מחבר שו"ת אך טוב לישראל
המקבל על עצמו לסיים מסכת אם מועיל סיום מסכת מהירושלמי
שאלה
לכבוד מו"ר הגאון הגדול רבי גדעון בן משה שליט"א, ראש המוסדות המפוארים יורו משפטיך יכב"ץ עבג"ץ. אודות השאלה על אברך שקיבל עליו לסיים מסכת, מסיבה מסוימת. וכעת מזדמן לו לסיים מסכת ירושלמי. ושואל אם עולה לו לחובתו, היות שהוא לא היה רגיל לפי כן ללמוד ירושלמי כלל. ומצד אחד הילך אחר לשון בני אדם ולכאורה זו 'מסכת'. ומצד שני לא היה בדעתו בשעת הנדר התלמוד הירושלמי. מה יש בידך מזה? עכ"ד. וענוותו תרבני, ואשיב כמסת הפנאי.♦
תשובה
תחילה וראש יש לדון אעיקרא דדינא, אם עצם קבלתו יש לה דין נדר או שבועה, שהרי לא הזכיר לשון נדר או שבועה בקבלתו, ודבר זה מיתלא תלי וקאי בפלוגתא דרבוותא קדמאי בסוגיא בנדרים (דף ח ע"א), דאמר רב גידל אמר רב האומר אקום ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. ושם נחלקו הראשונים, אי איירי שאמר כן בלשון שבועה, או אפילו כשאמר כן בסתמא. ועמדתי על זה בארוכה בימי חורפי בתשובה, והיא נדפס'ה בשו"ת אך טוב לישראל (ח"א סימן יג), ושם העלתי בסייעתא דשמייא שיש לזה דין נדר, הגם שלא אמר בלשון שבועה או נדר. ע"ש ומשם בארה. וכן מבואר בשו"ע (יו"ד סימן ריג סעיף ב). ועיין בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד ריש סימן ט). ועל כן, יש לנו לדון בעצם כוונתו כשקיבל עליו לסיים 'מסכת', אם נכללת גם מסכת מהתלמוד ירושלמי בקבלתו.♦
א. ב.
והבט ושא עיניך, למה שפסק מרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן רי סעיף א), דאם היה בלבו לידור מפת חטים, והוציא בשפתיו פת סתם, אסור בשל חטים לבד. והיינו דאזלינן נמי בתר מה שבליבו. ולפי זה לכאורה בנידון דידן, כיון שלא היה בליבו מסכת מהירושלמי, יש לומר שלא יצא ידי חובה בלימוד זה. ולכי תידוק זה אינו, דהנה הט"ז (שם ס"ק ג) הביא דברי הרא"ש בשבועות (פרק ג סימן יד) שביאר בשם הרמב"ן, דהטעם שכאן מחשיבים את מחשבת ליבו ואמרינן דדברים שבלב דברים, דהכא הוצאת פיו אינה כלום, כיון שהוצאת פיו היתה בטעות, דבלבו היה לומר פת חטין, ומן הדין גם מחשבתו צריכה להתבטל, כיון שלא הוציא מחשבתו, אלא דמרבינן מפסוק "לכל אשר יבטא" (ויקרא ה, ד) דאזלינן בתר מחשבתו כל שפיו אינו מכחיש (עיין שבועות דף כו ע"ב), דפת חטין נמי פת שמיה. ע"כ. הא קמן, שכל מה שמתייחסים למחשבת ליבו, הוא מכיון שאין בזה סתירה למה שאמר בפיו. ומוסיף הט"ז, שכן נראה נמי מפירוש דברי הטור, שכתב והוציא בשפתיו פת סתם, דלא במתכוין להוציא פת סתם, דהא בליבו גמר להוציא פת חיטין, אלא דשכח לגמור תיבת חיטין. וכן כתב מהרש"ל דדוקא אם טעה במה שאמר פת סתם, אבל אם אומר בכוונה פת סתם, אזלינן בתר פיו, ואסור גם בפת שעורין, ודבריו שבלב אינם דברים. עכ"ד. וכ"כ הב"ח (שם אות א, והו"ד בבאר היטב אות א).שמעינן מהא, דרק כשטעה ולא פירש מה שבליבו אמרינן דאזלינן בתר מחשבת ליבו, אבל אם לא טעה אלא אמר בסתמא פת ולא חשב בליבו לפת חיטין, אסור בכל פת, בין של חיטין ובין של שעורין. ומהשתא דון מיניה ואוקי באתרין, שהרי כשאמר שהוא מקבל על עצמו לסיים 'מסכת', לא טעה ושכח לפרש שכונתו מסכת מהתלמוד בבלי, אלא שאמר כן בסתמא, והווה כאומר פת סתם - דאמרינן שהכל בכלל הנדר ואסור בין בפת חיטין ובין בפת שעורין, וממילא בקבלתו שקיבל על עצמו לסיים 'מסכת' – גם התלמוד ירושלמי בכלל קבלתו, הגם שלא חשב על מסכת מהתלמוד ירושלמי.
