ישיבת תורת החיים, יד בנימין
אכילת אפיקומן אחר חצות
נראה שלכו"ע אכילת מצה באחרונה (אפיקומן) הוי דרבנן
נחלקו הראשונים מהי המצה הבאה לשם חובה, האם המצה שאוכלים בתחילה (מוציא מצה), או מצה שאוכלים באחרונה (אפיקומן). שלדעת רש"י ורשב"ם מצה שאוכלים באחרונה היא החובה, וז"ל רש"י (קיט: ד"ה אין מפטירין): "שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה, ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, אף על פי שאינה באה לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל (קטו.) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו, הכי נמי גבי מצה, הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור דלאו חובה הוא" ע"כ, וכיוצ"ב כתב הרשב"ם (שם), ויש לעיין בדבריהם, כיצד יתכן שיברך אדם ברכת המצוות ויקיים את המצוה אחר זמן מרובה.ויש להוסיף עוד שלכאו' סותרים הדברים למה דקיי"ל (פסחים צט:) דמצה צריכה להיאכל לתיאבון, ומשום כך אסור לאכול בערב פסח סמוך למנחה עד שתחשך, ובפשטות מדובר על מצה שאוכל בראשונה, דאם היה מדובר על מצה הנאכלת באחרונה, הרי שבכל אופן אינה נאכלת לתיאבון, שבאה אחר מצה ראשונה וכורך, ואחר אכילת כל הסעודה, אם כן בפשטות אכילת מצה בתחילה היא הנאכלת לשם מצוה, ומשום כך צריך לאכלה לתיאבון, וכן משמע מרש"י ורשב"ם שם.
רש"י ורשב"ם הזכירו בדבריהם את דברי רב חסדא (קטו.) בדין אכילת מרור למי שאין לו ירק נוסף לכרפס, שאוכל מרור גם בטיבול ראשון ומברך עליו גם ברכת בפה"א וגם על אכילת מרור, ואוכל שוב מרור בטיבול שני, ושם בגמ' נפסק דהלכתא כוותיה, ומבואר שרש"י ורשב"ם הבינו בדעתו שאת מצות אכילת המרור האדם מקיים בטיבול השני, ובכל זאת מברך בטיבול ראשון, וסברו שכך יש לומר גם לגבי אכילת מצה.
וכך גם הבינו התוס' שם (ד"ה מתקיף) בדברי רב חסדא, והשוו זאת לתקיעת שופר, שמברכים בתחילה על תקיעות דמיושב ומועיל גם לתקיעות דמעומד שהם עיקר משום שנעשות על סדר הברכות. ובר"ה כתבו התוס' (לג:) שנהגו להקל בתקיעות דמעומד כיון שכבר יצאו ידי חובתם דמיושב, ומבואר בדבריהם שתקיעות דמיושב הם העיקר, וזה לכאו' סותר לדבריהם בפסחים[2].
על פי כל הנ"ל כתב המנחת אשר (פסחים סי' פז) שלדעת רש"י ורשב"ם [וכן דעת התוס' לגבי מרור], שאף שאדם יצא יד"ח אכילת מצה כבר באכילתו הראשונה, אין זה עיקר המצוה, משום שעיקרה נתקנה דווקא עם קרבן פסח, ובזמן הזה במקום הקרבן, וחידשו שהברכה שמברך בתחילה עולה לו גם על אכילת המצה באחרונה. שהיה מקום לומר שכיון שכבר יצא יד"ח אין לו אפשרות לקיים את המצוה בצורה השלימה שלה בסוף אכילתו, והחידוש הוא שאף אכילה זו היא חלק מהמצוה וקיומה בשלימות יותר וכעיקר תיקונה.
