הרב חיים מאיר י. הלוי שטינברג
ראש כולל 'אור הנר' בני ברק, מח"ס משנת חיים

הערות לספר "טעמא דקרא" ועוד, עם תשובות מרן הגרח"ק זצ"ל

מכתב א'

בס"ד
הערות לס' "טעמא דקרא".
א. בפ' פנחס עה"פ את קרבני לחמי וגו' תשמרו להקריב לי במועדו [שם נדפס בטעות במועדי], העיר דלכאורה מועדו מיותר דהא אין לו תשלומין. ובפי' ראב"ע כ' במועדו, שלא יקדמו קודם הבקר ושלא יאחרו אחר הערב.
ולהלן פסוק י' עלת שבת בשבתו, פרש"י ע"פ הספרי ולא עולת שבת בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, ת"ל בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו, עי"ש. ולפ"ז יש לבאר גם מה שנאמר "במועדו" בתמיד, דס"ד דאם לא הקריבו היום יקריבו למחר כמו שהי' ס"ד במוסף שבת, לכן נאמר "במועדו" דאם עבר זמנו בטל קרבנו.
ובפסחים ע"ז א' דרשו מקרא במועדו דתמיד דוחה שבת, וע"ז הק' דהא מפורש בתורה גבי שבת "עלת שבת בשבתו על עלת התמיד".
אמנם בפסחים ס"ו א' דרשינן דתמיד דוחה שבת מהאי קרא "עלת שבת בשבתו על עלת התמיד", ושם אמרו דקרא "מועדו" לא משמע ליה דדוחה שבת, ואיצטריך לג"ש ללמד דפסח דוחה שבת. ובתוס' שם כ' דהוא מחלוקת התנאים אי ילפינן דתמיד דוחה שבת מקרא "במועדו" או מקרא דעולת שבת בשבתו וגו'.
ובטעמיה דמ"ד דילפינן מקרא "במועדו" ולא מקרא המפורש "עלת שבת גו'".
כתבתי בס' "משנת חיים" על ס' במדבר הנמצא בהכנה לדפוס, ע"פ ד' ראב"ע שם כ' על עלת התמיד, הטעם אחרי התמיד שישים עליה עולת שבת, עי"ש. וי"ל דמפרש דקרא "על עלת התמיד" קאי רק אתמיד של שחר, דהמוסף קרב אחר התמיד של שחר. ולפ"ז לא נתפרש בהאי קרא רק דתמיד של שחר קרב בשבת ולא תמיד של בין הערבים, ואיצטריך קרא "במועדו" לומר דגם תמיד של בין הערבים קרב בשבת.
ועוד כ' די"ל ע"פ מה שכ' הרמב"ם במנין המצות ריש הל' תו"מ מ' ח' להוסיף שני כבשים עולות בשבת, עי"ש. והיינו דגדר קרבן מוסף דהוא הוספה על התמיד הקרב בכל יום. ומעתה מקרא "דעלת שבת בשבתו על עלת התמיד", ס"ד דהא דתמיד דוחה שבת, הוא מדין המוסף כדי שיהי' בהמוסף הוספה על התמיד, אבל כשאין להם כבשים גם למוסף רק ב' כבשים לתמידין, ס"ד דאין התמיד מצד עצמו דוחה שבת, לכן נאמר "במועדו" דבכל ענין התמיד דוחה.
ומה שכ' דס"ד דאם לא הקריבו תמיד בבקר יקריבו תמיד בין הערבים כקטורת במנחות מ"ט א'. הוא רק לד' ר' שמעון שם, אבל ת"ק שם לא סבר כן.
ב. העיר שם (להלן ד"ה בכל פרשת המוספין) דבכל המוספין נאמר "תמימים" רק בעולות ולא בחטאות, והשיב דס"ד דאם אין תמימים יקריבו בע"מ הכשר בקרבן ב"נ, וכ"ז בעולות הואיל וב"נ מקריב רק עולות, ולא בחטאות שאין ב"נ מקריב.
יש להעיר מד' הרמב"ם בהל' מעה"ק פ"ג ה"ב שכ' אבל הגוים אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד כו', אין מקבלין מהן שלמים כו', וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הגוים כגון עולת יולדת וכיוצ"ב מעולות שאינן באות משום נדר ומשום נדבה, עי"ש.
ומעתה כמו שלא הוצרך לכתוב תמימים בחטאות דלא הי' ס"ד דיקריבו בע"מ, דהא ב"נ לא מקריב חטאת, כמו כן מוספי עולות שהן קרבנות חובה, לא הי' ס"ד שיקריבו בע"מ מדין ב"נ, דב"נ עצמו לא מקריב רק עולת נדבה ולא עולת חובה, ומוסף הם עולות חובה שאינם בב"נ.
וכתב עוד לר"ע דבע"מ אם עלו לא ירדו, לכן בעולה הי' ס"ד דיקריבו אף בע"מ ואם עלה לא ירד, וכ"ז בעולה שהיא דורון אבל חטאת שבאה לכפרה – אם אין מכפר א"א להביאו.
יש להעיר הא דינא דאם עלו לא ירדו אין הקרבן כשר, וצריכים להביא קרבן אחר לרצות כמו שכ' בחי' רעק"א זבחים סוף ע"ג ב', והוכיח מרש"י זבחים פ"ב א' ד"ה ואין הציץ כו'. שכ' ואע"ג שפסולין שעלו לא ירדו ארצויי מיהא לא מרצו, עי"ש. וא"כ איך הי' ס"ד דיביא עולת בע"מ אם דינא דאם עלו לא ירדו, מ"מ אינו קרבן כשר אלא הוא קרב בפסול.
תשובה: אע"ג שצריך להביא קרבן אחד לרצות, ס"ד דאם אין לו אחר עכ"פ יקריבו זה שהקדש מקבלו ומקטירין אבריהן.
ג. פרשת ויקרא ד"ה אשם כו', זה מדרש דרש יהודע כה"ג כל שבא ממותר אשם וחטאת ילקח בדמיו עולות הבשר לשם והעורות לכהנים. וצריך טעם למה כתבה זאת התורה גבי אשם תלוי טפי מכל האשמות שבתןרה וכו'. עי"ל, דרבותא היא דס"ד דא"ת תחלתו הופרש על ספק שמא לא חטא ולהכי כשנודע שלא חטא יצא לחולין, קמ"ל דמותרו נדבה.
בזה נחלקו תנאים בכריתות כ"ג ב' דד' ר"מ שיצא לחולין ולרבנן הוי לנדבה. ופי' בגמ' דר"מ סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש, ורבנן סברי, מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש.
תשובה: לא נחלקו אלא באשם עצמו, אבל מותרו ודאי לנדבה.
ד. פ' צו בד"ה ואשר יזה כו', כ' לרמז כו' דם חטאת למטה ודם עולה למעלה טעון כיבוס, פרש"י שהרי נוגע בבגד כו'.
בגמ' שם אמרו דדין זה הוא פשוט, ופרש"י דהא דם חטאת נוגע בו ובלוע בו. והובא דין זה כהקדמה להספק בדם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו משום נוגע הוא והא נוגע או דלמא משום בלוע והא לא בלע.
וא"כ מה הוצרכה התורה לרמז להאי דינא דטעון כבוס, והא אין בזה כל חידוש, דהוא הדין הכללי שבגד שנבלע בו דם חטאת טעון כבוס, ומה לי אם אח"כ ניתז עליו דם עולה. אחר דבגמ' אמרו דזה פשוט ואין צריך לפנים.
תשובה: מדאיצטריך רבא לאשמעי' דס"ד דמכוסה הוא ואינו נראה א"צ כיבוס, וגם הרמב"ם הביאו בפ"ח ממעה"ק ה"ט לענין דם חולין עי"ש.
בחזו"א או"ח סי' קכ"ו סקי"ג כ' דביומא מ"ז א' דמשום צנורא נכנס כהן אחר, דלמ"ד דהותרה כל טומאה בציבור, צ"ל דרק הבגדים נטמאו והכהן הי' טהור ובזה לא הותר, וצ"ל שלא היו לו בגדים אחרים, עי"ש.
ולכאורה היו לו שני בגדים אחד לעבודת שחרית ואחד לעבודת בין הערבים (יומא לד:), ורק אחד מהן נטמא והי' יכול ללבוש הבגדים השניים ולהמשיך לעבוד. חזינן דאף דאין בזה עיכוב – משמש כהן אחר ולא ילבש לכתחילה בגדים שאינם שייכים לעכשיו.
ויש לעיין עוד מדינא דב' כותנות המבואר בירושלמי (יומא פרק ג ה"ז) מדיוקא דקרא דכותנות, דאיכא לכל אחד מבני אהרן ב' כתונות. ואי נימא דהוא דין גם בכה"ג, צריך עיון מהדין הזה. ואם מתקיים דינא דב' כותנות, בבגדי שחר ובין הערבים כפי שאמר רבינו שליט"א, ניחא.
יישר כחו על כל ההערות הנפלאות.
♦

