ביטול בפה או בלב
מקורות בגמרא דידן
איתא במשנה דביטול היינו ביטול בלב, דתנינן (פ"ג מ"ז): "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - מבטלו בלבו. להציל מן הנכרים ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת - יבטל בלבו. ולשבות שביתת הרשות - יחזור מיד". וכן הוא בברייתות (ז., ח.:) "תניא: היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו - מבטלו בלבו, אחד שבת ואחד יום טוב", "חור שבין אדם לחבירו - זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו", "חור שבין יהודי לארמאי - בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו". וכן הוא בגמ' בדברי רב חסדא על מתני' דחמץ שנפלה עליו מפולת (לא:) "אמר רב חסדא: וצריך שיבטל בלבו". ובפשטות משמע דביטול דלב הוי ביטול, וא"צ אמירה בפה. ויש להעיר דבדברי רב (ו:) "הבודק צריך שיבטל" לא נאמר להדיא דיבטל בלב, אך מצינו ראשונים דמוכח מהם דגרסו "הבודק צריך שיבטל בלבו" (רש"י ואו"ז, יובאו לקמן בעז"ה).♦
ירושלמי
והנה, איתא בירושלמי (פסחים ב, ב) "רב אמר: צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו יודע בו יבטל, רב אמר: צריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ביעור חמץ", ומפשיטות הלשון "צריך לומר" משמע דבעינן אמירה ממש. וכן קצת משמע מסמיכות הלשון "צריך לומר" דביטול ו"צריך לומר" דברכה, אך אינו ראיה, דאי אמרינן ד"צריך לומר" דביטול לאו דווקא, נראה דאין הוכחה מהלשון שנאמרה בברכה, דהא כדאיתא והא כדאיתא (ועוי"ל דאיירי דתנא "לומר" בברכה תנא "לומר" בביטול). ומ"מ נראה דפשט הלשון "לומר" היינו ממש ובפה. וכ"כ קרבן העדה (שם) "צריך לומר. בפה שהוא מבטל ולא מהני ביטול בלב"[2]. וכן ראיתי למרן בבית יוסף שהבין כך בפשטות הירושלמי, וז"ל (או"ח סי' תלד, ב): "דכיון שנמצא ירושלמי זה הרי מצינו שתיקנו חכמים לבטל בפה".♦
הנראה לומר ליישב ביניהם
ונראה ליישב בין פשטות הירושלמי ובין מה שנאמר בבבלי (דלא אמרינן דבעינן אמירה בפה, אלא מבטלו בליבו ודיו), דיש חילוק בין כל ביטול שהיה עד רב, לבין תקנת רב ד"הבודק צריך שיבטל". דעד תקנת רב, ביטול היה דבר שאינו מצוי, ורק מי שלא היה יכול לבער חמצו היה צריך לבטל, ורב עשה את הביטול דבר קבוע שכל ישראל יעשו אותו. ומשו"ה היה צריך לקבוע תקנתו על דבר ממשי, דקשה לתקן לכל ישראל שביום י"ד ניסן יחשבו כך וכך, וכדי לקבּע את תקנתו אמר דהביטול צריך אמירה (ולקמן נביא גרסא בבבלי דרב אמר "הבודק צריך שיבטל בליבו", ולפי גרסא זו יותר קשה לומר מה דאמרינן).♦
כן משמע מהרמב"ם וקצת מהעיטור, אך ברי"ף נראה דאינו כן
ונראה דכן ס"ל להרמב"ם, דכתב (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"ב): "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל". ומאידך כתב (שם פ"ג ה"ז): "וכשגומר לבדוק אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר". ונראה דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב בהלכותיו דברים שאינם נצרכים למעשה. ועוד, כשהרמב"ם פירט מהו הביטול הוא כתב "יחשוב", והיה לכתוב גם כאן דבעינן מחשבה, ולא הול"ל "ויאמר". ולכן נרא' דדעת הרמב"ם היא כדכתיבנא[3], דהביטול דתיקן רב הוא צריך דווקא אמירה בפה, ומי שלא אמר בפיו לא קיים תקנת חז"ל כתיקנה[4]. שו"ר להגאון בעל המראה יחזקאל (שו"ת סי' טו) שהרגיש בסתירה בדברי הרמב"ם, וכתב ג"כ ליישב דמדאו' מהני במחשבה בלב ותקנת רב היא שיאמר בפה דווקא, כדאיתא בירושלמי, אך ביאר זאת בדרך אחרת, עיי"ש[5].ובדברי הרי"ף מריש הוה אמינא דדעתו כדעת הרמב"ם, וס"ל דבעינן בפה דווקא, דכתב (דף ג.): "אמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל, היכי מבטל? דאמר הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא". ומשמע דתקנת רב היא "דאמר הכי...", והוא כהרמב"ם ז"ל דס"ל דהתקנה של "הבודק צריך שיבטל" היינו באמירה דווקא, ע"פ הירושלמי כנ"ל. אך ניחמתי כי עשיתים כיריעה אחת המחוברת אשה אל אחותה, כי הנה הרי"ף (לענ"ד) דרכו להביא מקורות דבריו, ואם מש"כ דבעינן אמירה ("דאמר הכי") מושתת על הירושלמי, נרא' דהו"ל להביא את הירושלמי, ולא לכתוב הוספת דין המבוסס על ירושלמי בלי להביאו.
