים ומשונים ואינם תלויים א' בשני.אמנם בדין מסירות נפש שצריך למסור עצמו לסכנה באיסור חנופה, נראה דילפינן לה מקרא דלא תגורו מפני איש, האמור לגבי דינא דמסירות נפש בפסיקת דין שלא כהלכה. וכן מבואר במנורת המאור (נר ב' כלל ג' ח"א פ"א) וז"ל: למדנו מכאן, שאפילו למלך, שמוראו גדול, נתחייבו ישראל מפני שהחניפוהו, לפי שהיה להם לירא יותר ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר לא תגורו מפני איש, וכל שכן המחניף לחבירו שאינו מתיירא ממנו, ע"כ. נמצא דהא דבעי להכניס עצמו למקום סכנה במקום איסור חנופה הוה בכלל מאי דאיתא בקרא 'לא תגורו בפני איש' האמור גבי פסיקת דין שלא כהלכה.
והביאור בזה הוא כי מה שבעי מסירות נפש לדין פסיקת הדין כהלכה הוה כדי להעמיד את הדת על תילה, וכפי שכתב הרשב"א (שו"ת, ח"ב שד"מ), ואיסור חנופה נמי מעמיד את הדת על תילה, שלא יתיר את האסור מחמת חנופתו לרשע. נמצא דאיסור חנופה ואיסור לשנות את הדין הכל באים ממקור אחד דהעמדת הדת על טהרתה.
ויש לעיין, דהנה לגבי פסיקת דין שלא כהלכה מצינו בזה פלוגתת הפוסקים, האם איכא דין דמסירות נפש אף במקום פקוח נפש.
הרמב"ם (ל"ת רע"ו) כתב וז"ל: והמצוה הרע"ו היא, שהזהיר הדיין שלא לירא מאדם מזיק גוזם דובר עתק, ולא יחתוך עליו הדין והאמת אבל חייב הוא לחתוך את הדין ולא ישים לב למה שיקרה עליו מן ההיזק מאותו האיש, אמר יתעלה (דברים א) לא תגורו מפני איש, ולשון ספרי (שם א', י"ז) לא תגורו מפני איש שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני, או את בני שמא ידליק את גדישי, או שמא יקצץ את נטיעותי, תלמוד לומר לא תגורו מפני איש, ע"כ. וכדברים הללו העתיק החינוך (מצוה תט"ו), ע"ש. וכ"כ הרמב"ם בהלכות (סנהדרין פכ"ב ה"א), ע"ש. וכן איתא בתומים (סי' י"ב סק"ב), יע"ש[3].[4]
אולם מצינו פוסקים שהיתה רוח אחרת עמם, דיעוי' בב"ח (חו"מ ריש סי' י"ב) שהביא לדון אי רשאי לסלק עצמו שלא לדון מחמת סכנת נפשות, דדעת התוס' דאף בזה איכא דינא דיהרג ואל יעבור מקרא דלא תגורו מפני איש, אך רש"י סבירא דאין דבר העומד מפני פקוח נפש ורשאי לסלק עצמו שלא לדון. וכן מסיק הב"ח דאינו חייב למסור נפשו על זה ואין הלכה כספרי זה. וכן כתב בדרכי משה (שם) בשם מהר"י וויל (סי' קנ"ז) דאין חייבים לדון בשעת הסכנה. וכן איתא בשבות יעקב (ח"א קמ"ג) ובמהר"ם שיק (סי' ש"ג) דאין צריך למסור נפשו על זה. וכ"כ הנצי"ב (מרומי שדה סוטה מ"ז ע"ב), ובהעמק שאלה (משפטים סי' נ"ח אות כ"ט) הביא דהשאלתות דריש דלא כהספרי, וסבירא ליה דאין בלאו דלא תגורו בפני איש דין יהרג ואל יעבור.
ומעתה יש לדון האם דין דמסירות נפש במקום חנופה נמי יהא תלוי בפלוגתת הפוסקים לגבי דינים, דלדעת הב"ח וסיעתו אין צריך למסור נפשו באיסור חנופה, וצ"ע.
