ישיבת קדומים
מחבר 'לוחות ושברי לוחות' (על הלוח העברי) ו'תקציר מסקנות הדף'
מנין שאין מונים ימים לשנים?
גרסינן במגילה (ה.):ואמר רבי אבא אמר שמואל: מנין שאין מונין ימים לשנים? שנאמר (שמות יב, ב): 'לחדשי השנה', חֳדשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים. ורבנן דקיסרי משום רבי אבא אמרו: מנין שאין מחשבין שעות לחדשים? שנאמר (במדבר יא, כ): 'עד חֹדש ימים', ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים.
מקדמת דנא הוקשיתי בדרשה הראשונה, ועתה זיכני הקב"ה לעסוק במקחם של רבותינו בנידון זה.
נקדים פשוטם של דברים, כמבואר במפרשים על אתר, שאורך חודש־לבנה אחד כ-29 יום ומחצה, אורך שנת החמה כ-365 יום, וארכם של 12 חדשֵׁי לבנה כ-354 יום[3].
♦
א. שני הפירושים בראשונים
רש"י פירש את הדרשה הראשונה (שהיא מ"לחדשי השנה") לעניין נודר, כגון דאמר 'קונם יין שאני טועם לשנה' (ד"ה מנין שאין מונין ימים לשנים; עי' ר"ה יב: ונדרים ס.: וערכין ט:, ועי' רש"י ר"ה י: ד"ה ושנה); והשנייה (מ"עַד חֹדש ימים") לעניין תְּנאי בגֵט, כגון האומר 'זה גיטך אם לא באתי מכּאן עד חדש זה' (ד"ה שעות לחֳדשים; ע"ש). וכן פירשוּ - אך בחד גוונא - המאירי (לעניין נודר; וכ"פ בנזיר ו:) וריטב"א (לגיטין).בטורי אבן תמהּ על רש"י, מדוע לא פירש את שני המאמרים באותו אופן. ועוד תמהּ, מדוע הנודר צריך דרשה, פשיטא, דהא 'בנדרים הַלֵּךְ אַחַר לשון בני אדם' (ר"ה יב: ועוד)! וכתב, ש"הפירוש הבּרוּר נ"ל" דקמ"ל שאין להוסיף על שנה 11 יום (שיְּתֵרָה שנת חמה על 12 חדשי לבנה), אלא להוסיף חודש שלם (לכשיצטבר היתרון); ואין למנות חודש משעה פלונית שבּהּ המולד, אלא ימים שלֵמים בלבד נמנים לחודש. והעירו בשׂפתי חכמים ובבית יצחק (כאן), שרמב"ם פירש כדברי טורי אבן, בהלכות קידוש החודש (א, ב לעניין שנה; ח, א לעניין חודש) ובספר המצוות (עֲשֵׂה קנג). בבית יצחק קילס מאוד פירוש זה; וגם בקרן אורה (נזיר ז.) כתב שפירוש זה "יותר נראה" מפּרש"י. בתורה תמימה (שמות יב, ב הערה טו) תמהּ על רש"י וכתב לפרש כרמב"ם.
גם בתוס' בנזיר (ז. ד"ה שָׁנִים) נקטו כרמב"ם; וכן בסמ"ג (עשׂין מז), רבי דוד אבודרהם (ספר אבודרהם, סדר העיבור) ומְעַבְּרִים נוספים. ורא"ש בנזיר (שם, בפירושו על הגליון ובתוספותיו שבשיטת מקובצת) הביא את שני הפירושים (תחילה של תוס', ואח"כ "אי נמי" של רש"י). ובשיטה לחכמי איוורא (שם) נראית הרכבה של שני הפירושים יחד - ראש המשפט כרמב"ם, וסופו כרש"י; וז"ל: "'לחדשי השנה' חֳדשים אתה מונה לשנה - פי': חֳדשים אתה מונה כדי לעשות שנה מ־י"ב חדשים או מ־י"ג. ואי אתה מונה ימים לשנים - ואם אמר אדם 'קונם עלי פירות לשנה' אין צריך למנות שס"ה ימים, אלא י"ב חֳדשים שהם שנ"ד ימים, שנאמר 'לחדשי השנה'".
