מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין מצה של טבל
פסחים לה, ב: "ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל" עי"ש.ויש לחקור אם הוא גזה"כ לפסול מצה של עבירה, והילפותא היא דמצה שיש בה עבירה, בנוסף על איסור חמץ, פסולה למצות מצה, ויסוד פסולו הוא מחמת דהוי עבירה באכילתו [ואכן הרמב"ן שם הקשה דניפסול מדין מצוה הבאה בעבירה, עי"ש תירוצו, וכן הקשו בתוס' סוכה ל, א סוד"ה משום דהוי מהב"ע דקא אכיל איסורא], והפסוק אינו אלא גילוי לדין מצת עבירה, אבל אין הסיבה לפסול מטעם דאינו רק בבל תאכל חמץ. או דה"נ עיקר פסולו הוא רק מטעם הילפותא דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכו'.
והנה, מפורסמת קו' מבעל הזכר יצחק להגר"י רבינוביץ זצ"ל, רבה של פונביז', שהקשה בהא דילפי' דמצה של טבל פסולה בפסח שני, אף דבפסח שני אין איסור חמץ ול"ש הך ילפותא דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ. אכן לצד הראשון ניחא, דלהכי בפסח שני מצה של טבל פסולה אף דל"ש הך ילפותא, כיון דמהך קרא הוי גילוי דמצה שיש באכילתה עבירה פסולה.
והמעיין היטב ברמב"ן הנ"ל יראה בדבריו כפי' זה דהחסרון הוא כמהב"ע, דעי"ש שכ' דמהב"ע הוי רק פסול דרבנן זולת בסוגין ובסוכה. ונראה שכוונתו היא דהכא החסרון הוא משום דיש בו עבירת טבל. אך להלן כתב הרמב"ן דליכא פסול דמהב"ע גבי מצת טבל עי"ש. וכן בשיטת הרמב"ם משמע דהוי חסרון מדין מהב"ע, ולהכי לא הביא את הפסוק הממעט מי שאיסורו בבל תאכל חמץ וכו'. וראה בספרי משא יד עה"ת ח"ג בפ' ראה עי"ש.
והנה בגמ' אמרי' דקאי כר"ש דאין איסור חל על איסור, ומשמע דלרבנן ל"ש הך דינא, אף דהנידון הוא אם חל איסור חמץ, אבל איסור טבל הרי קיים. וכפי הנראה הפי' הוא דלרבנן כיון דיש גם איסור חמץ, אף דאיכא איסור טבל ל"ש למעטו מהך קרא, כיון דמ"מ איכא איסור חמץ. ומה"ט מוכרח בסוגיא דבהך מיעוטא היינו דבעי' איסור חמץ וגם העונש שבו, דהרי באין איסור חל על איסור ס"ל לפרמ"ג דחל מ"מ האיסור השני, והרגיש בזה בראש יוסף בסוגין עי"ש. ומוכח דבעי' שיהא העונש דאיסור חמץ עי"ש.
ולכא' אם הטעם הוא משום דהוי קיום מצוה בעבירה שייך טעם זה גם לרבנן, דהא מ"מ הוי בעבירה של טבל. אכן י"ל דכך היא הילפותא, דמי שיש בו עבירה נוספת אינו יוצא בה ידי חובת מצה, ולרבנן דיש בו את שני האיסורין, אף דאסור משום טבל, מ"מ כיון דאסור גם משום חימוץ ממילא כשרה למצה.
