ישיבת תורת החיים, יד בנימין
אוצר בית דין
פתיחה
במאמר זה נדון בע"ה מהו האוצר בי"ד המתואר בתוספתא, וכן נברר להלכה כמה מהפרטים שהשתנו באוצר בי"ד שקיים היום.עיקר מטרתו של המאמר היא לברר את הדברים ברמה ההלכתית התיאורתית ולא להיכנס לשאלה כיצד הדברים מתבצעים היום, והאם אוצר בי"ד כיום עונה על דרישות ההלכה העולות מהמאמר.
♦
מחלוקת הראשונים בהבנת התוספתא
מקור הדברים בתוספתא
מובא בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א), וז"ל "בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן, ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, הגיע זמן זתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן, ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו. הגיע שעת הביעור, עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור, ר' שמעון אומר עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור" ע"כ.♦
שיטת הרמב"ן באוצר בי"ד
וכך פירש הרמב"ן (ויקרא כה, ז) את דברי התוספתא, וז"ל "ועשו להם תקנות מדבריהם, בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר, וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של קיץ ועת הבציר הגיע, ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן, ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית, ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן. וכל זו התקנה והטורח של ב"ד, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה" ע"כ. מסוף דברי הרמב"ן נראה שתקנה זו של אוצר ב"ד באה כפתרון לשני דברים - האחד, כנגד החשש שהאדם הפרטי יבוא לעכב בידו פירות שביעית מבלי לבערם, והדבר השני שכתב הרמב"ן, שתקנה זו באה גם כדי שלא יבואו אנשים לסחור בפירות שביעית.והנה, אף על פי שאין זה מוכרח בתוספתא שתקנה זו תוקנה על מנת שלא יסחרו בפירות שביעית, ואפשר שעיקר התקנה היה לעניין ביעור, נראה שבכל אופן תקנה זו אכן פותרת את הבעיה של סחורה בפירות שביעית, וכפי שכתב הרמב"ן. זאת, משום שאם שלוחי ב"ד מפקחים על כך שאף אדם לא יכניס לעיר יותר ממזון ג' סעודות, ממילא אין אפשרות לסחור בפירות שביעית. ועוד, ששלוחי ב"ד מוסקים ובוצרים את כל הפירות ומכניסים אותם לאוצר, כך שלאדם הפרטי אין כמות גדולה של פירות שיוכל לסחור בהם.
♦
קושיית הר"ש סירליאו על שיטת הרמב"ן מאיסור בצירה כדרך הבוצרים
והר"ש סירליאו (על הירושלמי פ"ט ה"ו) הקשה על דברי הרמב"ן כיצד ייתכן לפרש שב"ד עשו כל זה בפירות שביעית, שהרי שנינו (ספרא בהר פרשה א פ"א) "'לא תבצור' – לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו תאנים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה... אין דורכים ענבים בגת" ע"כ, ומבואר שיש איסור לבצור כדרך הבוצרים. ואם כן, כיצד הותר לב"ד לעשות כן בשביל למנוע סחורה בפירות שביעית.♦
הבנת הרש"ס שתקנת אוצר בי"ד נאמרה בפירות שישית ודחייתה
