דין הכשרת השיש, ושימוש בו בפסח
ענף א' - דין 'רוב תשמישו', והעולה מזה לדין הכשרת שיש * ענף ב' - חשש לבליעה מרובה, ודין הפסק מפה * ענף ג' - דין הפסק מפה, וחשש בליעה מכלי לכלי * ענף ד' - חשש לכלי חרס בשיש יצוק * ענף ה' - שימוש בשיש בצונן בלבד
ענף א' – דין 'רוב תשמישו', והעולה מזה לדין הכשרת שיש
א. דין הטור והגה"מ, והחילוק ביניהם
בטור (תנ"א ס"כ) כתב: "השלחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלין כל השנה, רגילים לערות עליהם רותחין, לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדירה לתוכן". והיינו דאף שדרך תשמישם בצונן, מ"מ כיון שפעמים נופל עליהם רותח דרך עירוי, ע"כ צריכים ג"כ להכשירם בעירוי, כדקי"ל כבולעו כך פולטו, ודבר הבולע בעירוי צריך להפליטו בעירוי.והנה, מקור הדין דשולחנות הוא מההגה"מ שכתב: "שולחנות ותיבות נהגו לשפוך עליהם מים רותחים, כי פעמים נופל עליהם ובהם חמץ רותח כגון פשטידא ומרק".
אמנם יש לעיין בב' חילוקים שבין דברי הטור למש"כ בהג"מ - א' שהטור חשש רק למרק, ואילו הגה"מ חשש גם לפשטידא, וב' – שהטור כתב 'תיבות שמצניעים בהם אוכלים', ואילו הגה"מ כתב סתם שולחנות ותיבות, ולא ציין שמיירי דוקא בכאלו שמצניעים בהם אוכלים.
ובב"י עמד על דיוק זה (השני), וכתב: "ומשמע מדבריו (דהגה"מ) שאע"פ שאין מצניעין בהם אוכלים צריך לשפוך עליהם רותחים, משום דחיישינן שמא שום פעם נשפך עליהם מרק חם".
אמנם בשו"ע העתיק את לשון הטור 'שמצניעים בהם אוכלים', וכבר העירו בזה המג"א והח"י, דנראה שחזר בו ממש"כ בב"י לדייק דלאו דוקא שמצניעים בהם אוכלים.
♦
ב. הוכחה דחשש בשולחנות אינו קרוי מיעוט
והנה, יש עוד סתירה בדברי השו"ע, שכאן כתב דיש לערות על השולחנות משום שפעמים נשפך עליהם דברים חמים, ומשמע דאזיל גם בתר מיעוט תשמיש, ואילו בס"ו כתב דכל כלי אזלי' ביה בתר רוב תשמישו, ולכן קערות, אף על פי שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן. ולכאו' הרי מה שנשפך ג"כ הוי כמיעוט תשמיש ולהשו"ע א"צ הכשר אלא כפי הרוב[2].ובאמת בגר"א מוכח דחשש זה שנשפך מרק וכו' אינו קרוי מיעוט תשמיש, שכתב דשולחנות צריכים עירוי - "דהוי כלים שתשמישן ע"י עירוי", ומוכח דהוי כעיקר תשמישו ולא רק מיעוט. ולפ"ז מיושבת דעת השו"ע, שלא החמיר כאן משום מיעוט תשמיש, אלא דסבר דזה קרוי רוב תשמיש.
ואת"ש נמי מה שלא הביא השו"ע את הדיוק שכתב בשם ההגה"מ דמיירי אף בתיבות שאינן של אוכלים, דהרי ההגה"מ הוא זה שחייש למיעוט תשמיש (כמו שציין הב"י בס"ו). וא"כ י"ל דגם כאן לא בא הב"י לפסוק כמותו להלכה, אלא לדייק לפי דבריו דמיירי אף בתיבות שאינן של אוכלים (ואולי גם לשי' הטור שהביא ג"כ את שיטת ראבי"ה דחייש למיעוט תשמיש), אבל הב"י לדידיה לא סבר כן, וכמו שפסק בשו"ע דדוקא תיבות של אוכלין.
♦
ג. החילוק בין מיעוט רגיל לשימוש חריג
אמנם צריך להבין מהו החילוק בין מיעוט תשמיש דס"ו, לחשש בשולחנות שאינו קרוי מיעוט.וכמה מהמחברים כתבו לחלק, בין מיעוט תשמיש ב'כמות', ובין מיעוט בעצם. דהא דאזלי' בתר רוב תשמישו, היינו בגוונא שהייעוד של הכלי הוא לתשמיש מסוים, וקרה מקרה ונשתמשו בו בשימוש חמור יותר, אבל כלי שמיועד מתחילה לכמה שימושים, אף שרוב השימושים שבו הם שימושים באופן הקל, לא נחשבים לרוב (ולפ"ז נאמר שגם מקרה שנשפך, כיון שכך המציאות חשיב דרכו).
והביאו עוד ראיה לדבר מדברי הרשב"א, שסבר ג"כ דאזלי' בתר רוב תשמיש, ואילו לגבי מחבת כתב (תוה"ק דף לה.) "... כיון דפעמים שימצא האיסור שמטגנין בה במקום שאין השמן נוגע אליו - הרי הוא כאסכלא וצריכין ליבון", ומשמע דאף שהוא מיעוט חשש לו, כיון דדרכו בכך [וכן כתב הפמ"ג (א"א סקכ"ב) "דמיעוט המצוי הוא"].
♦
ד. דברי מהרי"ו, והחילוק העולה לפ"ז
אבל יש לעיין בזה, דהנה במ"ב הביא את דברי מהר"י וייל (סי' קצ"ג) דעירוי אינו מועיל לשלחנות, דלפעמים משימין עליו פשטידא חם והוי ככלי ראשון, אלא יניח אבן מלובן וכו'.וכתב המ"ב דבדיעבד מותר ע"י עירוי לבד, וביאר הטעם (בשעה"צ, וכן רמז במ"ב שציין לס"ו) משום דיש לילך אחר רוב תשמישו, שאינו מחמת הפשטידא. ומבואר שיש חילוק בין החשש של מרק שנשפך ובין החשש של פשטידא, שמרק שנשפך אינו קרוי מיעוט תשמיש (ולכן חשש לו גם השו"ע) ואילו פשטידא הוי מיעוט תשמיש.
והנה, לפי ההגדרה הנ"ל קשה מה החילוק בין מרק לפשטידא, דכמו שדרך שנשפך עליו מרק ונחשב משום זה כתשמישו בכך, ה"ה שאם דרכו להניח עליו פשטידא לפעמים, שייחשב ג"כ כדרכו ולא כמיעוט.
ולכן נראה החילוק בין הדינים באופ"א, שדבר שקורה ללא סיבה מסוימת, ממילא אף אם בפועל הוא קורה במיעוט פעמים (וכגון מרק שנשפך בלא כוונה, שבעצם עשוי לקרות בכל פעם), אין זה נחשב מיעוט תשמיש. אבל דבר שקורה מחמת סיבה, אם היא קיימת רק במיעוט פעמים (וכגון הנחת פשטידא על השולחן, שמגיעה מסיבה מסוימת כגון שאין מקום אחר וכדו'), בזה הוי כמיעוט.
ומדוייק היטב לפ"ז החילוק הא' שהערנו בין הטור להגה"מ, שהטור לא הזכיר פשטידא ואילו הגה"מ הזכירה, והיינו דהגה"מ לשיטתו דחייש למיעוט תשמיש, וממילא חייש גם להנחת פשטידא, שהיא מיעוט, אבל הטור (ועכ"פ השו"ע) שלא חיישו למיעוט תשמיש, ע"כ הזכירו רק את החשש דמרק.
