דין ביטול והנאה לאחר הפסח בחמץ שאינו נגיש לבעליו
מאמר זה עוסק באנשים שיש להם חמץ בבית סגור ואין להם כל גישה אליו במשך כל הפסח, והדבר נפוץ אצל בחורי ישיבה שיוצאים לביתם לימי החג ובינתיים הנהלת הישיבה נועלת את חדרי הפנימייה מחשש לגניבות, או אצל אנשים שעובדים במקומות שסגורים במשך כל ימי החג, מה דין חמץ הנשאר במקומות אלו.והנה בכה"ג לא שייך למכור את החמץ, כי לא יתכן למכור חפץ שנמצא בחדר נעול ולקונה כל גישה אליו, כמ"ש המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' תמח ס"ג ד"ה ואם) והכף החיים (שם אות נא) [ומה גם שבמכירת חמץ יש למכור את מקום החמץ ובלא זה לא מהני, כמ"ש המשנה ברורה (סי' תמח סקי"ח), ואולי יועיל אם יבקש את רשות בעלי המקום או שימכור שלא אגב קרקע וכדו', אך בדרך כלל א"א לעשות קניין ותנאים כאלו במכירה כיום, שנעשית ע"י רב עבור כל בני הקהילה]. לכן עולה השאלה מהו גדר הדין בחמץ כזה, לכתחילה ובדיעבד.
זהו עיקר הנדון, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים:
א. האם מותר לכתחילה להשאיר חמץ במקום כזה, שאין לאדם כל גישה אליו בימי החג.
ב. האם בדיעבד, כאשר נשאר החמץ במקום כזה, יש תועלת לבטל אותו.
ג. האם במקרה כזה יש חובה לבטל.
ד. האם לאחר הפסח חמץ זה אסור בהנאה.
♦
א. השארת חמץ נעול לכתחילה
לעניין להשאיר חמץ בכה"ג לכתחילה, נראה שהדבר מוכרע ממה שאמרו (פסחים ו.) שהמפרש בים ובשיירה וכן העושה ביתו אוצר, שהם גורמים לכך שלא תהיה להם גישה לחמץ, כי הם בדרך רחוקה או כי הבית נעשה אוצר ולא ניתן להגיע לחמץ, אם הם עושים כך תוך יותר משלשים יום קודם החג, אינם צריכים לבער והחמץ כמבוער, אבל אם הם עושים כך תוך פחות משלשים יום קודם החג, חייבים הם לבדוק ולבער קודם לכן. והטעם כתב רש"י (שם ד"ה תוך וד"ה קודם), דלכתחלה לא זהו ביעורו של החמץ. אמנם קודם שלשים לא חלה חובת ביעור עליו, ולכן גם כי מטי ההיא שעתא לא מחוייב, דהא גדר החמץ כדין חמץ שנפלה עליו מפולת.ואפילו קודם ל' יום, משמע בירושלמי שאם הוא יודע שיש בביתו חמץ גמור אסור להשהותו, והרבה פוסקים הבינו שלכתחילה אסור להשהותו אבל בדיעבד מותר להשהותו ואחר הפסח יבערו [ניתוח כל שיטות הפוסקים הראשונים, מבואר באריכות בשו"ת חבל נחלתו (ח"ו סי' י אות ה)]. והרשב"א פסק בתשובה (ח"א סי' ע), שאם אדם עשה את ביתו אוצר וידע שיש שם חמץ גמור, הוא חייב לבערו לאחר הפסח. וכ"פ הרמ"א (סי' תלו סס"א) וכן דעת המגן אברהם (שם סק"ח) ושלחן ערוך הרב (שם סט"ו) וערוך השלחן (שם סי"א). אמנם הט"ז (שם סק"ד) הבין שכוונת הרשב"א היא שאם היה חמץ גמור היה אסור כלל לעשות ביתו אוצר אפי' מראש השנה. עכ"פ מבואר שלכתחילה עדיף לא להשאיר חמץ גמור בחדר נעול, אפילו לפני ל' יום קודם הפסח, ואף הסוברים שמותר להשאיר מחייבים לבער אחר הפסח.
