מח"ס אמרתו ארץ, ירוץ דברו, ושא"ס
רחובות
גיל בר מצוה לתינוק ששהה באינקובטור אחר לידתו
לכבוד ידידי וחביבי, ליש ולביא, המוציא והמביא, איש רם ונעלה, מיחידי סגולה, כש"ת רבי יניב טרבלסי נר"ו, אודות שאלתו בדבר ילדיו הנעימים, התאומים ינון ואליה הי"ו, שהוצרכו לשהות זמן מה באינקובטור עקב חשש קיומי שהיה בשעת לידתם, וכעת בהגיעם לגיל מצות כבודו שואל מאימתי יש למנות את שנותיהם, האם מיום צאתם מרחם אמם, או מיום צאתם מהאינקובטור. והנני להשיבו תשובה מאהבה כפי שהשיגה ידי יד כהה.♦
צדדי ושורש הספק בנדון דידן
הנה נחלקו רבותינו הפוסקים לגבי תינוק שנולד קודם זמנו והוצרך לשהות באינקובטור למשך זמן מסויים, באופן שהיה חשש קיומי לולד אם לא היה שוהה במכשיר הנ"ל, מאימתי מונים שלושים יום להחזיקו כבר קיימא לענין פדיון הבן ולענין אבילות ב"מ, האם מיום שיצא מרחם אמו, או מעת שיצא מן האינקובטור והחל לחיות בכוחות עצמו. ומופת הדור, מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, בשו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סי' לז) העלה ששהות הפג באינקובטור חשיבא כהמשך ההריון ומונין רק מיום צאתו מן האינקובטור, הן לענין אבלות, משום שלא יצא מדין ספק נפל וספיקו לקולא דהלכה כדברי המיקל באבל, והן לענין פדיון הבן. ע"ש. אמנם עדיין יש לחקור מה יהיה הדין לגבי גדלותו, מאימתי יחשב לגדול, האם רק לאחר שימלאו לו י"ג שנים מיום צאתו מן האינקובטור, או לאחר מלאת י"ג שנים מיום צאתו מרחם אמו.ושורש ספק זה הוא האם מתייחסים לשהות באינקובטור כהמשך ההריון וכתחליף לרחם האם, וממילא היציאה מן האינקובטור היא הלידה השלימה ויום היציאה ממנו הוא יום הלידה, או שהשהות באינקובטור היא כסתם טיפול רפואי, ואע"פ שהוא פועל את פעולת ההריון, מ"מ כל שיצא הילוד מרחם אמו כשהוא חי הריהו כבר נולד. ועל אף שאינו בשל כראוי, כיון שלבסוף מ"מ נותר בחיים הרי חשיב בר קיימא למפרע מצאתו מרחם אמו, והאינקובטור היה רק ככלי עזר ותו לא. וכבר דנו בזה גדולי הפוסקים לכמה עניינים הנוגעים למעשה, הן לענין אבלות, והן לענין פדיון הבן, והן לענין אימתי פג זה נעשה בר מצוה.