♦
דעת רבינו יונה והתוס' לדברי החפץ חיים והאגרות משה
הבאת דברי ר' יונה בשערי תשובה (שער ג', אות קפ"ח) במה שכתב לגבי הלאו לא תחניפו את הארץ, וז"ל: וחייב האדם למסור נפשו לסכנה, ואל ישיא את נפשו עוון אשמה כזאת, ע"כ. מבואר בדבריו שחייב אדם למסור את עצמו לסכנה ולא לחנוף לאנשי רשע. ומאידך הבאת את דברי התוס' בסוטה (מ"א ע"ב) דמוכח מדבריהם דאין למסור את הנפש עבור איסור חנופה. ויישבת על פי האגרות משה (או"ח ב, נא) את ר' יונה עם התוס', דיש לחלק בין חנופה הבאה ע"י שנוי דין תורה, שהיא חנופה האסורה כגון לומר שמותר לעשות איסור תורה, ובזה איירי רבינו יונה, אך חנופה הבאה לרשע בלא שנוי הדין שרי במקום סכנת נפשות.ויש לציין דמרנא החפץ חיים רוח אחרת היתה עמו, דבספרו חפץ חיים (פתיחה, לאוין טז) הביא את דברי ר' יונה הנ"ל, וז"ל: וחייב אדם למסור עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עון אשמה בזה. ובהשמטות כתב החפץ חיים על זה, וז"ל: הוא לשון רבינו יונה בשערי תשובה, ועי' בסוטה (מ"א ע"ב) תוס' ד"ה כל וכו' דלכאורה מנגד לזה, ע"כ. נמצא דלדעת החפץ חיים נחלקו הראשונים האם חייב אדם למסור נפשו עבור לאו דחנופה, או שמא אין לו למסור נפשו עבור זה.
ובאמת בחפץ חיים מבואר דאיסור החנופה שחייב למסור את נפשו על זה הווה אף שאינו משנה מן הדין, אלא רק משבחו על רשעות מעשיו, ודלא כמו שכתב האגרות משה לחלק בזה, דכתב וז"ל: חפץ ודע דעון זה בעונותינו הרבים מצוי הרבה מאוד, והוא כשאחד מספר בגנות חבירו, והשומע אף שמכיר שדבר זה שדיבר על חבירו שלא מן הדין הוא, אף על פי כן הוא גם כן מנענע ראשו לדבר זה, ומחליק גם הוא את הדבר בלשונו שמוסיף איזה תיבות לפגם, מפני שהמספר לפעמים הוא בעל בית חשוב וכדומה שיש לו ממנו טובות, או שירא שיחזיקו אותו לאינו חכם וכדומה, ועל כן יסיתנו היצר מפני הדחק שיסכים גם הוא לזה, אבל תדע אחי שזה הוא בעצם לאו דחנופה וכו', ע"כ.
אמנם לפי זה יש להקשות בדברי החפץ חיים, דבחפץ חיים כתב דיכניס עצמו למקום סכנה ולא יעבור על איסור חנופה, ובמשנה ברורה (קנ"ו סק"ד, והובא דבריו להלן) הביא את דברי המגן אברהם שאדם רשאי להחניף לרשעים כדי שלא יסתכן.
אלא ודאי דמה שכתב החפץ חיים שיסתכן ואל יעבור על איסור חנופה לא איירי במקום שיש חשש שיהרגוהו, דאם יש חשש שיהרגוהו רשאי להחניף לרשעים, כמו שכתב המגן אברהם. ולמד החפץ חיים שזו כוונת רבינו יונה לאסור איסור חנופה במקום סכנה רק בספק סכנה, אך בודאי סכנה אף רבינו יונה לומד שאסור להסתכן. ומעתה כשלמד החפץ חיים שהתוס' בסוטה חולקים על רבינו יונה, נמצא שנחלקו בספק סכנה, דלדעת התוס' בסוטה אף בספק סכנה אינו רשאי להכניס עצמו לידי סכנה. ובאמת הגרי"ש אלישיב בהערות (סוטה שם) ביאר את דברי התוס' דאיירי במקום סכנה רחוקה.