ואילו הלבוש (סי' תלו ס"א), החק יעקב (שם סק"ח) ועוד, התירו להשאיר לכתחילה, אבל כבר השיג עליהם בערוך השלחן (שם) שבירושלמי לא משמע הכי [אמנם באליה רבה (סי' תלו סק"ב), ביאר שהרבה פוסקים ס"ל שהבבלי חולק על הירושלמי]. ועכ"פ נראה שרוב הפוסקים מסכימים שאמנם לכתחילה אסור להשאיר, אבל בדיעבד אם השאיר אין צריך לבדוק אבל יבער אחר הפסח.
אם כן, הדבר תלוי מתי ננעלת הדלת בפני בעלי החמץ. אם אותו בחור ישיבה עוזב את הישיבה או שהישיבה ננעלת בסביבות פורים דמוקפין, העיקר להלכה כדעת האומרים שהוא יכול להשאיר חמץ לכתחילה בישיבה ואחר הפסח הוא יבער את החמץ. אולם אם עוזב תוך פחות משלשים יום קודם הפסח, כבר חלה עליו חובת בדיקה וביעור, ולא יוכל לכתחילה לסמוך על כך שהוא בדרך רחוקה והמקום נעול.
♦
ב. חיוב ביטול בחמץ שהושאר בדיעבד
ולעניין דיעבד, שנשכח שם חמץ, נראה שיש לבטל אותו כדין חמץ שנפלה עליו מפולת, וכמ"ש להדיא בגמ' (פסחים לא:) ונפסק ברמב"ם (פ"ג מהל' חמץ הי"א) ובשו"ע (סי' תלג ס"ח). ובטעם הדבר, כתב רש"י (שם ד"ה צריך), שהוא מחשש שמא יפקח הגל במועד. וא"כ הוא חשש מדרבנן. וכ"כ רוב הפוסקים וכן נראה עיקר להלכה, כמ"ש המשנה ברורה (שער הציון סי' תלג סקמ"ד). ולפ"ז נראה שה"נ יש חובה לבטל חמץ שנשאר בישיבה, כי בלא ביטול הוא עובר עליו, כיוון שהוא ברשותו.♦
ג. דין החמץ שהושאר בדיעבד לאחר הפסח
ולעניין אם מותר לאכול חמץ זה לאחר הפסח, אחר שביטלו כדין [ונראה שה"ה אם טעה וחשב שא"א לבטלו ולכן לא ביטלו]. לכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, ועל מנת לבאר עניין זה כראוי אקום ואשנה פרק זה:הצעת הגמרא ושיטות הראשונים
בגמ' (י:) איתא: "בעי רבא: ככר בשמי קורה צריך סולם להורידה או אין צריך? מי אמרינן כולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון דלא נחית מנפשיה - לא אתי למיכלה, או דילמא: זימנין דנפל ואתי למיכלה. ואם תמצא לומר זימנין דנפל ואתי למיכלה - ככר בבור צריך סולם להעלותה או אין צריך? הכא ודאי דלא עבידא דסלקה מנפשה, או דילמא: זימנין דנחית למעבד צורכיה, ואתי למיכליה. אם תמצא לומר זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה, ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או אין צריך? בגופיה אטרחוהו רבנן, בממוניה לא אטרחוהו רבנן, או דילמא לא שנא? - תיקו".ולפ"ז פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' חמץ הי"ד): "כזית חמץ בשמי קורה מחייבין אותו להביא סולם להורידו שפעמים יפול משמי קורה, היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו". כלומר, שהרמב"ם פסק שצריך לבער כיכר שנמצא בשמי קורה, כי לפי כללי ההלכה, מכיוון שמופיע אחר כך "אם תמצא לומר זמנין דנפל [ולכן צריך לבער]", ההלכה היא שיש לחשוש שהכיכר ייפול ולכן צריך לבער [כך ביארו המ"מ ורוב המפרשים, וראה הערה לקמן]. אמנם לגבי השאלה אודות כיכר בבור, לפי גרסת הרמב"ם לא היה כתוב אחר כך "אם תמצא לומר", ולכן הדבר נשאר בספק ומכיוון שהספק הוא בדין בדיקת חמץ שהוא דין דרבנן, הספק לקולא.
