הרב משה בנימין גורטלר
ראש כולל "ברכת זאב" בני ברק

בדין נותן טעם בשביעית, לענין ביעור, ולענין הפסד וסחורה

א. פי' הר"ש עפ"י הירושלמי ופי' הרעק"א בפירושו

שביעית פ"ז מ"ז: "ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור וכו' זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו ומין במינו בכל שהוא וכו'".
עי' פי' הר"ש דמבאר מתני' עפ"י הירושלמי, דרישא בורד חדש של שביעית ועדיין לא הגיע זמן הביעור מלקט את הורד והשמן מותר, אבל סיפא בורד של שביעית בשמן של שמינית שכבר הגיע זמן הביעור ונתחייב הורד בביעור וחייב לבער את הכל.
ומבואר דקודם הביעור אינו אוסר בנתינת טעם ולאחר הביעור אוסר. ובהמשך פי' הר"ש דמין במינו במשהו, כגון לאחר הביעור, אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנותן טעם, ושלא במינה אפי' לאחר הביעור בנותן טעם.
ועכ"פ מבואר דקודם הביעור בין במינה ובין שלא במינה בנותן טעם. והקשה התוי"ט דהרי ברישא במתני' תנן דקודם הביעור ילקט את הורד ולא אסרינן קודם הביעור בנותן טעם במין באינו מינו.
ובתוס' רעק"א תירץ דמה דאמרי' דקודם הביעור בנותן טעם היינו לענין סחורה והפסד פירות שביעית, ומה דתנן במתני' ילקט ואינו נאסר קודם הביעור בנותן טעם היינו לענין ביעור, דבנתערב קודם הביעור אינו חייב לבער. ומבאר זאת הרעק"א כשיטת רבן גמליאל בפ"ט מ"ה לגבי כובש שלשה כבשים בחבית אחת, דרבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, דהיינו דאינו אוסר את שאר הכבשים שבחבית בנותן טעם. והטעם בזה כתבו התוס' בפסחים נב. (ד"ה הכובש), דטעם חשיב כמבוער. וממילא ה"ה בורד של שביעית בשמן חולין יהי' הדין כך דחשיב כמבוער, ורק אם נתערב לאחר זמן הביעור, שכבר חלה חובת ביעור, בזה אוסר בנתינת טעם.
והתוי"ט לא נחת לחילוק זה בין קדושת שביעית לסחורה והפסד, לבין דין ביעור. ולכן גם הקשה בפ"ט מ"ה דכיון דהלכה שם כר"ג א"כ איך אמרי' כאן דמין באינו מינו אוסר קודם הביעור בנותן טעם. וכן במשנה מע"ש פ"ה מ"ו גבי מחלוקת ב"ש וב"ה אם תבשיל הרי הוא כמבוער, פי' שם הרע"ב דה"ה לענין שביעית לב"ה הרי הוא כמבוער. והקשה שם התוי"ט דהרי במתני' כאן אמרי' דלענין שביעית אף קודם הביעור אזלינן בתר טעמא, וכתב שם בתוס' רעק"א לישב כנ"ל, דלענין ביעור הרי הוא כמבוער, ובתר טעמא אזלינן לענין קדושת שביעית לסחורה והפסד.
ולפי' זה נצטרך לבאר דמה דקתני במתני' ילקט את הורד והשמן מותר היינו רק לענין ביעור, אך באמת יש בשמן קדושת שביעית כיון שנותן טעם. ומש"כ הר"ש בתחילת ביאורו מתני', ילקט את הורד ויאכלנו והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית דורד לא יהיב טעמא בשמן. היינו לפי מה שרצה בתחילה לפרש מתני', אך בירושלמי מבואר דורד יהיב טעמא בשמן, ובע"כ לפרש דילקט את הורד, ואין השמן מותר לגמרי אלא רק לענין ביעור.
ומה דקתני במתני' דהשביעית אוסרת בנותן טעם היינו בנתערב לאחר זמן הביעור, וכן כתב להדיא הר"ש לעיל בפ"ו מ"ג, דמבאר מה דאיתא בירושלמי שם, וכן הוא בנדרים נח. דהא דאמרי' כל שהוא במינה היינו לענין ביעור ולא לאכילה, ומפרש הר"ש דלענין ביעור היינו דאם נתערב לאחר הביעור כל שהוא במינו חייב לבער, אבל לאכילה כגון קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפי' במינו עד שיהא בו בנותן טעם, עיי"ש. עכ"פ, הוא מבאר דבמשהו היינו לענין ביעור ונתערב לאחר הביעור. והביאור בזה הוא דלענין ביעור חשיב כיש לו מתירין כיון שיכול להפקיר ולזכות. וצ"ל דבנתערב קודם הביעור חשיב כמבוער לענין ביעור, ורק לענין סחורה והפסד לא אמרי' חשיב כמבוער, ולענין זה אין דין מין במינו במשהו דלענין איסור סחורה לא חשיב כיש לו מתירין.
♦