♦
דעת רבינו יונה והתוס' לדברי היד הקטנה
עוד יעויין בספר יד הקטנה הל' דעות (פ"י אות י"ג י"ד, והובא בביאור פתח השער על רבינו יונה שם) שכתב לבאר דברי רבינו יונה והתוס' בסוטה דלעולם אין להכניס עצמו לסכנה גמורה במקום איסור דחנופה, ורק למקום חשש רחוק לסכנה חייב להכניס עצמו, ויע"ש מה שביאר בזה ויובא להלן בע"ה.♦
דעת רבינו יונה לדברי הגרש"ז אוירבאך
עוד יש לציין בדברי רבינו יונה מה שמצאתי בקובץ המעין (כ, ב) שהובא מאמר בשם הרב אברהם סופר, ושם הובא מה שכתב הגרש"ז אוירבאך לבאר בדעת ר' יונה דאין כוונתו אלא שצריך לבטוח בה' שלא יאונה לו כל רע, אך בשכיח היזקא אינו חייב למסור נפשו, שכן כתב ר' יונה (שער ג' אות ל"ג): לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא, הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רז"ל שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם, וזהו פרוש כי המשפט לאלקים הוא, שלא יבואכם נזק בסבתו, ע"כ. אך צ"ב לפי זה לשון השערי תשובה באות קפ"ח, שהביא הא דלא תגורו בפני איש בהמשך לדין איסור חנופה במקום סכנה, וצ"ע.♦
דעת בעל מנורת המאור
עוד הביא שם החפץ חיים בהשמטות וז"ל: ועי' במנורת המאור (נר ב' כלל ג' פ"א וב') שלכאורה סותר את עצמו בזה, ע"כ. ויש לפרש כוונת החפץ חיים דכוונתו להקשות, דהנה המנורת המאור כתב בתחילה (שם פ"א) וז"ל: וראוי לירא את דבר ה' למסור עצמו בסכנה ואל יכבד על ראשו עון פלילי כזה, כי אין לנו גדול מהמלך, ועם כל מוראו, ידענו מה שאמרו ז"ל מה שנתחייבו ישראל על שהחניפו לאגריפס המלך, כדגרסינן במסכת סוטה. ומאידך כתב המנורת המאור (שם פ"ב) וז"ל: ועל זה אמר החכם, כי הרשעים שידם תקיפה והשעה משחקת להם מותר לכבדם מיראתם לאנשי זרוע, אבל לא מאהבתו אותם. וגם אם יתיירא שיזיקוהו מותר להחניפם כדי שלא יהרגוהו, לקיים מה שנאמר: 'וחי בהם' (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם, כמו שמצינו שעשה יעקב לעשו, ע"כ. נמצא דהמנורת המאור סתר משנתו, דבתחילה כתב דראוי למסור עצמו לסכנה עבור איסור חנופה, ולבסוף כתב דמותר להחניף למען לא יזיקוהו ויהרגוהו, וצ"ע.אכן בפשטות היה נראה ליישב את דברי המנורת המאור, דבתחילה כתב שראוי למסור עצמו לסכנה, אך לא כתב דזה חיוב גמור, ולפיכך לבסוף כתב שמותר להחניף למען לא יזיקוהו. אולם לפי דברי האגרות משה לא קשה מידי, שלהחניף לרשע לומר לו שמעשי העבירות שלו רצויים אסור אף במקום סכנה, אך לכבדו כבוד בעלמא כתב המנורת המאור שזה מותר במקום סכנה, דהא לא איירי המנורת המאור אלא בכבוד בעלמא דז"ל: כי הרשעים שידם תקיפה והשעה משחקת להם מותר לכבדם, ע"כ. וכן איתא ברבינו יונה (אות קצ"ט) יע"ש. וצ"ב במה נתקשה החפץ חיים בדברי המנורת המאור[5].