♦
ד' הסוברים שיש ללכת אחר יום צאתו מרחם אמו
והנה בשו"ת דעת סופר (חיו"ד סי' קיד) כתב לענין אבלות, דתינוק שנתנוהו באינקובטור הרי הוא כילוד גמור, וכל ששהה שלושים יום לאחר שיצא מרחם אמו ומת, אף שלא עברו שלושים יום מאז צאתו מהאינקובטור, יצא מכלל נפל ומתאבלין עליו, כי האינקובטור אינו אלא כרפואה בעלמא, והרי זה דומה לתינוק שנחלה בתוך שלושים יום בחולי מסוכן ונתנו לו תרופות וסמים, ולאחר שלושים יום מת, שזה ודאי לא יקרא נפל. ע"ש. וכ"כ בשמו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט (סי' כה אות ח). וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב ח"ג (סי' קט) שהאינקובטור נועד רק לרפאות את הנולד מחוליו ליתן לו אויר וחום הנדרש ולהצילו מדברים המזיקים לו, וכשיחלים איגלאי מילתא למפרע שהיה בר קיימא מעיקרא, ושכן מבואר בשו"ת התשב"ץ חלק ג (סי' רמב), וכן א"ל רופא אחד בדרך מליצה, שכלי זה אינו מחיה מתים רק מטפל בוולד על הצד הטוב ביותר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת באר משה ח"א (סי' סד) שהאינקובטור אינו נותן חיות חדשה לוולד, אלא רק מחזקת את החיות שבו ומשרתו מכל פגעי האויר היכולים להזיקו עקב מצבו החלש, והרי זה דומה לוולד שהיה בסכנה ונתרפא שחייב בפדיון הבן, ועתה שחי שלושים יום נתברר שהוא כרוב הוולדות בני קיימא ואינו ספק נפל עד שיגיע לגיל עשרים אלא דינו כבר קיימא לכל דבר. וכ"ה בספרו חלק ז (קונטרס אלקטריק סי' עח) ע"ש. וכן פסק הגרא"י שלזינגר שליט"א בשו"ת באר שרים ח"א (סי' עה) דכל שנולד ושהה באינקובטור שלושים יום חייב בפדיון מיד, וסמך ע"ד הכתב סופר הנ"ל. ע"ש.ואתה תחזה בספר תורת היולדת (פרק נז הערה ח) שמתחילה כתב שהאינקובטור נחשב כהמשך ההריון, והוכיח כן מהא דחולין (ע.) בעי רבא, הדביק שני רחמים, ויצא מזה ונכנס לזה, מהו, דידיה פטר דלאו דידיה לא פטר, או דילמא דלאו דידיה נמי פטר. והיינו אם הדביק שני רחמים של שתי בהמות זה לזה, ויצא הוולד מזה ונכנס לזה, האם נפטרה הבהמה שנכנס בה הבכור מן הבכורה, והולד שתלד אחריו לא יקדש בקדושת בכורה, משום שכבר נפטר רחמה, או שמא לא נפטרה עד שיפטור רחמה וולד שלה, ואסקינן בתיקו. וכ"ה ברמב"ם (פ"ד מהלכות בכורות הי"ח). נמצא שהרחם השני נחשב להמשך ההריון, דאי לאו הכי היכי מספקינן שיפטור זה את רחמה של הבהמה שנכנס בה, והרי עצם הכנסו למעיה הוא כבר לידה גמורה ובזה כבר פטר רחם אמו אפילו חזר לשם אח"כ. וא"כ פשיטא שלא יפטור את זו שעבר אליה, שהרי אין לידה אחר לידה, והרי הוא כנולד גמור שנתנוהו ברחם של הבהמה האחרת ויצא משם, דודאי שאינו פוטר את רחמה מן הבכורה. אלא ודאי שהרחם השני הוא המשך ההריון ורק מספקינן שלא לפוטרה לאחר מכן כשנולד משום שאינו וולד שלה אף שנולד למעשה ממנה. ולפ"ז לכאורה י"ל דהוא הדין גבי תינוק היוצא מרחם אמו ונתנוהו הרופאים באינקובטור, שהרי זה נחשב כהמשך ההריון עד שיצא מהאינקובטור.
ושוב כתב שיש לחלק בזה, דבסוגיא דחולין אין העובר חי מעצמו, שהרי כל הזמן היה ברחם, משא"כ גבי תינוק שנתנוהו באינקובאטור שחי חיים עצמאיים מחוץ לרחם, וגם יצא לאויר העולם, יתכן שיופקע ממנו שם נפל. ע"ש. ואח"כ כתב משם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שתינוק פג ששהה באינקובטור ומת, מונים לו שלושים יום משעת לידתו, ואין שהייתו במכשיר הנז' נחשבת להמשך ההריון אלא רק כמכשיר עזר לרפואתו, ואפילו אם רואים שמתנוון והולך, חייבים להתאבל עליו אם מת לאחר ל' יום ללידתו, וכמו כן מונים לענין פדיון הבן ולבר מצוה מיום לידתו ולא מיום צאתו מן האינקובטור. ע"ש. וכן הובא בספר חשוקי חמד (פסחים מב ע"א) ע"ש. וכ"כ בספר אלה דברי הברית (עמ' קלו) שהכל הולך אחר זמן הלידה, הן לענין מילה ופדיון והן לענין כניסה למצוות. ושכן הסכים הגר"ח קנייבסקי. ע"ש.
