ברכת כהנים כשמתפללים ללא תפלת לחש

הרב עידוא אלבה

ברכת כהנים כשמתפללים ללא תפלת לחש

הקדמה

במאמר זה ננסה לברר את דין נשיאת כפים כאשר לא עושים חזרת הש"ץ בצורה הרגילה. בחלק זה נחקור בס"ד בשורש הדברים מדוע צריך חיבור נשיאת כפים לתפלה, ומתוך זה נדון בדין נשיאת כפים אצל אלו שמקצרים, ומתחילה כל הציבור מתפללים ביחד רק תפלה אחת^[2]. נראה שנהגו בהוראת הרמב"ם לעשות תפלה זו עם נשיאת כפים, אך הם היו אומרים כל התפילה עם החזן מילה במילה. ויש לדון אם יכולים לומר ברכת כהנים גם כשאינם מתפללים עמו מילה במילה, והאם יכולים לישא כפים כאשר החזן מנמיך את קולו לאחר ג' ראשונות, ומגביה שוב רק בג' אחרונות, או שבשביל לומר ברכת כהנים צריך שהחזן ישמיע את קולו מראש ועד סוף.
ובחלק ב' של המאמר, שיובא בעז"ה בגליון הבא, נוסיף לברר את הדין של יחיד המתפלל בתוך ציבור, דהיינו כשאדם מאחר לבית הכנסת, ונהוג שכאשר הוא מוצא ציבור שיענו לו הוא מתפלל בקול רם עד לאחר הקדושה (על פי הרמ"א בסימן סט, א^[3]), האם גם הוא יוכל להמשיך את תפילתו בקול רם והכהנים ישאו כפיהם.
מתוך כל זה, נעמוד על המנהגים וגדרי ברכת כהנים ותפלת הציבור, וחשיבות חזרת הש"ץ, ונברר שלמעשה יש כאן ג' עניינים: תפלת הציבור. תפילה בציבור, ותפלה של יחיד בתוך ציבור.
♦

א. ברכת כהנים בתורה

נביא תחילה את הפסוקים המורים על ברכת כהנים בתורה.
א. ויקרא פרק ט פסוק כב - כג (פרשת שמיני): "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים".
ב. במדבר פרק ו פסוק כג (פרשת נשא): "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך וכו'".
ג. דברים פרק י פסוק ח (פרשת עקב): "הבדיל ה' את שבט הלוי... לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה".
ד. פרק יח פסוק ה (פרשת שופטים – מתנות כהונה): "בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם ה'^[4] הוא ובניו כל הימים".
ה. דברים פרק כא פסוק ה (פרשת שופטים- עגלה ערופה): "ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה'".
בקריאה פשוטה נראה שבארבעת מקומות יש קשר הדוק בין עבודת הכהנים לברכת כהנים. על כן מובן שיש לקשר בין הברכה לעבודת הקרבן^[5]. להלן נראה שכך עשו בבית המקדש.
♦

ב. ברכת כהנים בבית המקדש ולאחר החורבן

במשנה מסכת תמיד פרק ה משנה א איתא: "אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, והן ברכו^[6]: קראו עשרת הדברים, שמע והיה אם שמוע ויאמר, ברכו [את העם]^[7] שלש ברכות: אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים".
ובפרק ז משנה ב: "וברכו את העם ברכה אחת, אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות, ובמקדש ברכה אחת. במקדש היו אומרים את השם ככתבו, ובמדינה בכנויו. במדינה הכהנים נושאים את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם, ובמקדש על גבי ראשיהן".
יש לעיין למה אמר הממונה רק "ברכו ברכה אחת", ולא אמר התפללו וברכו שהרי לפני ברכת כהנים יש סדר שמפורט במשנה. ונראה שהוא משום שבתפילת בית המקדש, העיקר של התפלה הוא בשביל ברכת כהנים. כלומר כל ההקדמה מהברכה שלפני קריאת שמע היא כדי להגיע לאותה ברכה האחת^[8]. ומה שהדגיש "ברכה אחת", הוא מפני שבמקדש ברכת כהנים היתה נאמרת בצורה יחודית והיה לה גם דין מיוחד בהזכרת השם, שנלמד בגמרא סוטה לח ע"א מפסוקים. הדינים האלו מראים היא התכלית הנכספת לקיים את ברכת כהנים באופן המעולה.
בבית המקדש לא הוצרכו לסדר תפלה שמו"ע שלמה כדי לומר ברכת כהנים, כפי שאנו עושים, ואפשר להבין שזה מבהיר שכשיש קרבן נכלל בו תפילה, והתפלה השלמה היא במקום קרבן.
לא התפרש בחז"ל כיצד היו נוהגים בקרבנות ציבור הנוספים, אך אפשר להסיק זאת ממה שאנו נוהגים לאחר החורבן לאומרה בכל תפלה שהיא כנגד קרבן ציבור קבוע שונה, דמסתבר שכך היו נוהגים בכל קרבן חובה קבוע של ציבור. והמקור למנהגנו אחרי החורבן הוא במשנה תענית ד, א (מובאת בגמרא דף כו ע"א): "בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום: בשחרית, במוסף, במנחה, ובנעילת שערים. בתעניות ובמעמדות, וביום הכפורים".
מבואר כאן האופן הרגיל של נשיאת כפים אחרי החורבן בימים שיש בהם הכי הרבה נשיאת כפים, שהוא ארבע פעמים ביום בארבע תפילות (כך דעת ר' מאיר, הגמרא בדף כו ע"ב מבאר שמהדין היה ראוי לפי כולם לישא כפיהם גם במנחה של כל יום, אלא שגזרו חכמים להמנע משום שכרות, ולר"מ בתעניות לא גזרו, בעוד שלפי חכמים גזירת שכרות אטו כל יומא שייכת גם בתענית). ומסתימת הדברים בירושלמי משמע שמדובר רק בתפלת חזרת הש"צ, שאומרים בה לכהנים לעלות ולברך, שהרי לא אומרים ברכת כהנים פעמיים בכל תפלה.
וענין נעילת שערים שאינה כנגד קרבן, יש לומר שבימים שכל מה שעושים בהם הוא כנגד קרבנות, הוסיפו כנגד זה עוד תפלה שיש בה ברכת כהנים, מפני שמהות היום כולו היא כנגד הקרבן.
ובגמרא סוטה לח ע"א איתא: "תניא אידך: כה תברכו - בעמידה, אתה אומר: בעמידה, או אינו אלא אפי' בישיבה? נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן (בפרשת כי תבוא) אלה יעמדו לברך, מה להלן בעמידה, אף כאן בעמידה; ר' נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר (בפרשת עקב) לשרתו ולברך בשמו, מה משרת בעמידה, אף מברך (ברכת כהנים) בעמידה. ומשרת גופיה מנלן? דכתיב (בפרשת שופטים פי"ח): לעמוד לשרת.
תניא אידך: כה תברכו - בנשיאות כפים, אתה אומר: בנשיאות כפים, או אינו אלא שלא בנשיאות כפים? נאמר כאן כה תברכו, ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, מה להלן בנשיאות כפים, אף כאן בנשיאות כפים. קשיא ליה לר' יונתן: אי מה להלן כהן גדול וראש חודש ועבודת צבור, אף כאן כהן גדול וראש חודש ועבודת ציבור! ר' נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר (בפרשת שופטים פי"ח): הוא ובניו כל הימים, מקיש בניו לו, מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים, וכתיב: כל הימים, ואיתקש ברכה לשירות".
מדרשת ר' נתן משמע שמה שברכת כהנים נאמרת על ידי כל כהן, ולאו דוקא בראש חודש כמו בנשיאת כפים הראשונה, נלמד מהפסוק בפרשת שופטים פי"ח שנאמר בו "כל הימים". ואף שבפסוק זה נאמר רק שירות, משמע ליה שכך הדין בברכה, מדאיתקש ברכה לשירות בפרשת עקב. כך נראה שהבינו הראשונים שיובאו לקמן, אך לקמן נציע פירוש נוסף.
רש"י בסוטה לח ע"א מפרש: "וכתיב כל הימים - ולא תיקשי לך תו ראש חדש ועבודת צבור".
מדבריו עולה שלפי המסקנה נשיאת כפים בברכת כהנים נאמרה אף בלא עבודת ציבור, אך כיון שאנו למדים מברכת אהרן שנאמרה על קרבנות משמע שעכ"פ יש איזה קישור בין ברכת כהנים לדורות לברכת אהרן שנאמרה על קרבנות.
ואכן הצורך בקישור לענין עבודה מפורש יותר בהלכה למעשה בגמרא סוטה דף לח ע"ב: "ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה בעבודה - שוב אינו עולה, שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה".
וכן מצינו את הקישור הזה במגילה יח ע"א, בנימוק סידור מקומה של ברכת כהנים: "ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה - דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים. - אימא קודם עבודה! - לא סלקא דעתך, דכתיב וירד מעשת החטאת וגו'. מי כתיב לעשות? מעשת כתיב. - ולימרה אחר העבודה! - לא סלקא דעתך, דכתיב זבח תודה. - מאי חזית דסמכת אהאי, סמוך אהאי! - מסתברא, עבודה והודאה חדא מילתא היא". כיון שעצם הקישור לעבודה ותפילה נעוץ בפשטא דקראי, קרוב אל הדעת להניח שמדובר בקשר שהוא הכרחי מהתורה.
וכך נקט החת"ס (או"ח סי' כב) שהקישור בין תפלה לברכת כהנים הוא מדאורייתא: "בסוטה ילפי' פ' כה תברכו מפ' וישא ידיו אהרן אל העם ויברכם, ומהתם ילפינן נשיאת כפים, דבפסוק כה תברכו לא כתיב נשיאת כפים, והתם כתיב: וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ומזה ילפי' זמן נשיאת כפים בכל פעם שמקריבים קרבן צבור תמידי כגון תמיד ומוסף, ומזה ילפי' בפ"ב דמגילה ברכת בשעת תפלה אחר ברכת העבודה מדכתיב: וירד מעשות החטאת... נמצא בכל תפילות צבור שהם במקום קרבן צבור הוא מ"ע דאורייתא לישא כפיו ולברך ומברכים עליו ככל ברכת המצות"^[9].
ולפי זה נראה לבאר את דין ברכת כהנים בנעילה שמבואר בגמרא יומא פז ע"ב: "מאי נעילת שערים? - רב אמר: צלותא יתירתא, ושמואל אמר: מה אנו מה חיינו".
חזינן דלא בעינן ביום כיפור תפלה שהיא מכוונת ממש כנגד קרבן ציבור, ולשמואל לא בעינן כלל תפילה בנוסח הרגיל. וצריך ביאור איך מתיישב הדבר עם הגמרא בסוטה ובמגילה שלפי פשטא דקרא מקשרים את ברכת כהנים בקשר הכרחי לעבודה או לברכת עבודה. כתב על זה הנצי"ב במרומי שדה: "שמואל אמר מה אנו מה חיינו. וקשה לי אם אינו תפלה נשיאת כפים היאך איתא בה, והלא אין נשיאת כפים בלי עבודה? וצ"ל שהיו אומרים רצה אחר תפלת מה אנו מה חיינו, וכך הוא עיקר הדין מה"ת, אלא שחכמים תיקנו שבעה ברכות, אבל בנעילה היה התקנה כך לדעת שמואל".
אך לענ"ד אין ללמוד מסוגיה זו שדי בג' בקישור לברכת העבודה גם בלי תפילה המכוונת לקרבנות, כי אפשר לומר שלעולם מדאורייתא בעינן תפלה כנגד הקרבן, שלכן היא נחשבת שירות. ותפילת נעילה בתעניות ומועדות נקבעה גם להזכיר לנו את חיוב הקרבנות, לכן שפיר נושאים כפים מדאורייתא בנעילה אף שאינו כנגד קרבן ספציפי. לפי שמואל, כיון שממילא תפילה זו אינה מכוונת כנגד קרבן ספציפי בה בלבד אפשר להסתפק בברכת העבודה כדי לומר ברכת כהנים. ולפי רב, וכן ההלכה, גם בנעילה בעינן תפלה שלמה כדי שיהיה חיוב לישא כפיו.
גם מדברי התוספות נראה שהקישור לתפלה הוא מדאורייתא, שכן התוספות בסוטה לח ע"א ד"ה וכתיב כל הימים כתבו: "תימה אכתי עבודת יחיד מהיכא לן דאיתרבי דאיכא נשיאות כפים, והא בכל הימים איכא נמי עבודת צבור כגון תמיד. ונראה דודאי לדברי הכל אימעיט עבודת יחיד מנשיאות כפים, ור' יונתן נמי אגב שיטפיה נקט ליה, ולא הוה נשיאות כפים בכל יום אלא בעבודת תמיד כדתנן בפ"ה דסדר תמיד... והוא הדין במוספין ובתמיד של בין הערבים".
ויש לשאול, למה התוספות מתקשים עבודת יחיד מהיכא, ולא מפרשים שאיתרבי נשיאות כפים בזמן שאין עבודה כלל, כשחרב בית המקדש כפי שפירש רש"י. ולא יקשה היכי משכחת יום שיש בו רק עבודת יחיד, כי לא זה מה שבא הפסוק לרבות. ונראה שתוספות הבינו שלא יועיל לנו לומר שכל הימים מרבה ימים שאין בהם עבודה בבית המקדש, כי גם בהם יש עבודת ציבור כגון התמיד דהיינו תפלה. ועל כן הם דייקו בשאלתם מהלשון "עבודת ציבור", שלכאורה אתא בלימוד "כל הימים", לריבויי ימים שבהם אין עבודת ציבור. ומקשים שאין ימים שיש רק עבודת יחיד בבית המקדש. אבל ימים שיש רק תפלת ציבור במקום עבודת ציבור כי המקדש חרב ס"ל שלא צריך ריבוי, דהיינו הך, שעבודת התפלה היא במקום עבודת הקרבן, ובכל יום חייבו לומר תפלה שהיא כנגד עבודת ציבור.
ותירצו דנקט אגב שיטפיה, דכיון שעכ"פ אהרן עסק בעבודת צבור, נקט בלשון השאלה מה שמצינו בו, אך באמת גם לפי המסקנה שמכל הימים אתי לריבוי, הריבוי הוא רק בימים של שיש בהם עבודת ציבור, שבזמן הזה היא התפלה^[10].
ובמרומי שדה על הגמרא בסוטה לח ע"א ד"ה "ועבודת צבור", הביא ראיה שקישור ברכת כהנים לברכת עבודה הוא מדאוריתא מדברי התוס' בראש השנה דף כח ע"ב דכהן שעלה לדוכן פעם אחת שוב אינו עובר בעשה. ושואל הנצי"ב, אם כן מדוע אנחנו מחייבין בנשיאת כפים בכל שמונה עשרה, ולא הוי כברכה שאינה נצרכת, והסיק "אלא משום דתפלת שמ"ע היינו עבודת צבור שחייבים בכל עבודה, משא"כ בלי שמ"ע אין חיוב אלא בעבודה אחת לשיטת התוס'"^[11].
וכ"כ בהגהות חת"ס על גליון השו"ע שבתפלת מוסף חייב לישא כפיו דאורייתא, משום דבבית המקדש בכל עבודה הייתה נשיאת כפים (ולא כשו"ע הרב סעי' ד ושעה"צ ס"ק פא שנקטו שהוא רק מדרבנן).
ונראה לי להביא ראיה לדבריהם שהחיוב לשאת כפים בכל תפלה מדאורייתא מהירושלמי תענית פרק ד הלכה א: "מניין לנשיאות כפים 'כה תברכו את בני ישראל'. עד כאן בשחרית, במוסף 'וישא אהרן את ידיו אל העם'".
והכוונה בפשטות שנשיאות כפים בקרבן הראשון בשחרית הוא פשוט משום שנאמר כה תברכו, והברכות קשורות לקרבנות לכן ממילא ברור שחייב לעשות כן בעבודת היום הראשונה, ומסתמא כך עשה אהרון בתחילה. אך ממה שהפסוק בבברכת אהרן נאמר אחר שסיים את עבודת היום, דלעיל מיניה כתיב ויקרב וגו' מלבד עולת הבקר, משמע שהתורה כתבה את נשיאת כפים בקרבנות המוסף כדי להשמיענו שחוזרים ונושאים כפיהם גם מוסף, ומזה ילפינן לתפלת מוסף שהיא כנגד עבודת היום.
נמצא שגם לפי שיטת התוספות בראש השנה מסתבר שיש חיוב מדאורייתא כשכבר נמצא עם אלו שמתפללים עוד תפלה שכנגד קרבן נוסף לשאת את כפיהם. ולא אמרו שלא חל עליו חיוב חדש, אלא לענין מי שבא לבית כנסת שמתפללים בו תפלה שהוא כבר התפלל ונשא את כפיו.
והעולה מכל זה שבין לפי רש"י ובין לפי תוספות ברכת כהנים אינה נאמרת אלא כשיש דבר שיש בו צד של עבודה, אלא שלפי תוספות התפלה היא עבודת ציבור, ולפי רש"י היא לא קרויה עבודת ציבור. אבל משמע שלפי שניהם הצורך בברכת עבודה שבה נאמרת ברכת כהנים הוא מדאורייתא.
אלא שלפי המבואר עד עתה היה נראה שהכל נלמד מהפסוק בפי"ח שכתוב בשירות "כל הימים"כי היקש ברכה לשירות הוא היקש גמור מדאוריתא ומכיון שבשירות כתוב כל הימים אנו נוקטים שברכת כהנים היא כל הימים. ויש להקשות על זה מהגמרא תענית (כז ע"א) שם איתא שמה שכהנים יכולים לשאת כפיהם כשהם בעלי מום הוא משום שיש גם לימוד לברכת כהנים מסמיכות לנזיר, שבו אין פסול מום, ונוקטים בזה לקולא זה כי "אסמכתא נינהו מדרבנן, ולקולא". ואם כן לכאורה משמע שאין ללמוד דינים דאורייתא ממה שהברכה הוקשה לשירות כי אינו נחשב היקש אל נאמר בגמרא רק כאסמכתא מדרבנן.
אך מהפסוקים משמע שחיוב ברכת כהנים הוא גם כשאין מקדש הוא, שכן בפסוק בפרשת נשא נאמר "כה תברכו" בלא כל הגבלה של זמן^[12]. ואף שבפרשת עקב וסוף פרשת שופטים הוקשה ברכה לשירות, מאחר שלפי הגמרא בתענית כל ההיקש לשירות הוא רק דרבנן, משמע שמדאורייתא יש חיוב ברכת כהנים לדורות בלא תלות במקדש,
ומצינו בספרי פרשת שופטים פיסקא קסז: "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך, מגיד שאין שירות כשר בו אלא מעומד הא אם ישב ושרת עבודתו פסולה. הוא ובניו כל הימים, בין בארץ ובין בחוצה לארץ".
ויש לשאול איזה שירות לכהנים יש בחו"ל? בפשטות הוא ברכת כהנים, ועליה קאי הלימוד שאין שירות אלא מעומד, ומה שאמרו בין בארץ ובין בחו"ל נראה שאין הכוונה דוקא בזמן המקדש, שהרי יליף לה מדכתיב כל הימים, אלא הכוונה כל היכא שאין קרבנות דדינו גם בזמן הבית כלאחר החורבן.
ואף בגמרא בסוטה בדרשה הראשונה של רבי נתן לא משמע כך, דהא יליף לברכת כהנים בעמידה רק מדכתיב לשרת ולברך דהיינו מהיקש ברכה לשירות, ומשמע דגופא דקרא דפרשת שופטים פי"ח, לא עוסק בברכת כהנים, מלשון הגמרא בסוטה בדרשה השניה משמע שהלימוד הוא מגופא דקרא שאמרו בתחילה "כה תברכו - בנשיאות כפים... הרי הוא אומר (בפרשת שופטים פי"ח): הוא ובניו כל הימים, מקיש בניו לו, מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים, וכתיב: כל הימים", ורק אחר כך מוסיפה הגמרא "ואיתקש ברכה לשירות", וזו אינה לשון הברייתא אלא תוספת של הגמרא כביאור. הרי שבתחילה העמידו את הפסוק בנשיאת כפים עוד לפני הענין של איתקש ברכה לשירות.
ויש לבאר דממה שמקיש את הבנים לאהרן משמע ליה ששירות זה הוא גופא נשיאת כפים, שאם הכוונה לשירות בעלמא לא צריך לומר "הוא ובניו", דמאי שנא מכל המצוות שמסתמא הן לדורות. ואין לומר שהוא לרבות קטנים שכן הם לא משרתים כלל בבית המקדש, אלא משמע שמדובר על ברכת כהנים שבה גם קטנים מברכים^[13].
ונלענ"ד שלפי זה מה שאמרה הגמרא בסוף ברייתא זו ואיתקש ברכה לשירות אינו כמו שאמרו בבריתא הראשונה מהפסוק שנאמר בו לשרת ולברך אלא רוצה לומר שבפסוק זה השירות קרוי ברכה. ובאמת נראה שגם לימודים אחרים בסוגיה זו, כגון שברכת כהנים בלשון הקדש, הם מדאורייתא.
ועכ"פ נפרש את אופן הלימוד בסוטה לח ע"א איך שנפרש, חזינן בגמרא סוטה לח ע"ב שיש לימוד לתלות בין ברכת כהנים לברכת עבודה שבתפילה, וידועים דברי הרמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש ב "שהמדות כולן אצלם כדבר מפורש בתורה ודורשים אותן מדעתם", ועל כן נקטינן שבכל לימוד מפסוקים בגמרא אנו אומרים שהוא מדאורייתא אלא אם חכמים יפרשו בלימוד הזה עצמו שזה אסמכתא.
♦

ג. ברכת כהנים בעבודה ובתפלה בירושלמי

בירושלמי תענית (ד, א) אמרו: "וישא את כפיו ואל יתפלל? מצאנו תפילה בלא נשיאת כפים, ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה".
ובשיירי קרבן הקשה הא כתיב "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", והיינו נשיאת כפים, ולא היתה שם תפלה? ותירץ: "י"ל דתניא בת"כ ומביאו רש"י בנימוקיו^[14] ויצאו ויברכו העם אמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידינו והיינו תפלה, ואדרבא איכא למימר דמכאן יליף הש"ס דבעינן תפלה לנשיאת כפים".
והקשה עליו בעלי תמר, הרי "ויצאו ויברכו" שבו נרמז תפלת משה הוא אחרי ברכת אהרן, ולפי ההשוואה לשם הייתה צריכה להיות נשיאת כפים לפני התפלה (ויש להוסיף על דבריו, גם לא נראה שהגמרא מתכוונת לומר שמצינו ברכת כהנים בתורה רק עם תפלה, כי כפי שהבאתי לעיל הברכה מוזכרת בכמה פסוקים ללא תפילה). לכן הסיק עלי תמר שיסוד הענין הוא שתפלה במקום עבודה, וכוונת הגמרא היא שכל הענין שנושאים כפיהם בתפלה הוא "כמו שבכל פעם בהשלים העבודה היו הכהנים מברכים את ישראל כמו שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם". לכן למעשה אין נשיאת כפים ללא תפלה.
עוד מצינו בירושלמי ברכות (ה, ד): "ר' יודה בן פזי בשם ר' אלעזר כל כהן שהוא עומד בבהכ"נ ואינו נושא את כפיו עובר בעשה", והקשה הנצי"ב (העמק שאלה קכה, ט) מה הרבותא בזה שהעומד בבית כנסת עובר בעשה, הרי "כה תברכו" לא קשור לבית כנסת, והוא עובר בעשה מפני התורה ציותה עליו לברך כשאומרים לו לברך. ופירש שהרבותא בזה היא היכא שהוא עומד בתפלה בבית הכנסת ולא עקר רגליו בעבודה, וס"ד שכיון שאין לעלות אלא כשהוא מתחיל לפסוע בברכת העבודה וכשהוא מתפלל אינו פוסע לא יעבור בעשה, וקמ"ל שבכל זאת הוא עובר בעשה על שלא עקר רגליו בתוך התפלה. וכתב הנצי"ב לדייק מזה שהתליה בעבודה היא מדאורייתא, שאם נאמר שהתליה בעבודה היא רק מדרבנן אין בזה חידוש, דהא פשיטא שעובר בעשה, שהרי התורה חייבתו לעלות כשקרא הש"ץ כהנים ולא עלה. אבל אם התליה של הברכה בהכנה בעבודה היא דאורייתא ניחא, שלכן יש חידוש שעובר בעשה מדאורייתא למרות שלא עקר רגליו בעבודה, כי היה לו לעקור למרות היותו בתפלה.
נמצא שמהירושלמי הזה יש ראיה שלכל הפחות הקישור לברכת עבודה הוא מדאורייתא.
♦

