כולל פוניבז'
קונטרס מגדל שיר - ביאורים ועיונים במגילת אסתר
ביאורים * עיונים * פלאות המגילה
ביאורים
האם המן קנה את היהודים
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (א, א)הנה בעיקר גזירתו של המן, כאשר ביקש ליתן למלך אחשורוש עשרת אלפים ככר כסף עבור הריגת היהודים. וחקר בזה מרן הגרי"ז (הובא במגיל"א מבית לוי)[2] האם המן התכוון בכסף שייתן לגנזי המלך, שיהיה זה דמי מקח בקניין היהודים, וכן כתב האלשיך (ז, ח). או דילמא דהיה זה דמי הגזירה, שלא יפסיד המלך מהריגתם. וצידד הגרי"ז כצד הראשון, שהיה הדבר מעשה קניין של המן את היהודים.
והנה בפירוש הגר"א כתב: "ועשרת אלפים כו' – מחמת המס שיעלה לך מהם אני נותן לך עשרת אלפים ככר כסף". ומבואר שהכסף ניתן עבור דמי הגזירה.
וראה במהר"ל (אור חדש ז, ד) דנקט שהמן קנה את היהודים אלא שהמלך השיב לו את הממון: "ומה שאמר כי נמכרנו, אף כי לא מכר אותם, בודאי מכירה היה, רק כי המלך חזר ונתן לו הכסף כמו שאמר (שם ג, יא) הכסף נתון לך". ומבואר בדבריו, כי אף שהמלך החזיר את הכסף, מכל מקום היה זה מעשה מכירה של היהודים להמן.
♦
מניין שמלאך הבעיר את חמתו של המלך
וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (א, יב).במדרש (אסת"ר ג, טו) איתא שהקב"ה שלח את המלאך הממונה על החימה והכעס והוא הבעיר את חמתו של המלך כתנור, ולא שככה חמתו עד שנתלה המן.
ויש להבין מניין לחז"ל שהמלך כעס מכח מלאך, שמא היה זה כעס מחמת מידותיו הרעות, שכאשר עברה ושתי על רצונו קבל עם ועדה, כעס וקצף עד מאוד.
ונראה לבאר, דהנה העקידת יצחק (ה, ח) כתב בביאור מה שדחתה אסתר את בקשתה ליום המחרת, וזה משום שרצתה אסתר לבחון האם אחשורוש כועס עליה עדיין מפני שהיא נכנסה שלא ברשות לחצר בית המלך הפנימית, שקצף על כך המלך מאוד, וראה הערה[3].
ונראה מכך, שאף שיכול המלך לכבוש את כעסו למשך יום אחד, יותר מכך אינו יכול לכבוש את כעסו.
ומעתה אתי שפיר, דמכך שבמשתה ושתי לא הצליח המלך לכבוש את כעסו, וחרץ את משפטה של ושתי לאלתר למיתה, בהכרח אם כן שלא היה זה כעס רגיל, אלא שמלאך הבעיר את חמתו, ומשום כך לא יכול היה לדחות את כעסו ולהתיישב במשפטה של ושתי.
♦
חלומו של רבי יצחק דמן עכו – מה יעשה אדם ולא יכעוס
וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (א, יב).בספר ארך אפים (ריש סי' ט') הביא את חלומו של ה"ר יצחק דמן עכו ע"ה, בספרו וז"ל: לילה מן הלילות בלילי שבת הייתי מחשב מה יעשה אדם ולא יכעוס, והתחלתי להתנמנם ובעודי מתנמנם הרגשתי כמי שאומר לי: הרוצה שלא יהיה כעסן יהיה משכיל, ופי' משכיל הוא שילך אחר עיקר הענין ועיקר הדברים, ולא ישים לבו ודעתו אחר מראה עיניו, או משמע אזניו מהדברים הנעשים לו, או הנאמרים לו להכעיסו, ולא ישגיח בהם כלל, אבל ישתדל אחר העיקר, ר"ל אחר מעלת האומרים או העושה אותם, אם יראה שהאומרם או העושה אותם הוא כסיל, יחשוב עליו ויאמר שוטה הוא זה בלא דעת ידבר, ואין דבריו אלא כצפצוף העופות, או כנביחת הכלב, ואם המבזה אותו הוא חכם יחשוב ויכיר כי לטובתו ולתועלתו אומר כן, ויקבל ממנו דבריו וישמח בהן, ולא יסתכל בדברים הנאמרים לו, או במעשים הנעשים להכעיסו רק במעלת האומרם, או העושם וכו'".
בשו"ת הרשב"א (ח"ז סימן תצז) מצינו דבר מחודש בחומרתה של מידת הכעס: "וכועס כופר בשעתו הוא" [בעוד שבגמ' שבת (קה, ב) [4]משמע כי הכועס, בעתיד יעבוד ע"ז], וז"ל: "על מי שנדר מתוך כעסו ואמר שאם יתחרט עד הזמן דעו באמת שלא יאמין בשם יתברך. אם יתחרט צריך להוכיחו ולייסרו הרבה על שהגביר עליו כעסו ונבל עצמו לומר שלא יאמין בשם יתעלה, שאין לשום אדם שהוא בכלל ישראל לתלות זה בשום עניין. וכועס כופר בשעתו הוא. ותדע שהרי זה אף על פי שלא התירו, מכל מקום מתחרט הוא, והרי תלה אמונתו בחרטתו והרי נתחרט ומוצא על עצמו דיבה והוא כסיל, וקרוב הדבר להלקותו ולהחמיר עליו שלא ישוב עוד לכסלו".
♦
טעם הדבר שאסתר ירקרוקת הייתה
וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ (ב, טו).בגמ' מגילה (יג, א) איתא דאסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד משוך על פניה.
