בגדר הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה וכו' בעירוב תבשילין וחצרות
מתי ראוי לאכול את הפת של עירוב התבשילין?
למדנו בשבת דף קיז ע"ב: "רבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא - שרו עילויה, אמרי: הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה - ליתעביד בה מצוה אחרינא". מתי בדיוק ראוי לאכול את הפת של עירוב התבשילין?כותב המהרי"ל [(מנהגים) הלכות עירובי תבשילין]: "ורשאי לאכול העירוב בליל שבת לבצוע על הככר. אך הנהיג מהר"י סג"ל להניח ככר העירוב ללחם משנה בליל שבת ובשחריתו, ובסעודה שלישית היה בוצע עליו". מדבריו נשמע שיש קיום מצוה בלחם בהיותו אחד משני לחמי המשנה, וכן שיש ענין להרבות במצוות המתקיימות בחפץ שנעשתה בו מצוה אחת, אולם פשוט שאין נכון לשומרו ובוצעו בשבת אחרת[2]. ובספר המנהגים [(טירנא) עירובי תבשילין וחצרות] כתב: "וטוב לברך המוציא בשבת שחרית על העירוב". וכ"כ הרמ"א בסימן שצד סעיף ב לגבי עירוב חצרות: "ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת".
בדברי הרמ"א יש להסתפק, האם הוא מסכים לכך שיש להרבות במצוות, ושגם הנחתו כאחד הלחמים היא מצוה, אלא שיש סיבה מיוחדת לא להמתין לסעודה שלישית. או שמא לדעתו, יש להקדים ולבוצעו, ויש סיבה מיוחדת לא לעשות זאת בליל שבת. לצד הראשון, יש לומר שכיון שלכמה דעות, אין צורך בסעודה שלישית לחם משנה, ויתר מכך, י"א שאינה צריכה פת, ממילא יש עדיפות לבצוע בבוקר[3]. אולם, מדברי הפוסקים נראה כצד השני. כותב המשנה ברורה (ס"ק ד): "בשחרית בשבת - הטעם הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת, ואף דיוכל לאכלו גם בערבית כנ"ל מ"מ טוב יותר לבצוע עליו בשחרית משום דפעמים מקדים לאכול בערבית קודם חשיכה". וכ"כ בערוה"ש (סעיף ד): "... וזה היה לפי מנהגם שהיו אוכלין סעודת הערב מבעוד יום אבל אצלינו חוב לבצוע עליו בסעודת הלילה"[4]. חיזוק להבנה זו עולה לכאורה מדברי הירושלמי (עירובין פרק ו הלכה ז) בוצעים בלילה: "ר' יוסי בי ר' בון מברך עלוי בלילי שובתא לומר שנעשה בו מצוה", ופירש קרבן העדה: "מברך עלוי. על פת שעירבו בירך בליל שבת דהואיל דאיתעביד בי' חדא מצוה ליתעביד ביה מצוה אחריתא". אף שהוא שונה מהאמור ברמ"א, ואינו רואה בעיה בסעודת הערב, אולי מתוך הנחה שנעשית בלילה, או מתוך הבנה שגם קודם הלילה, יש מצוה, עכ"פ דעתו שיש להקדים את הבציעה[5]. גם המאירי (שבת קי"ז, ב) כתב לבצוע בערב: "מגדולי החכמים כשהיה מזדמן להם פת של עירובי תבשילין היו בוצעין בו בליל שבת, שכבר הוכנו צרכי שבת, שמאחר שנעשית מצוה אחת באותה הפת ראוי לעשות בה מצוה שנית".
♦
שלושה הסברים למחלוקת
וכאן יש לשאול, מהי נקודת המחלוקת בין הרמ"א למהרי"ל. אפשרות ראשונה - האם יש מצווה בהיות הלחם אחד מלחמי המשנה, כאשר אין בוצעים עליו. אפשרות שניה - השאלה היא האם יש עניין בריבוי מצוות מעבר למצווה אחת. אפשרות שלישית - האם להזדרז ולהקדים את הבציעה שהיא יותר מצווהבשולחן ערוך הרב (אורח חיים תקכ"ז כ"ה) מובאת המחלוקת הבאה: “... מצוה מן המובחר להמתין מלאכול הפת של עירוב תבשילין עד אחד משלש סעודות השבת כדי לבצוע עליו אם הוא ככר שלם שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת, ויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה שלישית של שבת כדי לעשות בו מצות הרבה שמניחין זה הככר ללחם משנה בסעודה הראשונה ובסעודה שניה של שבת ובסעודה שלישית בוצעין עליו".