אבל הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם, כך: "א"א לפי דעתו שכתב כאת"ל השנוים בגמ', אף זה צריך סולם להעלותו. ומ"מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר אינו צריך סולם להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו, נדמה בעיניו דרבא לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות. אלא בשבדק וביטל ולאחר איסורו מצא זו היא שאלתו". כלומר, הראב"ד מעיר שהגרסא של הרמב"ם שונה מהגרסא שלפני הראב"ד [וכך הגרסא בגמרות שלנו], ולפי הגרסא של הראב"ד מופיע "אם תמצא לומר" גם לאחר השאלה על כיכר בבור.
בנוסף הוא מעיר, שהשאלות של רבא עוסקות במקרה של בדיעבד, שאדם כבר בדק חמץ ואחר כך נפל הכיכר לבור וכדו', אבל אם מלכתחילה ידע האדם שיש כיכר בבור הוא חייב לבדוק ולבער אותו. כראיה, מביא הראב"ד את דברי הגמרא (שם ה:): "יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי - תלמוד לומר: "לא ימצא"". ואם כן, אדם שיודע לפני בדיקת חמץ שיש כיכר בבור או בשמי קורה, עליו לבער את הכיכר כדי לא להיות כ"מטמין".
ועל דברי הראב"ד השיב המ"מ: "ואני אומר שאין טעות בדברי רבינו, ובודאי לא נתכוין שיהא רשאי להטמין ככר בבור ולבטלו. שזה אע"פ שאינו עובר עליו כל שבטלו קודם זמן איסורו, כמבואר פ"ג, מ"מ אסור הוא להטמין בבור לכתחלה. ודברי רבינו הם בככר הנופל מאליו לבור, ובשעת בדיקה שהצריכו חכמים א"צ לירד שם. אלא צריך הוא לבטל הביטול שהוא מן התורה, והרי זה ממש כחמץ שנפל עליו מפולת שהרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו. ואע"פ שאינו רשאי ליקח חמץ ולהפיל עליו מפולת, כיון שקודם בדיקה נפל עליו מאליו, די בביטול. וכן הדין כאן. וכך פירשו המפרשים ז"ל. ותימה גדול אני רואה בדברי הר"א ז"ל שהוא מפרש כשמצאו לאחר איסורו וכבר ביטל ומי הזקיקו לזה, והרי כל הבעיות הנזכרות שם בכיוצא בזה כולן לענין בדיקה הם וכמה דינין יש בגמרא בכיוצא בזה שאינו זקוק לבער אבל זקוק לבטל, ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שפירש כמותו ודברי רבינו עיקר".
כלומר, שהמ"מ מסכים שאסור לאדם להניח כיכר בשמי קורה במטרה לקיים את מצוות ביעור חמץ, כי בכה"ג הוא כדין מטמין. אולם אם התרחש מקרה שנשאר או הגיע כיכר לשמי קורה הדין שונה, ובזה הסתפק רבא, וההכרעה נכונה כמו שכתב הרמב"ם. עוד כתב המ"מ, שלפי הראב"ד כל האיבעיות בגמ' שם הן בדיעבד, אחרי שכבר בדקו את החמץ, אבל לכתחילה היו חייבים לבדוק, ועל זה הוא כתב שהדבר לא מסתבר [בנושא זה דנו גם הב"י והט"ז דבסמוך, אלו ספיקות לדעת הראב"ד איירי לפני בדיקה ואלו לאחר בדיקה, ואכמ"ל].