♦
ה. החששות בשיש שלנו, ואם הוי מיעוט
והנה בדין זה של רוב תשמישו, דעת השו"ע דאזלי' בתר רוב תשמיש, אבל הרמ"א הביא דעת הטור בשם ראבי"ה, דמחמרי' לילך בתר מיעוט תשמיש, ולכן בקערות שרוב תשמישן בצונן אבל פעמים משתמשים בהן בחם, צריך להכשירן בהגעלה. והוסיף עוד דאף במקום שיש חשש למיעוט תשמיש, ג"כ חיישי' לו.וכשנדון לפ"ז בשיש מטבח שבזמנינו, יש לחלק בין כמה חששות שבו: א. מעט תבשיל הנשפך מהסיר (שעל האש, או שהוסר מן האש), ב. גוש המונח על השיש, כעוגה וכדו', ג. סיר חם המונח עליו, באופן שיש רטיבות בין הסיר לשיש [ואף שהחוו"ד (צב, כ) סובר שצריך כמות גדולה של נוזל להעביר את הבלוע, מ"מ היד"י החמיר שאפי' מעט רוטב מעביר את הבלוע, וכ"מ בפמ"ג].
והנה לגבי החשש של תבשיל שנשפך, שהוא רק בגדר של עירוי שאוסר כדי קליפה (דתתאה גבר), לזה בודאי מהני עירוי לבד. אולם לגבי החשש הב' דדבר גוש, שלפי המהר"י וייל צריך להגעילו באבן מלובנת, א"כ יש לדון האם נוכל לצרף לקולא מה שהוי מיעוט תשמיש [וכגון לגבי דיעבד, שכתב המ"ב דסמכי' אדעה ראשונה, או כשא"א ללבנו, שכתב המ"ב בשם הבי"מ דבאינו ב"י מקילי'].
ונראה שדבר זה תלוי בב' ההגדרות הנ"ל, שאם הנידון הוא האם הכלי עומד לכך, לכאו' השיש עומד להניח עליו אוכלין. אבל אם הנידון הוא אם המיעוט מסיבה או ממקרה, לכאו' כיון שבדרך כלל אין מניחים אלא בצלחות או מגש וכדו', ורק כשיש סיבה מניחים על השיש, א"כ גם זה יהיה מיעוט.
ולגבי החשש הג' של סיר חם, שזהו ג"כ מבליע מכלי ראשון, לכאו' אלו שנזהרים מלהניח דברים רותחים על השיש מחשש קלקול, לכאו' לפי ב' ההגדרות הנ"ל יש לומר דהוי מיעוט, בין לפי ההגדרה הא' דמיעוט היינו כשהוא שימוש חריג שאין הכלי עומד לו, דגם זה אינו עומד לשימוש זה. ובין לפי ההגדרה הב' דמיעוט היינו כשיש סיבה שהדבר יקרה והסיבה קורה רק לעיתים רחוקות, א"כ גם כאן רק במיעוט פעמים שלא מוצאים את המגש וכדו', מניחים על השיש עצמו, וי"ל דהוי מיעוט.
אמנם שוב העירוני דיש חשש של הנחת מכסה עם לחלוחית [שהיס"ב], שזהו תשמיש הרגיל גם אצלינו, ולכאו' לפי המהר"י ויייל גם דבר זה נחשב ככ"ר [אמנם דביו"ד סי' צ"ג איתא להדיא דדוקא אם יש מאכל בקדירה היא נאסרת ע"י הכיסוי עם הלחלוחית שבו, וצ"ע].
♦
ענף ב' - חשש לבליעה מרובה, ודין הפסק מפה
א. חומרת הרמ"א מצד עריכת הבצק
והנה, יש עוד חשש בשיש שלנו (ופעמים אף בשולחנות), והוא מש"כ השו"ע בסי"ז: "הדף שעורכים עליו כל השנה, וכן עריבה שלשין בה, צריכים הגעלה", ופי' המ"ב (עפ"י הגמ') דמשהין את העיסות עליהן עד שיחמיץ ודמי לבית שאור.וברמ"א שם כתב, דהמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות ודפין שלשין עליהם כל השנה, אפילו ע"י הגעלה.
ולפ"ז אותם הרגילים ללוש תדיר על השיש[3], א"כ יש לחוש לבליעה מרובה בשיש, דהוי כבית שאור, וא"כ לפי הרמ"א לא תועיל לו כלל הגעלה.
אלא, שנחלקו הנו"כ בטעם החומרא ברמ"א - המג"א (סקל"ג) כתב כדברי י"א שהובאו במרדכי, דהוא משום שנוהגין כמ"ד דלא מהני הגעלה לבית שאור. אולם המ"ב הביא מהלבוש והט"ז ועוד אחרו',שפי' הטעם משום שא"א לגרדן ולנקותן יפה וכדברי הכלבו, וכתב דכן עיקר[4].
ולכן כתב המ"ב (בסקצ"ז) דאם הוא כלי מתכות דאפשר לנקותו יפה מותר ע"י הגעלה, כיון דאין בו כבר חשש בעין [ואח"כ הביא יש מחמירין, היינו המג"א לפי שיטתו דהחשש הוא משום הבליעות, ואין חילוק לפ"ז בין מתכת או עץ וכדו'].
וא"כ גם בשיש שלנו שאפשר לנקותו היטב, לפי עיקר ההלכה לא יהיה בזה את חומרת הרמ"א שלא להשתמש.
♦
ב. חומרת הרמ"א כרש"י דבעי' ליבון
אלא דיש בזה עוד חומרא שנתבארה ברמ"א, והיא מה שהביא הרא"ש בשם רש"י דאף על פי שמדוכות של נכרים מותרות ע"י הגעלה, מ"מ הנהו דאסירי מחמת חמוצו קשה (שדכין בתוכו שומין ודברים חריפין עם פירורי לחם) אינו יוצא אף ע"י הגעלה, אלא ע"י ליבון. וכ"כ ר"ת גבי בית שאור.וכ"פ הרמ"א (בסט"ז) דיש מחמירין ללבן המדוכה, אלא כיון דהוי חומרא ע"כ סגי בליבון קל [וכמש"כ לעיל בס"ד דמחמירין להצריך ליבון חמור (שניצוצות ניתזין ממנו) בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל (שקש נשרף עליו מבחוץ)], וסיים דכן נוהגין להחמיר (ללבנו בליבון קל ולא בהגעלה).
אכן יש לשאול לפ"ז, במה שביארו האחרו' ברמ"א שלא מהני הגעלה בעריבות, שהוא רק משום הבעין, ובלא זה מהני הגעלה, ומדוע לא חששו לשיטת הרמ"א לעיל דבית שאור לא מהניא ליה הגעלה אלא ליבון.
וכן הקשה הביה"ל, וכתב דאפשר דעריבה של מתכות שהיא רחבה ודקה קשה ללבנה דמצוי להתקלקל, לכן מקילינן בהגעלה (דומיא דמיקל הרמ"א שם בכלי עץ משום דא"א ללבנה), אבל אין ה"נ, היכי דלא תתקלקל נכון וטוב לכתחלה להחמיר.
וכן בט"ז בסכ"ב כתב דהרמ"א שם לא החמיר כשיטתו במדוכה, כיון דמיירי בכלים דלא שייך בהו לבון (כגון עץ ובדיל) ולדעת המחמירים אין תקנה להו בפסח,וע"כ סמך על דעת המקילים, כיון שכן עיקר.
ולפ"ז יוצא דבשולחן או שיש שעורכים עליו בצק אם יהיה אפשר ללבנו (לכה"פ ליבון קל) יהיה ראוי לעשות כן.
♦
ג. חילוק השיש מעריבות ודפין שלהם
אמנם דבעיקר הדין דעריבות יש לדון, דהטעם שנחשב כבית שאור נתבאר בגמ' ובפוסקים משום 'דמשהו' עליה חמירא, והיינו בשהייה דוקא, ושיעור השהייה לא נתפרש, אבל ברש"י לגבי בית שאור כתב דפעמים משהין עליו 'כל הלילה', ויש לנו ללמוד מזה דבשיעור מועט הרגיל אצלינו לכאו' אין לחשוש לבליעה.ועוד שמעתי להעיר, דלכאו' קשה איך יצטרפו ב' שהיות של ב' בצקים להבליע (וכמו שמצאנו לגבי כבוש, שאם החליפו המים באמצע אינו מצטרף, דבליעה כזו שבאה ע"י אריכות זמן, צריך דוקא צירוף זמן של אותה הבליעה). ומשו"ה היה ניחא טפי למימר דדוקא בדפים ועריבות שלהם, שהיה נשאר מעט בעין, והוא היה מצטרף עם הבצק החדש להבליע. אבל בזה"ז שמנקים את השיש בכל פעם, מסתבר טפי דאינו מבליע.