מכתב ב'

א. שם ר"פ שמיני.
בספרי בפ' קרח מבואר דהגזברין היו לויים, ובבאור הלכה בשקל הקדש פ"ב ה"ה כ' דמה שכ' הרמב"ם דהגזברין היו כהנים, היינו דכך הי' הדרך למנות כהנים לגזברין, אבל אינו מעיקר הדין. והוסיף דאולי עשו הכהנים חזקה בזה כמו שילוח השעיר. ולפ"ז לא מובן מש"כ כאן בטעמא דקרא דמשה רבינו אמר לאהרן דווקא, לומר לבני ישראל לקחת שעיר עזים וכו' שהיה גם זה מדין חינוך לכך, והרי כ"ז אינו מעיקר הדין.
תשובה: מ"מ כשאין לוים מוטל על הכהנים להשתדל.
ב. שם ד"ה ואת שעיר החטאת.
לכאורה אינו דומה דאשם נזיר טמא בעצמותו בא על חטא, משא"כ שעיר ר"ח אף דהוא מכפר על טומאת מקדש וקדשיו [לא נתברר לי למה כ' רבינו כד' ר' מאיר דמכפר על טהור שאכל את הטמא, הא קי"ל כר' יהודה דכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו כמו שכ' הרמב"ם בהל' שגגות סופי"א], מ"מ עיקרו אינו בא על חטא אלא הוא מחובת היום דר"ח, ולכן מביאין שעיר ר"ח גם אם אין לו על מה לכפר, ולכאורה כיון דאין בא על חטא אף דמכפר עלחטא אין גנאי באכילתו.
ועוד גם אם נימא דהוא גנאי לאכלו, מ"מ הא כ' בס' החינוך במצות אכילת קדשים מ' ק"ב ועובר עליה ולא אכל חלקו המגיעו כו' בטל עשה, ע"כ. והיינו דאף בענין דגנאי שהוא יאכל, מ"מ הוא מצווה בזה, ועכ"פ עליו לדאוג שיאכל ע"י כהנים אחרים. וא"כ אכתי הי' יכול משה לקצוף גם על אהרן מדוע עכ"פ לא דאג שאף חלקו יאכל ע"י בניו הכהנים.
תשובה: רק בחלקו המגיעו הוא עובר אבל אם מגיע לשאר הכהנים הם צריכים לדאוג ע"ז.
ג. שם בפרשת אחרי מות ד"ה לפי . מש"כ בויקרא רבה שאהרן עצמו היה יכול לבוא בכל עת אם עשה כסדר הכתוב, צ"ע הרי אין קטורת באה משל יחיד ולא באה נדבה כו'.
י"ל דהי' מביא קטורת של צבור כמו ביוה"כ עצמו, ומה שהק' דאין הקטורת באה נדבה, י"ל דכאן אינה נדבה, דהא כאשר נכנס בכל ימות השנה – נכנס רק בסדר הזה הכולל הבאת הקטורת, לפי' נחשב דהקטורת אינה נדבה אלא חובה, דהא כאשר נכנס בסדר הזה הוא חייב להביא גם קטורת.
ומה שהק' ממה שנאמר בסוף הפ' "אחת בשנה", י"ל דהכוונה דאחת בשנה הוא מחוייב, ומה שנכנס בכל פעם אינו חובה.
וצ"ע ברש"י בריש הפ' טז-ג שכ' בזאת יבא אהרן, ואף זו לא בכל עת כי אם ביוה"כ כמו שמפורש בסוף הפרשה כו'.
תשובה: הרי כתבתי ג"כ כן.
יש"כ על ההערות היקרות
♦

מכתב ג'

בס"ד י"ב אלול ס"ו
א. בטעמא דקרא פ' קדושים ד"ה לא.
הנה בתו"כ קדושים פרשה ב-יד ולפני עור לא תתן מכשול, לפני סומא בדבר, בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה כו', עי"ש. נראה דמפ' דלא איירי בעור ממש, אלא דבדבר זה הוא סומא. וכ"כ רש"י שם יט-יד.
תשובה: תיבת "ולפני עור" מיותר לגמרי, דהול"ל "לא תתן מכשול".
ב. שם ריש פ' אמור, סוד"ה אמור (השני) כו' למדרש מינה איש ששוה בזרעו של אהרן כו'.
השאלה היתה למה נזכר הציווי דוקא לאהרן בפ' מומין "דבר אל אהרן" הרי מום נוהג בכל הכהנים, ומה התשובה למידרש להא דשוה בזרעו של אהרן, ואיך זה מתרץ למה נאמרה הפרשה לאהרן, והרי הדרשה דשוה בזרעו של אהרן, לא קאי על אהרן עצמו אלא על זרעו, ועדיין צ"ב למה נאמרה הפ' לאהרן.
תשובה: יש מי ששוה בחלק מזרעו של אהרן עי' מגילה כ"ד ב', אבל אין שוה בכל זרעו של אהרן, וקמ"ל קרא שצריך להיות שוה בכל זרעו של אהרן.
ג. קא-א ד"ה אך כו' דבחדש תשרי יש ג' רגלים כו',
לכאורה ר"ה ויוה"כ אינם בכלל "רגלים", דבתורה נאמר שלש רגלים על פסח שבועות וסוכות בלבד, ומה השייכות לומר "אך" ביחס למועדים של חודש תשרי, ומה הצד השוה שבהם. [ובשעתו אמר לי רבינו שליט"א כי לא מצינו דיוה"כ נקרא יו"ט, ביחס לברכה על הדלקת הנרות של יוה"כ שאמר במקום יוה"כ – יו"ט]
רבינו שליט"א השיב: עי' מו"ק י"ט א' ר"ה ויוה"כ כרגלים (אף שלענין עלי' לרגל לא חייבה תורה בהם).
ד. שם בפרשת בהר ד"ה בתוספתא ריש תמורה הממיר אפי' בשבת ה"ז מומר ולוקה. דס"ד דחשיב כממיר רע ברע דמשמע ברש"י תמורה כז א דאין עוה תמורה וה"נ בשבת דאין ראוין להקרבה.
אמנם רוב הקרבנות של יחיד לא קרבין בשבת, אבל אילו של אהרן הוא קרבן יחיד שעושה תמורה וקרב אפילו בשבת, והוא אינו נחשב רע בשבת דהרי הוא קרב בו. ולמ"ד שוחטין את הפסח על היחיד, גם קרבן פסח שהוא קרבן יחיד עושה תמורה וקרב בשבת. הרי לא כל קרבן נחשב רע בשבת.
ועיקר הדבר להחשיב את הקרבן שאינו קרב בשבת בגדר "רע", לכאורה לא מובן, דהא דהוא לא קרב בשבת אינו מחמת גריעות הקרבן אלא יומא קא גרים, ולמה יחשב "רע".
תשובה: באותו יום הוא רע שאין ראוי להקרבה (ואילו של אהרן משום שבא חובת היום וכן פסח וגם אתיא בכנופיא).
ה. שם פרשת נשא ד"ה שאלו אם הסוטה מברכת על המים.
לכאורה לא מצינו דהסוטה מקיימת מצוה בזה שהיא שותה את המים, דהמצוה היא כמו שכ' הרמב"ם בריש הל' סוטה "לעשות לסוטה כו'", וכי מי שלוקה או נענש באיזה עונש אחר – הוא מקיים מצוה בכך, לכאורה אין המצוה עליו אלא המצוה לעשות לו העונש, ואין הוא עצמו מקיים מצוה בזה שנענש, ומה שייך ברכת המצות שהוא עצמו יברך, וכן בסוטה לכאורה היא אינה מקיימת מצוה ואין מקום לברכת המצות על שתיית המים.
ומש"כ שלא תברך הואיל ותחלת ענינה הוא בעבירה. לכאורה אינו דבר מוחלט, דהא אם קינא לה משנים ונסתרה עמהם ג"כ שותה כמו שכ' הרמב"ם בהל' סוטה פ"א ה"ג, ובזה לכאורה לא הי' עבירה דאין בזה איסור יחוד, והאם לפ"ז תברך.
תשובה: אם טהורה היא, זה ברכה בעבורה ובודאי מקיימת מצוה לברר, ולהתירה לבעלה.
ז. בפרשת בהעלותך ד"ה ולקחו. יל"ע למה הקדים העולה, הרי קי"ל כל החטאות קודמות לעולות. וי"ל, שהקדים עולה שהיא החשובה בהקרבנות. וזה י"ל, הכוונה בזבחים צ"ח א' למקראה הקדימה הכתוב היינו שקוראין אותה תמיד תחילה ומיושב קו' התוס' כו'.
התוס' הבינו דמה שאמרו בברייתא דהעולה קודמת נאמר איזה שהיא הלכה ולא רק שכך כתוב, וזה שאמרו בגמ' למקראה הקדימה הכתוב, דלענין זה כוונת הברייתא להקדים עולה, ופרש"י לקרות פ' העולה קודם, וע"ז הק' התוס' מה חידוש נאמר בזה והרי כך כתוב בתורה, וע"כ דכך קוראים. ואיך יתיישב קו' התוס' במה שכ' רבינו שליט"א.
ומה שכ' דגם בפ' ויקרא הקדימה התורה עולה, לכאורה שם לא נחשב דהקדימה התורה עולה לפני חטאת, דהא איירי בקרבנות נדבה, דאין בחטאת נדבה, ולא נחשב דהקדימה התורה עולה לחטאת.
תשובה: למקראה היינו לחשיבותא קוראין אותה תמיד תחילה, ונ"מ דסתם קרבן הוא עולה.
ח. שם ד"ה ובני אהרן כו', מוסיפין עוד חצוצרות א"צ שיהיו שוין לאלו דלא גרע משאר כלי שיר.
לא מובן מה השייכות לשאר כלי שיר, דכלי שיר הוא בלוים, אבל כאן מיירי בחצוצרות דכהנים, ולהם אין כלי שיר רק חצוצרות, ומנ"ל דא"צ שיהיו שוין, דהא י"ל דציוי החצוצרות הוא שיהיו שוין.
מיהו דבספרי כאן פיסקא ע"ב אמרו שתי חצוצרות, שלא להוסיף ושלא לגרוע, עי"ש. והוא פלא דהא מפורש בגמ' סוכה שם שמוסיפין על החצוצרות והוכיחו כן מדברי הימים. ואולי הכוונה של הספרי שלא להוסיף היינו בענין שיהיו שוין לאותן שתי החצוצרות שנצטוו בהן, אלא אדרבה מה שיוסיפו יהיו חצוצרות שאינן שוין לאלו.
תשובה: מצינו בחצוצרות שהוא כלי שיר ומצינו שגם הכהנים תקעו בו כמו בהקהל, עי' תוס' ע"ז מ"ז א' ד"ה קרני'.
ט. בדרך אמונה הל' מע"ש פ"ג שעה"צ אות מ"ז כ' ורבינו לא הביא וכו'.
הרי הדבר מפורש ברמב"ם בהל' מא"ס פי"ד ה"ה ולא השמיטו, וציינו לעיל פ"ב בדרך אמונה ס"ק ל"ו.
תשובה: נכון.
♦