ומהעיטור היה נראה יותר דס"ל כהרמב"ם, אך גם זה אינו מוכרח, דכתב (עשרת הדיברות - הל' ביעור חמץ דף קכ טור א - ב): "א"ר יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל סמוך לבדיקה בלילה ומשביטלו אינו עובר עליו בב"י וב"י ולימא הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא ידענא ליבטל וליהוי כעפרא. ירושלמי רב אמר שצריך שיאמר בשעת שמבער אקב"ו על ביעור חמץ וצריך שיאמר כל חמץ שישנו ברשותי שא"י בו יהא בטל". וממה דבתר דהביא את דברי רב הביא את הירושלמי, וטרם הביא את הירושלמי הוסיף מדיליה "ולימא הכי: כל חמירא...", נרא' דיליף מהירושלמי דבביטול דרב בעינן שיאמר בפיו. דא"כ מה לימדנו הירושלמי. אך נראה דיש לדחות, דיתכן דמה דאמר "ולימא הכי" אינו דווקא בפיו, אלא בא לבאר את 'נוסח' הביטול שצריכים לחשוב, וכן רב שאמר בירושלמי "וצריך שיאמר" אין כוונתו לחדש שיאמר בפיו אלא בא לבאר את 'נוסח' הביטול שיחשוב עליו. וכ"ת מה חידש רב בנוסח שלו? הרי לא חידש שום דבר ולא ביאר מהו ה'ביטול' שאדם צריך לחשוב עליו, אלא רק אמר "יהא בטל". נרא' די"ל דרב ביאר שהביטול הוא דווקא על חמץ ש"שאיני יודע בו" (וכמו שאמר העיטור בנוסח ביטולו "דלא ידענא"). ונרא' דלומר (או לחשוב) שהביטול הוא דווקא על חמץ ש'איני יודע בו', זו הגדרה חשובה לביטול, דאם יבטל גם את החמץ שיודע בו, ושמתכנן לאוכלו למחרת - ולמחרת יאכל את אותו חמץ שביטלו אתמול - ביטולו יהיה כחוכא, דאחר שאמר דחמץ זה הרי הוא כעפר הוא שב ואוכלו (ואיני יודע אי פקע ביטולו או דלמא דווקא אלחם זה פקע ביטלו אך על שאר החמץ הביטול קיים, וצ"ע). אך יש להתיישב על דחיה זו אם חזק הוא הרפה, דסו"ס נרא' דאם כל מה דבא לחדש במה שאמר "ולימא הכי..." ובמה שהביא את הירושלמי הוא שמבטל את החמץ ש"איני יודע בו", היה צריך להיות מודגש עניין זה, וא"כ נרא' יותר דבא לחייב אמירה ממש. אך עדיין יש מקום להסתפק אי ס"ל כהרמב"ם (דחובת האמירה היא דווקא בביטוליה דרב, אך בשאר ביטולים שפיר יכול לבטלו בליבו) או דלמא ס"ל כהריטב"א, דבכל ביטול בעינן אמירה בפה דדברים שבלב אינם דברים.
והיה נראה להוכיח דס"ל כהרמב"ם (דדוקא בביטוליה דרב בעינן אמירה בפה) מהא דבשאר ביטולים שהזכיר העיטור לא כתב "ולימא הכי", ואדרבא כתב שיבטלו בליבו, וז"ל (בהמשך שם): "וההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו, להציל מן הגוים ומן הדליקה יבטל בלבו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד". אך נראה דאינו מוכרח דיתכן דשם לא נחית לבאר כיצד עושים את הביטול, ורק ציטט את הגמרא, וכיון דביטוליה דרב הוא הביטול שכל אחד ואחד עושה בכל שנה ושנה, שם האריך לבאר כיצד מבטל, אך בביטולים שאינם מצויים לא הרחיב את היריעה וסמך על דבריו שכתב בתחילה[6]. ומ"מ הפשט העולה מדבריו לענ"ד נרא' דמשמע דס"ל כהרמב"ם[7].
♦
מדברי ר"ח משמע דהירושלמי לא בעי אמירה בפה
אך מדברי הר"ח משמע דלא ס"ל הכי בירושלמי, אלא ס"ל ד"לומר" לאו דווקא, דהא על דברי רב בבבלי (ו:) כתב "אמר רב יהודה הבודק אחר שיבער הכל צריך שיבטל בלבו מה שאינו ידוע לו עכשיו", וא"א לומר דלא ס"ל כהירושלמי (משום דפליג אבבלי) או שמא לא ראה את הירושלמי, דהא בדף כט: הביא את לשון הירושלמי, וז"ל: "אם היה גגו של נכרי סמוך לגגו של ישראל הרי זה דוחפו בקנה היתה שבת או יום טוב כופה עליו כלי. רב אמר צריך שיאמר בשעה שיבער בא"י אמ"ה אקב"ו על בעור חמץ וצריך נמי שיאמר כל חמץ שישנו ברשותי ואיני יודע בו יהא בטל". וע"כ נרא' דס"ל דמש"כ בירושלמי "לומר" לאו דווקא נקט וה"ה דמצי לבטל בליבו[8].♦
גירסא בדברי רב דלפי גירסא זו א"א לתרץ כנ"ל (ושיטת רש"י)
אמנם מצינו בראשונים שיש הגורסים בבבלי "אמר רב הבודק צריך שיבטל בליבו", וא"כ א"א לומר דכל מה שנאמר שיבטלו בליבו היינו בביטול שאינו תקנה לכולם (הביטול של רב). זה יצא ראשונה רש"י בדף ו. (ד"ה כופה עליו) שכתב "...כדאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו...", ומשמע להדיא בדבריו דגרס שם "שיבטל בלבו" (וכן משמע מהאו"ז, דרש"י גרס הכי, כדלקמן). וכן מוכח מהאו"ז, דג"כ גרס הכי, דהנה כתב (ח"ב הל' פסחים סי' רמה): "אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל בלבו פי' מיד סמוך לבדיק' יאמר כל חמירא דאיכא בהך ביתא ליבטל וליהוי כעפרא כדי שלא יעבור משום בל ימצא", ומוכח דהדיבור המתחיל שלו הוא "שיבטל בלבו", דמיד אח"כ כתב "פירוש", ופשוט.והנה המעיין בדברי רש"י על דברי רב רואה שכתב (ו:): "הבודק צריך שיבטל - בלבו, סמוך לבדיקה מיד, ואומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל". וקודם שנבוא למה מהרגישו כמה מהאחרונים בסתירה בדברי רש"י, דפתח ב"בלבו" וסיים ב"ואומר", נעיר דלשון האו"ז מאוד מזכירה את לשון רש"י (חוץ ממה שרש"י אמר "סמוך לבדיקה מיד", ובאו"ז הוא "מיד סמוך לבדיקה", ועוד דברש"י איתא "ואומר", ובאו"ז איתא "יאמר") וא"כ נראה דהוא סייעתא למה דאמרינן דרש"י גרס בגמ' "יבטל בלבו", כמו האו"ז. וע"פ זה (רש"י בדף ו., וההוכחה מהאו"ז דיש שגרסו הכי, וכן משמע דגרס רש"י) צ"ל דבמה שכתב בדף ו: "הבודק צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה" יש להטיל נקודה אחר ה"בלבו", דהדיבור המתחיל הוא "הבודק צריך שיבטל בלבו".