♦
ענף ג' - דין הפסק מפה, וחשש בליעה מכלי לכלי
א. דין הפסק מפה שמועיל (לחמין) בצירוף הגעלה
הנה יש לדון באופן שלא הגעיל את השיש, אבל מניח עליו כיסוי כנהוג, האם בכה"ג יש לחשוש לבליעות.הנה במג"א שם אחר שביאר את חומרת הרמ"א משום הבליעות, כתב בשם מהרי"ל, שאם לאחר הגעלה משים סדין או מפה להפסיק ביניהם שרי להשתמש בהם, וסיים דמיירי דוקא לענין ליתן בתוכו מצות חמות, אבל ללוש אסור גם בהפסק מפה.
וכ"כ המ"ב (סקצ"ו): "ואם לאחר הגעלה משים סדין או מפה להפסיק ביניהם - שרי להניח שם אפילו מצות חמות, וצוננת מותר אפילו בלא הגעלה ע"י הפסק מפה, אבל ללוש עליהם אף דהוא צונן אסור וכו'".
ויש לעיין בדבריהם, במה שכתבו דלענין להניח מצות חמות בעינן תרתי, גם הגעלה וגם הפסק מפה, דלכאו' הגם דהגעלה לחוד מחמרי' דלא מהניא, כמשנ"ת לעיל, אבל הפסק מפה לבד למה לא יועיל. ונראה קצת דחיישי' שבולע גם דרך המפה עצמה.
♦
ב. חשש לכתחילה לבליעות מכלי לכלי
והנה ברמ"א לעיל ס"ד כתב: "חצובה צריכה ליבון", והטעם דחייש שמא נשפך עיסה מן הסיר על החצובה, ובלעה דרך האור ולא דרך הרוטב.וברעק"א כתב ע"ז, דכל זה דוקא משום חשש שיניח את האוכל עצמו על החצובה, אבל באופן הרגיל שמניח כלי על החצובה אינו נאסר אף כשלא הכשירוה, דהא קי"ל (ביו"ד סי' צ"ב ס"ח ברמ"א) דאין בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב.
אמנם סתימת הרמ"א משמע להחמיר אף בקדירה המונחת על החצובה. וכן כתב הפמ"ג (א"א סקי"ב) שאם העמידו קדירה בפסח על חצובה שבלע עיסה בת יומה יש להתיר דיעבד, דומיא דב' קדירות נוגעין, ומשמע דלכתחילה אסור.
וכ"כ המ"ב בשם המאמר מרדכי, דבדיעבד מותר כיון דאיכא ב' טעמים להקל: א. דיש לתלות שכלל אין בלוע בחצובה, שאף אם נשפך כבר נשרף והלך לו, ב. שגם אם נבלע שם חמץ, מ"מ אין הוא עובר מקדירה לקדירה בלא רוטב. וע"כ פסק למעשה דיש להקל בליבון קל (כמשנ"ת דיש להקל כן בכל דבר שהוא מחומרא).
ונתבאר א"כ בפמ"ג והמ"ב, דלכתחילה חיישי' גם למעבר בליעות מכלי לכלי, ולפ"ז יש מקום להחמיר גם בשיש שיש עליו כיסוי, שאם מניח חמץ חם על הכיסוי עוברות הבליעות מן השיש אל המאכל דרך הכיסוי (שהכיסוי הוא כמו כלי פסח, והשיש החצובה שבלוע בה החמץ).
וכך מצאנו בסכ"ב, שכתב שם הרמ"א דאסור לשום שום דבר על התנור בפסח, דכיון דדינו ככלי חרס שאין יוצאין מידי דופיין, א"כ פלט החמץ שבו ואוסר. והמג"א (סקמ"ד) הביא מהב"ח שכתב דצ"ע אם יש לאסור בדיעבד (כשהמאכל בקדירה והניחוהו על התנור כשהיה חם), דקי"ל דאין האיסור מפעפע מדופן לדופן. וכן הביא משו"ת מהרמ"ל שכתב דחומרא יתירה הוא ולא נמצא בשום פוסק כ"א במהרי"ו, ודי בזה לאסור לכתחלה אבל לא בדיעבד. וביאר המג"א את הטעם דמותר בדיעבד, משום דס"ל דאין מפעפע מדופן לדופן. ומ"מ גם כאן מצאנו חומראלכתחילה.
♦
ג. החומרא ברמ"א ביו"ד, והשיטות בטעמו
אמנם צריך להבין מה ענין חומרא זו, אחר דקי"ל דאין בליעה עוברת מכלי לכלי בלא רוטב. ואין לומר דהוא משום חומרא דפסח, דהרי כבר כתב השו"ע ר"ס תמ"ז דהא דמחמרי' חמץ במשהו, היינו דוקא במידי שבשאר איסורים בנ"ט, אבל בהני דאין תלויין בנ"ט, כנגיעה ביבש דאוסר כדי קליפה, ה"ה בחמץ. ולפ"ז ה"ה בהא דקי"ל דאין עובר מכלי לכלי, דאין להחמיר בחמץ (וכ"כ הט"ז סקכ"ד להוכיח מהשו"ע הנ"ל דאין צד להחמיר בדיעבד בנגיעה).ובאמת דחומרא זו לכאו' מצינו גם ברמ"א ביו"ד שם, שכתבאת הדין דשתי קדירות נוגעות זו בזו אין אוסרין זו את זו בנגיעה, וסיים: "מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה", וא"כ יש לדעת מדוע החמיר שם.
ונחלקו בזה הנו"כ, דבט"ז (ביו"ד צ"ז סק"ג) כתב לגבי תנור שבלע חלב, והושיבו באותו המקום קדירה של בשר, דיש להתיר מה"ט דאין הבליעה יוצאה מכלי לכלי, והוסיף דמה שמבו' ברמ"א להחמיר היינו לכתחילה. ודייק הכת"ס (יו"ד נ"ד) דהט"ז ס"ל דטעמא דרמ"א דנזהרים אפי' במחבת הוא משום דכלי שנגע בכלי לכתחילה אסור.
אמנם הפמ"ג על הט"ז שם כתב דבתורת חטאת נראה הטעם שנזהרים שמא ישפוך לחוץ, וכן האריך האג"מ (יו"ד ח"ג ס"י): "... דיש ליזהר לכתחלה דאולי ישכח ליזהר שתהיה מכוסה כל העת ויסלק לרגע... וכן שייך להצריך ליזהר לכתחלה בשתי קדרות עומדות יחד בתנור ונוגעות זה בזה בהצדדין, מטעם דשמא יזובו כשיעלו הרתיחות וישפך מן הקדירה לתחת קדרה האחרת", ולכן התיר להשתמש בחצובה אחת לבשר ולחלב, שלא שייך חששא זו כיון שאין מבשלים ב' קדירות יחד.
ולמעשה, בפמ"ג עצמו (סי' ק"ה סקכ"ב) כתב דלכתחילה אין להגיע ב' קדירות חמות זו לזו, ובבדה"ש ועוד אחרו' דייקו כן בד"מ (סק"ט), שהביא את דברי האומרים דאין בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב, וסיים: "אמנם בהגש"ד משמע דיש להחמיר בכה"ג", והיינו ממש"כ ההגש"ד "המחמיר בכל זה תע"ב, כי הרבה יש לדקדק בסברות הללו", והיינו הסברות דאין בלוע יוצא וכו'.
[אמנם דלגבי חצובה משמע במ"ב שאין זה תלוי בחומרת הרמ"א ביו"ד, שכתב דזו חומרא לכתחילה 'משום חומרא דחמץ', ומוכח דבש'אר איסורים אין להחמיר בחצובה. וצ"ל שהוא משום הצירוף השני שכתב, דמסתבר שאין בליעות בחצובה כיון שנשרפו ע"י האש ששולטת שם].