והגר"ש פנחסי שליט"א בספר חיים וחסד (פרק ט הערה יט, עמוד קכז) הביא שכן דעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל לענין אבלות. ע"ש. ובספר ברכת השיר והשבח (סי' סט, עמ' תט) הביא ששאל את הגר"נ קרליץ זצ"ל לענין פדיון הבן לתינוק באינקובטור, והשיבו, שיכול לפדותו עם ברכה אפילו כאשר נמצא באינקובטור, כל שעברו שלשים יום מיום הלידה. ע"ש.
♦
הסוברים שאין להתאבל עליו אם לא עברו ל' יום מיום צאתו מהאינקובטור
איברא דחזיתיה בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (חאו"ח סי' יד אות ב, וסי' לה אות א) שכתב, שוולד שלא חי שלושים יום אחר צאתו מהאינקובטור אין מתאבלין עליו, ודימה זה להא דאמר רבי אבהו בן ח' אין עושין בו מעשה (להחזיקו כבר קיימא) עד שיהיה בן עשרים שנה. והיינו שיילוד שחי ל' יום רק בעזרת האינקובטור, אין זה מועיל להוציאו מדין נפל. ע"ש. וכ"כ בשמו בספר כל בו על הלכות אבלות ח"א (עמ' קמא), שאפילו אם לאחר כששה חודשים שהיה באינקובטור מת, לא יצא מכלל נפל, ואין מתאבלין עליו. ע"ש. וכ"כ בקובץ הר המור (קובץ ד', ניסן תשמ"ג) בשם הגרצ"פ פראנק. ע"ש. וראה עוד מ"ש בזה הגר"א כ"ץ בשו"ת באר אליהו ח"ב (סי' רג). וכבר הזכרנו לעיל שכן דעת מרן רבינו הגדול הגרע"י זיע"א בשו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סי' לז), וע"ע לקמן פוסקים רבים שסוברים כן.♦
האם יש לחלק בין אבלות ופדיון הבן לבין גיל בר מצוה
ולכאורה יש מקום בראש לחלק, דדוקא לענין מנין שלושים יום לפדיון הבן או לענין אבלות ס"ל להני רבוותא דיש למנות מן הרגע שיצא מהאינקובטור, דכל שלא שהה שלושים יום בכוחות עצמו עדיין לא יצא מחזקת נפל, וע"כ אין מתאבלים עליו. אמנם לענין גיל בר מצוה, אחר שראינו שהוא יצא לאויר העולם וגדל כאחד האדם, יש לומר דאיגלאי מילתא למפרע שכבר מעת הלידה הוי ולד של קיימא, ולכן יש למנות שנותיו מעת היציאה מבטן אמו.ואכן בקדש חזיתיה להרה"ג ר' אביגדור נבנצל שליט"א בספרו ירושלים במועדיה (בין המיצרים, עמ' קנז) שכתב וז"ל: הורה אדמו"ר הגרשז"א, בפג שמת תוך שלושים יום מצאתו מהפגיה דאין צריך להתאבל עליו, ושאלתיו א"כ מתי יחשב בר מצוה, ואמר י"ג שנה לאחר צאתו ממעי אמו, דאם לא מת תוך ל' יום מצאתו מהפגיה, איגלאי מילתא למפרע דבר קיימא היה ולא נפל. ע"ש. והרי זה כאמור. וכן פסק מרן הראש"ל שליט"א בספרו ילקוט יוסף (מהדו' תשס"ד, סי' נה סעיף יג, עמוד שסה) וז"ל: מי שנולד פג והניחו אותו במכונת אינקובטור במשך כמה חודשים, נעשה לבר מצוה ביום שנולד, ולא ביום שיצא מן האינקובטור. ע"כ. ובסוף ההערה שם (עמ' שסז) אחר שהביא דברי מרן רבי אבה'ו זצוק"ל בשו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סי' לז) שהעלה שאם התינוק מת תוך ל' יום מזמן הוצאתו מהאינקובטור, אין להתאבל עליו, וכן אין לקיים בו מצות פדיון הבן אלא לאחר ל' יום מעת הוצאתו מהאנקובטור, כתב ע"ז, ועל כל פנים לענין בר מצוה, מסתבר שמונים לו י"ג שנה מיום לידתו, ולא איכפת לן במה ששהה באינקובטור איזה זמן, דזה שייך לדון אי חשיב נפל או לא, אבל אחר שחי הרי נתברר שלא היה נפל, וממילא מונים לו מיום לידתו. עכ"ל.