♦
כל קבל דנא, ראיתי להגאון חות יאיר (סימן טו ד"ה וראיתי בט"ז) והו"ד בפתחי תשובה (שם ס"ק א), שהביא את דברי הב"ח ודעימיה הנ"ל ופקפק בזה, ודעתו, דאפילו אם התכוון להוציא פת סתם אסור רק בפת חיטין שרגילים בה יותר ומותר בשל שעורים, דמשמעות פת סתם גם כן פת חיטים לחוד. אלא דמסתפי לחלוק על כמה גדולים קמאי ובתראי שדעתם כדברי הב"ח. ע"כ. ולפי דבריו מקום יש בראש לומר, דגם כשקיבל על עצמו לסיים 'מסכת', כונתו למסכת מהתלמוד בבלי שרגילים בו הלומדים - וכמו פת חיטים שאנשים רגילים בה, ולא מהתלמוד ירושלמי, שאין יד הכל ממשמשת בו [וכבר הערתי על חסרון הלומדים בתלמוד ירושלמי בשו"ת אך טוב לישראל ח"א סימן יב אות יא עמוד קלה, ובסוף חלק ג במילואים לשו"ת אך טוב לישראל ח"א עמוד רפט, שלא יפה עושים. ע"ש.] וכמו פת שעורין שלא רגילים בה. ואם כן לא יוצא ידי חובת קבלתו בסיום מסכת מהתלמוד ירושלמי.
אלא דיד הדוחה נטויה לדחות בכמה דחיות, דמלבד מה שהחות יאיר עצמו הווה מסתפי להורות נגד הב"ח, הרי כל מה שנקט כן בנידונו הוא לקולא שכשנודר מהפת בסתמא – משמעות פת סתם גם כן פת חיטים לחוד, ולכן מותר בפת שעורים. אך בנידון דידן שאם נאמר שמה שאמר שמקבל על עצמו ללמוד 'מסכת' – שיהיה לימודו דוקא במסכת מהתלמוד בבלי ולא מהתלמוד ירושלמי, הווה חומרא, ומנא לן שגם בזה יסבור כן.
ועוד דאנא חילק ידענא בין נידון החות יאיר שנדר בסתמא מפת לנידון דידן, דהנה הטעם שכשנדר בסתמא שלא יאכל פת ולא חשב בליבו על שום מין, דאמרינן שאסור בפת חיטין ומותר בפת שעורין, ולא אמרינן בהיפך דיהיה אסור בפת שעורין ומותר בפת חיטין, משום דרובא דאינשי כשאומרים פת כונתם על פת חיטין, וכמו שכתב הרב חות יאיר גופא לעיל מיניה (שם ד"ה ומפני), שבימיהם היה רגיל יותר פת חיטין משל שעורים, וכמה פעמים קרו אינשי לפת חיטים פת סתמא. עכ"ד. והיינו שרק לפת חיטים רגילים האנשים לקרוא לה 'פת' סתמא, ולכן כשנודר מהפת בסתמא, אמרינן דבודאי לפת חיטים התכוון ולא של שעורים. לא כן בנידון דידן, שאין אנשים שקוראים רק למסכת מהתלמוד בבלי בשם 'מסכת', ואם כן גם מסכת מהתלמוד ירושלמי היא בכלל שם זה. וביחוד שנראה מלשון השאלה שלא היה בדעתו של אותו אברך, שום מסכת מסוימת מהתלמוד בבלי, אלא שלא חשב גם על הירושלמי, והוה כנדר ואין כאן מחשבה, ובזה כתב החות יאיר להדיא (שם ד"ה ובחלוקה ה') שאם אין כאן מחשבה, או שכח מחשבתו, פשיטא דאזלינן בתר פיו לפי לשון תורה או לשון בני אדם כביו"ד סימן רטו – ריז. עכ"ד. ומעתה גם כאן שהיתה קבלתו ללא מחשבה מסוימת, אזלינן גם כן אחרי לשון בני אדם, שקוראים לכל אחת ממסכתות שני התלמודים בשם 'מסכת', ושפיר יוצא ידי חובת קבלתו בסיום מסכת מהתלמוד ירושלמי.