והביא לזה הגר"א וייס ראייה מדין עיירות המסופקות שקוראין מגילה בי"ד בברכה, וחוזרים וקוראים בט"ו בלי ברכה, כמבואר בשו"ע (סי' תרפח ס"ד), וביאר דהטעם הוא משום שבי"ד יוצאים יד"ח בדיעבד משום כך יכולים לברך אבל לא בט"ו, ולכאו' כיון שיצאו יד"ח בי"ד, מה יועיל לקרוא שוב בט"ו, מכאן ראיה שגם כאשר יוצא יד"ח המצוה בדיעבד, ישנה אפשרות לקיים את המצוה שוב בצורה היותר טובה, ובמקרה הנ"ל קוראין שוב בי"ד על הספק שמא מוקף חומה הוא וזמנו בט"ו. וכן יש ללמוד לסוגייתנו, שלדעת רש"י ורשב"ם אף שיוצא יד"ח אכילת מצה באכילתו הראשונה, אין זה קיום המצוה בשלימות ובצורה היותר ראויה, לפיכך חוזר ואוכלה באחרונה לשם חובה, עכת"ד.
ונראה בדעתם שכיון שאכל כזית מצה בראשונה כבר יצא יד"ח מדאו', ואע"פ שעדיין יש עליו חובה לאכול מצה באחרונה, שכך עיקר קיום המצוה, קשה לכאו' לומר שחיוב זה יהיה מדאו', כיון שכבר אכל כזית מצה בברכה ויצא בו יד"ח, משום כך נראה שחובה זו היא רק חובה מדרבנן לקיים את המצוה הדאו' יותר בשלימות. ובכל זאת אין זה מוכרח בדעתם.
והנה לעומת רש"י ורשב"ם, נקטו הרבה מהראשונים שמצות אכילת מצה מדאו' מתקיימת בשלימות בכזית ראשון, ואכילת מצה באחרונה היא רק מדרבנן זכר לקרבן פסח. כך מבואר בדברי הרא"ש (שם) שכתב שאותה מצה אינה לשם חובה, אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה. וכן כתב הרמב"ן (מלחמת ה' כו:) בפירוש. וכן דעת הרמב"ם (הל' חמו"מ פ"ח ה"ט) שכתב שטעם אכילת אפיקומן כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם מצה בפיו[3], וכ"כ הריטב"א (הגדה של פסח ד"ה אחר כל זה). וכן דעת רבנו פרץ בהגהתו על הסמ"ק (סי' ריט אות ד), שכתב: "אם שכח ולא אכל אפיקומן עד לאחר שבירך ברכת המזון אין צריך לחזור ולברך משום דשאר מצות נמי חשובות של מצוה שהרי עושין להם שימור" ע"כ, ומשמע שהמצה הנאכלת בסוף אינה אלא מדרבנן, שכבר יצא יד"ח. וכן פסק השו"ע (סי' תעז ס"ב), ולפי זה יש לומר שפסק כדעת רוב הראשונים ולא כרש"י ורשב"ם. וכן דעת המשנ"ב (סי' תעז סק"ד) שכתב שבדיעבד אם לא היסב באפיקומן אין צריך לחזור ולאכלו אם האכילה קשה עליו, ובשער הציון שם (אות ד) ביאר שזה לא כרש"י ורשב"ם.