ד. ברכת כהנים בתפלה בדברי האחרונים

בביאור הלכה סימן קכח סעיף א (ד"ה דזר) דן על הא דאסור לזר לברך ברכת כהנים וכתב: "מה שאיתא בירושלמי פ"ד דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה, הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן".
מבואר שפשוט לו שענין התליה בתפילה או בעבודה הוא רק תקנת חכמים, והראיה שהוא קאי גם על תליה בברכת העבודה מראייתו של המשנה ברורה מעצם זה שכל התפלה היא מדרבנן, דזה נכון לומר גם על ברכת עבודה. ואפשר להביא סייעתא ממקור שקדם לביאור הלכה ממהר"ם מינץ (סי' יב) שצידד שאף אם לא עקר רגליו לעלות בברכת העבודה "כיון דאמרינן לעלות מוכרח הוא לעלות בעל כרחו, דאל"כ היה עובר כדילפינן מן ואמור להם", הרי שלדעתו התלות בעבודה אינה הכרח. אך אכתי אין זה הכרח למה שכותב המ"ב שכל ההכרח לקשרו לתפלה מדרבנן, דאפשר שהוא קאי רק על ההכרח לעקור רגליו בעבודה דזה אינו מדאורייתא, אבל עצם הקישור לתפלה יסכים גם הוא שהוא מדאורייתא. אלא שעכ"פ מהלבוש (קכח סעיף כז) נראה כביאור הלכה, שכתב "שתיקון ברכת כהנים בתפלה אינו מעיקר התפלה", וכנראה פשיטא ליה דבר זה מחמת טעמו של בעל המ"ב בביאור הלכה.
אך יש להשיב על הביאור הלכה, די"ל שאמנם אין חובה מדאוריתא להתפלל בקביעות, אך עכ"פ אם מתפללים הוי כעבודה, ובאופן זה חייבה התורה נשיאת כפים. וכן אמרו בשם הגר"ח מבריסק (מובא בעמק ברכה נשיאת כפים אות א ובמשנ"ב מהדורת דרשו, סי' קכח, הערה 10) שכיון שעצם ענין התפלה הוא דאורייתא "ולעבדו בכל לבבכם", לכן אנו נוקטים שכשאין תפלה אין ברכת כהנים. וכבר הבאתי שכן נקט החת"ס סי' כב, והנצי"ב הביא ראיה מהירושלמי שגם הקישור לעבודה שבתפלה הוא מדאורייתא.
לאור מה שהתבאר, הדעת נוטה שהצורך בברכת עבודה לברכת כהנים הוא מדאורייתא, מובן שהסברה נותנת שלא נוכל לחדש שיש אפשרות לשאת כפים מעבר למה שמצינו בהכרח שתקנו חז"ל בחזרת הש"ץ, כי יש בחזרת הש"ץ דברים שיותר דומים לקרבן מאשר בתפלה שאינה מוגדרת כחזרת הש"ץ. וכבר נודע מה שנאמר בזהר ובמקובלים^[15] שהתפלה בדרגה הגבוהה ביותר היא החזרה, שמעלתה גדולה מן הלחש, וממילא מובן שלדבריהם לא נוכל לחדש ברכת כהנים בתפלה שענינה בדרגה פחותה ממנה ללא ראיה. לענ"ד מסתבר שהדברים עולים בקנה אחד עם מה שכתבתי, כי עצם זה שהיא בדרגה גבוהה יותר מראה על קרבתה יותר לענין הקרבן. כחיזוק לזה להלן אראה בדרך הפשט מההלכות של חזרת הש"ץ את הדמיון של חזרת הש"ץ לקרבן, יותר מתפלה בעלמא.
והאמת שגם בלא כל מה שהארכתי עד עתה להוכיח שענין הקישור בין ברכת כהנים לקרבן הוא דאורייתא, יש לנו לומר שאין לנו אלא מה שתקנו חכמים לעשותה בחזרת הש"צ, אלא שעכ"פ אחרי כל מה שביררתי כאן שמדאורייתא נצרך דמיון לקרבן הדברים מתישבים יותר.
♦

ה. ביאור שורש תקנת התפלה בלחש ולאחריה חזרת הש"ץ

בברכות דף לא ע"א: "יכול ישמיע קולו בתפלתו? - כבר מפורש על ידי חנה, שנאמר: וקולה לא ישמע". כאן מדובר על תפלת שמו"ע בלא ציבור שהיא צריכה להיות בלחש^[16].
אך תפילת חזרה ודאי נאמרת בקול רם, ומצינו בה דינים שלא יכולים להתקיים בתפילת לחש.
בגמרא ראש השנה לד ע"ב – לה ע"א איתא: "יחיד שלא בירך - אין חבירו מברך עליו". מהלשון "חבירו" משמע שרק חבירו אינו מברך עליו אבל שליח ציבור מוציאו כשהוא בציבור. וביארו דבר זה בירושלמי ברכות פרק ג ה"ג: "תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון... שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה [דברים ח י] ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך מי שאכל הוא יברך^[17]. ר' יוסי ור' יודא בן פזי הוו מתיבין אמרו לא מסתברא בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו. לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו".
משמע שיש כאן ענין מוסכם, שכשם שהחמירו בברכת המזון ובקריאת שמע, החמירו בתפלה בניגוד לכללים של ערבות בעלמא. אבל חומרה נאמרה רק ביחיד, ובציבור יש לחזור לכללים הרגילים.
ועוד מצינו בציבור מעלה יתרה על דיני ערבות בעלמא, שלפעמים יוצא בתפילה אפילו לא שמע.
כך איתא במשנה מסכת ברכות פרק ד משנה ז (בגמרא ל ע"א): "רבי אלעזר בן עזריה אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. וחכמים אומרים בחבר עיר ושלא בחבר עיר. רבי יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת המוספין":
דין זה נאמר על תפלת מוסף ולא על כל תפלת חזרה, אך אנו מוצאים כאן את העיקרון שאיכא מ"ד שמוציא גם את מי שלא שומע אותו. וכך מבואר בגמרא בברכות ל ע"ב שלפי ר"י בשם ראב"ע כשיש במקום חבר עיר, דהיינו ציבור שמתפללים עם שליח צבור, אין ליחיד צורך להתפלל כלל ואף בלא לשמוע את הש"ץ.
והנה בענין חזרת הש"ץ של כל תפלה אמרו במשנה ראש השנה פרק ד משנה ט: "כשם ששליח צבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן". משמע שלכו"ע חיוב חזרת הש"ץ פשוט יותר מאשר חיוב כל אחד בתפילה, ומסתבר שהוא משום התועלת שבה לרבים.
ובהמשך הגמרא בראש השנה (לד ע"ב): "תניא, אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה צבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי - כך מוציא את הבקי.
...אמר רבי יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל.. הלכתא כרבן גמליאל... כי סליק רבי אבא מימי פירשה: מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים, והלכה מכלל דפליגי - בברכות דכל השנה. איני? והאמר רבי חנה ציפוראה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים! (מכלל דפליגי גם בראש השנה. ע.א)- אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן מודים - רבי מאיר, והלכה מכלל דפליגי - רבנן. דתניא: ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים - שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן, דברי רבי מאיר.... משום דאוושי.... כי אתא רבין אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי שמעון חסידא: לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, מאי טעמא - משום דאניסי במלאכה, אבל בעיר – לא".
לגבי דברי ר"ש חסידא, יש להסתפק האם כוונתו לצמצם את היתר ר"ג רק לעם שבשדות, או שהוא מוסיף שמלבד מה שאמר ר"ג במשנה ששליח ציבור מוציא את השומעים, הוא מוציא גם את שאינם שומעים אם עכ"פ הם אנוסים. ויתבארו לקמן דברי הראשונים שנחלקו בשאלה זו.
עכ"פ לפי הפשט משמע שר"ש חסידא מדבר כשאלו שיוצאים אינם שומעים, ואכן מצינו פטור מוסכם כעין זה בברכת כהנים שבסוטה לח ע"ב, שם מבואר לגבי בית כנסת שכולה כהנים שמברכים לאחיהם שבשדות שהם אניסי מלבוא.
והראשונים דנו על פירוש הגמרא מתוך דברי הגמרא בברכות כט ע"א: "אמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר [גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירין אותו] (כך גורס הרי"ף, אך בבה"ג ובשאילתות ליתא, ראה הערה^[18]), שאלה בברכת השנים - אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה, והבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס. מיתיבי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירין אותו, שאלה בברכת השנים - מחזירין אותו! לא קשיא: הא (דמחזירים. ע.א) ביחיד, הא (דאין מחזירים. ע.א) בצבור. בצבור מאי טעמא לא - משום דשמעה משליח צבור, אי הכי, האי מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה - מפני ששומע משליח צבור מיבעי ליה! אלא, אידי ואידי ביחיד, ולא קשיא: הא - דאדכר קודם שומע תפלה וכו'".
מבואר ממסקנת הגמרא "אלא אידי ואידי ביחיד" שעכ"פ אינו חוזר בו ממה שאמר שבציבור הדין שונה, משמע שאם טעה בברכת השנים ויש אפשרות לשמוע משליח ציבור, יכול לצאת על ידי שליח ציבור.
והרשב"א בחידושיו לברכות דייק דעד כאן לא דחינן ליה אלא משום דלא קתני הואיל ושומעה משליח צבור, הא עיקר דינא מינח ניחא לן שש"צ מוציא מי שטעה. וכתבו התוספות והרא"ש שהוא הדין בכל דבר שטעה בו. וכולם הביאו שכ"כ בספר הלכות גדולות הלכות ברכות פרק רביעי עמוד נב לגבי טעות בראש חודש: "והיכא דטעה יחיד ולא אדכר דראש חדש בין בצפרא בין במוסף בין במנחה הדר מצלי בין איתיה לשליחא דציבורא ובין לא איתיה^[19], ואי איתיה לשליחא דציבורא ואזיל מכוין דעתיה ושמע כולה צלותא משליחא דציבורא מרישא ועד סופה נפיק ידי חובתה". וכ"ה בשאילתות דרב אחאי ויצא כב: "בעשרה לא צריך מיהדר דשמע משליחא דציבורא".
ויש עוד מקור לדין זה בגאונים, שכן נראה מדברי רב עמרם גאון, רב משה גאון ורב נטרונאי גאון כמובא בסדר רב עמרם גאון סדר שבתות: "ואם טעה יחיד ולא הזכיר של שבת בערבית מחזירין אותו... והכי אמר רב משה גאון, יחיד שטעה בלילי שבת ולא התפלל ומאהבתך, כיון ששמע משליח צבור מגן אבות בדברו, שהיא ברכה אחת מעין שבע ברכות, מתחלה ועד סוף, יצא ידי חובתו. והכי אמר רב נטרונאי גאון היכא דלא התפלל שבע ברכות ושמע משליח צבור מגן אבות בדברו מרישא ועד סיפא נפיק".
נראה שמה שאמר רב עמרם שחוזר היינו ביחיד שאין לו ש"צ להוציאו. ומה שכתב רב משה גאון שחוזר היינו שטעה ולא אמר "ומאהבתך", שהיו מוסיפים בה נוסח של שבת, והוא לא הוסיף זאת ומשם נמשכה טעותו והתפלל של חול. וכן רב נטרונאי גאון מדבר כשטעה ד"לא התפלל שבע ברכות" פירוש אלא התפלל שמונה עשרה של חול. ודבריהם מיוסדים על הגמרא בברכות כט בענין טעה בטל ומטר, רק חידשו שכך הדין גם במעין שבע (ובזה מיושב מה שהקשו עליהם בספר העיתים^[20] והטור בסימן רסחכ). וכדבריהם פסק השו"ע בסימן רסחכא.
וכתב רע"א בסי' קכד הערה חשובה, שמה שבה"ג הצריך לשמוע מתחילתו הוא כשכבר עקר רגליו, אך אם הוא עדיין לא סיים תפלתו יוכל לשמוע רק מברכת עבודה, ושפיר יצא ידי חובתו.^[21][22]
התוספות ברכות דף כט ע"ב (ד"ה טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה) הביאו את דברי בה"ג שדין טעות בר"ח נאמר דוקא ביחיד, אבל בצבור אינו חוזר מפני ששומעה מש"צ, והוסיפו: "מיהו צריך לדקדק מפי החזן כל אות ואות של תפלה". אך תוספת זו לא כתובה בבה"ג, ונדון בה בחלק ב^[23].
ועוד כתבו התוספות שם להקשות על גמרא זו שהבקי יוצא מהש"צ ממסקנת הפירוש לדברי ר"ג הכתובה בסוגיה דסוף מסכת ראש השנה. וז"ל התוספות: "ואף על גב דאמרינן התם לא פטר רבן גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי וטרידי אבל טעה לא (י"ג אבל דעיר לא^[24]), יש לומר היינו שלא התפלל כלל, אבל היכא שהתפלל כבר לא חשבינן ליה כאילו לא התפלל כלל. וה"ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דצבורא מראש ועד סוף נפיק".
ותוספות בראש השנה לד ע"ב (ד"ה כך מוציא) כתבו: "מכאן פסק בה"ג דיחיד שטעה ולא הזכיר של ראש חדש יכוין לבו לתפלתו של שליח צבור מתחלה עד סוף ויוצא אף על פי שהוא בקי. ואין ראיה מכאן דהא מסקינן רשב"ג אומר אינו מוציא אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה ואינן יכולין להסדיר תפלתם, אבל דעיר לא (משמע שהבינו שלפירוש זה הפטור הוא רק לעם שבשדות כשהם באים לבית הכנסת ומחמת האונס אינם יכולים להסדיר תפלתם, לכן יסתפקו בשמיעת תפילת החזן, אבל אלו שבעיר ואינם אנוסים יכולים לסדר תפלתם, ואם כן אינם יוצאים. ע.א^[25]).
ומיהו בקונטרס משמע לקמן שרוצה לפרש בשלא כוון לבו לבהכ"נ ולא שמע תפלה, וכן משמע דומיא דההיא דברכת כהנים (שאמרו בסוטה לח ע"ב שמברכים לעם שבשדות דאניסי, אבל אם יכול לבא לפני הכהנים חייב לבא, והוא הדין כאן הפטור הוא למי שלא יכול לבא, ומי שיכול לבא חייב לבוא, ולגבי זה נאמר התנאי של האונס ע.א) ולפירוש זה מצינו למימר דבצבור היכא דשמעו יוצאין, וכן משמע בפרק תפלת השחר דאמר רב אסי... ואפי' לפי מה שפירש עם שבשדות ששומעין משליח צבור יוצאין אבל דעיר לא, יש לחלק בין היכא דהתפלל וטעה להיכא דלא התפלל כלל".
נראה שכל הדיון בתוספות הוא לפי ההנחה שמסקנת הסוגיה הם דברי ר"ש חסידא והלכה כרבן גמליאל כפי שהוא פירשו (ראה בתשובת הגאונים הרכבי רנז שמביא צד לומר כך). ונראה הפירוש שכתבו כאן בשם הקונטרס הוא שר"ש חסידא הגביל את ההיתר לאנוסים רק לגבי הנהו שלא באים לבית כנסת, אך יחד עם זה יש פטור מוחלט גם לכל מי ששומע. ור"ל שלפי זה מובן שמי ששומע נפטר אף כשהוא בקי ויכול להתפלל בעצמו. ומובן הדין בטעה בלא צורך לחלק בין היכא דהתפלל וטעה להיכא דלא התפלל כלל. פירוש זה מדויק בלשון "לא פטר" דמשמע פטר לגמרי, ולא רק "שליח צבור מוציא", כבמשנה, שמשמעותו דוקא כשהיחיד שומעו.
ברש"י לפנינו כתב: "אבל דעיר לא - משום דלא אניסי, ויכולין להסדיר תפילתן", ולכאורה הוא סובר כפירוש הראשון שהעם שבשדות באים לבית הכנסת, ונפטרים כי הם אנוסים מלסדר תפילתם, אך יש לפרש שהכוונה היא שהעם שבשדות אנוסים מלבא ואינם יודעים להסדיר ולכן הם פטורים, ואלו שבעיר אינם נפטרים כלל, כי מי שיודע להסדיר צריך להסדיר תפילתו בכל מקום שהוא נמצא. כך הבינו את רש"י הרמב"ן והריטב"א, אך הקשו עליו דהא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין והיה לו להשיב להם מפני הבקיאין להסדיר שאין שליח ציבור פוטרן, ובסוף דבריו כתב הרמב"ן שיש מקום לפרש כוונת רש"י דאותם שבעיר שלא באו לשמוע תפלת ש"צ צריכים להתפלל, ולא פטרם ר"ג מפני שאינם אנוסים ויכולים להסדיר תפלתם "או לבוא לשמוע מהש"ץ", והוא הפירוש השני של התוספות בראש השנה, לפיו לא קשה מדברי ר"ש חסידא כלל אם קיי"ל כר"ג^[26].
וכפירוש השני של התוספות, שלפי ר"ג הציבור יוצא על ידי שמיעת הש"צ, מבואר בירושלמי (ברכות ד, ו. ראש השנה ד, י). אלא שבעוד שמהתוספות משמע שהלכה כר"ג בכל השנה, לפי הירושלמי הלכה כרבן גמליאל רק "באילין תקיעתא", וז"ל: "רבן גמליאל אומר שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. ר' חונה רבה דציפורין בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתה. רבי זעירה ורב חסדא הוון יתיבין תמן בתקיעתא, מן דצלון את צלותא קמי רב חסדא בעי מצלייה, אמר ליה ר' זעירא לא כבר צלינן? אמר ליה מצלינא וחזר ומצלי. דנחתון מערביים ואמרין תמן בשם רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתה ואנא דלא כוונית. אילו כוונית נפק ידי חובתו. אמר רבי זעירא ויאית כל תנייא תני לה בשם רבן גמליאל, ורבי הושעיה תני לה בשם חכמים. רבי אדא דקיסרין בשם ר"י והוא שיהא שם מראש התפלה. אמר רבי תנחום ברבי ירמיה מתניתא אמרה כן סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם".
ונראה פשט הדברים שבראש השנה בתפילת מוסף שבה תוקעים, היו מתפללים תפילה אחת כרבן גמליאל, משום שהלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא שש"צ מוציא את כל השומעים. והש"ץ לא היה מסדיר תפילתו בתפלה שלמה עם ברכות לפני כן, אלא מכין עצמו כדרך שמסדירים כל תפלה לפרקים בקירת החלק שמוסיפים בלי ברכה, ואחר כך עובר לפני התיבה. והיה מעשה שרב חסדא עמד להתפלל אחרי ששמע את תפילת הש"ץ, ותמה רב זירא הלא כבר צלינן? וכי אינם מסכים לכך שהלכה כר"ג בראש השנה? אמר לו ר"ח אכן אני מסכים שהלכה כרבן גמליאל בראש השנה, אך אני לא כיוונתי בחזרה ולכן החלטתי בעוד שהחזן מתפלל שאיני יוצא ידי חובה בתפילתו ולכן אני מתפלל שוב^[27]. ואחר כך אמרו שתפלת הש"ץ מועילה כששמע מתחילת ברכת אבות בלבד, ולא די בשמיעת התוספות של ראש השנה^[28].
בירושלמי לא הובא הענין שלר"ג שליח ציבור מוציא את עם שבשדות דאניסי, אך יתכן שלא פליג בזה, אלא שלא עסק באנוסים מלבוא. עכ"פ ברור מהירושלמי שלר"ג גם מי שבקי אם שומע מהש"ץ יוצא ידי חובתו, והלכתא כוותיה בראש השנה.
וכך מפורש בר"ח בדף לה ע"א: "בכל השנה אין הלכה כר"ג, ומאי שינה ר"ה ויוה"כ מן השנה כולה… משום דאוושי ברכות, כלומר בכל שבת ומועד מתפללין שבע ובאלו מתפללין תשע כו'... ואסיקנא אלא כי אתא רבין אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבכנסת ושומעין מש"ץ והעם שבשדות והן אנוסין שאינן יכולין לבא, אבל הני דשכיחי בעיר ולא אתו לא פטר להו ר"ג: ירושלמי רג"א ש"ץ מוציא את הרבים י"ח ר' חונא רבה דצפורין בשם ר' יוחנן הלכתא כר"ג באלין תקיעתא והוא שישנו שם מראש התפלה".
ומשמע מלשון "ואסיקנא" שעכ"פ גם בענין אלו דאניסי הלכה כר"ג בראש השנה.
וכן מבואר ברי"ף (דף יב ע"א): "ועם שבשדות דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא בר"ה וביוה"כ ש"צ נמי מוציאן ידי חובתן, אבל דעיר אין ש"צ מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליחא דצבורא מתחילה ועד סוף: ירושלמי ר"ג אומר ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן וכו' רב הונא צפוראה בשם ר' יוחנן אמר הלכה כר"ג באילין תקיעתא והוא שישנן שם מראש התפלה, ומאי שנא ברכות של ר"ה ויוה"כ שש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן משא"כ בשאר ימות השנה משום דנפישי ברכות".
וכפירוש ר"ח והרי"ף בגמרא בראש השנה פירשו ראשונים רבים^[29]. נמצא לפי דרך זו, השאלה ששאלו הראשונים מהגמרא בברכות כט ע"א בענין טעה בשאלת טל ומטר יש לה מקום רק לפי רבנן החולקים על ר"ג, והשאלה תהיה משום שהלכה כמותם בשאר ימות השנה, ובתירוץ צריך לומר שטעה שאני משום שחכמים מודים לר"ג מעיקר הדין, ולכן נקטינן כוותיה עכ"פ בטעה. ואכן כך כתב להדיא הריטב"א^[30].
והרמב"ם כתב בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ט – י: "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כיצד בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין, במה דברים אמורים כשאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו. במה דברים אמורים בשאר ימות השנה חוץ מראש השנה ויוה"כ של שנת היובל, אבל בשני ימים אלו שליח ציבור מוציא את היודע כשם שמוציא מי שאינו יודע מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתן כשליח ציבור, לפיכך אם רצה היודע לסמוך בשני ימים אלו על תפלת ש"ץ להוציאו ידי חובתו הרשות בידו".
הרמב"ם לא הביא את דברי ר"ש חסידא, ודוחק לומר דסבר שאינו להלכה כי לא הובא בירושלמי^[31]. על כן נראה שגם הרמב"ם נוקט כפירוש המסתבר של ר"ח והרי"ף, שלפי המסקנה לדעת ר"ג יש שני קולות, לאלו שבעיר ושומעים ולאלו דאניסי בשדות, אלא שלדעת הרמב"ם בקולא של אניסי אין נפקא מינה בין ר"ה לשאר השנה, ואין הלכה כר"ג. וזה עולה מטעם ההלכה כר"ג בר"ה, דהיינו שפסקו כוותיה בר"ה רק משום שהברכות ארוכות וגם רוב היודעים לברכם אינם יכולים לכוון דעתם כמו השליח ציבור, כפי שביאר הרמב"ם. וזה טעם להקל לבקיאים שבר"ה גם הם אינם כ"כ יודעים לכוון, אבל בקולא מצד אניסי אין נפקא מינא בין ר"ה לשאר ימים כי הקולא נאמרה מחמת הטירחה ללכת לבית הכנסת, וחכמים לא הודו בהתחשבות בטרחה זו, לפיכך לא מקלינן בר"ה יותר מכל השנה, ובזה פסקו כרבנן.
ורבינו יונה בברכות דף כ ע"א דן על מי ששכח טל ומטר או יעלה ויבא ויוצא על ידי הש"צ, וכתב: "ואי קשיא לך הא דאמרי' במסכת ר"ה רבן גמליאל אומר ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן ואמרי' עלה לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא, והכא אמרי' שיפטר שליח צבור לזה שאין לו אונס ועומד בבית הכנסת, י"ל דהתם לא בא למעט אלא לאותן שעומדים בעיר ואינם באים לבהכנ"ס דכיון דלא אניסי ויכולין לבא לבית הכנסת ואינם באים אין שליח ציבור מוציאם, אבל זה שעומד בבהכ"נ וכבר התפלל עם הצבור אלא ששכח ולא הזכיר של ר"ח ש"צ מוציא אותו וכאנוס דייני' ליה ודוקא כשעומד שם מראש התפלה ועד סוף ומתכוין לשמוע אותה מפי שליח צבור אבל אם אינו עומד שם לכל התפלה או שעומד ומתעסק בשיחה אחרת ואינו שומע התפלה בכונה^[32] אין ש"צ מוציאו וצריך לחזור ולהתפלל".
נראה ממה שהזכיר רק את ר"ג דמקשה מר"ג כי הוא סובר שהלכה כר"ג, כפי שכתבתי בדעת תוספות. ומסתבר שהוא נוקט שר"ג פטר רק את האנוס, והשאר חייבים להתפלל. והוא כפי שהבין הריטב"א את דברי רש"י
ויש עוד שיטה של הרי"ד בפסקים (שלהי ראש השנה) דנקט שבענין הוצאת האנוס מלבוא לא פליגי חכמים ור"ג, ולדבריו קיי"ל שבאניסי מלבוא ש"צ מוציא אפילו את הבקי.
ועוד יש שיטה לבעל העיטור (עשרת הדיברות - הלכות שופר דף קד טור ב) שהביא בתחילה את דברי ר"ח והרי"ף, וכתב שכך דעת רי"ץ גאות וכן שדרו ממתיבתא, אך כתב על זה: "וק"ל טובא דמשמע עם שבשדות נפטרו אבל כ"ע אפי' אותן שבביהכ"נ אין ש"ץ מוציאן י"ח, וה"ק לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי ואין יכולין להסדיר תפלתן בשדה, וכן חולה וכן זקן, וכשיבואו לביהכ"נ ש"ץ פוטרן, אבל דעיר שבאו לביהכ"נ שהיו יכולין להסדיר תפלתן אין ש"ץ פוטרן, וכל יחיד ויחיד חייב להתפלל בפ"ע, ואין ש"ץ מוציא אלא מי שאינו בקי. ובקי חייב להסדיר תפלתו ולהתפלל בלחש ט' ברכות בר"ה ויוה"כ כדרך כל השנה וכן הלכתא. וכן המנהג".
נמצא שלדבריו עם שבשדות היינו אלו שאינם יכולים להסדיר תפילתם בהיותם בשדה (ללא סידור) או זקן וחולה, ומשמע שעכ"פ הם יכולים להתפלל בעצמם בבית כנסת שהרי לפני כן קרי להו בקיאים, אך יותר קשה להם, ורק הם פטורים בר"ה וכדין אלו שאינם בקיאים כשישמעו מהש"ץ ללא הסדרה, כיון שבהיותם מחוץ לבית כנסת אינם יכולים להסדיר תפילתם^[33].
נמצא סיכום ביאורי הראשונים למסקנת הסוגיה לגבי האופן שבו ש"ץ פוטר גם בקיאים:
א. ר"ג פטר אך ורק עם שבשדות שקשה להם להסדיר תפילתם בבית כנסת, והם יפטרו כשישמעו מהש"צ, והלכה כותיה בכל השנה (תוספות פירוש ראשון).
ב. ר"ג פטר אך ורק עם שבשדות שאינם יודעים להסדיר תפילתם בשדה, שאעפ"י שיכולים לדחוק עצמם להתפלל יפטרו כשישמעו מהש"צ, והלכה כוותיה רק בראש השנה (בעל העיטור).
ג. ר"ג פטר רק את אלו שלא באים לבית כנסת בגלל אונסם, והלכה כותיה בכל השנה (רבינו יונה).
ד. ר"ג פטר גם את אלו ששומעים מהש"ץ, וגם את האנוסים מלבא, אך הלכתא כותיה רק לגבי אלו ששומעים ובראש השנה (רמב"ם).
ה. ר"ג פטר גם את אלו ששומעים מהש"ץ וגם את האנוסים מלבא, והלכתא כותיה בכל השנה (תוספות פירוש שני).
ו. ר"ג פטר את אלו ששומעים, והלכתא כוותיה בר"ה, והאנוסים מלבא פטורים כל השנה על ידי הש"צ לכו"ע (רי"ד).
ז. ר"ג פטר גם את אלו ששומעים מהש"צ וגם את האנוסים מלבא שאינם שומעים, ובזה ובזה הלכה כותיה רק בר"ה (ר"ח, רי"ף רא"ש, ועוד ראשונים רבים).
ועכ"פ למדנו שלשיטת ראשונים רבים ש"צ מוציא את מי ששומעו, אף שבעלמא אמרינן שכל אחד צריך להתפלל בעצמו. ונראה שיסוד הדבר שש"צ מוציא בציבור ששומעו הוא שבציבור יש ענין מיוחד של צירוף הקהל, ולכן יש לחזור לכללים הרגילים שאחד מוציא את השני.
וכך כתב הריטב"א ראש השנה לד ע"ב: "יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו שכל אחד יש לו [לשנן] בפיו, אבל בצבור חשיב צירוף כאילו הוא מוציא בפיו, ומהאי טעמא פטר רבן גמליאל אף בבקי, והיינו דקאמר בברייתא בטעמא דידיה כשם שמוציא את שאינו בקי כלומר על ידי צירוף, מה שאין כן ביחיד דעלמא, כן יש להוכיח להוציא את הבקי על ידי צירוף שכולם כאיש אחד, ורבנן סברי דכיון דידע חייב הוא לשנן בפיו ולא מהני ליה צירוף מדרבנן".
וכוונתו היא שמהמשא ומתן נראה שחכמים לא השיבו לר"ג, כי הם מודים שהיה ראוי לומר בזה "כשם", כי מסתבר הדבר שבגלל הצירוף הוא כמוציא בפיו. אלא שלמעשה לדעתם החמירו חכמים לחייב מי שיודע לשנן בפיו. ועל פי זה מבואר דינו של בה"ג כלשון הריטב"א שם "דמדינא כדאי הוא להוציא בצבור אף לבקי כסברת רבן גמליאל, אלא דרבנן עבוד חזוק שיהא הבקי משנן בפיו, ובשטעה אוקמוה אדיניה ועשאוהו כשאינו בקי, וכן עיקר".
וכן נראה מלשון המשנה "כשם ששליח ציבור חייב", שכפי שהערתי לעיל משמעותה שלכו"ע חיוב השליח ציבור פשוט יותר מחיוב היחיד, וזה משום שהוא תפלת הציבור ותקנת הכלל.
וכן נראה על פי דברי הריטב"א שהכוח של החזן להוציא הוא שמחמת הצירוף של הציבור הוי כמוציא בפיו, דנראה שאפשרות זו אינו קיימת אלא בחזרת הש"ץ, שהתפלה שבה הוא מוציא היא תפלה שרבים מצטרפים לאותה תפלה בשמיעה.
♦