♦
ג. ד.
ועלה במחשבה לפני לדון עוד, דהנה אמרו בגמרא בחגיגה (דף י ע"א) "וליוצא ולבא אין שלום" (זכריה ח, י), אמר רב כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא - שוב אין לו שלום. ושמואל אמר זה הפורש מתלמוד למשנה, ורבי יוחנן אמר אפילו מתלמוד לתלמוד. ע"כ. ודעת רבי יוחנן שגם אם עובר מתלמוד לתלמוד אין לו שלום בלימודו שלימודו מתבלבל בראשו. והגם שאלו דברי אגדה, מ"מ יש לומר שאותו אברך שקיבל על עצמו לסיים מסכת, בודאי שלא היה בדעתו לעשות נגד דעת רבי יוחנן, ויש לנו לברר גם בדברי אגדה אלו שיש בהם נפקא מינה למעשה, היאך פסקינן בפלוגתא זו [ואין לומר דפסקינן ככולהו אמוראי דמה שאמר זה לא אמר זה, ובפשטות לפי רב ושמואל אין לחוש אם עובר מתלמוד לתלמוד ועוד יבואר בזה בעזרת ה' ובישועתו].♦
והנה בכל פלוגתא דרב ורבי יוחנן, או שמואל ורבי יוחנן, הלכה כרבי יוחנן כמבואר בביצה (דף ד ע"א), דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ובעירובין (דף מז ע"ב) אמרו דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ואפילו היכא דתרוויהו פליגי ארבי יוחנן נמי הלכתא כרבי יוחנן, כמ"ש רבי יחזקיהו ממגדיבורג [מבעלי התוספות, ומיוחס אליו פסקי התוספות, ורבי אליעזר מטוך היה אחיינו], בשיטת הקדמונים במסכת שבת (דף לז ע"ב), דקיימא לן דרב ושמואל לגבי רבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ולעולם הלכה כרבי יוחנן. וכ"כ רבי ישעיה דטרני בספר המכריע (סימן לח). אולם בחידושי הרשב"א בשבת (דף קמה ע"א ד"ה ולענין כבשין) כתב, דלא קיימא לן כרבי יוחנן, אלא כרב ושמואל דתרוייהו פליגי עליה, והוו להו תרי לגבי רבי יוחנן וקיימא לן כוותייהו. ע"כ. וכן נראה עוד מדברי הרב לחם משנה (הלכות תמידין ומוספין פרק ח הלכה טו), דהיכא דפליגי תרוויהו על רבי יוחנן הלכתא כתרוויהו. וכן עולה ובא מדברי הרב פרי חדש (אורח חיים סימן תרצ סעיף ט), וכן נראה מדברי הצל"ח בברכות (דף מ ע"א ד"ה והנלע"ד בזה), ומדברי הגאון הרב חיד"א בברכי יוסף (יורה דעה סימן רלד ד"ה פש גבן), ע"ש. הא קמן שנחלקו רבותינו בזה, אי פסקינן כרבי יוחנן גם נגד רב ושמואל היכא דתרוויהו פליגי עליה.