♦
דברי חז"ל לגבי זמן אכילת הפסח
במספר מקומות בש"ס (פסחים קכ:, ברכות ט., מגילה כא., זבחים נז:) מופיעה מחלוקת ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה עד מתי נאכל קרבן פסח, שראב"ע סובר שקרבן פסח נאכל רק עד חצות, ור' עקיבא סובר שהפסח נאכל כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר. ובגמ' (פסחים שם) אומר רבא שאותו הדין יהיה לאכילת מצה בזמן הזה, שלדעת ראב"ע אם אכל אחר חצות לא יצא, וז"ל הגמרא: "אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה - לא יצא ידי חובתו" ע"כ.♦
בכמה מקומות סתם התנא כראב"ע
ושם בגמ' סתם התנא של המשנה כראב"ע, וז"ל המשנה: "הפסח אחר חצות מטמא את הידים, הפגול והנותר מטמאין את הידים" ע"כ, ומסבירה שם הגמ' שזה משום שזמן אכילת קרבן פסח הוא רק עד חצות, ולאחר מכן חשיב נותר, וזה כדעת ראב"ע, וכיון שסתם התנא כמותו נראה שכך הלכה.גם מהגמ' בברכות נראה לכאו' כראב"ע, שבמשנה (ב.) שנינו: "כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים... וכל הנאכלים ליום אחד..." ע"כ, ושואלת הגמ' (ט.) למה לא הזכיר התנא גם אכילת קרבן פסח שהיא כל הלילה וחז"ל גזרו בה רק עד חצות, ועונה הגמ' שהתנא סבר כראב"ע שמדאו' זמן אכילת הפסח רק עד חצות. ומבואר שגם התנא בברכות סתם כראב"ע.
וכן נראה גם במסכת זבחים ששנינו במשנה (נו:): "הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות" ע"כ, ואומרת שם הגמ' (נז:) שדין זה הוא כדעת ראב"ע. ומכל זה היה נראה לכאו' שהלכה כראב"ע כיון שסתם משנה כמותו.
♦
במגילה סתם התנא כר"ע
אלא שבמקום אחר (מגילה כ:) סתם התנא כר' עקיבא, וז"ל המשנה: "כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולהקטר חלבים ואברים. זה הכלל: דבר שמצותו ביום - כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה - כשר כל הלילה" ע"כ, ושואלת הגמ' (שם כא.) מה בא התנא לרבות במה שאמר 'דבר שמצותו בלילה' שכשר כל הלילה, ועונה הגמ' שבא לרבות אכילת פסח, וז"ל "דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, לאתויי מאי? - לאתויי אכילת פסחים, ודלא כרבי אלעזר בן עזריה. דתניא, ואכלו את הבשר בלילה הזה, אמר רבי אלעזר בן עזריה: נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות - אף כאן עד חצות" ע"כ. ומבואר שיש גם סתם משנה כדעת ר"ע[4].♦
תלתא סתמי לא אלימי מחד סתמא
והיה מקום לומר (ולאחר מכן ראיתי שכך נקט הסמ"ג עשין סי' מ), שכיון שיש שלוש משניות שנשנו בסתם כדעת ראב"ע, ורק משנה אחת שנשנתה כר"ע, שהלכה כראב"ע שיותר משניות כמותו, אלא שמצינו בגמ' ביבמות (קא:) שרב נחמן סובר שחליצה צריכה להיות בפני שלושה, ומיאון לא צריך להיות בפני שלושה, ומעלה הגמ' אפשרות שרב נחמן חילק בין חליצה למיאון משום שלגבי חליצה מצינו שלוש פעמים 'סתם משנה' שצריכה להיות בפני שלושה, ואילו לגבי מיאון מצינו רק פעמיים 'סתם משנה', ודוחה הגמ' הבנה זו, וז"ל "מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי חד סתם, מה לי תרי סתם, מה לי תלתא" ע"כ. ומבואר שאין נפק"מ כאשר דעה אחת הופיעה בסתם משנה פעם אחת, ואילו דעה אחרת הופיעה בסתם משנה כמה פעמים. ועל כן נראה שגם בנידון דידן, אין לפסוק כראב"ע רק משום שיש שלוש משניות כמותו, לעומת ר"ע שיש כמותו רק משנה אחת. וכן כתבו כמה מהראשונים (ר"ן על הרי"ף פסחים כז:, רא"ש שם פ"י סי' לח, מאירי שם קכ:, ריטב"א קידושין נד:) שאין להוכיח על פי זה שהלכה כראב"ע.♦