והנה כתב הצל"ח דיש סתירה בדברי רש"י, דפתח ב"בלבו" וסיים ב"ואומר", וז"ל (צל"ח פסחים ו: רש"י ד"ה הבודק צריך שיבטל): "דברי רש"י סותרים זה את זה, דפתח שיבטל בלבו ומשמע דדי בביטול בלב, וסיים שיאמר כל חמירא דמשמע דצריך שיאמר בפה", ותירץ הצל"ח: "ונראה דהא דבאמת סגי בהשבתה בלב, והרי בכל התורה כולה דברים שבלב אינן דברים, אלא משום שחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לכך סגי שמגלה דעתו בלבו שאינו רוצה בו, ועיין בר"ן (ג.). וא"כ זה ניחא לדידן דחמץ אסור בהנאה, אבל לר' יוסי הגלילי (כח:) שחמץ מותר בהנאה כל שבעה... ודאי דלא סגי בדברים שבלב וצריך שיאמר בפה. ומעתה רש"י בשמעתין רוצה לפרש דברי רב יהודה אליבא דכ"ע גם אליבא דר' יוסי הגלילי, ולכך פתח רש"י שיבטל בלבו, שזה מועיל לרוב התנאים... ומה שסיים רש"י שיאמר, היינו לר' יוסי הגלילי[9]...". וקודם שנבוא בס"ד לדבר בקול ענו"ת על קושייתו, נעיר דלכאו' תירוצו דחוק ממש, ונרא' דהקושיא נותרה במקומה, דפתח בדבר אחד וסיים במשנהו, ולמה לרש"י לכתוב כך בלי שום רמז, ושבפשטות תצא סתירה בדבריו, והיכן מרומזת מח' ריה"ג וחכ' כאן (ועוד שהרמ"ח עצמו הקשה על ביאורו כמו שהבאנו בהערה), וכן ציינו לסתירה זו המור וקציעה (סי' תלד) ומו"ר בטל"ח (עמ' קכ).
והיה נראה לתרץ את הקושיא דלאו דווקא נקט, ומש"כ "ואומר" אין כוונתו דווקא בפה, אלא ה"ה דיכול לחשוב כך. ויתכן דרש"י כתב "ואומר" משום שכך עמא דבר, לבטל בפה (ויתכן שהוא ע"פ הירושלמי הנ"ל). וכ"כ הגריש"א זצ"ל (הערות הגרי"ש אלישיב ו:), וז"ל: "ומש"כ רש"י ואומר וכו' אין לדקדק שצריך שיאמר בפיו דהרי כתב רש"י שמבטלו בלבו אלא כוונתו שכ"ה הדרך לאמר כל נוסח הביטול ואכן כשמבטל בליבו א"צ לחשוב כל נוסח זה שהזכיר רש"י רק מחליט בדעתו שאינו מחשיב את החמץ כלל[10]".
אך לפי דברינו הנ"ל, נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דהא מש"כ "בלבו" - אין אלו דברי רש"י, ורש"י לא סתר את עצמו כלל, ד"בלבו" הוא ציטוט מהגמ', וי"ל דמש"כ "ואומר" לאו דווקא, כנ"ל (וההבדל בין הא לבין דברי הגריש"א הם דלגירסת הגריש"א נרא' שרש"י כתב בפירושו דברים סותרים ויש לתרצם, משא"כ לפי"ד רש"י כתב רק "ואומר"). וא"כ נרא' דלשיטת רש"י אין עניין דווקא לבטל בפה, אלא עיקר הביטול הוא בלב, ולא יוסיף לך אי אמרת בפה. וכמו שכתב רש"י (ד: ד"ה בביטול בעלמא): "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה[11]".