♦
הערה על החילוק הנ"ל, ובירור דעת הגרשז"א
אולם לכאורה יש להעיר, שלדעת הסוברים דמכשיר האינקובטור הוא כהמשך הריון ממש, ולא חשיב כתרופה חיצונית, כמבואר להלן בסמוך, מה הוכחה יש בכך שהוא הגיע לגיל מצוות ונתברר למפרע שהוא לא נפל? הרי יש לומר דאם לא היה שוהה במכשיר הנז' לא היה מגיע כלל לגיל מצות, וכל מה שאיפשר לו להגיע עד כה הוא שהותו כזמן הנדרש לו במכשיר הנ"ל, ולולא זאת מאן יימר לן בוודאות שהיה מגיע עד הלום?!ואנכי הרואה בספר נשמת אברהם מהדו"ב ח"ב (עמ' שעב) שכתב בשם הגרשז"א, שתינוק שנולד קודם זמנו והניחוהו באינקובטור, מסתברא שלא יצא מכלל ספק נפל, ומוטב להמתין אחר שיוציאוהו מן המכשיר ויפדוהו בברכה, ואם נולד לשמונה חודשים (וכ"ש בן ז') ממתינים לו שלושים יום אחרי שיצא מהאינקובטור, "כי כעת הוא גמר עיבורו". ע"כ. וכ"כ עוד שם להלן (עמ' תקעה) תינוק שנולד בחודש השמיני וטופל באינקובטור ובמזון תוך ורידי וחי שם ששה חודשים ומת, כתב הרב לבושי מרדכי (הנ"ל) שלא יצא מכלל נפל. וכתב לי הגרש"ז אוירבך, שאם חי שלושים יום אחר שהוציאוהו מהאינקובטור, שפיר פודים אותו בברכה, וגם מתאבלים על תינוק כזה, וזהו מפני שסומכים שהתינוק התפתח בחום המכשיר הנז' כמו בבטן אמו. ע"ש. גם בספרו שו"ת מנחת שלמה ח"ב (סי' צו אות ה) כתב, שבן שמנה חודשים שחי באינקובטור יותר משלושים יום, יש לדון שכיון שהחום שבמכשיר הנז' "כאילו הוא משלים ע"פ רוב את ההריון", לכן יש לומר שאפילו אם מת לאחר ל' יום, מ"מ הרי נתברר שהמכשיר לא הצליח להשלים את ההריון, ודינו כבן שמונה שאין צריך להתאבל עליו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג (סי' של ד"ה ושמעתי) בשם הגרשז"א, שילד הנולד לפני הזמן ונתנוהו באינקובטור, כיון שלידתו נשלמה באינקובטור אין לו דין ילוד מיד בלידה, דילוד חשיב רק כשחי מצד עצמו. ע"ש. וראה עוד בספר שלמי יהונתן (סי' של סעיף ז אות ב) שכתב בנידונו [לענין חילול שבת בזה"ז על הנולד בן שמונה] שבימינו יש כח להמשיך החיות של העובר על ידי מכשירים והוא כעין הפיתוח שיש לו במעי אמו, "והיינו שהוא גדר של המשך העיבור", וסיים, ושמחתי שגדר זה של המשך העיבור כתבו הגרשז"א והובאו דבריו בשולחן שלמה (סי' של ס"ק יג) ע"ש. וכ"כ בזה בדעת הגרשז"א בקובץ אור המזרח (לז, עמ' 122).
והנה כל זה סותר למש"כ בשמו הרה"ג אביגדור נבנצל הנ"ל, שלענין גדלות יש למנות מיום הלידה ולא מיום צאתו מהאינקובטור, שהרי מבואר שמה שיש להמתין מלפדותו עד שיעברו שלושים יום מצאתו מהמכשיר הנז', אין זה רק משום חשש נפל, אלא שעדיין לא נגמר עיבורו ורק כשיצא מהאינקובטור נגמר עיבורו. וא"כ ה"ה גם לענין בר מצוה שיש למנות מיום צאתו מהאינקובטור ולא מיום שנולד. וכתב ע"ז הג"ר איל שרגא שליט"א בקובץ נר דוד ח"ב (עמ' לז) דבכה"ג י"ל דמן הסתם תורה שבכתב עדיפא. ע"ש.