ב. ביאור החזו"א בפי' הר"ש

והחזו"א בסי' יא חולק על פי' זה בדברי הר"ש, וס"ל דדינא דר"ג בענין כבשים לא נאמר אלא בתערובת שביעית בשביעית, ולא משום דחשיב כמבוער אלא דחשיב הטעם כמקצת הפרי והרי הפרי לא כלה לחיה מן השדה, ולא שייך זה אלא בכובש שביעית בשביעית ולא בשביעית בחולין. וממילא מה דקתני במתני' ילקט את הורד לא מועיל לענין ביעור, אלא דרישא דמתני' איירי לענין דין סחורה והפסד. ולפי"ז הוא מפרש מתני' דילקט הורד, דמותר השמן לענין סחורה והפסד עד זמן הביעור, אך לביעור חייב גם בשמן, כיון שלענין ביעור דנינן לורד בשמן כנותן טעם. משא"כ לענין הפסד וסחורה לא מחמירינן להחשיב את הורד בשמן כנותן טעם. ובזה הוא מדייק בדברי הר"ש דפירש דהורד לא יהיב טעם בשמן, דזה מפרש הר"ש אף לאחר פי' הירושלמי.
[לפי"ז מיושבת קושית הרש"ש, שהקשה על קושית הר"ש על הירושלמי שהקשה שם, וז"ל ודבר תימה מאי קשיא ליה אפילו איירי בחד פתרונא כגון וורד של שביעית בשמן של ששית ובוורד של ששית בשמן של שביעית מכל מקום האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בוורד ואין וורד נותן טעם בשמן עכ"ל הר"ש. ותמה על תמיהתו, דהרי הירושלמי ס"ל דהורד נותן טעם בשמן ולכן פי' הירושלמי את פירושו. ולדברי החזו"א ס"ל להר"ש דאף לפי' הירושלמי צ"ל דלענין סחורה והפסד אין הורד נותן טעם בשמן. ועכ"פ מבואר דאף הרש"ש ביאר מתני' לפי' הר"ש עפ"י ירושלמי כפי' הרעק"א, ולכן תמה על תמיהתו של הר"ש]
ועפי"ז הוא מפרש את דברי הר"ש על מה שאמר הירושלמי לעיל פ"ו ה"ג ובנדרים נח. דכאן לאכילה וכאן לביעור, דהוא כפי' הר"ן בנדרים שם, דלענין ביעור, קודם זמן הביעור חשיב כיש לו מתירין, ולפי"ז מין במינו במשהו לענין ביעור הוא דוקא בנתערב קודם הביעור. אלא דלדברי הר"ש אף לאחר הביעור עדיין יש בו דין זה דיש לו מתירין, כיון שנתערב קודם הביעור.
ולדברי החזו"א יקשה מש"כ הר"ש לעיל פ"ו מ"ג דמה דאמרי' מין במינו במשהו לביעור היינו בנתערב לאחר זמן הביעור, דלדבריו להיפך, איירי דוקא קודם הביעור. אך לפי הרעק"א הוא בדוקא, דקודם הביעור חשוב כמבוער. וכתב ע"כ החזו"א דמש"כ הר"ש לעיל פ"ו מ"ג שנתערב לאחר הביעור הוא לאו דוקא, אלא הכוונה שהנדון הוא לענין אחר הביעור, דבזה אמרי' מין במינו במשהו.
ולדברי החזו"א בביאור שיטת ר"ג בכבשים יקשה, דהתוס' בפסחים נב. ביארו דהוא משום דחשיב כמבוער ולדבריו הוא משום דחשיב כאינו כלה לחיה. וי"ל דמה דאמרו התוס' דחשיב כמבוער היינו לדברי ר"א לולי קרא יתירה, וכן לר"י הטעם עצמו חשיב כמבוער מסברא, ומקרא ילפינן שהטעם האחרון מתיר הראשון, אך לר"ג צ"ל דמסברא לא אמרי' דהטעם כמבוער וילפינן מקרא שאין הטעם אוסר, אך כיון שילפינן לה מקרא י"ל כדמפרש החזו"א ולא משום דחשיב כמבוער. ועי"ש במהרש"ל דפי' שני פי' בתוס' אם לדברי ר"ג הוא מסברא, או דמסברא אין הטעם כמבוער אלא דילפינן מקרא. וא"כ מסתבר שילפינן לזמן הביעור. אך עדיין ק"ק, דאף בדברי ר"ג כתבו התוס' דהטעם הוא כמבוער[2].
ובר"י קורקוס על הרמב"ם הלכות שמיטה פ"ז הכ"א הביא את פי' הר"ש במתני' וכתב להדיא כפי' הרעק"א, וז"ל: וה"פ ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית וכבשו קודם שנתחייב הוורד בביעור הלכך אינו צריך אלא ללקט הוורד כשיגיע זמן הביעור והשמן מותר כי כשכבשו עדין לא הי' אסור כי עדיין לא הי' חייב בביעור אבל כשכבשו בשמן שמינית כבר נתחייב הוורד בביעור קודם שכבשו ולכן הכל אסור דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם וכן פירשה רבנו שמשון והרא"ש עכ"ל. וזהו להדיא כפי' הרעק"א.
אך הי' אפשר להוסיף לפי' הרעק"א מה שביאר החזו"א ברישא דמתני' דילקט את הורד דאף לענין סחורה מהני, ואף דנותן טעם אוסר לענין סחורה והפסד, בזה כיון דורד לא יהיב כ"כ טעמא בשמן לא החמירו בנתינת טעם זו לענין סחורה.
♦