ו. ביאור המשא ומתן בגמרא בין רבן גמליאל לחכמים

הבאנו הובא המשא ומתן בין ר"ג וחכמים. ואכתי השאלה לרבן גמליאל "למה הציבור מתפללים", צריכה ביאור. אם השאלה היא למה מותר לציבור להתפלל, הרי הוא לא אמר שאסור להם להתפלל, אלא רק שיפטרו אם הם רוצים. ואם הכוונה היא למה הם חייבים להתפלל כשביכולתם להיפטר, אכתי קשה, דודאי הם חייבים כל עוד שלא יצאו מהש"צ ואין רצונם להיפטר?
על כן נראה שהיה פשוט לגמרא שלכו"ע ש"ץ מתפלל בקול רם להוציא את הרבים, והש"ץ מתפלל תחילה כדי להסדיר את תפילתו בלחש, כפי שכתבו תוספות בברכות כז ע"א ד"ה מפני שיכול "ומה ששליח צבור שונה בהן היינו להוציא רבים ידי חובתן ומה שמתפלל בלחש היינו כדי להסדיר תפלתו כדמוקמינן בפרק בתרא דר"ה (נראה כוונת התוספות שבענין זה כך מוסכם גם על רבן גמליאל וגם על חכמים), השאלה לרבן גמליאל היא על מה שהיה ידוע שחייבו חכמים שיהיה ציבור שמתפללים עם תפילת לחש של החזן. ולשיטתו חיוב זה, לא מובן כי היה לנו לומר שהש"ץ יתפלל תחילה בלחש, ומי שרוצה לומר את התפלה בעצמו יתפלל עם החזן כשהוא מתפלל בקול רם ותו לא.
ובאמת כבר פקח בזה את עיננו בביאור הזה הרמב"ם בתשובותיו (פריימן סי' רנו):
"שאלה: בדבר מה שאמרו רבותינו ז"ל בתפלת מוסף של ראש השנה כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן...
לדעת רבן גמליאל, אשר (לפיו) עיקר תפלת ציבור אינה להוציא בה ידי חובתן, ואין הוא אלא בשביל שליח ציבור, שיסדיר תפלתו, האם לא תהיה תפלתן ברכה לבטלה? היה לשליח הציבור להסדיר תפלתו קודם אותה העת או באותה העת וישבו הם בלא תפילה, עד אשר ישלים הסדרתו. וכיצד נמנעו החכמים מלהשיב לו בכגון זה והיה להם לומר לו: איך מותר לפי דעתך לציבור לברך ברכה שאינה צריכה בשביל שליח ציבור, ילמדנו רבנו זאת. והאם בשאר התפלות של פרקים תספיק הסדרת התפלה בבוא אותו הפרק או בעת חיוב זאת התפילה? ואנחנו מנהגנו, שלא יתפלל הציבור תפלת מוסף של ראש השנה בלחש, מחשש שמא לכשישלימוה ויתחיל שליח הציבור (להתפלל) התפלה, שבה יוצאים ידי חובתן, יסיחו, ואולי יצאו מקצתם לחוץ בסמכם על מה שנוהגים בשאר ימות השנה, אשר יוצאים (בהם) ידי חובתן לעצמם בתפלת לחש, אלא (המנהג הוא שיתחיל) בה שליח ציבור מתחלתה ועד סופה מלה במלה והציבור שותק ושומע אל דבריו^[34] ומקדשים במקום הקדושה כמנהגם בשאר ימות השנה בסדר התפלה והכהנים פורסים (כפיהם). האם יש בזה דבר, או דינה כדין תפלת לחש ותתבטל אמירת הקדושה ופריסת (הכפיים של) הכהנים? ואם אין בזה כלום, היענה הציבור אמן על כל ברכה וברכה או די להם לשמוע? ואם די להם, היהיו, כשיענו אמן, במדרגת עונה אמן אחר ברכותיו אם לאו? ושליח ציבור כיצד יסדיר תפלתו באותה העת, היתפלל לעצמו בהזכרת השם ומלכות או יחוש דילמא מיפקיד דינא עליה ומידחי? ואם הדבר כך ואינו מתפלל אותה אלא בהסדרה לבד, היצא ידי חובתו לעצמו בתפלתו לציבור בקול רם אם לאו?
התשובה מה שדמיתם מדברי רבן גמליאל, שבתפלת ציבור אצלו אין יוצאין ידי חובתן, הוא דימוי מתמיה, ואין בדבריו כלום שיעורר טעות זו כלל. ושמעו עניין הפלוגתא, מה הוא. הכל מודים, רבן גמליאל וחכמים, שכל מי שמתפלל מן הציבור בינו לבין עצמו בלחש, יצא ידי חובתו, ולא יעלה על דעת איש (דבר) זולתו. והכל מודים, שכל מי שאינו מיטיב להתפלל (כאן מתבאר גדר אינו בקי אצל הרמב"ם. ע.א), אם שמע תפלת שליח ציבור וכוון לבו, יצא ידי חובתו. והכל מודים, שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא, שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח צבור על התפלה בקול רם. ועניין הפלוגתא הוא באיש, אשר מיטיב להתפלל, אבל בחר שלא להתפלל בינו לבין עצמו בלחש, אלא סומך על תפלת שליח ציבור לבד וישמענה ויענה אמן ולא יקרא דבר בכלל, אף על פי שהוא מיטיב לקרוא. והנה רבן גמליאל אומר יצא ידי חובתו, לפי שהוא אומר, כשם ששליח ציבור חייב ומוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי. והחכמים אומרים: אין שליח צבור מוציא אלא מי שאינו בקי. וכאשר הקשו על ר"ג בדבר צורת התפלה המפורסמת ואמרו לו לדבריך הואיל ושליח צבור מוציא את הבקי כשאינו בקי, למה תקנו תפלת הלחש, כדי שיתפלל מי שירצה מן הבקיאים ולא יתפלל מי שירצה, כפי שאתה טוען, היתה צריכה להיות התפלה אחת, של שליח הציבור לבד, ומי שירצה מן הבקיאים להתפלל עם שליח הציבור, יתפלל, או ישמעו (אליו) כולם ויצאו ידי חובתן, הואיל והוא מוציא את הבקי, (אז) אמר להם: ההקש נכון, והיה זה מספיק, ולא תקנו תפלת הלחש אלא כדי להסדיר שליח ציבור תפלתו. ומי שהתפלל מן האנשים בלחש אז בשעת הסדרת שליח ציבור, יצא, ומי שלא התפלל אף על פי שהוא בקי, הרי יצא בתפלת שליח הציבור. זוהי כוונת דבריהם בלא ספק. ולא נשמע מאיש שיאמר אין אדם יוצא ידי חובתו אלא בתפלת שליח ציבור. וזה דבר, שלו אמרו רבן גמליאל, היה להם להקשות (עליו) במה שהקשית אתה עליהם^[35]".
ויש לעיין, דאם השאלה היא למה לא די שיתפללו עם הש"ץ, לא התבאר בדברי הרמב"ם למה לחכמים לא מתעוררת אותה שאלה שדי שיתפללו עם הש"צ? על כן נראה לי להשלים את דבריו, שלפי חכמים מובן למה תקנו תפלת לחש, מפני שלדעתם הבקיאים לא יוצאים מהחזן, ואם לא יתפללו לפני כן יהיו כולם חייבים להתפלל עם הש"צ. וזה ודאי לא מסתבר לחייב את כולם להתפלל עם השליח ציבור, כשאין אפשרות למי שירצה לשמוע מהחזן כיון שקשה לכוון את התפלה עימו, כך שלחלק מהאנשים לא תהיה תפלה מעולה^[36]. וגם קשה לחייב ציבור שלם לכוון תמיד עם הש"ץ שיגיעו עמו לקדושה ומודים וברכת כהנים^[37]. ולכן תקנו שיתפללו לפני כן.
ולכאורה היה אפשר לבאר באופן אחר, שיש כאן מחלוקת יסודית, ולפי חכמים עיקר התקנה של התפלה המעולה היא שעשרה יתפללו בלחש. אך מלבד סברת הרמב"ם שלא נראה שהם חולקים בצורת התפלה הידועה, קשה לומר שזו דעתם, כי מלשון המשנה "כשם ששליח ציבור חייב", משמע שחכמים מסכימים שהחיוב הפשוט יותר הוא של הש"צ, ומחלוקתם אינה בעצם גדרי תפלה מהי תפלת הציבור הלחש או החזרה, אלא רק בשאלה את מי הש"צ מוציא. ועוד, שמהגמרא בברכות כט ע"א בענין טעה בהזכרת טל ומטר משמע שגם אם חכמים חולקים על ר"ג והלכתה כוותייהו, הם מודים שמעיקר הדין יוצא גם הבקי. ומהמשנה שאומרת "כשם ששילח ציבור חייב", משמע שלכו"ע עיקר התפלה היתה צריכה להיות שהחזן יתפלל ויוציא את שומעיו. ולכן נראה שחכמים רק החמירו שכל אחד שיודע חייב להתפלל בלחש תחילה, ומשום שאי אפשר לחייב את כולם להתפלל עם החזן. ואין לשאול למה לא שאלו בגמרא על עצם תפלת החזן, איך הוא מתפלל שתי תפילות, הרי כיון שהוא ממילא מתפלל להוציא את הרבים, הקדמת תפילתו אינה מחוייבת מצד חיוב התפלה לכשעצמו, שנראה כמו שכתבו התוספות בברכות כ ע"א הנ"ל שבזה התשובה ידועה, שכן לכו"ע תפלת החזן היא כדי להסדיר תפילתו.
אך לכאורה עדיין קשה כעין מה ששאלו את הרמב"ם, דאי הש"צ מתפלל רק משום הסדרת תפילתו בלבד, למה הוא מתפלל את כל התפלה בשם ומלכות, שלא כמו הסדרת תפלה בעלמא שאינה אלא קריאה הברכות שעתיד לומר בלא שם ומלכות?
לכן נראה שלגודל חשיבות חזרת הש"צ כשם שיש תנאים למינוי ש"צ צריך לכתחילה הסדרה שהיא תפלה גמורה. ומכל מקום קרי לה הסדרת התפלה, כי אף שלאחריה כבר יצא ידי חובתו, אין זה מפקיע את מה שמתפלל אחר כך מלהיות עיקר התפלה, שאינה תפלה לבטלה כיון שיש בה צורך וחובה לציבור כולו, ועל כן היא נשארה כמעיקרה עיקר התפילה. זו גם הסיבה שההלכות המצריכות מהש"ץ דברים שלא דורשים ממתפלל בלחש קיימות גם היום, כמובא בשו"ע סי' נג, ד. ועל כן גם לגבי הציבור נראה שאף שכבר יצאו ידי חובה במה שהקדימו בתפילת לחש, עדיין מה שהם שומעים את הש"ץ חוזר, זהו עיקר תפילתם.
וחשיבות הקדמת התפלה של הש"צ לפני תפילתו על הציבור מתבארת עוד מדברי גאון (שערי תשובה סימן שמו): "שליח צבור מוציא לרבים י"ח אעפ"י שעדיין הוא לא התפלל וחוזר ומתפלל והני מילי בדיעבד אבל לכתחילה לא, דהא כהן דלא מכופר בתחלה לא יכפר דכתיב והקריב את חטאתו ואת עולתו ואח"כ והקריב את קרבן העם, וכתיב וכפר בעדו וגו' ואח"כ ובעד כל קהל ישראל, ואינו יוצא ידי חובתו בההוא דצלי על צבורא דהא יכול הוא לכוון ולא התירו רבנן אלא ליחיד (כלומר מעצם זה שלא אמרו לעשות תפילה אחת למרות שהוא יכול לכוון לצאת בה גם ידי חובתו העצמית, מוכח שאין לעשות כך לכתחילה. ע. א) , ותו דלתרי סטרי' לא אטרחוה רבנן לכוון חד ליה וחד לצבורא (כלומר חז"ל לא רצו שיתבלבלו כוונותיו ע.א). הילכך לכתחילה לא יצלי מעומד עד דיצלי על נפשיה בלחש וידכי גרמיה ובתר יכפר עלייהו"^[38].
ובתשובה אחרת דן באפשרות להתפלל בלא הקדמת תפילת לחש מצד החסרון שתפילת לחש שלו היא באופן של משמיע קולו בתפילתו. בתשובות הגאונים - שערי תשובה סי' שלד:
"וששאלתם המשמיע קולו בתפלתו כו' ה"מ ביחיד הא בציבור לא, וחזן הכנסת שבא לבית הכנסת ולא התפלל בלחש אם יוצא ידי חובתו ואם לאו (נראה שהדברים קשורים זה בזה, ששאלו שאולי איסור משמיע קולו הוא רק ביחיד, והותר בציבור, כשם שהותר למי שאינו יכול לכוון בלחש. וכן שאלו אם נוכל לומר לחזן לוותר על תפילת לחש שלו, ויצא בתפלת הציבור שלו בקול רם ידי חובת עצמו, מצד זה שהאיסור להשמיע קולו בתפילתו לא נאמר בציבור. ע.א).
כך ראינו דהא אינו יוצא ידי חוב' לעצמו (כשש"צ יכוון לצאת בתפילתו האישית כשמוציא לא יצא ידי חובתו האישית כדבעי. ועתה בא להוכיח שעצם איסור השמעת קולו נאמר גם בציבור וביתר תוקף. ע.א) , דכד התירו רבנן ליחיד דאינו יכול לכוין את לבו והוא מתפלל בינו לבין עצמו שאין אחרים עמו דלא איכפת לן אם יגביה אם לא יגביה אם ישמיע אם לא ישמיע, אבל בציבור דאחרים שם אסור, דהא לא מצי בלא טירדא דלהון דכיון דטריד לחברו הסמוך לו אסור. ואי תימא זימנין הוא דלא טריד להו, אין בצבור זמן דהא איכא אינשי אלין קרו ק"ש ואלין מצלו ואלין עונין אמן וממתינים ברכה לענות^[39], ומ"מ בצבור לא, והחזן צריך להתפלל על עצמו בלחש בתחלה ולבתר מוציא את הרבים. ובירושלמי ר' חונא בשם רבי ברכיה בר' יוסי אמר האי דאמר רבי אבא ה"מ בימי ר"ה ויום הכפורים דהחזן אתכליל בצלותא^[40] דאפיק ידי חובה לצבורא, אבל בשאר ימות השנה לא, מאי טעמא (היקלו בר"ה. ע.א) משום טורח צבורא ומשום דבעי' תקיעות על סדר הברכות (כנראה כוונתו שאם יעשו תפלת לחש יש כאלו שיבואו לתקוע בהם, ולא ישמעו את התקיעות על סדר הברכות כתיקונן). והאי דאמריתון משמא דגאון ז"ל תווהנא, ולעולם לא אשכחן ליה כהאי גוונא דהא מלה דא דירושלמי אשכחן בתשובות שלו^[41]".
נמצא שיש שני טעמים שהשליח ציבור יתפלל לחש תחילה, גם משום שאין אומרים לכתחילה את התפלה בקול רם, וגם מבחינת מעלת תפילת הש"צ, כדי שיכפר על עצמו תחילה. ואולי יש לומר שלכן לא כתוב שיסדיר הש"ץ את התפלה, אלא שיסדיר את תפילתו, כלומר את תפלת הציבור המיוחדת שלו שיאמרנה אחר כך בצורה מעולה^[42]. ולפי זה יש להוסיף הסבר למה ציבור צריכים להתפלל עמו, שתפילתו מקבלת את כוחה ממה שהתפללו עמו הציבור בתחילה, ועזרו לו בכך להסדיר את תפילתו.
והנה מצינו בשו"ת הרי"ף סימן שכ: "אם נכנס ש"צ לבהכ"נ ומצא ציבור שמתפללין כבר תפלה בלחש והוא צריך בעת שנכנס לעבור לפני התיבה לאלתר אם יתחייב אח"כ לאחר שיתפלל לצבור לחזור ולהתפלל או נאמר שיצא ידי חובתו בתפילת ציבור. התשובה אין צריך להתפלל בלחש מפני שכבר יצא י"ח בתפלה שיתפלל לציבור לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש. ואם יש לומר המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה זה כיון שע"י הדחק עושה ומפני צורך הצבור אין בזה משום קטני אמנה".
תשובה זו הובאה באורחות חיים ח"א, וכן בכלבו סי' כז בשם ר"ש^[43]. ועל פי זה פסק השו"ע קכד, ב שבשעת הדחק לאחר שהציבור התפללו ואין להם חזן, יורד שליח ציבור לפני התיבה בלי להסדיר את תפילתו תחילה. המג"א שם תמה שמאחר שכל ענין הקדמת הש"צ הוא רק להסדיר את התפלה, צריכים להתיר בכל שעת הצורך, כי הסדרה הוא רק ענין למעליותא, ולמה אמרו רק בשעת הדחק. אך לעיל הובאו דברי הגאון שאומר שאין לעשות כך. ולפי דרכנו הענין מובן, שבלא זה חסרים דברים בתיקון התפלה, עד כדי כך שבתשובת הגאון הנ"ל החליט שאין לעשות כך לכתחילה אלא בדיעבד בלבד^[44].
ונראה סיוע לכך שתפלת הציבור בחזרה היא עיקר תקנת התפילה גם ממה שהמשנה במגילה נקטה דבעינן עשרה לעובר לפני התיבה, ולא הזכירה כלל שבעינן עשרה כדי להתפלל בציבור, משמע שתפלה בעשרה היא בכלל מה שאמרו שלעבור לפני התיבה בעינן עשרה, כי כשמתפללים בלחש גם מכינים את עצמם לתפלת העובר לפני התיבה. ומסתבר שזה טעמו של הרמב"ם בהל' תפלה פ"ח שהזכיר את הצורך בעשרה דוקא לגבי התפלה שעושים בקול רם, כי נקט בזה כלשון המשנה.
ויש עוד לבאר מה ששאל ר"ג לחכמים, לשיטתכם לאחר שהציבור כבר התפללו למה שליח צבור יורד לפני התיבה. דאמנם לדידיה שמוציא את הבקיאים לא קשה, כי הוא כדי להוציא כל מי שרוצה לצאת ואולי אף את העם שבשדות. אך יש לשאול, שחכמים לא אמרו שהוא אינו מוציא אף אחד, אלא חלקו על מה שהוא אמר שהוא מוציא את הרבים בסתמות, ומה הוא שואלם, הרי הם אמרו ששליח ציבור חייב, ובודאי זה בשביל להוציא את שאינו בקי?
אלא נראה שר"ג ידע את התשובה שיענו לו כדי להוציא שאינו בקי, והוא שואל כדי לומר להם מאחר שאתם מודים שיש אפשרות להוציא בתפלה, אם כן בש"צ לא עקרו את הדין שיש בכל ברכות, ומסתבר להשוותם לגמרי, דהיינו שמוציא אף את הבקי אם ירצה.
ולפי זה מובן דבר נוסף, שאם ר"ג סבר שלדעת חכמים אין צורך בחזרה, איך תהיה קדושה וברכת כהנים. והתשובה לפי האמור מובנת, דאין הכי נמי צריך חזרה גם בשביל זה, אך ר"ג שאל כדי שיאמרו לו את התשובה שיוצא בזה מי שאינו בקי, שהוא ההסבר הבסיסי לחזרת הש"ץ גם בלי התוספות שמוסיפים לה.
ועוי"ל באופן אחר, שמשום קדושה וברכת כהנים מסתבר ליה שלא היו תפלה שלמה בקול נגד מה שראוי להיות כחנה שקולה לא ישמע, והיו מתקנים לעשות זאת בתפלת לחש תוך הגבהת הקול לקדושה וברכת כהנים, כמו שעושים לפי חלק מהראשונים בתקיעות שופר^[45].
והנה מה שכתבתי שהשאלה לרבן גמליאל למה ציבור מתפללים היא למה לא די בזה שמי שרוצה להתפלל בעצמו יתפלל עם החזן, הוא על פי דברי הרמב"ם. אך ראיתי הסברים אחרים.
המגן גבורים (בשלטי הגבורים סימן קכד) שואל מה פירוש למה ציבור מתפללים, הרי עדיף שכל אחד יבקש רחמים על עצמו, כפי שאמרו בירושלמי, ומתרץ באופן מחודש, וזה לשונו:
"צריך להבין הא דאמרו לר"ג לדבריך למה הציבור מתפללין, הא ניהו דלר"ג בש"ץ מוציא את הבקי אבל ודאי יותר נכון שיהי' כל אחד מבקש רחמים על עצמו וכל הבקי יתפלל לעצמו וכדאמרו בירושלמי. אמנם באמת צריך לומר דכבר נודע מ"ש המבי"ט בתשובה סימן קי"ז וסי' ק"פ דכל היכא דאפשר שיברך א' להוציא רבים י"ח עדיף טפי שא' יוציא השאר דממעט בברכות עדיף ובלבד שיכוין שומע ומשמיע, ומעתה יש לומר דשפיר הקשו לר"ג דיותר טוב שיתפלל הש"ץ ויוציא אחרים אף הבקיאים משום דממעט בברכות עדיף, ומעתה כיון דממעט בברכות עדיף להו, ממילא הדבר ברור דאין מקפידין במה שמתפלל בקול רם והוה כקטני אמנה.
אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאינו מוציא רק שאינו בקי, והבקיאים ראוי שיהיה כל אחד מבקש רחמים על עצמו כמו דאמרו בירושלמי, ממילא אין להתפלל בקול רם כי אם על צד הדחק, ובזה י"ל דבהא גופי' נחלק ר"ג ורבנן, דלרבנן מסתבר להו טפי שהבקיאים כיון דיכולין כל א' לבקש רחמים על עצמם אין הש"ץ מוציאם ועדיף טפי מלמעט בברכות, ור"ג סובר דבאמת מצד הדין הי' למעט בברכות ורק כדי להסדיר ש"ץ תפלתו שפי' מסתבר שגם הם יתפללו לעצמן.
ובזה א"ש הא דקאמר להו ר"ג לרבנן לדבריכם למה הש"ץ עובר לפני התיבה, א"ל כדי להוציא שאינו בקי, אמר להם כשם שמוציא שאינו בקי כך מוציא את הבקי. ומאי כשם דאמר להו ומאי תלוי זה בזה. אמנם לפמ"ש אתי שפיר דהכי קאמר דכיון דעכ"פ ש"ץ עובר לפני התיבה ומתירין לו להתפלל שנית בקול רם כדי להוציא, א"כ ממילא, כיון שיכול להוציא בתפלה ג"כ ממילא מוציא אף הבקי מדינא, וא"כ יותר טוב שיוצאים, דלממעט בברכו' עדיף לולי הטעם כדי להסדיר ש"ץ תפלתו.
ובזה מיושב הא דאמרו לר"ג לדבריך למה הציבור מתפללין, והלא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאנוסי כדקאמר הש"ס שם, וכבר נתעורר בזה המהרמב"ח שם (קושיה זו היא רק לפי ההבנה שאינו מוציא אלא את העם שבשדות ולא את אלו שבבית הכנסת שאינם אנוסים, ואינה קשה לשיטת ר"ח. ע.א^[46]), ולפמ"ש א"ש דהא כל עיקר הטעם דלא פטר ר"ג אלא עם בשדות הוא משום דבאמת כיון דכבר מתפללים הבקיאים כדי להסדיר ש"ץ תפלתו וממילא אין כאן מיעוט בברכות, וממילא אין מוציא אותם כיון דיכולין להתפלל ראוי שיהי' כל אחד מבקש רחמים על עצמו וכמ"ש, ומעתה זהו לפי מאי דקאמ' להו ר"ג כדי להסדיר ש"ץ תפלתו, אבל קודם שידענו טעם זה ממילא בדין הוא שהש"ץ יוציא אף דעיר נמי כדי למעט בברכות וכמ"ש.
ובזה מיושבים דברי בה"ג שלמד מזה דיחיד שלא הזכיר של ר"ח בתפלתו יכוין לתפלת ש"ץ, והקשו התוס' (שם ד"ה כך) דהא ר"ג לא פטר אלא עם שבשד', וגם הב"י הקשה הא לא קי"ל כרשב"ג אלא כרבנן, ע"ש, ולפמ"ש א"ש דהא כל עיקר הטעם שאינו פוטר דעיר לר"ג הוא משום דכבר נהגו להתפלל כדי להסדיר ש"ץ תפלתו ליכא מיעט בברכות, ממילא טוב יותר שיהי' כל א' מבקש רחמים לעצמו ומודה בזה לרבנן, וכן נמי טעמא דרבנן דאינו פוטר הבקיאים אף דלמעט בברכות עדיף כמ"ש המבי"ט הוא משום דטוב יותר שיבקש כל א' על עצמו, ומעתה זה דוקא אם לא יתפלל כלל, אבל זה שכבר התפלל ורק שלא התפלל כתקנה, שפיר אמרינן דלכ"ע יוציא אותו הש"ץ דלמעט בברכות עדיף".
וקשה לי על ביאורו, שסוף סוף מאחר שרבן גמליאל אמר במשנה רק שש"צ מוציא ולא אמר שיש עדיפות שיצא על ידי הש"צ, מנין לחכמים דלמעט בברכות דוחה את הענין שיש חשיבות שכל אחד יתפלל על עצמו. הלא מדבריו משמע רק שיכולים לעשות זה וזה, דהיינו שמי שירצה יתפלל עם הש"ץ ויבקש רחמים על עצמו, ומי שירצה ישמע מהש"צ וימעט בברכות, וכדברי הרמב"ם. וכל מה שהכניס לגמרא את הדיון מצד שמגביה קולו לא נזכר כלל בגמרא.
והחזו"א (סימן יט, ט) פירש שהקושיה של חכמים על רבן גמליאל היא מתוך הנחה שמה שאמרו שש"צ מוציא את הרבים פירושו שש"צ פוטר את כולם גם את אלו שלא באים לבית הכנסת. כלומר, שלדעת ר"ג חכמים תקנו שכל ציבור חייבים לשלוח עשרה לבית הכנסת להתפלל, ובזה יוצאים כולם ידי חובה, וכמו דס"ל לר"י אליבא דראב"ע בתפלת המוספין. אלא שר"ג מסכים עם חכמים שמלבד מצוה זו חייבו חכמים לכל יחיד להתפלל, ומצוה זו לא התבארה בדבריו. וכיון שר"ג אית ליה שעל ידי שש"צ מתפלל בעשרה פטורים כולם, שאלו אותו חכמים לברר את שיטתו אם כן למה ציבור מתפללים, והלא לא גריעי הני שבבית הכנסת למפטר על ידי ש"צ, מכל הני דלא באו לבית הכנסת. כלומר למה אלו שבבית הכנסת צריכים להתפלל בלחש תחילה, ומי שלא בא לא צריך כלל להתפלל. ומשני שחייבו חכמים לציבור שיתפללו בלחש בשעה שמסדיר הש"צ את התפלה, ומסקינן לר"ג בדברי ר"ש חסידא דכל דלא אניסי ובקיאין, חייבים באותה תפלה שאמרו חכמים בשביל סידור. אע"ג דלא שייך סידור אלא עם הש"צ, מכל מקום כיון דרמו רבנן חיוב עליהו משום סידור, רמו עליהו אף היכי דלא שייך סידור. אי נמי הא דקאמר לא פטר ר"ג הנהו שבעיר היינו לכתחילה, אבל דיעבד גם אותן שבעיר פטורין, ורבנן ס"ל דכל יחיד ויחיד חייב, וש"צ הוא להוציא את שאינו בקי אפילו לא בא לבית הכנסת. עכת"ד.
ולענ"ד אכתי אינו מובן, איך נאמר שהקושיה מיוסדת על זה שלרבן גמליאל הש"צ פוטר לגמרי את העם שבשדות, כשהדבר לא נזכר כלל בדבריהם. בפשטות היו צריכים להקדים את דברי ר"ש חסידא להשמיענו שכך הדין לשיטת ר"ג, ומתוך זה היו חכמים מקשים. גם לא התבאר בדבריו מדוע יש חיוב נוסף לפי חכמים להתפלל ביחיד, דאי מחמת הסברה שראוי שכל אחד יבקש רחמים על עצמו, הם יכולים להתפלל עם הש"ץ?
ועוד כתב החזו"א שגם לפי חכמים יש פטור לעם שבשדות שאינם בקיאים על ידי החזן, שאם לא נאמר כך, לא יובן מה שאמרו חכמים שש"צ מתפלל בקול רם להוציא מי שאינו בקי, דאכתי תקשי אם אין אינו בקי בבית הכנסת, איך ש"ץ יורד לפני התיבה. ולכאורה כך נראה בדעת רבינו יונה (ברכות דף יג ע"ב מדפי הרי"ף) שכתב "שאע"פ שאמרו דעם דבשדות אניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא וש"צ מוציאן ידי חובתן מתפלה, אפ"ה מק"ש אינן נפטרין אלא באמירה, ובעניית אמן אינו פוטר אלא בי'". דלכאורה מדוע הביא את דין עם שבשדות, שהוא רק דעת ר"ג, והוא גם לא כותבו בשם רבן גמליאל, כאילו הדבר מוסכם על חכמים. ואפשר להבין שהוא סובר כפי שכתב החזו"א, שגם לפי חכמים יש פטור על ידי החזן לאלו שאניסי אם אינם בקיאים. וכן כתב שמכל מקום בקריאת שמע אין פטור בלא אמירה, ולצורך הוצאת אלו שאינם בקיאים צריך שישמעו בעשרה. וכך הבינו הרמ"א בדרכי משה סט, א, דכתב שרבינו יונה מיירי באינו בקי^[47].
אך מדברי רבינו יונה בדף כ ע"ב נראה שאין זו כוונת רבינו יונה, דשם כתב מימרה זו בשם ר"ג, ונקשה מזה על מה שש"צ פוטר את הבקי שטעה. ומשמע דהוא פוסק כר"ג, וסובר שלמסקנה אין ש"צ מוציא אלא את האנוס. ומעתה י"ל שכוונתו בדף יג לבקיאים שאע"פ שכשהם אנוסים מלבא הם נפטרים מתפלה, עליהם לקרוא קריאת שמע, ואם ירצו לצאת בברכות על ידי שמיעה, אינם נפטרים אלא כשיבואו ושישמעו בעשרה ויענו אמן.
ועל כל פנים יש לעיין, דלדעת ר"י בשם ראב"ע במשנה דברכות דף כז ש"צ מוציא במוסף כל השנה גם את מי שאינו שומעו, וכן לדעת הרי"ד אליבא דרבן גמליאל וחכמים הוא מוציא עם שבשדות אפילו בקיאים, ולדעת הרמ"א הוא מוציא עם שבשדות כשאינם בקיאים, ולפי הרבה ראשונים, עכ"פ בראש השנה ויו"כ ש"צ מוציא גם מי שלא שומע אותו אפילו הוא בקי. ועל כל זה קשה, הרי תפלה היא מצוה שבגופו, ואיך יוצא בלא כל השתתפות מעשית אפילו בשמיעה?
ומצאתי בפסקי רי"ד בר"ה לה ע"א שנתן לזה טעם יפה: "משום דתפילות כנגד תמידין ומוספין תיקנום, וכי היכי דקרבנות מיחייבי להביא כל ישראל למיעבדינהו, ועבדי כהנים ומשמרות ופטרי כל ישראל הם, הכי נמי בתפילת המוספין כיון דאניסי, מתפלל שליח ציבור תפילה יתירה כדי להוציאן ידי חובתן".
♦