ויש להבין מדוע אסתר המלכה היתה ירקרוקת, ולא הייתה לה נשיאות חן מצד עצמה.
וי"ל דהנה בגמ' שבת (לג, א) איתא: "סימן לשנאת חנם – ירקון". והמן הרי בדלטוריא שלו אמר – ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, היינו שהיה חיסרון של שנאת חינם בעם ישראל, וכן מצינו לאחר מכן בתיקון החטא בשורשו ע"י שאמרה אסתר 'לך כנוס את כל היהודים'. ומכל מקום למדנו שהייתה מלפנים שנאת חינם, ומשום כך אסתר שהיא גואלת ישראל הייתה ירקרוקת דייקא, היינו משום חטא שנאת חינם שהיה אז בקרבנו, ואסתר שהייתה גואלת ישראל, הושפעה ממצבם של עם ישראל.
ויש לצרף את דברי המדרש (ב"ר צח): "ורבנן אמרי צוה אותן (-יעקב) על המחלוקת, אמר להון תהיו כלכון אסיפה אחת, הה"ד (יחזקאל לז) ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו וגו', לבני ישראל וגו', חבירו כתיב, נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה, מה כתיב אחריו ועשיתי אתכם לגוי אחד וגו'.
♦
האומר דבר בשם אומרו – ידיעות מראשונים שאינם ידועים
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי (ב, כב).בגמ' במגילה (טו, א) כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
בתשובת הגאון בעל שבט הלוי (ח, שיג) כותב הוא למחבר, שאחר לקח מספרו את הידיעות והדפיסו עם מעט תוספות ושינויים, ולאחר שכותב בתשובתו כי שלא כדין עשה, מוסיף דבר חידוש: "וגם אם הדבר נוגע רק על ידיעות בשיטות ראשונים שאינם ידועים כ"כ ומחבר אחד המציאם, ראוי למחבר השני עכ"פ לגלות דעת שזכה בזה ע"י הקודמו, זה מה שנלענ"ד בנדון זה וכיו"ב".
♦
אין שלום לרשעים
וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה (ג, ה).בילקוט שמעוני (אסתר תתרנ"ד ועוד במדרש פנים אחרים, ואבא גוריון) איתא: "בא לו המן ועשה עצמו כאלו שואל בשלומו של מרדכי אמר לו מרדכי אין שלום אמר ה' לרשעים, וימלא המן (על מרדכי) חמה".
עוד מצינו כעין זה, בפרקי דרבי אליעזר (פרק מט): "מיד לקח המן הלבוש והסוס והלך אצל מרדכי ושאל לו בשלום, אמ' לו מרדכי אין שלום אמ' ה' לרשעים". אמנם, אותו התיאור הובא בגמ' במגילה (טז, א) ובמדרש ויקרא רבה (כח, ו), ושם לא הוזכר ענין אמירה זו של אין שלום אמר ה' לרשעים.
והנה כתב המהר"ל באבות (ג, טו) (הובא במגדל שיר תשפ"א, במכתבו של הגר"ג איזמן) על המשנה: 'והוי מקדים שלום לכל אדם', הוא אומר בין לרשע וכו'. וכתב עלה המהר"ל: "ואמר והוי מקדים בשלום כל אדם, ר"ל יקדים לו בשלום, בין שאינו רשע ובין שהוא רשע, כי אותו שאינו רשע ראוי להקדים לו שלום וכמ"ש, ואף לרשע יקדים שלום, שאם לא יקדים לו שלום הרי הרשע אינו מחזיק עצמו רשע, ואם לא יקדים לו שלום יחשוב הרשע שהוא מבזה הבריות ואין הבריות נחשבין אצלו, ולפיכך יקדים שלום אף לרשע. ואין לשאול סוף סוף הרי מברך הרשע, שדבר זה אין קשיא שהרי אמרו בפרק אלו נאמרים (סוטה מא, ב): דרש ר' יהודה בר מערבא ואיתימא ר"ש בן פזי, מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר ולא יאמר עוד לנבל נדיב, ולכילי לא יאמר שוע, מכלל דבעולם הזה יאמר ע"כ, והא דכתיב אין שלום אמר ה' לרשעים, דבר זה אינו בעולם הזה כדאיתא בפרק השואל (שבת קנא, ב), שהוא נאמר על נפש הרשעים לאחר מיתה, אבל בעולם הזה יש שלום לרשעים וכו'"[5].
אמנם בפרקי דרבי אליעזר ובילקוט שמעוני רואים אנו כי אמר מרדכי להמן שאין שלום לרשעים אמר ה', ואם כן הדברים אמורים אף בעולם הזה.
אמנם ניתן אולי לומר, דמכך שהבבלי לא הביא דרשה זו, אם כן אות הוא הדבר שלשיטת הבבלי מותר לומר שלום לרשע, ומשום כך היה מותר לומר אף להמן שלום, ולא שייך בזה ענין של שלום לרשעים, וכפש"נ. ונחלקו בזה הבבלי והמדרשות[6].
♦
האם גזירת המן חלה על המשומדים
וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי (ג, ו).הבאנו בענין זה מחלוקת במפרשים[7], בעל החיי אדם כותב[8]: "עוד י"ל דלכן מסיים עם מרדכי, כי בוודאי מי שירצה להשתמד לא יהיה בכלל הגזירה, ולכן מסיים דוקא עם מרדכי, משא"כ כשכופר בעמו ובאלקיו".