ג. בראיית החזו"א לפירושו בדברי הר"ש מדברי הר"ן בנדרים

וכתב שם החזו"א להוכיח כדבריו דדינא דר"ג בענין כבשים הוא דוקא בתערובת שביעית בשביעית ולא בשביעית בחולין מדברי הר"ן בנדרים נח. דמפרש הגמ' שם כאן לאכילה וכאן לביעור, דלביעור היינו שחייב לאוכלו קודם הביעור, דלענין זה חשיב כיש לו מתירין ולכן מין במינו במשהו, ולאכילה הכוונה לאחר זמן הביעור, דבזה לא הוי כבר יש לו מתירין ולכן בזה מין במינו בנותן טעם. והוכיח מכך החזו"א, דאם נימא דלענין ביעור לא מהני טעמא, דהטעם כמבוער, לא שייך כאן דשיל"מ, שהרי לא מדין ביטול אתינן עלה אלא שאין דין ביעור בטעם וכש"כ במשהו. עוד הקשה שם דהא אמר בנדרים שם דבצל של שישית שנטעו בשביעית אוסרת בכ"ש, והוא קודם ביעור, עיי"ש.
והי' אפשר ליישב קושיות אלו, די"ל דמה דאמרי' דהטעם הוא כמבוער אינו משום המציאות בעצמה, אלא דבאמת איכא הכא ביטול ברוב ומכח זה חשיב כמבוער, אלא דהרי בכל התורה אמרי' דטעם כעיקר, וא"כ אין כאן ביטול ברוב. אך בזה י"ל דהרי כבר הוכיח בחי' רבנו חיים הלוי בכמה מקומות, דאין דין זה דטעם כעיקר סברה שכיון שניכר לא בטל ברוב, דהרי בעינן לילפותא לכל דבר בתורה, אלא דהוא חידוש מיוחד דטעם כעיקר. ואף דבטעם כעיקר אמרי' דאין הדבר בטל, וכמו שהוכיח הגר"ח, מ"מ היינו רק במקום דאיכא חלות דינא דטעם כעיקר. ובזה י"ל דלענין דין ביעור לא שייך חלות דין זה דטעם כעיקר, וממילא חשיב כמבוער מכח ביטול ברוב. משא"כ לענין מין במינו במשהו, דזהו דין בביטול ברוב שמין במינו אינו בטל, ולא מכח הלכתא דטעם כעיקר, בזה י"ל שבאופן שיש דין זה דמין במינו במשהו לא חשוב כמבוער. ולכן כשנתערב מין במינו, ואף קודם זמן הביעור, כיון שדינו במשהו, דחשיב כיש לו מתירין לאוכלו קודם הביעור ולכן לא בטל, ממילא גם לא חשיב כמבוער. אך במין באינו מינו, כגון ורד בשמן, בזה ילקט את הורד ולא יתחייב בביעור, אף דנותן טעם דחשיב כמבוער.
[וכל זה תלוי בביאור כוונת התוס' בפסחים נב. ד"ה הכובש, ששם כתבו סברא בדעת ר"א ור"י דטעם הוי כמבוער, ומפרשים שם התוס' וז"ל דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים וה"א דנחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם עכ"ל. והנידון הוא אם כוונת התוס' היא שכיון שמצינו שינוי זה באיסור דביעור משאר איסורים הואיל ושרי לעניים, ממילא אמרי' דהוא סברא דאין ביעור לטעם, דהטעם הוי כמבוער, או דהכוונה בשינוי זה היא דבדין ביעור לא שייך הדין דטעם כעיקר. והנפקא מינה תהיה אם כשאיסורו במשהו אם שייך לומר גם בזה דהטעם כמבוער.