♦
ראשונים שכתבו דביטול בלב ומאידך כתבו ד"יאמר כו'"
והנה מצינו להרבה מרבותינו הראשונים שכתבו דביטול מהני אפ' בלב, ובתוך דבריהם הזכירו שיאמר בביטול כך וכך או שנוסח הביטול הוא כך וכך. ויש לבאר האם ס"ל דבעינן אמירה דווקא או שמא אגב שיגרא דלישנא אמרו ד"יאמר כו'". ונראה שיש לחלקם בישראל לכמה מערכות.♦
במכתם, האורחות חיים והראבי"ה
הנה איתא בגמ' (פסחים ז.) "אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך. מאי מברך?... רב פפא אמר משמיה דרבא על ביעור (פי' פינוי, כמו ביערתי הקודש מן הבית[12]) חמץ", וכ"ה בירושלמי הנ"ל, דמברכים על ביעור. וצ"ב למה אין מברכים על הביטול, דהוא מדאו', ומברכים על הבדיקה. וכן שאלו כמה ראשונים, ומהם ומהמונם המכתם והאורחות חיים. וז"ל המכתם (פסחים ז: ד"ה יש שואלין): "יש שואלין למה מברכין על הבדיקה שהיא מדרבנן ולא על הביטול שהוא מן התורה, ויותר היה ראוי לברך על מה שהוא מן התורה מאחר שעם כל הבדיקה הצריכו לעשות ביטול, והיה לנו לומר בלשון הברכה אשר קדשנו במצוותיו וצונו להשבית את החמץ כלשון התורה שאמרה תשביתו שאור מבתיכם?". וכן הוא בסגנון אחר קצת באורחות חיים (ח"א הל' חמץ ומצה אות יג), וז"ל: "וזה שהצריכו לברך על הבדיקה שהיא מדרבנן ולא על הביעור שהוא מן התורה". וענו שניהם בפה אחד דהביטול הוא בלב, ולא שייך לברך על פעולה שהיא בלב, וז"ל המכתם: "ויש לומר כי מפני שהביטול תלוי בלב בלא שום מעשה ובמה שאינו תלוי אלא בכונת הלב לא שייך לברך", ובאורחות חיים כתב: "לפי שהביטול תלוי בלב בלא שום מעשה ומה שאינו אלא בכוונת הלב לא שייך לברך". והעולה מן המדב"ר לעניין סוגייתנו הוא דמשמע מדבריהם דביטול תלוי בלב, ואין בו מעשה, ומשמע דאף מדרבנן אין בו מעשה, שכן אי מדרבנן איכא מעשה - למה לא יברך עליו, הלא קיי"ל דמברכים אדרבנן, כדאיתא בגמ' (שבת כג.) גבי נר חנוכה[13].ובראבי"ה ג"כ הקשה מדוע מברכים על הבדיקה, אך בדבריו הוקשה לו למה שלא יברכו על השריפה (ודלא כמו ששאלו המכתם והאו"ח למה שלא יברכו על הביטול), ומ"מ גם מדבריו עולה דבביטול אין מעשה. וז"ל (ח"ב, סי' תלא): "אמר רב יהודה הבודק צריך לברך, מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. פירוש ביעור פינוי. ואין מברך כלל אלא בשעת בדיקה ולא בשעת שריפה, מפני שאין חיוב בדבר זה, דאפילו לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, אם לא מצא עצים משביתו ומבטלו, וכן כשחל ארבעה עשר בשבת אפילו משביתו בלבו סגי, ואין כאן מעשה, הילכך לא בעי ברכה, ואף על גב דאדרבנן נמי מברכין". וביאור דבריו הוא דמברכים על הבדיקה ולא על הביעור משום דבמצוות הביעור אין פעולה המחוייבת, דאם אינו יכול לבער - יכול לבטל, ובביטול אין פעולה, דבלבו סגי, הלכך לא מברכים על הביעור.
♦
מאירי ורבנו ירוחם
וכן נראה מוכח מדברי המאירי ורבנו ירוחם, דבביטול בלבו סגי, ואע"ג דהזכירו את נוסח הביטול, נראה ודאי[14] בדבריהם דס"ל דבלבו מהני. וז"ל המאירי (פסחים לא:) "וביטול בלבו יש מערערים עליו מצד דברים שבלב ומפרשים בו שיוציא בשפתיו ולא אמרו בלבו אלא ללמד שאינו צריך להשמיע לאזניו, ואין צורך לפירוש זה שכל שבין אדם למקום רחמנא לבא בעי". ואע"פ דכתב (ז.) "בטול זה שכתבנו צריך שיאמר כל חמיר וכל חמיע שהרי חמץ ושאור שני דברים הם ואין האחד בטל בשמו של חברו וכן צריך שיאמר דברשותי שאלו יאמר בביתא הדין אין שאר הגבולים בכלל וכן צריך בביטול של לילה לומר דלא ידענא ביה שהרי אינו מבטל את כלו שצריך הוא לשייר למחר ונמצא נוסח של לילה כל חמיר וכל חמיע דברשותי דלא ידענא ביה לבטיל וליהוי כעפרא", ורואים דדקדק בלשון הנוסח, נרא' דאעפ"כ לא ס"ל דבעינן דווקא בפה, ואפ' מדרבנן. וכן ברבנו ירוחם, דמחד כתב "והביטול די בלבו כך פשוט בפסחים... והביטול די בלבו כמו שכתבתי בלא אמירה", ומאידך כתב "הבודק צריך שיבטל אחר בדיקתו ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה". וגם בכוונתו נרא' כנ"ל.♦
דעת התוספות דביטול היינו הפקר
ידועה שיטת רבותינו בעלי התוספות, שכתבו דביטול הרי הוא הפקר, ואינו הפקר מכוח מש"כ הר"ן (דהחמץ אינו ברשותו של אדם וכו'), אלא משמע מדבריהם דהוי הפקר גמור עם כל דיני הפקר למעט כמה דינים פרטיים שיש להם סיבה מיוחדת להשתנות בניד"ד (דינים שחיובם מדרבנן, דבביטול העמידו דבריהם על דין תורה, ודינים דהם משום 'ידיעת הציבור' דבביטול א"צ משום דאנן סהדי שיפקירם בליבו). ובראשונים מצינו ב' טעמים לבאר לשיטת תוס' מדוע א"צ להפקיר בפני ג' בביטול חמץ. יש שכתבו דהוא מפני דהפקר דאורייתא הוא, ומדאורייתא א"צ להפקיר בפני ג', וכ"כ בתוס' דידן (ולא ברירא לי אי אמרו כן בשם ר"י הנזכר לעיל בדבריהם, או שמא אלו דברי עצמם). ומאידך יש שכתבו דהטעם הוא משום ד'אנן סהדי' דיפקירו בליבו, ומשום דידוע לנו דכל אחד מפקיר חמצו - א"צ שיהיו ג' שיפקירם בפניהם, וכ"כ האגודה (פרק ד', נדרים מה.) בשם ר"י (וגם שם יש להסתפק שמא דברים אלו האגודה עצמו כתב בנותן טעם לדברי ר"י, אך אין אלו דברי ר"י עצמו). והנה מצינו לחלק מרבותינו שכתבו את ב' הטעמים עולים בקנה אחד, דמשום דמדאו' א"צ בפני ג' ועוד, דאנן סהדי שמפקירו בליבו, וכ"כ המרדכי (פסחים, רמז תקלא) והאו"ז (ח"ב סי' רמד). ונרא' דסברתם היא דמשום 'אנן סהדי' בלבד א"א להקל כנגד גדרי הפקר דאורייתא, אך מהני מיהא להקל להעמיד על דין תורה.וכדי לראות אי ס"ל להתוס' דבעינן ביטול בפה דייקא, נרא' להקדים מש"כ התוס' בב"מ (ל: ד"ה דאפקרה) גבי גיגית, וז"ל: "... גיגית נר וקדירה אפקורי מפקר להו אע"ג דליכא שלשה התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים", ונרא' דפשט דבריהם הוא דכל ההפקר הוי בליבו, וא"צ להפקיר בפה (דלא משמע מסוגיית גיגית דחידשו שם דלב"ש בעינן כל יום שישי להפקיר חפציו), והוא משום 'אנן סהדי'. ולמ"ד בסוגיא דידן דבעינן רק טעם ד'אנן סהדי' (אגודה) ודאי דגם בביטול סגי שיבטלו בליבו[15],[16] אך למ"ד דבעינן (נמי) טעם דמדאו' בהכי סגי - יש מקום לדון אי מדאו' הפקר בליבו מהני.