מכתב ד'

בס"ד י"ג אלול ס"ז
א. בטעמא דקרא פרשת שלח ד"ה ויין לנסך שלישית ההין כו' ריח ניחוח להשם, לאפוקי אם בישל היין כו'.
לכאורה בישול היין אינו דומה לאיברים שצלאן, דע"י צליית האיברים כבר נתקיים בהן צליה שלא כדין, וכאשר מקטירם י"ל דחסר אותו ריח ניחוח דהצליה שכבר נצלה, כמו שכ' רש"י זבחים מ"ה ב' בד"ה אין בהן משום ריח, דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה תו לא מסקי ריחא, עי"ש. אבל יין שבישלו – מה ענין לחסרון ריח ניחוח. ולכאורה י"ל מדנקט איברים שצלאן ולא נקט איברים שבישלם, י"ל דאיברים שבישלם לא חסר בהם ריח ניחוח, ולכן לא מובן מה ענין בישול היין לחסרון ריח ניחוח.
ועוד יש להעיר דבפסוק י' שנאמר ויין וגו' אשה ריח ניחוח להשם, פרש"י עה"ת אשה ריח, אין מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה שאינו ניתן על האש, ע"כ. ולפ"ז גם מה שנאמר "ריח ניחוח" קאי על המנחה והשמן, והיינו לאפוקי שצלאן והעלן כבאיברים, ולא קאי כלל על היין. ולפ"ז לא שייך לומר דאתי לאפוקי יין שבישלו ונסכו, דהאי קרא לא קאי כלל איין.
ומיהו בזבחים צ"א ב' אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האשים מ"ט אמר קרא ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח להשם. ופרש"י אלמא יש יין שהוא לאישים ואיזה זה זה יין הבא בפני עצמו כו'. ולהלן בגמ' שם ועוד תניא יין נסך לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה, לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון. ופרש"י הא ר' יהודה כו' הלכך עקר ליה למשמעותיה דאשה למידרשיה נחת רוח לפני כאישים, והכי מסיק לה לברייתא בספרי, ע"כ. והוא בספרי כאן.
והיינו דלא מתפרש כפשוטו כבכל מקום "אשה ריח ניחוח" דהיינו לאש, ולאפוקי שצלאן והעלן. אלא ניסוך היין אינו לאישים אלא לספלים, וכוונת הכתוב דניסוך היין נחשב לנחת רוח כאישים. ולפ"ז י"ל דלא נתמעט כלל בניסוך היין כעין צלאן והעלן, אלא רק נאמר בזה דהקב"ה יש לו נחת רוח ביין נסך כאילו הי' אשה שהקטירו בלי שצלאן והעלן. אבל ניסוך היין עצמו – לא נתמעט מהאי קרא כעין צלאן והעלן.
תשובה: במנחות כ"א א' משמע דמדמה אברים שצלאן לדם שבישלו והיינו משום שנשתנה.
ב. שם ד"ה וכי יגור איתך גר כו', אין גוי מביא נסכים עי' רמב"ם פ"ג מעה"ק ה"ה.
הרמב"ם שם כ' דקרבן גוי טעון נסכים ואין הגוי מביא נסכים, והלח"מ שם הק' מד' הרמב"ם בהל' שקלים פ"ד ה"ג דמשמע דהגוי מביא נסכים אלא דאם לא הביאם קרבים משל צבור. ותי' דכוונת המיעוט הוא דגוי אינו חייב להביא נסכים משלו, אבל אם מביא נסכים מקבלים ממנו הנסכים. וכ"כ בשקל הקדש שם, והביא בשם הרש"ס דגוי חייב להביא נסכים.
תשובה: אאמו"ר זצ"ל בקה"י ח"ו סי' מ"א כ' דכוונת הרמב"ם בהל' שקלים רק ששלח דמי נסכים.
ג. בפרשת חוקת סוד"ה בבמב"ר כו' אילו לא חטאו בעגל הי' נותן להם טהרה אחרת אבל כיון שגלוי כו'.
יש להעיר מהמאירי ביומא ד' א' שכ' עד שלא נשרפה הפרה היו מזים בדם על הדרך הנאמר בפרשת מלואים, משנשרפה הפרה נכנסו מים תחת דם, ולא היו מזין בטומאה אלא במי חטאת, אלא שהזאת מצורע היתה בדם ולא במים, ע"כ.
ובחזקוני לעיל ח-ז הק' איך נטהרו הלוים כדי לשיר ביום שהוקם המשכן והרי הפרה נשרפה רק בב' בניסן, וכ' י"ל שנטהרו משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח כעין אהרן ובניו, כדאמרינן במס' יומא (שם) נכנסו מים תחת דם, עי"ש.
ולפ"ז הי' יכול הקב"ה לענות למשה רבינו דהטהרה מטומאת מת היא בשמן המשחה ובדם להחזקוני, ולמאירי בדם בלבד.
תשובה: כיון שלא היתה טהרה קבוע לדורות לא רצה להשיב.
ד. בפרשת בלק ד"ה בפעם כו', שרק בלק העלה בפעם השניה כי בלעם שנהפך להיות שתום עין היה מחוסר אבר ופסול גם בב"נ כבבמה דידן.
הרמב"ן כג-א כ' דמה שנאמר בפסוק ל' ויעל פר ואיל במזבח, הכוונה לבלעם.
תשובה: הרמב"ן סיים ויתכן שבלק העלם אותם.
ה. בפרשת פנחס סוד"ה ותעמדנה כו' שלא ידעו הנשיאים לענות.
איזה חסרון זה שלא ידעו לענות, הרי עוד לא נאמרה פרשה זו של נחלת בנות, וגם משה רבינו לא ידע עד שנאמר לו אח"כ.
תשובה: אין זה עולה, אלא מתוך שלא ידעו לענות הרי הם חסרים.
ו. בפרשת מטות ד"ה ויאמר כו' עצה איך מוציאין את הבליעה כו', כגון נטל"פ כו'.
לכאורה לא נאמרה בזה רק עצה, אלא כאן נאמר להם דין טעם שהוא אסור, דעד עתה לא הוזהרו ע"כ, והרמב"ן כ' טעם בזה. ועכ"פ נאמר כאן הלכה דטעם אסור ולא רק עצה.
תשובה: טעם כעיקר ידעי' ממשרת דגבי נזיר עי' פסחים מ"ד ב'.
ז. בפרשת מסעי ד"ה ולא תקחו כו' והו"א שאם נתן מעות לגואל הדם נפטר ממיתה, שהרי כל החיוב הוא לגואל הדם והוא מוותר וכו'.
הרמב"ם בהל' רוצח פ"א ה"ד כ' ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם כו', עי"ש. הרי כ' דרק ב"ד מוזהרין שלא לקחת כופר, וביחס לגואל הדם לא נזכר שגם הוא מוזהר, אלא דהב"ד מוזהרים אפילו אם גואל הדם מסכים לפטרו.
ובס' החינוך מ' תי"ב כ' שלא נקח כופר כו', ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות כו', ואמרי בכאן שנוהג איסור זה בנקבות ואע"פ שאינן דנות, הענין הוא שאם אולי בזמן ההוא מחמת מלוכה או סיבה אחרת יבוא ביד אשה כו', עי"ש. ואם איתא דגם גואל הדם מוזהר בלאו זה, א"כ מה הי' קשה לחינוך איך שייך הלאו הזה בנקבות שאינם דנות, הא שייך דאשה הי' גואל הדם כמו שכ' הרמב"ם שם בה"ג. ומוכח דאין הלאו הזה נוהג בגואל הדם אלא רק הב"ד מוזהרים.
תשובה: לא כתבתי דהגואל הדם מוזהר, רק דהו"א כיון דהגואל הדם קיבל את הכסף שוב פטור מללכת אל עיר מקלט, וה"ה אם ב"ד קבלו וישמרו.
♦