ז. הסקת מסקנות מביאור מחלוקת ר"ג וחכמים לענין ברכת כהנים

מכח הבירורים האלה נחזור לדון במה שהסתפקנו על ברכת כהנים, שאמנם לעיל בתוך ביאור הגמרא לעיל כתבתי שני ביאורים לשאלה למה לא מתייחסים בשאלה לכך שבתפלת לחש אין קדושה וברכת כהנים. ובביאור שני כתבתי שיתכן לפרש בשאלת ר"ג שאם לא צריך שש"ץ ירד לפני התיבה להוצאת הרבים בתפילה, היו אומרים שיעשו קדושה וברכת כהנים בתפלת לחש. אך בכל אופן לא תקנו כך, ולמעשה אחרי שנקבעו סדרי התפלה מסתבר שאין שייכות לברכת כהנים אלא בחזרה שהיא עיקר התפלה, שכן יודו לעצם סברת הרי"ד שכשאחד אומר בקול רם ומוציא אחרים הוא כמו בקרבן, כי כולם מודים שיש לכל הפחות סברה כזו להוציא גם מי שלא שומע.
ואם כן נראה שלא דמי ברכת כהנים לקדושה שיכולה להיאמר גם בלי דין חזרת ש"ץ, כי מצינו קדושה בלא חזרה. והיא אינה חייבת להיות קשורה לעבודה כמו קרבנות, וכפי שאמר רב הונא בברכות כא ע"א שיחיד אומר קדושה, והכוונה כפי שפירש רש"י, יחיד כשהוא בתפלתו במקום של ציבור. ואף שלא קי"ל כוותיה יש לצמצם את המחלוקת, ולומר שלענין קדושה סגי בתפלה בציבור כשעכ"פ הציבור שומע ממנו את הקדושה ואומר עמו את הקדושה, שאז אינו כיחיד בשעת אמירת הקדושה. דבקדושה העיקר הוא שאומר אותה ברבים. אך לא מצינו מי שאומר שהכהנים ישאו כפיהם בתפילת יחיד, ולכן נראה שנקטינן שאין ברכת כהנים בלא חזרה, שהיא האופן המעולה של התפלה הדומה להקרבת קרבן, והיא תפלת הציבור שאחד אומר עבור כל הציבור^[48].
ועל פי זה יובן היטב מדוע אין חזרת הש"ץ בערבית, כיון שכל ענין תפלת הציבור שהוא ענין נוסף על תפלה בציבור הוא כענין הקרבנות של התמיד, ולפיכך בערבית שאין קרבן אין חזרה.
וכבר כתבתי שכך משמע מלשון המשנה "כשם שש"צ חייב", וכן מהמשנה במגילה שלא מזכירה עשרה לתפילת לחש, ומהרמב"ם בהל' תפלה ח, ד שנוקט שהחזרה היא העיקר שכן כתב "וכיצד היא תפלת הציבור, שיהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים", ולא ציין כלל שאומרים תחילה תפלת לחש. ובפ"ט הלכה ג כתב: "והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן". כתב שכולם עומדים, משמע שגם לאלו שכבר התפללו זה חלק הכרחי מהתפילה, שעיקר תפלת הציבור היא החזרה. ולכן פשוט לרמב"ם שאצל כולם בעינן עמידה. ונראה שמי שיוצא בה מחוייב לעמוד בלא לזוז כמו בתפלת לחש, ואולי אף לכרוע בכל מקום שכורעים^[49]. וכנראה הרמב"ם למד זאת ממה שהמשנה במגילה מזכירה את הדברים שצריך בהם עשרה ולא הזכירה אלא את העובר לפני התפלה.
ועוד סיוע לעדיפות החזרה יש להביא גם מהמשנה בראש השנה לב ע"א "ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים", שמדובר שם על סדר התפלה בראש השנה בעלמא, וקשה למה נוקטת המשנה ברכת כהנים שהיא רק בברכת הש"ץ? אלא משמע שהמשנה נקטה כך משום שזה עיקר התפלה^[50].
ועוד כתב האבודרהם שיש מעלה בה ובאמן שעונים על ידי זה, כי זוכה להיות כמתפלל עוד פעמיים^[51]. וזה גופא מלמד על ערך כפול בתפילה זו.
וכן נראה מפורש יותר ממה שכתב האבודהם (שמונה עשה ד"ה ונשאל הרי"ף): "ואסור ליחיד לומר ברכת כהנים בתפלתו כי בצבור נתקנה כנגד נשיאות כפים שאינה אלא בעשרה אומרה שליח צבור". ובפשטות כוונתו שלכן לא אומרה גם כל אחד מהציבור שמתפלל בתוך עשרה תפילת לחש. וכן מבואר בספר המנהיג (סי' סג) והובא בטור סי' רכז בשם ספר המנהיג "ברכת כהנים אסור ליחיד לאומרה".
♦

ח. מעלת חזרת הש"צ גם כשהכל בקיאים

מפורסם מה שנשאל הרמב"ם (הנוסח לפי פאר הדור סי' קמח שם נוסח השאלה מקוצר) קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפילה, אם ירד שליח ציבור לפני התיבה ויחזור התפילה בקול רם, והשיב (הנוסח על פי שו"ת הרמב"ם פריימן סימן רכא): "מאחר שתקנו החכמים ז"ל, שירד שליח צבור לפני התיבה להוציא מי שאינו בקי, ועל דעת ר"ג להוציא אפילו בקי שלא התפלל בינו לבין עצמו, לא תהיה תפלת שליח צבור ברכה לבטלה בשום פנים בסיבת עיקר ההתקנה, אף על פי שאין בזה הקהל מי שלא יצא, כמו שהם תקנו הקדוש בבית הכנסת והיה עיקר זה (הדבר) מפני האורחין, ונתחייב בכל בתי כנסיות, אפילו אין שם אורחין^[52], וכמו שתקנוה חזרת תפלת מעריב בליל שבת בעבור המתאחרין, כדי שישיגו התפלה, ונתחייב זה תמיד, אפילו אין שם מי שלא היה שם בתחלה. וכן כל מה שתקנו בסיבת (דבר) כזה, אין עניינו, עד שתהיה שם הסיבה לעשותו, אשר בעבורה נתקן, אלא עניינו, שיעשה זאת בכל אופן, שמא תהיה שם הסיבה המחייבת לעשותו. וצריך להבין זה הענין לפי שלולא זה, היו החכמים ז"ל נותנים דבריהם לשיעורין והיו צריכים לבדוק כל אדם בבית הכנסת ולדעת מצבו, ואז יחזור שליח צבור על התפלה או לא יחזור, ולא כך עניין התקנות והגזרות^[53].
וכך הובא בב"י ונפסק בשו"ע קכד, ג "קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה, אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל, כדי לקיים תקנת חכמים". ונראה שהכוונה שכך היה החיוב מעיקרא גם למקום שכולם בקיאים^[54].
וכיון שמהמשנה מתבאר שחיוב חזרת הש"צ יותר פשוט ותפלת הלחש של החזן היא רק הכנה לחזרה היא נשארה במעלתה גם במקום שהכל בקיאים, נראה שאין כל הבדל בין חזרת הש"צ בזמן הקדום לימינו, שכן מאז ומעולם היו מתפללים שתי תפילות, ושתיהן הוא חיוב של חכמים שקבעו את סדרי התפלה שעיקרה מדאורייתא, ומקיים מצוה דאורייתא, דכשם שבזמנם רק תפילת הש"ץ נקראת תפלת הציבור והיו בה מעלות שאין בתפילה בציבור בעלמא, כך גם היום. גם כשהכל בקיאים. זו אינה רק תקנה לטובת הציבור שלא בקיאים, אלא הכל זקוקים לה כדי לקיים את סדר התפלה הנכון שהוא בפועל מצוה מדאוריתא כשמקיימים אותה לפי מה שסדרו חכמים. ואדרבה יש מקום לומר שדוקא מפני שכיום פחות מכוונים בתפלה היא אף חשובה יותר מאשר בימי חז"ל, כי יבואר לקמן בחלק ב שיש סוברים שבאמצעות החזרה יוצא אף מי שלא כיוון בתפלת הלחש כדבעי, ואפילו אם עכשיו נמי אינו מכוון כל כך. ויש לומר שכל זה כלול בדברי חז"ל שהיא להוציא מי שאינו בקי.
ועל כן נראה שכל עוד לא יוכח ממקום כלשהוא שאפשר לומר ברכת כהנים גם לא במקום התפלה שהיא מכוונת כנגד הקרבן והיא תפלת הציבור שכולם נכללים בתפלה זו, יש לנו לומר שברכת כהנים נתקן לאומרה דוקא בתפלה שיש בה את ג' המעלות על תפילת לחש:
א. מי שאינו בקי יוצא רק בחזרת הש"ץ, בגלל צירוף הרבים.
ב. אף הבקי יוצא בשמיעת חזרת הש"ץ כשטעה, בגלל צירוף הרבים.
ג. יש אומרים שיוצא על ידה גם מי שלא בא לבית הכנסת, מפני שהיא כקרבן של הציבור.
♦