ונראה לפְשוֹט מהא דבפשטות המרדכי והאו"ז יודו להאי סברא, דבגיגית א"צ הפקר בפה. ואי צדקו דברינו, דלהמרדכי והאו"ז כדי להקל בהפקר מכח סברת 'אנן סהדי' בעינן שכן יהיה דבר המלך מדאו' (ואי גם מדאו' אין הדין כן - לכאו' א"א להקל מכח סברת 'אנן סהדי' בלבד). וע"פ כל הדברים האלה (דלהמרדכי ולאו"ז כדי להקל בעינן שיהיה מותר מדאו', ובתוס' ב"מ מצינו דהקלו בהפקר בלב) נרא' דהפקר מדאו' סגי בלבו, ומדאו' א"צ להפקיר בפה[17]. וא"כ נרא' דביטול בלבו לחוד מהני, דמשמע מתוס' דידן דאי מדאו' סגי בהכי - ש"ד לבטלו בהכי.
♦
הראשונים דס"ל דבעינן בפה דווקא, דדברים שבלב אינם דברים
כתב הריטב"א בחידושיו על פסחים[18](ז. ד"ה והתניא) דבעינן דווקא ביטול בפה, דדברים שבלב אינם דברים, וז"ל: "כתב הרי"ט ז"ל דלבו לאו דוקא, דדברים שבלב אינן דברים לענין הפקר, אלא לאפוקי שאינו צריך להשמיע לאזנו". והניף ידו בשנית בחידושיו עמ"ס קידושין (מב:) "הא דאמרינן לחייב על המחשבה כמעשה (לגבי שליחת יד בפקדון) - לאו מחשבה ממש שמהרהר בלבו אלא דבור הוא, תדע דהא 'מכל דבר פשע' נפקא וההוא דבור הוא, אלא דמשום שאינו צריך שישמיע לאזנו קרי ליה מחשבה, וכדאמרינן (ברכות טו.) לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא, ואמרינן גבי חמץ מבטלו בלבו, ולאו דוקא בלבו ממש דההוא מהרהר קרי ליה אלא לומר שאינו מוציא בשפתיו, רבינו הגדול הרמב"ןיח זצ"ל". וכ"ה באוהל מועד (שער הפסח דרך ב נתיב ב) בשם הרא"ה, וז"ל: "ענין הביטול הוא שלא יהא דעתו על החמץ ואומ' כן כל חמירא דאיכא ברשותי דלא ידענא ליה לבטיל ולהוי חשיב כעפרא דארעא, ובכל לשון יכול לבטל, ואינו צריך להוציא הביטול בשפתיו אלא דיו לסלק דעתו ממנו וזהו שאמרו מבטלו בלבו. ומיהו הרא"ה פסק שאע"פ שא"צ להשמיע לאזניו צריך להוציא בשפתיו". וכ"כ הנימוקי יוסף (לא:): "בלבו. כלומר לבטלו בפיו ואין צריך להשמיע לאזנו, דאילו דברים שבלב אינן דברים".והנה הראשונים הנ"ל טוענים דממה דביטול היינו הפקר, ע"כ צ"ל דמש"כ "בלבו" אינו בדווקא. וצריך לבאר לשיטתם מדוע חז"ל נקטו בלשון "בלבו". ונרא' בס"ד דיש סברא לנקוט הכא לשון "בלבו", והוא ע"פ המבואר במק"א (עי' ר"ן ריש מסכתין) דמדאו' אפשר לבער ואפשר לבטל, ואתו רבנן וחייבו דווקא לבער אם לא במקום הצורך (כגון ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו). וההבדל בין הביעור לביטול הוא דבביעור איכא מעשה חשוב, ובביטול אף אי נימא דבעינן אמירה מ"מ מעשה חשוב ליכא, והוא מעשה זוטא (והוא מוכח מהש"ס דעקימת שפתיו הוי מעשה זוטא, עי' סנהדרין סה. וכן בכ"מ דאמרינן על עדי"ז דאין באיסורם מעשה, ודו"ק). וא"כ שפיר אפ"ל לשיטת הראשונים הנ"ל דמה דנקטו חז"ל הכא בלשון "בלבו" היינו בהנגדה למעשה דביעור, דביחס לביעור ביטול הוא בלבו.