אמנם דעת המשך חכמה (מגיל"א ט, כד) כי גזירת המן כללה גם את עוזבי הדת[9]: "הנה אחת מפעולות ההשגחה לקיום הדת היא אשר שנאת האומות הוא גדול יותר בעזבם הדת וכו', וכן המן שאמר ודתיהם שונות הרי שהקפיד על הדת, ועצם שנאתו היה להאומה גם בעזבם הדת, לכן אמר כי המן צורר כל היהודים אפילו לעוזבי דת, כי הפיל פור הוא הגורל להומם, פירוש שיעזבו הדת ואחרי זה לאבדם בטרוניה שמחליפים דת צדק, וכמו כל צוררי ישראל בזמנינו במדינות מארקה ורומניא".
וראה בביאור הגר"א (ח, ג) עה"פ: 'להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים'. ופירש הגר"א: " 'את רעת המן – שהוא לשון הרע, 'ואת מחשבתו, הוא כנגד וקלקל מחשבותם'... פי' רצונו של יצה"ר להחטיא את האדם ושלא יהיה לו עוה"ב... להשמיד – הוא להחטיא, ואת מחשבתו – כי כוונתו שלא יהיה לו עוה"ב: על היהודים – כי הוא אינו עומד אלא נגד היהודים להחטיאם".
הרי שהקביל הגאון את מחשבת המן משורש נחש הקדמוני (ראה מהרש"א ח"א חולין קלט, ב) למחשבת היצר הרע, ואם כן חזינן שרצונו היה לשרש ולאבד את היהודים מב' העולמות, ויתכן כי את המשומדים לא היה מכלה.
♦
האם המן גזר על העבדים
לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד (ג, יג).כתב רבי אברהם מן ההר (מגילה ד, א) דעבדים שאינם משוחררים פטורים ממקרא מגילה, לפי שהמן לא גזר על העבדים. וז"ל: "באותו הנס. שאף [על ה]נשים גזר המן להשמיד דכתיב טף ונשים, אבל עבדים [שאינם] משוחררים דלא כתיב בקרא שגזר המן עליהם לאבדם לא מיחייבי, דהא [מצות עשה שהזמן] גרמא היא ופטירי".
הרי שהמן לא גזר על העבדים את גזירת ההשמדה.
♦
יום י"ג אדר – היה מסייע להמן בדרך הטבע
לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז (ג, יג).בתפילת על הניסים מוצאים אנו אף שם את ההדגשה, שהמן ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר. ולכאורה צ"ב, מה לנו תוספת בעיקר הנס בידיעה שהמן רצה להרוג את שונאי ישראל ולהשמידם בי"ג אדר. ולכאורה אין זה אלא פרט שאין צורך כל כך להדגישו.
ונראה לבאר, על פי המובא באגדת אסתר (ט, א): "בוא וראה אותו היום שהסכימו כל הקוסמים וכל החרטומים שאין להם לישראל בו תקומה, אותו היום היה להם בו תשועה גדולה, ושלטו בו על אויביהם, ובושו מעצתם והפרה מחשבתם, ועליהם הכתוב אומר (ישעיה מד, כה): מפר אותות בדים וגו'". הרי לנו שבעצם יום זה עליו הפיל המן גורלות, היה זה יום המסוגל ומעותד בדרך מזלות הטבע להצלחת מזימתו השטנית של איש צר ואויב, אילולי הקב"ה המפר מחשבות ערומים, שהפך את מחשבתו הרעה והשיבה על ראשו.
אם כן, זהו שמדגישים אנו בעל הניסים דהמן שביקש להרוג את היהודים מנער ועד זקן ביום אחד – י"ג אדר, הרי בדרך הטבע סגולת היום היתה עומדת לו להצליח ח"ו במחשבתו הרעה, והקב"ה הוא שהצילנו מידו וגרם לחודש אשר נהפך מיגון לשמחה. ואם כן, הרי זו הפלגת הנס, בכך שמצד סגולת הזמנים היה אמור המן להסתייע ח"ו ולהצליח במחשבתו הרעה, והקב"ה הצילנו מידיו.
♦
הלימוד מפרשת הכסף – על שנאתו הגדולה של המן
וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם (ד, ז).והקשו המפרשים מהי פרשת הכסף.
ויש לבאר דיש אדם שונא את רעהו, ומוכן לרדת לחייו, אולם כאשר המן היה מוכן להוציא את כל רכושו, שהם עשרת אלפים ככר כסף, כמבואר במדרש (אסת"ר ז, יב), כי המן הוציא את כל ממונו[10], על מנת לנסות ולהכחיד את שם ישראל מן העולם: "אם יתן איש את כל הון ביתו - זה המן הרשע, שנתן עשרת אלפים ככר כסף להכחיד את ישראל, בוז יבוזו לו".
ומעתה י"ל דאדם שמוכן להוציא את כל רכושו על מנת להגות מן המסילה את חברו, אם כן בהכרח מורה הדבר על שנאה יוקדת, ושלא תדעך כל זמן שהיהודים נמצאים בעולם. וכן אצל המלך אחשורוש, שגדלה שנאתו עד כדי כך שמלבד מה שלא נטל פיקדון אף נתן פיקדון, כמבואר במדרש (אסת"ר ז, כ). ולמרות כל שנאתם של הרשעים לעם עולם, הצילנו הקב"ה מידם. והרי זה מורה על גדולת הנס.
♦
ראיה שישראל בצום לא אכלו ג' ימים ולילות
וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם (ד, טז).במדרש שוחר טוב (תהילים כב) איתא: "יכול יהו צמים לילה ויום, שלשה ימים ושלשה לילות ולא היו מתים, אלא היו מפסיקין מבעוד יום"[11]. ומבואר שאדם אינו יכול לצום ממושכות שלושה ימים, ומשכך מסיק המדרש שאכלו ישראל בסוף היום. (ונתבאר מזה בס"ד בארוכה במגדל שיר תשפ"א, ביאורים ד, טז).