אמנם הדעה הראשונה שונה במעט מדברי הרמ"א, שכן היא אינה מצריכה לבצוע דווקא בבוקר, אך בהעמדתה מול הדעה השנייה, נראה שיש שתי אפשרויות להסביר ע"פ לשון השו"ע הרב - או שהשאלה היא מצוה אחת או ריבוי מצוות, או שהשאלה האם יש מצוה בהנחת הפת ללא בציעתה.
הרחבה בדרך הראשונה עולה מדברי עלי תמר על הירושלמי הנ"ל: "ובטו"ז תקכ"ז סקי"ד בענין ע"ת כתב רש"ל, מיהו היה מנהג מהר"ם להניח הככר תחת המשנה בליל שבת ובמחרתו ובסעודה ג היה בוצע עליו כיון דמתעביד ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחריתא, וכן נהגו בע"ח, עכ"ל. והלשון אינו מדוייק שמטעם כיון דמתעביד ביה חדא מצוה וכו', הרי יכול לאכלו בלילה, אלא ר"ל כיון דאתעביד ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחרינא שניה ושלישית. ואכן המהר"ם הרחיב המאמר, כיון דאיתעביד וכו', ונראה בטעמו שכן הוא דכיון דאיתעביד ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחרת, נראה שענינו הוא כמו מצוה גוררת מצוה, וא"כ אנו אומרים מצוה גוררת מצוה ומצוה גוררת מצוה עד המצוה הסופית, וכן משמע לשון הירושלמי, לומר שנעשה בו מצוה, כלומר, שדבר זה יאמר עקרון זה שמפני כן משתמשים בו למצוה, מפני שנעשה בו מצוה, וא"כ מצוה ומצוה גוררת מצוה עד סוף המצוות[6]”.
את הדרך השנייה אפשר להסביר לפי מש"כ בתשובות והנהגות (כרך ה סימן פא):
"ודע שחכ"א פירסם חידוש במצות לחם משנה, שאם יש לפניו שתים שלמין, אפילו אינו אוכל מהם כלל, אלא אוכל מפרוסה אחרת שיש לפניו סגי בזה, וקיים מצות לחם משנה, ומביא מתוס' פסחים (קטז. ד"ה מה) שבליל הסדר צריך ג' מצות, ב' שלימות לקיים מצות לחם משנה ופרוסה למצות מצה, ומברך המוציא ובוצע מהפרוסה, ומבואר שדי אם רק מונחין לפניו, וביותר שברמ"א (שו"ע סי' תפ"ב) כתב שאם אין לו לשני הלילות אלא ג' מצות, יברך בליל ראשון המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה, והשתים השלמין ישאיר ליום שני, הרי שמועיל בשלמין ללחם משנה כשמונחים לפניו אף שאינו אוכל, ויוצא חידוש פלא שאם יש לו לשבת רק שתים שלמין יוצא חובת לחם משנה ע"י שבכל סעודה מצרף פרוסה לשתים שלמין ובוצע מהפרוסה.
ונראה שבאמת למצות ברכה על לחם משנה מספיק כשמברך על שתים אף שאינו אוכל מהם, רק יש עוד דין שמצותה לבצוע מהחשובה ופוטר שתיהם, ולכן צריך לבצוע משלימה, וכשלפניו פרוסה ושלימות ושינה ובצע מפרוסה לבד לא יצא, אבל התוס' ורמ"א מיירי דוקא בליל פסח שפרוסה חשובה מפני שכולם אוכלים אז לחם עוני, ולכן אם בצע מפרוסה לבד יוצא, ומ"מ לענין מצות ברכה על לח"מ לבד צריך תמיד שתים שלמין אפילו בליל פסח, ורק למצות בציעה מהחשובה מחלקינן, שתמיד לא מספיק כשאוכל רק מהפרוסה מפני שאינו חשוב, ובליל פסח שחשוב מספיק, וצ"ב”.