ואי נימא כהני רבווותא דסבירא ליה דלא קייימא לן כרבי יוחנן היכא דפליג ארב ושמואל תרוויהו, תו אין לחוש לעבור מלימוד התלמוד בבלי לתלמוד הירושלמי, דכיון שמחוייב אדם ללמוד את כל התורה, כמבואר במדרש מדרש משלי (בובר פרשה י), גם לימוד התלמוד ירושלמי בכלל חיובו. וממילא גם כאן כשקיבל על עצמו לסיים מסכת, אזלינן אחר לשון בני אדם, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם כמבואר בגמרא בראש השנה (דף יב ע"ב) ועוד, וכן פסק הרמב"ם (הלכות נדרים פ"ט ה"א, ושם הלכה יג) ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן ריז סעיף א). ולא אמרינן דכיון שהזהירו חז"ל על זה שלא יעבור מתלמוד לתלמוד, בודאי שלא התכוון לעבור על דברי חז"ל וללמוד מסכת מהירושלמי, דלא קיימא לן כרבי יוחנן בזה. וביחוד שלא פסקו והזכירו רבוותא קדמאי אזהרה זו בפסקיהם, ורק מפרשי התלמוד פירשוהו באופנים שונים, ומצאתי רק לראבי"ה (חלק ג מסכת חגיגה סימן תתה), ולמחזור ויטרי (סימן שכב) שזכרו זאת.
♦
ה. ו.
והמעיין הישר יחזו פנימו, דגם להני רבוותא דסבירא ליה דהלכתא כרבי יוחנן אפילו היכא דפליגי רב ושמואל תרוויהו עליה, יש כר נרחב לומר שמועיל לו סיום המסכת מהתלמוד ירושלמי, שהרי רש"י בחגיגה (שם ד"ה אפילו) פירש, דמה שאמר רבי יוחנן אפילו מתלמוד לתלמוד, היינו מתלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי שהוא עמוק, כדאמרינן בסנהדרין (דף כד ע"א), "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איוב ג, ו) - זו התלמוד של בבל. עכ"ד. ומשמע דעיקר הקפידא מצאה מקום לנוח, רק אם עובר מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי ולא ההיפך. וכן ביאר רבי אברהם מן ההר (שם), וכן מבואר בדברי המהרש"א חידושי אגדות (שם ד"ה וליוצא), ע"ש.♦
ונראה ליתן טעם לשבח באזהרת רבי יוחנן על זה שלא יעבור מהתלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, דרבי יוחנן שהיה בימי רב ושמואל, הוא מאריה דירושלמי, וכמ"ש הרב חיד"א בשם הגדולים (מערכת ספרים מערכת אות י אות סה), ודלא כהרב כפתור ופרח (פרק טז דף פז) שכתב, דמי שחיבר ירושלמי אין זה רבי יוחנן בר נפחא בר פלוגתיה דר"ל. ע"ש דבריו. ואמרו בגמרא בבבא מציעא (דף פה ע"א), דרבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה. ופירש רש"י כשעלה לארץ ישראל ללמוד מפי רבי יוחנן, ואמוראין שבארץ ישראל לא היו בני מחלוקת, ונוחין זה לזה כשמן, כדאמרינן בסנהדרין (דף כד ע"א), ומיישבין את הטעמים בלא קושיות ופירוקין. עכ"ד. וכתב המהרש"א בבבא מציעא (שם בחידושי אגדות), דבני בבל אפשר שהיו מפלפלים דוגמת חילוקים שבדור הזה, אשר כל מי אשר יודע לכוין על צד היותר בפלפול של הבל הרי זה משובח, וכל אחד מכוין לדחות דברי חבירו כדקרי להו (סנהדרין דף כד ע"א) מחבלים שאין נוחין זה לזה בהלכה, ועל ידי כך לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא כדקרי להו נמי (שם) "במחשכים הושיבני" (איוב ג, ו), והוא שאמר דלא נטרדיה כי פלפול כזה מטריד את האדם מן האמת ואין מגיעו לתכליתו המבוקש. עכ"ד. [ובגנות סוג פלפול זה עיין מ"ש בשו"ת אך טוב לישראל ח"א סימן יא], ובודאי שלא היה אומר רבי יוחנן מאריה דהירושלמי על היוצא מן התלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי שלא עושה כהוגן. ולכן דוקא רבי יוחנן הזהיר על זה, משא"כ רב ושמואל, דהם אמוראי בבל, לא חששו לזה. ודו"ק. ואדרבא ממעשה דרב זירא דיתיב מאה תעניות דלשתכח גנרא בבלאה מיניה, חזינו ראינו דאדרבא כדאי לעבור מתלמוד בבלי לתלמוד הירושלמי, וגדול מעשה רב (עיין שבת דף כא ע"א וברש"י שם ד"ה מעשה רב, ועיין בבא בתרא דף קל ע"ב, ובנדה דף סה ע"ב, ובתשובות הגאונים - הרכבי סימן שעו).