ט. ראיות שהביאו להיתר ברכת כהנים בלא חזרת הש"ץ

מצאתי תשובה אחת שבה הובאה הוכחה לומר ברכת כהנים גם בלי חזרה.
הגרצ"פ (הר צבי א, סא) דן במעשה שארע שהחזן שכח יעלה ויבא ונזכר בשים שלום אחרי ברכת כהנים, ונשאל האם כשיחזור יחזרו הציבור גם לשיא כפיהם. והשיב שלכאורה זה תלוי במחלוקת שהובאה בתוס' ברכות (דף כו ע"ב) וברא"ש ר"פ תפילת השחר ובטור (סימן קח וסימן רצב), במי שטעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בר"ח אם צריך להתפלל ערבית שתים, שדעת ר"י שאינו צריך לחזור ולהתפלל בערבית שתים, כיון שכבר התפלל ובתפלתו עתה לא יאמר יעלה ויבא, וחכמי פרובינצא נחלקו עליו וסוברים שמתפלל ערבית שתים מפני שהמתפלל ולא הזכיר יעו"י בר"ח הוי כלא התפלל, לכן מחויב הוא להתפלל ערבית שתים. מעתה גם בנדון שלפנינו לדעת חכמי פרובינצא אי הזכרת יעלה ויבוא עושה את התפלה לכמו שאינה. ועל כן כשחוזר עכשיו לרצה הוי כתפלה אחרת שלא התפלל אותה עדיין, והכהנים עדיין לא יצאו בה יד"ח בנשיאת כפים, וצריכים עכשיו לחזור ולישא כפיהם אפילו באותו צבור. ואילו לדעת ר"י לא יחזרו ויאמרו כיון שהוי תפלתם תפלה.
אך הביא שחתן בנו הגר"י כהן אמר שאפילו לדעת חכמי פרובינצא, יצאו הכהנים יד"ח בתפלה זו. דדל מהכא תפלת החזרה של הש"ץ, הרי יש כאן תפלת הצבור בלחש שלא טעו. והרי עיקר נשיאת כפים בשעת תפלת הצבור, הוא משום שהתפלה היא במקום קרבן צבור ותפלת הצבור בלחש בודאי שהיא ג"כ במקום קרבן צבור, ונהי שלכתחילה תקנו ברכת כהנים בחזרת הש"ץ, היינו משום שבכל תפלת צבור שחרית ומוסף יש חזרת הש"ץ, תקנוה שם. אבל בנ"ד שהטעות עשתה את תפלת חזרת הש"ץ כמו שאינה, למה לא תהא קיימת נשיאת כפים משום תפלת הצבור בלחש שלא נתבטלה.
והוסיף עוד להביא ראיה שאין חסרון חזרת הש"ץ מעכב את הברכת כהנים, מהא דאיתא בירושלמי רפ"ד דתענית וז"ל: "מתני' בשלשה פרקים הכהנים נושאין את כפיהן ארבעה פעמים ביום בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות וביוהכ"פ: גמ' את ש"מ תלת את ש"מ שמתענין במעמדות ושמתפללים ארבע ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום... איתפלגון רב ור' יוחנן רב אמר בנעילת שערי שמים ר"י אמר בנעילת שערי היכל. א"ר יודן ענתונדריא מתניתא מסייעא לרבי יוחנן בשלשה פרקים הכהנים נושאין את כפיהם ד' פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה בנעילת שערים אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום".
וכתב הגרצ"פ דאף שלפנינו בירושלמי לא הביא ראיה שאין נשיאת כפים בלילה, רק למדו מהשנה שקאמרה "ביום", הרא"ש יומא (פ"ח סי' כ) אחרי הבאת דברי הירושלמי כתב "דהא איתקוש נשיאת כפים לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו עד היום - מה שירות ביום אף נשיאת כפים ביום". ומבואר דאין זה משום שאין חזרת הש"ץ בלילה, אלא הוא מהיקשא דלשרתו ולברך בשמו, ומלשונו משמע שגרס כך בירושלמי. וכן מוכח מדברי הירושלמי דפריך שם לרב דסובר דתפילת נעילה בלילה, ממתני' שנושאים כפים בתפילת נעילה - ואם תפילת נעילה בלילה כדברי רב הרי אין נשיאת כפים בלילה. ואם הטעם שאין נשיאת כפים בלילה, הוא משום שאין בתפילת ערבית חזרת הש"ץ, מאי פריך על נעילה שיש בה חזרת הש"ץ. וע"כ שהטעם הוא משום ההקישא דלשרתו ולברך בשמו, אבל מצד שאין כאן חזרת הש"ץ בלילה אין בעיה.
גם כתב די"ל, שאפילו לחכמי פרובינצא שסוברים בשכח לומר יעלה ויבוא דהוי כלא התפלל כלל, היינו דוקא בנזכר אחרי שעקר תפלתו והוא צריך לחזור לראש התפלה. אבל בנ"ד שנזכר בשים שלום שחוזר רק לרצה, בודאי שא"א לומר שבטלה כל התפלה והוי כאילו לא התפלל כלל, שהרי אחרי שחוזר לרצה עולה לו התפלה הראשונה עד רצה ומצטרפת ביחד עם רצה שחוזר שנית ויוצא בה יד"ח תפלה. ומה שאפשר לומר לכל היותר הוא שתפלתו הראשונה מרצה ואילך מתבטלת ונעשה כמו שאינה. וממילא יוצא שבנ"ד הוי כאילו ברכו ברכת כהנים לפני רצה, ומאן יימר שבכגון דא ובדיעבד לא יצאו הכהנים יד"ח, ועל כן למעשה לא ישאו הכהנים כפיהם^[55].
ולענ"ד יש להשיב על דבריו, דנראה שלפי חכמי פרובינציה שהתבטלה תפלת רצה שאמר החזן אכן לא קיימו ברכת כהנים, וצריכים לשאת כפיהם, כי ברכת כהנים צריכה להיאמר דוקא בחזרת הש"ץ אחרי ברכת רצה, שהיא עבודת ציבור שעושה החזן בשביל כלל ישראל. דמה שאמר שלפי הסברה ודאי תפלת הלחש נמי היא כקרבן אינו פשוט כלל מסברה, דלמה לא נאמר שדוקא כשמתפללים חזרת הש"ץ עם ברכה זו הוי דומיא דקרבנות, וכפי שהבאתי ראיות שמעלת הצירוף של רבים לתפלה אחת. ומה שהציבור רוצים שהיה בתוכם מי שמתפלל ומוציאם אפילו שלא שומעים למ"ד הם הענין שבו יש דמיון לקרבן. וכן הראיתי מהאבודרהם והמנהיג והטור שאין אומרים ברכת כהנים בתוך התפלה ביחיד, משום שברכת כהנים צריכה עשרה, דבפשטות משמע שזה שלא אומרים גם בתפילת הציבור שלפני החזרה הוא מפני שאין שייכות לברכה בתפלה שאינה חזרה. ועוד יש להקשות על הגרצ"פ מאי שייכא הכא לתפלת לחש אחרי דהיא כבר נגמרה, ואינו עומד בה כלל.
עכ"פ יש לעמוד על מה שהוכיח מהר"י כהן מהירושלמי האומר שאין נשיאת כפים בלילה שברכת כהנים אינה תלויה בחזרה. ולענ"ד יש להשיב שגם אם נאמר שיש בגמרא לימוד שברכת כהנים חייבת להיאמר ביום מדהוקש לעבודה, י"ל שהוא נצרך כדי ללמדנו שאם תפלת נעילה נמשכת ללילה לא ישאו כפיהם. וכן בתפלת מעין שבע אין נושאים כפיהם אף על פי שאומר בה "לפניו נעבד ביראה ופחד", שזה מעין ברכת העבודה שאומרים רק בחזרת הש"ץ. ומה שהקשה על רב מהמשנה דבריו צ"ע, כי בגמרא מבואר שאינו מפני שכתוב בה שנושאים כפים בנעילה, אלא משום שכתוב בה שנושאים כפים ביום, והוא פשוט.
אלא שמכל מקום בנידון שאלתו לכשעצמה נראה ששפיר פסק שלא ישאו כפיהם בגלל שיטת ר"י שיתכן שכבר יצאו ידי חובה, כי תפלה ראשונה גם היא היתה תפלה.
וראיתי מי שכתב טענה אחרת שאפשר להביא ראיה על כך שברכת כהנים יכולה להיאמר בלי חזרה, מהגמרא מגילה כג ע"ב: "משנה. אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא... פחות מעשרה. גמרא. מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה".
הר"ן במגילה שם כתב לפרש את הגמרא שגם בברכת כהנים בעינן עשרה מדכתיב ונקדשתי. ולכאורה נוכל ללמוד מדבריו אלו שאין צורך אלא בעשרה בלבד, ומדינא לא אכפת לן שברכת הכהנים תהיה בחזרת הש"ץ, מעצם זה שכל הלימוד לברכת כהנים הוא רק מהפסוק ונקדשתי שמחדש שברכת כהנים היא דבר שבקדושה, ולא אמר שיש ללמוד כך מעצם זה שברכת כהנים נאמרת רק בתוך חזרת הש"צ.
אך בירושלמי מגילה ד הלכה ד איתא: "מכיון דתנינן אין פורסין את שמע פחות מעשרה ליידא מילה תנינן אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה. לכן צריכה כהדא דתני אין פורסין את שמע פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר. אין קוראין בתורה פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר. אין מפטירין בנביא פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להם מקצתן גומר".
מהתשובה שמפרטת את כל פרטי הדברים במשנה, עולה ששאלת הירושלמי אינה רק שמכיון שיש עשרה בקריאת שמע ממילא יש עשרה כשעובר על התיבה, אלא שכך יש לשאול בשאר כל הדברים במשנה, אם יש עשרה כשעובר לפני התיבה ממילא יש בברכת כהנים, וממילא יש עשרה בקריאת התורה וממילא יש בהפטרה. ולכן הוצרך לומר שהדבר נצרך להיכא דיצאו, שבכל אחד מהם בעינן עשרה בתחילת הדבר.
כל הראשונים מבארים את המשנה על פי הירושלמי שבא לרבות שיהיו עשרה בתפלה גם כשבירך ברכת העבודה, ועתה בזמן ברכת כהנים כבר אין עשרה. ומעתה מובן שכמו שהוצרכו לומר שם דהפטרה בעינן עשרה מחמת שנאמר ונקדשתי, למרות שאין הפטרה בלא קריאת התורה ובקריאת התורה בעינן עשרה, דעכ"פ נצרך לאומרו לגבי הפטרה היכא שיצאו אנשים ואין עשרה להפטרה. וכהאי גונא, אף שאין ברכת כהנים בלא חזרת הש"ץ, כפי שכתבנו דהכי מסתבר בגלל מעלת החזרה בכמה דברים על תפלת הלחש, וקישורה לעבודת בית המקדש, נצרך להשמיענו את הדין כאשר יש חזרת הש"ץ ואין עשרה כי יצאו באמצע, דבזה לא ישא את כפיו, משום דגם על ברכת כהנים כתיב ונקדשתי.
על כן נראה שבכל אופן למעשה אין לברך ברכת כהנים אלא בחזרת הש"צ, כי אין לברך אלא באופן שאותו תקנו חז"ל, ואין כל ראיה וודאות שאפשר לומר באופן אחר חוץ מאשר בחזרת הש"ץ.
♦

י. ברכת כהנים כשהציבור מתפלל עם הש"צ

מעתה נבוא לברר אם כשמתפללים כולם יחד מילה במילה יקרא חזרת הש"ץ. ונראה על יסוד המבואר שיועיל שכן לפי מה שביארתי בגמרא (על יסוד פירוש הרמב"ם), כששאלו חכמים למה ציבור מתפללים כוונתם היתה למה לא סגי שאלו שרוצים לבקש רחמים על עצמם יתפללו עם החזן. וחזינן מהשאלה שחכמים בעצמם לא רואים חסרון בזה שיתפללו כך, אלא שבפועל לשיטתם שאין ש"צ מוציא את הבקי לא מסתבר לחייב את הציבור לעשות כך. ומעתה לא מבעיא לרבן גמליאל שאין מקדימים את הלחש אלא כדי להסדיר ש"צ תפילתו, אלא גם לפי חכמים שאין עושים זאת מפני שקשה לחייב את כולם להתפלל עם החזן, עכ"פ אם יתפללו עמו שפיר דמי. ומשמע מזה שאין בזה הפסד לגדר של תפלה בציבור ובחזרה, וממילא אפשר לעשות באופן זה ברכת כהנים.
אך אכתי יש לשאול מה הדין כשהציבור לא מתפלל עימו מילה במילה, וממילא גם לא מתכונים לשמוע את חזרת הש"צ. והנה באותה תשובה בשו"ת הרמב"ם סימן רנו באר את הטעם שהסכימו בדורות אחרונים לומר תפלה אחת כשאומרים עם הש"ץ מילה במילה, וכתב שהוא מפני שראו ש"האנשים כולם בשעת תפלת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר, אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה".
מדכתב שהבעיה היא במה שהם מסיחין זה עם זה משמע שמדינא גם אם אין שומע לה כלל אינה ממש ברכה לבטלה. ונראה מדבריו שכל שכן שאם נמצאים עימו באותה תפילה אף שלא שומעים מילה במילה, ודאי אינו ממש תפלה לבטלה, ומסתבר שהוא עדיף ולא הוי גם קרוב לבטלה.
וכן מסתבר שכיון שכבר כתבו אחרונים שקשה במציאות להתפלל מילה במילה, מסתבר שכל מה שאמרו שיש אפשרות להתפלל עם החזן, פירושו להתפלל בשעה שהוא מתפלל ומדינא לאו דוקא עמו ממש. וממילא מובן שלא על זה נאמר ברמב"ם שאם אין תשעה מכוונים קרובות להיות ברכות הש"ץ לבטלה, שכן עצם תפילתם עם הש"ץ מורה על השתתפות במעשיו כמו כוונה וענית אמן. וכן יש לומר לדברי הרא"ש שהובא בשו"ע קכד, ד: "כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה". יש לפרש את הרא"ש כדברי הרמב"ם שדברו על אופן בו אין תשעה שמקשיבים, והם גם לא מתפללים עמו. ולפי זה נראה שבכה"ג שמתפללים עמו אין חשש ברכה לבטלה ויכול לשאת כפיו.
אמנם ברמב"ם מצינו דין זה של ברכת כהנים בתפילה אחת רק כשאומרים עמו מילה במילה, שכך הוא אומר לנהוג לכתחילה, אך לפי האמור נראה שהוא לאו בדוקא, ויש ראיה לזה בדעת הרמב"ם בדין המתפלל עם הציבור.
אמנם דין זה בכללותו קשור למה שדנו האחרונים האם למי שמתפלל עם החזן יש מעלת תפלה בציבור, והאם שמיעה וכוונה לכל ברכה מברכת הש"צ מעכבת את חזרת הש"צ, לכן ארחיב את הדיבור על זה.
♦