משום קושיה זו פירש הרש"ס שבכל תקנת אוצר בי"ד המוזכרת בתוספתא, אין הכוונה לפירות שביעית אלא מדובר בפירות שישית ששמרו אותם באוצר על מנת שיהיה אפשר לאכלם לאחר שצריך לבער את פירות השביעית. ולפי זה תקנה זו לא באה לפטור חשש הלכתי, אלא זו תקנה חברתית גרידא, שמטרתה לדאוג לציבור לפירות, לאחר שכבר לא יהיה אפשר לאכול מפירות שביעית. וכך כתב הר"ש לאחר שהקשה על דברי הרמב"ן, וז"ל "אבל האמת שפירוש אותה ברייתא כמו שפירשתיה למעלה דסיפא[2] בפירות ששית הוא דקא מיירי, והענין דכל זמן שיש פירות שביעית בשדה אוכלים העניים ועשירים, ומכי כלו היו בעלי בתים פותחין האוצר שבבתים ואח"כ פותחים האוצר שמלאו אותם ב"ד. ולר' שמעון עניים ועשירים אוכלין מן האוצר ההוא, ור' יהודה סבר דאין השתדלות ב"ד ותקנתא דידהו אלא לעניים, אבל לא לעשירים דיכולת יש להם להביא מזונות מחו"ל ולאכול או לשמור בבתיהם מן הששית" ע"כ.ובחזו"א (שביעית סי' יא אות ז) הקשה כמה קושיות לדחות את דבריו, ולענ"ד זו הקשה שבהם, שהתבאר בשיטת הר"ש סירליאו שתקנה זו של אוצר בי"ד אינה תקנה הלכתית, אלא תקנה חברתית שתקנו בי"ד לטובת הציבור. ולכאו' הבנה זו קשה מהירושלמי, שם התבאר שר' שמעון ור' יהודה דורשים את דבריהם מפסוקים[3]. ובסוף דבריו דוחה החזו"א את שיטת הרש"ס, וז"ל "ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים ז"ל דאיירי בשל שביעית, וכשהן ביד בי"ד מותר לדרכן בגת ופטורין מן הביעור" ע"כ.
♦
שיטת הרמב"ן שהאיסור לבצור כדרך הבוצרים הוא דווקא בבעלים וכחלק מאיסור שימור
אלא שמשיטת הרמב"ן באיסור בצירה כדרך הבוצרים נראה שאין קושי, שהרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, ה) כאשר ביאר את האיסור לבצור כדרך הבוצרים, לכל אורך דבריו השיק בין איסור זה לאיסור שמור, ומפשטות דבריו נראה שלדעתו האיסור לבצור כדרך הבוצרים הוא איסור לכנוס את כל הפירות, משום שכך הם אינם מופקרים, וכתב "אבל תפקיר הכל ותבצור עם העניים". ובהמשך דבריו כתב: "ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך, ולא תבצור אותן לעצמך", ונראה שהעניין הוא שיהיו כל אדם שווים בפירות אלו, ולכן אסור לכנוס את כל הפירות לרשותו.וכן נראה מהמשך דבריו, שהוא מנגיד בין 'לשמור לעצמו' לבין 'ללקוט עם העניים', וז"ל "לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים, לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין לדורכן בעריבה" ע"כ.
ובסוף דבריו מבאר הרמב"ן שאיסור שימור ואסיפת הפירות הוא משום גזילת העניים, וז"ל "וכן הענין שאמרו שאין קוצצין התאנים במקצע ולא דורכין הענבים בגת, גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים" ע"כ. ומשום כך חזר הרמב"ן כמה פעמים בדבריו על העיקרון שצריך לבצור וללקוט עם עניים.
ובהמשך דבריו מביא הרמב"ן את דברי המכילתא, שאין אדם יכול לכנוס את כל הפירות אפילו על מנת לחלקם אח"כ לעניים, וז"ל "שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה, אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים. במכילתא (משפטים כ, יא), ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא), וכי מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, תלמוד לומר והשביעית תשמטנה, ונטשתה, מגיד שהוא פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון עולם. והגדר שגדרו חכמים, שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם, אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה" ע"כ. ומבואר מדבריו שהאיסור הוא 'לשמר שדהו' ו'להכניס הפירות' שבכך אין הפירות מופקרים, אע"פ שאח"כ מפקיר אותם לעניים, "אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים" ע"כ.