♦
ד. החילוק במג"א בין כלי לברזל, וביאור החומרא
והנה יש לשים לב, שהמג"א שם בתחילת דבריו כתב עוד בשם המהרי"ל: "ומי שירצה יתן ברזל תחתיהן וישתמש עליו בפסח", ומשמעות דבריו היא שהתיר גם להשתמש במאכל עצמו על הברזל. ולכאו' יל"ע מאי שנא מאכל על הברזל ממאכל בתור הקדירה, ומדוע לא חוששים לכתחילה שהאיסור עובר מכלי לכלי.ובאמת היה מקום לבאר את חומרת הרמ"א באופן אמצעי שמתאים לב' הביאורים דלעיל. והיינו דאכן הנידון הוא מצד הבעין שיגלוש מהסיר, אלא דאין החשש שהבעין עצמו יאסור (שאי נימא הכי אין להחמיר בחצובה, כמש"כ האג"מ), אלא שהבעין יגרום להיות כרוטב בין הקדירות להבליע מזו לזו.
ולפ"ז מיושב החילוק בין כלי לברזל, שאם משתמש בהפסק ברזל, מלבד שבדר"כ אין מניח שם רוטב (שאין לו כלי להחזיקו), אבל גם אם יש רוטב מעט אין חשש שיעבור לצידו השני של הברזל וישמש כרוטב להבליע.
ובנוסח אחר שמעתי לומר, דחשש זה של הרמ"א הוא אחת מהחומרות שהנהיגו הראשונים בכלים, ששימושם תדיר ומצוי שיהיה תקלות כעין אלו, אבל אין להוכיח מכאן דיש להחמיר גם בדברים שאינם מוגדרים ככלים, כגון הברזל שכתב המג"א.
ואי נימא כתירוץ זה (בא' מב' הנוסחים), א"כ בשיש נוכל להקל ולא נאמר את חומרת הרמ"א, דהרי זה דומה לברזל שכתב המג"א שאין להחמיר בו. (אמנם יש להעיר מלשון ההגש"ד שכתב דהרבה יש לדקדק בסברות הללו, ומשמע דעצם הסברא לא ברירא ליה, וצ"ע).
ויש לדעת לפ"ז, מדוע בשולחנות החמיר המג"א דדוקא עם הגעלה מועיל המפה, וצ"ל דשם דמיירי במפה מבד וכדו' [כדמשמע בלשונם שכתבו 'מפה', וכן הוא בגר"ז כאן אחר שכתב דיכול להניח חתיכת ברזל, כתב: "אבל אם הניח סדין עליו אין להניח על הסדין אלא מאכל צונן בשעה שהתנור צונן כמו שנתבאר למעלה"], ומשום דהבליעות יכולות לעבור דרך הנקבים, משא"כ כאן דמיירי בברזל שא"א לבליעות לעבור, ע"כ לא הצריך הגעלה.
♦
ה. לכאו' מבליע רק כדי קליפה
והנה אחרי כ"ז יש לשדות נרגא בעיקר החומרא, דבאמת כל מה שמצאנו להחמיר הוא דוקא באופן שבולע בכולו. לא מיבעיא בב' סירים העומדים על האש, דודאי יכול להבליע בכולו, אלא אף בחצובה, כיון שהיא עצמה חמה מחום האש, א"כ יכולה להבליע בכולו. וכן בתנור שהביא המג"א דלכתחילה יש להחמיר בהנחת כלים עליו, גם שם התנור הוא תתאה שמבליע בכולו.וממילא א"א ללמוד מזה לשיש שמניח עליו דבר חם, שהתתאה הוא צונן, וא"כ לכל היותר יכול להבליע כ"ק, וממילא הכלי (או הכיסוי) הוא הקליפה, ואינו עובר למאכל.
וכ"כ הרעק"א (על המג"א סקמ"ד) דאם העמידו קדירה חמה על דבר צונן, כיון דתתאה גבר סגי בקליפה, והקדירה במקום קליפה (אף שחלק על המג"א בקדירה שיש עליה בעין, שהרוטב שבקדירה מוליך את הבליעה בכולה).
ולפ"ז יוצא שלא שייכת חומרא בשיש מכוסה, כיון שהשיש לעולם לא יבלע יותר מכ"ק, והכיסוי עצמו הוא הקליפה. ולא יהיה שייך חשש בזה אלא כשאין השיש מכוסה והניח שם קדירה, שתחילה בולע כ"ק, ואח"כ כשיחמם את הקדירה עם רוטב יוציא את הבליעות לכולה.
[אמנם שייך שיהיה השיש כ"ר, וכגון החלק שמונח ליד הגז או הפלטה בשבת, שמתחמם מכח האש, ואם יפול עליו מאכל יבליע בכולו. ועוד יש לדון דנפ"מ גם בכיסוי, שאם נדונו ככלי, א"כ יהיה אסור להשתמש בו אח"כ ברותח, כדין כלי שנאסר].
♦
ו. ביאור הפמ"ג במהרי"ו דחשש שאין תתאה גבר בכלי
אלא דלכאו' במהרי"ו נתבאר דשייכת בליעה בכולו גם בתתאה צונן, שהרי כתב דמשום הנחת דבר גוש אין מועיל עירוי אלא בעי' הגעלה. וקשה, הרי גם אם מבליע אינו אלא כ"ק, ואמאי אין מועיל לו עירוי שהוא כ"ק.וכן הקשה היד יהודה, ולמד מזה דעירוי וכ"ק של גוש ב' דברים נינהו, ולכן כמו שהכשר כ"ש אינו מועיל לכ"ר, וכן בכ"ר עצמו אם בלע ע"י רתיחות צריך ג"כ רתיחות, כך דבר שבלע כ"ק ע"י גוש אין מועיל לו כ"ק שע"י עירוי.
אמנם יש להעיר מלשונו של המהרי"ו, שכתב: "... דאיתא במרדכי בפ"ב דע"ז דעירוי לא הוי ככלי ראשון לגמרי אלא מפליט ומבליע כדי קליפה, אלמא דקליפה לא מהני במקום דצריך הגעלה בכלי ראשון", ומשמע שהחסרון כאן הוא משום שהוי רק כ"ק, ולא רק משום דרגת החום.
ובאמת בפמ"ג נראה טעם החומרא דמהרי"ו באופ"א, שכתב דאם אירע שהגעילו ע"י עירוי ונתנו בפסח מצות חמות שם, יש להתיר בדיעבד בהפסד מרובה, ומב' טעמים: א. דבכלי נמי אמרי' תת"ג, ב. דדבר גוש מתיר הרמ"א בדיעבד. והיינו מש"כ הרמ"א (יו"ד ק"ה ס"ג) ודלא כמהרש"ל שהביא הש"ך שם דפליג וסבר דבכלי לא שייך תת"ג, דטבעו להבליע ולהפליט תמיד.
ומבו' מזה דהחומרא דמהרי"ו היא לחשוש לשי' מהרש"ל דבכלי לא אמרינן תת"ג אלא מבליע בכולו, ולכן השולחנות שמניחים עליהם דבר גוש, הוי כבלוע בכולו לפי המהרש"ל, ולכן החמיר דלא מהני עירוי, שהוא רק כ"ק. ולכן כתב הפמ"ג דיש להתיר בדיעבד, כשי' הרמ"א שאינו מבליע אלא כ"ק.
והשתא אי נימא דחיישי' מחומרא דחמץ למהרש"ל דבכלי לא שייך תת"ג, א"כ י"ל דה"ה בשעת פליטתו דיש לנו להחמיר לכתחילה שיכול להבליע בכולו, ויהיו שייכות בזה אלו החומרות (אא"כ נאמר דכולי האי לא חיישי', וצ"ע).
