ראש ישיבת פחד יצחק, ירושלים
אור הראשית בקרבן פסח הנאכל על השובע
איתא בגמ' בערבי פסחים (קי"ט): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". וברשב"ם שם: אסור לאכול כלום אחר הפסח, שלא יאבד ממנו טעם הפסח, לפי שדינו ליאכל בסוף על השובע, וכן כל קרבנות, כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלים. ובאלו דברים (פסחים ע.): "חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השובע' וברש"י 'שיהו נהנין באכילתו ותחשב להן".והנה צריך ליתן טעם באכילת החגיגה כהקדמה לאכילת הפסח שיהא הוא נאכל על השובע, והלא אף החגיגה ככל הקרבנות, ודינה להיאכל על השובע.
ובפחד יצחק פסח מביא מהרמב"ן (ויקרא כ"ו) שהקשה על מה שאמר הכתוב כברכה, אם ישמעו בקול ה' 'ולא תגעל נפשי אתכם' ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצוות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכו' ואמר הנביא בשעת הקללה 'אם בציון געלה נפשך', ותי' שם הרמב"ן בסוד מסודות התורה. ובפח"י (שם) פי' שההנהגה בעולם כעת הינה במהלך של מעיקרא חשוכא והדר נהורא, ומוכרח שלפני התגלות האור תשרור חשכה, אך לעתיד לבא הובטחנו 'ולא תגעל נפשי אתכם' שלא יצטרכו לחשיכה ולגעל בטרם האור, ויתגלה האור בלא הקדמת החשיכה.
ובסדר הגדה של פסח מתחיל בגנות ומסיים בשבח, מתחילה עבדים היינו, עובדי ע"ז היו אבותינו, ולאחריו - ויביאנו אל המקום הזה. וכולו בדרך של שאלה ותשובה, שבאה ההארה כתשובה לתחושת החסר וההיעדר של השאלה. וכן המצה צריכה להיאכל בתיאבון מתוך רעב, אבל בקדשים התחדש שיהו נאכלים על השובע.
ובפחד יצחק באר שבסדר בריאת האדם קדמה יצירת הגוף לנפיחת הנשמה, שנברא תחילה הגוף בחסרון ככלי ריק, ואחר כך נתמלא הגוף בנשמה. ובתחילת הש"ס ריש ברכות מאימתי קורין את שמע בערבית, פותחים את הש"ס בערבית שהוא הזמן של חסרון האור, כמו שפתח הכתוב ויהי ערב ויהי בוקר' - תחת בריאת העולם, לילה קודם ליום.
אמנם מצד הנשמה עצמה אין שום חסרון, ואינה חסרה אף קודם נתינתה אל הגוף, ובגמ' (נדה ל, ב) שעובר במעי אמו נר דלוק על ראשו וצופה מסוף העולם ועד סופו באשר כל עוד לא יצא אל המציאות לא חסר כלום. ורק בהסתכלות מצד התנהלות המציאות כיום נדמה שהתחלת הבריאה בחסרון וקודם הגוף לנשמה, אך האמת היא שקדמה הנשמה לגוף והיתה צופה מסוף העולם וכו'.
נאמר לבני ישראל בשעת אכילת קרבן פסח (שמות יב, כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו" שאינם ראויים להיות מציאות מוחשית בעולם בשלב זה, וצריכים להיות טמונים בבתיהם וכעובר שטמון במעי אמו.
כל העבודה והלימוד שלנו כיום להיזכר ולהעלות מהנסתר את התורה שלמדנו ושכחנו בעת בואנו לעולם אז יצאנו אל המציאות שהיא חשוכה וחסרה, בה נדרש להשלים את החסרון ולמלא את עצמנו, וכמצה שנאכלת לתיאבון, לסלק את הרעב. וכן היא צורת המצוה והגדת לבנך דרך שאלה ותשובה. צריך לרעבון ושביעה ולגרום לתינוקות שישאלו ויתקשו, כדי שישמעו את הזכרון כתשובה, ויבוא האור ויאיר את החשיכה.