בדבריו עולה ההבנה שיש משמעות של מצוה להיות הפת חלק מלחם משנה, גם ללא בציעה.
האפשרות השלישית מוסברת בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן סז). מדברי הגמרא בברכות (ל"ט, ב): "ר' אמי ור' אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובי מברכין עלי' המוציא לחם מן הארץ" נשמע ש"נעביד בי' מצוה אחריתי" היינו לברך עליו ברכת המוציא. אמנם הרי"ף (שם) כתב: ר"א ור"א כי הוה מיקלע להו ריפתא דעירובא "בשבת" מברכין עלי' המוציא וכו' יש מקום להבין ש"מצוה אחריתי", "היינו מצות סעודת שבת. ומה שאמר, מברכין עלי' המוציא, היינו שאכלוהו לסעודת שבת וגם דקדקו לבצוע עליו כדי לברך עליו המוציא. ולא הסתפקו לאכול ריפתא דעירובא באמצע הסעודה למצות סעודת שבת ולבצוע על פת אחר". אך במבט שני "נראה לומר דגם הרי"ף ורש"י מפרשי דהא דקאמר נעביד בי' מצוה אחריתי היינו ברכת המוציא כדמשמע פשטא לישנא דהש"ס, אלא דס"ל שיש להדר להקדים לברך עליו מיד כשאפשר משום חיבוב מצוה ומכש"כ כשעל ידי כך יקיים בה עוד מצוה כמצות סעודת שבת, משו"ה פירשו שר"א ור"א ברכו עליו מיד בשבת. וכן נראה ממש"כ הרמ"א (או"ח סי' שצ"ד) ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת ע"כ. ואי משום סעודת מצוה דשבת הי' די גם אם יברך עליו בסעודה שלישית, א"ו דראוי להקדים לברך עליו ככל האפשר"[7]. ובהסבר דעת המהרי"ל "צ"ל דס"ל דהכי עדיף טפי לקיים בו מצות טובא, לצרפו תחילה ערבית ושחרית ללחם משנה ואח"כ לבצוע עליו בסעודה שלישית".
♦
בירור בדעת שו"ע הרב
כנ"ל הביא שו"ע הרב בהלכות עירוב תבשילין שתי דעות, אולם בסימן שצ"ג, ג כתב: "ויש לבצוע עליו בשבת שחרית (או בסעודת הלילה אם סועד משחשכה ודאי) דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו ג"כ מצוה אחרת". ולא הזכיר את הדעה השניה, להמתין לסעודה שלישית. הרבי מלובביץ' (חידושים וביאורים בש"ס ח"א סימן כ"ג) מעלה את השאלה מדוע י"א לחכות לסעודה שלישית, שחובת לחם המשנה בה, והלחם בכלל, פחות ברורה מאשר שתי הסעודות שלפניה? ומחדש שדין זה שייך דווקא בעירובי תבשילין, בהם יש צד של "זכרהו מאחר שבא להשכיחו", כדברי רבא בביצה ט"ו, ב שממנו יש לגזור ש"אע"פ שכשגמר להכין את צורכי השבת, כבר מובטחים מפני חשש דקרוב שבת להשתכח... ואינו מניח לשבת כדי כבודו... מ"מ , כיון שהעירוב מבטיח את הענין החיובי דזכרהו, מסתבר שהזכרון שמחמת העירוב יהיה גם ביום השבת עצמו". ומדייק הרבי מלשון המהרי"ל "וטוב להותיר מיו"ט לשבת", ש"מסתימת לשונו משמע שזה אינו רק מחמת הטעם של הואיל ואיתעביד..." וממילא "נמצא שככל שמשתמשים בעירוב זמן ארוך יותר בסעודות השבת... מתווסף הדגשה ויתרון בזכרהו". ולכן רק שם הביא שו"ע את הדעה להמתין לסעודה שלישית, אבל בערוב חצרות היה פשוט לו שסעודה שניה עדיפה על סעודה שלישית.♦
שימוש בפת ביו"ט עצמו
נשאלת השאלה מדוע לא להשתמש בפת של עירוב תבשילין ללחם משנה גם ביו"ט עצמו, ולא רק בשבת שאחריו?בשו"ת מגדנות אליהו (חלק ג סימן קכט) האריך בזה. תחילה הביא הסבר שלא שייך לומר כן רק בליל ויום השבת כשכבר נגמרה מצות עירוב "וכבר נעשה בו המצווה, ואז שייך בו הענין של הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתא, משא"כ ביום טוב הרי עדיין לא נגמרה המצוה כל זמן שלא גמר להכין צרכי שבת, וא"כ לא שייך בו הענין של הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא וכו', דהרי עדיין לא אתעביד ביה המצוה, שמצות עירוב תבשילין נגמר רק בערב שבת סמוך לחשיכה כשגמר להכין צרכי שבת... וכלשון השו"ע הנ"ל דלאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו, ולא לפני כן. ואדרבה מבואר בשו"ע (שם סט"ו) שאם נאכל העירוב או נאבד קודם שבישל לשבת אינו יכול לבשל אלא א"כ נשתייר ממנו כזית עיין שם"[8].