♦
ענף ד' - חשש לכלי חרס בשיש יצוק
א. המחלוקת בשחיקת אבנים
והנה בדין השיש שלנו יש עוד נידון גדול, בשיש הנקרא 'קיסר', שעשוי מאבן שנשחקה ונעשית כמו חול, ומערבים אותה עם דבק כימי שעי"ז נעשית כגוש אחד.ודבר זה תלוי בפשטות במה שדנו הפוסקים האם שחיקת אבנים נחשב כחול ודינו ככלי חרס לגבי הגעלה, או דדינו כאבן. ודעת שו"ת מחנה חיים (ח"ב יו"ד סי' כ"ז) דהוי ככלי אבן, דאין לומר דדוקא אבן שהיא גוש אחד, לכן אין בה בליעה מרובה, דהא יש הרבה אבנים העשויות ג"כ מחיבור גרגרים ביחד (כמ"ש "אם אבן הוא נימוח"), ומי יודע אם אין בו ג"כ נקבים דקים, ומ"מ בהגעלה פולט הכל. ושאני כ"ח, שהבליעה נעשה כחלק מהכלי ומחוברת בו ממש.
אולם ביד יהודה (סי' ס"ט סקפ"א, הובא בדרכ"ת קכ"א סקכ"ה) כתב דפשוט דהוא כשאר כלי חרס,דמה דכלי חרס אינו בולע אין הטעםמחמת דהוא נעשה מטיט, אלא הגיבול ע"י מים עושה אותם כ"ח, ומה לי הנעשה מעפר או מאבן שחזרה לעפר. ולפי דבריו יוצא שה"ה בשיש הנ"ל יש להחשיבו ככ"ח.
♦
ב. האם יש לדמות לכלי אדמה
אלא שיש לדון בזה להתיר עפ"י המג"א (תנ"א ססק"ד) דלבנה שנתייבשה בחמה ולא בתנור יש לה דין כלי אדמה, וכן פסקו המ"ב (סקי"ח) ועוד אחרו'[5].אמנם החזו"א (סי' ק"כ ב') הקשה בעיקר הדין דכלי אדמה, דלכאו' הם גריעי מכלי חרס, ואין סברא כלל שתועיל להן הגעלה[6], וכן בנזירות שמשון מקשה על דברי המג"א דהאור הוא מייבש ומקשה את הטיט יותר מהחמה [והיד"י שם ג"כ תמה על המג"א מאותו טעם עצמו שאין הכבשן את גורם הבליעה אלא הגיבול במים, אבל בהשמטות הדר ביה וכתב לבאר את דברי המג"א].
אמנם צריך לבאר את עיקר הטעם בדברי המג"א, מאי שנא אם נצרף בחמה או בכבשן, ובזה תלוי אם לדמות לכאן.
וביד"י (בהשמטות שם) כתב לבאר, דהנה בכלי חרס יש ב' חומרות: א. שבולע הרבה יותר משאר כלים (ועי' ע"ז לב. דהיו לוקחים כלי חרס ומשרים אותו ביין חזק, ואח"כ היו נושאים עמם שברים מחרס זה, וכשרצו לשתות יין שרו החרסים במים ונעשה יין, וחזי' גודל בליעתו), ב. שאין מוציא את הבליעה לגמרי, אלא פולט והולך תמיד. והשתא, לענין הבליעה שבולע הרבה, שזה מגיע מחמת גיבולו, בזה אכן שווה כלי אדמה לכ"ח, אבל לענין הפליטה שאינו מוציא כל הבלוע, בזה דוקא בכ"ח שנשרף בכבשן ונתקשה, לכן מחזיק את הבלוע בתוכו, משא"כ בלא נשרף בכבשן, הגם שבולע הרבה, מ"מ בקל יוצא ממנו ע"י הגעלה.
ואפשר להוסיף, שמה שמהניא הגעלה לכלי אדמה, אין זה משום 'מעלתו' שהוא עומד יותר בפני הבליעות, אלא אדרבה מפני גריעותו, שהחיבור שבו כ"כ חלש, שהגעלה ראשונה בכוחה לפלוט כל מה שבפנים.
[וראיתי מבארים עפ"י חכמת הטבע, שבנשרף בכבשן מכח החום הגדול מתייבש כל הלחות שבו (ונעשה יבש כחרס...), וזה מה שגורם לבליעות הנכנסות להיקשר בו ולהיות כחלק ממרכיביו, אבל בנתייבש בחמה נשארת בו הלחות, ושוב אין מקום פנוי לבליעות לבדם].
ולפי ביאור זה נמצא שגם לדעת המג"א אין להקל כאן, שבודאי השיש נתקשה ונתחבר היטב, וא"כ מחד אפשר לומר שעדיין בולע, אבל אינו פולט היטב כיון שנתקשה כעין הנתקשה מאש, ויל"ע בזה.
ועוד יש לדון בזה, שראיתי מאחד שבדק את אופן הכנת השיש הנ"ל, וכתבשלאחר שמדבקים אותו בדבק, מכניסים אותו לתנור כדי להפסיק את פעולת הדבק, ולפ"ז תלוי הדבר בספק הפמ"ג (המובא ברע"א על המג"א סק"ד) בנתייבש בחמה ואח"כ הכניסו לכבשן, ולא פשט.
ועוד יש לדעת שיש סוג של אבן קיסר שבה מעורב הרבה חתיכות של זכוכית ממש, ובזה לכו"ע יש להחמיר, היות שאנן מחמירין בכלי זכוכית שלא להגעילן ודנים אותם ככלי חרס לגבי פסח עכ"פ.
♦
ג. האם יש לחשוש משום הדבק
והנה יש עוד נידון בשיש, גם אי נימא שאין בו חשש כלי חרס, אבל כיון שמעורב בו דבק בתוך התערובת, וכן בין חלקיו מחובר ע"י דבק, א"כ שמא אין לזה הכשר ג"כ.ובאמת דנו בזה הפוסקים לענין כלי פלסטיק שלנו, האם מהניא להו הגעלה, ויסוד השאלה איך לדון חומר שלא היה בזמן הגמ', האם לומר דבסתמא מהניא הגעלה או לא. ויש שהחמירו, כגון באג"מ (ח"ב סי' צ"ב) שכתב דבאותם העשויים מתערובות מינים כימיים שהוא דבר חדש שלא נמצא בדברי הקדמונים, ע"כ יש להחמיר בו.וכן בשו"ת קנין תורה (ח"ב סי' פ"ד) כתב שאנו רואים שמרוב שימושן הן נעשים רכים ויש לחשוש שמעורב בהם מין נתר המבו' ביו"ד סי' קל"ה סעי' ה' שבולעים הרבה ולא מהני להו הכשר. וכן בשו"ת להורות נתן (ח"ו סי' ס"ט) ע"ש.
אולם מאידך מצאנו בכו"כ מהפוסקים שלא חששו לזה, כגון בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד מ"ה / קס"ג) שדייק כן בפמ"ג (במ"ז ס"ס תנ"א) שכתב "וה"ה כל הכלים לבד מחרס ניתרים בהגעלה, אותן שעושים מנייר וכדו'", וכן האריך במנחת יצחק (ח"ג סי' ס"ז).
ולכאו' יש להביא ראיה להקל בזה מדברי המ"ב, שכתב (בסקכ"ג) "אם יד הסכין דבוקה בבית יד ע"י דבק אין מועיל הגעלה דכיון שהדבק מתקלקל במים רותחין יש לחוש שמא יחוס על הדבק ולא ירתיח המים יפה", הרי מוכח שלא חשש משום עצם הדבק, אלא רק משום שמא יחוס עליו (אא"כ נחלק בין דבק שלהם לשלנו, וצ"ע, דתרוויהו לא נמצא מקורם בגמ').
ואין לומר דהתם שאני משום שלא השתמש בקתא, דהרי בהמשך המ"ב (סקס"ט) הביא את חומרת הט"ז בסכין שלא הגעילוהו, ונגע הקתא בפסח בחמין, שיש לאסור אף בדיעבד, משום דרוב הפעמים מגיע תשמיש החמץ גם בבית יד של סכין. הרי דחששו הפוסקים דמשתמשים גם בקתא בחמץ.
ומ"מ, מאחר שרבים מהפוסקים מחמירים, א"כ יש כאן טעם נוסף לומר בשיש הנ"ל שלא מועילה בו הגעלה.