סתם משנה השנויה במקומה
וכתב האור זרוע (ח"ב סי' רלא) שיש להכריע כראב"ע, כיון שבגמרא בסנהדרין מבואר, שכאשר יש סתם משנה כנגד סתם משנה יש עדיפות לפסוק הלכה כמו המשנה המופיעה במקומה, וכמו כאן, שגם בפסחים וגם בקדשים נשנתה המשנה כראב"ע, ורק במגילה, שאין זה מקומו של דין זה, סתמה המשנה כר"ע, וז"ל האו"ז: "הואיל וקתני להו בהלכות קדשים, כגון בערבי פסחים גבי הלכות הפסח, ובפ' איזהו מקומן גבי קדשים - הווין עיקר, כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד:): מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא? איבעית אימא סתמא דרבים עדיף, ואיבעית אימא משום דקתני לה גבי הלכתא דדינא" ע"כ.♦
סתם משנה השנויה יחד עם הלכות פסוקות
ולעומתו כתבו כמה מהראשונים (ר"ן שם, ריטב"א שם, ורא"ש שם, רי"ץ גיאת הל' פסחים עמ' שיד) סברא להקל כהסתם משנה שכר"ע, משום שבמשנה במגילה דין זה שהפסח נאכל כל הלילה נאמר יחד עם הלכות פסוקות, וכמו דברי הגמ' (ב"ק קב.) שסבר רב יוסף להכריע כסתם משנה ולא כמחלוקת 'משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא'. אמנם כל זה נכון רק לפי הפירוש שהביאו שם התוס' (ד"ה גבי): "דקתני לה בלשון הלכתא פסיקתא דלישנא דכל החוזר וכל המשנה משמע לפסוק הלכתא", אבל רש"י (ד"ה ואיבעית) פירש, וז"ל "הלכתא פסיקתא, דהא לא שייכא התם, ולא תני אלא משום פיסוק הלכה שפסקה התנא עם כל החוזר בו שלא נחלק אדם עליהן" ע"כ. והנה לפי פירוש רש"י שהלכה פסוקה פירוש שהתנא כותב הלכה שאינה באותו נושא רק משום שרוצה להסמיך אותה להלכה פסוקה, וכמו בגמ' בב"ק שכביכול לא הייתה סיבה לכתוב 'כל המשנה ידו על התחתונה' משום שאין זה מן העניין, הזכירה הגמ' דין בסמיכות לדין 'כל החוזר בו' כדי לומר שכמו שדין 'כל החוזר בו' אין בו חולק, כך גם בדין 'כל המשנה', אבל במשנה במגילה אין זה כך, שהמשנה מנתה את כל הדינים הללו משום שיש להם מכנה משותף שדינם כל הלילה, ואם כן אין להוכיח שכל הדינים שם הם הלכה פסוקה, וכן כתב הרא"ש (ברכות פ"א סי' ט).ולענ"ד נראה לכאו' שיש להעדיף את הפירוש שהביאו התוס', משום שלפירוש רש"י יש סתירה בין הכלל שנאמר בב"ק שהלכה כדין שהובא שלא במקומו, לבין הכלל שנאמר בסנהדרין (הובא לעיל) שהלכה כדין שהובא במקומו, אבל לפירוש התוס' הדברים מיושבים.
♦
כמה מהראשונים נקטו כר"ע
והמאירי (פסחים קכ:) הכריע כר"ע, משום הכלל הידוע (עירובין מו:) ש'הלכה כרבי עקיבא מחבירו'. וגם הריטב"א (הל' סדר ההגדה) ציין שהגאונים פסקו כר"ע משום סברא זו.ובעיטור (הל' מצה ומרור קלה.:) כתב להכריע כר"ע מסברא אחרת, שרבא אמר "אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה - לא יצא ידי חובתו", ומשמע שסבר שאין הלכה כראב"ע, כי אם היתה הלכה כמותו היה אומר רק 'לא יצא ידי חובתו' ולא היה צריך לומר שזה אליבא דראב"ע, ולכן נראה שסבר רבא הלכה כר"ע, וכן כתב להוכיח גם ההגהות מיימוניות (הל' חמץ ומצה פ"ח אות י)[5].
