ראש ישיבת עוד יוסף חי
תכלית יציאת מצרים הוא סיפור היציאה עצמה
פתיחה
הקדמה: עניין ההגדה לעשות עיקר מהסיפור ולא מהמציאות
הפסוק העיקרי הקשור להגדה של פסח הוא "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה הוי' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח)[3]. החשיבה הפשוטה היא שעושים את כל ליל הסדר מפני שה' הוציא אותנו ממצרים, אבל הפסוק הזה באופן פשוט בא להגיד הפוך[4] (כמו שהסבירו רש"י והאבע"ז ועוד, וכך נראה בחז"ל[5]), ה' הוציא אותנו ממצרים בשביל שנעשה את ליל הסדר[6]. עיקר מה שאנחנו רוצים בליל הסדר זה לחשוב שמה שהקב"ה עשה ביציאת מצרים הוא בשביל שנוכל להתייחס לכל העולם כסיפור של הקב"ה, שהקב"ה רוצה שגם נהיה חלק מהסיפור וגם נספר את הסיפור ביחד איתו[7]. לכן, כפי שנראה בהמשך, חשוב לנו לא לעשות עניין גדול ממה שהיה, לא לדבר על זה שהיה משהו רציני, שהיתה עבודת פרך נוראית, או שהיו מכות נפלאות – כל זה יותר מדי מייחס חשיבות למציאות, ופחות מדי חשיבות לזה שהכל זה צורת התייחסות של הקב"ה אלינו ושלנו אליו, הכל זה סיפור שמתחולל בינינו[8]. עניין זה מנחה את כל ההגדה[9] כפי שנראה:♦
מבנה ההגדה
ההגדה מורכבת משלושה חלקים. המשנה במסכת פסחים (י, ד. קטז.) אומרת "מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה", עפי"ז החלק הראשון (הנקרא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח") מתחיל מ"עבדים היינו" עד "צא ולמד" (ולא עד בכלל), החלק השני הוא דרשות על הפסוקים של מקרא ביכורים, נגמר ב"ועל הים לקו מאתיים וחמישים מכות", שאר ההגדה זה מעין פתיחה להודאה שמופיעה בסוף.♦
סקירה כללית על חלקי ההגדה
מתחיל בגנות ומסיים בשבח
חלקה הראשון של ההגדה נקרא כאמור "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". חלק זה מופיע בהגדה בשתי גרסאות. גרסא אחת (מ"עבדים היינו עד "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך") היא שיטת שמואל בגמרא שם (קטז.) שהגנות זה "עבדים היינו", הגרסא השניה (מ"מתחילה עובדי ע"ז" עד "והקב"ה מצילנו מידם") היא שיטת רב שהגנות היא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"[10].בגרסא הראשונה (של שמואל) אומרים בהתחלה רק שני משפטים על יציאת מצרים "עבדים היינו... ויוציאנו ה'... ואלו לא הוציאנו... הרי אנו ובנינו... משועבדים היינו לפרעה במצרים", נראה שמשפטים אלה הם הקדמה למה שכתוב מיד אח"כ שבגלל זה מצוה על כולם (גם על חכמים ונבונים ויודעים את התורה) לספר ולהרבות בסיפור ביציאת מצרים, מיד אח"כ יש קטע שמספר שבאמת היו חכמים שסיפרו באריכות ביציאת מצרים ושגם לימות המשיח יספרו. אחר כך מספרים על ארבעה בנים שמצוה לספר להם ביציאת מצרים (על כך נרחיב בהמשך) ודורשים[11] שהמצוה היא דווקא בליל הסדר ולא קודם לכן. א"כ רואים כאן בבירור כפי שהקדמנו, שבמקום לספר בפועל על יציאת מצרים מה שעושים זה רק מדברים על המצוה הזאת לספר על יציאת מצרים[12].
בגרסא השניה (של רב) עוד יותר בולט שהעיקר הוא הסיפור, שם בכלל לא מוזכר שהיתה יציאת מצרים, רק מוזכר שם שהקב"ה מספר לאברהם אבינו שתהיה גלות מצרים ותהיה גם גאולת מצרים וזהו. בפסוקים לפני כן (שלא מופיעים בהגדה) כתוב שאברהם אבינו שאל את ה' "במה אדע כי אירשנה" כלומר איך אדע שהאמונה שיש לי תתקבע חזק בתוך זרעי והם לא ינטשו את האמונה שאני רוצה להנחיל להם? (נראה שמשום כך ההגדה מקדימה ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ושתרח אבי אברהם היה עובד עבודה זרה, שזה הטעם שאברהם אבינו שאל את ה' במה אדע שהצאצאים שלי יהיו כמוני ולא כמו אבותי). אומר לו הקב"ה "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" אני אכניס אותם לצרות, והם לא ישנו את לשונם ולבושם, הם יזכרו טוב שאני אמרתי שהם יכנסו ואני אמרתי שהם יצאו. כל זה כדי לדעת שהכל בהשגחה פרטית והכל כדי לחזק את האמונה שלנויא.