וברש"י (ד"ה דמאי) כתב על הא דמקשה הגמ' גבי אכילת דמאי דהא לא חזי ליה, וז"ל: "ואמרי' לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו וכו' א"נ הו"ל מהב"ע" עכ"ל [ולטעם השני ברש"י מוכח דמהב"ע פוסלת גם בעבירה דרבנן, ונחלקו בזה האחרונים]. ובטעם הראשון דרש"י עי' במשנ"ל פ"ז מתרומות ה"א שנקט ברש"י דמהתורה אינו יוצא [ועי' בתוס' פסחים לח, א ד"ה אבל שהביאו ב' שיטות בדינא דמצה הנאכלת בכל המושבות היכא דאינו נאכל מחמת אסור מדרבנן אם נתמעט, ועי"ש במהרש"א ע"ד התוס' ויבואר להלן]. ובגמ' להלן אמרי' גבי טבל דרבנן בעציץ שאינו נקוב דאינו יוצא, ושם כתב רש"י (ד"ה טבול מדרבנן) רק טעמא דמהב"ע. ועי' במהרש"א שכתב בישוב הסתירה ברש"י דבדמאי שיש בו ספק מהתורה שמא לא עישר גרע [והיינו דבדרבנן דחששו על טבל לא סמכי' על רוב ע"ה מעשרין]. עכ"פ מבואר במהרש"א בדעת רש"י דגם היכא דאסור מדרבנן נכלל במיעוט של מי שאיסורו בבל תאכל חמץ וכו'. ונראה דאם המיעוט מי שאינו אלא בבל תאכל חמץ, הוי מיעוט בפ"ע בשם מצה, שייך למעט כן רק במקום שאסור מהתורה. אך אם גדר המיעוט הוא דרק מצה המותרת באכילה ראויה למצה, ולא במצה האסורה, י"ל דגם היכא דאסורה מדרבנן אינו יוצא בה מדרבנן.
והנה ברע"א בגה"ש כאן ציין לדברי התוס' להלן קיד, ב ד"ה אכלן שכ' כטעמא קמא דרש"י, עי"ש שכ' גבי מרור בטבל דרבנן דלא יצא דאיתקש למצה וכו' וטעמא דהחמירו בודאי דרבנן, דטבל דאורייתא מפיק התם מלא תאכל וכו'. ובחי' רבנו דוד לפנינו כתב דלגבי מרור אינו פוסל, דבמרור ל"ש הילפותא דמי שאין איסורו אלא בחמץ וכו'. ובר"ן חולק דאיתקש למצה. ונראה דהתוס' שכ' למעט מהך קרא גם באסור מדרבנן, ע"כ דגדר המיעוט אינו בחפצא דמצה, דא"כ לא היינו ממעטין כן לענין מרור, אלא עיקר המיעוט הוא דבדבר של עבירה מיעטה התורה ממצוות מצה. ולהכי ס"ל דגם בדבר האסור מדרבנן אינו יוצא מדרבנן, ומשו"ה ס"ל דגם במרור אמרי' הך כללא. אבל אם הוי ילפו' בגדר מצה הראויה למצוה ל"ש זה במרור, וכדכתב הרבינו דוד הנז' דל"ש במרור המיעוט דמי דאינו אלא בבל תאכל חמץ וכו'. אמנם בחי' רבנו דוד להלן הקשה דבמצה של טבל נימא עשה דוחה ל"ת, ולכאורה לשיטתו הא עיקר המיעוט הוא דאם יש עבירה ל"ה מצה הראויה, וא"כ מה יהני עשה דוחה ל"ת, הא כבר היה אסור וממילא אינו מין הראוי למצה. ומשמע דאם אמרי' עשה דוחה ל"ת הוי מין הראוי למצה.