♦
ב. שיטת רש"י
אך כשנתבונן בפירוש רמב"ם והאחרונים ההולכים בשיטתוֹ, שההו"א של רבי אבא היתה, כאמור, הוספת 11 יום לשנה המורכבת מ-12 חדשי לבנה כדי להתאימהּ לשנת חמה (354+11 = 365), לכאורה קשה הדבר. שהרי אם נוסיף 11 יום לשנה, נמצא שראש השנה הבּאה יחול כ-11 יום אחרי המולד, בזמן שהלבנה לקראת מילואהּ; והיכן אנו מקיימים "בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (עי' ר"ה ח.:), ו"כזה רְאֵה וקַדֵּשׁ" (ע"ש כ. ומנחות כט.)?! "מניין ש'החֹדש הזה' בחֹדש לבנה מיירי ולא בחֹדש חמה? מדקתני כזה יהיו רואים ומְקדשים; ואיזהו פעמִים נראה ופעמים אינו נראה?- הוֵי אומר זה לבנה. ועוד, מדכתיב 'חֹדש' משמע דבר המתחדש, ואיזו?- זו לבנה" (ספר יראים ס"ס רנט, בישן קג). א"כ כיצד אפשר להעלות הו"א כזאת? ונראה דמֵהאי טעמא נאדי רש"י מן הדֵין פירושא. כעין זה כתב בשקל הקדש להרב חיים קניבסקי (על הלכות קדה"ח א, ב, בביאור ההלכה), וגם ביחס לדרשה הסמוכה (רבנן דקיסרי) מ"עַד חֹדש ימים". וז"ל: "ונראה דהִכרִיחוֹ לרש"י לפרש כן, דאֵיך ס"ד דר"ח יתחיל באמצע היום?, א"כ חצי היום לא יקריבו המוּסף וחצי היום יקריבוּ?! וכן בראש השנה, יהא חצי היום מותר במלאכה וחֶציוֹ אסור?! וגם להוסיף ימים בלי שעות לא יתּכן, דא"כ חֹדש אדר יהיה מ"א יום, וזה אי אפשר, דתֵיבת 'חֹדש' הוא על חידוש הלבנה, כמש"כ האבן־עזרא בפ' בא (שמות יב, ב), ואין כאן חידוש הלבנה! וכן בשנה, אם יוסיף י"א יום ורביע נמצא ר"ח מתחיל באמצע היום...!". ושם התייחס גם לשאר התמיהות של בעל טורי אבן. ביחס למש"כ דפשיטא דהא בנדרים (ובשטרות, נדרים סג: ורשב"א שם ועוד) 'הלך אחר לשון בני אדם', כתב בשקל הקדש, שיש הו"א שלדעת רבי יאשיה הולכים אחרי לשון תורה (נדרים מט.); ועוד, שבּדברים מסוימים הולכים אחרי לשון התורה - כגון שהנודר תלה בה או שלשון בני אדם אינהּ מבוררת (עי' בזה תוס' יבמות עא. ד"ה והני מולין, ועוד[4]). ומה שתמהּ בטורי אבן מהסוגיה בנזיר (ו:-ז.), כתב בשקל הקודש: "י"ל דְּגַם שָׁם לוּלי קרא דרבנן דקיסרי - הו"א כיון שיש דברים שמּוֹנין בהן השנה לשנת החמה ס"ד דזה נקרא שצריך למלאותו, ולכן הביא מֵרבנן דקיסרי דסְתם שנה אין חושבין שצריך למלאותו, ורק היכא דאיכא דרשא לזה". ובשׂפתי חכמים (לרבי אברהם אבא הרצל, כאן בגמ') נראה שהבין שרש"י למד את פירושו דווקא מהסוגיה בנזיר. ז"ל: "פרש"י לענין נדר כגון נזירוּת יין, כדאיתא (נזיר ז' ע"א) עי"ש. וברמב"ם כתבוֹ לענין קידוש החֹדש...". עוד תירץ בשפתי חכמים (ברש"י ד"ה שעות אות א) תמיהה נוספת שהבאנו לעיל מִטורי אבן. ז"ל: "והא דלא פרש"י לעניַן נדר, כמו שפרש"י לעיל 'מניין שאין מוֹנִין ימים לשנִים', וכגון שנדר 'קונם יין מכּאן עַד חודש זה' והיה החודש חסר, שמותר ביין מיד משחשיכה