וכן נקטו עוד כמה מהראשונים שהלכה כר"ע, כך כתוב בהלכות גדולות (סי' א הל' ברכות פ"א עמ' לד), וכן כתב הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ח הט"ו), וכן הסכים רבנו מנוח (הל' חמץ ומצה פ"ו), וכ"כ האורחות חיים (ח"א סי' ל), וכן משמע בדעת הרי"ץ גיאת (הל' פסחים עמ' שיד). ויש שנקטו כך בדעת הרי"ף (פסחים כז:) ממה שהשמיט דין זה (כ"כ הפר"ח סי' תעז ס"א), וכן משמע בירושלמי (ברכות פ"א סוף ה"א) ממה שכינו את שיטת ר"ע כרבנן לעומת ראב"ע, וכן אפשר ללמוד מסתימת ראשונים נוספים[6].
♦
נראה שאין הכרח מהגמ' בר"ה שהלכה כראב"ע
ובגמ' בר"ה (כ:) למדנו שאין מקדשים את החודש אלא אם כן בכל הלילה והיום לא נראה הירח הישן, משום שהערב הולך אחר היום, ולא ייתכן לקדש את היום לחודש הבא כאשר בלילה נראה הירח של החודש הקודם. ונחלקו ר' יוחנן וריש לקיש מאיפה למדה הגמ' שהלילה הולך אחר היום, לר"י לומדים מהפסוק "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" הנאמר לגבי יו"כ שממנו מתבאר שהיום והלילה שלפניו הם חטיבה אחת. ור"ל לומד מהפסוק "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" הנאמר לגבי מצות אכילת מצה בפסח, שמהערב שלאחר יום האחד ועשרים אפשר לאכול כבר חמץ, משום שהלילה הולך אחר היום שלאחריו. ושואלת הגמ' מה הנפק"מ בין ר"י לר"ל, ועונה רבא, שהנפק"מ היא שלר"ל שלומד מאכילת מצה בפסח, יהיה ניתן לקדש את החודש ואע"פ שבתחילת הלילה קודם חצות נראה הירח הישן, וכמו שלגבי אכילת מצה החצי הראשון של הלילה [של ליל י"ד] חלוק מהימים שאחריו, כיון שבו יש חובה לאכול מצה ובשאר הימים אינה אלא רשות. כך פירש רש"י (ד"ה חצות לילה) את דברי הגמ'[7]. ומשמע שלדעת רבא הלכה כראב"ע, ולכן סבר שאליבא דר"ל גם לעניין קידוש החודש חלוק החצי הראשון של הלילה מהיום שלאחריו, וכן כתב הגרע"י (חזו"ע פסח ח"ב עמ' פא).אמנם לענ"ד עדיין אין מכאן הכרח שרבא נקט כראב"ע, ואפשר לומר שסבר רבא שבזה גופא נחלקו ר"י ור"ל, שר' יוחנן סבר כר"ע, ולכן למד דווקא מיו"כ כיון שדווקא שם ראינו שהלילה נמשך אחר היום, ור"ל סבר כראב"ע, שזמן אכילת המצה עד חצות, וכיון שכך יוצא לשיטתו שיש מקום שבו ראינו שרק חציו השני של הלילה הולך אחר היום. ואם נאמר כך יוצא שרבא לא גילה מה דעתו במחלוקת ר"ע וראב"ע.