ונראה בדעת הרמב"ן שהאיסור הוא לאסוף ולשמור את כל הפירות, כך שמעולם הם לא הופקרו לעניים, אבל כאשר השדה הופקרה, וכל עני יכול להיכנס לתוכה, עדיין יש איסור מדרבנן 'לקצות את התאנים במוקצה' ו'לדרוך את הענבים בגת', מחשש שאם נתיר לעשות מלאכות בפירות רבים יחד, יבוא האדם לידי שימור ואסיפת הפירות. ובפשטות נראה שאיסור זה הוא דווקא על הבעלים של השדה, משום שדווקא הוא שייך באיסור שימור ואסיפת הפירות, שע"י זה הוא מונע את הפקרתם, ושאר אדם הרי הוא כעניים לעניין זה שיכול לזכות מההפקר ככל שירצה.
ולפי זה אין שום קושי כיצד הותר איסור זה באוצר בי"ד, משום שאחר שהבעלים הפקירו את השדה, ויד כל אדם ועניים בכללם שווה בה, אין איסור לבצור אפילו כמות גדולה [וראה לקמן שנדון בע"ה מה דין הבעלים בזה][4].
וכן הביא הרשב"ש (שו"ת סי' רנח) תקנה זו של אוצר בי"ד להלכה[5].
♦
נראה שיש דוחק גדול לומר שהרמב"ם מכריע נגד התוספתא
והרמב"ם לא הזכיר כלל דברי התוספתא בדבר תקנת אוצר בי"ד. ולפני שנבוא לדון בדברי הרמב"ם להבין האם חולק על דין זה או מסכים, נראה לענ"ד שיש דוחק גדול לומר שלדעת הרמב"ם יש איסור בעשיית אוצר בי"ד, משום שתקנה זו הובאה בתוספתא ללא כל חולק, ומלשון התוספתא מוכח שהיא לא באה לחדש הלכה אלא רק לתאר מציאות שקרתה בפועל בבתי הדין בישראל, והתוספתא הביאה זאת בשביל להביא מחלוקת שנאמרה בדין שנגזר ממציאות זו [מחלוקת התנאים למי מותר לאכול מהאוצר אחר הביעור]. ולכאו' דחוק מאוד לומר שהרמב"ם חלק על כך, כאשר יש מקור תנאי שמתאר זאת כמציאות הפשוטה[6].הרמב"ם סובר כמו הרמב"ן בגדר איסור בצירה כדרך הבוצרים
הרמב"ם (הל' שמו"י פ"ד ה"א, והכ"ב-כג) הביא את איסור קצירה ובצירה כדרך הקוצרים והבוצרים, ומדבריו בספר המצוות (עשין קלד) נראה שלאו זה של בצירה כדרך הבוצרים ואיסוף הפירות לביתו הוא מקביל למצוות עשה של הפקרת הפירות, וז"ל "הנה הודיע שהשמטת הכל מצות עשה ואחר כך פרט ואמר כן תעשה לכרמך לזיתך וזה הוא בכלל כל מה שיצמח מן הארץ, ואמנם בא זה הצווי בכרם ובזית לבד בעבור שבא בכתוב האזהרה בייחוד מלאסוף תבואת הכרם והוא אמרו ואת ענבי נזיריך לא תבצור, וכמו שהכרם שהפקרו מצות עשה מניעתו מצות לא תעשה כן כל מה שיצמח בשנה שביעית שהתבאר שהפקרו בעשה הנה מניעתו בלא תעשה, ויהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה ודין זה ודין שאר פירות אחד" ע"כ. ומבואר בדבריו שהלאו של בצירת ואיסוף הפירות הוא מניעת העשה של הפקרת השדה. וכן משמע מדבריו במקום אחר בספר המצוות (לאוין רכב): "והמצוה הרכ"ג היא שהזהירנו מאסוף מה שיצמיחו האילנות מן הפירות גם כן בשנה השביעית כמו שנאסוף פירותיהם בכל שנה אבל נעשה אותו בשנוי להורות שהוא הפקר" ע"כ, ומשמע שה' יתברך ציונו על איסור זה על מנת שהפירות יהיו מופקרים.ומדבריו במשנה תורה (שם הכ"ב) משמע שאיסור קצירה כדרך הקוצרים הוא איסור על הבעלים, שכתב: "הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה" ע"כ, ופשטות הדברים שאיסור זה הוא על מי שרגיל בכל שנה לאסוף את הפירות יחד.