אמנם במדרש נראה להוכיח שהיתה זו תענית רצופה של ג' ימים. וכן איתא באסת"ר (ט, ד) דהמן אסר כ"ב אלף תשב"ר עם מרדכי והפקיד עליהם שומרים עד שיהרגם, וביקשו אימותם לתת להם מזון ומים, ונשבעו שלא יאכלו ולא ישתו אלא שימותו מתוך תעניתם, ועלתה בכייתם השמימה: "ושמע הקדוש ברוך הוא קול בכייתם כבשתי שעות בלילה, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ועמד מכסא דין וישב בכסא רחמים ואמר מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים, עמד משה רבינו לפני הקדוש ברוך הוא ואמר רבש"ע לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך שהם שרויים בתענית היום, שלשה ימים ושלשה לילות, ולמחר רוצה האויב לשוחטם כגדיים וטלאים, באותה שעה נטל הקדוש ברוך הוא אותן אגרות שגזר עליהם שהיו חתומות בחותם של טיט וקרעם, והפיל על אחשורוש בהלה באותו לילה".
הרי שאמר משה רבינו כי צמו התינוקות ג' ימים וג' לילות ברציפות, וצ"ת. ובשו"ת הריב"ש (שם) הוכיח מדברי הגמ' ביבמות (קכא, א) דאפשר לצום ג' ימים ולילות רצופים, עיי"ש.
♦
האם היה מותר לאסתר ללמוד תורה
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ (ה, ד).בגמ' במגילה (טו, ב) מובא אחד הטעמים להזמנת המן אל המשתה: "רבי יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו'". וברש"י: "מבית אביה למדה - שמעה התינוקות אומרים כן".
בהגהות טל תורה (להגר"מ אריק זצ"ל) כתב, דרש"י כתב כן בדקדוק ששמעה את התינוקות ולא שלימדוה, לפי שאסור ללמד אשה תורה.
אמנם יש להעיר, דאף שברמב"ם (פ"א מת"ת הי"ג) מבואר דאף שלכתחילה אין ללמד אשה תורה שבכתב, מכל מקום אין זה כמלמדה תפלות, בשונה מתורה שבע"פ. וכן כתב הב"י (יו"ד רמו, ו). אמנם השואל ומשיב (רביעאה ג, מא) כתב דללמד אשה את פשוטו של מקרא מותר אף לכתחילה, עיי"ש שהוכיח זאת. ולפי זה הדרא קושיא לדוכתה, דהרי היה מותר ללמד את אסתר פשוטו של מקרא זה.
♦
אמירת המלך להמן להלביש ולהרכיב בעצמו
יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וגו' וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו וגו' (ו, ח-ט).הרי שהמן אמר שלא שר המלך ילביש את החפץ ביקרו של המלך, אלא עבדים אחרים.
והנה מצינו שהמלך אומר מהר קח את הלבוש ואת הסוס, והיינו שיעשה זאת בעצמו.
והדברים מתבארים בפירוש הגר"א שכתב שהמן רצה שיעשה זאת מהר: "ואפילו מה שאמרת שיעשו עבדי - תעשה הכל בעצמך".
ובאשכול הכופר כתב בנוס"א, שהמן ביקש שיעשו את לקיחת הסוס וההרכבה ע"י אחד המשרתים ונערי המלך, ואחר שיביאו את הסוס יתנוהו לשר משרי המלך הפרתמים. אמנם המלך חפץ להשפיל את המן, כאשר נתן עינו בכתר מלכות, ואמר לו מהר קח את הלבוש ואת הסוס בעצמו כמעשה משרת, וכן מה שאמר והרכיבוהו על הסוס, גם זאת עשה אתה בעצמך.
♦
כיצד הפכו אוהביו של המן לחכמיו
וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי וגו' (ו, יג).התמיהה מבוארת, דמחד קרי להו 'אוהביו' (וכן לעיל ה, י. ה, יד נקראו אוהביו) ולאחר מכן נאמר: ויאמרו לו 'חכמיו' וזרש אשתו. ויש להבין מדוע לא נאמר שאמרו לו עצה זו אוהביו וזרש אשתו.
ויש לבאר על פי דברי אשכול הכופר, דהנה צ"ב לשם מה היה צריך המן לספר להם את אשר ארעו, והלא הדבר היה ידוע ומפורסם. אלא שהמן האשים את יועציו שיעצו לו להגיע אל המלך והיה זה בזמן של מקרה ומזל רע, ואם הוא לא היה שם יתכן שהיה נכנס אדם אחר שהמלך היה מצווהו לעשות כן: "ורצה לומר, כי חכמיו וזרש אשתו גרמו לו כל זה, בזה שאמרו (לעיל ה, יד): "ובבקר אמר למלך", עד שבעצתם באה לו הרעה הזאת".
ומעתה, לאחר שראו אותם אוהבים, כי המן מאשים אותם שנתנו לו עצה שאינה הוגנת, אם כן אף הם השיבו את אהבתם, כשראו שהמן אינו אוהבם אלא תולה בהם דברי דופי. וכבר אמר החכם מכל אדם (משלי טז, כח): "ונרגן יפריד אלוף", שבאמצעות נרגנותו הסיר ממנו המן את אוהביו, ושוב נחשבו רק כ'חכמיו'.