♦
מעשה דאגריפס המלך
כתבת להוכיח מדברי הגמ' במעשה דאגריפס המלך דאסור להחניף אף במקום סכנה, ותהילה לקל שכיוונת בזה לדברי המנורת המאור שהוכיח ממעשה דאגריפס המלך דאיכא איסור חנופה אף במקום סכנה, וכן איתא באורחות צדיקים (שער החניפות), ע"ש.והנה האגרות משה (שם) הביא לבאר במעשה דאגריפס המלך דלא היה בזה דין יהרג ואל יעבור, וז"ל: אפשר שכל איסור חנופה הוא רק בכגון זה, דהוא כהסכמה על האיסור ועל דין שקר, כהא דאיתא התם באגריפס שאמרו לו אחינו אתה, שנמצא שאומרין שכשר למלכות, שאם היו אומרין כן בפירוש היה זה בדין יהרג ואל יעבור, לכן אף שלא אמרו בפירוש שהוא כשר, דיש לפרש דכוונתם שכיון שאחינו אתה במצות, כדפי' התוס' ביבמות, איננו מקפידין מלעבדך כמלך אף אם אינך כשר למלכות, ולכן לא היו מחוייבין למסור נפשם על זה, אבל מכל מקום עברו איסור חנופה, שבדבריהם החזיקוהו שישאר במלכותו ואף אם גם בלא דבריהם היה נשאר במלכותו, מ"מ אסור להחניף בדבר שהוא כהסכמה על מה שנעשה שלא כדין תורה, ואף שלא היו מחוייבין למסור נפשם נענשו, משום דלא היה להם לירא שיהרגו, גם אם לא היו אומרין כלום אלא היו שותקין, אף אם היה חשש שירחקם ולא יהיה דעתו נוחה עם החכמים שמחמת זה היו רשאין לשתוק כדכתבו התוס', מ"מ כיון שלא היה חשש הריגה היה אסור להם להחניף, ע"כ.
וכעין זה מבואר במשנה ברורה (סי' קנ"ו סק"ד) והוא מהמגן אברהם, וז"ל: איתא בסוטה בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו', זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל, אמרו לו אחינו אתה, ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס, דאע"פ שלא היה בידם למחות, מכל מקום היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך, וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא, ומיהו אם מתיירא שלא יהרגנו מותר לו לומר יפה עשית אפילו עבר עבירה, ע"כ. נמצא דאין במעשה דאגריפס חשש סכנה, ולכן נענשו.
וכבר כתב כן בבאר שבע בסוטה (שם) על דברי התוס', וז"ל: א"ת כיון שמותר להחניף לרשעים בעולם הזה, למה נענשו ישראל על שהחניפו לאגריפס. וי"ל דאגריפס לא היה רשע כלל, והראיה שזלגו עיניו דמעות כשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי, מכלל שהיה מודה שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות, ונהי שלא היו יכולין למחות בידו, מכל מקום היה להם לשתוק ולא להחזיקו כיון שהוא לא בקש זה מהם, ולכך נענשו, ע"כ.
וכן איתא ביד הקטנה בפירוש א', דכתב לבאר את כוונת הגמ' דאגריפס המלך דרק בחשש רחוק צריכים למסור את הנפש, אך באגריפס המלך, שודאי לא הייתה סכנת נפשות גדולה שהרי עיניו זלגו דמעות, ובודאי היה מחמת פחד אלוקים שהיה בלבו מחמת מה שעבר על מאמרו יתברך דלא תוכל לתת עליך איש נכרי, לכך נתחייבו על זה, משא"כ כשיש ספק נפשות ממשי אסור למסור נפשו על איסור חנופה, יע"ש.
אולם כתב היד הקטנה עוד לפרש את מעשה דאגריפס המלך, דדוקא גבי אגריפס שהיה מעשה בחכמים שאמרו לו אחינו אתה מפורסם ברבים, ועל כן היה חילול השם, והיו צריכים למסור נפשם מחמת חילול השם, ע"ש. נמצא דאין על איסור חנופה דין יהרג ואל יעבור, ובמה שכתב דבחילול השם איכא דינא דיהרג ואל יעבור, יש לי בזה אריכות דברים, ואין מקומו כאן.