ולפי זה נראה שדברי הרמב"ם תואמים בזה לשיטת הרמב"ן שהובאה לעיל, שאיסור בצירה כדרך הבוצרים שווה לאיסור אסיפת הפירות לביתו, ושתי פעולות אלו אסורות משום שבכך האדם גורם שהשדה לא תהיה מופקרת, ולא תהיה בה יד לעניים[7]. ואם כן, גם לשיטת הרמב"ם האיסור הוא דווקא על הבעלים, משום שרק בידי הבעלים יש אפשרות לעשות כבכול שנה, שכך הפירות לא יהיו מופקרים, אבל לאחר שהפירות הופקרו לעניים ויד כל אדם שווה בה, נראה שלא יהיה איסור על אדם אחר לבצור כמות גדולה של פירות. ואם כן מובן שגם לדעת הרמב"ם אין שום דופי בתקנת אוצר בי"ד, שאין שום איסור כאשר אדם אחר בוצר כמות גדולה של פירות.
ומה שהרמב"ם השמיט את דברי התוספתא אינו קשה, משום שאין בה שום חידוש להלכה, אלא רק תיאור מציאות שהייתה בזמן חז"ל, ולפיכך לא ראה הרמב"ם צורך להביא זאת.
♦
סיכום ביניים
ולסיכום, הובאה בתוספתא תקנת אוצר בי"ד, שהיו עושין אוצר בכל עיר ועיר ובי"ד שוכרין פועלים ומכניסים לאוצר את כל הפירות ומחלקים אותם בערבי שבתות לפי מספר בני הבית. והתבאר, שלדעת הרמב"ן תקנו תקנה זו על מנת שלאדם היחיד לא יהיו פירות רבים ברשותו, כך שלא יבוא להשהותם אחר זמן הביעור, או לעשות בהם סחורה.והר"ש סירליאו הקשה על הרמב"ן, כיצד הותר לבי"ד לבצור כדרך הבוצרים, ולכן הסביר הרש"ס שמדובר בפירות שביעית, ודבריו נדחו.
והתבאר שלדעת הרמב"ן והרמב"ם לא קשה מידי, משום שאיסור בצירה כדרך הבוצרים הוא רק על הבעלים כאשר בכך מונע את הפקר הפירות, וכמו איסור אסיפת הפירות לביתו ושימור השדה, אבל בתקנה זו של אוצר בי"ד לאחר שהבעלים הפקירו את השדה כדין, אין איסור על כל אדם, ובכללם שליחי בי"ד, לבצור כדרך הבוצרים. ולפי זה אין שום חידוש הלכתי בתקנה זו של אוצר בי"ד.
♦
אוצר בי"ד בימינו
גביית כסף עבור הפירות
פשטות התוספתא והרמב"ן שבי"ד לא גבו כסף על חלוקת הפירות
ונראה בפשטות שבית הדין לא גבו כסף על הפירות, משום שלדעת הרמב"ן תקנה זו תוקנה על מנת למנוע מהיחיד לסחור בפירות שביעית, ואם ב"ד גובים כסף על הפירות מה הועילו חכמים בתקנתם, ומדוע לבי"ד הותר לסחור בפירות שביעית[8].וכן נראה בפשטות ממה שכתבה התוספתא לשון 'מחלקין' שהכוונה בחינם, וכפי שמבואר במקומות רבים בש"ס שחלוקה הכוונה בחינם (כן מצינו: בנתינת פאה - פאה פ"ד מ"א, בחלוקת התמחוי – שם פ"ח מ"ז, בביעור פירות שביעית – שביעית פ"ט מ"ח, ביכורים הניתנים לכהנים – ביכורים פ"ג מי"ב, וכן הרבה). וכך נראה גם מדרך החלוקה של האוצר בכל ערב שבת, שזו גם דרך החלוקה של קופת הצדקה, כמבואר ברמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ט ה"ג).