♦[19]
הראיה מגמרא ברכות דפעמים ש"לבו" לאו דווקא
והנה לגבי הראיה שהביא הריטב"א מהגמ' בברכות (טו.) דלפעמים על אמירה שאינו משמיעה לאזנו אחז"ל "לבו", כן כתבו כמה ראשונים שם, דמש"כ "בלבו" הכוונה לאמירה שאינו משמיעה לאזניו. וכ"כ רש"י שם (ד"ה בלבו) "בלבו - שלא השמיע לאזנו". וכ"ה במאירי (ד"ה כשם) "אבל בהרהור שלא על ידי שום קריאה אינו כלום דהרהור אינו כדבור ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא לא בלבו ממש אלא שלא בהשמעת לאזנו". וכן באמת משמע קצת מהסוגיא, דשם מיירי במח' תנאים לגבי קרא ובירך ולא השמיע לאוזנו, ובאמצע הסוגיא מביאים ראיה מהברייתא האומרת "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו", ואי אמרינן דלבו לאו דווקא, שפיר הביאו ברייתא זו.אך מ"מ נרא' דאפשר נמי להסביר ד"לבו" ממש הוא, ומה דהביאה הגמ' ברייתא זו כשעוסקים ב'לא השמיע לאזנו', היינו מפני דס"ל להגמ' דדינם שווה לעניין זה. וכן נרא' מהרמב"ם, דכתב (ברכות, א, ז) "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו". ומשמע דס"ל דב' דינים הם, "הוציא בשפתיו" ולא השמיע לאוזנו, ו"בלבו"[20].
♦
דעת המנהיג
ונראה דיש להוסיף לסיעה זו את דעת המנהיג ורבנו יונתן מלוניל, דגם הם ס"ל דביטול בלב אינו כלום, ובעינן שיבטלו בפיו. דהנה המנהיג כתב (הלכות פסח עמוד תלח): "והעושה את ביתו אוצר תוך ל' יום צריך לבער, וכן המפרש בים וההולך בשיירא, דתנן שואלין בהלכו' הפסח כו', ואם שכח יבטלנו בשעת ביערו ודייו. ויברך על ביטול חמץ[21] אם ידע שיש לו חמץ בבית ואחר כך יבטלנו ויאמ' כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה יהא בטיל ויהא כעפרא דארעא". ובהמשך דבריו (בעניין הברכה על הבדיקה) הביא את הירושלמי הנ"ל ודן בשפת הנוסח, וז"ל (שם עמוד תמ): "והבודק צריך לברך לפני הבדיקה, דכל המצוו' מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה, ויתבאר לפנינו בעה"ו. ויברך על ביעור חמץ, ירושל' רב אמ' על מצות ביעור חמץ, ולימ' כל חמץ שישנו ברשותי ואיני יודע בו יבטל, וכן לשון הלכו' דרב יהודאי ז"ל בארמי' כל חמירא כו' לעיל". ומכל דבריו אלו נרא' דס"ל כהריטב"א ודעימיה, דבעינן ביטול בפה ממש, אך אינו מחוור אי ס"ל ממש כוותיהו, דמדאו' בעינן שיבטל בפיו (ואם ביטל בלב לכאו' לא יצא), דדברים שבלב אינם דברים, או דלמא ס"ל דמדרבנן בעינן אמירה בפה בכל ביטול, ובדיעבד אם ביטל בלב יצא י"ח (וא"כ נרא' דצריך לומר דלא ס"ל דבעינן אמירה משום 'דברים שבלב אינם דברים', אלא ס"ל דכך תיקנו חז"ל, ואולי משום דבפה הביטול יותר חזק כי מחשבה הרבה פעמים אינה מספיק מקובעת בלבו[22]).ואחר שנסתפקתי ראיתי מש"כ בתחילת דבריו ומשם נראה לפשוט דלא ס"ל כהריטב"א אלא ס"ל דבעינן אמירה מטעם אחר. דבתחילת דבריו כתב (עמ' תלה - תלו): "אף על פי שמן התורה בהשבתה בעלמא סגי ליה, כי לא יראה חמץ בתורת חמץ קאמ' אבל בתורת עפר יראה", וממש"כ "בתורת חמץ אבל בתורת עפר יראה" נרא' דס"ל כסיעת הראשונים דס"ל דביטול מהני מדין 'מיאוס', דהיינו שמחשיב את חמץ בליבו כעפר, ובזה מועיל שלא יעבור עליו, דהתורה אמרה "לא יראה לך שאור" פי': לא יראה לך כשאור אבל אתה רואהו כדבר אחר. והנה הריטב"א כתב "דלבו לאו דוקא, דדברים שבלב אינן דברים לענין הפקר", ומבואר יוצא דהריטב"א ס"ל כתוס' וסייעתם, דביטול מהני מטעם הפקר, ומשו"ה אינו יכול לבטלו בליבו, דהפקר בלב לא מהני. וא"כ ודאי דבעל המנהיג לא ס"ל כהריטב"א מטעמיה (ויש להסתפק אי בדברי הרא"ה והנימוק"י אפ"ל דמה דאמרו "דברים שבלב אינם דברים" הוא מטעם מיאוס וא"כ גם המנהיג אמר את דבריו מהאי טעמא. או שמא א"א לומר סברא זו בדין 'מיאוס' ואין לה שייכות לדינים אלו, ומקורה בדיני ממונות וכדו', וא"כ מוכח דסבירא להו כהריטב"א דהוא מטעם הפקר. ואין הפנאי נותן לעיין בדבר זה).