♦
ז. ח.
ואיברא דכמה מרבוותא פירשו את אזהרת רבי יוחנן שלא יעבור מתלמוד לתלמוד דאזיל נמי אם יוצא מהתלמוד בבלי לתלמוד הירושלמי, וכן פירש רבינו חננאל (שם), דאפילו יוצא מתלמוד בבלי לתלמוד א"י, אין שלום שאין דרכיהן אחת. ע"כ. וכ"כ התוספות (שם ד"ה אפילו מש"ס), דאפילו אם פירש מתלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי כשעדיין לא הבין בו, מתוך כך לא יעלה בידו הלכה ברורה. וכ"כ בתוספות רי"ד (שם), רבי יוחנן אמר אפילו מתלמוד לתלמוד פירוש המורה [הוא רש"י] מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי שהוא עמוק כדאמרינן בסנהדרין (דף כד ע"א) "במחשכים הושיבני" - זה התלמוד הבבלי. ונראה לי דאיפכא מסתברא, דאדרבה התלמוד בבלי מבאר יותר, וזה האדם כדי להקל מעליו, הניח תלמוד בבלי ומתעסק בתלמוד ירושלמי. עכ"ד. הא קמן דלימוד התלמוד בבלי עדיף. וכן בקודש חזיתי בחידושי הריטב"א ביומא (דף נז ע"א), דכל הני מימרות שאמרו בגמרא על בני בבל ותלמודם, שהוא פחות מן התלמוד הירושלמי, כבר פירש הרמב"ם ז"ל בתשובה, דלאו בכל הדורות היו כן, אלא בימי רבה ורב יוסף, ואביי ורבא, דהוו להו שמדות כדאיתא בבבא מציעא (דף פו ע"א), אבל אח"כ נתגברה התורה בבבל, כל שכן בימי רב אשי [שהיה מחבר התלמוד בבלי] דאמרינן מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד (גיטין דף נט ע"א). ע"כ דברי רבינו ז"ל וחיים הם למוצאיהם. עכ"ד הריטב"א. ודון מיניה. ועיין בשו"ת שאילת דוד (חלק יורה דעה ריש סימן יא). ובמה שביאר בזה בספר עיני יצחק להגאון רבי חיים יצחק רפפורט, נין ונכד לתויו"ט ומהר"ם פאדווה, בחידושיו עמ"ס חגיגה (שם). ולהני רבוותא אזהרה שמענו, שלא יעבור אדם מתלמוד בבלי לתלמוד הירושלמי, שלימוד תלמוד בבלי עדיף, ואם יעבור יגרום לו שלא יעלה בידו הלכה ברורה. ומיהו כבר כתבתי בצידי הגליון בש"ס שלי בחגיגה (שם) וז"ל: עיין פירש"י דאין חשש לעבור מהתלמוד בבלי לירושלמי. ועיין תוספות, וגם לפי דבריהם אין לנו לחוש ללמוד ש"ס ירושלמי, דכיון שכיום לא פוסקים הלכות מהש"ס, ואין לחוש שלא תעלה בידו הלכה ברורה. דספרי ההלכה כתובים וברורים. עכ"ד שם. וגם לדברי התורי"ד דלעיל אין לחוש היכא דעוסק גם בש"ס הבבלי וגם בש"ס הירושלמי, ולא בא להקל מעליו עול התלמוד בבלי, אלא אדרבא ויט שכמו לסבול גם משא התלמוד ירושלמי עליו. ואם כן לכל הדיברות כיום אין לחוש כיום ללמוד גם מסכתות מהתלמוד ירושלמי. ומעתה, גם מה שקיבל על עצמו לסיים מסכת בסתמא, אזלינן אחר דעת העולם שקוראים גם לזה מסכת, ואין לחוש לזה שלא עלה הדבר בדעתו בעת הנדר.