♦
מעשה דזכריה בן אבקולס
במעשה דזכריה בן אבקולס בגיטין (נ"ו ע"א) שלא הסכים להקריב את הקרבן בעל המום שמא יאמרו בעלי מומים קרבים, וביארת בשם הגר"ח קניבסקי דהיה אסור, כדברי הים של שלמה שאין לשנות את הדין אפילו במקום סכנה. הנה יעוי' במהר"ץ חיות (שם) שכתב שחכמים חלקו עליו והתירו להקריב קרבן זה, נמצא דלא היה בזה איסור במקום סכנה. אכן הגר"ח קניבסקי למד שחכמים שרצו בתחילה להקריב את הקרבן הבעל מום, הדרו בהו לאחר ששמעו את מה שאמר ר' זכריה, דבעי למיחש שיצא דבר תקלה על ידי זה שיקריבו האי קרבן בעל מום, ומחמת זה אפילו במקום סכנה אין להקריב קרבן זה.וצריך לומר דלא חששו לסכנה לכל כלל ישראל, אלא חששו לסכנת יחידים, דאי הייתה סכנה לכל כלל ישראל, כבר כתב המהרי"ק בתשובה (שורש קס"ז) וז"ל: דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור, ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה, אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל, ותדע דכן הוא שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש וכו', ומינה מוכח התם שהיא היתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל וכו', וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכח מעשה של גנאי, לא תהא כזאת בישראל, אלא אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ע"כ. והובא בבית שמואל (סי' קע"ח ס"ק ד'). ועי' בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קי"ז), ובישועות יעקב (יו"ד סי' קנ"ז סק"א). ועוד עי' בכתר ראש (אות קל"ב), ובקובץ הערות (סי' מ"ח אות ו'). ומעתה הוא הדין הכא יהא שרי אף להורות שלא כדת כדי להציל את כלל ישראל[6].
אכן כתב הנודע ביהודה (מהדורא תנינא יו"ד סי' קס"א) דאסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו, ואולי ברוח הקודש, ע"כ. ולדבריו אין חילוק בין הצלת כלל ישראל להצלת יחידים.
אולם עי' בכתב סופר (שם) שפירש מאי דאיתא שם ענוותנותו של ר' זכריה החריבה את בית מקדשנו וכו', ע"כ. דהיינו דר' זכריה לא הסכים בדעתו לפסוק דין זה מחמת ענוותנותו, שאמר בליבו דדין כזה נתון רק לשיקול דעת של גדולי הדור. ועי' עוד ביעב"ץ דפירש שהיה סבור ר' זכריה שלא יהיה סכנה במה שלא יקריבו. נמצא דמצד הסברא שיצא מזה פסק הלכה שלא על פי התורה, היו רשאין ולא היו צריכים למסור את הנפש על זה, ודלא כהים של שלמה.
ושמא יש לדחות דהים של שלמה מודה הכי דשרי, דמכיון שלא פסקו ממש שלא כדברי התורה, אלא דממילא יתפרסם דין שלא כדרך התורה לא היו חייבים למסור נפשם על זה. ועוד יש לומר דהצלת כלל ישראל שאני (עי' נודע ביהודה (הנ"ל), ורשאים להצילם אפילו בכהאי גוונא שיצא הלכה שלא כדרך התורה.
ועוד י"ל דאפילו אי נימא דהיו צריכים למסור את הנפש במעשה זה דר' זכריה, מ"מ אפשר דהוה מדין חילול השם וכפי שכתב היד הקטנה, דמדין חילול השם בעי למסור את הנפש.
♦
לשנות מן הדין לצורך קיומו
בדברי הדברי יציב (חו"מ סי' ד') שהתיר לשנות מן הדין לצורך קיומו, והוכיח דבריו מדברי היערות דבש (ח"ב סי' י"ז).הנה להעיד עדות בפסול בזמן שבי"ד לא יודעים שהם פסולים ע"מ להציל את הפטור ממיתת בי"ד, כתב הגר"ח קנייבסקי (ספר משנת פקוח נפש קובץ תשובות אות כ"ו) שאסור.