♦
ענף ה' - שימוש בשיש בצונן בלבד
הנה יש לעיין באופנים שאין יכולים להשתמש ע"י כיסוי (או כגון שמגיעים למקום שאין שם כיסוי), האם יכולים להשתמש בשיש לכה"פ לדברים צוננים, או שיש להחמיר גם בזה.♦
א. חומרת הרי"ף בכלי חרס, וביאור הר"ן דהוא מגזירה
הנה בפסחים (ל:) איתא: "אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן, משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור הואיל שחימוצו קשה". וכן היא גירסת הרא"ש (סי' ט') ופירש ברישא דכל הכלים שנשתמשו בצונן, וא"כ לא בלעו כלל, ע"כ מותר להשתמש בהם מצה אפי' בחמין.ולפ"ז פירש בסיפא 'חוץ מבית שאור', דאע"פ שלא נשתמש בו אלא צונן, הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש מצה בחמין, אבל בצונן מותר להניח בו.
אולם גירסת הרי"ף שם היא: "כל כלי חרס שנשתמש בהם חמץ בצונן, משתמש בהם מצה בצונן", דהיינו שאפי' כלים שנשתמש בהם חמץ בצונן מ"מ בלעו מעט (כמו שפי' הר"ן דמיירי בחמץ דאית ביה חורפא), וע"כ לא ישתמש בהם בחמין, כי הכלי יפליט את הבליעות ויאסור. ובבית שאור שחימוצו קשה יש חומרא נוספת, שאסור להשתמש אפי' צונן, ואע"ג דאינו מבליע בצונן.
ובר"ן תמה מדוע אסור להשתמש צונן, והא אין הכלי פולט בכך. ותי' דהוי מגזירה שאם ישהה אותן להשתמש בו צונן שיבא להשתמש בו חמין. וכ"כ במרדכי (תקס"ה): "וה"ה לכל דבר שתשמישו בחמין לא סגי ליה בהדחה אפילו להשתמש בהן בצונן דילמא אתי לאשתמושי בהו חמין".
וסמך לזה הביאו מהגמ' שם: "אמר רב קדירות בפסח ישברו" ולא שרי' להו בצונן, וכן מההיא פינכאדרב אמי(בחולין קיא:) דתברה ולא אשתמש בה צונן[7].
וכן הוא ברא"ה (בדה"ב ב"ד ש"ד, לד:): "בכלי חרס אסורין לעולם גזירה שמא ישתמש בהן רותח", וביאר גם את הטעם דחיישי' דוקא בכ"ח –"לפי שאין להם תקנה בהגעלה".
וכ"כ המנ"י (כלל י"א סק"ו) והפר"ח (צ"א ג'): "דבכל הכלים בדרך עראי מותר להשתמש בו, ולא חיישינן לתקלה להשתמש בו בחמין, דכיון דאית להו תקנתא בהגעלה מסתמא מגעיל אותו להשתמש בו כל צרכו, ולזמן מועט שמשתמש בו קודם שיגעילנו לא חיישינן, (ואף אם משתמש בו זמן מרובה בלא הגעלה שפיר דמי, דלא פלוג רבנן), משא"כ בכלי חרס דאין לה תקנה בהגעלה - אם ישהנו בבית להשתמש בו צונן,יבוא לאשתמושי בו חמין".
♦
ב. המפרשים דפלט מעט אף בצונן
אולם ר' יונתן ומהר"ם חלאוה והמאירי ועו"ר פי' את הטעם, דבכלי חרס דבלעי טובא, ע"כ אסור להשתמש בהן מצה אפי' בצונן,דמתוך שבלעי טובא פלטי נמי בצונן. ולפ"ז העמידו דמיירי דוקא בלח, דאילו יבש בודאי לא בלע כלל[8].וכן מצאנו ברשב"א (בחולין קיא:) לגבי כלי חרס: "דכיון דשל חרס היתה ונבלעה ע"י רותח, אין לה תקנה אפי' בצונן, דבולעת היא הרבה עד שפולטת אפי' בצונן".
ואולי זהו הטעם השני שכתב הר"ן שם: "שכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דפיו הרי הוא כגוף האיסור, הילכך כל היתר שנגעבו צריך הדחה כאילו נגע באיסור עצמו". וכעי"ז ברמב"ן בחולין שם: "דכל כך הוא בלועעד שהוא חשוב כאיסור בעינו". ולפי פשוטו קשה להבין איך נעשה החרס גוף האיסור[9], ויותר מרווח לפרש שכ"כ בלוע בו עד שמה שנוגע בו בע"כ נדבק בו משהו, כמו דבר שנוגע בגופו של איסור, שאפי' בצונן על כרחו נדבק בו מעט[10].
♦
ג. הפלוגתא בדעת השו"ע אי חייש לרי"ף
והנה בטור באו"ח (תנ"א) כתב כגירסת הרא"ש: "כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן - מותר להשתמש בהן מצה אפילו בחמין, חוץ מבית שאור ובית חרוסת שאף על פי שלא נשתמש בהן אלא חמץ בצונן - אסור להשתמש בהן מצה בחמין, אבל בצונן להניח בהן מצה אפויה מותר".וכן פסק השו"ע (סכ"ב) "כל הכלים...חוץ מבית שאור ובית חרוסת שאף ע"פ שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, אסור להשתמש בהם מצה בחמין, אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה, מותר".
אמנם בהמשך כתב השו"ע (לפי הגירסא שהיתה לפני הנו"כ): "אבל לשל חרס לא מהני הגעלה, ואפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, לא ישתמש בהם מצה אפילו בצונן", ונראה דכאן לענין כ"ח שבלעו חמץ (ע"י בית שאור דהוי כחמין), החמיר השו"ע כדעת הרי"ף דאסר להשתמש אפי' בצונן.
וכן הגר"א קיים גירסא זו, דאי גרסי' 'אלא בצונן' א"כ אין מובן לשון השו"ע "אבל לשל חרס... ואפי' לא נשתמש חמץ אלא בצונן וכו'", והרי דינם שווה לכל הכלים. וכן נתבאר בבאה"ג שכתב דזהו כדעת הרי"ף, וכ"ה בעול"ש.
אמנם הפר"ח והב"ח כתבו דלשון 'אפילו' טעות סופר הוא, וצריך לגרוס "אלא בצונן", וכדעת הרא"ש דמותר להשתמש בו בצונן, ועי' במ"ב שדייק כן בלבוש, והביא כן ממאמ"ר[11] ובגדי ישע. ונראה שהביאם לכך ההכרח מתחילת הסעיף כשבלע בצונן שהתיר השו"ע להשתמש בחמין כדעת הרא"ש, וא"כ מוכח דפסק כוותיה.
ועי' בב"י עמש"כ הטור: "דכלי חרס אפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן", וכתב הב"י דהטור כתב כן לחוש לשי' הרי"ף דכ"ח בלע אפי' בצונן ולכן אסר להשתמש בחמין, והיינו שהבין הב"י ד'נשתמש בצונן' היינו אפי' שאר דברים[12]. אבל הפר"ח חלק גם בזה, דהטור מיירי דוקא בבית שאור.
♦
ד. דעת הרמ"א להחמיר בקבע
והנה ברמ"א מצינו בכמה מקומות גזירה זו של שימוש בצונן. מקום אחד הוא ביו"ד (קכ"א ס"ה) שכתב: "כל כלי הצריך ליבון או הגעלה, מותר להשתמש בו צונן, אפילו לכתחלה, ע"י הדחה ושפשוף היטב, ודוקא בדרך עראי, או בדיעבד, אבל אם רוצה להשתמש בו בקבע, יש מחמירים ואומרים דאפילו להשתמש בו צונן צריך הגעלה או ליבון, גזירה שמא ישתמש בו חמין, והכי נוהגין".ומקום שני הוא בר"ס תנ"א (בס"א) שכתב: "כל כלי הצריך לבון או הגעלה, אסור להשתמש בו אפילו צונן בלא הכשר", וציין למרדכי הנ"ל שכתב דאין להשתמש מגזירה שישתמש בחמין, וכתב לעיין בסי' קכ"ב, דשם נתבאר דכ"ז דוקא בדרך קבע, אבל בעראי מותר.
