אשדוד
מנהג קריאת משנת "כל חותמי ברכות" בחנוכה
מנהג ייחודי נוהג בקהילת יהודי לוב[3]. לקראת סיום תפילת שחרית בימי החנוכה, קוראים את המשנה בסוף מסכת ברכות:כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים 'מן העולם'. משקלקלו המינין ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו (עזרא וסיעתו - רש"י) שיהו אומרים 'מן העולם ועד העולם'.
והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'" (רות ב, ד), ואומר "ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו, יב).
ואומר "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג, כב). ואומר "עת לעשות לה', הפרו תורתך" (תהילים קיט, קכו), רבי נתן אומר: הפרו תורתך, עת לעשות לה'.
בספר 'יהדות לוב' (עמוד 372) כתב בענין זה הרב פריג'א זוארץ זצ"ל: "הטעם לקריאת קטע המשנה הנ"ל, הוא מפני שנזכר בו הפסוק 'אל תבוז כי זקנה אמך', וחז"ל דרשוהו (ברכות נ"ד) 'למוד מזקני אומתך'[4] – הכוונה לתקנות שתיקנו חז"ל בכל הדורות. ומכיון שחג חנוכה הוא מדרבנן לכך נוהגים לקרוא את הקטע הנ"ל (איני זוכר אם שמעתי וממי שמעתי טעם זה[5])".
♦
א. ב.
ממשיך הרב זוארץ ומביא טעם אחר, שכפי שהוא מציין שמעו מפיו של עטרת משפחתנו סבא הרב צוריאל שקד זצ"ל: "חג החנוכה נקבע לאחר המאבק הקשה בין היונים שרצו להשכיח מישראל תורה ואמונה לבין העם היהודי שמסר את עצמו על קיום התורה ומצוותיה. ומכיון שלצערנו, חלק ניכר מן העם נטה בזמנו אחרי דעותיהם של היונים (אלה שנקראו בשם: מתיונים), ואלה האמינו - כיונים בשעתם - שאין הישארות לנפש, ושהעיקר הם חיי העולם הזה, בחינת 'אכול ושתו כי מחר נמות' (ישעיהו כב, יג), על כן נקבע לקרוא קטע זה המזכיר בתחילתו את האמונה בשני העולמות, נגד השקפת המתיונים".הרב זוארץ כתב שטעם זה "מתקבל גם הוא על הדעת"[6]. לענ"ד נראה שהטעם שנתן הרב שקד מובחר יותר מהראשון, יתכן שמפני יותר מסיבה אחת, אך נכתוב אחת פשוטה:
לטעם הראשון, מתעוררת השאלה מדוע בפורים לא מצינו למנהג זה, לומר משנה זו, והרי גם פורים אינו מדאורייתא?!. אמנם הגרא"ח אדאדי ב'השומר אמת' (יעוין כאן הערה ג) מעיר על כך ומיישב, אך לטעמו של הרב שקד הדיון מתייתר מלכתחילה. [אכן אין הטעמים סותרים אלא מוסיפים האחד על רעהו].
♦
זיכני השי"ת ומצאתי מציאה כשרה ויפה[7]. כותב רבי דוד מנרבונה (בן דורו של הרמב"ן) בספר המכתם (נדפס בגנזי ראשונים לברכות עמודים קכא-ב), בשם הראב"ד (ההדגשות שלי ואינן במקור): "התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו. איני יודע מתי היתה זה [ה]תקנה. כי לא היתה תקנה זו אלא מפני שהיו אדוקין לע"ז, ואומ' הם[8] כי לא להזכיר בשם ה', והחסידים שבהם היו מזכירין אותו אפילו בשאלת שלום, ובבית שני לא היתה אדיקות ע"ז[9]. ואולי בימי בועז היתה תקנה זו ואע"פ שהיא מאוחרת במשנה. או שמא בימי יוונים היה, שהיו גוזרין על ישראל[10], וכשגברה ידם של בית חשמונאי תקנו זו, ולמדוה מן הראשונים שנאמר 'והנה בועז בא מבית לחם', וכן בירושלמי משמע דבועז תקנה. ובתוספתא: הזקנים הראשונים כשהיו רואין שהתורה משתכחת לישראל היו מבליעין אותה ביניה' שנאמר והנה בועז וגו'. (פ"א) נראה שלא היתה תקנה זו מימי בועז, אבל החסידים שבדור היו עושין לעצמן".
כמובן שלפי דבריו יש בידינו טעם חדש למנהג אמירת משנה זו בחנוכה, שכן התקנה בה עוסקת המשנה, לשאול בשלום חברו בשם, תוקנה "בימים ההם בזמן הזה" – כשגברה יד בית חשמונאי על היונים.