אך הקרבן זמנו להיאכל על השובע, שלא לגרש באכילתו את הרעב, וזו חשיבותו - שנאכל דרך מלכים להנאה. ומכוון לאור הראשית להפוך את הסדר שנהוג בעולם, להתחיל באור שלא על מנת לגרש את החושך אלא באור כשלעצמו - ראשית, ומילה ראשונה במס' פסחים 'אור לארבעה עשר' ושם בגמ' משא ומתן שאף הלילה נקרא אור, ששורשו אור. שבפסח מתגלה שאף הלילה בעצם מואר, ורק נראה לעינינו כחשיכה.
באכילת הקרבנות נאמר שיהו למשחה-לגדולה כנמשח בשמן שעולה לגדולה, ונמצא מעל ההנהגה הרגילה, ואף החגיגה באמת היתה ראויה להיאכל על השובע, אך בקרבן פסח מתבטא הענין הזה במיוחד, שהוא אכילה שנועדה להשיב את כולנו אל מה שקדם לחושך אל אותו אור ראשון, שבפסח לילה כיום יאיר והראשית שקדמה לעולם מתגלית בו.
ובאמירת ההלל שלעתיד לבוא נאמרה המילה אז, ובלה"ק אז שהא' עומד על הז', שהא' מקומה מעל עולם הטבע שנברא בז' ימים, שההנהגה היחידה עומדת מאחורי כל מה שנראה חלוק ומופרד בחשיכה שאנו שרויים בה, והיא ההשגה שבאה באכילת קרבן פסח.
כשבאו בנ"י למתן תורה נאמר להם (שמות יט, ד): "אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" ובחז"ל (תרגום יב"ע) פי' לבהמ"ק, ואכלתם שם קרבן פסח. שגבהו בהשגותיהם באותו הלילה כעל כנפי נשרים אל מקומות גבוהים מאוד, וכניסתם איש אל ביתו היתה כעובר שבמעי אמו שהתכנסו בחזרה מחוץ למציאות החיצונית, עד שבאו אל אותו ה'מקום' שמגיעים אליו בשעת הקרבת הפסח בבית המקדש, כעובר שרואה מסוף העולם ועד סופו
על כנפי נשרים דיקא, כדאי' בחז"ל שהנשר רחמני ולוקח את ילדיו על גבו ולא ברגליו, שאם ירו בו חץ ייכנס החץ בו ולא בילדיו. וכן ראו באותו לילה את כל העתידות העינויים והייסורים שעתידים לבא עליהם, וראו שהכל מתוכנן מראש ואיך שהכל יוצא בסדר אחד מהשורש של הכל. וזהו האור שבא קודם לחושך.
נאמר למשה רבינו טרם מלחמת סיחון ועוג (דברים ב, כה): "היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים אשר תחת כל השמים", ולכאו' היה צריך להיות כתוב כל העמים אשר תחת השמים ולא כנאמר תחת כל השמים.
ונראה לפרש ע"פ מה שאמר רה"י זצ"ל הארץ לשון יחיד והשמים לשון רבים [ולהוסיף שבפס' נכפלה המילה שמים השמים שמים לה' ואילו הארץ נכתבה פעם אחת]. והוא מחמת שיש הרבה שמיים שניתן לעלות ללא גבול ואילו לארץ יש סוף. ובלשון הקודש שמים מלשון - שם, כאל מראה שנראה מרחוק וככל שמתקרבים אל אותו המקום מתגלה מקום שרחוק יותר בלא גבול. וכלשון הפס' כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוה עליהם', שלא מתגלה במבט אחד סופו של דבר ויש לו גובה מעל גובה וגילוי שבא לאחר הגילוי.
ובאמת יש רצון עליון בבריאת העולם ובהנהגתו, ומזה נעשה רצון לפנים מרצון וכח שני ושלישי וכן הלאה, שרצונו מתלבש בכל מיני מלבושים כל מיני מעשים ורצונות שאינם כי אם אמצעים למען תכלית רצויה אחרת. וכמשל לאחד שרוצה בממון על מנת שיקנה בו דבר מסוים שמטרתו באותו הדבר היא פלונית וכן הלאה.