ואציע דברי בעזהי"ת בביאור מדוע הסברא נוטה דהמנהיג ס"ל דבעינן אמירה בפה דווקא, ואכתוב ראשון ראשון ואחרון אחרון:
ראשית, ממש"כ "ויברך על הביטול", הנה מצינו לרבנו הטור (סי' תלו אות ב) שכתב "וענין הברכה כתב ב"ה (יתכן וכוונתו לבעל המנהיג, אך אולי כוונתו לבעל העיטור) אם הוא יודע שיש לו חמץ יברך על ביטול חמץ ואם לאו לא יברך. ונראה שאפילו יודע שיש לו חמץ בביתו אין צריך לברך כיון שעיקר הביטול בלבו ואם מחשב בלבו לבטל סגי דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב, אף על גב שנוהגין לומר כל חמירא וכו' לא מצינו שתיקנו חכמים זה אלא שנהגו כך", ועולה מדבריו דמשום דהביטול הוא בליבו ומחוסר מעשה אין לברך עליו. וכן כתבו המכתם, האורחות חיים והראבי"ה הנ"ל, דדבר התלוי במחשבת הלב ומחוסר מעשה לא שייך לברך עליו. והסכים עם סברא זו מרן בב"י (סי' תלד), כמו שיובא לקמן בעזהי"ת. וא"כ, אי כנים אנחנו, ממש"כ המנהיג דיש לברך על הביטול נרא' דס"ל דאינו מחוסר מעשה, וא"כ מש"כ "ויאמר" היינו בדווקא ובפיו[23]. שנית, המנהיג כתב "ויאמר כל חמירא וכו'" גבי העושה ביתו אוצר והמפרש והיוצא בשיירה, מה שלא מצינו בשאר ראשונים, דשאר ראשונים כתבו את 'נוסח' הביטול בביטוליה דרב, דהוא הביטול דעמא דבר, ובו יש להרחיב הדיבור כיצד ינהג ואיך יעשה. וכן רב בירושלמי ביאר את 'נוסח הביטול' על אותו ביטול שתיקן שכל אחד יעשה אחר הבדיקה. והסברא נותנת דלא בכדי לא באר כיצד מבטלים שלא במקום שבו ביארו הרבה מרבותינו הראשונים, דהם ס"ל דא"צ באמת שיאמר בפיו, ומה שכתבו את 'נוסח הביטול' היינו כדי לבאר מה יחשוב (או יאמר, אך אינו עניין באמת לומר את הביטול) בביטול. אך להמנהיג ס"ל דאמירת ה'נוסח' היא עניין בפנ"ע, ואם לא יאמר, פגם בביטול (אך לא ברירא לי אי ס"ל דהוא מעכב או לא כנ"ל, דלכאו' לא ס"ל דבעינן אמירה מטעם "דברים שבלב אינם דברים", וצ"ע). ועוד בה שלישיה, יש להביא ראיה במקצת דס"ל דיש עניין באמירה ממש ממה דדן בסוף דבריו בנוסח האמירה אי הוי בלשה"ק או בארמית, ומדיון זה משמע קצת דרואה עניין באמירה ומה דכתב "ויאמר" היינו בדווקא. אשר על כן, נראה דדעתו היא דבעינן ממש אמירה בפה, כהריטב"א אך לא מטעמיה, וצ"ע אי ס"ל דמעכב אפ' בדיעבד.
♦
דעת רבנו יהונתן מלוניל
כתב רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, לפי דפי הש"ס דף ו:): "הבודק צריך שיבטל, כלומר הבודק בליל ארבעה עשר צריך לאחר שבדק היטב היטב שיבטל בפיו, ויאמר כל חמירא דברשותי דלא ידענא ליה השתא ולא חמיתיה השתא להוי חשיב כעפרא, כלומר שמבטלו מתורת אוכל לגמרי ושוב לא נקרא חמץ, דהוי כמי שטח פניה בטיט דאמרינן לקמן (מה:) כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה וכו'. ויש מפרשים שהביטול הוא כמו שמפקירו לכל, ושוב נקרא חמץ של אחרים, ואמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה", ע"כ. וממה שכתב "שיבטל בפיו ויאמר...", והדגיש שיאמר "בפיו", משמע דס"ל דבעינן אמירה ממש. ואף הוא אינו ממש כהריטב"א, דכתב ג"כ דהביטול מועיל מדין 'מיאוס', דהיינו שהופכו בליבו לעפר ולכן אינו עובר עליו (ולא מדין שיצא מרשותו), כמו שכתב "כלומר שמבטלו מתורת אוכל לגמרי ושוב לא נקרא חמץ" (ולאחר מכן הביא את דעת הסוברים דמועיל ע"י שיוצא מרשותו, שכתב "ויש מפרשים שהביטול הוא כמו שמפקירו לכל ושוב נקרא חמץ של אחרים"). וא"כ נרא' ממש"כ דבעינן "בפיו" היינו מטעמיה דבעל המנהיג. אמנם ממה שהוסיף דיש מפרשים שהביטול הוא כמו שמפקירו לכל, היה נרא' די"ל דלפי 'יש מפרשים' אלו אכן ס"ל את סברת הריטב"א דמשום דהיו הפקר בעינן דווקא בפיו, דדברים שבלב אינם דברים. אך נרא' דאין 'להלביש' על דבריו הרבה סברות ללא סיבה, וא"כ י"ל דאף אי אמרינן דביטול הוי מטעם הפקר, ס"ל דבעינן "בפיו" מכוח הסברא שכתבנו לדברי המנהיג, דכשאומר בפיו מחשבתו יותר חזקה (ואם נאמר דאף לתוס' בעינן שימאיסו בלבו ממש ויחשבנו כעפרא כדי שיופקר, ולא סגי במה שחושב או אומר שהוא מפקירו - הסברא הנ"ל יותר מבוארת בדבריהם, ודו"ק)[24].דעת מרן