♦
מצה הנאכלת בכל המושבות
וכעין המבואר לעיל יש לחקור גם בגמ' פסחים לו, א דממעטי' דאינו מקיים מצות אכילת מצה ממצה של בכורים ומע"ש מטעמא דאינו נאכל בכל המושבות. ויש לעי' אם המיעוט הוא דבעי' בפועל שיהא נאכל בכל המושבות, ובמצת בכורים ומע"ש כיון דנאכל רק בירושלים להכי פסול. ואולי מה"ט גם אם אחד ישבע שלא לאכול מצה זו חוץ לירושלים תהיה מצה זו פסולה למצוה מטעם שאינה נאכלת בכל המושבות. או דמהך קרא הוי ילפותא דמצה ממע"ש ובכורים הוי סוג כזה שאינו ראוי למצוות מצה, אבל לא בעינן בפועל שיהא נאכל בכל המושבות.ובמהר"ם חלאווה שם הקשה גבי כהנים דיוצאים בתרומה וחלה, והרי אינם נאכלים בבית הקברות, וא"כ אינו נאכל בכל המושבות. וברש"י סו"פ קרח עה"כ במעשר דנאכל בכל מקום, כתב דהיינו בבית הקברות, והמקור הוא בספרי שם דתרומה אינה נאכלת בכל מקום היינו דאינה נאכלת בבית הקברות משא"כ מעשר. וזש"כ מהר"ם חלאווה בתירוצו דהכא בעי' דנאכל בכל מושב היינו דירה. עכ"פ מוכרח בדבריו דבעי' שתהא המצה נאכל בפועל בכל מקום. ועדיין צ"ב, דמה דתרומה אינה נאכלת בבית הקברות הוא מחמת דתטמא התרומה, אבל ל"ה דין מצד קדושת החפצא, כמו דמע"ש ובכורים נאכלים רק בירושלים, מחמת דמקום אכילתן הוא דוקא במקום שעליו קדושת ירושלים. וצ"ל דס"ל דכיון דל"ש אכילת תרומה בבית הקברות ל"ה נאכל בכל מקום, ובזה תירץ מהר"ם חלאווה דבכל מקום היינו כל מקום שדרים בה.
וברש"י לח: ד"ה זאת אומרת מבואר דבמע"ש דנאכל בנוב וגבעון בכל מקום באותו זמן מקרי נאכל בכל המושבות, והתוס' לו: ד"ה דאמר ס"ל בקושייתם דמשום נו"ג מקרי בכל זמן נאכל בכל המושבות, ובתוס' זבחים קיט. ד"ה באו ס"ל כן [ותי' באופ"א את קו' התוס' לפנינו הנז']. וביאור המח' נראה, דרש"י ס"ל דבעי' שיהא נאכל בפועל, להכי היינו דוקא בזמן נו"ג. אבל התוס' ס"ל דהקרא הוי גילוי דמצת מע"ש שאינה נאכלת בכל מקום פסולה, א"כ כיון דחזינן דבזמן נו"ג הוי נאכל תו הוי ראיה דמצת מע"ש ראויה למצות מצה. ולהכי ל"ש הפקעה בשם מע"ש למצות מצה, ובכל זמן, אף במקדש, מצת מע"ש כשרה.
ולפ"ז ניחא גם מש"כ הרע"א בדו"ח לפנינו דרש"י ותוס' כאן נחלקו אם הא דיכול לפדות מע"ש בטומאה ולאוכלה בכ"מ, אם חשיב נאכל בכל המושבות, דלרש"י אמרי' סברא דפדיון, והתוס' שכ' רק דלא בעי' לר"א וכו' ומשמע דבעי' קרא להכשיר ול"ה מסברא דראוי לפדיון. ונראה דרש"י לשיטתו דבעי' אכילה בפועל בכל המושבות, לכן ס"ל דכיון דראוי לאכילה ע"י פדיון מקרי דנאכל בכל המושבות. אבל התוס' דס"ל דהוי ילפו' לפסול מצה מע"ש, בזה י"ל דמה דנאכל ע"י הפדיון בכל המושבות אינו ראיה להכשירה למצות מצה, שהרי ע"י פדיון נאכל לא בתורת מע"ש, שהרי פקע ממנה קדושת מע"ש, וא"כ אין בזה סיבה להכשיר מצות מע"ש למצות מצה. ובליקוטי הלכות לח"ח זצ"ל במכות פ"ג בעין משפט כתב דבין נטמא מע"ש או נטמא הגברא פודה בירושלים. ונראה דכה"ג ל"ש לומר דראוי לאכילה בכל המושבות כיון דמצד החפצא אינו ראוי, דרק מחמת דהגברא הטמא, המע"ש ראוי לפדיון.