♦
הסבר נוסף - אין לצרף פת שאי אפשר לאוכלה
כתב המאמר מרדכי (סימן תקכז ס"ק טז): "נשאלתי אי שפיר דמי לכתחילה למיכל מיניה בי"ט כיון שהוא נזהר לשייר ממנו כזית ויותר אי לא. והשבתי דלכאורה נראה דאסור מטעם שהוקצה כולו למצוה, ועוד דאם יאכל ממנו איכא למיחש שמא ישכח ולא ישייר מיניה מידי והכי מוכח מלשון הש"ס והפוסקים דלא נקטו רק לשון דיעבד דמשמע דלכתחלה אין לאכול ממנו אעפ"י שמשייר כזית ויותר... דעתי נוטה להחמיר מכח הטעם השני שכתבתי, ולכן טוב ליזהר שלא לערב בדבר שצריך לו לי"ט אלא יטול ממנו חתיכה הראויה ויערב בה וכ"ה המנהג הפשוט". לכאורה כוונתו שהחשש הוא שיאכל הכל, ובטעות יבשל על סמך העירוב שאינו.ובשו"ת באר חיים מרדכי (חלק ג סימן יג) כתב: "לאכול את כל העירוב קודם שאפה ובישל גם איסורא איכא, כי יהיו למפרע ברכת העירוב ברכה לבטלה, ולזאת הדעת נותנת כי קודם שאפה ובישל אין רשאי לאכול מעירוב מאומה שמא יבוא לאכול עד פחות מכזית ויגרום ברכה שאינה צריכה[9]...". לפי זה כתב במגדנות אליהו: "אמנם נראה לענ"ד דא"א כלל לצרפו ללחם משנה מטעם אחר, שהרי אסור לו לאכול העירוב תבשילין ביום טוב, כדי שיוכל לבשל לצורך שבת, [והרי בירך עליו מערב יום טוב והאיך יבטל העירוב בידים, אפי' אם ישייר כזית], וכן מבואר בשו"ת באר חיים מרדכי או"ח... וכיון דאינו ראוי לאכילה ביום טוב האיך יצרפו ללחם משנה, וכה"ג כתב בשו"ת אבן שהם (סי' ז') עיין שם, וכן כתב מוח"ז בשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קכ"ב), ודייק כן מדברי הפמ"ג (סי' רע"ד משב"ז ס"ק ב') שדן אם אפשר לצרף פת עכו"ם ללחם משנה אפי' שהוא רק חומרא שלא לאכלו, וא"כ מה שאסור מדינא ואינו ראוי לאכילה בודאי שא"א לצרפו. ולפי"ז גם בנדון דידן לגבי פת דעירוב תבשילין שא"א לאוכלו ביום טוב א"א לצרפו ללחם משנה"[10].
לעומת זאת "החזו"א ז"ל בקובץ אגרות (ח"א סי' קפ"ח) כתב להדיא דאפשר לצרף מצה ללחם משנה בערב פסח שחל בשבת עיין שם, הרי דאע"פ שאסור מדינא באכילה בערב פסח מ"מ אפשר לצרפו ללח"מ. וכן נראה דעת מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' קכ"ח) דחלה שאולה אפשר לצרפה ללחם משנה, אף על פי שאינה ראויה לאכילה עיין שם בד"ק"[11].