ליום כ"ט... - י"ל: רצה לאשמעינן דאפילו לעניַן איסור אשת־איש החמוּרה אמרינן כן". ובשקל הקודש תירץ תמיהה זו כעין דלעיל, דבנדרים איכא למ"ד הלך אחר לשון תורה ולעניין כמה דברים נקראת שנת־חמה 'שנה', ואיצטריך לאשמועינן, אך לתְנאי גיטין לכו"ע אזלינן בתר לשון בנ"א, "ולכן לא רצה לפרש גבי שָׁנִים לענין גיטין, אבל אצל חֳדשים פירש"י לענין גיטין דכיון דחדשים מחצה מלאים ומחצה חסרים - י"ל דלאו אדעתיהּ אם חֹדש זה מלא או חסר, והו"א דלוסיף עכ"פ את ה־י"ב שעות שחסר לחדש, דבלשון בנ"א 'חֹדש' נקרא ממולד למולד כדמוכח בערכין ח' ב' דבנ"א נותנין עיניהן ממולד למולד ע"ש ברש"י, וס"ד דלוסיף שעות; קמ"ל" (והניח בצ"ע).♦
ג. ביישוב פירוש רמב"ם
עכ"פ חזינן דההו"א לפירוש רמב"ם וסיעתו צריכה יישוב, שהרי לוּ יִתוספו 11 יום בסוף השנה יתרחק ראש החודש מן המולד כ-11 יום; וכבר למדנו 'כזה ראה וקדש'. ושמא תאמר: מכּאן ("לחדשי השנה") אנו למדים שהחֳדשים חדשי לבנה, ומדרשים חלוּקים הם - יש הלומד זאת מ"החֹדש הזה" 'כזה ראה וקדש', ויש הלומד מ"לחדשי השנה". אין לומר כן, שהרי רמב"ם עצמוֹ הביא את שתי הדרשות בשתי הלכות עוֹקבוֹת (הלכות קדה"ח א, א-ב)! וסברתי לומר דמִ"לחדשי השנה" אכתי לא ידעינן אי מתחילינן ממילוי הירח או מן המולד, קמ"ל 'כזה ראה וקדש', שהחודש מתחיל מן הראִייה הראשונה שאחרי המולד. אך עדיין יש לטעון, דמאחר דדרשינן 'כזה ראה וקדש' למאי איצטריך "לחדשי השנה"? בספר תפארת צבי לרבי צבי הירש אלבינגר (ורשה, ה'תר"כ; תחילת השער הראשון) כתב: "ולא רצוּ לעבּר בכל שנה יו"ד ימים כדי לקָרבם בכל שנה ושנה, משום שנאמר 'חֹדש בחדשוֹ לחדשי השנה'[5]: חֳדשים אתה מונה לשנה, ואי אתה מונה ימים לשנה, גם אי אפשר למנות השנה אַחַר החמה משום שנאמר 'החֹדש הזה לכם', ופירשו בו: הראה הקב"ה הלבנה למשה...". נראה מדבריו כאילו נצרכו שתי דרשוֹת, אחת לִשלול מניין לשנות החמה, והאחרת לִשלול מניין לחדשי לבנה עם הוספת ימים להתאמה לשנת חמה. ושוב קשה כנ"ל. ואולי כוונתוֹ דסד"א שבשנה הראשונה למחזור נעשה חדשי לבנה, ונוסיף כ-11 יום, ובשנה הבּאה, אחרי ראִייה חֲדשה של כל מולד יקודש החודש מראש אך ראש החודש יהיה כ-11 יום אח"כ, וכן הלאה (ונמצא שהראִייה הראשונה קובעת). וצ"ע. ובמגיד הרקיע (ח"ג א, ב, עמ' 185) הקשה כנ"ל על רמב"ם, וכתב ליישב את דבריו ע"פ דברי הגרי"ז (חידושי מרן רי"ז הלוי על רמב"ם, הל' קידוש החודש ד, ז) שלרמב"ם מצוות עיבור השנה ו"שמור את חדש האביב" אינהּ אמוּרה לגבי פסח (או הרגָלים) בלבד, אלא ביחס לכל השנה, ולאורך כּל השנה (של חדשי הלבנה) צריכה להיות התאמה עם שנת החמה. לכן נצרך רמב"ם לפרש שחדשי לבנה הנמנים לשנה נאמרו לא רק לקביעת המועדים אלא לכל העניינים כגון לנודר וכו', אף שאפשר להם להיעשות