והנה בתוס' בדף לח, א (ד"ה אבל) איכא ב' תרוצים החולקים אם היכא דמדרבנן אין להם פדייה דיחשב שאינו נאכל בכל המושבות, והמהרש"א שם אכן ציין לגמ' לה: גבי בל תאכל חמץ דממעטי' בטבל דרבנן בעציץ שאינו נקוב [מיהו המהרש"א סותר דבריו לעיל שם, שנקט דדברי רש"י שייכים רק על דמאי דעיקרו מה"ת וכו', ולהכי גבי טבל בעציץ כ' רש"י טעמא דמהב"ע וכנ"ל. אלא דלפי המבואר דברי המהרש"א לעיל קאי בשיטת רש"י ובזה צריכינן לחילוקו בין דמאי לטבל דרבנן, אבל הכא מיירי לשיטת התוס', ולשיטתם אין צריך לחילוקו בין דמאי לשאר טבל דרבנן]. ונראה דהתוס' לשיטתם דהוי מיעוט בשם מצת מע"ש ובכורים, להכי שייך למעט גם היכא דאינו ראוי מדרבנן. אבל לרש"י י"ל דכיון דהמיעוט הוא משום דבעי' אכילה בפועל בכל המושבות, א"כ היכא דמה"ת היה שייך פדיון, ה"נ היה נאכל בכל המושבות מהתורה, ושפיר ראוי למצות מצה.
ואפשר להוכיח כן מהגמ' להלן לח, א בעי רשב"ל מהו שיצא אדם ידי חובתו בחלה של מע"ש כו' אבל חלה דאי מטמית לית לה היתר וכו', או דלמא אמרי' הואיל ואילו לא קרא עליה שם וכו'. והספק הוא כיון דהכא מה שאינו נאכל הוא מדיני חלה דטעון שריפה, ובשלמא אם הוי דין דבעי' בפועל שיהא נאכל בכל המושבות שפיר י"ל דכה"ג מ"מ הרי אינו נאכל, דל"ש פדיון, אבל אם הוי גילוי דמצת מע"ש פסולה, א"כ מה דאינו נאכל מדיני חלה דטעון שריפה ל"ה ראיה על פסול מצת מע"ש. ויתכן דזה גופא ספק הגמ'. ויבואר בזה השו"ט בתוס' שם (ד"ה או דילמא) במש"כ דשם חלה נאכל בכל המושבות, וכן שם מעשר לחודיה וכו'. ואם תליא במציאות דנאכל בכל המושבות הרי בכה"ג מ"מ אינו נאכל. וכן מבואר בזה סו"ד התוס' שם במש"כ בהואיל ולא היה מעלה לירושלים וכו'. וניחא, דהתוס' לשיטתם בזה דהוי גלוי לפסול מצת מע"ש, וכמש"נ בשיטתם לעיל. ובזה יש לבאר גם את דברי רש"י להלן שם ד"ה מאי מי אמרי' הואיל ואי לאו לקוח וכו' לאו חומרא הוא לגביה אלא קולא וכו'. ולכאורה הרי תלוי אם נאכל בכל המושבות, ומ"ש לומר דאין להחמיר בלקוח וכו'. אלא דבספק זה בגמ' סברינן דהוא גילוי למעט מצת מע"ש, וכיון דבקדוש בקדושת מע"ש יצא, להכי כל שכן בלקוח שקדושתה קלה יותר, אף דבמציאות אינו נאכל, זה אינו מעכב. וכמו כן יש לבאר בזה את עיקר הספק אם אמרי' תרי הואיל. וכן ניחא בזה מש"כ רש"י בסוד"ה או דילמא גבי חלת מע"ש דהוי תרי הואיל כו', ותירץ רש"י דלא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה. וצ"ע דהרי אסור לטמאות מע"ש, ועי' בפנ"י, וכן במנ"ח במצוה קס. אכן י"ל דאם בעי' בפועל שיהא נאכל, שפיר גם אם הוי איסור לטמאות, מ"מ יכול לעבור על האיסור ולטמאות ועי"ז לאכול בכל המושבות. אבל אם הקרא הוי גילוי לפסול מצת מע"ש, כיון דמדיני מע"ש אסור לטמאות שפיר הוי גילוי לפסול.