כתב הטור (סי' תלו אות ב) "וענין הברכה כתב ב"ה (בעל העיטור/בעל המנהיג) אם הוא יודע שיש לו חמץ יברך על ביטול חמץ ואם לאו לא יברך. ונראה שאפילו יודע שיש לו חמץ בביתו אין צריך לברך כיון שעיקר הביטול בלבו ואם מחשב בלבו לבטל סגי דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב, אף על גב שנוהגין לומר כל חמירא וכו' לא מצינו שתיקנו חכמים זה אלא שנהגו כך". וכתב ע"ז בב"י בסימן תלד (והביאו הדרכי משה כאן): "ומה שכתב רבינו כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה וכו'. כתבוהו הרי"ף (ג.) והרא"ש שם (סי' ט) וכתב הר"ן (ד"ה א"ר יהודה) לשון זה אינו בגמרא אלא כך הוא מקובל ביד הגאונים (ע"כ).ואף על פי שנמצא קרוב לנוסח זה בירושלמי בלשון הקודש, דגרסינן בפרק כל שעה (ה"ב) רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל, מכל מקום כיון שבמה שנהגו לומר יש תוספת דברים וגם אינו בלשון הקודש כמו שהוא בירושלמי כתב שלשון זה אינו נמצא בגמרא וכו' (ע"כ בביאור דברי הר"ן). אבל רבינו שכתב בסימן תל"ו שאם מחשב לבטל בלבו סגי ואף על פי שנוהגין לומר כל חמירא וכו' לא מצינו שתיקנו חכמים לשון זה אלא שנהגו כך (ע"כ דברי הטור) יש לתמוה עליו דכיון שנמצא ירושלמי זה הרי מצינו שתיקנו חכמים לבטל בפה", ע"כ. וליישוב דברי הטור נרא' דלא קשיא ליה מהירושלמי דס"ל כהר"ח דלעיל, דמש"כ בירושלמי "צריך שיאמר" אינו בדווקא. אך מ"מ נמצאנו למדים דס"ל למרן דפשט הירושלמי הוא שיאמר בפיו, וכן הלכה למעשה. ונרא' דכן ס"ל גם בהרי"ף וברמב"ם, דמש"כ הרי"ף "ויאמר כל חמירא וכו' " - אינו מנהג בעלמא, אלא מדינא הוא, והוא מהירושלמי (ואני הקטן חשבתי דק"ק דהרי"ף כתב הלכה משום דהכי איתא בירושלמי, ולא הביא את הירושלמי, כמו שכתבתי לעיל). ולפי"ז מה שפסק בשולחנו הטהור (או"ח תלד, ב) "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא" משמע דס"ל ד"יאמר" דווקא הוא, והוא מתקנת הירושלמי הנ"ל[25].
♦
פסיקת שלחן ערוך הרב
כתב הגר"ז בשלחן ערוך שלו (תלד, ז): "ועיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו ונעשה הפקר גמור ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא... ומכל מקום תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי כעפרא דארעא", ע"כ. וביאר דבריו בקו"א (הערה ג): "ומ"מ תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו. כן הוא בב"י בשם הירושלמי. והפרי חדש פסק כהאומרים דלא סגי בלב בלבד[26]. ואף דאנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א ומ"א סי' תל"ו דעיקר הביטול הוא בלב (דהפר"ח נקט דמש"כ "בלבו" לאו דווקא, וגם להבבלי צריך שיאמר בפיו, וממה שהביא את דברי הר"ן דכתב בשם י"א דדברים שבלב אינם דברים, משמע דס"ל דאף מדאו' לא מהני), היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן לכתחלה צריך להוציא בשפתיו כמ"ש הב"י מהירושלמי (ועי' בלבוש ואליה זוטא סי' תלו[27]). וברש"י דף ד' ע"א וברי"ף ורא"ש סי' ט' משמע קצת שהיה נוסחתם כן בגמ' (כמ"ש האליה זוטא שם) (א.ה: וכן כתבנו לעיל בדעת רש"י, אך צ"ע במש"כ דכן משמע ברי"ף, ונרא' מהר"ן דג"כ לא ס"ל דהרי"ף גריס כן בגמ'). ולכל הפחות תקנת הגאונים היא, ושייך לומר תיקנו חכמים. ואין לומר דתקנתם היתה שיאמר בלבו (כמ"ש הלבוש שם), דהא ברי"ף ורא"ש לא הוזכר כלל בלבו (עי' באלי' זוטא שם). וע' במ"ש ברס"י תל"ז בפנים, שכן הוא גם כן דעת המ"א שם".♦
העולה מן המדב"ר
בקצי"ר האומ"ר נסכם מה דהראנו ה' עד כה בס"ד. הנה בפשטות הבבלי משמע דביטול חמץ הוא בליבו, ובירושלמי נהפכו פניו של הפשט, ובפשטו נראה דבעינן אמירה בפה. ואפ"ל דלא פליגי, והא בביטול דעלמא והא בתקנת הביטול דרב. וכן נראה מהרמב"ם. אמנם נרא' דרוב הראשונים ס"ל דלא בעינן אמירה בפה, ומה שכתבו נוסח לביטול - אין זה מחייב שיהיה בפה. מאידך מצינו לכמה ראשונים דכתבו דמש"כ בבלי "בליבו" לאו דווקא הוא, ובעינן דווקא בפיו. וכ"פ מרן, משום מה שנאמר בירושלמי (וצ"ע מהשמטתו בסי' תלא). ונרא' דמשום דכן נרא' בפשטות הירושלמי, וכן נקטו כמה ראשונים בבבלי לעיכובא, ואפשר דיש תקנה של הגאונים לומר בפה, ואין בחומרא זו קושי, לכן יש להחמיר ולומר בפה בדווקא.יה"ר שיהיו פינו ליבנו שווים וכל דברנו יהיו לש"ש, ונזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וה' יתברך יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.
♦ ♦ ♦