מכתב ה'

בס"ד ח"י אלול ס"ז
א. בדרך אמונה מע"ש פי"א ס"ק קל"ט כ' ואפי' אכל כזית באנינה שוב אינו מתודה כלל. ובצה"ל ציין לחזו"א דמאי סי' ה' סקי"ב.
דהחזו"א שם כ' דאם שרף אפילו כזית מהמע"ש שוב אינו מתודה, מכאן למד רבינו שליט"א דה"ה אם אכל כזית באנינות.
אבל יש להעיר דלכאורה כיון דחצי שיעור מאיסור לאו אסור, והואיל והאיסור לאכלו באנינות הוא לאו, הרי גם חצי שיעור אסור לאכלו באנינות, ולמה רק אם אכל שיעור כזית אינו מתודה. והחזו"א לא איירי באיסורי לאוין רק ששרף המע"ש דזה אינו לאו ולפי' שיעורו בכזית כשיעור אכילה, אבל באיסור לאו י"ל דכיון דגם ח"ש אסור – גם אם אכל פחות מכזית לא יתודה שעבר על איסור חצי שיעור.
תשובה: חצי שיעור מן התורה אינו דוקא באיסורי לאו דה"ה בלאו הבא מכלל עשה, והשורף מע"ש מבטל מ"ע דאכילת מעשר שני (עי' מש"כ בבה"ל רפ"ב ממע"ש).
ב. בדרך אמונה הל' בכורים פ"ג ס"ק ב' אבל אין מחלקין בכורים כנגד בכורים כמו בקדשים.
בפי' הרש"ס בכורים סופ"ג כ' והן מחלקין ביניהן כקדשי מקדש, אלא כל זבח באנפי נפשיה, והכא נמי בכורים דחד לעצמן ובכורים דחד לעצמן, אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד כו', עי"ש. מבואר מדבריו דכמו דבאותה מנחה מחלקין אותה בין אנשי משמר, ורק אין מחלקין מנחה כנגד מנחה, כן בבכורים אין מחלקים אותן כנגד מנחה וכדו', אבל את הבכורים עצמן מחלקים בכורים כנגד בכורים, דאף אם היו כמה בכורים נחשבין הכל כמנחה אחת, ומחלקים אותם בין אנשי משמר, כמו דאת אותה מנחה מחלקים בין אנשי משמר.
ויש להעיר עוד דלכאורה בהא דאמרו במשנה וברמב"ם דמחלקין אותן ביניהן כקדשי המקדש, נכלל לא רק אופן החלוקה, אלא גם למי מחלקין, כמו שכ' הרמב"ם בהל' מעה"ק פ"י הי"ז דבע"מ חולק, וקטן וטמא לא חולקים, ולכאורה הו"ל לבאר כ"ז בדרך אמונה בבי' ד' הרמב"ם הללו.
תשובה: כמדומה שיש שם ט"ס דכונתו אבל לא בכורים נגד מנחה, אפילו שניהם של אחד, ולא בכורים של א' נגד חבירו.
ד. שם פ' ואתחנן ד"ה כי אם כה.
בע"ז שם מבואר דלפני מעשה העגל לא היו יכולים לאסור את האשירות, הואיל ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והרי א"י הי' שייך לנו דהיא מוחזקת. אבל לכאורה המזבחות שבנו מתלוש ולבסוף חיברו, אינן בכלל ירושה מאבותיהן – והיו יכולים לאסור גם לפני העגל, ומה בין מזבח מחובר או שאינו מחובר, מ"מ אין המזבח שבנו בכלל הירושה מאבותיהם.
תשובה: ירושה הוא מאבותיהם, היינו כל המחובר לקרקע, ולא אמרו תלוש ולבסוף חיברו נאסר בע"ז אלא לענין שמחובר אין נאסר, ולא לענין דבר שאינו שלו.
ה. שם פ' עקב ד"ה ונתתי כו' ואפילו נתיר לו לטעום משהו משום פקו"נ כו'.
משמע דנקט דגם טעימה אסורה לפני שיתן לבהמות, כגי' הגמ' בגיטין ס"ב א' אסור לו לאדם שיטעום כו', אבל בברכות מ' א' הגי' אסור לאדם שיאכל כו'. והט"ז סי' קס"ז סק"ז כ' דרק אכילה אסורה לפני הבהמות אבל טעימה מותרת.
ומש"כ דטעימה מותרת משום פקוח נפש. הנה באור החיים בראשית כד-יט כ' דהא דצריך להקדים מזון הבהמות לפני אכילתו, כ"ז דוקא שלא במקום סכנה או צער, אבל כשיש צער יש לחוש לצערו ואח"כ בהמתו, עי"ש דגם צער מתיר.
תשובה: המ"ב סק"מ העתיק ד' המג"א דאסור לטעום, ולא הביא ד' הט"ז, וכן מוכח בשער הציון אות ל"ט.
ו. שם סו"פ ראה ד"ה כל הבכור כו', דבבע"מ אכילת הכהן היא הקרבתו כו'.
לא מובן דהא בכור בע"מ אמנם הוא מתנו"כ אבל א"צ הכהן לאכלו ומאכילו אפילו לגוים, וא"כ למה הי' ס"ד שאכילת הבכור בע"מ היא כהקרבה עד כדי שיהי' מותר לאכול את הדם, דכיון דיכול להאכילו לגוי איך תחשב אכילתו כהקרבה.
תשובה: כתבתי כן דס"ד כן, אבל אחר שהתורה אמרה שהדם לא תאכל מוכח שאינו הקרבה, ולכן מותר להאכילו גם לגוים.
ז. שם פ' שופטים ד"ה ונתן לכהן דמתנות דמיא במקצת לתרומה שצריכין לאוכלה בגדולה בצלי כו' כמ"ש בכורות כ"ז א'.
יש להעיר מתוס' שם ד"ה ואתי, שכ' תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר.
תשובה: תוס' זבחים ע"ה ב' ד"ה שביעית, לא כתבו כן, ועי' בצה"ל תרומות פי"ט סק"ז כתבנו דאי' לדבריהם בזבחים.
ח. בחי' רעק"א ריש הל' מזוזה כ' דתפילין הם תדיר ביחס למזוזה, ויקנה תפילין ולא מזוזה כד' הרמ"א. והוסיף אף דמצינו רק דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, היינו אם שניהם לפניו ולהקדים א' לחבירו, אבל הכא בתפילין ומזוזה שהוא נדחה מחבירו לא שייך תדיר קודם, מ"מ גם בזה לענין לדחות תדיר קודם כמו שכ' הרא"ש בפ"ב דשבת סי' י"ב דתדיר קודם אפילו לדחות שאינו תדיר. וכן נראה בפשיטות בסוכה נ"ד ב' תוס' ד"ה ואמאי תדיר כו', עי"ש.
וק' ממנחות מ"ט א' בספק הגמ' מוספין דהיום דמקודש או תמידין דלמחר דתדיר, אין הנידון לקדימה, אלא לדחיה דאם תדיר עדיף נדחה הקרבת המוסף דהיום מפני הקרבת התמיד של מחר דתדיר. הרי גמ' דתדיר גם דוחה את שאינו תדיר.
תשובה: הגמ' לא דנה מצד תדיר קודם, אלא אם מעלת תדיר עדיף ממעלת מקודש, אבל אם במזוזה יש מעלה דעדיפא תפילין שפיר דוחה.
♦