ובשפ"א בסוגיא (ד"ה הואיל) כתב לתמוה על הגמ' דהואיל כזה נחשב דנאכל בכ"מ, כיון דכמו שהיא עכשו אינו נאכל. וביאר דסברת הגמ' היא דלא קפיד קרא להיות באמת נאכל בכל מושבות, ולא בא הכתוב אלא להורות דאותה המצה הנעשית מדברים שאין נאכלים בכל המושבות, כגון ביכורים, אין יוצאין בה. ולהכי מע"ש, כיון דאית ליה היתר ע"י הואיל, אינו בכלל המיעוט דקרא, ואפי' נולדה עתה סיבה שעי"ז אינו נאכל בכ"מ, מ"מ כיון דעיקר מע"ש נאכל לא אימעוט מקרא עכ"ד. וכ"כ באור שמח בהל' חמץ ומצה פ"ו ה"ח בהא דמבע"ל הכא ולא בסוגיא דלעיל גבי פלוגתא דריה"ג ור"ע וכו', דמשום דמבעיא דילהו מוכח דלקוח בכסף מע"ש פשיטא להו לכ"ע דיוצאין בה, ואע"ג דאי נטמא לר"י יקבר ואין להו היתר בכל מושבות משום דפסיקא להו דהיתר דכל מושבות אינו דבר שטעון דוקא במציאות אלא קפידא דרחמנא היא דלא יצא בביכורים, ולסימן נקט שנאכלת בכל מושבות. וכיון דבקדושת מעשר נפיק תו אף אם אתעביד ביה פרט שאין לו היתר ג"כ נפיק כיון שלא נתחדשה קדושה אחריתא רק בחלה של מע"ש בעי' כיון דמתרי קדושות הוי וכו' עי"ש בכל דבריו. ומדבריהם סיוע לכל מה שנתבאר.
ובזה מבואר בהא דאיכא טעמים לפסול מצה של טבל, ותיפ"ל דאינה נאכלת בכל המושבות, דהרי גרע ואינו נאכל אף בירושלים. אכן לדברינו הביאור פשוט, כיון דהא דאינו נאכל בכל המושבות הוי גילוי דמצה של מע"ש ובכורים אינה ראויה למצה, אבל במצה של טבל, אדרבא הרי עומד להפריש ויהיה מותר, ושפיר הוי חסרון בפ"ע דשל טבל הוי מהב"ע ואינו ראוי למצה, וכמש"נ.
♦
איסור אכילת מצה בערב פסח
ידועה קושית האחרונים דאיך אכלו מצת לחם הפנים בערב פסח שחל בשבת, הא אסור לאכול מצה בערב פסח. ועי' במשך חכמה בפ' אמור ד"ה הנה שכתב ב' דרכים בטעם דשרי לאכול מצת לחם הפנים בשבת של ערב הפסח - חדא דהוי מצה שלא לשמה, וכידוע דכ"ה שיטת הרא"ש והמאירי בפסחים מ גבי בציקות של נכרים דשרי לאכול מצה שנעשתה שלא לשמה, ודלא כספק המהרש"א לאסור, כיון דאית ליה טעם מצה. ועוד תירץ המש"ח דחביבה מצוה בשעתה. וכיו"ב כ' האבני נזר באו"ח סימן שפ דמצות לחה"פ דוחה הך איסורא של אכילת מצה בער"פ.וכיו"ב הקשה הצל"ח בפסחים יג: בהא דקתני דאין מביאין תודה בער"פ, כיון דממעט בזמן אכילת הלחמי תודה משום חמץ שבלח"ת, והק' הצל"ח שם דתיפ"ל דגם המצה שבתודה אסורה לאכול בער"פ. ותי' הצל"ח דכיון דאיסור אכילת מצה בער"פ הוא רק מדבריהם, לא העמידו דבריהם במקום מצות אכילת קדשים.