♦
מימון הפועלים וההוצאות מכסף הציבור וכמו שאר פעולות הבי"ד
ואין להקשות שאם לא יגבו כסף על הפירות מניין יהיה לבי"ד לשלם את שכר הפועלים וההוצאות, משום שיש דברים רבים הנעשים ע"י שליחי בי"ד, תיקון הדרכים והרחובות ומקואות המים, ציון הקברות, בדיקת השדות מכלאים ואיסוף חצאי השקלים כמבואר במשנה בשקלים (פ"א מ"א). ובגמ' במו"ק (ו.) מבואר שאותם שליחים קבלו שכרם מתרומת הלשכה (וראה עוד כיוצ"ב בכתובות קו.), ואם כן, מאותו כסף ישולם גם שכר השליחים המופקדים על הפירות בשביעית.♦
אין להשוות בין מימון מכספי ציבור לבין גביית כסף בחלוקת הפירות
וראיתי בספר שביתת השדה (עמ' שיב) שכתב שאין הבדל אם הכסף נגבה בשעת חלוקת הפירות, מידי האנשים מקבלי הפירות, או אם משולם מכספי הציבור שהגיעו ע"י מיסים מהציבור. ולענ"ד ודאי שיש הבדל, שהרי פירות אלו שייכים לכל הציבור באופן שווה, שאין בי"ד יכולים לזכות לאדם אחד יותר מחברו, והרי עני שאין מחייבין אותו על הצדקה (ראה שו"ע יו"ד סי' רנג ס"ח), ואינו שותף במיסי הציבור, אם הכסף נגבה בשעת חלוקת הפירות הרי שלא יוכל לקבל, משום שאין לו כסף לתת תמורתם. ולעומת זאת, אם מימון הפועלים הוא מכסף הציבור, הרי שהעני יקבל ככל אדם ובזה יקוים ציווי התורה (שמות כג, יא) "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך".♦
נראה שאין איסור לבי"ד לגבות תשלום עבור שכר הפועלים וההובלה
ואף שהתבאר שבאוצר בי"ד המתואר בתוספתא לא גבו כסף תמורת הפירות, נראה שאין מניעה לקיים אוצר בי"ד שיגבה כסף בחלוקת הפירות, ובתנאי שהכסף כולו מיועד רק לכיסוי שכר הפועלים והוצאות ההובלה, ואין אדם שמרוויח כסף יתר על שכרו לפי שעה[9]. וכך אין איסור סחורה בפירות שביעית, וכמו שמותר לאדם לשלוח את חברו ללכת במקומו לשדה ולהביא לו פירות תמורת תשלום על טרחתו[10]. ואם מתקיים תנאי זה, אין זה משנה כמה עולים הפירות הנמכרים ע"י אוצר בי"ד, ואף אם הם עולים יותר מהפירות הנמכרים בשוק אין בכך בעיהי.אמנם בחלוקה כזו אין כח העניים שווה בפירות,[11]כיון שנגבה תשלום בעבורם, על כל פנים נראה שאין בכך בעיה, כיון שהעניים יכולים גם הם ללכת לפרדס ולקטוף, ורק אינם יכולים ליהנות מפעולתו של 'שליח ההובלה', משום שההובלה עולה כסף[12]. ואף שודאי שהאוצר בי"ד המקורי לא התנהל כך, נראה שבמבחן ההלכה אין בכך שום איסור[13].