והגם שפסק מרן השו"ע (יו"ד סימן ריח סעיף א) דכל הנודר רואין הדברים שבגללם נדר ולומדים מהם לאיזה נתכון והולכים אחר העניין ולא אחר משמעות הדיבור. עכ"ל, אין לחוש בזה בנידון דידן, שהרי כשקיבל על עצמו לסיים מסכת, אין שום הוכחה מעצם העניין שקיבל על עצמו לסיים מסכת דוקא מהתלמוד בבלי [ובאמת כשמחמת העניין רואים שכונתו היתה דווקא ללמוד את אותה מסכת בבלי, וכגון אלו המחלקים את התלמוד בבלי ביניהם כדי לסיימו עד זמן פלוני, וגם הוא חבר לעושה מצוה ולקח על עצמו לסיים מסכת פלונית, לא יוכל ללומדה מהתלמוד ירושלמי, והדברים פשוטים], ואם כן גם מסכת מהתלמוד ירושלמי בכללה. ועיין במה שהעלתי בס"ד בשו"ת אך טוב לישראל (ח"ב סימן יד) בענין סיום מסכת מהתלמוד ירושלמי, שדינו שווה לסיום מסכת מהתלמוד בבלי, וראוי לעשות גם בסיומה סעודת מצוה, בקול רנה ותודה המון חוגג. ע"ש.
♦
ודע, שבכל הדורות שמעתתא דהירושלמי ממלל בפומיה דרבוותא, ועיין בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סימן קפז) דאשתפיך חמימיה נגד רב אחד שהעיז לומר ולהמציא מדעתו שרש"י לא ראה את התלמוד ירושלמי, והעיר לו על זה שזו דרך המשכילים לבדות דברים מליבם בהשערות השכל. וציין עשרות מקומות מפירוש רש"י שהזכיר דברי הירושלמי. ע"ש. ואמרתי אבא אעיר'ה דכבר כתב החתם סופר בהסכמתו לחיבור נר מערבי שעל הירושלמי, והביא דבריו הרה"ג ר' מרדכי מאזוז נר"ו בספר ויען שמואל (חי"ב סימן מב עמ' תרסג הערה 18), דבעונותינו לא זכינו לנעימות בימין נצח, כי אינו מצוי [הירושלמי] אחד בעיר ושניים ממשפחה. ואפילו לראשונים לא הוה שכיחא גבייהו. ואילו כן לא הניחו רבנו חננאל ורש"י מלפרשו. ע"כ. הרי שאפילו החתם סופר סבירא ליה שלא ראה רש"י את הירושלמי. ואפשר שבמקומות שרש"י ציין לירושלמי, הזדמן לידו העתקה לפי שעה על אותה סוגיה, אך לא היה מצוי בידו כל התלמוד ירושלמי. וכ"כ הגאון חזון איש בספרו (הלכות ק"ש סימן יג אות א), דהירושלמי לא היה בידי הראשונים ז"ל בקביעות, מפני העניות שלא היו כתבי היד מצויים הרבה ומפני שאר סיבות. והביא דבריו הגאון הגדול הנאמ"ן בכל דבריו שליט"א באור תורה (טבת תשס"ז סימן נה, ובאו"ת שנת תשמ"ה סימן צב עמ' תל), עי"ש.
ושם בויען שמואל יפה העיר הרב עליון למעלה נר"ו, על מ"ש החת"ס דלא הוה שכיח הירושלמי גביה רבנו חננאל, דעין בעין יראה דבכל פירוש רבינו חננאל שמעתתא דהירושלמי בפומיה כוליה יומא. ונראה שאדרבה פירוש רבינו חננאל לא הוה שכיח גביה רבינו הגאון החת"ס, שהרי רק בזמנו התחילו להדפיסו בגליון התלמוד. עכ"ד. ועיין בספר ויען שמואל (שם עמ' תרסב הערה 18 והלאה), ואכמ"ל.