במניין משולב של ימים לשנה. כלומר, רמב"ם אכן מפרש את הדּרשה כעין דברי רש"י; ורק נותר לבאר מדוע הוא נצרך לזה בכלל (דסד"א ממה ש"שמור את חֹדש האביב" אמוּר ביחס לכל השנה). ובקונטרס למס עובד, מהרב עובדיה שׂמחה יעבץ (נדפס בספרוֹ שמוּעה טובה עמ"ס יבמות וגיטין בני ברק, ה'תש"ע; סי' ג, ב-ג) שאל על רמב"ם כנ"ל, עיין בלשונו. וכתב, שכּוונת רמב"ם בשלב הצגת ההו"א ("שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חדש וכך וכך ימים") שנתחיל למנות שנה חֲדשה באמצע החודש ואת החֳדשים נמנה כסִדרם ממולד הלבנה (ונמצא חודש אחד מתחלק לשתי שנים, כעין יום אחד לשני חֳדשים שבּדּרשה הסמוּכה). ואכן מפּעם לפעם יהיה צורך לעבּר את השנה ולעשׂותהּ בת 13 חֳדשים כדי שיחול הפּסח באביב והמועדים בזמניהם, אלא שכּל שנה תִּמָּנֶה בת 365 יום, ולא תהיה פשוטה 354 ומעוברת 384. גם כתב הוא שזה לפי שיטת רמב"ם שמצוות עיבור השנה אינהּ רק מפּני פסח, אלא דין שכּל השנה תהיה שנת חמה. והוסיף שם (אות ג) על דברי רמב"ם בשלב המסקנה ("שנאמר 'לחדשי השנה': חֳדשים אתה מונה לשנה, ואין אתה מונה ימים"), וז"ל: "ונראה שרש"י סבר שלענין שנות עולם לא צריך ללמוד מדרשה שלא יִמנו ימים. אבל הר"מ פירש דאיצטריך הדּרשה גם לענין שנות עולם, כגון שנות המּעשׂר ושמיטה, ומה דתנן באחד בתשרי ראש השנה למעשרות ולשמיטין זהו אליבא דאמת; אבל להס"ד לא יהיה אחד בתשרי ראש השנה לשנִים. ולפי מה שפירש הר"מ את דברי שמואל יש מזה מקור לדבריו שהשנים שאנו מונים הם שנות חמה, מדס"ד שיִּמנו ימים לשנים".♦
ד. הדרשוֹת במדרשי ההלכה
הדרשוֹת שבסוגייתנו מוּבאות בילקוט שמעוני (בֹּא סוף רמז קפז; ושוב הדּרשה לגבי 'ימים לשנים' ברמז קצא), ללא שֵׁם האמורא. ובמכילתא דרבי ישמעאל, בפרשת בא (מסכתא דפִסחא פרשה ב; וכן בילק"ש רמז קפט), הדּרשה היא מפּסוּק אחר: "אבל לא שמענו מִכַּמָּה מְעַבֵּר; כשהוא אומר 'שמור את חֹדש' - חֹדש אתה מעבּר. והדין נותן: הואיל וחֹדש מתעבּר ושנה מתעבּרת: מה החֹדש אחד מִמְּנוּיָו, אף שנה אחד ממְּנוּיֶהָ. אי מה חֹדש אחד מִשלשים בו, אף שנה אחד משלשים בה? ת"ל 'שמור את חֹדש': חֹדש אתה מעבּר, ואי אתה מעבּר אחד משלשים בהּ. אי מה שנה אחד מ־י"ב בהּ, אף חֹדש אחד מ־י"ב בו? ת"ל 'ובחמשה עשר יום לחדש הזה' וגו' (ויקרא כג, ו): יום לחדש אתה מעבר, ואי אתה מעבר אחד מ־י"ב בו. ורבי יצחק אומר: הא אם אמרת כן כבר הלבנה באמצע הרקיע!, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון: הואיל והחדש מתעבר והשנה מתעבּרת: מה החֹדש אחד מִמְּנוּיָו, אף השנה אחד ממְּנוּיֶהָ; מה חֹדש אין תוספת־עִבּוּרוֹ אלא בסוף, אף שנה אין תוספת־עיבורהּ אלא בסוף. רבי ירמיה אומר: הואיל וטומאה מעכּבת ואביב מעכב: מה טומאה אין פחות