♦[13]
סיפור יציאת מצרים מתוך מקרא ביכורים
התמיהה הכי גדולה בסדר ההגדה היא ההופעה של עשרת המכות בהגדה. באופן פשוט אם הייתי בא לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים הייתי לכאורה לוקח את תחילת ספר שמות ומספר על עשרת המכות ועל היציאה ממצרים. אך כשמסתכלים בהגדה זה נראה כאילו בכלל אין את סיפור יציאת מצרים עצמו שבספר שמות, הפסוקים מהם דורשים על יציאת מצרים הם הפסוקים המופיעים בפרשת מקרא ביכורים (בתחילת פרשת כי תבוא, דברים כו-ח) בהקשר למה שמביא הביכורים צריך לומר כשהוא מודה לה'. וביותר תמוה שהמקור שממנו לומדים שהיו עשר מכות הוא מתוך איזה מדרש תמוה ביותר שבעל ההגדה מביא על הפסוק (דברים כו, ח) "וַיּוֹצִאֵנוּ הוי' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים". הדרשה היא "ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובאותות שתים ובמופתים שתים אלו עשר המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים". איך הגיעו לכך שכל אחד מחמשת הביטויים האלה הוא דווקא שתים? יש מסבירים[14] ש"יד חזקה" זה שתי מילים לכן זה שתים, וכן "זרוע נטויה" גם שתי מלים, וכן לגבי "מורא גדול", "אותות" זה ריבוי ומיעוט רבים שתים, וכן "מופתים" ריבוי, דרשה מאוד פלאית. כלומר שאם לא הייתי לומד חומש, הייתי יכול לחשוב שכל עשרת המכות הם רק איזה דרשה של חז"ל מהפסוק הזה, ואחרי שמגיעים לעשר בצורה שרירותית לכאורה, אומרים לי שזה היה דם צפרדע וכו'. אם יש פסוקים מפורשים למה לא פשוט מביאים אותם?לפי מה שאמרנו מובן שבעל ההגדה בכוונה רצה לבסס את סיפור יציאת מצרים לא על איך שזה מופיע בתחילת ספר שמות שבו הסיפור עצמו התרחש, אלא על איך שזה מופיע בפרשת מקרא ביכורים (ב"כי תבוא") ששם מתואר איך יהודי מספר על יציאת מצרים. משום שבליל הסדר אנחנו רוצים להגיד שיציאת מצרים היא לא העיקר אלא המצווה של סיפור יציאת מצרים היא יותר חשובה מיציאת מצרים עצמה. לכן מספרים בדווקא מתוך המקור שזה מופיע בתורה בתור סיפור, כדי שיקבע בתוכנו בליל הסדר הענין הזה שיציאת מצרים היתה בשביל שאני אספר[15].
♦
בליל הסדר מחשיבים את קרי"ס יותר מיציאת מצרים
ניתן לכך עוד דוגמא מפתיעה: בסוף החלק השני של ההגדה (שדורשים את פסוקי מקרא ביכורים) מופיעים שלושה תנאים שמספרים שהעיקר זה לא מה שקרה ביציאת מצרים שהיתה בליל הסדר אלא העיקר זה קריעת ים סוף שהיתה בכלל בשביעי של פסח. כל המכות שהיו ביציאת מצרים נחשבות רק אצבע ומה שקרה בקריעת ים סוף נחשב יד גדולה (המחלוקת שם היא כמה להחשיב כל מכה שהיתה במצרים וממילא כמה להחשיב מה שקרה בקרי"ס). הדבר מפתיע ביותר: יושבים בליל הסדר ועושים עניין גדול ממה שקרה בשביעי של פסח (ובשביעי של פסח לא עושים כלום).לפי מה שאמרנו זה מובן, מה שהיה ביציאת מצרים עצמה הוא לא העיקר, העיקר זה מה שעכשיו אנחנו יושבים בליל הסדר ומספרים, ובמובן הזה מה שהיה בקריעת ים סוף הוא יותר בולט מיציאת מצרים, שהרי לפני קריעת ים סוף מתואר שה' אמר לבני ישראל לחזור לכיוון מצרים והסיבה היא: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי הוי'" (שמות יד, ג-ד). חז"ל (שמו"ר בשלח ה' ועוד) דורשים את זה על הפסוק "השמעיני את קולך" רציתי שוב לשמוע איך את זועקת. ה' אמר לנו מראש שהוא מכניס אותנו לצרה כדי ששוב נוכל לראות איך העיקר זה הסיפור.
♦ ♦ ♦