♦
סיבת נפילתו של המן
הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ: וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה וגו' הגַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי וגו' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו (ז, ח-ט).נתבאר במקו"א כי דווקא כאשר נפלו פניו של המן היה מקום לחרבונה לעורר את איבתו של המלך, ודרשו על כך חז"ל (אוצר המדרשים אייזנשטיין, אסתר) נפל לתורא חדד סכינא (ראה שבת לב, ב).
ניתן להוסיף בזה, דהנה לגבי היוצא מעורכי המלחמה נאמר (דברים כ, ה): "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו". וברש"י פירש דזהו דבר של עוגמת נפש. והקשה המהר"ל בגור אריה (שם): "ואם תאמר, די בזה שמא ימות במלחמה, ומאי נפקא מיניה אם אחר יחנכנו או לא יחנכנו". והוא מיישב זאת ביסוד נפלא השייך לעניינו: "ויראה, משום שיש אדם בשביל שאחר יקח את שלו חלש דעתו עליו, כמו שפירש רש"י 'ודבר של עגמת נפש הוא', ובשביל חלש דעתו עליו אתרע ליה מזליה ומת במלחמה, ודבר זה גורם המיתה. ולפיכך תלה הכתוב ב"איש אחר יחנכנו", כי זהו גרמת המיתה".
מעתה י"ל דכאשר חלשה דעתו של המן הייתה זה סיבה שיפול לפני מרדכי וימות, ומשום כך העיד תיכף ולאלתר חרבונה, שהיה אחד מיועציו לשעבר, וכל זה משום שנפלה דעתו ועגמה נפשו של המן עליו.
♦
מחשבת המן שבה על ראשו
גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו (ז, ט).כתב בביאור הגר"א: "אשר דבר טוב על המלך – היתה סבה מאת ה' שיאמר כן בזה הלשון, שיסבור אחשורוש שאמר כך: 'אשר דבר המן שטוב הוא (העץ) יותר על המלך'".
ויש להבין כיצד התגלגלה ישועת ישראל מיד המן באמצעות דבר שאינו אמת, שהרי לא אמר כן המן שרצונו לתלות את המלך על העץ.
ונראה לבאר על פי מה ששמעתי ממו"ר הגרב"ד פוברסקי שליט"א, המבאר את המבואר בחז"ל שכשיצא המלך בעת משתה אסתר אל גינת הביתן, ראה מלאכים בדמות בניו של המן עוקרים ומכלים בגינתו, וחמת המלך בערה בו על כך, וגם שם קשה, כיצד הסתבבה גאולת ישראל באמצעות דבר שאינו אמת.
וביאר מו"ר שליט"א, דהיות שהמן אף הוא גלגל את הגזירה על היהודים באמצעות הדילטוריא שלו, ובדברים שאינם אמיתיים, אם כן דין הוא שכאשר תשוב מחשבתו הרעה על ראשו, יהיה זה גם באמצעות מחזה שאינו אמת. והוא הדין לגבי חרבונא, שהיתה הבנה בדבריו שרוצה המן להרוג ולתלות את המלך על העץ.
♦
גזירת פורים על הגופות
עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר (ט, כו).ידועים דברי הלבוש (סי' תער) כי נס חנוכה, בשונה מפורים, לא נקבע למשתה ושמחה, היות ובפורים גזרו על הגופות ובחנוכה גזרו על הרוחניות, ואם היו רוצים לקבל את דתם היו פוטרים אותם.
וצריך ביאור, דהלא גזירת המן בפורים היתה אף על הנפשות, וכדאמרינן במגילה (טז, ב) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אורה זו תורה וכו' ופירש רש"י שהמן גזר לבטל את מצוות אלו.
ונראה ליישב על פי מה שכתב הגר"א (ג, ז) עה"פ ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו: "ויבז בעיניו – פירוש שבזיון היה לו מה שיהרוג את מרדכי לבדו, וגם מפני זה שלא כרע אליו: את עם מרדכי – כי אמרו לו שאינו כורע מחמת שהוא יהודי: ויבקש המן להשמיד – פי' לעקור הדת", אם כן נמצא שעיקר רצונו של המן היה להרוג את מרדכי, ורק לא נאה ויאה לו היה לעשות כן, משום כך גזר לאבד את כל היהודים ולעקור את הדת, אמנם שורש הגזירה יסודו בגזירה על הגופות ולא על הנפשות.
♦
עיונים
מסירות נפשם של חנניה מישאל ועזריה
וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה (ג, ב).בגמ' בפסחים (נג, ב) איתא: "עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו (עצמן) על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו (ועלו) בביתך (וגו') ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה".
רש"י מפרש: "מה ראו - שלא דרשו וחי בהן - ולא שימות בהן". והקשו התוס' (ד"ה מה) דהרי הוי בפרהסיא ואם כן לכו"ע היה עליהם חובה למסור את נפשם. וביארו התוס' באופ"א מה ראו שלא ברחו, אלא מסרו נפשם על קדושת שמו יתברך.
וכתב המהרש"א (ח"א) ליישב שיטת רש"י, דתודוס סבר כרבי ישמעאל (סנהדרין עד, א) שעל ע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג, ובצלם של נבכודנצר בבקעת דורא לא היו עשרה מישראל. אולם משום ק"ו דצפרדעים, הם מסרו את נפשם.
אמנם מקשה המהרש"א על כך: "ומיהו האי ק"ו פריכא הוא דהצפרדעים גם שלא היו מצווין על קידוש השם מ"מ קדשו השם כיון דלא נצטוו על וחי בהם וגו' אבל חנניה וחביריו גם שהיו מצווין על קדוש השם בפרהסיא מכל מקום הכא בצנעא דלא היו מצווין על קידוש השם לא הוה להן למסור עצמן כיון דנצטוו על וחי בהן".