מכתב ו'

א. בטעמא דקרא פ' תצא עה"פ לא תזרע כרמך כלאים וגו'. כ' שהחמירה תורה בב"ח שאם בישל - גם באכילה אסור כו'.
יש להעיר דהרמב"ם כ' להיפך בהל' מא"ס פ"ט ה"ב לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבשול כלומר ואפילו בשולו אסור ואצ"ל אכילתו כו', עי"ש. הרי דעיקר האיסור הוא האכילה, אלא אף הבישול אסור ולא רק האכילה.
תשובה: בכלי יקר פ' משפטים משמע כן, ושבעים פנים לתורה.
ב. שם סו"פ כי תבא עה"פ לחם לא אכלתם (הא').
מש"כ להוכיח דהי' להם יין ממה שנצטוה אהרן עצמו יין ושכר אל תשת, יש לדון די"ל דאמנם יין לא הי' להם אלא לפי שהיו במן ובמים טועמים את כל הטעמים, הרי כוונת הציווי דלא יטעם במן ובמים טעם יין שע"י זה ישתכר. [ולמ"ד ביומא ע"ה א' דטעמן וממשן נהפך, ודאי די"ל כן]. כמו שכ' בקטע הבא דעי"ז קיימו קידוש והבדלה על היין וסעודת שבת.
וביותר י"ל כן למ"ד דגם שאר משכרין אסור ונלמד ממה שנאמר "ושכר", וי"ל דמה שהוזהר אהרן הוא רק על שאר משכרין הואיל ויין לא הי' לו.
עוי"ל דאף דלא הי' יין במדבר, מ"מ הוזהר אהרן ובניו על שתית יין, ונ"מ אם תתבטל הגזירה ואף אהרן עצמו יכנס לא"י, כמו שכ' התוס' בב"ב קכ"א א' שבשנה האחרונה לא מתו אותם שהיו צריכים למות ע"פ הגזירה שימותו כולם במדבר.
ועוי"ל דאהרן הוזהר על שתיית יין שמא ימצא לו יין ע"י תגרים וכדו', מ"מ י"ל דלבסוף לא נמצא שהי' לו יין, וזה שאמר הכתוב יין ושכר לא שתיתם.
תשובה: לא מסתבר כלל שלא הוזהר אלא שלא יחשוב שיהי' טעם יין.
ג. שם בסוף העמוד, איך קיימו סעודת שבת.
בס' דרך שיחה פ' בשלח עמ' רנ"ז כ' בשם החזו"א דמי שמזונו רק פירות מקיים בזה דינא דקידוש במקום סעודה, דהתורה קראה למן לחם וילפינן דין לחם משנה ממן, הרי דהוא סעודה. ומשמע שם דלא מפני שבמן היו מכוונים לטעום טעם לחם, דא"כ לא יהי' ראיה למי שמזונו הוא רק פירות. לפ"ז א"צ למש"כ כאן דסעודת שבת קיימו ע"י כוונתם לטעום במן טעם לחם.
תשובה: א"כ אין חילוק בין שבת לשאר השבוע, וע"כ דבשבת חישבו טעם לחם וזה מה שתירצנו.
רבינו אמר לי בע"פ כי הראי' מהמן שכ' בס' דרך שיחה, היא שלו ולא של החזו"א, ואמנם קשה מדידיה אדידיה.
ד. במכתב קודם [מכתב ד'] כתבתי דבטעמא דקרא קטז-ב ד"ה ויין לנסך שלישית ההין כו' ריח ניחוח להשם, לאפוקי אם בישל היין כו'.
והערתי דלכאורה בישול היין אינו דומה לאיברים שצלאן, דע"י צליית האיברים כבר נתקיים בהן צליה שלא כדין, וכאשר מקטירם י"ל דחסר אותו ריח ניחוח דהצליה שכבר נצלה, כמו שכ' רש"י זבחים מ"ה ב' בד"ה אין בהן משום ריח, דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה תו לא מסקי ריחא, עי"ש. אבל יין שבישלו – מה ענין לחסרון ריח ניחוח. ולכאורה י"ל מדנקט איברים שצלאן ולא נקט איברים שבישלם, י"ל דאיברים שבישלם לא חסר בהם ריח ניחוח, ולכן לא מובן מה ענין בישול היין לחסרון ריח ניחוח.
ועוד יש להעיר דבפסוק י' שנאמר ויין וגו' אשה ריח ניחוח להשם, פרש"י עה"ת אשה ריח, אין מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה שאינו ניתן על האש, ע"כ. ולפ"ז גם מה שנאמר "ריח ניחוח" קאי על המנחה והשמן, והיינו לאפוקי שצלאן והעלן כבאיברים, ולא קאי כלל על היין. ולפ"ז לא שייך לומר דאתי לאפוקי יין שבישלו ונסכו, דהאי קרא לא קאי כלל איין.
ומיהו בזבחים צ"א ב' אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האשים מ"ט אמר קרא ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח להשם. ופרש"י אלמא יש יין שהוא לאישים ואיזה זה זה יין הבא בפני עצמו כו'. ולהלן בגמ' שם ועוד תניא יין נסך לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה, לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון. ופרש"י הא ר' יהודה כו' הלכך עקר ליה למשמעותיה דאשה למידרשיה נחת רוח לפני כאישים, והכי מסיק לה לברייתא בספרי, ע"כ. והוא בספרי כאן.
והיינו דלא מתפרש כפשוטו כבכל מקום "אשה ריח ניחוח" דהיינו לאש, ולאפוקי שצלאן והעלן. אלא ניסוך היין אינו לאישים אלא לספלים, וכוונת הכתוב דניסוך היין נחשב לנחת רוח כאישים. ולפ"ז י"ל דלא נתמעט כלל בניסוך היין כעין צלאן והעלן, אלא רק נאמר בזה דהקב"ה יש לו נחת רוח ביין נסך כאילו הי' אשה שהקטירו בלי שצלאן והעלן. אבל ניסוך היין עצמו – לא נתמעט מהאי קרא כעין צלאן והעלן.
ורבינו שליט"א השיב במנחות כ"א א' משמע דמדמה איברים שצלאן לדם שבישלו והיינו משום שנשתנה, ע"כ.
אך יש להעיר דעדיין אין משם ראי' דיין שבישלו אינו ראוי לניסוך דומיא דאיברים שצלאן דחסר בריח ניחוח. דבדם שבשלו עצמו לא אמרו שם דחסר בריח ניחוח, אלא דע"י שבישלו יצא מתורת דם בין לכפרה בין לאכילה, ואכתי מנ"ל דיין שבישלו נתמעט מניסוך הואיל ואין בכך ריח ניחוח.
תשובה: לא נקט אברים שבשלן, לרבותא דאפילו בצלי' נפסלו וכ"ש בבישול.
♦

מכתב ז'