והטור (סי' תלח) כתב: "ותו מיבעיא: ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו ואם הוא בבור אם צריך סולם להעלותו ואם הוא בפי נחש אם צריך חבר להוציאו, ולא איפשיטו. וגם באלו רבו הדיעות ודינא דהנך כדינא דקמייתא, שאם ביטל א"צ לבדוק ואם לא ביטל צריך לבדוק. אבל הראב"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחלה בעי, אם צריך להוציאו אם לאו, דודאי צריך - שאם לא כן הוה ליה כמטמין בבורות. אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא, ומיבעיא אם צריך להוציאו אם לאו. ואין דבריו נראין, שאין כאן הטמנה דכיון שביטלו אינו שלו. והא דאמרינן שלא יטמין בבורות, היינו כשלא ביטלו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל על ההיא דככר בבור, שמבטלנו ודיו, וכתב עליו הראב"ד שטעה, ונראה שלא טעה". כלומר, הטור חולק על הראב"ד וסובר שהספיקות עוסקות במקרה שנמצא כיכר בבור וכדו' לפני הבדיקה. אמנם להלכה, לדעת הטור אם נודע מהכיכר לפני ביטול צריך לבער אותו, ואם כבר ביטל אי"צ לבער.
♦
ביאור שיטות הראשונים
וביסוד שיטות הרמב"ם, הטור והראב"ד, נחלקו האחרונים:לפי הב"י, הרמב"ם מדבר בכל מצב, בין לפני בדיקה ובין לאחר בדיקה, ואף בחוה"מ, ותמיד סגי בביטול חמץ. לפי הטור, לפני פסח תמיד סגי בביטול, ורק אם לא ביטל ובתוך הפסח נודע לו שיש כיכר בבור צריך לבער. לפי הראב"ד, בכל מקרה צריך לבער, ורק אם ביטל ומצא לאחר זמן איסורו, בזה הסתפק רבא, והדין שספק דרבנן לקולא [אמנם יתכן שלדעת הראב"ד גם בזה יהיה חייב לבער, כיוון שהוא גרס בגמ' לאחר האיבעיא על כיכר בבור: "אם תמצא לומר זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה", וצ"ע].
לפי המהרש"ל (בהגהות הטור, הו"ד בדרישה), לדעת הרמב"ם כיכר בשמי קורה צריך ביעור אבל חמץ בבור לא בעי ביעור וסגי בביטול, אפילו אם לא ביטל. לדעת הטור, בין בכיכר בשמי קורה ובין בכיכר שנפל לבור, אם כבר ביטל פטור מלבער אבל אם לא ביטל חייב לבער, בין קודם זמן איסורו ובין לאחר זמן איסורו. ולפי הראב"ד ספיקו של רבא איירי לאחר זמן ביעורו.
והמהרש"ל לא כתב מה תהיה הכרעת הראב"ד [שיטת המהרש"ל מבוססת על כך שהטור לא פסק על פי ה"אם תמצא לומר" בגמ'. ונראה שבשיטה זו הלכו רבינו מנוח (פ"ב מהל' חמץ הי"ד) ומפרשי התוספתא (פ"ג ה"ג) המנחת ביכורים ורבי יונה מווילנא, שביארו שהרמב"ם גם כן לא פסק על פי ה"אם תמצא לומר", אלא פסק לחומרא בחמץ בשמי קורה כיוון דאיירי לפני ביטול והוא ספיקא דאורייתא, והקל בחמץ בבור ע"פ התוספתא. ולפי זה י"ל שרבא איירי רק לפני ביטול, ולאחר ביטול לכו"ע אין צריך לבטל[3]].
לפי הדרכי משה (אות ב), לפי הרמב"ם בכיכר בבור תמיד רשאי לבטל ודיו, ולפי הראב"ד תמיד צריך לבער, אא"כ ביטלו ומצא בתוך המועד, שבזה הסתפק רבא [וכנ"ל], ולפי הטור בין לפני זמן איסורו ובין בתוך זמן איסורו, אם ביטל אי"צ לבער ואם לא ביטל צריך לבער.