ונראה ליישב כל הקושיות הנ"ל מלחה"פ ולחמי תודה. דנראה דלטעם הירושלמי דמצה בערב פסח אסורה דהוי כבועל ארוסתו, דהיינו דוקא היכא דאוכל המצה משום תאוותו, והיינו באכילת רשות, אבל הכא דאוכלה משום מצת לחם הפנים, והיא מצוות אכילת קדשים, וזמן אכילתה הוא בשבת, א"כ ל"ש בזה איסורא דהוי כבועל ארוסתו. וגם בלחמי תודה, אף דיכול להביא התודה בזמן אחר, מ"מ במביאה בי"ד ניסן, איכא עליו מצות אכילת המצה שבלח"ת, תו ל"ש באכילה זו איסורא דאוכל מצה בער"פ, דאיסור זה הוא דוקא באוכל לתאוותו ולא באוכל לשם מצוה. ואין צורך להיתר דחביבה מצוה בשעתה כדברי המש"ח, או דבמקום מצוה לא גזרו, אלא דבאכילת מצוה המחוייבת מדין הקדשים ל"ש מעיקרא הך איסורא. ועוד, דיסוד האיסור הוא מה שאוכל המצה קודם זמנה, וכיון דכה"ג אוכל הך מצה משום חובת לחה"פ או חובת לחמי תודה הרי הוי זמנה, ולא חשיב דאוכל את המצה קודם זמנה.
ומ"מ פשוט דמה שאוכל המצה משום מצות אכילה בשבת וכיו"ב באוכל בסעודת מצוה, יש עליו איסור דאוכל מצה בער"פ, כיון דהתם אין המצוה באכילה עצמה אלא משום עונג ויכול לאכול דברים אחרים, ושאני בלחה"פ ולח"ת, דמצוותה היא באכילת המצה.
ומצאתי מפורש כן בפרמ"ג באו"ח סימן תסח בסופו, וז"ל: וי"ל למה לי טעם חמץ שבה וממעט זמן אכילה הא מצה שבה נמי יותר וכו', ועי' פסחים יג ב' קאמר מפני חמץ דממעט וכו', [והיא קושית הצל"ח הנ"ל], וי"ל מצת תודה מצוה אין זה כבא על ארוסה בבית חמיו רשות קודם ברכה ותודה מ"ע היא וכו', ומפורש בפרמ"ג כמש"כ. ודברי הפרמ"ג נשנו גם בספרו ראש יוסף בפסחים שם בזה"ל בתו"ד ומיהו של מצה נאכלות בלילה או מצה של אכילת מצוה מותר כל היום, ודוקא מצות הרשות אסור כל היום כירושלמי, או עכ"פ מזמן המנחה קטנה וכו' עי"ש.