ונתבאר ליישב (מגדל שיר תשפ"א), דאף שלרבי ישמעאל יש דין וחי בהם בע"ז בצינעא, מכל מקום היה באפשרותם למסור את נפשם למען קידוש שמו יתברך, דבקידוש השם, אף שלא היו מחויבים מכל מקום, יכולים היו לקיים מצות ונקדשתי.
והוסיף לי על כך מו"ר הגר"א גרבוז שליט"א, דיש דעות בכס"מ (פ"ג מיסודי התורה) דאף שאינו מחויב מכל מקום יכול הוא למסור את נפשו על קידוש השם. ואף שלרבי ישמעאל יש דין וחי בהם בע"ז בצינעא, הני מילי לענין שאין חיוב למסור את הנפש, אולם כאשר הוא מוסר עצמו למיתה על כך יש בזה קיום של ונקדשתי ומותר לו לעשות כן. (וראה מה שנתבאר בס"ד במגדל שיר תשפ"א).
והנה יש ליישב בס"ד עוד על פי מה שאמר מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בשיחותיו, דהביא קושיא זו בשם הגר"א על הרמב"ם שאם אין חיוב הרי שיש איסור איבוד עצמו לדעת, לדעת הרמב"ם, וכעין קושיית המהרש"א הנ"ל.
ותירץ הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, דידעו חנניה מישאל ועזריה שאין סכנה בכבשן האש, היות שהם התחזקו בבטחון השלם שיצילם הי"ת ולא פחדו כלל, ושוב לא היתה זו סכנה, אם כן הם לא מסרו נפשם למות היות שהם ידעו שיחיו, והראיה לכך מצפרדעים שזו היתה הצלתם (ראה שיחות מוסר עמוד 164).
יש להביא ראיה לדברי הגרח"ש, מהא דאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור כח): "ומנין דרשו חמ"ו להשלים עצמן על קדושת ה', מן הצפרדעים שכתוב בהן ובתנוריך ובמשארותיך וכו', ומה פרע להם הקדוש ברוך הוא שכל הצפרדעים מתו ואותן שירדו לתנור לא מתו, מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזרת הקדוש ברוך הוא, אמר תודוס איש רומי, מכאן אמרו חמ"ו, מה אם הצפרדעים שאין להן זכות אבות ולא ברית, על ידי שנתנו עצמן ומסרו נפשם על קדושת ה' לא מתו, עאכ"ו שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ויש לנו זכות אבות ונצטוינו על קדושת ה'". ע"כ.
וזה סיוע למהלכו של הגרח"ש שלמדו חנניה מישאל ועזריה ק"ו שינצלו מכבשן האש[12].
והגרח"ש עצמו הביא ראיה נוספת ממאמר חז"ל (ילקו"ש זכריה, רמז תקע): "חנניה מישאל ועזריה על מנת כן ירדו לכבשן האש, על מנת שיעשה להם מופת". אלא שהניסיון לגבם היה לקפוץ לכבשן האש על מנת להינצל, וביטלו בליבם את כל כוחות הטבע המתנגדים להם, ובהרגשה מרוממת זו ירדו לכבשן האש בידיעה ברורה שיעשה להם מופת.
אמנם מאידך יש להוכיח לא כדבריו מדברי חז"ל בכמה דוכתי (ספרא אמור פרשה ח, פרק ט, אות ה). ילקו"ש (אמור רמז תרמ"ג). לקח טוב (שם): "מיכן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר: "לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך, הן אייתי אלהנא די אנחנא פלחין יכול לשיזבותן מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב, והן לא ידיע ליהוי לך מלכא דלאלהך לית אנן פלחין ולצלם דדהב דהקמת לא סגדין". הרי שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם על מנת למות. (וכן יש להעיר ממיתת הרן אחי אברהם, ויש ליישב).
♦
התביעה על ישראל בימי נבוכדנצר
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ (ג, ט).בגמ' במגילה (יב, א) שאלו תלמידי רשב"י את רבם, מדוע נתחייבו ישראל באותו הדור כליה. "אמרו לו (-לרשב"י): אמור אתה! - אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. - אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? - אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים".
והנה התוס' (כתובות לג, ב ד"ה אלמלי) כתבו שאותו צלם אנדרטא היה, ולא היו חייבים מעיקר הדין למסור את הנפש. ומעתה יש לעיין, מדוע התחייבו כלל ישראל כליה בעבור השתחוויתם לצלם, והלא היה זה אנדרטא בלבד.
ויש ליישב על פי מה שכתב בשו"ת הריב"ש (סימן קעא), דיכלו ישראל באותו הדור לברוח ולהסתתר מהמלך, וכל שלא עשו זאת ובחרו להשתחוות לצלם, משום כך התחייבו על כריעתם לצלם אף שהיה זה אנדרטא, לפי שיכולים היו להסתתר.
♦
שמיעת מרדכי את פסוקי התינוקות
וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה (ד, א).במדרש (אסת"ר ז, יג) איתא: "... ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך א"ל (משלי ג') אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ח') עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל, פתח השלישי ואמר (ישעיהו מ"ו) ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו וכו'".
ויש לעיין מדוע אין באמירת פסוק לי פסוקך, איסור מחמת תמים תהיה עם ה' אלוקיך.
והנה כתב רבינו החיד"א (שיורי ברכה יו"ד קעט, ו): "כתב מהריק"ש לעיל על דין ד', נ"ל דלכ"ע מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו, וכמו שמצינו ביאשיה (יומא נב, ב) שעשה מעשה על שמצא ספר תורה גלול באותו פסוק, וכן עמא דבר. עכ"ל". הרי שמותר ליטול עצה מן התורה.