ולדון בשקר שלא על פי מה שעיניו רואות כדי להציל את הפטור ממיתה, כגון שכולם חייבוהו והוא יודע שפטור, האם הותר לחייבו ולא יתחייב, כדין שבי"ד שכולם מחייבים אותו פטור, כתב הגר"ח קנייבסקי (ספר משנת פקוח נפש קובץ תשובות אות כ"ה) שאסור. והביא שם לעי' באור החיים משפטים (פכ"ג פ"ב) דכתב וז"ל: אמר לא תהיה אחרי רבים לרעות, פירוש כשתהיה סובר סברא אחת שבאומרך דעתך יצא זה הנידון חייב בדינו, וכגון שכולם אמרו חייב ואתה חושב זכאי, לא תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חייב, והוא אומרו לרעות, ותאמר אתה כדעתם חייב הפך מה שנראה לך כדי שיצא זכאי כדעתך, אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה ואין לך להתחכם על המשפט.
והנה יעוי' בנתיבות המשפט (סי' י"ד בחידושים ס"ק ב') שכתב בשם התומים (שם ס"ק א') דאם רואה דיין אחד ששנים מקלקלין הדין, יכול לומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים, והוא בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום. והפתחי תשובה (סי' י"ח ס"ק ג') הביא דכן דעת שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קל"ח), אך השו"ת בית יעקב (סי' ט"ו) חולק דאסור לעשות כן. ודעת הברכי יוסף (חו"מ סי' י"ח אות ג' וד') דהעיקר דאסור לעשות כן, אא"כ הני תרי הם יושבי קרנות, ולמראה עיניהם מטים עקלקלותם, דבזה מודה הבית יעקב, ע"ש.
נמצא דאיכא מאן מרבוותא דסבירא להו דרשאי הדיין לשקר ולומר איני יודע, אף שהוא יודע את הפסק, כדי שעל ידי זה יבואו לדון דין אמת, ואילו באור החיים איתא דאינו רשאי לחייב את הזכאי כדי לזכותו, וצ"ע. ושמא יש לחלק בין לחייב את הזכאי למה שאומר איני יודע[7].
♦
לדון דין שאינו אמת במקום שיאמר אחר שאינו דינו נכון
במה שהבאת דברי הגר"ח קניבסקי דרשאי לומר דין שאינו נכון, ולאחר מכן לפרסם את הטעות. ובקובץ המעין (כ, ב) הובא מאמר בשם הרב אברהם סופר, ושם הובא בשם הגרש"ז אויערבך לבאר בדברי היש"ש דדווקא לשנות מדברי תורה אסור, אך לדון שלא על פי תורה ולחייב את הזכאי רשאי במקום פקוח נפש, אם אין משנה בכך את חוקי התורה או להפך. וכתב עוד שצריך לפרסם אחר כך שלא דן על פי ההלכה, ועדיין נשאר בצ"ע.ויש לעיין במעשה דר' זכריה בן אבקולס, אמאי לא הקריב את הקרבן בעל המום ואחר כך היה מפרסם שהקריב מפני מוראה של מלכות, ואע"פ דחיישינן שלא ישמעו את מה שמפרסם שלא יעשו על פי הוראה זו, א"כ לעולם נחשוש שלא ישמעו מה שחוזרים בהם הבית דין. ושמא יש לחלק דהכא היה מעשה ברבים, לכן יש לחוש טפי שלא ישמעו מה שחזר בו ר' זכריה.
ואסיים במילי דאגדתא לכבודה של תורה במה שנאמר על מי שמחדש ומעמיד את ההלכה על תילה. כתב הקצות החושן (הקדמה), דכל מה שכל אחד ואחד מחדש בתורה כפי הכרעת שכלו, אפילו שאינו מן האמת חידוש גמור הוא, ועל זה נאמר שהראה הקב"ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי נתחדשו הדברים ע"פ התלמיד המחדשו. וכ"כ האור ישראל (סי' ל' בהערה) בשם הגרי"ז באריכות, ע"ש.