א. בטעמא דקרא בסוף התורה בי' רבינו דמה שנאמר "לעיני כל ישראל" קאי אמופתים שעשה משה רבינו לעיני כל ישראל. אך הספרי שם מפ' דקאי אשבירת הלוחות שהיתה לעיני כל ישראל, וכן הוא ברש"י שם.
תשובה: חז"ל פי' היד החזקה, ואנו פירשנו לכל האותות כו' כי אותות ומופתים מצינו גם בשאר הנביאים כמו באליהו ואלישע, אבל במ"ר היו כולם לעיני כל ישראל.
ב. במגילת אסתר ד"ה והקרוב אליו כרשנא. א"ר לוי כל הפסוק הזה ע"ש הקרבנות וכו' כשנוח יצא מהתיבה הקריב מכל העוף הטהור וכו', היינו תור אחד ובן יונה אחד.
צ"ע דהא נאמר בבראשית ז-ב,ג מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וגו', גם מעוף הטהור שבעה שבעה וגו'. ופרש"י שבעה שבעה כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו. גם מעוף השמים וגו', בטהורים דיבר הכתוב כו', עי"ש. משמע דגם מעופות הקריב יותר מאחד כמו מן הבהמות הטהורות דלכך לקח מהן שבעה שבעה.
ולולי ד' רבינו שליט"א, הי' נראה בבי' הדברים דאמנם נח הקריב ב' תורים וכן ב' בני יונה, ואף יותר. אבל בהקרבתו לא הי' שייכות בין תור א' להשני ולשלישי, וכן בבני יונה אף דהקריב כמה בני יונה, מ"מ כל אחד מהן הי' קרבן לעצמו ואין שייכות בין א' לשני.
אבל ב' תורים או ב' בני יונה שמקריב ישראל אין הקרבת כל אחד מהן נחשבת בפ"ע אלא היא הבאה אחת על שניהם, כמו שאמרו בכריתות ט' א' דאף דאפשר להביא בנדבה אף בן יונה א', מ"מ בחובה לא אשכחן, ולכן גר שמביא קרבנותיו מעוף מביא דוקא ב' עופות. ונמצא דיש לשתי העופות שייכות זל"ז, וזהו המיוחד בקרבנות ישראל.
וביותר לד' ראב"ע ויקרא ה-ז בפי' השני, דבקרבן עולה ויורד דמביא מלבד חטאת העוף גם עולת העוף, אף דחיובו רק חטאת דהא עשיר מביא רק חטאת בהמה, העולה באה להשלים את האימורים שחסר בחטאת העוף. ונמצא דיש שייכות בין ב' העופות החטאת והעולה, משא"כ בב"נ גם אם הקריבו ב' תורים או ב' בני יונה - נחשב כל אחד מהן קרבן בפ"ע ואין להם שייכות זל"ז.
תשובה: יפה כתב, אבל הראי' אינה מוכרחת דלא מצינו שהקריב ..... מהעוף וכמו שאמרה תורה ז' לפי שב' מוכרחים להשאיר, ולכן צריך יותר מב' וכיון דאפקי' מב' אוקמה אז' שיוכל לבחור איזה שירצה להקריב.
ג. שם: אדמתא כלום בנו לפניך מזבח אדמה. משום דלב"נ אין מזבח אדמה אלא מזבח אבנים כדאמרי' בזבחים ק"ח ב' ע"ג סלע או ע"ג אבן, ורק בישראל יש מצוה של מזבח אדמה כמ"ש רש"י.
לא מובן מש"כ דלב"נ אין מזבח אדמה אלא מזבח אבנים, דהא נידון זה הוא מחלקת תנאים שם דלר"י בעי מזבח ולר"ש א"צ מזבח אלא אף על הסלע ועל האבן, וקי"ל כר"י דבעי מזבח כמו שכ' הרמב"ם בסוף הל' מעה"ק. ואי קאי כאן כר"ש דא"צ מזבח ואף על הסלע ועל האבן מעלה, א"כ א"צ מזבח כלל לא מאדמה ולא מאבן, ולמה כ' דאין לב"נ מזבח אדמה.
ולכאורה גם אצל ישראל אין מזבח אדמה, דמה שכ' רש"י בשמות כ-כ דמזבח אדמה היינו דממלאין חללו אדמה, זה קאי על מזבח הנחושת שהי' במשכן כמו שכ' שם רש"י להדיא, אבל אחר ימות המשכן אין מזבח אדמה אלא מזבח אבנים.
תשובה: צריך גובה כמ"ש בגמ' שם, ואת הגובה אפשר לעשות גם מאדמה, (ואם יעשוהו מכלים אפשר דלא מהני).
ד. שם מרס. כלום מרסו בדם לפניך. שכל העניין למרס הדם הוא כצריך להמתין להמוקדם… אבל לב"נ אין קרבן שצריך להקדים לחבירו ול"ש מירוס הדם.
לכאורה אם ב"נ מקריב פר ואיל וכבש, למה לא נימא דיהי' דין קדימה כמו אצל ישראל כבזבחים צ' ב', ואף דקדימת פר לאיל הוא משום ריבוי נסכים דאין בבמת ב"נ, הא י"ל דריבוי נסכים רק סימן דקרבן פר הוא חשוב ומעולה וקודם, וגם בקרבן דאין טעון נסכים יהי' כך סדר ההקרבה. וכן מ' ברש"י שם ד"ה שכן נתרבו באליה, שכ' שסברא זו מהני גם להקדמת עולה, הואיל ובשלמים וחטאת יש צד ריבוי מזבח, הרי זה נותן חשיבות להקדמה, ונימא דאף בב"נ כן, וזהו שבלעם ובלק הקריבו פר ואיל, משמע דהפר קדם לאיל כמו בקרבנות ישראל.
ולולי ד' רבינו שליט"א בבי' מירוס הדם דנ"מ לענין קדימה, הי' נראה לפ' בע"א. די"ל דהא דבעינן קבלת הדם בכלי וזריקתו על המזבח הוא רק בקרבנות מקדש ובבמת ישראל, אבל הקרבה בבמת ב"נ, י"ל דא"צ קבלה בכלי ומהכלי לזרוק הדם על המזבח, אלא דהקרבן נשחט על המזבח ודמו נשפך על המזבח מהשחיטה ובכך מתקיים זריקת הדם. [ובמקור ברוך ח"א סי' ב' ר"ל כן בבמה ישראל, וחזר בו, מיהו י"ל כן בבבמת ב"נ]. ומירוס הדם, דבעינן קבלה בכלי, ואינו בב"נ.
תשובה: עי' תנחומא שלח סי' י"ד אברהם אבינו שחט את האיל ונטל את דמו כו', משמע שיש קבלת הדם בב"נ, (ואולי מפני שקיים א"א כל התורה עשה כמנהג ישראל), ולכת"ר אולי גם זריקה א"צ בגוי רק שחיטה והעלאה.
♦

מכתב ח'