♦
דעת הפוסקים שהשהייה באינקובטור חשיבא כהמשך הריון ממש
ודע שהרבה מהאחרונים כתבו שנתינת הפג באינקובטור חשיבא כהמשך ההריון, כפי שתמצא בשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' קכג אות יח), שכתב שהסביר לו רופא מומחה ות"ח חרדי מאוד, שמעשים בכל יום שרגילים להוציא הוולד מן האשה בחודש השמיני ע"י ניתוח, כשחוששים פן תזיק לו שהייתו במעי אמו, וע"י נתינתו באינקובטור והטיפול בו משלימים בזה כל מה שהיה הרחם עושה להשלמת והתפתחות הוולד. ע"ש. גם בשו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סי לז) כתב שלפי דברי הרופאים, על ידי שנותנים את התינוק באינקובטור עם החום שבו, משלימים בזה כל מה שנעשה בתוך הרחם להשלמת הוולד. ולפ"ז נראה שכל עוד שלא יצא מהאינקובטור לאויר העולם חשיב כמו הריון אריכתא. וכתב, ותמיהני על מה שראיתי בשו"ת דעת סופר (חיו"ד סי' קיד) שכתב אודות תינוק שנולד בחודש השביעי, ונתנוהו באינקובטור וחי שם ג' חודשים ומת, שדינו כדין כל ילד שנולד ושהה שלושה חודשים, שאפילו אם לא ידענו שכלו לו חודשיו, יצא מכלל נפל (וחייבים להתאבל עליו). והתחבולה שעשו שנתנוהו במכשיר הנז' הוא רק לחיזוק התינוק, ודומה לתינוק שחלה בתוך שלושים יום ללידתו בחולי שיש בו סכנה, ונתנו לו תרופות וסמים ואחר ל' יום מת, שיצא מכלל נפל ומתאבלים עליו. ע"כ. וכ"כ בשמו בשו"ת ציץ אליעזר (הנ"ל) וכן בשו"ת באר משה. ובאמת לא דמי כי אוכלא לדנא, דהכא כל עוד הוא נמצא באינקובטור כאילו הוא נמצא עדיין בבטן אמו, וצריך שכשיוציאוהו מן המכשיר יחיה אח"כ שלושים יום. ע"ש.ושו"ר בקובץ נר דוד (שם עמ' לח) שהביא שכ"כ הרב נחום אליעזר ראבינאווייטש בקובץ הדרום (חוברת לה עמ' 128) דאם החזיקו את הוולד באינקובטור, הרי טיפול זה גורם הוא להביאו לידי גמר ושלימות, כי האינקובטור משמש במקום הרחם, ואחר זמן מסויים ששוהה באינקובטור מכירים הרופאים שכבר נגמר, ורק אז מוציאין אותו. ע"ש. וראה עוד בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סי' קכא), שכתב דמסתבר שתינוקות שהוצרכו לאינקובטור הרי הם נחשבים לחולים, ולא מבעיא לאלה שחסר להם מזמן העיבור שהם בחשש נפלים, אלא אף אלו שהיו להם חודשי עיבור שלמים, כיון שהוצרכו לאינקובטור, הרי ניכר שהיה חסר להם מעיקרא כח החיות. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ט (סי' רכח) שהאינקובטור נותן לוולד ומשלים מה שחסר לו ע"י שיצא טרם זמנו מבטן אמו, דהיינו יכולת הנשימה וחמימת החיים, וגמר שערו וציפורניו, ויש הרבה מאוד ששהותם באינקובטור לא בשביל שערותיהם וציפורנם, אלא הכלי הזה נותן להם יכולת לחיות כרגיל אחרי שיצאו, ורק שלושים יום אחרי שיצאו נקבע אם הם בני קיימא. ע"ש. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (סי' רמג) דפשוט הדבר דאף אמנם שהנולד טרם זמנו ודאי שיחיה, מ"מ כעת עדיין לא נגמרה יצירתו ואינו אדם, ובדרך כלל שנולד מוקדם מאוד אין לו כח לנשום בעצמו וצריך להמתין עד שיצא ויחיה בלי אינקובטור שאז נגמרת חיותו. וסיים, וא"כ לענין בר מצוה יש למנות רק שנגמרה צורתו ויצא מהאינקובטור, אבל דבר זה הוא חידוש גדול ולא מצאתי בפוסקים שיעוררו על כך, וצ"ע. וראה עוד לו בח"ג (סי' של) ע"ש. וכ"כ הגר"מ לוי זצ"ל בתשובה שהובאה בקובץ ויען שמואל ח"ח (סי' ט, עמ' מב) דכל שנתנוהו באינקובטור נחשב שעדיין לא נולד עד שיצא מהמכשיר, שהמכשיר הוא המשך ההריון כביכול. ע"ש. וכן דעת הגרש"ז אוירבך וכנ"ל במנחת שלמה ובנשמת אברהם. וע"ע בשו"ת קנין תורה בהלכה ח"ג (סי' מב ריש אות א).