משלשים יום, אף אביב אין פחות משלשים יום...". הרי לפנינו, ת"ק דורש מ"שמור את חֹדש", ורבי יצחק במכילתא מקשה על ההו"א "הא אם אמרת כן כבר הלבנה באמצע הרקיע!", ולכן מסיק שהשנה מתעבּרת באחד ממנוייהָ, דהיינו בחודש שלֵם, וכך יחול ר"ח בזמנו. עכ"פ הוא למד מ"שמור את חֹדש". ובמדרש אליעזר - ביאור על המכילתא מאת הראשל"צ רבי אליעזר נחום (בעל חזון נחום על המשניות; יד הרב נסים, ירושלים ה'תש"ס) - כתב בעקבות דברי רבי יצחק: "והא דאמרינן בפ"ק דמגילה מניִן שאין מוֹנין ימים לשנים... - התם היינו על חדשי החמה שיקדים על חדשי הלבנה י"א ימים ולענין נדר כדפרש"י ז"ל יע"ש, לא לענין עיבור". אך מיד אח"כ הסיק: "ולע"ד אין פירושו כדברי רש"י ז"ל לענין נדרים וגיטין, אלא לענין עִבּוּרוֹ של שנה ושל חֹדש אִתּמר"; וא"כ הדרא קושיית ר' יצחק לדוכתהּ; והִמשיך: "ובַסלקא־דעתא דמכִלתין לומר שנוסיף בשנה אחד משלושים בהּ, דהיינו כשני ימים, ונוסיף בחֹדש אחד מ־י"ב בו, דהו"ל שני ימים וכך וכך שעות; ועל זה אמרו שאין מונִין (כצ"ל, ימ"מ) שעות לחֳדשים". אולי כוונתו לומר שתוספת כזאת קטנה היא (וזו חריגה סבירה, שהרי "חד יומא לאו אדעתייהו דאינשי", עי' ערכין ט.), ולא יִקשה להדביק את הפּער שבּין המולד לקביעה תוך חודש או חדשיים, ומדובר במקרה שהתקופה רחוקה מן החג כיומיים, וע"י תוספת יומיים יחול פסח באביב (וכ"נ בזית רענן על ילק"ש רמז קפט: "דהו"א אם רצוּ לעשות עִבּוּר י"ב עושׂים, ואם רצו מוסיפין, הכּל לפי צורך השעה"). ובמדרש אליעזר סִיים: "ולפ"ז מכִלתין פליג על הש"ס לענין הלִּמּוּדִין, דמר נפקא ליהּ מהאי קרא, ומר נפקא ליהּ מ'חדשי השנה'".גם בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קכז) נדרש הדבר מן הפּסוק שבמכילתא: "'שמור את חֹדש האביב' - שמור את החדש סמוך לאביב מפּני אביב שיהא בזמנו. יכול אם היתה שנה חסרה י"ד יום או ט"ו יום אתה נותן לה י"ד יום או ט"ו יום? תלמוד לומר 'חֹדש': לא פחות ולא יתר. יכול אם היתה שנה חסרה ארבעים יום או חמשים יום אתה נותן לה ארבעים יום או חמשים יום? תלמוד לומר 'חדש': לא פחות ולא יתר". וז"ל הספרא (אמור פרשה ט פרק י), ביחס לעיבור החודש: יכול אם הוצרך שני ימים נותנים לו שני ימים? תלמוד לומר 'יום': אין לו אלא יום אחד בלבד". ובפירוש רבנו הלל ב"ר אליקים מארץ יוון לספרא ערער על גרסה זו, שהרי א"כ לא יהיה החודש חודש לבנה. ובפירוש המיוחס לר"ש משאנץ פירש, שההו"א היא שיוכלו להוסיף לחודש שני ימים לצורך מסוים כגון כדי להרחיק את יוה"כ מלחוּל סמוּך לשבּת וכד' (דהא כבר נשנה לעיל מיניהּ: "קידשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד, יכול יהיה מקודש?..."). בקרבן אהרן התייחס לדברי רבנו הלל, וכתב שא"צ לשבש את המדרש, אלא המדרש שלל לפני