והגם שלא היה מצוי התלמוד ירושלמי לרבותינו הראשונים, היו מחזרים על דברי הירושלמי והוגים בו בשעה שהיה מזדמן לידם, ופוסקים ממנו הוראות וכמ"ש הרמב"ם באיגרותיו (באגרת לרבי פנחס הדיין מהדורת שילת עמוד תמג) שפסקיו מלוקטים גם מהירושלמי. וכן היו בקיאים בו ויודעים אם יש מימרא פלונית בירושלמי או לא. צא ולמד ממה שכתב באורחות חיים (הלכות גיטין) שנהגו העולם לכתוב י"ב שטין בגט, וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה, אני לא מצאתי בשני התלמודים זכר לזה. ע"כ. וכל שכן בדורות האחרונים שכל גדולי עולם הגו בו, ולך נא ראה להגאון רבי יחזקאל לנדא בספרו צל"ח על מסכת ברכות (דף נ ע"א ד"ה אמר) שכתב, לא מצאתי במשנה ובשתי התלמודים אמירת ובטובו חיינו איה מקומו ומי יאמרו. עכ"ד. וכיוצא בזה העיר החתם סופר בנדרים (דף נה ע"א ד"ה איברא), דלא לשתמיט בשום מקום בשני התלמודים שיהיו מביאים בכורים בכל זמן בית שני שמחזקיה ונחמיה ואילך, כי אם מז' המינים. ע"כ. גם המלבי"ם (בהקדמה לחיבורו בספר ויקרא) כתב, ובכל כלל אשר הנחתי, הבאתי באורך כל המקומות שהשתמשו חז"ל בכלל הזה במדרשיהם או בשני התלמודים. ע"כ. ועיין ברש"ר הירש (דברים פרק יד פסוק כה סוד"ה אין). וצאי לך בעקבי הצאן, ובדרכם של רבותינו צריכים אנו ללכת. וכל שכן שבדורנו אנו זכינו שחזרה העטרה ליושנה, ויוצא התלמוד ירושלמי בהינומ'א מהודר בתכלית ההידור, ומתוקן מכל שגיאה, ומפרשים רבים חונים עליו, שבודאי יש לו לאדם ללמוד גם בו, ותורה מחזרת על אכסנייה שלה. ולא יסתפקו הלומדים רק בלימוד התלמוד בבלי לחודיה, וכמאמר הכתוב "וטוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך, כי ירא אלהים יצא את כלם" (קהלת ז, יח). ועיין במה שכתבתי בס"ד בשו"ת אך טוב לישראל (ח"ג במילואים לשו"ת אך טוב לישראל חלק ב עמוד רפט סימן יב אות יא) ומשם בארה.
♦
ט. י.
נתנה ראש ונשובה לנ"ד, ונראה שעוד יש לאלוה מילין להקל בקבלתו שיסיים גם מסכת מהתלמוד ירושלמי, לפי שהווה כספק ספיקא בנדר. ואפרש שיחתי, דהנה כל החשש כאן שלא יעלה לו לימוד הירושלמי הוא לא מחמת זה שלא חשב על התלמוד ירושלמי וכבר ביארנו בזה לעיל הבט ימין וראה, רק כל החשש הוא מאזהרת רבי יוחנן שלא יעבור מש"ס לש"ס, וכבר התבאר דאיכא פלוגתא דרבוותא אי פסקינן כרבי יוחנן נגד רב ושמואל תרוויהו, ואת"ל דפסקינן כוותיה, שמא היינו דוקא אם עובר מש"ס ירושלמי לבבלי כפירוש רש"י ולא ההיפך.♦
ואיברא יש לעיין, אי אמרינן ספק ספיקא בנדרים, דהא אמרו בגמרא בנדרים (דף נט ע"א) דקונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו, הוה להו כדבר שיש לו מתירין. ופירש הרא"ש שם (פרק ו סימן ג), דעיקר עקירת החכם בנדר הוא מכאן ולהבא, ואע"פ שעוקרו למפרע מ"מ היה אסור עד היום. עכ"ד. והיינו שעקירת הנדר היא מכאן ולהבא ולמפרע. ועיין במ"ש בזה הגאון רבי שמעון שקאפ בחידושיו על מסכת כתובות (סימן א), ואכמ"ל. וכבר כתב המרדכי בע"ז (סימן תתמא), דלא מהני ס"ס בדבר שיש לו מתירין. וכן מבואר ברמ"א (יו"ד סימן קי סעיף