והנה פסקו רבים מהראשונים כראב"ע, ומהם ר"ח (פסחים קכ:), תוס' (מגילה כא. ד"ה לאתויי), האגודה (פ"י סי' צז), סמ"ג (עשין סי' מ), או"ז (שם), ראב"ן, אבודרהם (סדר ההגדה ופירושה, ד"ה ובאחרונה), ראבי"ה (ח"ב סי' תקכה) ומרדכי (פסחים סי' תריא). ויש ראשונים נוספים שהסתפקו בדין זה, ולבסוף כתבו להחמיר כראב"ע, כך נראה מדברי הריטב"א (קידושין נד:, הל' סדר ההגדה שם), הרשב"א (ברכות ט., שו"ת ח"א סי' תמה) והרא"ש (פסחים פ"י סי' לח), וכן כתב היראים (סי' צ) לחוש לדעת ראב"ע.
♦
נראה שלדעת ר"ע יש איסור מדרבנן לאכול את הפסח אחר חצות
ונראה לכאו' מפשט דברי הגמ' בברכות שגם לדעת ר"ע חכמים אסרו אכילת פסח אחר חצות, וכמו כל הקדשים הנאכלים ליום ולילה שגזרו בהם חכמים עד חצות. כך נראה משום שלאחר ששנינו במשנה (ב.): "כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים... וכל הנאכלים ליום אחד...", שואלת הגמ' (ט.) למה לא הזכיר התנא גם אכילת קרבן פסח שהיא כל הלילה וחז"ל גזרו בה רק עד חצות, ועונה הגמ' שהתנא סבר כראב"ע שמדאו' זמן אכילת הפסח רק עד חצות, וז"ל הגמ': "ואילו אכילת פסחים לא קתני. ורמינהי: קריאת שמע ערבית, והלל בלילי פסחים, ואכילת פסח - מצותן עד שיעלה עמוד השחר! אמר רב יוסף לא קשיא, הא - רבי אלעזר בן עזריה, הא - רבי עקיבא" ע"כ, ונראה שנוקטת הגמ' בפשטות שלמ"ד פסח נאכל עד עמוד השחר גזרו בו חכמים עד חצות, ונשארה רק השאלה מדוע המשנה לא מנתה גם את זה. ולאחר זאת ראיתי להגהות מיימוניות (הל' חמץ ומצה פ"ח אות י) שהביא מה שכתוב מפורש במכילתא (בא, פרשה ו), שחכמים החולקים על ראב"ע סוברים שאכילת פסח עד חצות מדרבנן. ואכן, כך נקטו רבים מהראשונים שגם לר"ע הפסח נאכל רק עד חצות מדרבנן, כך כתבו הרשב"ם (פסחים קכ: ד"ה ר"א בן עזריה), הרמב"ם (שם), המאירי (שם) והאור זרוע (ח"ב סי' רלא). והרא"ש (שם פ"י סי' לח) כתב ש'אפשר' שכך סובר ר"ע.♦
נראה לכאו' שאליבא דר"ע אפשר לאכול את מצת המצוה אחר חצות וכל שכן אפיקומן
ונראה לכאו' שאמנם כתבו הראשונים שגם לר"ע מדרבנן אסור לאכול קרבן פסח אחר חצות, אבל במצות מצה חכמים לא גזרו, דלא שייך בה טעם נותר. וכך משמע גם מדברי רבא (הובאו לעיל) שההיקש בין קרבן פסח למצה לענין זה הוא דווקא לשיטת ראב"ע. וכך כתב הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ו ה"א) וז"ל: "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר... ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה" ע"כ, ומבואר שהרמב"ם שפסק כר"ע (כדלעיל) סבר שבמצה לא גזרו חכמים כמו בקרבן הפסח. וכן כתב גם האורחות חיים (ח"א סדר ליל פסח אות ל) וז"ל: "אכילת מצה כל הלילה ואף על פי שאכילת הפסח לא הוי אחר חצות משום הסח הדעת האוכל מצה אחר חצות יצא והר"י מקורביל ז"ל כתב שצריך לאכלה קודם חצות כראב"ע והמחמיר תבא עליו ברכה"[8] ע"כ. וכך משמע מדברי המאירי (קכ: ד"ה מאחר). וכן נראה שסבר גם הרי"ץ גיאת (הל' פסחים עמ' שיד) שכתב שמצות אכילת מצה כל הלילה. ובאו"ז (הל' פסחים סי' רלא) הסתפק בדעת ר"ע האם חכמים גזרו גם במצה[9].ונראה שכך גם סבר הר"ן (כז: בדפי הרי"ף ד"ה גרסינן) אליבא דר"ע, שכתב וז"ל: "... הילכך אזלינן לחומרא כר' אלעזר בן עזריה, ולפיכך צריך ליזהר ולאכול קודם חצות מצה של אפיקומן, ואפילו בקריאת ההלל החמירו בתוס' לקרותו קודם חצות, ויש מקילין ואומרים דסתמא דסתים כר"ע אלים טפי מדקתני ליה התם גבי הלכתא פסיקתא, ועוד דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו, והיינו דאמר רבא לר"א בן עזריה ולא אמר לה סתמא ואין ראוי להקל בכך" ע"כ, ומשמע שדווקא מפני ש'אזלינן לחומרא כראב"ע' צריך לאכול קודם חצות, ושה'יש מקילין' סוברים שמותר אף לאחר חצות[10]. וכן נראה מדברי הרשב"ץ (מאמר חמץ אות קלב) שכתב שצריך לאכול כזית של אפיקומן קודם חצות משום דקיי"ל כראב"ע, ומשמע שלדעת ר"ע יכול לאכול גם אחר חצות.
אמנם המהר"ש מנוישטט (מנהגים סי' כט) כתב[11] שגם לדעת ר"ע אפילו אכילת אפיקומן צריכה להיות קודם חצות, וכן משמע בדברי הריטב"א (הגדה של פסח, מוה"ק עמ' מא)[12]. אולם נראה שרוב הראשונים אינם סוברים כן, ועוד שבכמה מהראשונים מבואר בדעת ר"ע שכל מצות מצה יכולה להתקיים אחר חצות.
♦
סיכום שיטות הראשונים
ולסיכום, התבאר שנחלקו ר"ע וראב"ע עד מתי זמן אכילת קרבן פסח מדאו', שלראב"ע עד חצות ולר"ע עד עמוד השחר, ונחלקו הראשונים להלכה, שלדעת בעל הלכות גדולות, העיטור, הרמב"ם, הרי"ץ גיאת, ועוד ראשונים ויש אומרים גם ברי"ף, הלכה כר"ע. ולעומתם ר"ח, התוס', הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א ועוד ראשונים, נקטו כראב"ע. ונראה בסברא שיש עדיפות להכריע כר"ע, גם משום שהכלל הפשוט הוא 'הלכה כר"ע מחברו'[13], וגם שבה"ג שהוא אחד מהגאונים פסק כך, וכ"כ הריטב"א בשם הגאונים. ועוד, שכך נקטו הרמב"ם והרי"ף שהם שניים מעמודי ההוראה. ועוד, שכך משמע בירושלמי. ועוד, שכמה מהראשונים שנקטו כראב"ע הסתפקו בדבר ופסקו כמותו רק מחמת הספק.והתבאר שלדעת רוב ככל הראשונים גם לדעת ר"ע חכמים גזרו שלא לאכול קרבן פסח אחר חצות. אלא שנראה מדברי הראשונים שלא העתיקו גזירה זו גם למצות אכילת מצה. והתבאר שבאכילת מצה באחרונה יש להקל טפי משום שלכו"ע אינה חובה מדאו'.