אך יש רצון שהוא רעוא דכל רעוין שורש כל הרצונות והוא התורה, וכל שאר הרצונות, אינם כי אם אמצעים לרצון הזה. ושורש הדברים כולם הוא לשם התורה, שקדמה לעולם ונקראת ראשית, ואף שיש תנאי בלימוד שיהיה ע"מ לעשות, אין זה אלא תנאי בצורת הלימוד, אך מכל מקום מטרת הלימוד הינה הלימוד בעצמו, שהוא רצונו של הקב"ה והדרך להתקרב אליו, וזה שורש הכל.
וזה מה שנאמר בתפילה 'כי באור פניך נתת לנו... תורת חיים', באשר לפעמים כוונת נותן מתנה שיהנה המקבל מהמתנה ע"י שיעשה איתה דבר נוסף, אך המתנה עצמה אינה כי אם אמצעי לאותה הנאה ולא שיהנה מהקבלה עצמה. אך נתינת התורה היתה לשם קבלת התורה עצמה, כך לשם עצמה בלבד, וזו הנחת רוח שמקבל הקב"ה ממנו כאשר אנו לומדים את התורה.
בגמ' (פסחים נ, ב): רמי רבא כי גדול על שמים חסדך ובמקום אחר כי גדול עד שמים חסדך, ותי' שם כאן בעוסק לשמה וכאן בעוסק שלא לשמה. שהעוסק לשמה עוסק במה שמעל לעולם, ובקשר פנים אל פנים עם הקב"ה שע"י העיסוק בתורה לשמה שמתנתק בזה מהחשיכה ולומד רק לשם עצם הרצון נמצא מעל החשיכה ומעל הדברים שנעשים לצורך דבר אחר, ובזה חסדו מעל העולם.
אין לנו אלא הארת פניך, ובפנים שמתגלות ומאירות ובהם ניתן רצון כל הרצונות והוא התורה, וזוהי מעלתם של לומדי תורה.
והוא שאמר משה רבנו (דברים ב, כו): "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמור" וברש"י: אע"פ שלא צווה לי המקום לקרא לסיחון לשלום למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם וכו'. והוא ממה שקדם לעולם, שהתורה הנהגתה בצורה שקדמה לעולם - 'מדבר קדמות', ראשית הבריאה בדברי שלום והם קדמו למלחמה להעדר ולחושך שנעשו רק לאחר מכן. ובזה הולכים לקראת הפסח, שבו זוכים לראות את הראשית שבזה באו לביהמ"ק ובזה הגיעו עד למתן תורה.
♦
אי אפשר שלא להזכיר תוך ימי האבילות גדול כזה שנפטר [מרן הגרח"ק זצ"ל], שהיה בטוי מוחשי לתורה שהיא ראשית לפני הכניסה לחשיכה, שכולו חיבור לתורה וכל העולם היה רק צדדי לתורה, וכדרכים איך להגיע אל התורה. וגילה לנו הקב"ה ציור בעולם עצמו למי שאין לו בעולמו ואפי' בעת עיסוק בדברים אחרים אלא תורה, והיה ניכר בו שנובע כל כולו מראשית של תורה שהיא הרצון והתכלית היחידים. ובודאי שדעתו היתה מעורבת בין הבריות אלא שהכל טפל לתורה ובלא עירוב של שום אינטרס ורצון אחר.
נאמר על הפטירה בעם ישראל 'שבק חיים לכל חי' שהניח הנפטר אחריו חיים בעולם, והוא חלק מהישארות הנפש שאפשר ללמוד ולקבל חיים אף ממי שנפטר שהמעלות שקנה ממשיכות ונשארות פה בעולם. ויש בלימוד וקניה מהמעלות של הנפטר בחינה מסוימת של תחית המתים, וניסן הוא זמן של תחית המתים, שזה זמן שמתאים לחיות זו ולחזרה אל הראשית.
♦ ♦ ♦