ח) בשם האיסור והיתר. ועיין בש"ך (שם ס"ק נו), וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תריז), ושכן דעת הרא"ש. ולכל הני רבוותא קדמאי ובתראי אין לעשות ספק ספיקא בנדרים, כיון דהוי דבר שיש לו מתירין. וכ"כ הגרע"א בתשובה (מהדו"ק סימן סה), ובהגהותיו על השו"ע (יו"ד סימן טז סעיף ד) ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ח סימן קצו), וכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנה בשו"ת באר יצחק (חיו"ד סימן א ענף ב), דלהסוברים דלא עבדינן ס"ס בדבר שיש לו מתירים, גם בנדר לא עבדינן ס"ס כיון דהווה דבר שיש לו מתירים. עכ"ד. אולם לדידן בני ספרד אין לחוש לזה, דאתכא דמרן השו"ע סמכינן, ודעתו דעת עליון בשו"ע (יו"ד סימן קי סעיף ז) דעבדינן ספק ספיקא להקל בדבר שיש לו מתירים. ע"ש. ומצאנו כמה וכמה פוסקים שעשו ס"ס בנדרים לקולא ולא חששו למידי, ומהם הרב יהודה יעלה אסאד (יו"ד סימן ט סוד"ה ואפילו), ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן עב אות ה). ובאשל אברהם בוטשאטש או"ח (סימן לא סוד"ה חוה"מ) כתב, שיש לסמוך על מסירת מודעא שמוסרים בתחילת השנה שיהיו כל הנדרים בטלים עיין שו"ע (יו"ד סימן ריא סעיף ב) באופן שיש ספק ספיקא. ולכן גם אם לא נזכר מהמודעא תוך כדי דיבור מהנדר, מהני לכו"ע, דספק כהסוברים שא"צ שום הזכרה תוך כדי דיבור (אפשר דכונתו לדעת הט"ז באורח חיים סימן רכז ס"ק ב ע"ש, ועיין עוד אריכות דברים בדעת הט"ז, בשו"ת ויען הכהן להרה"ג ר' אדיר כהן נר"ו ח"א סימן כא אות ב והלאה ואכמ"ל), וספק כהסוברים דדי אימתי שתהיה ההזכרה ומסכים עליה. עכ"ד. ועיין בשו"ת מחקרי ארץ (ח"א יו"ד סימן י). הא קמן דגם בנדרים עבדינן ספק ספיקא.
♦
יא. יב.
אמנם גם להני דפליגי וסבירא ליה דאין לעשות ספק ספיקא בנדר, יש מקום להקל בנידון דידן, דכבר כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בספר כינויי נדרין (יו"ד סימן רח דף לה ע"א), דבספק אם חל הנדר אין נותנין עליו חומרת דבר שיש לו מתירים. וכן מתבאר נמי בדברי הרב יד שאול נתנזון (יו"ד סימן רח אות ב), הביא דבריהם ידידנו הגר"פ זביחי שליט"א בשו"ת עטרת פז (ח"ד יו"ד סימן י עמוד תכד). והלא גם בנידון דידן נחלקו רבותינו אם כשקיבל את קבלתו ללא לשון שבועה או נדר אם נחשב לנדר, וכמבואר לעיל (אות א). והגם שבריש אמיר הבאנו דהוי כנדר גם ללא לשון שבועה או נדר, ושכן דעת מרן השו"ע, מ"מ מידי פלוגתא וספיקא לא נפקא, וחזי לאיצטרופי. ומעתה לכל הדעות איכא ספק ספיקא הגון, ולכן בודאי שיוצא ידי חובתו כשמסיים מסכת מהתלמוד ירושלמי וכאמור.יעלה ויבא האי דינא: שהאברך שקיבל על עצמו לסיים 'מסכת', יוצא ידי חובת קבלתו גם בסיום מסכת מהתלמוד ירושלמי. והנלענ"ד כתבתי.
ואחתום בברכת הדיוט, יהי רצון שירבה מו"ר גבולו בתלמידים, פירות הדומים לשורשים, ובחיבור חיבורים, ובשיעורים רבים, לזכות את הרבים, כדרכו בקודש כל הימים. ונזכה למיחזי תרין משיחין, ובניין בית עולמים, דשנים ורעננים, בטוב ובנעימים. וציי"מ ויימ"נ אמן.
♦ ♦ ♦