יא. תפלת המאחר לבא לבית הכנסת עם הציבור

איתא בגמרא ברכות דף כא ע"ב:
"אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל.
רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. במאי קא מפלגי? מר סבר: יחיד אומר קדושה; ומר סבר: אין יחיד אומר קדושה. וכן אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה - שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה".
ובהמשך דנו אם יפסיק בתפילה לענות ליהא שמיה רבא, והסיקו דאין מפסיקין.
רוב הראשונים ובעקבותיהם השו"ע בסימ' קט הביאו בזה גם את דברי ריב"ל וגם את דברי רב הונא, ואף דהלכה כריב"ל, כיון שהגמרא אומרת שהם חולקים רק בדין יחיד אומר קדושה, הבינו הפוסקים דריב"ל לא פליג על רב הונא אלא לענין קדושה, אבל מודה לדבריו שאם המאחר לא יכול להספיק למודים אל יתפלל.
וממה שבמציאות שעליה מדבר רב הונא יש חשש שהציבור עשויים להגיע לכריעה הציבורית במודים לפני מי שנכנס עתה לבית הכנסת, משמע שמדובר כשהוא נכנס כאשר הם בחזרת הש"ץ, וכך פירשו בטור ושו"ע קט סעיף א: "ואם נכנס אחר קדושה, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ למודים, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל".
ובירושלמי ברכות דפרק ג הלכה ב איתא: "א"ר שמואל בר אבדומא זה שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין, אם יודע הוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו אמן - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. באיזה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפילה. א"ר פינחס ולא פליגי מאן דמר באמן של האל הקדוש בשבת, ומאן דמר בשומע תפילה בחול".
ובפרק ד הלכה ו: "ר' אחא ר' יונה בשם רבי זעירא נתפלל של שחרית, ובא ומצאן מתפללין של מוסף מתפלל עמהן. לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף. אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל ש"ץ כדי לענות אחריו אמן יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, באי זה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש, וחרנא אמר באמן של שומע תפילה. א"ר פינחס ולא פליגון מאן דמר באמן של האל הקדוש - בשבת, ומאן דמר באמן של שומע תפילה - בחול".
התוספות ברכות כא ע"ב (ד"ה עד) הביאו את דברי הירושלמי בפ"ד כך "לא התפלל ובא ומצאן מתפללין מוסף" ועמדו על כך שמזה משמע שאיכא ברכת שומע תפלה במוסף, אך כתבו שאין אנו נוהגים כך, והביאו שבתוספתא (ברכו ג, י) מבואר שלא אומרים במוסף אלא שבע ברכות^[56]. ועל כן כתבו "ובירושלמי נמי י"ל דטעות סופר הוא ול"ג של מוסף, אלא בא ומצאן מתפללים, וכן משמע בירושלמי פרק מי שמתו דגם זו המימרא כתובה שם ולא הזכיר של מוסף כלל". וכן מסיק הרא"ש.
אך דברי התוספות והרא"ש הם חידוש הגהה גדול של פיסקא שלמה, שכן לדרכם צריך למחוק גם את המילים "לא נתפלל של שחרית" וגם כל המשפט הקודם צריך ביאור. ונראה לי להציע דרך לקיים את גירסת הירושלמי כלפנינו, בהקדמת דברים שחידשו רב האי גאון, הרמב"ם והב"י מבלי להביא מקור מפורש, ולפי דרכינו ימצא להם מקור בירושלמי.
הרי"ף דף יג ע"ב הביא בזה את דברי רב האי: "כתב רבינו האי גאון זצ"ל דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח צבורא דמצלי בלחש, דמעכב עד דמסיימי, וכד פתח שליחא דציבורא מתחיל ה' שפתי תפתח ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש ועני קדושה בהדי צבורא, ושפיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה, והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכי דמתחיל מקמי שליח צבור, אבל כד מתחיל בהדי שליח צבור שפיר דמי".
וכ"פ הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה טז: "אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל, ואם לאו ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה ועונה קדושה עם הציבור ומתפלל שאר תפלה לעצמו".
הרמב"ם כתב "מתפלל שאר התפלה" לעצמו, ומשמע שלא חשש לתאם את תפילתו במודים, ומזה מוכח דהוא סובר שריב"ל אינו נוקט כרב הונא בצורך לכרוע עם הציבור במודים כשהוא בתפילתו (דכיון שהוא מתפלל לא נראה ככופר). ומכאן נראה בדעתו שלא רק אם מתפלל מילה במילה עם החזן יחשב תפלה בציבור כפי שהנהיג לעשות, אלא יחשב תפילה בציבור גם כשאינו אומר מילה במילה עם החזן, שכן מוכח מזה שהוא לא חייב לסיים את תפילתו עם הש"צ^[57].
והנה ראשונים רבים (רבינו יונה, המאורות, הרא"ה, רא"ש בסוגיין וכ"כ מרדכי סי' סד) הביאו את דברי רב האי בלא הערה, וכן נוקטים הרמב"ם והתוספות בלא להזכיר את רב האי, אך בתשובות הרשב"א (ח"א סי' קנח. והובאו דבריו בב"י סי' קט) כתב: "יחיד העומד בתפילה וכשהגיע לקדושה היו הציבור אומרים קדושה דסדרא, דבר ברור הוא שאין אומר קדושה עמהם חדא שאין סדר הקדושות אחד, ועוד כי לולי שאמרה הגאון שהמתפלל בשעה ששליח ציבור יורד לפני התיבה שיכול לומר עמו מלה במלה לא היה בנו כח לומר כן, ואף הגאון לא אמרה אלא כשעומד במקום אחד עם השליח ציבור".
נראה מדבריו שלא היה אומר כך לולי דברי רב האי, בגלל חשש הפסק בתפילת היחיד.
והטור בסי' קט כתב שרק "אם נצרך" יעשה כך, ודייק הרמ"א בדרכי משה מדבריו שאינו לכתחילה אלא במקום הצורך (מהלשון מקום הצורך קצת משמע לא רק כגון שכבר אמר שירה חדשה ויש חיוב גמור לסמוך גאולה לתפלה, אלא כל היכא שכבר אמר קריאת שמע ואינו רוצה להמתין). וציין זאת בהגה על דברי השו"ע קט, ב: "אבל לכתחלה לא יתחיל עד אחר שאמר קדושה והאל הקדוש, אלא שאם הוצרך להתחיל מכח שהשעה עוברת, כדי לסמוך גאולה לתפלה, דינא הכי". ובפשטות הוא בגלל החשש של הרשב"א שיש כאן כעין הפסק בתפלה^[58].
ועוד יש להעיר בזה על הפוסקים שהבאו להלכה את הירושלמי. בתרומת הדשן סימן יא הקשה על מה שנוהגים כדברי רב האי, נהי דקדושה ומודים מתוקנים היאך מתוקן אמן דהאל הקדוש אם הוא מתחיל עם הש"ץ ואומר עמו הקדושה, כמעט א"א לו שיגמור כל י"ח קודם שיחתום ש"ץ האל הקדוש. וכן לענין אמן דש"ת, א"א לו לענות אמן אם הוא מכוון שיגיע עם הש"ץ למודים? וכתב ליישב, דהואיל וגם הוא חותם אותה ברכה חשיב עונה אמן אחר ברכותיו. והובאו דבריו בב"י סי' קט, וכתב שמזה נראה שהוא נוקט כירושלמי. ועל פי זה העיר הרמ"א סימן קט סעיף א על דברי השו"ע שלא יתחיל אם אינו יכול לסיים לפני קדושה "וה"ה אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה, דינן כקדיש וקדושה".
וצריך לבאר איך נוכל לתאם בין הבבלי לירושלמי, שהרי הבבלי מדובר רק על קדושה ומודים, ומשמע דלא חשש לאמנים אלו, ואילו הירושלמי מדבר על יכולת להספיק לענות לאמן דהאל הקדוש ושומע תפלה. ואינו מובן, שכן בשלמא מה שלא הוזכר מודים י"ל דנקט כריב"ל שלא סבירא ליה, אבל מדוע לא הוזכר צורך להמתין לקדושה?
ובפרי מגדים משבצות זהב סימן קט ס"ק א כתב על דברי הרמ"א שהביא את הירושלמי: "מה שכתב הר"ב אמן דהאל הקדוש, היינו אם בא אחר קדושה. ואמנם בירושלמי משמע דלא יתחיל ולגמור, קשה קצת תיפוק משום קדושה. ודוחק לומר דקדושה יש תקנה יאמר מלה במלה כבסעיף ב', מה שאין כן אמן "כקושית" תרומת הדשן בסימן י"א".
הפרי מגדים אומר שיתכן שהרמ"א מתכוון לומר שאם בא אחרי קדושה לא יתחיל כל עוד שלא שמע אמן דהאל הקדוש, אך העיר דלא משמע כך בירושלמי שאומר "אם יודע הוא מתחיל וגומר", ודוחק לומר שהירושלמי לא חושש לקדושה כי יכול להתחיל עם הש"צ ולאומרה, מה שאין כן אמן דהאל הקדוש כפי שסבר תרומת הדשן בקושיה שאין תקנה לאמן זו.
והמגן גיבורים (שלטי גיבורים סימן קט ס"ק א) כתב: "הירושלמי י"ל בפשיטות דהרי מבואר לקמן סי' רפ"ו דאין להתפלל תפלת מוסף קודם לתפלת שחרית, ומעתה הכי קאמר נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפלל מוסף מתפלל עמהם ולא צריך שום דבר, דכל היכא דעונה עמהם מלה במלה שפיר דמי כיון דתפלתן שוות, לא נתפלל של שחרית דאז אינו יכול להתפלל עמהם אותה תפלה עצמה דאין להתפלל מוסף קודם לשל שחרית אז שפיר צריך לדעת אם יכול להתחיל ולגמור".
אך עדיין צריך ביאור, איך מתעלם הירושלמי מהצורך לשמוע קדושה ומודים, ודוחק לומר שאינו סובר כריב"ל כי יחיד אומר קדושה וגם אינו סובר כרב הונא. וגם נשאר הדוחק של התוספות והרא"ש שלפי התוספתא אין תפלת שומע תפלה במוסף, ודוחק לומר שהירושלמי אינו סובר כך?
עוד מצינו בב"י בסימן קט "מצאתי כתוב בשם הגאונים המתפלל כשיגיע שליח ציבור לקדושה אומר עמו נקדישך מלה במלה ולא מיבעיא אם התפילות שוות אלא שאפילו תפילת היחיד יוצר ותפילת הציבור מוסף". אך הביא שבתשובות הרשב"א (ח"א סי' קנח) כתב יחיד העומד בתפילה וכשהגיע לקדושה היו הציבור אומרים קדושה דסדרא דבר ברור הוא שאין אומר קדושה עמהם חדא שאין סדר הקדושות אחד... והסיק לפי זה "ומכאן יש ללמוד להא דבסמוך דיחיד מתפלל יוצר ושליח ציבור מוסף והגיע לכתר דאינו אומר עמו". ותמה עליו הרמ"א, שהרשב"א דיבר על קדושה דסדרא , ולא על הבדל שבין קדושת יוצר לקדושת מוסף.
ונלענ"ד שיש מקור לדברי רב האי ולדברי הב"י מהירושלמי, שי"ל שכונת הירושלמי "נתפלל של שחרית, ובא ומצאן מתפללין של מוסף מתפלל עמהן", שאם בא לאחר תפלת שחרית להתפלל מוסף יוכל להתפלל עם הש"ץ ואין צריך להמתין לשמיעת קדושה מודים ואמן, כיון שהכל ישמע בתוך תפילתו במקום הראוי (כדברי רב האי). אבל יש מצבים בהם אינו יכול להתפלל עם הש"ץ מתחילת התפילה, דכאשר תפילתו שונה לא יוכל לעשות זאת, כי אז יש לחוש להפסק. וכן אם בא בזמן שלא יספיק להגיע לקדושה, כמובן שאינו יכול להתחיל עם החזן. ועל זה אמר לחד מאן דאמר בשבת "לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף. אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר (שחרית) עד שלא יתחיל ש"ץ כדי לענות אחריו אמן של האל הקדוש, יתפלל". כלומר, אם יודע שיגמור שחרית עד שלא יתחיל ש"צ את האל הקדוש יתפלל, ולא הזכיר קדושה, כי מדובר כשתפילתו שונה וממילא קדושתו שונה, ועל כן הוא מתחבר לציבור רק בג' ראשונות וג' אחרונות ששוות בכל תפלה. אבל לקדושה של מוסף אינו צריך להמתין, כיון שהוא מתפלל שחרית והקדושה שהוא צריך לה היא קדושה של יוצר ששונה במהותה, כפי שסובר הב"י בסי' קט. ואינו יכול להתחיל עם הש"צ דיש לחוש להפסק. וחרנא אמר באמן של שומע תפילה, והוא מתכוון לומר את הדין ביום חול בכהאי גונא שדברו בברייתא, באופן שאינו יכול לומר עמהם מתחילה את כל התפילה, כגון שהגיע אחרי קדושה וממילא אינו מתפלל עמהם כדי לשמוע קדושה. אזי תליא אם יוכל לסיים תפילתו לפני אמן דשומע תפלה יתחיל, ואם לאו ימתין עד שומע תפלה, שיש חשיבות מיוחדת לענות עליה, ואז יוכל להתחיל את תפילתו ויאמר ה' שפתי תפתח בזמן ברכת רצה ויכרע במגן אברהם כשהם אומרים מודים (כמו שכתב בשו"ע קט, א על פי התוספות בברכות) שכריעה במודים אינה דוקא בזמן אמירת מודים אלא גם בכל מקום אחר בו צריך לכרוע.
ולפי זה מיושבים דברי הירושלמי והבבלי וכן מנהג רב האי, ודברי הב"י, אלא שהירושלמי כדרכו מקצר ולא ביאר להדיא שהאחרנא בא להשמיענו את הדין בכהאי גונא של בא ומצאם במוסף לפני שהתפלל שחרית אבל לא ממש באותו מקרה.
ויש להביא עוד דברים שכתבו בראשונים בענין זה.
במרדכי בברכות בפרק מי שמתו (סי' סט - ע) כתב: "פסק ר"י דלא יתחיל להתפלל, אלא אם כן יכול לגמור עד שלא יגיע שליח ציבור ליהא שמיה רבא דלא גרע מקדושה ומודים".
והאגודה ברכות סי' סא כתב כך בשם הראבי"ה. אך בראבי"ה (מסכת ברכות סימן מז) מובא רק דין הגמרא בקדושה ומודים, וסיים "והתם מסקינן דגם ליהא שמיה רבה אין מפסיקין. ור"ח כתב שיכול האדם להתחיל במגן ומחיה עם השליח ציבור ויאמר עם הצבור קדוש". וכנראה האגודה הסיק ממה שהביא את הדין שלא מפסיקים אפילו ליהא שמיה רבא בתוך דיני ההמתנה לפני שיתחיל, דהוא הדין שלא יתחיל אם לא יספיק לשמוע קדיש, אך אין הכרח שזו כוונת ראבי"ה.
ועל כל פנים, דברי מרדכי בשם ר"י נפסקו בשו"ע סעיף א שלא יתחיל אם לא יוכל לשמוע קדיש.
ובמרדכי מסכת ברכות פרק היה קורא רמז מא כתב: "ור"ת היה רגיל שהיה ממתין בעושה פלא כדי לומר קדיש וקדושה עם הצבור, והיה סובר אף על פי ששהה כדי לגמור הכל אינו חוזר לראש".
נראה שר"ת לא היה מתחיל את תפילתו לפי שחשש שלא יספיק לגומרה לפני שש"צ יאמר קדושה וקדיש, ועולה מדבריו על הקדיש, שאף שהמתין לקדושה סבר שעדיין אינו יכול להתחיל עד שיוכל לסיים לפני שמיעת קדיש.
אך בספר צרור החיים שחיבר רבינו חיים בן שמואל בן דוד תלמיד הרשב"א (עמ' טז) כתב: "הנכנס בבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין שמונה עשרה אם יכול להתחיל ולגמור עד שיגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל, ושמעתי למורי הרשב"א כי הוא נוהג פעמים כשהיה הולך לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין שהיה אומד בדעתו, אם היה יכול להתפלל קודם שיגיע שליח צבור לאמן של שומע תפלה היה מתפלל, ואם לאו לא היה מתפלל עד שיגיע שליח צבור לאמן וישלים, שכן מצא בירושלמי, ועוד היה אומר ז"ל דכי אמרו שימתין עד שיגיע שליח צבור למודים או לאמן של שומע תפלה, דוקא המתפלל בבית הכנסת, אבל אם יוצא להתפלל בעזרות שהן חוץ לבית הכנסת יתפלל ולא ימתין, הגע עצמך אי רצה ללכת לביתו בעוד ששליח צבור מתפלל הכי נמי דאינו רשאי, הא ליתא, וכשם שאם ירצה לילך לביתו, כך אם יוצא לעזרה להתפלל הרשות בידו, וכן אמר שהורה לו הרמב"ן"^[59].
וביאור הדברים בענין הנהגתו בענין שומע תפלה שלא הוזכר בה המתנה לקדושה, נראה לענ"ד שזה משום שהוא קאי על מי שבא לאחר קדושה, ואינו רואה סתירה בין הענין של המתנה לשומע תפלה להמתנה למודים, והוא כפי שעולה ממה שביארתי בירושלמי. ובענין מה שכתב שאפשר לצאת לעזרות, נראה ביאורו שזה משום שהיחיד חייב רק בתפלה ושאר הדברים הם חובת הציבור שהיחיד מחוייב להשתתף בהם רק בהיותו עמם, לכן הוא אומר שלאחר שהתפלל בציבור אם הוא רוצה הוא גם יכול ללכת לביתו, ועל כן גם היכא שלא התפלל הוא יכול לצאת ולהתפלל בעזרה. נמצא שלפי דבריו כל דיני הגמרא נאמרו "באדם המתפלל בבית כנסת", ולא דנו בגמרא מה עדיף, תפלה בציבור לאלתר או שמיעת דבר שבקדושה, שכל הענין של ההמתנה הוא משום שחל עליו החיוב לשמוע את הדבר שבקדושה או לכרוע במודים, מפני שהוא ממשיך להיות בבית כנסת עם הציבור עד שיאמר הציבור דבר זה, ועל כן הוא מחוייב לא לזלזל בחובות הצבור^[60].
ויש לסייע לדברי הרשב"א מדברי המרדכי מגילה [רמז תתי] "אין פורסין על שמע מפרש בירושלמי דאם התחילו בי' ויצאו מקצתם גומר ועל היוצאים שאין מניחין שם י' נאמר ועוזבי ה' יכלו".
משמע שאם יש עשרה רשאי ללכת לביתו, כי כל אלו הן חובות ציבור.
והכי פסק הרמ"א בסימן נה, ב כדברי המרדכי במגילה.
ורב עמרם גאון [בסידורו סי' סז] כתב "אסור לצאת מבית הכנסת קודם קדושה דסדרא, דדבר שהעולם מתקיים עליו אין לזלזל בו".
וכך נפסק בשו"ע קלב, ב. וכתב משנה ברורה סימן קלב ס"ק ה "ולפי מה שביארנו לעיל דנכון להדר לאמרם בציבור ממילא צריך ליזהר שלא לצאת מקודם אפי' אם ירצה לאמרם בפני עצמו אם לא בשעת הדחק".
דעת רב עמרם גאון שאף שיחיד אומר קדושה (כן מבואר בדבריו שיחיד אומר קדושת יוצר), על כן נרא שהוא אומר לא לצאת לפני כן כי הוא מדבר על אדם שאם לא יחכה לקדושת ובא לציון לא יאמר כלל קדושה, אבל לקדישים לא חש, כיון שאינם חובה על אדם יחיד.
ומה שאמרו בתיקוני זוהר תקונא תשסרי דף מ ע"ב "צדקה - צ' אמנים ד' קדושות ק' ברכות ה' חמשה חומשי תורה", ובספר המנהיג דיני תפילה עמוד צ: "במדרש פתחו שערי' ויבוא גוי צדיק שומר אמוני' אל תקרי אמוני' אלא שאו' אמנים, ודריש עוד צ'ד'י'ק', צ' אמנים, ד' קדושות, י' דביקים, ק' ברכות. אב"ן". ובספר נגיד ומצוה (דף ד' ע"ב) "צריך כל אדם להשלים מדת צדי"ק בכל יום, שהוא נוטריקון צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות". כל זה הוא לכתחילה, אבל אין חובה גמורה להשלים את חובות הציבור.
וכן מבואר בפסחים מו ע"א שלתפלה צריך לחזר עד ארבעה מילים, ופירש רש"י דהיינו לתפלת בציבור, והעיר בשלמת חיים (סי' קלג) שלא מצינו בפוסקים שיש לעשות כך בשביל שמיעת קדושה וקדיש. ופוק חזי מאי עמא דבר שמי שהתפלל ביחידות אינו הולך לחזר ד' מיל כדי לשמוע קדושה וקדיש.
ועל יסוד דברי הרשב"א מסתבר שגם כשנשאר בבית הכנסת ולכן מחוייב להמתין לדבר שבקדושה או למודים אינו חייב להמתין אלא עד הדבר הסמוך, דאחר שכבר המתין פעם אחת לא יחשב כמזלזל בציבור. ועל פי מדוייק מה שריב"ל לא אמר אם יכול לסיים לפני קדושה ומודים, שכן אם המתין לקדושה, שוב לא יצטרך להמתין למודים או לקדיש בכל גוונא. אמנם זה דלא כר"ת שהמתין גם לקדושה ואחר כך גם לקדיש, אך דברי ר"ת אלו לא הובאו בטור ב"י ושו"ע, שבסימן סט צויין בב"י רק שהוא היה ממתין בשירה חדשה, ובסימן קט בענין המתנה לקדיש הוזכרו בב"י רק דברי המרדכי בשם ר"י. ונראה שבמכוון כתב בשו"ע "לקדושה או לקדיש" ולא לקדושה ואחריה לקדיש, דבאמת מי שממתין לקדושה אינו צריך להמתין גם לקדיש. אמנם אם הדיון הוא מצד שדבר שבקדושה דוחה תפלה, יש חידוש גדול בקביעה להמתין לקדיש, דנהי שקדיש עדיף מקדושה, בהמתנה לקדושה לא מבטל המאחר לגמרי את תפילת הציבור, ואין כל הכרח לדין זה. אך אם נאמר שהדין נובע מחלות החיוב לענות שחל עליו אין בזה חידוש, מובן שאכן מסתבר שצריך להמתין לקדיש, שכן מאחר שלמדנו שיש חיוב כזה לא לזלזל בציבור, אין נפק"מ בזה שהוא מפסיד תפלה בציבור, שהרי עכ"פ מוטלת עליו חובה לא לזלזל בדבר שבקדושה שהוא עומד לשמוע.
וכך משמע פשט לשון השו"ע קט, א: "אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע לקדושה או לקדיש יתפלל ואם לאו אל יתפלל, ואם נכנס אחר קדושה אם יכןל להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ למודים יתפלל", דמשמע ממה שנקט בענין מודים בדוקא "אם נכנס אחר קדושה", שאם נכנס לפני קדושה וכבר המתין לקדושה לא יצטרך להמתין מפני שלא יספיק למודים. וכן אם המתין למודים לא יצטרך להמתין לקדיש. וזכורני ששאלתי את מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, אם יש לדייק כך מלשון השו"ע, והשיב לי שאכן א"צ להמתין אלא לדבר הסמוך אליו.
♦

יב. ראיות שהמתפלל עם הש"ץ הוא כמתפלל בציבור

לענ"ד יש להוכיח שהמתפלל עם הש"צ נחשב כמתפלל עם הציבור לכל הפחות כשמתפלל ממש עם הש"צ, על יסוד ביאורו של הרמב"ם את דברי הגמרא בראש השנה לד ע"ב, כי מהביאור הנ"ל עולה שהם שני עניינים שיכולים להיות מושגים יחד. לפי פירוש הרמב"ם הדיון בגמרא בשאלה לרבן גמליאל היה למה לא נסתפק בתפלה עם החזן, ומדהקשו על ר"ג למה ציבור מתפללים ולא אמרו שלא עושים כן לכתחילה כיון שאין זו תפלת ציבור, משמע שאין הבדל מבחינת תוקף תפלה בציבור אם מתפללים עם החזן או אם מתפללים לבד. ומשמע שזה לא רק אם יש ציבור שלם שמתפלל עם החזן, שכן לפי פירוש הרמב"ם ההצעה שאותה אמרו חכמים היא שיהיו חלק מתפללים וחלק שומעים, ומשמע שגם המתפללים יחשבו כמתפללים בציבור אף שאולי הם רק אדם אחד או שנים.
ונראה שיש ללמוד שגם תפילה עם החזן לאחר קדושה הויא תפילה בציבור אף שאינו מתפלל עמם מילה במילה, מהסוגיה בברכות כא לפי מה שנקטו הפוסקים כרב הונא שמי שבא לאחר קדושה אם יספיק לסיים לפני שיגיע ש"צ למודים עדיף שיתפלל עם הש"ץ, אע"פ שכתוצאה מזה לא ישמע את הברכות האמצעיות של ש"צ, דמשמע דזה משום שיש לתפלתו עם הש"צ ערך גדול גם כשמתחיל אותה רק אחרי קדושה. אמנם גם אם ימתין עד לאחר מודים יוכל להתפלל עם הש"ץ לאחר שהוא יאמר מודים, אך מובן שעדיף להקדים כדי שתהיה תפילתו כולה עם החזן. ומשמע שזו מעלה להתפלל עם הש"ץ יותר מענית אמן על ברכות, כי תפילה כזו היא בגדר תפילה בציבור, אם כי לא מקיים בה את התקנה של חז"ל להתפלל עם הלחש של החזן^[61].
וכך משמע מפשטות הוראת הרמב"ן ודברי הרשב"א שאמרו לצאת לעזרה כדי שיתפלל עם החזן מהעזרה ותהיה לו תפילה בציבור.
ובדברי האחרונים מצינו שדברו בענין זה לגבי הדין שידלג בתפלה, כדי להגיע לומר עם הציבור שהפמ"ג בא"א סימן נ"ב סוף סק"א הסתפק אם נאמר שחזרת הש"צ נמי תפלת הצבור הוה שמוציא שאינו בקי ויעשה על דרך הסדר לדלוג כדי שיתפלל מלה במלה עם הש"צ, ומסיק "ומ"מ נראה שתפלת הצבור הוה בלחש, וכעת לא מצאתיו".
ולעומתו אשל אברהם מבוטשאטש סימן נ"ב כתב "אין ספק שכשמתפללים בעת חזרת הש"ץ התפילה הרי זה תפילה עם הציבור ממש כי הרי בהכרח יש יו"ד דצייתי, והם כעונים ממש לכולי עלמא, ומש"כ בשו"ע בשם הגאונים שידלג היינו כשהוא באופן שאי שאפשר לו להתפלל כאחד עם הש"ץ בחזרה, ויכול לכוון לאמן שאומרים בסיום כל ברכה כשמתפלל עם החזן מילה במילה".
והחזו"א יט, ז כתב על אחד שבא לבית הכנסת לפני תחילת חזרה "נראה שיתפלל יחד עם הש"צ, אף שאם ישמע מש"צ ואחר כך יתפלל יוצא תקנת חכמים בחזרת הש"צ, מכל מקום כיון שהבקי אינו יוצא אלא בתפלת עצמו, נכון יותר שתהיה תפלתו בצבור, וכשמתפלל עם ש"ץ הוי תפלת הציבור".
ונחלקו בכוונתו. הגרמ"פ (אגרות משה או"ח ג ט) כתב שכוונתו רק שמעלתו יותר מתפלת יחיד, ולמד לפרש כך ממה שכתב החזו"א רק "נכון יותר", ואם הוה זה תפלת הצבור ממש היה מחוייב לעשות כן. ומזה משמע שהוא לא התכוון לומר שהיא תפלת ציבור. גם הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה תפלה ח, מא) נוקט שנחשב לתפלת ציבור אך אינו ממש כתפילה עם הציבור. אך השונה הלכות (קכד, ט) כתב על פי החזו"א שהיא תפלת צבור ממש. וכן נראה לי מלשונו שהשאלה היא מה עדיף תפלה בציבור או השתתפות בתקנת חכמים של שמיעת החזרה, ולזה הוא אומר שתפלה בציבור עדיפה, ולא אמר שמחוייב לעשות כך, כי עכ"פ מפסיד השתתפות בתקנת שמיעת החזרה.
ובכף החיים (סימן צ' אות סג) כתב: שאם מתפלל לחש בשעה שאומרים חזרה, נראה דחשיבא בשעה שהצבור מתפללין, כיון דתפלת החזרה היא בעבור כל הצבור. ואף על גב דעכשיו כולנו בקיאים ומתפללין, מכל מקום לדברי האר"י ז"ל החזרה צריכה לכל הצבור. וכן נקט שו"ת יביע אומר חלק ב' (סי' ז' אותיות ד - ו), והוא ציין לדברי שו"ת באר יצחק ועוד אחרונים שהבאתי לקמן.
והרואה יראה שהא"א מבוטשאטש, החזו"א, וכפה"ח לא הביאו ראיה מכרעת לדבריהם. אך לפי האמור לעיל כך נראה מעצם ביאור הסוגיה בראש השנה לד ע"ב, ומהגמרא בברכות כא.
ומצאתי שאכן בשו"ת ארץ צבי (ח"ב סי' ו') מובאת הסברה שכתבתי ללמוד מעצם הדין של ר"ג וחכמים שאין בזה נפק"מ. וגם הביא בתוך דבריו מה שכתבתי שמזה שלא אומרים ברכת כהנים ביחיד בתפילת לחש, משמע שאין שייכות לברכת כהנים בלא חזרת הש"ץ. ולפי שהעלה עוד סברות בענין שמרחיבות את הדעת, אביא את כל דבריו.
הארץ צבי דן על אפשרות לבאר מה שש"צ יכול להיות שליח, אעפ"י שבדרך כלל "מילי לא מימסרן לשליח (גיטין סו ע"ב). וכתב שזה רק מפני שהש"ץ זוכה לנפשיה בחזרת הש"ץ במה שלא היה לו בתפלת הלחש, ובאופן שהשליח זוכה לנפשיה אפשר לעשות שליח. ובביאור הסברה בזה שהוא זוכה לנפשיה, כתב: "י"ל דעיקר תפלה בצבור חשוב בשעה שהש"צ מתפלל בקול רם לא בשעה שמתפללין בלחש, דהרי דעת רוב פוסקים דאין לתקוע על סדר ברכות רק בשעה שהש"צ מתפלל, דלא חשיב בחבר עיר בשעה שמתפללין הקהל בלחש^[62]. ועיי' טואו"ח (סי' קכ"ז) ב' דיעות אם יחיד המתפלל עם הצבור אומר ברכת כהנים ע"ש, משמע דפליגי באותה הפלוגתא דפליגי הפוסקים אם לתקוע על סדר ברכות כשמתפללין בלחש, אם חשוב אז תפלה בצבור או לא, דברכת כהנים לא נתקנה אלא בצבור כמ"ש ב"י בשם אבודרהם סי' קכ"א^[63]. ופוק חזי מאי עמא דבר שאין אומרים ברכת כהנים ביחיד המתפלל עם הצבור, ש"מ דלא חשיב תפלה בצבור רק כשהש"צ מתפלל^[64].
עוד ראי' לזה מהא דאין אומרים קדושה רק בשעה שהש"צ מתפלל בקו"ר, ועל כרחך דבלחש לא חשיב בעשרה, וכל דבר שבקדושה לא יהי' פחות מעשרה, וע' תוס' מגילה כ"ג: ד"ה אין [דאמרו שמה שבימינו ש"צ מתפלל שתי תפילות למרות שהכל בקיאים הוא מפני שאם היה מתפלל מתחילה בקול רם שמא לא יכוונו לבם להגיע עם שליח צבור במקום קדושה ומודים^[65]], מבואר ג"כ דבלחש אין אומרין קדושה. רק שהקשו שיתפלל הש"צ תיכף בקו"ר והקהל יתפללו עמו בלחש ויאמרו עמו קדושה, וע"ז תירצו דאפשר שלא יכוונו להגיע למקום קדושה ומודים יחד עם הש"צ עיין שם, וא"כ שפיר חשוב זכי לנפשי' שיהי' ע"ז מעלת בתפלת צבור^[66].
ולכאורה קשה ע"ז דא"כ מה הרעש שילך להתפלל בצבור דווקא, הלא יכול להתפלל בביתו ביחידות, ואח"כ ילך לביהכ"נ לשמוע תפלת הש"צ ויהי' חשוב ממש כתפלה בצבור. וכן להיפך מי שהתפלל בצבור ומחמת שלא היה לו פנאי הלך לו קודם חזרת הש"צ, יחשב כהתפלל ביחיד ומשמעות הפוסקים אינו כן, גם סוגיין דעלמא אינו כן, דמ"מ יש גם על תפלת הצבור קצת מעלת תפלה בצבור.
ועוד נלע"ד דהנה בר"ה ל"ד: א"ל לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין, א"ל להסדיר ש"צ תפלתו. ולכאו' יפלא להתיר לכל הצבור להתפלל י"ח ברכות למגן כדי להסדיר ש"צ תפלתו, והרי יכולין להמתין עד שיסדיר ש"צ תפלתו ולא יתפללו. ע"כ נראה, הפי' דתפלת הצבור הוי לצורך הש"צ, שהם מתפללין תפלה קודם התפלה של הש"צ שיעלה לו להש"צ התפלה כהוגן ותהי' תפלתו שגורה בפיו, ושתתקבל תפלתו עבור הצבור, וראו חז"ל בחכמתם שלמעלת זה צריך להתפלל דווקא בביהכנ"ס בפני הש"צ, כמ"ש בדרשות הר"ן ע"פ ויעתר יצחק לנוכח אשתו דהמתפלל הוא צינור עבור זה שמתפלל עליו ע"כ צריך שיהי' סמוך לו ונוכחו, וגם שיהי' תפלה זו ג"כ בצבור יחד שיש עלי' ג"כ קצת מעלת תפלה בצבור כנ"ל, וע"כ אף דעיקר תפלת הצבור הוא בשעה שהש"צ מתפלל, מ"מ כל תפלת הקהל בלחש הוא הכנה וצורך אל תפלת הש"ץ שהוא עיקר תפלה בצבור, ע"כ יש לזה ג"כ מעלת תפלה בצבור, דהנטפל לעושה מצוה ה"ה כמהו עי' מכות דף ה' ב, וקו"ח כאן שתפלתו היא צורך גדול ותועלת תפלת הש"צ, מ"מ עיקר תפלה בצבור, הוא בשעה שהש"צ מתפלל. ויש להוסיף לפמ"ש בסה"ק דלפ"מ שאדם נותן לתוך הכלל על פי זה יש לו מן הכלל, ה"נ מי שמתפלל בצבור ונותן תפלתו אל הכלל, דהיינו אל תפלת הש"צ שהוא תפלת צבור, ממילא יש לו מן הכלל דהיינו מתפלת הש"צ, אבל מי שאינו מתפלל בצבור אין לו שייכות אל תפלת הש"צ, וע"כ מי שרוצה להתפלל בצבור צריך להתפלל גם תפלת לחש בצבור^[67].
וקצ"ע בטוא"ח סי' קכ"ד דאחר שהתפללו הקהל הש"צ חוזר התפלה כדי לומר קדושה, ותיפ"ל כדי שיחשב תפלה בצבור, וכעי"ז קשה בר"ה ל"ד: אמר להם ר"ג לדבריכם למה ש"צ יורד לפני התיבה, ואמאי לא משני כדי שיחשב תפלה בצבור.
על כן נראה דלעולם גם תפלת לחש חשוב תפלה בצבור, אך כיון שכבר תקנו לחזור הש"צ התפלה כדי להוציא את שאינו בקי או כדי לומר קדושה, ואז חשוב יותר תפלה בצבור כיון שהכל יוצאים יחד באמצעות קול א' ואין לך צירוף יותר מזה, עי' תוס' גיטין ט"ו: ד"ה הנוטל^[68], וע"כ תקנו חז"ל כל דברים השייכים לתפלת צבור שיהי' בתפלת הש"צ, כמו קדושה וברכת כהנים ותקיעות על סדר ברכות, אבל בשביל זה לבד ל"ה מתקנין לחזור התפלה, כיון דגם תפלת לחש חשוב בצבור, וזה נראה עיקר והן נסתר מחמתו תירוץ בתרא הנ"ל.
וי"ל עוד דלעולם עיקר תפלה בצבור הוא בשעת תפלת ש"צ, ומה שהקשית דא"כ לסגי שיתפלל ויבא אח"כ לבהכ"נ לשמוע תפלת ש"צ, י"ל דבזמן הגמ' אה"נ^[69], אך היום הרי כתב המג"א סי' קכ"ד ובכ"מ דאין סומכין היום על תפלת הש"צ, דחיישינן שמא לא יוכל לכוון לשמוע כל התפלה מפי הש"צ, ודחוק"^[70]. עכ"ד.
ונראה לי שהעיקר הוא מה שכתב בסוף דבריו לפני "וי"ל עוד", והוא כפי שכתבתי שכיון שהגמרא לא מזכירה שדוקא עם החזרה יחשב תפלת ציבור, נראה שזה וזה הוי במעלת תפלה בציבור. ואף שקדושה אפשר לומר גם בלי חזרה, מפני שי"א בגמרא שאפילו יחיד אומרה, ותקיעת שופר י"א שנתקנה מעיקרא גם בלחש, עכ"פ בברכת כהנים לא מצאנו כל קולא. ולכן נראה שתקנו חז"ל שברכת כהנים תיאמר דוקא בחזרת הש"צ. אך גם תפילת הציבור עם החזן תחשב חזרת הש"צ ואפילו אין מכוונים עמו מילה במילה.
♦