נראה שאין שלושת הטעמים סותרים זה את זה, אלא משלימים.
♦
ג. ד.
לחזרה וסיכום:בטעם אמירת יהודי לוב את משנת "כל חותמי ברכות שבמקדש" בתפילת שחרית של ימי החנוכה, נאמר:
א. המשנה מביאה את הפסוק "אל תבוז כי זקנה אמך" כחיזוק ואימוץ לתקנות שתיקנו זקני האומה, וזה מתאים גם לחנוכה שהרי הוא מדרבנן.
ב. כנגד המתיונים שאימצו את כפירת היונים ולא האמינו בהישארות הנפש, מזכירים את התקנה לחתום "מן העולם ועד העולם" – עוה"ז ועוה"ב.
ג. התקנה שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, עליה מדברת משנתנו, תוקנה (אפשרות שמעלה הראב"ד) בזמן שגברו בית חשמונאי, כנגד גזירת היונים לא להזכיר שם שמים.
אכן, "אל תבוז כי זקנה אמך". כמה עמוקים הם שורשי מנהג ישראל!
♦
ה.
אחר הדברים האלה נודע לי על מנהג יהודי עדן שבתימן, כדבעינן למימר לקמן מיד. שאלתי על כך שני רבנים גאונים שליט"א מחכמי תימן בארצנו הקדושה, וזכיתי לתשובותיהם [טבת תשפ"א. אמנם את רבני קהילת עדן טרם זכיתי לשאול, ואולי בעקבות מאמר זה יתבררו הדברים]:כבוד הג"ר... שליט"א,
אחר דרישת שלומו וטובתו,
זיכני השי"ת לכתוב מאמר קצר מאוד, המצורף בזה, בקשר למנהג יהודי לוב לומר בימי החנוכה בסוף תפילת שחרית את סוף המשנה דמסכת ברכות, מ"כל חותמי ברכות...".
כעת נודע לי שמנהג יהודי עדן לומר בחנוכה את כל לשון המשנה דפרק תשיעי של מסכת ברכות.
מאוד אודה ואשמח אם יואיל כתר"ה שליט"א לאלפני בינה:
א. האם זהו מנהג מיוחד ליהודי עדן, או שמא נוהג גם בקהילות נוספות בתימן?
ב. מתי נאמר פרק המשניות, בשעת ההדלקה או בתפילה? בערבית, בשחרית?
ג. מהו טעם מנהג זה, [האם יש קשר כלשהו לטעם מנהג יהודי לוב]?
בתודה רבה מראש, "ומתורתך תלמדנו".
זו תשובת הגאון רבי אבירן יצחק הלוי שליט"א:
"כך כתב בספר נחלת יוסף מנהגי עדן סימן טו, מנהגנו לאחר ת"ע [=תפילת ערבית] ושחרית לומר פרק הרואה מקום, ואחר כך גמרא אמר רבא פשיטא לי וכו' בפ"ב דשבת, וכן כל ח' ימים. והובא גם בספר סידור השלחן מנהגי עדן סימן טו סעיף ו.
גם בספר אוצר מנהגי עדן פרק יח סעיף יא כתב שמנהגם בכל ימי החנוכה לאחר תפילת שחרית וערבית לומר בבית הכנסת משנה פרק הרואה מקום, ואחר כך גמרא שבת כג ע"ב אמר רבא פשיטא לי וכו', עד משתמען מיליה כצורבא מרבנן.
וראה גם הסדר בסידור שים שלום נוסח עדן בהקדמה.
הדבר אינו נוהג בקהילות אחרות בתימן.
עדן נכבשה על ידי הבריטים בשנת תקצ"ט (1839) והיתה עיר נמל חשובה מאד עבורם.
באופן זה נחשפה בדורות האחרונים למסורת ולמנהגים ספרדיים רבים, וקלטה מהם המון.
ספק בעיני האם קלטה ישירות מיהדות לוב, אבל סביר ששניהם קלטו ממקור קודם".
וזו תשובת הגאון רבי אביעד אשואל שליט"א:
"שבוע טוב רענן כגן רטוב.
לשאלותיך:
א. לא ידוע לי על קהילה נוספת מיהודי תימן שנוהגים כך.
ב. מנהג יהודי עדן כמובא באוצר מנהגי עדן (עמ' קנא) שלאחר תפלת שחרית וכן לאחר תפילת ערבית לומר משנה פרק הרואה מקום ואח"כ גמרא 'אמר רבא פשיטא לי נר חנוכה...' עד 'משתמען מיליה כצורבא מרבנן'.
ג. אינני יודע מהו המקור למנהגם, בספריהם לא כתבו מקור אלא רק כיצד נוהגים".
♦ ♦ ♦