כן קידוש החודש 'לצורך' (עי' ר"ה כ.), והתיר עיבורוֹ 'לצורך', וכאן שואל המדרש: יכול שאם חָסרוּ לו שני ימים לצורך, שמוסיפין בו שני ימים? ת"ל "יום". אכן, את הדרשוֹת מ"שמור את חֹדש האביב" לכאורה קל יותר ליישב: ההו"א היא שהציווי לשמירה על חֹדש האביב יַצריך את בית־הדין לִנְטוֹת מקידוש החודש ע"פ הירח (וכשֵׁם שמקדשים לצורך, ועי' גם סנהדרין יג: שלדעת אחרים ייתכן עיבור החודש לצורך התקוּפה במקרה גבוּלי), ובְהמשך השנה ידאג לחסּר או למלּא חֳדשים כדי לחזור אל 'כזה ראה וקדש'. והשתא דאתינן להכי, יש ליישב בזה גם את הדרשה שבּסוגייתנו במגילה, ולאור דברי הראשל"צ בעל מדרש אליעזר שהיא חלוּקה עם המכילתא, דמר נפקא ליהּ מ"שמור את חֹדש" ומר נפקא ליהּ מ"לחדשי השנה"; ושניהם באים להוציא מההו"א שציווי השמירה על חודש האביב יגבר, לפי שעה, על 'כזה ראה וקדש' (ודומים הדברים לְמה שהבאנו לעיל בשם מגיד הרקיע), אלא שלרבי אבא בסוגייתנו "שמור את חֹדש" לא משמע ליהּ שמוסיפים לשנה רק חודש שלם, ולכן נצרך ללמוד מ"לחדשי השנה".
♦
ה. לסיכום
במשמעוּת שתי הדרשות שבמסכת מגילה נאמרו שני פירושים: לענייני תְּנאי זמן בנדר ובגֵט (רש"י וסיעתוֹ), ולענייני קביעת הזמנים עצמהּ (רמב"ם וסיעתו).אחרונים תמהו על רש"י שפירש כאופן הראשון, הן מפּני שפּירושו אינו מַצדיק לימוד מפּסוּק והן מפּני שפּירוש רמב"ם פשוט יותר (טו"א, קרן אורה, תורה תמימה ועוד).
ולפי המתבאר דברי רש"י אמת ויציב: יש מקרים (או דעה) שגם משמעוּת לשון נדר נלמדת מפּסוקים (תוס' ביבמות ועוד, דרך אמונה); ולפירוש רמב"ם ההו"א תמוהה, שלפיהָ אין החֳדשים חדשי לבנה (דרך אמונה, קונ' למס עובד).
א"כ יש צורך ליישב את שיטת רמב"ם. ומצאנו שזו מחלוקת תנּאים במכילתא, שאמנם לומדת מ"שמור את חֹדש" (ת"ק) או מטומאה (רבי ירמיה), ובכך חולקת על סוגייתנו הלומדת מ"לחדשי השנה" (מדרש אליעזר), ורבי יצחק שם תמהּ כפי שתמהנו על דברי רמב"ם.
עכ"פ, יש ליישב את דברי ת"ק במכילתא ורמב"ם - שההו"א היא לנתּק את מניין השנים ממניין החֳדשים ותתחיל שנה חֲדשה באמצע חודש, ואורך השנים קבוּע ולא יהיה א' בתשרי ר"ה לשנוֹת־מעשׂר ולשמיטין (קונ' למס עובד); או: שהציווי "שמור את חֹדש האביב" יִגבּר לזמן מה על ההיצמדוּת לחדשי הלבנה (עי' מגיד הרקיע); או באופנים דחוקים אחרים (העשׂוּיים להישען על האמור לעיל) - ההו"א מתייחסת לתוספת קטנה בתחום הסָּביר ואינה שוללת תוספת חודש שלֵם במקרה צורך (נראה ע"פ משנת אליעזר וזית רענן); או: אורך החודש ייקבע ע"פ הלבנה אך לא מוֹעֵד תחילתוֹ; או שהדרשה שבסוגייתנו היא המקור לכך שחֳדשינו חדשי לבנה (שהרי אין להוסיף לשנה ימים בודדים אלא חודש) ודרשת 'כזה ראה וקדש' מוסיפה על גביהָ שתחילת החודש מעת המולד ולא מִמִּלּוּי הירח[6].
♦ ♦ ♦