יג. בירורים בענין עדיפות תפלה בלחש וחזרה לאור דיני המתנה לקדושה למודים ולקדיש

המגן אברהם סימן קט ס"ק א פירש שמה שאמר השו"ע על פי המרדכי בשם ר"י להמתין לקדיש מגן אברהם פי' להמתין לקדיש שאחר התפלה כגון דערבית (והוא הדין שימתין לקדיש אם בא לאחר מודים או שכבר שמע קדושה. מחצית השקל). ובס"ק ב כתב מדעתו ג' חידושי דינים נוספים:
"1. מי שבא לבה"כ תכף אחר קדושה ואם ימתין עד אחר מודים לא יוכל לענות איש"ר אחר הקדיש שאחר י"ח ואם ימתין עד אחר הקדיש יעבור זמן התפלה או לא יוכל להתפלל ערבית עם הצבור נ"ל דיתחיל מיד דמוטב לבטל מודים מאיש"ר, ועוד דמודים אפשר לשחו' באמציעתו.
2. ואם בא סמוך לקדיש ואם יתפלל תכף יבטל איש"ר, ואם ימתין עד אחר קדיש לא יוכל להתפלל ערבית עם הציבור, נ"ל דתפלת צבור עדיפא.
3. ועוד נ"ל דאם בא סמוך לקדושה ואם יתחיל מיד לא יוכל לומר קדושה ואם יתחיל אחר קדושה לא יוכל לומר מודים, ואם ימתין עד אחר מודים יהיה השעה עוברת נ"ל דיתחיל אחר קדושה דמוטב לומר קדושה עם הצבור". כלומר שעניית קדושה עדיפה מכריעה במודים עם הציבור.
ומדבריו עולה שעכ"פ כשהזמן אינו עובר, גם מי שהמתין לקדושה ממתין עוד עד לאחר מודים, ואם אחר מודים אינו יכול להספיק לסיים לפני קדיש, ימתין עד לאחר קדיש. והוא כפי שעולה מדברי ר"ת שהובאו במרדכי ברכות רמז מא (והערתי שלא נראה כך מדברי הרשב"א ומלשון השו"ע).
והפרי מגדים באשל אברהם סימן קט ס"ק ב הקשה על הדין השני של המג"א, איך אמר שתפלה בציבור (של ערבית) עדיפה מיהא שמיה רבא של מנחה, הא כאן בדינו של המרדכי בשם ר"י מבואר דאמן יהא שמיה רבה עדיף מתפלת הציבור, שהרי צריך להמתין לשמיעתו אף על פי שמפסיד תפילה בציבור. וכתב שעל כן צ"ל לדברי המג"א דבדין הממתין לקדיש של ר"י לא הוה ממש הפסד תפלת הציבור כי בא באמצע התפילה, מה שאין כן כשמכוין עמהם, וכתב על זה הפמ"ג "ודוחק".
ונראה שהדוחק הוא מפני שבפשטות הוא כן מפסיד תפילה בציבור, שגם אם לא התחיל ביחד עם הציבור הויא תפילה בציבור.
ועוד ציין הפמ"ג בא"א שם שאליה רבה סק"ז הקשה על המג"א קושיה אחריתי, דהא בסימן ס"ו יש אומרים דיענה איש"ר אף אחרי גאל ישראל (אלא שהשו"ע שם סעיף ט לא פסק כך, אלא נקט שימתין בשירה חדשה), וסמיכת גאולה לתפלה עדיף מתפלת הציבור כבסימן קי"א סעיף ג, "אם עד שלא קרא ק"ש מצא ציבור מתפללין, לא יתפלל עמהם, אלא קורא ק"ש ואח"כ יתפלל, דמסמך גאולה לתפלה עדיף". וא"כ אמן יהא שמיה רבא ודאי עדיף מתפילה בציבור, ומי שבא סמוך ליש"ר דסיום מנחה יש לו להמתין לשמיעת קדיש, אף אם יפסיד תפלה בציבור של ערבית.
ועל מה שכתב הא"ר להשיב על דברי המג"א, יש להשיב שההוכחה בנויה על כך שיש סוברים שמותר להפסיק לאיש"ר בין גאולה לתפלה ולא קיימ"ל כוותיהו (כמובא בב"י סי' סו שרק הרוקח התיר, ודעת ר"ת ותוספות והרא"ש שאין לענות). ועוד, שגם למ"ד שמפסיק, י"ל שזה לא מצד עדיפות איש"ר אלא מצד שעניה לדבר שבקדושה לא הוי הפסק.
ובפמ"ג משבצות זהב, א כתב: "דע, דסדר המדריגות אמן יהא שמיה רבה דקדיש, קדושה, מודים, ברכו, שתי אמנים, ושאר אמנים. הנה אמן יהא שמיה רבה עדיף מכל... ונפקא מינה בכל זה אם שומע שתיהן כאחת בב' מניינים איזה קודם. והנה בשחרית הדרגות כך, מסמך גאולה לתפלה, ואח"כ קדיש עד ב' אמנים, ואח"כ תפלת הציבור, שהרי אתה רואה כן בסימן ס"ו סעיף ט' וכאן סעיף א' וסימן קי"א סעיף ג', וכאן סעיף א' וסימן קי"א סעיף ג'". וצריך ביאור למאי ציין כאן את סי' סו וסימן קיא.
וראיתי בביאור הלכה (ד"ה לקדושה או לקדיש) שכתב בביאור כוונת הפמ"ג במשב"ז שאף האמנים עדיפי מתפלה בציבור "דהרי דחינן אותו מלהתפלל בצבור בשביל ענית האמנים אלו, והוסיף במוסגר: "[אך שכתב שם באשל אברהם דצבור זה גרע במקצת מאחריני, משום דבא באמצע]".
ולענ"ד הדברים שהביא הביאור הלכה מהא"א אינם מתחברים לנידון זה שבו הוא עוסק במשב"ז, דמה שכתב בא"א הוא בדינו של המרדכי שנאמר בהמתנה לקדיש בערבית, שלא מדובר בדחית תפלת בציבור גמורה, אלא על הפסד תפלה בציבור שמתפלל בלחש כדי לענות קדיש, ואילו בענין ההמתנה לאמנים אינו מפסיד תפילה עם הציבור, אלא רק חלק מתפילת לחש עם החזן. והפמ"ג בסי' נב כתב שלא מצאנו שזה יחשב תפלה בציבור. ואם כן צריך ביאור איך הוכיח המשב"ז שב' אמנים עדיפי מתפילת ציבור שלא אמרו להפסיד תפילת ציבור עבורם, וגם למה ציין לסי' סו וסי' קיא.
ולענ"ד האמת תורה דרכה, שהפמ"ג במש"ז לא התייחס לפרט של האמנים, אלא הוא מתכוון להוכיח באופן כללי שתפלה בציבור נדחית בגלל ענית דברים שבקדושה ממה שאמרו בסי' סו, ט שמחכה בשירה חדשה לענית קדיש, ומשמע ליה שהכוונה היא שאם ימתין לקדושה, ולא יוכל להספיק לסיים לפני אמנים וקדיש ימתין שם עד ענית הקדיש. והוא כפי שיוצא מהבנת המג"א לדין בסימן קט, לכן ציין גם לסימן קט. ובמה שציין לסימן קיא, כוונתו למה שכתב הא"ר שמשם נלמד שאשי"ר עדיפא מתפילה בציבור.
אך מכל מקום יש להשיב על דבריו אף בענין קדיש לפי מה שאמרתי לעיל שבהמתנה לקדיש שבסימן סט לא מדובר על הפסד תפילה בציבור של שחרית. ומה שאמר הר"י לחכות לקדיש ונפסק להלכה בשו"ע אינו משום שקדיש עדיף על תפילה בציבור, אלא משום חלות החיוב לא לזלזל בדבר שבו עוסקים הציבור.
ולפי האמור לשאלה מה עדיף תפלה בציבור או ענית אשי"ר יש נפק"מ במקרה של המאחר רק אם הוא רוצה לצאת מחוץ לבית כנסת ולהתפלל בעזרה, ואז הוא שואל אם עדיף לעשות כך כי הוא מפסיד דברים שבקדושה. ולאור מה שנתבאר לעיל לענ"ד התשובה בזה היא שעדיף שיצא כיון שכל ענין הקדיש הוא השתתפות בחובת הציבור, ואילו תפילה בציבור היא חובת היחיד וכפי שרואים ממה שצריך לחזר ד' מיל דוקא בשביל תפילה בציבור, ומי שהתפלל ביחידות אינו הולך לחזר ד' מיל כדי לשמוע קדושה וקדיש. על כן עדיף שינהג כדעת הרשב"א ויתפלל בעזרה.
וראיתי בשו"ת איש מצליח (חלק א סימן יא) שהביא מהירחון עולת חדש (תשרי תשי"א סי' ל"ה) ראיה שתפלה עם הש"צ אינה תפלה בציבור, שהקשה בהא דקיי"ל ריש סי' ק"ט כדינו של המרדכי שהנכנס לביהכ"נ אחר שענה קדושה אם אינו יכול לגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדיש אל יתפלל עד אחר קדיש. ואמאי, הא כתב המ"א שם סק"ב דתפלת ציבור עדיפא מאמן יהא שמיה רבא. וכך ביאר שם הפמ"ג באשל אברהם, אלא ודאי מוכח מזה, דבין אם מתפלל אחר הקדושה בחזרת הש"ץ, ובין אם מתחיל תכף שנכנס באמצע תפלת לחש דציבור, לא מיקרי תפלת הציבור. וציין שכך נקט בספר חבצלת השרון (או"ח סימן ב). וכתב האיש מצליח שיש לדחות ראיה זו מכיון שהפמ"ג בעצמו במשבצות זהב לא ס"ל מ"ש באשל אברהם אליבא דהמ"א. ואם שמיעת קדיש כשלא ישמע במקום אחר עדיפה מתפילה בציבור אין ראיה שתפילה עם הש"צ אינה במעלת תפלה בציבור. עכת"ד.
ואחר בקשת המחילה, לענ"ד לא היה צריך להביא מדברי המש"ז כי כבר באשל אברהם מבואר שפקפק בזה על דברי המג"א, ושם הדברים מבוארים יותר מאשר במשב"ז, אך כפי שכתבתי לעיל יש להשיב על מה שדחו הא"ר והפמ"ג את דברי המג"א. ובכל אופן, לדברי המג"א מה שאינו נחשב תפלה המאחר כתפלה בציבור אינו מפני שתפילה עם החזן היא פחות מתפלה עם הציבור בלחש, אלא מפני שכל היכא שאינו מתחיל ביחד עם הציבור אינה נחשבת ממש תפלה בציבור, ולכן כל זה אינו נוגע כ"כ לנידון שלנו.
אלא שעל פי היסוד שהראינו לסוגיה זו מדברי הרמב"ן והרשב"א לא נוכל ללמוד מכאן דבר על ערך תפילה עם החזן, כי בנידון דידן השיקולים הם מצד החיוב שחל עליו לענות מצד היותו בבית כנסת, ואין זה משנה אם ענית איש"ר הוא דבר פחות בחשיבות מתפלה בציבור או יותר חשובה. וכדברי הרשב"א נראה לענ"ד מהשו"ע ממה שמשמע להמתין רק עד קדושה ולא גם לקדושה וגם לקדיש, דנראה שזה משום שרק חובת ההשתפות בתפילת החזן היא שגורמת להמתנה.
ויש עוד לדון בזה על המג"א שם ס"ק ג שהוסיף וכתב: "נ"ל דה"ה לברכו דהא אין היחיד אומר ברכו. ונ"ל דאם כבר שמע קדושה או ברכו או יודע שישמע אחר כך א"צ להמתין דהא למ"ד יחיד אומר קדושה א"צ להמתין. מיהו לקדיש צריך להמתין דהא אין לו קצבה ואפשר דהקדישים מעלינו ואילך אינן בכלל זה".
וכן כתב הגר"ז ס"ק א, אך המ"ב בסוף ס"ק ה כתב אחרי הבאת דבריהם בשם דרך החיים והחיי אדם "כדכל הקדישים אם שמע כבר וענה איש"ר אי"צ תו להמתין".
והמעיין יראה שיש בזה הבדל בין דרך החיים לחיי אדם.
דרך החיים סימן כט סעיף ה כתב להמתין בשירה חדשה אם לא יכול להספיק לסיים לפני קדושה והדברים האחרים רק אם לא שמע ולא עתיד לשמוע, ועל האמנים בענין קדיש כתב בסעיף ו: "וכן אם יודע שהצבור יאמרו קדיש צריך שידע שיוכל לגמור תפלתו קודם יהא שמיה רבא כנ"ל, אמנם אם כבר שמע הקדיש וענה איש"ר אין צריך להמתין שוב (דלא עדיף מקדושה וברכו, ועוד דלא עדיף ממה שנתבאר לעיל בסימן נ"ה בהג"ה בשם מרדכי דאפילו לצאת מותר כשהתחיל הקדיש כשנשארו עשרה^[71] ולהוי הא דמתחיל שמונה עשרה כיוצא לחוץ, דלא כמ"א כאן, וגם לפעמים ע"י שימתין על הקדיש ישהה בברכת אמת ויציב כדי לגמור כולה ויאחז בסבך פלוגתת הפוסקים אם צריך לחזור לראש או לא, לכן ינהג כנ"ל".
ובענין האפשרות להתפלל עם החזן כתב בסעיף ח לעשות כך רק "אם טעה ואמר גאל ישראל שאז צריך להתחיל התפלה בכדי להסמיך גאולה לתפלה וגם הש"ץ מתפלל בשעה זו וכן אם אין יכול להמתין לסבה מן הסבות או שיעבור זמן התפלה".
ומהנימוקים שכתב ברור שאין הבדל לדידיה בין אם שמע או אם עתיד לשמוע, וזה כוונתו שלא ימתין הרבה בשירה חדשה כדי לא להסתבך, אלא יתחיל תפילתו ואחר כך ישמע את הקדיש שאומרים בסוף התפלה.
והחיי אדם (כלל יט, ח) כתב: "הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין, אסור לו להתפלל י"ח אלא אם כן יכול לגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדושה. ואם לאו, צריך להמתין עד שישמע קדושה וקדיש שאחר התפלה וגם קדיש שאחר עלינו לשבח על כל פנים, אם לא שכבר שמע במקום אחר קדושה וברכו וקדישים או שיודע שישמע אחר כך. ולכן בשחרית אם קשה לו הדבר להמתין עד אחר שיגמרו הצבור כל סדר התפלה, ואם יתפלל וימתין בשירה חדשה יהיה זמן גדול, ולכן נראה לי דיתפלל ויסמוך גאולה לתפלה (אף על גב דברמ"א בסי' ק"ט כתב דתחלה לא יעשה כן להתפלל עם הש"ץ אלא ימתין עד אחר כל התפלה, עיין בא"ר שהאריך בזה, וכן משמע מכל הפוסקים דמותר. ולכן נראה לי דבשחרית מותר לעשות כן לכתחלה כדי שלא יהא יושב ושותק באמצע ברכות קריאת שמע, ומכל שכן דיש לחוש שיבוא לשוחח).... ואפילו אם הש"ץ חוזר תפלת מוספין והוא מתפלל שחרית, אף על פי כן יאמר סדר הקדושה שאומר הש"ץ, כי העיקר הוא קדוש קדוש קדוש, והן שוין לעולם".
ונראה שהמשנה ברורה נקט את לשון דרך החיים, וכוונתו שכך הדין גם אם עתיד לשמוע, ומשמע שמכל מקום אם אינו עתיד לשמוע יהיה מחוייב לשמוע את כל הקדישים^[72], כפי שעולה מהחיי אדם שצריך לחכות עד סוף הקדישים, אך מכל מקום לפי מה שביארתי נראה שמספיק קדיש אחד, ובאמת הרמ"א בסי' קט לא כתב כדברי החיי אדם "אלא ימתין עד אחר כל התפלה", וגם מה שכתב חיי אדם שיתחיל עם הש"צ גם כשהוא במוסף, לא משמע כך מהירושלמי.
ועוד נראה לי על פי האמור שאם אדם מתפלל ערבית עם הציבור והציבור מסיים לפניו והוא יודע שאם ימתין בתוך תפילתו לשמוע את הקדיש של החזן יפסיד את ענית הקדיש בתרא שבסוף התפלה, עדיף שלא יעצור להקשיב לקדיש, שיש בזה מחלוקת ראשונים אם נכון לעשות כך. ואף שהשו"ע (קד, ז) פסק שישתוק ויכוון לש"צ, כתב כפה"ח (קד ס"ק לו) שאם מתבלבל בכוונת התפילה לא יפסיק. ועל כן באופן שיש אפשרות שישמע אחר כך קדיש אחר שעליו יוכל לענות (או שהוא עצמו יאמר קדיש), נראה לענ"ד שעדיף שימשיך בתפילתו כדי שיזכה לענות בפועל על הקדיש בתרא^[73].
♦