לפי הב"ח, יסוד המחלוקת הוא האם מהני ביטול לחמץ שנפלה עליו מפולת [ואפילו אי נימא דלא מהני ביטול לחמץ ידוע, ס"ל להרמב"ם שבחמץ שנפלה עליו מפולת גרע], ולפי הרמב"ם והטור מהני, ולכן אם ביטל או שעדיין יכול לבטל, שפיר דמי. אבל הראב"ד ס"ל שתמיד אסור וחייב לבער, אא"כ הוא לאחר זמן איסורו וכבר ביטל, כי בכה"ג אינו כמטמין וגם אין זה ספיקא דאורייתא כי כבר ביטל. בדומה לדברי הב"ח, כתב חתנו הט"ז, שהטור והרמב"ם לא פליגי, ושניהם מודים שתמיד יכול האדם לבטל ודיו, והדין שלא יטמין בבורות איירי במקרה שהוא מתכוון להדיא שלא לבטל את אותו חמץ.
♦
הכרעת ההלכה לגבי חיוב ביטול
השו"ע פסק (סי' תלח ס"ב) כשיטת הרמב"ם, שמבטל החמץ ודיו, וכך הדין בין קודם זמן איסורו ובין לאחר זמן איסורו. וא"כ לפי כל השיטות בהבנת שיטת הרמב"ם, ברור שתמיד יכול האדם לבטל ובביטול בעלמא סגי לי'.והשתא לנד"ד, אין חשש שיהיה כדין מטמין כי הדבר בא מאליו [ובפרט לשיטת הט"ז, שדין מטמין הוא כשלא ביטל]. ואם כך הוא הדין גם במקרה שהכיכר בבור ואין סיבה שהאדם יירד לבור, ק"ו במקרה שאי אפשר כלל להגיע לחמץ כי הוא בחדר נעול ומפתחות החדר אינם ביד בעלי החמץ. ובזה מובן ההבדל בין מ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' חמץ ה"א): "יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת, לא יהיה עובר. תלמוד לומר: בכל גבולך- בכל רשותך". וביאר הכסף משנה: "דמדכתיב לא ימצא, אסור אפילו טמון. דהא אם יחפשו אחריו וכמטמונים יבקשוהו, אז ימצאוהו". ומאידך, פסק הרמב"ם (פ"ב הי"ט): "המפרש בים והיוצא בשיירה, תוך שלשים יום זקוק לבדוק, קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק". וההסבר בזה הוא שאם החמץ נמצא בבית בעיר סמוכה, אע"פ שהוא אינו רואה אותו, חייב לבערו כיוון שהוא יכול להגיע אליו, אבל אם החמץ נמצא רחוק מאוד ויהיה קושי גדול להגיע אליו, אי"צ לבער, ובביטול בעלמא סגי.
וראיה ברורה לדין זה, ממ"ש בתוספתא (פ"ג ה"ג): "חמץ (י"ג "חמרן", והיינו הך) שירד לתוך הבור, הרי היא כמבוער". והו"ד ברוקח (סי' רעא), בגרסא "שנפל לבאר". ופירשו המפרשים [חסדי דוד, מנחת יצחק, וכ"נ בחק יעקב שם סק"ח], שבתוספתא מיירי שהחמץ נפל לבאר מלאה מים, שהחמץ נימוח במים וגם אין חשש שאדם ירד לבאר כדי שנחשוש שמא הוא יבוא לקחת את החמץ. והדעת נותנת שעיקר הטעם הוא משום שאין אדם יורד לבאר, ולא מצד שהחמץ נימוח, כי אם הטעם הוא מפני שהחמץ נימוח הרי שבלא"ה היה פטור עליו, כי הוא נאבד ומתקלקל. ולכ"נ שברור מהתוספתא שאם החמץ נמצא במקום שאין אדם מגיע אליו, פשיטא שאי"צ לבדוק וגרע מחמץ בבור. ולפ"ז, נראה שאם נשאר בדיעבד חמץ במקום סגור שלא ניתן להגיע אליו במאמץ סביר, הרי שיש לבטל את החמץ ודי בזה. וא"כ החמץ יהיה מותר לאכילה לאחר הפסח כדין כל חמץ שלא נעברה בו כל עבירה. וכ"כ המשנה ברורה (סי' תלג סקל"ט), שחמץ שנפלה עליו מפולת וביטלו ואחרי הפסח התפקח הגל, מותר לאוכלו לכתחילה.