עוד הוסיף החיד"א: "והנה אמרו בילקוט משלי סימן רי"ט, אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוי נוטל. וכן בדוד הוא אומר בפקודך אשיחה. עכ"ל. ומשמע דליטול עצה מן התורה אפשר דבכלל הוי הא לפתוח בתורה לראות פסוק המזדמן".
והאריך בכל זה בעלי תמר (שבת ו, ט) והביא את דברי הגמ' בחולין (צה, ב) ששמואל בדק בספרא.
והוסיף בעלי תמר עובדא מהחפץ חיים: "והרב ר' אברהם כהן, רב בבית הכנסת אהל רבקה פה ת"א ז"ל סיפר לי שעל שלחן סבו החפץ חיים היה מונח תמיד תנ"ך ומי ששאל לו עצה באיזה דבר היה פותח את התנ"ך וראה בו והשיב לו אם לעשות או לחדול. ואולי היה מקורו מילקוט הנ"ל ומשמואל דבדיק בספרא. וספר לי עוד שפעם בא לפניו איש תמים ושאל בעצתו אם לעשות שותפות עם פלוני אלמוני והחפץ חיים ידע שהשני הוא ערום במסחרו אז פתח התנ"ך והראה להאיש הפסוק תמים תהיה עם ה' אלקיך, וביאר לו הפסוק כך תמים תהיה רק עם ה' אלקיך ולא עם בנ"א בשוק, שכן אם תהיה תמים שם ירמו אותך. ובזה היה לו כבר תשובה על שאלתו. ופשוט שבימינו שנתנה תורה שבע"פ לכתוב ה"ה משנה ותלמוד ומדרש ואף שאר ספר קודש מוחזק. ודע שיש לתמוה על הברכ"י שבכל אריכת דבריו הביא רק הילקוט ולא הביא מהגמרא שמואל בדיק בספרא (חולין צה, ב)".
מכל מקום מבואר דליטול עצה מן התורה מותר ואין בזה איסור של תמים תהיה, ונהג מרדכי כדין במה ששאל מן התינוקות את הפסוקים שלמדו באותה העת.
♦
הלל על מפלת הרשעים
וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית (ט, כט).איתא בגמ' מגילה (יד, א): "תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן? - אי הכי הלל נמי נימא! - לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. - יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה וכו'. רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא, רבא אמר: בשלמא התם הללו עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אלא הכא - הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן".
וידועה קושיית המפרשים, דהנה שיבולי הלקט (הובא בבית יוסף סי' תצ) כתב, דאין אומרים הלל בשביעי של פסח, לפי שמעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, ואם כן כיצד שאלה הגמ' שיאמרו הלל ושירה במפלת המן וסייעתו, והלא אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. (ונתבאר במקו"א לבאר, דהכא שאני דמיירי במפלת המן העמלקי וחבר מרעיו שאף הם היו עמלקים כמבואר בתרגום בכמה דוכתי).
אמנם נראה ליישב בס"ד עוד, דהנה הקשו האחרונים, מדוע הוצרך השבולי הלקט לטעם זה שאין אומרים הלל בשביעי של פסח משום מעשי ידי טובעים וכו', תיפוק ליה משום הטעם המבואר בגמ' בערכין (י, א והובא במ"ב תצ סק"ז) דדווקא חוה"מ סוכות דחלוק בקרבנותיו התם אמרינן הלל בכל יום, משא"כ בפסח, ואם כן זהו טעם עצמי להא דאין לומר הלל בשביעי של פסח ואף בלא הטעם של מעשי ידי וכו'.
ותירצו האחרונים (ראה ישועות יעקב או"ח תצ סק"א) ובמשנת רבי אהרן (מאמרים ח"ג עמ' ג') דהנה בהמשך דברי הגמ' בערכין (שם) מקשה הגמ' מחנוכה שאומרים בו הלל בכל יום, ומשני משום ניסא, ואם כן מוכח דיש ב' סיבות לאמירת הלל - א. מחמת עצם היום טוב, דהמועד מחייב אמירת הלל, כפי שאומרים בחנוכה ובימים טובים, ואף על ר"ה ויוה"כ הקשתה הגמ' (ר"ה לב, ב) מדוע אין אומרים בהם הלל. ב. מחמת הנס, כפי שבחנוכה אומרים הלל בכל יום מפני הנס שהתרבה והתגדל בכל יום. ואם כן דברי הגמ' בערכין שאין ימי הפסח חלוקים בקרבנותיהם הם סיבה להא דאין אומרים הלל מחמת היו"ט, ודברי השבולי הלקט הם הבנה וטעם להא דאין אומרם הלל משום הנס[13].
ומעתה אפשר להוסיף דכל קושיית הגמ' במגילה דנאמר הלל בפורים, היא שנאמר הלל מחמת עצם המועד של פורים, וכפי דאומרים בחנוכה ובשאר מועדות, ובזה אין מקום לדחות לפי הטעם של שבולי הלקט דבמקום של מעשי ידי טובעים בים אין אומרים שירה, ולכאורה הוא הדין אף בנס הפורים דאין לומר בו שירה והלל מחמת עצם הנס של מפלת המן. אמנם כל טעם זה מספיק להלל הנאמר מחמת עצם הנס, ולא על ההלל הנאמר מחמת קביעות המועד של יום טוב, דבזה כיון שנקבע פורים למועד אומרים בו שירה מחמת עצם היום טוב. ועל כך תירצה הגמ' שאין אומרים הלל מכל מקום לפי שקרייתא זוהי הלילא, או לפי שאכתי עבדי אחשורוש אנן.