שו"ר בספר תורת היולדת שם, שכתב שאף הגרי"ש אלישיב הדר תבר לגזיזיה, שכתב אח"כ, ובכל זאת נראה שאם תבוא שאלה זו לפני הסנהדרין, ברוצח שהרג במזיד תינוק שחי יותר מל' יום מעת יציאתו מרחם אמו, ולא עברו עליו ל' יום מעת יציאתו מהאינקובטור, צ"ע אם ידונוהו למיתה כדין רוצח נפש, דאפשר שהוא כהורג ספק נפל שפטור ממיתה בידי אדם. וכמו כן יש לדון כשאונסין ישראל שיהרוג תינוק שעברו עליו ל' יום מעת יציאתו מרחם אמו והוא עדיין באינקובטור, האם יהרג ואל יעבור כדין ג' עבירות חמורות או לא, והדעת נוטה בשאלות אלו לדונו כנפש אדם חי. וצ"ע בזה ככל דיני נפשות. ע"כ. הרי שגם הוא לא ברירא ליה האי מילתא.
ובאו לציו'ן כל המקורות הנ"ל בקובץ נר דוד (שם), וכתב ע"ז הגאון המחבר, מוהר"ר איל שרגא נר"ו, וזת"ד: ומעתה כיון ששהות הפג באינקובטור חשיב כהמשך ההריון, הנה לא מבעיא לענין אבלות שודאי מונים לו אך ורק מיום שיצא מהאינקובטור, וכל שמת בתוך שלושים יום מעת צאתו מהאינקובטור אין להתאבל עליו, אף שחלפו עברו עליו יותר משלושים יום מזמן שיצא ממעי אמו, וכן לענין פדיון הבן יש להחמיר ולא לפדותו אלא לאחר שלושים יום מעת שהוציאוהו מהאינקובטור. וכן נקט להלכה בשו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סי לז) ששהות הפג באינקובטור חשיבא כהמשך ההריון ומונין רק מיום צאתו מן האינקובטור הן לענין אבלות משום שלא יצא מדין ספק נפל וספיקו לקולא דהלכה כדברי המיקל באבל, והן לענין פדיון הבן. ע"ש. אלא אף לענין גדלו י"ל דאין מונים לו י"ג שנה מיום שיצא לאויר העולם אלא רק מיום צאתו מהאינקובטור, דכל זמן שלא יצא מהאינקובטור עדיין לא נשלם גידולו.