♦
ההיתר ליהנות לאחר הפסח מחמץ שביטלו
ועדיין יש לדון לאסור את החמץ אחר הפסח, לפי תשובת רב האי גאון שהביא הרי"ץ גיאת (שערי שמחה, הל' פסח עמ' פג), לגבי בני אדם שטחים את החמץ בטיט, שהדבר אסור והוא כהטמנת חמץ, וגם על מה שאמרו שחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, היינו רק לאחר ביטול, ואינון דעתהון לזבוני אחר פסחא. עי"ש. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' ע) הביא את דבריו [ולא ברור אם הוא מסכים איתם], ומסיק שאם מלכתחילה הייתה דעתו להשתמש בחמץ, הדבר גרוע ממפולת ואסור. והביאו המגן אברהם (סי' תלג סקי"ז) [אך לא ברור אם הוא מסכים עמו להלכה], ואף הביא סברא זו (בסי' תלו סק"ט). ולפי זה, לכאורה יהיה אסור להשתמש בחמץ אחר שביטלו, אם כוונתו הייתה להשתמש בו לאחר הפסח. אמנם נראה שגם הנך פוסקים מודו בדיעבד, שנפלה מפולת מעצמה או שהאדם שכח את החמץ במקום שלא ננעל על ידו, כיוון דבכה"ג לא שייך חשש הערמה, וכמ"ש הפוסקים שהביא המגן אברהם (סי' תלג סקי"ז), וכ"נ בתוס' רבינו פרץ (פסחים ו.). ושוב ראיתי באליה רבה (סי' תלו סקט"ו), שביאר שדווקא גבי העושה ביתו אוצר אסרו את החמץ לאחר הפסח, משום דדעתו בתחילה לפנות ולמכור את החמץ אחר פסח, משא"כ בחמץ שנפלה עליו מפולת.ואף שרבינו מנוח (פ"ג מהל' חמץ ה"ה) ביאר את הדין שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אע"פ שביטלו קודם איסורו, מתרי טעמי: "ואע"ג דקא מבטל ליה קודם זמן איסורו ושוייה כעפרא, ואפ"ה אסור: שהביטול מועיל לו שלא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא, כי מאחר שהוא מבוטל אינו מצוי, מ"מ אי מתהני מיניה לאחר הפסח נמצא למפרע שביטולו לא היה ביטול, כיון דדעתיה עלויה עדיין ונמצא שעבר עליו ואסור לאחר הפסח. א"נ, משום הכי אסור בהנאה, דכיון דלא בדק כל עיקר חיישינן להערמה; והכי אמרינן בירושלמי: ביטול חמצו, אחר הפסח מהו? וקאמר ר' יוחנן: אסור בהנאה, מאי טעמא משום חשש הערמה. ומש"ה קנסינן ליה ואסור בהנאה". וא"כ לפי הטעם הראשון, אם האדם נהנה מהחמץ אחר הפסח הרי שהביטול בטל למפרע, כי הוא מוכיח שאינו מחשיבו כעפר. וכ"כ שם (הי"א) גבי חמץ שנפלה עליו מפולת: "אלא שמעינן מכל הני, דאע"ג דידע חמץ במקום שאינו עשוי לגלות ואינו מצוי בידו, דסגי ליה בביטול. ודוקא היכא דבטליה מדעתיה שלא בהערמה, שאין דעתו לחזור עליו וליהנות ממנו לעולם".