ומחלוקת הרעק"א והתוי"ט דלעיל, י"ל דהרעק"א ס"ל דהוא קולא מיוחדת בדין ביעור, ובודאי הוא כן אם כוונת התוס' שעל טעם לא שייך דין ביעור. והתוי"ט ס"ל דכיון דמצינו בהלכות ביעור קולא זו, אם כן היא קולא בכל דיני קדושת שביעית.
והראב"ד בהשגות פ"ז ה"ג כתב שם בסופו וז"ל ור"ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכילה אלא מצות ביעור בלבד וכו' עיי"ש. וקצת משמע שכיון שאינו איסורי אכילה לא אזלינן בתר טעמא, וא"כ ה"ה לענין הפסד וסחורה, וכתיו"ט. אך י"ל דכוונתו היא דדוקא לענין ביעור אמרי' הכי, אך דוקא כשעדיין לא נאסר באכילה מחמת דין ביעור דבזה לא מקלינן בטעם].
אלא דיקשה דהרי מה דאמרי' מין במינו במשהו, וס"ל להר"ן דהיינו קודם זמן הביעור, הרי בזה גופא אמרי' דמין באינו מינו בנותן טעם, ובאותו אופן שנתערב קודם זמן הביעור. אך י"ל בזה, דהרי שם בנדרים דאמרה הגמ' כאן לביעור וכאן לאכילה הם דברי ר"ש, וי"ל דבאמת ר"ש לא ס"ל כר"ג בענין ג' כבשים, ולדבריו י"ל דבאמת בורד בשמן לא יעזור מה שילקט, דהוא מבאר מין במינו במשהו באופן שנתערב קודם הביעור ומשום דשיל"מ. אך י"ל דרבנן פליגי ומפרשים שזה הכלל הוא דוקא בנתערב לאחר הביעור, ובאמת יש כאן דין מיוחד ששביעית אוסרת במינה בכל שהוא ולא משום דבר שיש לו מתירין. וכך הרי מבארים את דברי הרמב"ם שלא פסק החילוק בין ביעור לאכילה, ומבארים שהוא דברי ר"ש וחכמים פליגי.
ואף אם נימא דמדברי הר"ן בנדרים מוכח דדינא דר"ג הוא דוקא בכבישה של שביעית בשביעית ולא שביעית בחולין, מ"מ י"ל דהוא מפרש מתני' כהרמב"ם, דמבאר דורד חדש אינו נותן טעם בשמן ישן, אך בחרובין ביין באמת ס"ל דנותן טעם החרובין ביין אף בחרובין חדשים ויין ישן, וע"ז נאמר הרי דחייב בבעור אף שכבש קודם זמן הביעור. ובע"כ שדברי ר"ג לקמן הם דוקא בשביעית בשביעית. וא"כ כמו שהוכיח החזו"א את דבריו מהר"ן יכול הי' להוכיח את דבריו מהרמב"ם [ובאמת שרמז לזה החזו"א בס"ק ה' עיי"ש][3].
♦