א. בטעמא דקרא פ' בראשית עה"פ וישע השם אל הבל ואל מנחתו וגו', כ' דקין הביא מנחה כמ"ד ב"נ מקריב מנחה במנחות ע"ג ב'.
שם איכא למ"ד דאין ב"נ מביא רק עולה ולא מנחה ולא קרבן אחר, ואיך יתפרש לדבריו קרבן קין שהי' מפרי האדמה ואינו עולה אלא מנחה. וצ"ל דהמחלוקת שם היא בב"נ המקריב קרבנו במקדש מריבוי דאיש איש וגו', דבזה נחלקו אי מביא רק עולה או גם שאר קרבנות ומנחה. אבל קרבן קין לא הי' בתורת קדשי מקדש מקרא דאיש איש וגו', והקריב בגדר במת ב"נ, ובזה מקריב גם מנחה. וא"כ גם למ"ד דב"נ מקריב מנחה א"צ לומר דמשו"ה הקריב קין מנחה והוי בכלל קדשי מקדש, דהא הביא מנחה מזרע פשתן שאינו במקדש, אלא הקריב מנחתו בתורת קרבן בני נח בבמה שלהן, וזהו שהביא זרע פשתן.
תשובה: ר' יהודה דאמר אין מנחה בבמה מדכתיב "ויזבחו זבחים" לפני מתן תורה ולא מנחות, והי' דינם כב"נ ולא הי' במקדש רק בבמה.
ב. שם: שהביא עם הקרבן מנחת נסכים, (וכמ"ד במנחות ע"ג ב' דב"נ מקריב מנחת נסכים).
גם זה צ"ב דאיך יתפרש למ"ד דאין ב"נ מביא מנחת נסכים. א"כ מה זה שנאמר בהבל שהשם שעה למנחתו. והנה ברש"י שם פי' דהא דנתמעט דאין ב"נ מביא נסכים, היינו נסכים בפני עצמן, אבל ב"נ לא נתמעט מהבאת נסכים הבאים עם הזבח, ולפ"ז לכו"ע ב"נ מביא נסכים עם הזבח.
והרמב"ם בהל' מעה"ק פ"ג ה"ה פסק כמ"ד דב"נ נתמעט מהבאת נסכים עם הזבח, מ"מ כ' בהל' שקלים דיכול להביא נסכיו, ופי' הלח"מ דנתמעט רק מחובת הבאת נסכים, אבל אם רוצה מביא נסכיו. וגם לפ"ז ניחא המנחה שנזכרה גבי הבל, שהיתה מנחת נסכים ויכול ב"נ להביאה לדברי הכל, וא"צ לפרש רק כמ"ד דב"נ מביא נסכים.
אך כבר כתבתי לעיל דכל הנידון במנחות ע"ג ב' הוא כאשר ב"נ מקריב קרבנותיו בבית המקדש מפ' איש איש כו', אך קין והבל הקריבו מדין במת ב"נ, ובזה ודאי לכו"ע הי' יכול להביא אף מנחת נסכים הבאה בפני עצמה ולאו דוקא עם הקרבן וה"ה דיכול להביא מנחת נסכים עם הקרבן.
אלא דיש לדון האם שייך בב"נ בבמתו קרבן עם נסכים, עד שלא הוצרכה התורה לפ' דהביא נסכים, דלכאורה אין פ' נסכים בקרבן ב"נ בבמה שלו, דאם מביא קרבן מביא נסכים עם הקרבן, ואכתי ק' דלא נתפרש דהבל הביא מנחת נסכים עם הקרבן.
תשובה: עי' מש"כ בקונטרס הליקוטים סי' ז' סק"ב בד' הרמב"ם שאין גוי יכול להביא כלל נסכים ואין יכול אפילו לשלוח דמי נסכים והבאנו ראיות לזה.
ג. שם פ' נח בד"ה יל"ע איך שתה נח יין של ערלה והא אמרי' שהגה נח תורה כו'.
לא הבנתי השאלה דזה אמור ביחס להכנסה לתיבה שנצטוה להביא מן הטהורים כך ומן הטמאים כך, והגה תורה וידע מה היא טהורה ומה היא טמאה. אבל מ"מ נח לא הי' מצווה בתרי"ג מצות אלא בז' מצות ב"נ, ואיסור אכילת ערלה אינו מהן, ורק האבות מצינו ששמרו את מצוות התורה לפני הציווי, אך מה ענין נח לקיום מצוות התורה, ולמה לא יאכל ערלה.
תשובה: אם ידע תורה לא מסתבר דלא רצה לשמור.
ה. שם פ' לך יז-א כ' דאכילת מליקה לכהנים היא דחויה ולא הותרה, ולכן עדיף להביא לחטאת בן יונה שהוא קטן ולא תור גדול.
לפ"ז צ"ל דעדיף להאכיל חטאת העוף לקטן שאוכל בקדשים ואינו מוזהר על אכילת נבילה, וכן לאכול מהחטאת שלא כדרך אכילה אם נימא דבזה מקיימים מצוה אכילה, ולאכול ממנה פחות פחות מכשיעור אם יש בזה מצוה, והוא חידוש.
ויש להעיר מתו"כ ויקרא נדבה ריש פרק ט' והשליך אותה, לא חטאת העוף, ופי' הראב"ד שאם ירצה הכהן יאכל אותו הזפק. והגר"מ זמבא בזרע אברהם סי' י"ד אות ט"ו כ' דשמעינן מד' הראב"ד דבאכילת הזפק אין מצות אכילת קדשים, דאילו הי' מצוה אין הדבר תלוי ברצון הכהן. וכפרש"י בזבחים ל"ה א' דמוראה לא חזיא לאכילה דפירשא בעלמא היא הל כך מחשבה דידיה לא מפגלא כו', עי"ש. ואם איתא דמליקה אף לכהנים היא רק דחויה, הי' הדין נותן דכל ההיתר לאכלה הוא רק משום מצוה אכילת קדשים, אבל זפק שאין בו מצוה אכילה איך מותר לכהנים לאכלו.
תשובה: אף דדחויה א"צ ליתן לקטן ולא פחות משיעור.
ועי' בזה במשמר הלוי זבחים מהדו"ת סי' ל"ג.
ו. בסו"פ לך ד"ה בשבת ק"ל א' ר"א אומר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו ע״פ עדים. צ"ע איך מותר להוציא הכיסוי בשבת וכו'. וי"ל וכו', ה"נ כיון שמותר להוציא הסכין הכיסוי טפל לו ואין כאן אלא איסור דרבנן.
לכאורה מה לי אי האיסור מה"ת או מדרבנן, דאם א"א למול אלא כך - הוי מכשירין שדוחין את השבת, וגם אי אסור מה"ת, ואם אפשר למול בלי הכסוי, איך התירו להביא את כסוי הסכין אף שאיסורו רק מדרבנן, הא אינו בכלל מכשירין.
תשובה: רבנן התירו כאן משום סכנה.
ז. פ' תולדות עה"פ מכרה כיום (הא'), אסור לך לשתות יין כו' דכהנים אסורים לשתות יין לעולם שמא יצטרכו לעבוד כו'.
לכאורה איסור כהנים לשתות יין הוא בזמן שביהמ"ק או בזמן הזה משום מהרה יבנה, אך גבי עשו למה יהי' לו אסור לשתות יין, הא עוד לא הי' ביהמ"ק וכהונה.
תשובה: שמא יצטרך לעבוד.
ח. שם פ' וישלחעה"פ גוי וקהל גוים כו'. שגם בניך עתידין כו'.
לכאורה לא מובן דהואיל ואפשר להקריב בזמן איסור במות ע"פ הוראת שעה, א"כ ממה נפשך אם עתה נחשב הוראת שעה להקריב בבמה מחוץ למקדש – מה צריך להא דע"פ אליהו יקריבו בחוץ בזמן איסור הבמות, ואם עתה אינו נחשב הוראת שעה ליעקב שיקריב מחוץ לירושלים, מה מהני הא דגבי אליהו יקריבו מחוץ למקדש ע"פ הוראת שעה.
תשובה: מצינו שהוראת שעה מתיר.
ט. שם בפ' מקץ עה"פ וטבח טבח והכן. כ' ראי' לרמב"ם דגוי דאינו עובד ע"ז אין שחיטתו אסורה מה"ת, ולכן האחים שקימו התורה אכלו משחיטתו של יוסף.
אכתי ק' דאיך לא חששו מאיסוד דרבנן לאכול מכל שחיטת גוי, ולעיל עה"פ ויגלח, כ' דיוסף חשש גם מאיסור דרבנן.
ועוד ק' אכתי איך יצחק אבינו אכל משחיטתו של עשו שהי' עובד ע"ז.
תשובה: לא מצינו שעשו עבד ע"ז רק נשותיו.
י. שם בפ' שמות עה"פ ותקח צפורה צר, הביא מהגמ' (ע"ז כז.) דלמ"ד אשה פסולה מלמול – אחר מל, והיינו גרשום שהי' קטן, ומכאן הוציא הרמב"ם ברפ"ב דמילה דמילת קטן כשרה. ויש להוסיף דהרמב"ם שם כ' דקטן מל כשאין איש. וזהו דכאן מל הואיל ולא הי' איש.
אך לכאורה מה החידוש דקטן יכול למול, ומ"ש משחיטה דקטן כשר לה, ומה צריך מקור או ראי' דקטן יכול למול.
רבינו השיב: צריך שיהא מצווה על המילה, עי' מנחות מ"ב א'.
יא. שם פ' משפטים עה"פ ועבדתם את השם אלקיכם וגו', כ' דק"ש ותפלה מצותה בצבור.
מנ"ל דגם ק"ש מצותה בצבור.
רבינו השיב: עי' שהש"ר פ"ח סי' י"ב.
♦

מכתב ט'

