הערה על מאמרו של הרב משה צוריאל "עונש אחרי המות לי"ב חודש או לנצח?” (גיליון ס"א עמוד קצ"ב)

בס"ד
ראיתי את מאמרו הנפלא של הרב משה צוריאל (ירחון האוצר ס"א) לגבי עונש המת לאחר י"ב חודש. ואעיר בזה כמה הערות:
א. בגמ' בקידושין [לא, ב] איתא דתוך י"ב חודש אומר הבן 'הריני כפרת משכבו', ולאחר י"ב חודש אינו אומר כן, ואם כן חזינן שהמתים מתכפרים לאחר י"ב חודש ושוב אין צריך לומר הכ"מ.
ב. על זה הדרך כותב הרמח"ל [דרך ה' חלק ב' פרק ב' אות ד] כי לאחר עונש הגיהנום בו הזדכך מחובותיו, עולה לאור באור ה': "ואמנם גזר עוד חסדו, יתברך, להרבות ההצלחה לבני האדם, שיימצא עוד מין צירוף אחר למי שייתכן בו הצירוף, דהיינו למי שגבר בו הרע תגבורת גדולה, אך לא כל כך שיהיה משפטו להאבידו לגמרי, והוא כלל עונשים, שהיותר רשום בהם הוא הדין בגיהנם, והכוונה בו הוא להעניש החוטא כפי חטאיו, באופן שאחרי היענשו לא יהיה עוד חוב עליו על המעשה הרע שעשה, ויוכל אחרי כן לקבל הגמול האמיתי כפי שאר מעשיו הטובים".
הרי שאין זה עונש נצחי.
ג. בגמ' בזבחים [ט, ב] איתא דאין כפרה למתים. אמנם כתב הגר"י ענגיל בבית האוצר [דף פה] דזה נאמר רק לגבי כפרת קרבן, ולא לגבי שאר קרבנות, עיי"ש שהוכיח זאת.
ד. אמנם לענ"ד דוחק לומר שאם יש משפט רשעים לאחר י"ב חודש תלוי הדבר במחלוקת תנאים, שריב"ז יסבור שעונש הגיהנום הוא עונש נצחי.
בברכת התורה
דוד לוי
♦

תגובת הרב המחבר

מכובדי:
תודה על הערותיך.
אני אענה [א] נקודה ראשונה שהערת כי היתום אומר י"ב חודש "הריני כפרתו", אין זה אלא מדיני אבלות וכבוד המת [כדברי רש"י על סוכה כה ע"א שלא נצטוינו על צער אלא האבלות היא למען כבוד המת בלבד]. וכמו במועד קטן כז ע"ב הגבילו זמן, ג' ימים לבכי, וז' להספד, כך הגבילו הכבוד של "הריני כפרתו" לי"ב חודש. אחר כך חלה עצת חז"ל "גזירה על המת שיישכח מהלב" (פסחים נד ע"ב). אבל המת עומד בדרגתו, או רוממה או שפלה,או בדרגא שבניהן כלשהיא, לנצח נצחים, לפי מה שפעל על נפשו בהיותו כאן בפרוזדור.
על תגובה [ב] ששאלת מדברי רמח"ל, תמיהני עליך. השכחת מאמר חז"ל "גברא אגברא קא רמית?" (עירובין פב ע"א) ההוא דעת רמח"ל ואני הבאתי דעת הרמב"ם. וכל אחד כבודו במקומו מונח. ועליך, מכובדי, להסביר דברי רמח"ל עצמו ב"מסילת ישרים":פרק ד על הכיבודים בעולם הנצח:
זו לשונו: "מעתה, אם כך קשה עליהם להיות שפלים מזולתם במעלות המדומות והכוזבות, שאין השפלות בם אלא לפנים, ולא ההנשא אלא שוא ושקר, איך יוכלו לסבול שיראו עצמם שפלים יותר מאותם האנשים עצמם אשר הם עתה שפלים מהם. וזה במקום המעלה האמיתית והיקר הנצחי, שאף על פי שעכשו אין מכירים אותו ואת ערכו, על כן לא יחושו אליו, אבל בזמנו, ודאי שיכירוהו לאמיתו לצערם ולבשתם, ודאי שלא יהיה להם זה אלא צער גדול ונצחי":
סוף דבריו: צער גדול ונצחי. הרי העונש הוא קבוע וקיים לעד!
[ג] ועל דברי הרב ענגיל, יעויין במאמרי (כת"י) בענין "אין כפרה למתים".
ועל הערתך האחרונה שקשה לך לראות שריב"ז חולק על תנאים אחרים, שוב תמיהני עליך, והרי יש בגמרא אלפי מקרים שתנאים חולקים אלו על אלו. וכך דרכה של תורה, ראה נא בבאר הגולה למהר"ל,עמ' יט-כ על חגיגה (ג ע"ב) "חכמים שיושבים אסופות" מחלוקות התנאים והאמוראים. כל אחד לפי דעתו, ואין דיעותיהם שוות זה לזה ממש.
בברכה לך, קבועה וקיימת
משה צוריאל
♦

תגובת הרב דוד לוי

יישר כח על התגובה.
בנוגע להערתי האחרונה, אבהיר, כי על אף שהדברים נאים, מכל מקום נראה לי דוחק לבנות על ב' מילים של ריב"ז שנאמרים אגב אורחא, שהוא חולק על תנאים אחרים.
אוסיף כעת: כת"ר טען שיש להידרש ביישוב סתירות הרמח"ל, מספרו מסילת ישרים לספרו דרך ה'.
נראה לבאר בס"ד, דיש הבדל בין העדר מעלה, שזה צער נצחי, וזהו ענין שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו. כדברי רבינו הרמח"ל במסילת ישרים.
אולם בנוגע למירוק עוונות, על כך כותב הדרך ה', שיש כח בייסורי הגיהנום למרק את עבירות המת, והבן.
בכבוד וביקר
דוד לוי
♦ ♦ ♦