יד. דברי אחרונים נוספים בסוגיה זו

הרב יצחק אלחנן (שו"ת באר יצחק או"ח סימן כ ענף ב) דן בענין מעלת תפילת ציבור למי שמתפלל עם הש"צ על פי מה שפירש שהירושלמי בברכות מחלק דאם התפלל שחרית ובא ומצאם מתפללין מוסף (בחזרה), לא חיישינן לענית אמן של שומע תפלה והאל הקדוש כדי לא להפסיד את מעלת תפלה בציבור שקיימת גם כשמתפלל עם החזן. אכן אם לא התפלל שחרית, ועכשיו כשיתפלל מוסף עמהם יצטרך לאחר את תפלת שחרית שלו אחרי מוסף, אזי אין כח לתפלה בציבור לדחות לשני עניינים, דהיינו גם לדחות למעלת התדיר שיש בשחרית, וגם לדחות עניית אמן של ש"ת או האל הקדוש, ועל כן יתפלל רק אם יוכל להתחיל ולגמור מקודם ש"ת או אמן של האל הקדוש. עכת"ד. לפי ביאורו עולה דתפילה עם הש"צ חשיב כתפלת ציבור, מפני שבעלמא יש לה כוח לדחות את הענין של העניה של האמנים החשובים.
ולענ"ד, מלבד שלפי דרכו לא מיושבות הקושיות שכתבתי לעיל על הירושלמי מדוע הוא מתעלם מקדושה דפשטות ודאי עדיפה מענית אמן, ואיך יש שומע תפלה במוסף, בכל אופן אינה ראיה גמורה גם לפי דרכו, די"ל שכלפי מעלת ענית אמן דשומע תפלה חשבינן לתפילתו עם החזן כחשובה יותר, אך אינה ממש תפילת הציבור.
ובשו"ת חתם סופר קובץ תשובות סימן ד כתב: "ומה ששאל אם יש לומר [קדושה] עם השליח ציבור כשהיחיד מתפלל עמו - זהו עיקר תפלה בציבור, כי מה שהיחידים כל אחד מתפלל בפני עצמו, מקרי תפלת יחיד, רק מה שאחד מוציא רבים, זה מקרי בציבור, ויעיין מגן אברהם סימן תרפ"ט סק"י^[74], ורק מפני שאי אפשר שיכוונו כולם לשליח ציבור תקנו שיתפלל כל אחד בעצמו, והי' ראוי שיאמרו עמו מלה במלה שזהו כמו מוציא רבים ידי חובתן, כבמתניתין דסוכה [ל"ח ע"א] גבי הלל שאומר ועונה אחריו מה שהוא אומר כמו אנא ה', אלא כדי שיסדיר ש"ץ תפילתו תקנו בלחש תחלה כמבואר בסוף ראש השנה [ל"ד ע"ב], ואם כן כשאירע שיחיד אומר עם הש"ץ, זהו תפלת ציבור האמיתי, ואומר כל סדר קדושה עמו".
לכאורה נידון השאלה מפורש בשו"ע קט, ב שאומר קדושה בתוך חזרת הש"ץ ומסתבר שהשואל אינו מפקפק בדין השו"ע, אלא שאלתו אם יכול לעשות כך לכתחילה, ויחשב לו תפלה בציבור עם קדושה כהלכה. ולזה משיב לו החת"ס ששפיר דמי דזו תפלת הציבור האמיתית.
נראה שתשובתו מיוסדת על הבנה שהשאלה של חכמים על רבן גמליאל היא גם למה לא נסתפק באמירה עם הש"צ מילה במילה. וזה דומה למה שביארתי על יסוד דברי הרמב"ם, אלא שאני פירשתי על פי הרמב"ם שהשאלה מיוסדת על מה שר"ג אומר שש"צ מוציא את הבקיאים, ולכן שואלים שמי שרוצה יאמר עם הש"צ ומי שלא נוח לו בזה ישמע את הש"ץ, ולא כפי שפירש החת"ס שהשאלה מבוססת על כך שלר"ג דוקא אמירה עם החזן יותר נחשבת תפלה בציבור, והענין לומר עם הש"ץ, הוא מפני שזה חשיב יותר תפלת הציבור, ולמד מזה שתפלה עם הש"ץ יותר חשיבה תפלת ציבור.
אך מלבד שאין הכרח בגמרא שזו יותר תפילת ציבור, לכאורה יש להקשות טובא על מה שכתב שתפלת לחש אינה אלא להסדיר תפילתו, ועיקר תפלת ציבור היא עם הש"צ, שהלא כל זה דעת רבן גמליאל, ולכאורה קיי"ל כהפסוקים הסוברים שאין הלכה כרבן גמליאל אלא בראש השנה ויו"כ. וכיצד הוא מבאר את דעת חכמים?
אלא שהענין הזה מבואר בחידושי החת"ס לגמרא, שקישר בין מחלוקת רבנן ור"ג לבין מה שנאמר במשנה סוטה כז ע"א מחלוקת רבי עקיבא ורבי נחמיה, ויותר מפורש בדף ל ע"ב: "בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'; רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה; רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו".
ומפרש החת"ס שמחלוקת זו כיצד אמרו ישראל את שירת הים, היא מפני שיש בה תפלה, ונחלקו רבי עקיבא ורבי נחמיה כיצד עיקר צורת תפלה בציבור. לדעת רבי עקיבא היא נאמרה בדרך של שליח ציבור שאומר את השירה וכולם עונים אחריו ראשי פרקים, למרות שיכלו לומר בעצמם כי שרתה עליהם רוה"ק, כי זו עיקר תפלת ציבור. ואילו לרבי נחמיה עיקר תפלת הציבור היא כשכל אחד מהם אומר לעצמו מה שעולה ברוחו. וביאר שרבן גמליאל ורבי מאיר תרוויהו סברי שצורת תפלת הציבור היא כשאחד אומר בקול רם והאחרים שומעים או אומרים וחוזרים עמו מילה במילה ודלא כדעת רבנן, דרבנן סברי שלעולם תפלת היחיד כל אחד לעצמו עדיפא, כרבי נחמיה, ואילו הם סברי שתפלת עם הש"ץ עדיפה. והקשו לר"ג, לדבריך למה צבור מתפללים, כלומר למה אתה אומר שעם שבעיר אינם נפטרים, הרי ש"ץ מוציא בתפלתו. ועל זה השיב שתקנו כך כדי להסדיר תפלתו.
ונחלקו ר"ג ור"מ מה הדין לאחר שאנשי כנה"ג כבר תקנו להתפלל לחש כדי להסדיר את התפלה, מתי הוא לעיכובא שיתפללו בלחש. לרבן גמליאל אי אנוס גמור הוא, כגון עם שבשדות דלא מצי למיתי כלל פטירי, אבל עם שבעיר לא מיפטרי מתקנת תפילת לחש זו אפילו באונס, ואי אתי לבית הכנסת יוצאים לכתחילה בתפלת הש"ץ, ור"מ סובר שאונס אינו פוטר מתקנת אנשי כנסת הגדולה לבד מר"ה ויום כיפור. וקיי"ל כרבן גמליאל ור"מ שש"צ עיקר בכל שנה ותפלת הציבור רק להסדיר, אבל אם עבר על התקנה להסדיר ולא התפלל בלחש הלכה כר"מ בכל השנה שלא נפטר בשמיעת ש"ץ, אבל בשכח ברכה לא פליגי, דיוכל לצאת עם הש"צ. ומעתה מובן דברי בה"ג שבטעה יוצא על ידי ש"ץ. עכת"ד.
ונראה שהחת"ס לא התכוון לומר שתפלת לחש של הציבור היא תפלת יחיד, שהרי בסופו של דבר יש כאן ציבור שמתפלל אותה תפלה, אלא שמעלתה קטנה ממעלת תפלת הציבור שכולם מקשיבים לחזן. ומה שציין לאופן שבו קטן מקרא את ההלל, אף שלא מפורש שם דהוי תפלת הציבור, י"ל שכוונתו דעכ"פ משמע שגם באופן זה יקרא שהציבור אומרים הלל, כיון שחוזרים על אותם מלים שאומר המקרא מתוך כוונה לחזור על דבריו, כפי שעשו בשירת הים לפי ר"א, והם יותר מכוונים לענין אחד מאשר המצב בו כל אחד אומר לפי מחשבתו כדברי רבי נחמיה^[75]. ומה שנוקט שרבן גמליאל ור"מ בחדא שיטה, אף שהגמרא נקטה בלשון "מודים חכמים", דמשמע לכאורה שרבי מאיר הוא שיטת חכמים, לפי החת"ס יש לבאר שקראו לרבי מאיר חכמים כי עכ"פ אינו כרבן גמליאל, אך דבריו הם בשיטת ר"ג לענין העדיפות של תפילת הציבור, ולא אמר בשאר השנה כרבנן מצד שעדיפה תפילת ציבור כל אחד לפי מחשבתו, כדעת רבנן, אלא כדי שיסדיר ש"צ תפילתו.
אך הגמרא לא קישרה בין הדברים של חכמים ור"ג למחלוקת כיצד אמרו שירה, ומשמע כדברי הרמב"ם שהם לא חולקים אלא בהוצאת מי שבקי. והכי חזינן בברייתא של חילופי הדברים בין חכמים לרבן גמליאל שלא הוזכרה עדיפות בין אמרה עם הש"ץ לתפלה מצד חשיבות תפלת הציבור, ומשמע שבשביל זה אין כ"כ נפק"מ שתגרום לתקנה מחודשת.
ובשו"ת אגרות משה חלק ג' (אורח חיים סי' ט') חלק בתוקף על החת"ס, וכתב להוכיח שתפלת יחיד עם החזרה אינה נחשבת כתפלה בצבור מהתוס' (ברכות כא א ד"ה אין יחיד), דכאשר השליח צבור מגיע לקדושה, יאמר עם השליח צבור כל נוסח הקדושה, דאין זה קרוי יחיד. ומשמע לאגר"מ דכוונתם דחשיב כתפלה ביחידות, ורק לענין אמירת דברים שבקדושה יכול לומר עם הצבור. וכתב שכן נראה מהרמ"א (בסי' קט סעיף ב') שכתב, דלכתחלה לא יתחיל היחיד עם השליח צבור אלא ימתין עד אחר שאמר קדושה והאל הקדוש. והמגן אברהם (סק"ט) כתב שהוא משום דצריך לשתוק ולשמוע נקדש מהשליח צבור כדאיתא בריש סימן קכה^[76]. והא כשיש צורך להתחיל יכול לומר נקדישך, וכדכתב הרמ"א שאם השעה עוברת או כדי לסמוך גאולה לתפלה מתחיל עם השליח צבור ואומר נקדישך עם השליח צבור. ואם כשמתפלל עם החזרה נחשב כתפלה בצבור, וכשיחכה עד אחר האל הקדוש הרי לא יתפלל בצבור, והיה לו להתחיל עם השליח צבור בשביל זה עצמו כדי שתהיה לתפלתו דין תפלה בצבור. אלמא דהרמ"א סובר דיחיד המתפלל עם השליח צבור לא נחשב תפלה בצבור שלכן אין שום צורך להתחיל עם השליח צבור, וממילא אינו רשאי משום שאין לומר נקדישך אלא צריך לשתוק ולשמוע מהשליח צבור.
ולענ"ד יש לדחות, דמה שאמרו התוספות שבקדושה עם הציבור לא הוי יחיד, כוונם לאפוקי מרב הונא דיחיד אומרו אף בתפילה ללא ציבור שאומרים עמו את הקדושה, וריב"ל אומר שזה אסור. ועל זה כתבו תוספות דבכה"ג לא הוי יחיד שאין אומר קדושה, ולא התייחסו כלל לשאלה אם תפילתו הוי תפלה בציבור. ולגבי דברי הרמ"א, י"ל שבאמת אין נפק"מ כ"כ אם מתחיל עם הש"ץ מילה במילה או אחר קדושה, דתרוויהו הוי תפילה בציבור.
ובשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן יא) כתב לבאר את דברי החת"ס מבלי שראה את דבריו בחידושיו, וכתב בענין הקישור של החת"ס לדברי המג"א בסימן תרפט, י, דתרתי קאמר החת"ס, דבשורש התקנה הי' ראוי שש"צ יתפלל, וכולם ישמעו וישתקו ויצאו מדין שומע כעונה, והיינו מרויחים בזה תרתי חדא עיקר תפלה בציבור, ועוד ברוב עם הדרת מלך, וזה כוונת מג"א סי' תרפ"ט הנ"ל (ומוכח כן מראיתו או"ח סי' חצ"ר סי' י"ד לענין הבדלה דא' יברך וכולם ישתקו משום ברוב עם הדרת מלך)^[77], ולזה קאמר הח"ס הא דלא תקנו כן משום שא"א שיכוונו כולם לש"צ, ואכתי תקשה דנהי דלא תקנו לצאת בשמיעה מ"מ קשה יתפללו כולם יחד ע"ד המבואר סוכה ל"ח לזה קאמר שהוצרכו להקדים תפילת הרבים כל א' בפ"ע לפני תפלת הש"צ כדי שיסדר ש"צ תפילתו, ואף על גב דבר"ה ל"ד ע"ב ר"ג הוא דקאמר כן משום דס"ל דמוציא גם הבקי א"כ צבור למה מתפללים אלא כדי שיסדר ש"צ תפלתו ואנן קיי"ל כחכמים דלא נתתי לזה, ודאי גם לחכמים אנו צריכים לכך דנהי דבקי צריך שיתפלל בפ"ע, אכתי למה לא תקנו שיתפללו יחד עם הש"צ, והיינו מרויחים בזה עיקר תפלה בצבור, וע"כ משום סדור ש"צ תפלתו הקדימו תפלת היחידים, וא"ת א"כ מה הקשו חכמים לר"ג למה צבור מתפללים ותשובת ר"ג כדי להסדיר ש"צ כיון דגם הם נחתי לטעם זה, הנה זה ל"ק כלל דודאי קס"ד דטעם כדי שיסדר ש"צ מספיק כדי להקדים תפלת הצבור לפני הש"צ במקום שיתפללו עם הש"צ ממש כנ"ל, אבל אין זה נתינת טעם על עיקר תפלת הצבור אם זולת זה היו פטורים לגמרי, משא"כ לר"ג הקשו חכמים שפיר כיון דלדבריך צבור פטורים לגמרי דמוציא גם הבקי א"כ למה מתפללין לגמרי, ולזה השיב ר"ג כדי שיסדר ש"צ וזה עיקר חי' של ר"ג דגם על עצם חיוב תפלת הצבור מספיק הטעם כדי שיסדר אף על פי שהוא רחוק בסברא לדעת החכמים".
ונראה שבעל שבט הלוי הגיע לפירושו מתוך שלא ראה את דברי החת"ס בחידושיו, הסובר שקיי"ל כרבן גמליאל במחלוקתו עם רבנן, שהוא סבר שתפלת החזן עדיפה והם סברי שתפלת רבים עדיפה. ועל עצם הביאור יש להעיר, שאמנם גם לפי חכמים צריכים להבין מדוע לא סגי להתפלל עם הש"ץ, אך הם לא זקוקים לומר שהוא כדי להסדיר את התפלה, כי לשיטתם שהוא חיוב להתפלל בלחש י"ל שהוא מפני שקשה לחייב ציבור להתפלל עם הש"ץ. מה שכתב שבט הלוי שלדעתם להסדיר ש"צ את התפלה אינו טעם על עיקר תפלת הצבור אם זולת זה היו פטורים לגמרי, לפי קוצר דעתי אינו מובן, שכן ר"ג לא חייב את הציבור להיפטר, ולכן אם לפי חכמים להסדיר את התפלה הוא טעם מספיק לא היה להם להקשות על ר"ג למה לשיטתך עושים כך.
החת"ס ושבט הלוי לא ראו את תשובת הרמב"ם, שמבאר בפשטות שענין ההקדמה הוא דוקא לשיטת ר"ג מפני שלשיטתו ש"צ מוציא את הבקי ולכן לא חייבים כולם לומר עם הש"צ, ומשמע מדבריו שלפי חכמים באמת ההקדמה לש"צ אינה רק כדי להסדיר את תפילתו של הש"צ, אלא כפי שביארתי לעיל אצלם להסדיר את התפלה של הציבור עצמו.
ובחוברת 'בדרכו' (ח"א עמ' עז) במאמר של הרב משה נריה אשכנזי רצה לתלות את ענין ההגדרה של המתפלל עם החזן כתפילת ציבור במחלוקת רב האי והטור, שאם נוקטים כרב האי שיכול לכתחילה להתחיל עם החזן ולא להמתין לקדושה, משמע שהמתפלל עם החזן הוא כתפלת ציבור ובגלל חשיבת תפלה בציבור אמרו לעשות כך ולא חששו להפסק. אבל אם נוקטים כטור, שעדיף שימתין עד קדושה, משמע דהמתפלל עם הש"צ אפילו מתחילת החזרה לא חשיב תפילה בציבור, שכן אם היה מחשיבו כתפלה בציבור היה לו לומר שהכי עדיף שיתחיל עם החזן ולא ימתין לקדושה. ומזה רצה ללמוד גם להיכא שמתפללים כל הציבור ביחד, שאין לעשות כך, כי גם אם כל הציבור מתפללים עם החזן זה לא חשיב תפלה בציבור לשיטת הטור.
אך לענ"ד אין זה תלוי בזה, שהרב הכותב נגרר אחר סברת האגר"מ הנ"ל, שמחלק בענין תפלה בציבור בין מי שמתחיל ממש עם הש"ץ למי שמתחיל לאחר קדושה. אך לענ"ד הסברה הפשוטה היא שיכולים להתפלל עם החזן כמו שהציעו חכמים בשאלה לרבן גמליאל, וגם מי שמתחיל אחרי קדושה נחשב למתפלל כתפלה בציבור, כמו שכאשר מתפלל עם הציבור כשהם מתפללים בלחש גם כשמתחיל לאחר שרובם כבר אחרי ג' ראשונות חשיב תפלה בציבור (כדברי הפמ"ג על המג"א שדוחק לחלק בזה). וכן הוכחתי לעיל מעצם זה שהוא מתפלל למרות שמפסיד ענית אמן על ברכות אמצעיות, שגם באופן כזה הויא תפילה בציבור.
והנה חוברת זו נועדה לדיון במשנתו של הרב מרדכי אליהו, לכן ציין שם שהרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי הלכות לימות החול יח, ה נוקט כדעת הטור, וז"ל: "אם כשהגיע לביהכנ"ס בתפילת מנחה ראה שהציבור כבר התחילו להתפלל תפלת י"ח ואין לו אפשרות ללכת להתפלל מנחה במקום אחר... אינו בטוח שיספיק לומר את הקדושה עם הציבור – ימתין עד שהמציבור יגיע לקדושה ורק אח"כ יתפלל תפלת לחש". והרב נריה הסיק מזה שהרב אליהו סובר כפי שכתב שלא יתחיל עם החזן, כי המתפלל עם הש"ץ לא הוי תפילה בציבור, והוסיף שגם כשהציבור מתפללים עם הש"ץ לא הוי תפלה בציבור.
אך הרב מרדכי אליהו כתב עוד שם (פרק כה הלכה מו) "אם אין זמן לתפלת מנחה או שהשעה דוחקת, נוהגים שהש"ץ מתחיל את תפילת י"ח בקול רם, והציבור מתפללים עמו בלחש, וכשמגיעים לקדושה אומר הש"ץ יחד עם הקהל קדושה בקול רם, ואחר כך ממשיך הש"ץ בקול רם את ברכת "אתה קדוש" עד סיומה, ואח"כ ממשיכים (הש"צ והציבור) להתפלל את שאר התפילה בלחש עד סיום י"ח, אך לא יעשו כך אלא לצורך גדול".
הרי שהרב מרדכי אליהו כתב גם את מנהג רב האי להתחיל עם החזן, ולא רק כשהשעה עוברת, אלא גם כשהשעה דוחקת, כלומר שהציבור דחוקים בזמן. ולא אמר להמתין עד קדושה. וגם לא כתב ואם יש עכ"פ קצת זמן לא יתחילו עד שישמעו את הקדושה. על כן נראה שמה שאמר בפי"ח ליחיד המאחר להתחיל אחר קדושה, הוא משום שזה הדין הכתוב בגמרא, ואין ללמוד מזה על כך שלא הוי תפילה בציבור כשמתחיל עם החזן. וכל שכן שאין ללמוד מזה על ציבור שמתפללים עם החזן את כל התפלה, דזה ודאי הוי תפילה בציבור. ומה שנהגו כשהשעה דוחקת שהש"צ מנמיך את הקול לאחר קדושה וממשיך בלחש ואינו ממשיך בקול רם יתכן שהוא משום שלפי הקבלה גם אם ימשיך את כל התפלה בקול רם אין זה האופן הראוי לתפילה לכתחילה, ולכן לא רצו להנהיג לומר הכל בקול רם, כדי שלא יעשו כך בקביעות במקום חזרת הש"ץ הרגילה, וידעו כשמקצרים מפסידים עיקר חשוב בתפלה.
♦

טו. נשיאת כפים בציבור שמתפללים תפלה אחת והחזן אומר תפילתו בלחש אחרי קדושה

לפי מה שביארנו עד עתה על יסוד תשובת הרמב"ם כשהש"צ מנמיך קולו ואומר בלחש את האמצעיות לא יכולים לשאת כפיהם כשיגביה קולו בברכת 'רצה', מפני שכשהגמרא דיברה על אופן שאפשר לעשות תפילה אחת לכתחילה היא דיברה רק באופן שמתפללים עם החזן כשהוא מתפלל בקול רם, והציבור מתפללים עמו בלחש שבזה הויא ממש תפילת הציבור כי מי שירצה יכול לצאת בתפילת החזן. אך בתפילה באופן הזה שמנמיך קולו אחרי ג' ראשונות אין השתתפות של הציבור בכל תפלת החזן, ואמנם זה נחשב תפלת בציבור כי יש כאן עשרה שמתפללים יחד, אבל זו אינה תפלת הציבור, שאף אחד לא יכול באופן כזה לצאת על ידי החזן, ורק תפילת הציבור היא ממש כקרבן שראוי לקיים בה נשיאת כפים.
ובאופן אחר אומר התקנה מעיקרה היתה לומר ברכת כהנים בחזרת הש"ץ שיש מעלות מיוחדות של צירוף הציבור ותפלה בשביל הציבור כמו קרבן, לכן איננו יכולים להחליט ללא כל ראיה שאפשר לומר גם באופן אחר שיש בו הבדל מהותי. כאשר מתפללים כולם עם החזן אין הבדל מהותי, כיון שעדיין אחד מתפלל בשביל כל הציבור, אבל כאשר החזן מנמיך את קולו אחרי הקדושה, יש כאן הבדל מהותי.
לכן נראה שיש להימנע מלומר ברכת כהנים במנין כזה. וכבר הבאתי מדברי הארץ צבי דנקט שכך משמע ממה שכתבו הפוסקים (אבודרהם, המנהיג, הטור והב"י) לא לומר ברכת כהנים בלחש גם כשמתפללים עם הציבור, כי אין ברכת כהנים אלא בעשרה, דמשמע שזה משום שאין שייכות גם לתפלת לחש של עשרה ולכן אין אומרים בה ברכת כהנים.
♦
והעולה מכל האמור:
מהגמרא בסוטה משמע שנשיאת כפים נעשית אך ורק בשעת עבודה כמו שנשא אהרן כפיו אחרי העבודה. וכיון שחזרת הש"ץ היא תפלת הציבור דהויא כעבודה במקדש, משמע שכשאין עבודה בבית המקדש צריך תפלה של חזרת הש"צ כתנאי הכרחי לנשיאת כפים.
אמנם נראה שכאשר הציבור מתפלל עם החזן שאומר תפלה אחת בקול רם, הוי כחזרת הש"ץ ויכולים לישא כפיהם, ואף כשאין אומרים עם הש"ץ מילה במילה, כי מהגמרא בראש השנה עולה שכשמתפללים עם החזן תיחשב כתפילה הנעשית יחד עם תפלת הציבור, אף על פי שתפלה כזו אינה תפלה שלמה בכל מעלותיה.
אבל אם החזן אינו אומר בקול רם אחרי קדושה נראה שאין אפשרות לישא כפים כיון שאין מי שיכול לצאת בתפילתו, ואין זו תפלת הציבור אף שהיא תפלה בציבור, ולכן אין היחיד אומר בתפלת לחש שלו כשהוא בתוך הציבור ברכת כהנים.
ומכלל הדברים למדנו על חשיבות חזרת הש"ץ גם בזמן הזה שהיא תפלת הציבור ולא רק תפלה בציבור, ועיקר הדמיון לקרבנות הוא בה. ויש בזה כדי לעורר להתאמץ לעשות את חזרת הש"ץ, ולא לסמוך על קולות של ממהרים לעבודה או ללימוד.
ונסכם עוד כמה מהדברים שהתחדשו והתבררו מתוך כלל המאמר:
א. כאשר הציבור מתפלל עם החזן שאומר את כל תפילתו בקול רם, הכהנים נושאים כפיהם אף כאשר הציבור אינו אומר את תפילתו מילה במילה עם החזן.
ב. כהן שנשא כפיו בתפילת שחרית חייב מדאורייתא לברך בתפילת מוסף.
המתפלל חלק מתפילתו עם הציבור או עם הש"ץ נחשב כמתפלל בציבור.
ג. שמיעת חזרת הש"צ בימינו חשובה כמו בימי חז"ל, ונחשבת עיקר התפלה שהיא כהקרבת קרבן.
ד. מי שמתכון לצאת בברכת החזן צריך לכרוע בברכת אבות ומודים ונחשב בכל ענין כאילו הוא מתפלל שמו"ע בעצמו.
ה. המאחר שבא להתפלל כשהציבור נמצאים בתפילה, יכול להתפלל בעזרה לפני שנכנס לבית הכנסת, ולא יצטרך להמתין לקדושה ולשאר דברים (על פי הרמב"ן והרשב"א וצרור החיים).
אם הוא נשאר בבית הכנסת ויכול לסיים תפילתו לפני קדושה יתפלל עמהם, ואם חושש שלא יוכל לסיים עד קדושה ימתין ויתחיל לאחר אמן דהאל הקדוש אעפ"י שכתוצאה מזה לא יגיע עם החזן למודים ולקדיש,. ואם ירצה יוכל להתחיל תפילתו מתחילה עם הציבור מילה במילה עד האל הקדוש, ואחר כך ישתדל להיות עם החזן בשומע תפלה ובמודים ולסיים לפני ברכת כהנים.
המאחר שבא לתפילה אחרי קדושה ואינו רוצה לצאת להתפלל בעזרה, ימתין ויתחיל להתפלל אחרי ענית אמן של שומע תפלה ויכרע בברכת מגן אברהם כאשר שליח ציבור אומר מודים, או שיתחיל תפילתו אחרי ענית מודים.
המאחר שאינו יכול להספיק לסיים תפילתו לפני שמיעת קדיש, כגון שבא אחרי מודים או בתפילת ערבית, יוכל להתחיל להתפלל עם הציבור אם יודע שישמע עכ"פ קדיש של סוף התפלה, ובמקרה שחושש שלא יספיק אם ימתין בתפלת לחש לשמוע קדיש שסמוך לתפלה, אינו חייב להמתין בתפלת הלחש לשמוע את הקדיש שאחרי התפלה. ואם חושש שלא ישמע קדיש באותה תפלה כלל יש לו להתפלל עם הציבור כשהוא בעזרה לפני שנכנס לבית הכנסת.
וכן אם בא לתפילת מנחה אחרי חזרת הש"צ ויודע שאם ימתין לקדיש יפסיד את תפילת ערבית עם הציבור, עדיף שיתפלל בעזרה ולא יפסיד תפילה בציבור כדי לשמוע קדיש.
ו. המתפלל ששומע קדיש בתוך תפילתו ורוצה להמשיך להתפלל על מנת שיוכל לסיים לפני קדיש בתרא וכך יוכל לענות איש"ר רשאי להמשיך בתפלה.
ז. מי ששומע חזרת הש"צ, ורואה שאין כל הציבור יכול לשומעה, יכל אחד מהשומעים לעמוד ולהתפלל בפני אלו שלא שומעים את החזרה.
♦ ♦ ♦