וע"ע בשו"ת מקוה המים ח"ג (סי' כו) שכתב, שפג הנמצא באינקובטור כל עוד שלא הרשו הרופאים להוציאו משם הרי הוא "כעדיין לא נולד" ועדיין לא יצא לאויר העולם. [וע"ע בצפנת פענח על הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה הל' יג) שכתב דבאמת יש מין עובר שיכול להיגמר לאחר שנולד, וכל זמן שלא נגמר עדיין שם נפל עליו. והוכיח כן מר"ה (ז.) ע"ש]. וכ"כ בשו"ת מעשה חושב ח"ד (סי' מ אות ב) דלענין הלכה יש לחוש לחומרא שאין דינו כילוד עד שיוכל לחיות בכוחות עצמו, ואין לפדותו עד עבור ל' יום מאז יציאתו מן האינקובטור, וכמו כן לענין גדלות יש להחמיר עד מלאת לו י"ג שנה מיום צאתו מהאינקובטור. ע"ש. וכ"כ באנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ג' עמ' 904) שמבחינה רפואית ביולוגית אם שהה היילוד באינקובטור מפני שנולד פג טרם זמנו, מקובל "לתקן" את גילו לפי שבועות ההריון עד 40 שבועות, ונכלל בזה גם מה ששוהה באינקובטור. ורק אם שהה באינקובטור בגלל מחלה או בשביל משקל לידה נמוך, בודאי יש לחשב את הימים מיום לידתו. ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת יהודה שטרית ח"ב (יו"ד סי' ל).
וכ"ז דלא כמ"ש בספר ילקוט יוסף (חאו"ח ג' מהדורת תשס"ד, עמ' שסז) שעכ"פ לענין בר מצוה מסתבר שמונים לו י"ג שנה מיום לידתו, ולא איכפת לן במה ששהה באינקובטור איזה זמן, דזה שייך לדון אי חשיב נפל או לא, אבל אחר שחי הרי נתברר שלא היה נפל, וממילא מונים לו מיום לידתו. ע"כ. וזאת על אף שהביא קודם לכן את תשובת אביו מרן זצוק"ל הנ"ל שכתב כמה וכמה פעמים שהאינקובטור חשיב כהמשך ההריון, וכמבואר. וראה בקובץ בית הלל (קובץ יד עמ' נו, וקובץ טו עמ' צב, ובאור תורה אב תש"ס עמ' תתלה).
מיהו לענין הלכה נראה שצדקו דברי הרב ילקוט יוסף לענין חיובו במצוות, דודאי יש להחמיר ולחייבו במצוות אחר מלאת לו י"ג שנים מיום שיצא לאויר העולם, אך לענין להכשירו לעדות או להוציא את הרבים ידי חובתן, נקטינן לחומרא לאידך גיסא שלא להחשיבו לגדול עד מלאת לו י"ג שנים מיום צאתו מן האינקובטור. וכן השיבני [אב תשע"ג] מרן מלכא הגר"ע יוסף זצוק"ל, שיש לנקוט בזה לחומרא לכל מילי. עכת"ד.
♦
ד' מרן הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר הנד"מ
וחמותי ראיתי אור בשו"ת יביע אומר הנדפס מחדש (ח"ט חיו"ד סי' לז) שמרן רבינו הגדול זיע"א בהערותיו בגליון (הערה מס' 3) הוסיף שם בזה"ל: ולענין בר מצוה נראה שעליו להניח תפילין מיום צאתו מרחם אמו, לחומרא, ויכול לברך מדין חינוך. ולהשלימו לעשרה צריך להמתין עד שיגיע ליום צאתו מהאינקובטור. וכעת ראיתי בספר מעשה חושב לר' לוי יצחק הלפרין (ח"ד עמוד שמו) שאחר שהאריך בנ"ד העלה ג"כ להחמיר שלא למנות את ימיו ושנותיו לענין מילה ופדיון הבן ובר מצוה אלא מזמן יציאתו מהאינקובטור שיוכל לחיות בכוחות עצמו. עכ"ל. הא קמן דס"ל לענין בר מצוה דיש להחמיר להחשיבו כגדול לענין צירוף למנין או להוציא את הרבים ידי חובה רק אחר י"ג שנים מיום צאתו מהאינקובטור.♦
הערה על העלון "ותתענג בדשן"