♦
האם יכול בעל הפרדס להיות שליח בי"ד
אפשר שגם לרמב"ן והרמב"ם מותר לבעל הפרדס להיות שליח בי"ד
לעיל התבאר שתקנה זו של אוצר בי"ד מבוססת על כך שאיסור בצירה כדרך הבוצרים היא דווקא על הבעלים, ועל פי זה יש מי שרצו לטעון שבעל הפרדס לא יכול להיות השליח של בי"ד בבצירת ואיסוף הפירות.אולם לענ"ד נראה שגם לבעל הפרדס מותר להיות שליח בי"ד, וכפי שהתבאר לעיל בדעת הרמב"ן והרמב"ם, שהטעם שאיסור בצירה כדרך הבוצרים הוא דווקא על הבעלים הוא משום שבכך הוא מונע את הפקרת הפירות לעניים, ולכן לאחר שהבעלים הפקיר את הפרדס מותר לאדם אחר לבצור את כולו. אם כן, כאשר בעל הפרדס מפקיר את הפירות, ונותן לכל אדם להכנס ולקחת מהם, כך שיד כל אדם שווה בהם, ועוד, שבעל הפרדס עצמו אין לו שום שייכות לפירות בשנה זו, ומקבל שכרו מבי"ד לפי שעה וללא קשר לכמות הפירות הנאספת מהפרדס[14], במציאות זו לא יהיה איסור על הבעלים לבצור את כל הפירות, משום שהפירות הופקרו ואין בזה שום מניעה או הפסד לעניים. ומו"ר הגר"ש טל שליט"א הסכים עמי בזה.
♦
יש יתרון בכך שבעל הפרדס יהיה שליח בי"ד
ועוד, שיש יתרון בכך שבעל הפרדס יהיה השליח של בי"ד באיסוף הפירות. משום שאם מטרת תקנה זו למנוע סחורה בפירות שביעית, הרי שבימינו פתרון זה הוא שגורם להרבה מהחקלאים לשמור שמיטה, ולכן דווקא ע"י העסקת בעל הפרדס כשליח בי"ד מושגת המטרה להציל את הציבור מסחורה בפירות שביעית, ועוד איסורי דרבנן רבים. וכפי שכתב בספר שביתת השדה (עמ' שיא).אמנם במציאות שבה בעל הפרדס בכל מקרה ישמור שמיטה, נראה שיש עדיפות שבי"ד ימנו שליח אחר, משום מראית העין, וחשש שהבעלים כן יעשה בשדה זו כבתוך שלו, ואולי אף יקח מהפירות לרשותו.
♦
נראה שאין למנוע מבני אדם לבצור בפרדס שפירותיו מיועדים לאוצר בי"ד
לעיל התבאר שהטעם שהותרה בצירה כדרך הבוצרים לכל אדם, משום שאיסור זה הוא דווקא כאשר בכך הוא גורם שהפירות אינם מופקרים אלא נמצאים ברשותו, וכאשר בעל הפרדס הפקיר את הפירות, אין איסור לבצור הכל, משום שהפירות כבר הופקרו ויד כל אדם שווה בהם, לפיכך אין לשליחי בי"ד למנוע מאדם כל שהוא להיכנס לפרדס ולקטוף, משום שאם כן הם עוברים בבצירתם על איסור בצירה כדרך הבוצרים[15].♦
סיכום הדברים
התוספתא תיארה מהי תקנת אוצר בי"ד, כאשר שלוחי בי"ד עובדים בשדה ומכניסים לאוצר, ולאחר מכן מחלקים את הפירות לכל אדם כפי אנשי ביתו.והתבאר עוד, שאין בכך איסור בצירה כדרך הבוצרים משום שלדעת הרמב"ן והרמב"ם איסור זה הוא רק על הבעלים שבכך מונע את הפקרת השדה וגוזל את העניים, אבל לכל אדם אין בזה איסור.
והתבאר שאין איסור לבי"ד לגבות כסף תמורת הפירות, בתנאי שהכסף כולו נלקח לכיסוי הוצאות הפועלים וההובלה, ואין ממנו שום רווח מלבד זה.
ומותר לבעל הפרדס להיות השליח של בי"ד בפרדס שלו, בתנאי שמקבל שכרו לפי שעה, ושאין לו חלק בפירות יותר משאר בני אדם.
והתבאר עוד, שאין לשלוחי בי"ד למנוע מבני אדם לבצור בפרדס שהפירות מיועדים לאוצר בי"ד, משום שבכך הם מונעים את הפקרת השדה, ועוד שהם עוברים באיסור בצירה כדרך הבוצרים[16].
♦ ♦ ♦