ומוכח בדבריו דהוא לא בא להחמיר כהרי"ף דוקא בכ"ח, שהרי בב' המקומות הוא לא חילק בין שאר כלים לכ"ח. ועוד, דלהרי"ף אסור אף בדרך עראי, ואילו הרמ"א התיר בדרך עראי. אלא ודאי שהרמ"א פסק כהרא"ש, ומ"מ החמיר בקבע [ואין זה סותר להרא"ש, שהרי גם להרא"ש א"א להשתמש בכלים אלו בקבע בצונן, דכבר פסק הרא"ש לגבי כלי חמץ שצריך להצניעם במקום שאין ידו מגעת לשם (וכן פסק השו"ע ר"ס תנ"א), וא"כ אם ישתמש בקבע בודאי אין זה קרוי הצנעה (וכמש"כ המ"ב ס"ס ת"נ ע"ש)].
♦
ד. הגדרת 'דרך עראי'
והנה יש להעיר על שינוי הלשון בין המקומות, שביו"ד כתב בדרך קולא, דמותר להשתמש בכלים, ואח"כ הוסיף דיש מחמירים בקבע, ומשמע דעיקר דבריו לאפוקי מהפוסקים כהרי"ף, אלא דיש כאן חומרא אחרת של שימוש קבוע משום הגזירה. אמנם באו"ח כתב בדרך חומרא, שלא להשתמש בקבע, ומאי שנא.ואולי יש ליישב, דהנה חילוק זה בדרך עראי, נמצא בדברי הריטב"א (בחולין קיא: וכ"ה ברא"ה) שכתב: "שלא אסרו כלי חרס האסור, שלא להשתמש בו צונן, אלא דוקא בשלנו ומן הטעם שאמרנו (שיש לחשוש שיבוא לשימוש קבוע), אבל בכ"ח של אינו יהודי להשתמש בו צונן לפי שעה בלא הגעלה מותר".
ומבו' מדבריו דהגדרת 'דרך עראי' שייכת דוקא באופן שהוא עראי מצד עצמו, משא"כ אדם בביתו שרוצה להשתמש לדבר חד פעמי, אינו נחשב דרך עראי, דכל יום יבוא להשתמש בשימוש אחר שהוא עראי, והוי קבע גמור. ולכן הדוגמא היא רק בבית הגוי, או באופן של דיעבד שאין לו כלי אחר.
ולפ"ז יש לומר, דבפסח אין שייך כ"כ דרך עראי, דהלא שם מיירי לאדם בביתו, ובזה בדר"כ אינו נחשב לדרך עראי, ולכן לא כתב הרמ"א היתר דרך עראי במפורש, אלא רק ציין ליו"ד ללמד שאם יהיה מקרה של דיעבד יש להתיר גם בפסח.
אמנם בחכ"א נראה שלמד עראי כפשוטו, שכתב (כלל נ"ו סעי' ד'): "דוקא בדרך עראי אפילו בביתו, אבל ליחד אותו להשתמש צונן בקביעות אסור, דחיישינן מחמת שמשהה אותו בביתו יבוא לידי תקלה וישתמש בו בחמין". ומבו' דדוקא כשמייחד אותו לשימוש קבוע אסור, אבל באופן עראי גם בביתו מותר. ומ"מ בדעת הרמ"א מוכח כנ"ל דדוקא בבית הגוי.
♦
ה. חילוק הרמ"א בסי' צ"א בין לח ליבש
והנה מצאנו חידוש בט"ז בענין דבר יבש, שהנה ביו"ד בסי' צ"א ס"ב כתב השו"ע את הדין שאסור להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן, כיון דבעי הדחה וחיישי' שלא ידיח (אא"כ דבר שאורחיה בהדחה), וכתב ע"ז הרמ"א: "ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת, אבל דבר יבש ממש, אם לא בלע הכלי רק בצונן, מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל".ובט"ז שם הקשה בלשון הרמ"א שכפל דבר יבש ב"פ, ועוד הקשה ע"ש, וע"כ הוסיף בגירסא "אבל דבר יבש ממש או אם לא בלע הכלי רק בצונן - מותר להניח בו דבר לח בלא הדחה", והיינו דמיקל בדבר יבש אף כשבלע בחמין, וכן אם לא השתמשו בו איסור תחלה רק בצונן מותר אח"כ בלא הדחה אפי' בדבר לח.
והנה סתימת לשונו משמע קצת שאפילו בקביעות יש להקל ביבש, וכן מסתבר דלא בא להחמיר בלח אפי' באקראי, וכהשיטות דלעיל דבולע גם בצונן, דהא לא פסק כהרי"ף, ועוד דגם להרי"ף מיירי דוקא בכ"ח, וע"כ שבא להקל ביבש אפי' בקבע
אמנם צ"ע, דמאחר שהאיסור להשתמש בצונן הוא מגזירה שמא ישתמש בחמין, א"כ מאי שנא אם משתמש דבר יבש או דבר לח.
וצ"ל דשימוש ביבש לא קרוי שימוש של אוכלין שיבוא להשתמש בחמין, וכמו שכתב השו"ע בסי' צ"ד ס"ג דקדירה שנאסרה מותר לתת לתוכה פירות או צונן, כיון שאינו נהנה מגוף האיסור. ובעוד אופן אפשר ליישב (שמעתי), דכיון דגם אם ישתמש בחמין לא יאסור רק כ"ק, לכן היקל אף בקבע.
♦
ו. חומרת הראשו' בכ"ח בפסח
ולפי הנתבאר עד עתה עולה, דאם נחמיר לדון השיש ככ"ח, יהיה חומרא לפי הרי"ף (שלפי הגר"א דעת השו"ע כוותיה), שאפי' באופן עראי אין להשתמש בו. אמנם לפי דעת הרא"ש (והרמ"א דודאי סבר כוותיה), מותר להשתמש בדרך עראי, וה"ה אם לא הוי ככ"ח מותר רק דרך עראי (אמנם נתבאר דבפשטות לא שייך כ"כ בפסח דרך עראי). ולפי' פי' הט"ז ברמ"א בצ"א, מותר אף בקבע להשתמש בדבר יבש.אמנם מ"מ כ"ז לענין שאר איסורים, אבל לענין פסח כבר נתבאר בסיום דברי השו"ע שם, שהביא דברי הרי"ף והרא"ש "והאידנא נהגו עלמא דלא לאשתמושי בפסח במאני דפחרא עתיקי", וע"כ יוצא דאם נחמיר לדון השיש ככ"ח, לא נוכל להשתמש עליו כלל,
אכן כיון דהוי רק מנהג, ממילא לא מחמרי' בזה כשאין אפשרות אחרת, כמש"כ המ"ב (בסי' תמ"ז סקכ"ז) דבענין מנהגא המיקל במקום הדחק לא הפסיד.
♦
סיכום ודינים העולים
א. בטור כתב דשולחנות ותיבות של אוכל רגילים להכשירם בעירוי, שלפעמים נשפך עליהם מרק. ובב"י כתב דלפי הגה"מ שהוא מקור הדברים, מיירי אף בתיבות שאינן של אוכלין. אמנם בשו"ע חזר בו וכתב כהטור תיבות של אוכלין.ב. עוד הקשו בדברי השו"ע, שכאן נראה דחייש שנשפך דהוא לכאו' למיעוט תשמיש, דלא כמו שכתב בס"ו דאזלי' בתר רוב תשמיש. אבל באמת בגר"א מוכח דחשש שנשפך אינו קרוי מיעוט, ולפ"ז מובנת הערה א' שלא נקט השו"ע סתם תיבות, שבהן באמת הוי מיעוט (ורק בדעת ההגה"מ דסבר דחיישי' למיעוט, ביאר דמיירי בהכי).
ג. בטעם שחשש נשפך אינו קרוי מיעוט, יש שכתבו דרוב תשמיש שייך דוקא בתשמיש חריג שאין הכלי מיועד לו [וכדמשמע מדברי הרשב"א שאזיל בתר רוב תשמיש, אבל גבי מחבת החמיר משום הפעמים שכלה השמן, ומשמע דחשוב רוב. אבל יל"ע, דבמ"ב הביא ממהרי"ו ששולחנות צריכים ליבון, דלפעמים מניח עליהם פשטידא, וכתב המ"ב דבדיעבד מותר כיון דהוי מיעוט תשמיש, ולהנ"ל מאי שנא נשפך או הניח.
