ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
יום הנף כולו אסור
מתני' (ר"ה ל.): "בראשונה וכו' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז... ושיהא יום הנף כולו אסור". ובגמ': "מ"ט, מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח עכשיו נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר - האיר מזרח התיר. השתא דאיכא עומר - עומר מתיר.דמיבני אימת, אילימא דאיבני בשיתסר, הרי האיר מזרח התיר, אלא דאיבני בחמיסר, מחצות היום ולהלן לשתרי, דהא תנן הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן לפי שאין ב"ד מתעצלים בו. לא נצרכא דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה אי נמי דאיבני בליליא".
והנה נראה קשה שיתקן ריב"ז רק משום מקרה דחוק כזה, אבל באמת יתכן הרבה אופנים שלא יהיה אפשר להקריב מיד כשיבנה, אף אם יבנה מקודם, כגון שלא קיבלו את האישור מהרשות (אם לא תהיה עוד מלכות ישראל שולטת) וכדו'. ופשיטא שאין שנה ראשונה, כשאר שנים שכבר נכנסו למסלול של תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן. וכל זה בכלל מה שתירצו בגמ'.
אולם רש"י הקשה על תירוץ הגמ', האיך נבנה בחמשה עשר, ובלילה, והרי אין בנין ביהמ"ק דוחה יום טוב, ואין בונין ביהמ"ק אלא ביום. ותירץ רש"י, שבנין ביהמ"ק שלעתיד לא יבנה בידי אדם אלא בידי שמים, שנא' (שמות טו) מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, וכמו שאנו אומרים (בנוסח נחם) "כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנותָהּ, כאמור (עזרא ב ט) וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".
אולם כידוע דעת הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (פי"א ה"א) שמלך המשיח הוא שבונה את בית המקדש.
אמנם הרמב"ם (פ"י ממאכלות אסורות ה"ב וכן בפה"מ בכ"מ), לא פסק כתירוץ זה של הגמ', אלא כרב נחמן בר יצחק להלן, דאמר ריב"ז בשיטת רבי יהודה אמרה, דמן התורה הוא אסור, שנא' 'עד עצם היום הזה' עד עצמו של יום, וקסבר עד ועד בכלל, ומאי דקאמר ריב"ז תיקן, הינו דרש והתקין.
וכבר העירו, שמלבד שזה דוחק בלשון ריב"ז, גם צ"ל שרבי יהודה בעצמו כמובא במתני' מנחות (פ"י משנה ה) - לא הבין את דברי ריב"ז.
אולם בדעת הרמב"ם ניתן לומר, שפסק כן מכוח שהבין שהדין עם רבי יהודה, שהלא דעת הרמב"ם (פ"ו מהלכות בית הבחירה הט"ו טז) שמקריבין אע"פ שאין בית, שקדושת הבית שהיא מפני השכינה - לא בטלה לעולם.
ולפי זה לא נראה לומר, שבזמן הזה שאין בית הבנוי - האיר מזרח מתיר. שהרי לא השתנה כלום בזמן שאין הבית בנוי, שהאיר מזרח יכול להתיר, ורק הדבר תלוי במציאות אם אפשר להקריב או לא (ובשם הגר"ח אמרו - שעל כן פסק הרמב"ם שספה"ע בזמן הזה מה"ת, שמקריבין אע"פ שאין בית).
אלא שהיא הנותנת, דאסור בזה"ז כל היום, מפני שכל היום הראוי להקרבה, אכתי באיסורו קיימא, ורק כשעובר זמן ההקרבה פקע האיסור, מפני שכל כולו תלוי במה שציוותה התורה שלא יותר קודם העומר, וכל שבטלה האפשרות להקריב העומר בטל איסורו, והוא גופא מה דילפ' מעצם היום הזה.
וכן הוא לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (שם): "החדש כיצד? כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד - אסור לאכול מן החדש שלו קודם שיקרב העומר בשישה עשר בניסן שנא' (ויקרא כג, יד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו". וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר - לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אלא שבזמן שיש מקדש - משיקרב העומר, הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקים מותרין אחר חצות, שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות. ובזמן שאין מקדש - כל היום כולו אסור מן התורה".
הרי שכתב הרמב"ם שיסוד איסור חדש בזמן הזה הוא מפני - שלא קרב העומר, אלא שבזמן שאין מקדש ואין מקריבין בפועל, נאסר כל היום מכוח כך, שהעומר לא התירו, ורק כשעבר זמנו של קרבן העומר - פקע איסורו.
אמנם דעת הראב"ד בהשגותיו להלכות בית הבחירה (שם) לחלוק על דברי הרמב"ם שקדושת מקדש ראשונה לא בטלה מפני שכינה שאינה בטילה לעולם, והוא סובר, שקדושת המקדש בטלה בזה"ז, כמו שכתב: "א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש יירקב, ובגמ' אמרו דנפול מחיצות, אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י. ולא עוד אלא שאני אומר, שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא, לא אמר אלא לשאר א"י, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי, בכבוד י"י לעולם, כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו - לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".
ולפי זה, הלא מסתבר כמו שאמרו בתחילת הסוגי', שבזה"ז האיר מזרח מתיר, וריב"ז הוא דאתא ותיקן, שיהיה יום הנף כולו אסור, מ"ט מהרה יבנה המקדש וכו'. שהרי כל זמן שלא נבנה ולא התקדש, מקום המקדש מחדש, קדושה עולמית שאין לה הפסק, א"א לנו להקריב כלל, ומה דנאסר בזה"ז -אם נאסר- הוא מכוח קרא דעד עצם היום הזה, שהוא אסור חדש עצמי מכוח יום זה, בלא שום קשר להקרבת העומר, שבטלה לחלוטין בזמן הזה.
מעתה נראה, דמה שהוכרחה הגמ' לפי זה למימר דמיירי דאביני המקדש בחמיסר או בליל שיתסר, ופרש"י שזה יהיה בהכרח ע"י שהמקדש ירד מהשמים כי אסור לבנות בזמנים אלו, זה דווקא לפי המ"ד הזה, דסבר שקדושת המקדש בטלה, עד שיתקדש מחדש בקידוש אחר עולמי (כלשון הראב"ד), ואין קדושת השכינה באה אלא ע"י שיורד המקדש משוכלל ובנוי מהשמים, ומיד יודעים כל ישראל ששרתה בהם השכינה וכבוד ה' בתוכם לעולם.
אבל לרמב"ם שסבר שמקדש יבנה ע"י מלך המשיח, וזה משום שסבר שגם כעת בקדושתו קיימי, כמו שהיה בעלית עזרא, ולא בעי לקידוש מיוחד, הרי לפי זה כאמור, באמת נאסר החדש גם בזה"ז כל היום, שהוא זמן הקרבת העומר, וכמו שנתבאר.
♦ ♦ ♦