אמנם כל הפוסקים שביארו הטעם שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אע"פ שביטלו, כתבו רק את הטעם השני משום הערמה, וסמכו על הירושלמי שהביא רבינו מנוח, ונראה שזהו עיקר הטעם הנכון לדינא. ועוד, שבחמץ שנפלה עליו מפולת לא בעינן ביעור אלא מחשש שיתגלה וכל כמה שלא התגלה החמץ הרי שהחמץ מותר משום שהוא כמבוער. והדבר דומה לאדם שמכר את חמצו לגוי וגם ביטלו, שאין ספק שהחמץ מותר משום המכירה ואין לאוסרו בגלל ביטול הביטול [ויתכן שרבינו מנוח ס"ל שחמץ שנפלה עליו מפולת צריך ביעור מדאורייתא]. זאת ועוד אחרת, שעיקר סברת רבינו מנוח נסתרת מגמ' מפורשת גבי ביטול הגט (גיטין לב:), שיכול הבעל לבטל את הגט בלשון "יהא כחרס", ואפ"ה הלכתא כרב נחמן שחוזר ומגרש בו, וכן פסקו כל הפוסקים [ופשיטא שאם הגיע הגט ליד האישה בין ביטול הגט לביטול הביטול, הרי היא כאשת איש לכל דבריו, וליכא מ"ד שביטול הביטול יהני למפרע כיוון דאחשבי']. ואולי דעת רבינו מנוח, שאם אמר "יהא כחרס" אכן בטל הגט, וכמ"ש רע"א (אה"ע סי' קמא סק"ח) בדעת הרמב"ם, אבל דברי רע"א עצמם מחודשים ולא משמע כן ברמב"ם, ואפילו לפי דבריו אין הכרח לדבריו של רבינו מנוח.
ועוד בה, שאפילו את"ל כדעת רבינו מנוח, עדיין הוא יכול להפקיר את החמץ בהפקר גמור, ואז מה שזוכה אח"כ אינו מבטל את הביטול. ועצה זו, להפקיר חמץ שא"א לבערו ולמכרו, הביא הברכי יוסף (סי' תלו אות ה) והדר תברי' לגזיזי' במחזיק ברכה (סי' תלד אות ב) אחר שראה שבכה"ג אסר הרדב"ז משום חשש הערמה.
ועכ"פ הכא בחמץ שנשאר בישיבה שאין חשש הערמה, בוודאי יוכל לסמוך גם על הפקר ולהתיר את חמצו לאחר הפסח. ולעד"ן שכלל אין צריך לזה הפקרה מיוחדת וסגי לי' בנוסח הביטול הידוע, כי כמה פוסקים סוברים שהביטול גופי' משום הפקר נגעו בה.
♦
הדין אם בשגגה לא ביטל את החמץ
ולענ"ד הוא הדין אם בעל החמץ זכר מאותו חמץ חתום, בזמן הביטול, אבל שגה וחשב שלא מהני ביטול לחמץ שאי אפשר להגיע אליו, ולכן לא הייתה דעתו עליו לבטלו. והוא, כי בלאו הכי לרוב המפרשים והפוסקים חמץ שנפלה עליו מפולת אינו צריך אפילו ביטול, ומה שאמרו בגמ' שצריך שיבטל בליבו הוא חשש דרבנן שמא יתפקח הגל. וא"כ לא שייכא הכא הגזרה שחמץ שעבר עליו בפסח בשוגג ובאונס אסור, כיוון שהשגגה הייתה על ביטול מחמת החשש ולא על עיקר איסור בל ייראה. ולדינא צ"ע.ד. סיכום
מכאן עולה המסקנה, שלכתחילה אסור לאדם להשאיר חמץ בבית נעול תוך פחות מל' יום קודם הפסח, ויותר מל' יום קודם הפסח מותר להשאיר לכתחילה אבל החמץ ייאסר. אבל אם התרחש דבר כזה בשוגג, הוא חייב לבטל את אותו החמץ ואחר פסח מותר לו לאכול חמץ זה, כי לא עבר על החמץ כל איסור.♦ ♦ ♦