ד. ולכן מסתבר דיש לחלק באופ"א, שדבר שקורה במכוון כהנחת פשטידא, אם אין דרכו בכך קרוי מיעוט תשמיש, משא"כ דבר שיכול לקרות בכל פעם, אף אם בפועל קורה במיעוט אינו בגדר מיעוט.
ה. והעולה מזה לגבי שיש בזמנינו, דלחשש נשפך סגי בעירוי, אבל יש לחוש שהניחו עליו סירים, ולכאו' לפי ב' ההגדרות ד"ז קרוי מיעוט, כיון שמקפידים שלא להניח. אמנם בדבר גוש שאין קפידא אלא דאין הרגילות כך, א"כ תלוי בהגדרות, שלפי ההגדרה הב' גם זה הוי מיעוט (ושוב העירו דיש לחוש להנחת מכסה שדרכו בכך).
ו. ועדיין יש לדעת האם יש מקום לחשוש לחומרת הרמ"א דדף שעורכין עליו אין לו הכשר כמו בית שאור, אלא דהמ"ב הביא דרוה"פ פי' בטעם החומרא משום חשש בעין ולא משום החומרא דבית שאור, וא"כ כשמנקים היטב אין לחוש לבעין. והגם שכתב הביה"ל דהטעם שלא חששו לבית שאור משום שא"א ללבנו, ולפ"ז היכא דאפשר היה לנו להצריך ליבון, אמנם יש לפקפק מצד אחר, דבית שאור הוא דוקא בשהייה מרובה, ולא בזמן מועט.
ז. יש לדעת האם הכיסוי מועיל בלא הגעלה, דברמ"א לעיל הצריך ליבון בחצובה, וכתבו הפמ"ג והמ"ב (עפ"י מאמ"ר) דיש להתיר דיעבד כיון דאין ודאי בליעות וגם הוי מכלי לכלי, ומ"מ לכתחילה חיישי'. ומצאנו חומרא זו גם ביו"ד, שהחמיר הרמ"א לכתחילה בקדירות סמוכות הנוגעות, ונת' בט"ז שטעמו משום דחשש לבליעות עוברות, וכדמשמע בד"מ, ולפ"ז יש להחמיר בשיש.
ח. ומאידך במג"א כתב ממהרי"ל דאם מניח כיסוי ברזל שרי להשתמש (משמע אף בלא קדירה), ואפשר לבאר דהחומרא היא לחוש שיהיה רוטב בין הקדירות (או בין הקדירה לחצובה), שעי"ז שפיר מבליע. וזה אינו שייך בכיסוי ברזל, ולכן לא החמיר בו המג"א (ולעיל בשולחנות צ"ל דמיירי במפה מבד).
ט. בעיקר החומרא יש מקום לחלק, דדוקא במקום שמבליע בכולו, כב' קדירות נוגעות וכן חצובה ותנור, בזה מחמרי' שעובר מכלי לכלי ומגיע לאוכל, אבל בתתאה גבר שמבליע רק כדי קליפה, א"כ לכל היותר נאסר הכלי אבל לא האוכל שבתוכו. אמנם במהרי"ו נתבאר דחשש לבליעה בכולו גם בתת"ג, וכביאור הפמ"ג דלכן לא מהני עירוי שמפליט כ"ק, כיון דחייש לשי' מהרש"ל שבלע בכולו (ועדיין יל"ע אי חיישי' לתרי חומרות). [ונת' דשייך אופן שיבליע בכולו, כגון במקום הקרוב לאש].
י. לגבי 'שיש קיסר' העשוי משחיקת אבנים מודבקת, הנה בעיקר הנידון חלקו האחרו', שבמחנה חיים כתב דהוי ככלי אבן, אמנם היד"י כתב דהוי ככלי חרס כיון שנעשה דרך גיבול. ויש שכתבו לומר עפ"י דברי המג"א דנשרף בחמה לא נעשה כ"ח, וה"ה כאן שנעשה עיקרו ע"י דבק (וכן דעת רוב הפוסקים, אבל החזו"א פליג). אולם כתב היד"י שהחילוק הוא דכלי אדמה אמנם בולע כמו כ"ח אבל מאידך פולט כיון שלא נתקשה בכבשן, ולפ"ז אפשר דכאן שנתקשה מאוד אינו פולט. ועוד, דכיון שמחזירין אותו לכבשן תלוי בספק הפמ"ג בנתיבש בחמה ואח"כ נשרף בכבשן.
יא. וכן יש לדון מצד הדבק המעורב, שתלוי במה שדנו פוס"ז בכלי פלסטיק, דנאמרו בזה הרבה דעות לכאן ולכאן, ולהמחמירים א"כ גם כאן יש להחמיר.
יב. גירסת הרא"ש דכלים שנשתמש בצונן משתמש בפסח אף בחם, ולפ"ז בית שאור דיש בו בליעות חמיר שאסור בחם, אבל בצונן מותר (בדרך עראי, דהא בעי הצנעה). אבל הרי"ף העמיד בכלי חרס, וגרס דאם נשתמש בצונן מותר רק בצונן, ולפ"ז בית שאור אסור אף בצונן.ופי' הר"ן דכיון דלית להו תקנה בהגעלה, ע"כ גזרי'שאם ישהה אותן להשתמש בו צונן שיבא להשתמש בו חמין, וכ"כ במרדכי ועו"ר. אולם במהרמ"ח ועו"ר העמידו בלח, ומשום דכיון דבלעי טובא אפילו בצונן נמי פלטי, וכן נת' ברשב"א והרמב"ן בחולין דבכ"ח חיישי' דפלטי מעט גם בצונן.
יג. בטור והשו"ע פסקו כהרא"ש דבלע בצונן מותר להשתמש בחמין, אמנם לגבי כ"ח שנשתמש בחמין (או בית שאור דהוי כחמין) נתבאר בשו"ע (כפי נוסחת האחרו') שאין להשתמש אף בצונן, וכן נקטו הבאה"ג והעו"ש והגר"א, אבל הפר"ח הקשה וכתב דהוא ט"ס, וכן הביא המ"ב מעוד אחרו' דלהשו"ע מותר להשתמש בצונן.
יד. ברמ"א פסק באו"ח וביו"ד דאין להשתמש בקביעות אף בצונן, ונתבאר דפסק כהרא"ש אלא דהחמיר בדרך קבע (דכן מסתבר גם לדעת הרא"ש מדבעי הצנעה), ויש להעיר בשינוי הלשון דביו"ד עיקר דבריו להקל והביא יש מחמירים בדרך קבע, ואילו באו"ח כתב רק להחמיר שאין להשתמש בקבע. ואפשר דהחילוק הוא עפ"י הנת' בריטב"א, דדרך עראי היינו דוקא כגון בבית הגוי שהוא בעצמותו דבר לא שכיח (דלא כהחכ"א שלמד עראי כפשוטו), ולפ"ז בפסח לא שייך כ"כ היתר של דרך עראי.
טו. אמנם בסי' צ"א ביו"ד חילק הרמ"א בין דבר לח דאסור להשתמש ובין דבר יבש, והחגורת שמואל כתב דבא לומר חומרא בדבר לח אפי' עראי, ויבש אסור בקבע, אבל בגר"א כתב לא כן, אלא דהרמ"א בא להקל ביבש אפי' בקבע, ורק בלח אסור בקבע, וכן משמעות כמה פוסקים. ומה שלא גזרו ביבש בקבע, צ"ל דזה לא נחשב שימוש אוכלין, וצ"ע.
טז. ומ"מ בסיום הביא השו"ע דברי הרי"ף והרא"ש שנהגו עלמא דלא לאשתמושי בפסח במאני דפחרא עתיקי, וע"כ יוצא דאם נחמיר לדון השיש ככ"ח, לא נוכל להשתמש עליו כלל.
♦ ♦ ♦