ד. בקושית החזו"א, על פי' הרעק"א בר"ש, מבצל של ששית שנטעו בשביעית שאוסרת בכל שהוא

אך עכ"פ בפי' הר"ש י"ל כפי' הרעק"א בדבריו, אלא דמ"מ קשה טובא מה שהקשה החזו"א מנדרים גבי בצל של ששית שנטעו בשביעית שאוסרת בכל שהוא והרי שם התערובת היתה קודם הביעור ולא אמרי' דהוי כמבוער. ובזה י"ל כדכתבנו, דלענין מין במינו במשהו לא אמרי' דהוי כמבוער, ובזה אף בנתערב קודם זמן הביעור יהי' דינו במשהו. אך דינא דמתני' דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא ובאינה מינה בנתינת טעם איירי שנתערב לאחר הביעור.
אלא דיקשה מה שדקדקנו מדברי הר"ש לעיל פ"ו מ"ג, דכתב דלביעור במשהו היינו בנתערב לאחר הביעור, ומשמע שדווקא בנתערב אחר הביעור. ולכאורה הביאור הוא דקודם הביעור חשיב כמבוער ואף לענין מין במינו במשהו חשיב כמבוער, ולא כמו שכתבנו דזהו רק במה שנאסר מדין טעם כעיקר, אלא דהמציאות של טעם ומשהו בתערובת חשוב כמבוער. וא"כ תקשה טובא הקושיא מנדרים לגבי בצל של ששית שנטעו בשביעית דאוסרת בכל שהוא, אף דהוא קודם הביעור, ולא אמרי' דהוי כמבוער.
וי"ל בזה, דהנה הרי איתא במתני' מע"ש פ"ו התבשיל ב"ש אומרים צריך לבער וב"ה אומרים הרי הוא כמבוער, ופי' הרע"ב התבשיל שיש בו מפירות שביעית או ממע"ש בשעת הביעור. וא"כ שם הרי הוי תערובת שביעית בחולין, ולדברי החזו"א יקשה דבזה הרי לא אמרי' הרי הוא כמבוער אלא דאוסר בנותן טעם. ויעויין בדרך אמונה בבאור ההלכה פ"ז מהלכות שמיטה הכ"ב ד"ה זה הכלל, שכתב לחלק בזה בין תבשיל לכבוש, דבכבוש בחולין בנותן טעם, משא"כ בתבשיל דאין ממשן ניכר דבזה הוי כמבוער. והקשה א"כ בגידולין צריך להיות כמבוער, וכמו בתבשיל, דהרי אינו ניכר. וכתב ע"כ וי"ל דגידולין חשיבי טפי וכדבעי למפשט מינה שם דאזלינן בתר גידולין והן מבטלין את העיקר ולכן נחשב כאילו הכל פ"ש ואין כאן היתר לבטלו עכ"ל. א"כ אף לדברי החזו"א נצטרך לחלק בין תבשיל לגידולים, וא"כ י"ל אף לפי' הרעק"א בר"ש דאף דבכבישת שביעית בחולין אמרי' דהוי כמבוער, מ"מ גידולין חשיבי טפי ולא אמרי' ביה כמבוער, דהרי ממ"נ הי' צריך להיות כמבוער אף לשיטת החזו"א, ומשום דתבשיל חשיב כמבוער, ובע"כ שגידולין שאני. אא"כ נאמר דחשיבות דגידולין מהני רק לחלק בין תבשיל לגידולין, דמה דאין ממשן ניכר אינו סברה בגידולין, אך לא עדיף משאר תערובת.
ובדרך אמונה (פ"ז הכ"א ס"ק ק"מ) הביא את דעת הר"ש בדין זה דורד בשמן וכו' וכתב פי' הר"ש כדברי החזו"א הן לקולא והן לחומרא ולא הביא כלל את דעת הרעק"א בזה. וכבר כתבנו שכדברי הרעק"א מפורש בהר"י קורקוס[4].
♦

ה. בפי' הראב"ד בדברי ר"ג בג' כבשים ולפי"ז פי' במתני' כאן

והנה כתב הראב"ד בהשגות פ"ז ה"ג בסוף ההשגה: "ור"ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכילה אלא מצות ביעור בלבד הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד" וכו'. ומשמע מדבריו שהוא לומד בשיטת ר"ג דאף בתערובת שביעית בחולין הדין כך. וכן כתב החזו"א בדבריו (סוף סי' יא). וקשה, דלפי"ז איך הסכים הראב"ד עם דברי הרמב"ם שם בהכ"ב חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית וכו' חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו, והרי ס"ל להראב"ד בדברי ר"ג שאין דין ביעור בנותן טעם, וא"כ הי' צריך לפרש מתני' כפי' הר"ש עפ"י הירושלמי דאיירי לאחר זמן הביעור. וכן קשה בהשגות הראב"ד בה' מאכלות אסורות פט"ו ה"ח כתב שם שלאחר זמן הביעור בין במין במינו בין באינו מינו בנותן טעם, וא"כ דין כל שהוא בשביעית הוא כפי' הר"ן קודם שנאסר בבעור דהוי דשיל"מ, וא"כ איך בכה"ג אמרי' דמין באינו מינו בנותן טעם, והרי ס"ל דקודם זמן הביעור חשיב כמבוער.
♦ ♦ ♦