♦
בדין לכם במצה
בתוס' פסחים כט. (ד"ה בדין) בקושייתם על רש"י דאי אפשר אם לא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו וכו'. ויל"ע דאמאי לא כ' תוס' שהזמינו הגוי לאכול אצלו, דשייך לגוי. ומוכח דס"ל דגם בכה"ג נעשה של האורח. ובמקו"ח (סימן תסו סק"א) כתב דכיון שהאורח נותנו לפיו במקום שיפסיד אין לך מתנה גדולה מזו ונעשה שלו ממילא ועושה בו צרכיו ומפסידה וכו'. ועי' בקו"ש שם אות קלא בד' רש"י דאף דהנכרי נותן לו אין הישראל רוצה לזכות בו ורוצה לאכול משל הנכרי ואינו זוכה בע"כ. והביא מדברי הר"ן בנדרים לד: דאי אזמניה עלה ככרו הוא ומוכח דאורח אינו זוכה, ודלא כרא"ש שם דבאכילה קונה האורח, וברשב"א (ב"מ פח) מבואר דבאורח ל"ה לקוח וצריך לעשרן, הרי דל"ה בעלים. וברמ"א (אב"ע סימן כח סי"ז) פסק דהאורח זוכה, והביא מהגהות שלה"ג דאורח שקיבל מבעה"ב וקידש בזה אשה מקודשת, ראה שלה"ג סוף פ"ב דקדושין (דף כב) בשם הריא"ז. והט"ז (סקל"ד) חולק, וכן המהרי"ט בשו"ת (סימן קנ) הסתפק בזה. ולפ"ז אפי' אם במצה בעי לכם הרי האורח זוכה באכילה.והנה המקו"ח (סימן תנד סק"א) הק' דאמאי אין יוצאין במצה גזולה הא מדלעסיה קנייה. ובאחרונים מתבאר דנידון אורח הוא קודם הלעיסה, אבל באכילה הוי שלו. וכ"כ בפניני קה"י עמוד צט בשם הקה"י, וכן במנחת ברוך סוף סימן עד כתב בד' הרא"ש דכל הנ"מ דבעי לכם הוא בבלע מצה דיצא ובזה לא קני בלעיסה. ונ"מ באחר שהזיק אם חייב לאורח. והנידון הוא במצה גזולה, דהרא"ש להלן סימן יח כתב ב' טעמים דפסול או משום מהב"ע או דילפי' מחלה דבעי לכם. ובריטב"א סוכה לה מבואר דבעי' במצה לכם, וכן מבואר בקו' תוס' שם (ד"ה אתיא) שהק' גבי מצת טבל ת"ל דל"ה שלכם. והשאג"א בסימן צד כתב דנ"מ לענין מרור הגזול דהוקש למצה ובעי לכם. אבל אם הטעם דפסול הוא משום מהב"ע, הרי במצות דרבנן ליכא פסול מהב"ע. והשפ"א כתב (להלן לח) בד' הר"מ דא"צ לכם במצה, ובשפ"א סוכה לה העיר על מה שלא מקפידין לקנות המצה מבעה"ב.
אמנם הרמב"ם בהל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז פסק דיוצאין במצת מע"ש בירושלים, אף דפסק דממ"ש ממון גבוה הוא, וכ' הכס"מ בשם המהרי"ק דדין ממון לא בעי' אלא סגי בהיתר אכילה. ולפ"ז להר"מ לגבי מצה כל היכא דמקבל רשות לאכול יוצא י"ח. אמנם בספרי משא יד ח"ב בפ' בחוקותי נתבאר דבאכילת המע"ש לכ"ע יש לו דין בעלים באכילה, והא דהוי ממון גבוה לר"מ היינו דמדיני קודש אין למוכרו לאחרים, ולהכי שפיר מקרי לכם.
ובאמרי בינה (הל' פסח סימן כג) כתב דאורח יוצא במצה, דלענין זה הוי לכם, דלא כתי' מצתכם אלא ילפי' מחלה וסגי בזה דהוי שלו לאכילה. ובד' תוס' כאן כתב שם דהוי סברא רק לגבי בל יראה דלא גרע מגורם לממון, וכ"נ בתור"פ כאן עי' בדבריו. וביד המלך (פ"ו מחו"מ ה"ז) כתב דלא בעינן דין ממון שלו במצה, דאל"כ לא משכח"ל באשה שיש לה בעל שתצא ידי חובת מצה המוטל עליה, דהלא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואף אם נתן לה המצה לאכלה אין לאשה בנתינה זו דין ממון בהמצה, דהא אם נתנה לאחר במתנה או הקדישה שלא מדעת בעלה לא מהני וכו', ואטו נימא דבאשה בעי הבעל ליתן לה הכזית מצה בתורת מתנה גמורה זה דבר שא"א לאומרה כלל וכו' עי"ש.
♦ ♦ ♦