♦
מפסיקת השו"ע בלשון 'ויהא זהיר' משמע שאין זו חובה
ובשו"ע (שם ס"א) כתב בדין אכילת אפיקומן: "ויהא זהיר לאכלו קודם חצות", ונראה שאפשר להבין בפשטות שזו זהירות בלבד ואין זו חובה גמורה. וכך גם נראה יותר בסברא, כיון שדעת הרמב"ם שמותר לאכול אף לאחר חצות, ויש מי שכתב כן בדעת הרי"ף, ועל כל פנים לא ראינו מי שכתב אחרת בדעתו, וגם הרא"ש כתב להחמיר רק מפני הספק, ולכאו' קשה לומר שהשו"ע שבק דברי הרמב"ם והרי"ף ונקט כהרא"ש. ועוד, שכל הנידון הוא במצוה מדרבנן שיש יותר מקום להקל. ומשמע שכן הבין גם הפר"ח (שם) בדעת השו"ע.♦
ראיית המנחת אשר בדעת המשנ"ב שאין לדחות שמחת יו"ט מפני אכילת אפיקומן קודם חצות
והנה כתב המשנ"ב (סי' תעז סוס"ק ו) וז"ל: "ואם החשיך לו קודם אמירת הגדה עד סמוך לחצות יקדש וישתה כוס ראשון ויטול ידיו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל וגם יברך על המרור תיכף קודם חצות ואח"כ יאמר הגדה ואח"כ יסעוד סעודתו" ע"כ. וכתב על דין זה הרה"ג ר' אשר וייס שליט"א (הגדת מנחת אשר עמ' שכא) שלכאו' ממה שלא הצריכו במציאות כזו לדלג על חלקי ההגדה שאינם חובה ולקצר בסעודתו ביותר כדי להספיק לאכול אפיקומן לפני חצות, משמע שאין חיוב לקצר בהגדה או בשמחת יו"ט על מנת לאכול אפיקומן קודם חצות, כיון שאינו אלא זהירות בעלמא. ולענ"ד נראים דבריו.♦
אחרית דבר
ולאחר כל זה נראה לענ"ד שכיון שמדאו' לכו"ע החובה לאכול מצה באחרונה היא אינה מדאו', ובנוסף, נחלקו הראשונים האם הלכה כר"ע או כראב"ע, וכפי שכתבתי לעיל הדעת נוטה כדברי הרמב"ם וסיעתו שהלכה כר"ע, גם משום הכלל הידוע ש'הלכה כר"ע מחברו', וגם משום שבה"ג שהוא אחד מהגאונים נקט כמותו, וכן גם כתב הריטב"א בשם הגאונים, ועוד שנראה שכך דעת השו"ע. והתבאר עוד שהבינו רוב הראשונים בדעת ר"ע שבמצה לא גזרו חכמים לאכלה קודם חצות, ואם כן הוי ספק דרבנן.ואמנם גם בספק דרבנן נוטים להחמיר כאשר ניתן להחמיר בקל, אבל אם יודע שחומרא זו תפגע בשמחת החג, ובמצות והגדת לבנך נראה שניתן להקל, ובמיוחד כאשר אין זה ספק שקול, וכפי שהתבאר. ומצינו בכמה מהפוסקים שהקלו בכך, שכך העלה הישועות יעקב (סי' תעז סק"א), וכן היקל בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' מח), וכ"כ הרב יצחק ברדא (יצחק ירנן ח"ז סי' מא). והביא במקראי קודש (להר"מ הררי עמ' תקט) בשם הגר"מ אליהו זצ"ל שאין זה לעיכובא. וכן דעת הדברי יציב מקלויזנבורג (הליכות חיים עמ' קעו) שאין זה אלא חומרא[14]. ומצאתי לאור שמח (הל' חו"מ פ"ו ה"א) ולמשכנות יעקב (שו"ת סי' קלט) שהאריכו להוכיח שמעיקר הדין מצות מצה כל הלילה וכתבו למי שהתאחר ולא אכל קודם חצות שיכול לברך על אכילתו לאחר חצות. אמנם הם לא כתבו להדיא שמותר להתאחר, אך משמע שלכך דעתם נוטה. וכן היה מנהג צדיקים רבים להקל בכך[15].
♦ ♦ ♦