בספר משמרת המועדות (ח"ב תרמד תרמה) כתב: "נראה לי דאם יצוייר שהפת שעירב עליו יש בו צורך אכילה וכגון שבאו לו אורחים מרובים לסעודת ליל יו"ט ואין בידו עכשיו להשיג פת אחר כי אם בטורח רב רשאי לאכלו ואפ"ה יהא רשאי למחר לאפות פת אחר לשבת דלא גרע מאילו לא עירב רק בתבשיל לחוד, או כשנאבד ונאכל הפת ביו"ט דא"צ לחזור ולערב בפת על תנאי אפילו ביו"ט א' וכנ"ל וכה"ג שהשעה דחוקה ויש חסרון פת בביתו רשאי לכתחילה לאכלו" והזכיר את דברי המאמר מרדכי, אך חילק :"נידו"ד שאני דאין לחוש אם יאכל הפת שיאכל גם התבשיל, וגם שעת הדחק כדיעבד דמי וכה"ג אף התבשיל שרי". גם לדברי הבאר מים חיים אין לחוש: "גם חשש זה ליתא כשאוכל רק את הפת, שהרי קיי"ל דתבשיל סגי מעיקר הדין לכן כתבנו בציור הנ"ל דשפיר דמי לאכול את הפת של העירוב". בהמשך (עמוד תרעה) התייחס לשאלה בה אנו עוסקים וכתב: "ונראה דמה שלא נהג כן מהרי"ל הוא משום שחשש שבטעות יבצעו עליו ויאכלוהו, ואף שאין הפת מעכבת מ"מ הרי אנו חוששין לכתחלה לשיטת ר"ת ליקח גם פת לעירו"ת"[12].
♦
מדוע לא הוזכר שכדאי לאכול את התבשיל?
כתב השל"ה (סוכה פרק נר מצוה כ"ה): "ראיתי הרבה המונים לוקחין פת, ולוקחין בשר עצם אחד שפל ומשופל. בודאי לענין דינא יוצאים, אבל חביבה מצוה בשעתה (פסחים סח ב), ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך... על כן כל איש השמח במצוה, יקח פת המוכן לסעודת שחרית של שבת, או לסעודה שלישית, וגם יקח תבשיל חשוב המוכן לו לסעודה של שבת, כגון חתיכת דג חשוב, או בשר או תרנגול ממה שחננו ה', המוכן לו לסעודת שבת שחרית, או לסעודה שלישית".בספר משמרת המועדות (בעמוד תרעה) כתב: "להעיר על הנו"כ שלא הזכירו שכמו כן מצוה לאכול תבשיל של העירוב בסעודת שבת דגם בזה שייך הענין כיון דאיתעביד בה חדא מצוה ליעביד בה מצוה אחריתא ובפרט אם מניח לתבשיל של העירוב דגים או בשר שהרי מצוה לענג השבת במאכלים חשובים עי' מ"ב ריש הל' שבת ומ"מ גם הנוהגים ליקח ביצה מבושלת לתבשיל של עירו"ת ראוי שיאכלוהו בסעודת שחרית במאכל של ביצים ובצלים שנהוג לאכול בשב"ק בשחרית", והבין שלכך רומז השל"ה ו"מה שכתב שיקח לעירו"ת תבשיל המוכן לסעודת שחרית או לסעודה ג' והשמיט סעודת הלילה אפשר משום שדרכם היה לאכול סעודת הלילה כשעדיין יום ולא רצה להנהיג שיורגלו לאכול התבשיל כל זמן שעדיין יום דאכתי יו"ט הוא כדי שלא יבואו לידי מכשול לאכלו כשעדיין אפשר שיצטרכו לעשות הכנות לשבת הצריכות עירו"ת וכ"כ היש"ש בפירקין סי' י"ח דאין לאכול העירוב עד ליל שבת"[13]. וסיים: "אפשר דמה שלא הזכירו הנו"כ מזה הוא משום דמובן ממילא שהרי לקחו לתבשיל של עירו"ת ממה שנתבשל לסעודת שבת".
♦ ♦ ♦