ויש לפרש בזה במה שהתורה נקראת תורה דיליה, כלומר התורה קנויה למי שלומדה (עי' בגמ' בקדושין ל"ב ע"ב), דיש להבין במה התורה חשובה שלו. אלא צ"ל דהיינו דכיוון שלמדה נעשית תורה שלו, דהתורה נעשית ע"פ הבנתו, והוא עצמו יוצר את התורה ממש. ואפילו אם כיוון לדרך האמת, מכל מקום שלו היא, כיון שהיה יכול בכוח מוחו והבנת שכלו לומר להפך ולשנות הפסק הלכה (וע"ע בשו"ת אגרות משה בהקדמה מש"כ ע"פ זה). שו"מ שכיוונתי בזה לדברי הנתיבות המשפט (פתיחה לספר נחלת יעקב).
♦
יבואר מה שמרדכי לא החניף להמן
באורחות צדיקים (שער החניפות) איתא וז"ל: אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מא ב), מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה. ויש רשעים שאין מחניפים להם, מניין ממרדכי שאמרו לו החנף להמן, והשיב להם (דברים כג ז) 'לא תדרוש שלומם וטובתם', והיו אומרים לו שנו רבותינו מחניפין להם מפני דרכי שלום אפילו הכי לא רצה להחניף לרשע כזה, ע"כ. מבואר שמרדכי לא היה צריך להחניף להמן, ומסתמא הסתכן מרדכי בזה ואף סיכן את כלל ישראל, ואעפ"כ לא היה צריך להחניף להמן, דאין מחניפים לרשע כהמן.ויש להבין מה גדר רשעים אלו שאסור להחניף להם אף במקום סכנה, והנה בילקוט שמעוני (אסתר רמז תתרנ"ד) איתא דבר אחר, אמר מרדכי אני איני יכול להחניף לרשע הזה, שאני טעון סגנון של מלך, שנאמר לבנימן אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו, ואי אפשר להשתחוות לו דלא דחיל מינה דשכינה השרויה על כתפי שנאמר ובין כתפיו שכן, לכך נאמר לא יכרע, ע"כ. ויעוי' עוד בתרגום שני (ג, ב) דכתב כעין זה. נמצא דמרדכי לא החניף להמן מחמת היותו צאצא לבנימין.
אכן בדברי האורחות צדיקים לא נראה לפרש כן, דמרדכי לא החניף להמן מחמת היותו בן בנו של בנימין, כדברי הילקוט, שהרי באורחות צדיקים נראה דמה שלא השתחוה מרדכי להמן היה מחמת היותו רשע שאין משתחווים לו, ולא מחמת מרדכי, וצ"ע.
ושמא יש לפרש דברי האורחות צדיקים, דהנה מרדכי פירש דמה שאין משתחווים לרשעים כהמן ילפינן לה מדכתיב 'לא תדרוש שלומם וטובתם', והרי פסוק זה נאמר לגבי עמון ומואב, וא"כ כוונת מדרכי לומר שכל רשע כעין עמון ומואב אין להחניף לו, ומה שנאמר בעמון ומואב לא תדרוש שלומם וטובתם, היה מחמת מה שנאמר שם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך, ומבאר שן הרמב"ן כוונת הכתוב בזה, וז"ל: והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב, אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון, ע"כ. נמצא כי עמון ומואב היו כפויי טובה ולא דן אותם הכתוב בדינא דלא תדרוש שלומם וטובתם לעולם, ומרדכי למד כי כוונת הפסוק אין לדרוש שלומם וטובתם היינו דלא להחניף להם כלל אפילו מפני דרכי שלום, מוכח דכל רשעים שהם כפויי טובה כעמון ומואב דינם שווה לעמון ומואב שנאמר בהם לא תדרוש שלומם וטובתם לעולם, ואסור להחניף להם אפילו במקום סכנה.