וחזות קשה הוגד לי כי ראיתי להרה"ג ר' דוד שלום נקי שליט"א בעלון "ותתענג בדשן" (גליון 82) שדן בנדון דידן, ואחר שהביא מדברי ההערה של מרן זצוק"ל בגליון הנ"ל, כתב ע"ז: קשה לי מה שציין מרן לשו"ת מעשה חושב וכו', ולא זכיתי להבין מה כל כך התחדש למרן זצ"ל בדבריו שם וכו', ולא מצאתי שהביא שם אלו שהן ראיות תלמודיות או מאיזה פוסקים שהם לכאן או לכאן, אלא הסתפק על דין זה מחמת שיש סברא לכאן ולכאן. ובאמת שמסתבר לומר שדבר מסוים שמרן זצ"ל לא התייחס בתוך התשובה, אלא הוסיף בגליון וכדומה, אפשר שכתב את הדברים בתור הערה בצד לעיין בה, ולא ברור שכך היה ברור לו למעשה, ובפרט בדבר שנכנס אליו בדרך אגב. וכל שכן כאן שהגרש"ז אוירבך פסק במפורש שחייב במצות כשעברו שלש עשרה שנה בצאתו מרחם אמו, ואילו מרן זצ"ל היה רואה את דברי הגרשז"א, מסתבר מאד שהיה סומך על דבריו ומסכים עמו להלכה ולמעשה. עכת"ד.ובמחכ"ת לפע"ד אין דבריו מוכרחים כלל. הנה מה שכתב שלא זכה להבין מה התחדש למרן וכו', יש לתמוה על תמיהתו, מה היה צריך להתחדש למרן, והלא כל הלך תשובתו הרמתה שם שיש להחשיב את האינקובטור כהמשך הריון וכמבואר לעיל, ולא היה צריך להתחדש למרן שום דבר, אלא הוסיף בגליון שה"ה גם לענין בר מצוה, והסברא פשוטה בזה כמו שכתבנו לעיל, שלולא המכשיר הנ"ל אין לנו שום הוכחה שהיה הנער מגיע עד הלום. וביותר קשה מה שכתב בשם הגרשז"א דמטו משמיה שיש לחלק בזה, ולא שת לבו למ"ש הגרשז"א בעצמו בכמה מקומות שיש להחשיב את מכשיר האינקובטור כהמשך הריון ממש, והביאו מרן זצ"ל בתשובתו ביבי"א שם. ואדרבא נראה יותר שדעת הגרשז"א שאין לחלק בזה, וכמשנ"ת. ומה שכתב שאפשר שמרן זצ"ל כתב זאת בגליון רק כהערה בעלמא ואין זה ברור שכך היה מורה להלכה ולמעשה, הנה נעלם מעיניו מה שכתב הגר"א שרגא בקובץ נר דוד הנ"ל, שמרן הגרע"י זצ"ל הורה לו כן הלכה למעשה בשנת תשע"ג. ודו"ק. ואחר הודיענו אלקים את כל זאת ודאי שכך יש להורות.
ובהיותי בזה דנתי בזה עם הגאון הגדול כמוהר"ר גדעון בן משה שליט"א, ואמר לי שכך הוא מורה להלכה ולמעשה כדברי מרן זצ"ל בגליון, שיש לחוש לחומרא לשני הצדדים (וגם הביע תמיהתו על מה שכתב בעלון הנ"ל), ועל כן הוא מורה לשומעי לקחו לרשום לעצמם את תאריך היציאה מהאינקובטור.
♦
מסקנא דדינא
זאת תורת העולה, תינוק שנולד קודם החודש התשיעי להריונו, והוצרך לשהות באינקובטור למשך זמן כדי להשלים את בשלותו, יש להחמיר ולחוש שאינו נחשב גדול לענין צירוף למנין, וכן לענין להוציא אחרים ידי חובה (בפרט במילי דאורייתא כתקיעת שופר, קידוש, וכדומה), עד שימלאו לו י"ג שנים ויום אחד מיום יציאתו מהאינקובטור. ומכל מקום, לענין חיובו במצוות, הרי הוא חייב בכולן עם מלאות לו י"ג שנים ויום אחד מיום צאתו מרחם אמו.ואסיים בברכה לילדים הנעימים והחביבים ינון ואליה הי"ו, שיזכו לעלות מעלה מעלה בתורה ויראת שמים טהורה, והשי"ת ישלח להם ברכה והצלחה בלימודיהם ובכל מעשה ידיהם, ותרוו מהם נחת דקדושה כל הימים. אכי"ר.
בברכת התורה
הצב"י אמיר ולר יצ"ו
♦ ♦ ♦