היה מקום ליישב באופן נוסף, דהנה יש להקשות לדברי שיבולי הלקט הללו שאין אומרים הלל במקום שיש מפלה לאחרים, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה, ועוד נאמר בו הלל בכל יום וכמבואר בגמ' בערכין (שם), ואכתי איכא מפלה ליוונים. ומאי שנא היונים מהמצרים.
ויש ליישב, דהנה נתבאר בהערה לעיל, דשאני נס חנוכה שקבעו את ההלל לא על נס המלחמה, אלא על נס פך השמן, ומשכך אפשר לומר הלל. ועל דרך זה יש לומר שאף את נס הפורים לא קבעו משום מפלת המן וגונדא דיליה, אלא על הימים של 'ונוח מאויביהם', או שקבעו את הפורים על אהבת ה' שהתגלתה בתוך ההסתר פנים עד כדי כך שהובילה היא לקבלת התורה מאהבה. ואם כן נס הפורים לא נקבע על מפלת המן אלא על גדולת מרדכי והיהודים. וכפי שכתב הגאון (או"ח תרצז) לבאר את הדין של חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו שלא ידע איזה נס עדיף מפלת המן או גדולת מרדכי, ומשכך היות שיש כאן נס של גדולת מרדכי ונוח היהודים מאויביהם, כה"ג שפיר אפשר לומר הלל, דלא נקבע על מפלת הרשעים, דומיא דקריעת ים סוף שהנס הוא בכך שאת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע. אלא על הגדולה של ישראל.
♦
אוצר פלאות המגילה
שורש המילה כסף
עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף (א, ו).את שורש המילה 'כסף' מבאר האבן עזרא (שמות לה, ה): "י"א כי נקרא כסף בעבור שתאוה היא לעינים, מגזרת נכספהיג (תהילים פד, ג)".
חמתו של המלך שככה כשנתלה המן
וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (א, יב).[14]במדרש (אסת"ר ג, טו): "אמר ר' יוחנן באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על החמה חות פח זיקא בכרסיה ונפח בקיטמיה וזרוק גופריתא באתוניה (-אמר הקב"ה למלאך הממונה על החימה להבעיר את חמתו של המלך ככבשן) וכו', אימתי שככה חמתו כשנצלב המן".
♦
הנשמות שסבלו עוּלָּה של פרס
אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל (ב, ו).דבר מופלא כתב הש"ך על התורה (פרשת שמות, מגורי האר"י) דכל נשמות ישראל היו בשיעבוד מצרים בפועל, ואולם היו כאלו שרק נולדו והסתלקו לאלתר, ואלו היו בגלות פרס, ואלו נשמותיהם של הדור אחרון: "... וכדי שלא יהיה תרעומת אותם שנשתעבדו לומר: זרעך אמרת, כל הדורות הם זרעו ולמה אנו ולא אחרים, לזה היו יולדות ששים או שש מאות כמאן דאמר, לסבול עול הגרות שנגזר על זרעו של אברהם ומסתלקים קמא קמא, יש מהם שסבלו מעט ויש מהם שראו הגלות ונסתלקו, ואלו הן הדורות שסובלים עולו של פרס, ובפרט דור אחרון שסובלין חבלו של משיח הם היו ראשון בהסתלקותם כי היו יולדות בכל יום וכולם לא יצאו אלא נסתלקו וכו'".
♦
המן ביטל את עבודת בית המקדש
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ (ג, א).בתרגום יונתן תירגם, שהמן הוא זה שביטל את עבודת המקדש, כאשר בזמן המלך אחשורוש כתבו כתב שטנה על בנין הבית.
וז"ל (כפי שהביאו באשכול הכופר): "בתר פתגמיא האילין, עלת מדת הדין, אמר שבאה מדת הדין לפני השם ואמרה רבון העולמים הלא המן הרשע עלה מבבל מן שושן לירושלים לבטל בנין בית המקדש, ועתה גדלו המלך אחשורוש על כל השרים, ענה רבון העולמים ואמר, אין נראה לי לתלותו מן העולם לפי שעדיין לא נודע שמו בעולם, הניחו אותו עד שיתגדל שמו ויהיה נודע בכל העולם, ואח"כ אעשה בו נקמה על כל הצרות שעשה לישראל, הוא ואבותיו".
♦
התייעצות בכתבי הקודש
וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר (ט, לב).כתב החיד"א (שיורי ברכה, יו"ד קעט, ו): "ומצאתי בקונטריס כתיבת יד להרב מהר"ר אליהו הכהן ז"ל (בעל שבט מוסר) שכתב וז"ל, קבלתי מרבותי כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו מסופקים אם לעשותו אם לאו, היו נוטלים חומש או ארבעה ועשרים, והיו פותחים אותו ורואים בראש הדף מה פסוק היה מוצא, וכפי מה שמראה היו עושים, ונמצא שהיו מתיעצים עם התורה כדת מה לעשות בכל עניניהם, וזה עצמו רומז מאמרם ז"ל ליטול עצה מן התורה, דמורה התר לעשות כך, ואין זה בכלל משתמש בתורה. עכ"ל".
♦
קריאת המגילה בכרכים המוקפים מימות יהושע
וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר (ט, לב).בטעם הדבר שקריאת המגילה בערים המוקפות תלויה ביהושע בן נון, ולא מימות אחשורוש ואילך ביאר זאת הריטב"א (מגילה ב, א): "ובעו רבנן ז"ל מה ראו אנשי כנסת הגדולה לתלות הדבר ביהושע בן נון, ותירצו הראשונים ז"ל משום דיהושע בן נון הוא שנלחם בעמלק תחלה והמן היה מזרע עמלק".
♦ ♦ ♦