והנה יש לומר דהמן אף הוא היה כפוי טובה למרדכי כעמון ומואב, דהנה מבואר בגמ' במגילה (טו, א) שמכר המן עצמו בעבוד לחם, ומובא המעשה במנות הלוי (ג', ב') בשם המדרש (ילקוט שמעוני תתרנ"ו ) וז"ל: כי בהיות מרדכי והמן שני שרי צבאות אחשורוש, בלכתם לכבוש מדינה שמרדה במלך היו בידם מזון ג' שנים, ומרדכי עשה כמנהג הצדיקים אוכל לשובע נפשו לא גופו, צמצם עצמו וחייליו, וחילופו בגולם המן הרשע, כי בשנה הראשונה אכל כל מה שהיה לו לשלש השנים, וכאשר חזקה עליו הרעב הלך אל מרדכי שילוהו בריבית על חד תרין או יותר ,והוא לא רצה להלוות בריבית, כי אמר היות הדבר אסור עליו מצד אחוה הלא אח עשו ליעקב, ומקרא צווח ולאחיך לא תשיך, והוכרח להימכר לו ממכרת עבד, וכתב עליו ועל זרעו אחריו לעבוד את מרדכי יום בשבוע ממכרת עבד הוא ובניו לעולם וכו', ע"ש. נמצא כי מרדכי הציל את המן מרעב וסכנה, ויען כי ידע מרדכי כי אין המן ישיב לו טובה על הצלה זו, דן מרדכי את המן כדין עמון ומואב שאין לדרוש שלומם וטובתם לעולם, ואין להחניף להם כלל אפילו מפני דרכי שלום.
עוד יעוי' במהר"ל (אור חדש אסתר ג', ב') דפירש על פי הגמ' בברכות (ז' ע"ב) דבצדיק גמור רשאי להתגרות ברשע אף שהשעה משחקת לו, אך בצדיק שאינו גמור אין להתגרות בו, ומסיים דמכל שכן רשע שהוא המן שהוזמן למכשול ולתקלה את כל ישראל, לכך היה מתגרה ברשע הזה, ע"ש.
ובמה שכתב האורחות צדיקים מה שמרדכי לא החניף והשתחווה להמן יעוי' עוד בגמ' בסנהדרין (ס"א ע"ב) ובתוס' שם, תנחומא (ויחי סי' ו') מהרי"ק (חדשות סי' ל"ד), יוסף לקח (אסתר ג', ב') מגילת סתרים (שם), מנות הלוי (שם), יערות דבש (ח"א דרוש ג', ח"ב דרוש ט').
ואסיים במילי דאגדתא לכבודה של תורה במה שנאמר על מי שמחדש ומעמיד את ההלכה על תילה. כתב הקצות החושן (הקדמה), דכל מה שכל אחד ואחד מחדש בתורה כפי הכרעת שכלו, אפילו שאינו מן האמת חידוש גמור הוא, ועל זה נאמר שהראה הקב"ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי נתחדשו הדברים ע"פ התלמיד המחדשו. וכ"כ האור ישראל (סי' ל' בהערה) בשם הגרי"ז באריכות, ע"ש.
ויש לפרש בזה במה שהתורה נקראת תורה דיליה, כלומר התורה קנויה למי שלומדה (עי' בגמ' בקדושין ל"ב ע"ב), דיש להבין במה התורה חשובה שלו. אלא צ"ל דהיינו דכיון שלמדה נעשית תורה שלו, דהתורה נעשית ע"פ הבנתו, והוא עצמו יוצר את התורה ממש. ואפילו אם כיוון לדרך האמת, מכל מקום שלו היא, כיון שהיה יכול בכוח מוחו והבנת שכלו לומר להפך ולשנות הפסק הלכה (וע"ע בשו"ת אגרות משה בהקדמה מש"כ ע"פ זה). שו"מ שכיוונתי בזה לדברי הנתיבות המשפט (פתיחה לספר נחלת יעקב).
ידידך המברכך בכל לב בברכת התורה ללומדיה.
♦ ♦ ♦