בס"ד כ"ו תשרי ס"ז
א. במכתב קודם כתבתי דבטעמא דקרא פ' שמות עה"פ ותקח צפורה צר, הביא מהגמ' דלמ"ד אשה פסולה למול – אחר מל, והיינו גרשום שהי' קטן, ומכאן הוכיח הרמב"ם דמילת קטן כשרה. ויש להוסיף דהרמב"ם בפ"ב כ' דקטן מל כשאין איש. וזהו דכאן מל הואיל ולא הי' איש. אך לכאורה מה החידוש דקטן יכול למול, ומ"ש משחיטה דקטן כשר לה, ומה צריך מקור או ראי' דקטן יכול למול.
ורבינו שליט"א השיב: צריך שיהא מצווה על המילה, עי' מנחות מ"ב א'.
אך לכאורה כ"ז הוא למ"ד דגם אשה פסולה למול כגוי, אבל למאי דפסק הרמב"ם דאשה כשרה למול, אף דאינה מצווה על המילה כדדרשינן בקידושין כ"ט א', א"כ מעשה מילה אינו תלוי אם המל מצווה על המילה, וא"כ פשוט דה"ה קטן יכול למול אף שאינו מצווה על המילה, ולכאורה א"צ לזה מקור או ראי'.
תשובה: דמ"ד אשה כמאן דמהילא דמיא כמ"ש בע"ז כ"ז א' כיון דלא שייך גביה מילה, אבל קטן כיון שצריך למול, ועדיין לא נצטוה גרע.
ב. במכתב קודם כתבתי:
שם פ' משפטים עה"פ ועבדתם את השם אלקיכם וגו', כ' דק"ש ותפלה מצותה בצבור.
מנ"ל דגם ק"ש מצותה בצבור.
רבינו שליט"א השיב: עי' שהש"ר פ"ח סי' י"ב.
לצערי לא מצאתי שם.
תשובה: לשון המדרש בשעה שישראל קורין את שמע בפה א' בקול א' בנעימה א' קולך השמעיני ואם לאו ברח דודי.
ג. במכתב קודם כתבתי:
בטעמא דקרא אמור ד"ה אך כו' דבחדש תשרי יש ג' רגלים כו',
לכאורה ר"ה ויוה"כ אינם בכלל "רגלים", דבתורה נאמר שלש רגלים על פסח שבועות וסוכות בלבד, ומה השייכות לומר "אך" ביחס למועדים של חודש תשרי, ומה הצד השוה שבהם. [ובשעתו אמר לי רבינו שליט"א כי לא מצינו דיוה"כ נקרא יו"ט, ביחס לברכה על הדלקת הנרות של יוה"כ שאמר במקום יוה"כ – יו"ט]
ורבינו שליט"א השיב: עי' מו"ק י"ט א' ר"ה ויוה"כ כרגלים (אף שלענין עלי' לרגל לא חייבה תורה בהם)
אך לכאורה אין ללמוד משם דר"ה ויוה"כ הם בכלל רגלים, אלא דבתחילה שנו במתני' דלענין אבילות הרגלים מפסיקים, ואח"כ אמר ר"ג "ר"ה ויוה"כ כרגלים", דהיינו דדין ר"ה ויוה"כ לענין אבילות הוא כרגלים דמפסיקין. ואילו היו ר"ה ויוה"כ נקראים רגלים, לא הי' צריך ר"ג לומר דהם "כרגלים" אלא הם "רגלים".
ולשון הרמב"ם בהל' אבילות פ"י ה"ג הרגלים וכן ראש השנה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבילות נוהג בהן, עי"ש. משמע דר"ה ויוה"כ אינם בכלל רגלים, דמהוצרך לפרט ר"ה ויוה"כ אף דכ' הרגלים.
תשובה: עי' שבועות י' א' יוה"כ מנ"ל הוקשו כל המועדים זה לזה.
ד. שם בפ' תרומה עה"פ ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. העיר דלא נזכר כאן הדלקה במנורה והקרבה במזבח כו'.
י"ל דמנורה ובמזבח אמנם הדליקו והקטירו אך לא הי' כן תמיד, משא"כ הלחם הי' מונח על השלחן תמיד, וכמו שהשלחן הי' תמיד כן הלחם עליו הי' תמיד, ולכן נזכר כאן הלחם וגם שהוא "לפני תמיד", אף דלא איירי כאן בציווי ללחם הפנים.
תשובה: גם המנורה דלקה תמיד להרמב"ם (פ"ג מתו"מ) כדכתיב להעלות נר תמיד.
ה. שם בפ' תצוה עה"פ וזה אשר תעשה על המזבח. דגלוי לפני המקום שיעשו את העגל כו' וכיו"ב מצינו כו'.
יש לחלק דאמנם הציווי של מצה הי' על שם העתיד שלא הספיק בצקם להחמיץ, וצוה ע"כ הואיל וגלוי וידוע לפני שכך יהי'. אבל גבי עגל הא תלוי בבחירה, ולכאורה ק' דהי' ציווי פר, לכפר על מעשה העגל לפני שעשו אותו ותלוי בבחירה.
ועוד יש להעיר ממה שכ' בטעמא דקרא ר"פ חקת דהקב"ה לא אמר למשה במה נטהר טמא מת, הואיל והטהרה היא ע"י אפר פרה, והפרה אדומה באה לכפר על העגל דעוד לא עשו אותו, והרי גלוי וידוע לפניו דיעשו העגל כמו שכ' כאן.
תשובה: אע"ג דתלוי בבחירה גלוי לפני הקב"ה, אלא שלא רצה לומר בהדיא קודם, שלא יהא כגזרה.
ו. שם עה"פ והקרבת את הפר לפני אהל מועד וסמך וגו', העיר שלא סמכו הפר בצפון כדין ק"ק.
לכאורה הא דבעינן סמיכת ק"ק בצפון אינו דין בהסמיכה מצד עצמה אלא משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה והיא בצפון, כבזבחים ל"ג א', ובימי המילואים לא הי' שחיטת ק"ק בצפון, כמבואר בבמ"ר פ' נשא עה"פ ויהי המקריב ביום הראשון, דביום שמיני הי' ראשון לשחיטת צפון, וכ"כ בתוס' שבת פ"ז ב' בשם התו"כ, לכן הסמיכה לא היתה בצפון,
תשובה: הרי כתבתי לתרץ כן שהי' להן עדיין דין במה.

מכתב י'

א. במכתב קודם השיב רבינו שליט"א על השאלה איך יצחק אכל משחיטת עשו, הא מומר פסול לשחיטה. דלא מצינו שעשו עבד ע"ז רק נשותיו עבדו ע"ז.
אך בקידושין י"ח א' אמרו ודלמא ישראל מומר שאני, וברא"ש שם כ' ודילמא ישראל מומר לע"ז שאני כו'. כנראה דגרס כך בגמ', דבהמשך דבריו כ' מכאן פוסקין, דישראל מומר לע"ז יורש את אביו מדקאמר ודילמא ישראל מומר לע"ז שאני, וכן נראה במדרכי שם.ולפ"ז עדיין ק' דאיך יצחק אכל משחיטת עשו.
תשובת רבינו שליט"א: אח"כ נעשה מומר אבל בחיי אביו נזהר קצת שלא לעבוד ע"ז.
בדרך אמונה שמיטה פ"ו בבאור ההלכה ד"ה ואין, קטרת האימורים של החטאת כו'.
וכ' לרבינו ד' ראב"ע הם בקרבן עולה ויורד, דעשיר מביא רק חטאת בהמה ואילו עני מביא קן עופות חטאת ועולה, והוקשה לראב"ע מ"ש דעני מביא גם עולה, הרי העשיר לא מביא עולה רק חטאת, הרי דהחיוב הוא רק חטאת ולמה נוסף לעני גם הבאת עולה. ע"ז השיב ראב"ע דעשיר המביא חטאת יש בו גם חלק גבוה מלבד חלק הכהנים, אבל בחטאת העוף שמביא העני חסר בו חלק לגבוה דהוא הקטרת אימורין, לכן חייבתו תורה להביא גם עולה להשלמת הקטרה דחסר בחטאת העוף.
וכ"ז הוא בקרבן עולה ויורד הואיל ועיקר החיוב הוא רק חטאת, ולכן כ' שהעולה באה להשלים את ההקטרה. אבל כאן הן במשנה והן ברמב"ם לא נזכר קן דקרבן עולה ויורד רק קיני זבין וכדו', ובהם אין כל הכרח לומר דמטרת העולה היא להשלים את חלק ההקטרה דחסר בחטאת, והא דמביא מלבד החטאת גם עולה הואיל וזהו חיובו, ולא דמי לקרבן עולה ויורד דחיובו הוא רק חטאת. מעתה בשאר קינים חוץ מעולה ויורד אין לנו את ד' ראב"ע לומר דהחטאת והעולה הן כקרבן אחד.
וי"ל דהא דאין לוקחין מפירות שביעית קינין, משום המוראה שכ' הרמב"ם בהל' מעילה פ"ב ה"ו דבחטאת העוף היא אסורה בהנאה. והוי כמו שאין לוקחין שאר קרבנות מדמי שביעית משום האימורים כמו שכ' בדרך אמונה ס"ק פ"ד.
תשובת רבינו: יפה כתב ויישר כוחו.
♦ ♦ ♦