יו"ר איגוד בתי הדין לממונות, נשיא מכון פסקים
מצפה יריחו
בשר מתורבת - הגדרה מחודשת והצעות לפתרון
בשר מתורבת הוא כינוי לבשר שנוצר מתאים שנלקחו מבהמה חיה שמתרבים על מצע מיוחד. הבשר החדש שגדל על המצע הוא בשר לכל דבר, ומשמש לאכילה, בדרך כלל לאחר שהוסיפו לו חומרי טעם או צבעי מאכל.על השאלה ההלכתית כיצד להתייחס לבשר מתורבת נכתבו כבר כמה מאמרים (חלקם הגדול פורסם בכרכי תחומין), לאחר שנסקור בקצרה את המאמרים הקודמים והעקרונות המנחים אותם, נפרוס את שיטתנו בעניין זה, את הבעיות הקיימות בגידול בשר מבשר, ואת הפתרונות שאנו מציעים על מנת לפתור את הבעיות הקיימות[2].
♦
א. סקירה קצרה של השיטות שהתפרסמו בעבר
שיטת הרב צבי רייזמן
בשנת תשע"ד פרסם הרב צבי רייזמן מאמר בתחומין[3], העוסק בעקרונות ההלכתיים של בשר מתורבת, ומאז נשתברו קולמוסים רבים בסוגיה זו. שיטתו היא שכיון שהבשר יוצא מתאי גזע קטנים הרי שלפי ההלכה אין לראות בו בשר, וזאת משתי סיבות עיקריות: א. לתא קטן אין דין של איסור בגלל קוטנו. ב. התא מתבטל ברוב הדברים שגדלים ממנו עצמו, והם מבטלים את דין הבשר.הלכה למעשה, להבנתו, בגלל חוסר ההגדרה של הבשר דינו כדין "בשר שירד מהשמים", שהוא בשר כשר, ואינו בשרי. בנוסף, לדעתו אין כל קשר בין מקור הבשר לבין הבשר שגדל ממנו, ולכן לדעתו, אין כל איסור להכין בשר מתורבת מבשר האסור באכילה, כלומר, לדוגמה גם בשר מתורבת שהוכן מבשר חזיר יהיה בשר כשר.
על הבנתו הקשו קושיות רבות במאמרים שפורסמו לאחריו, מכיוונים רבים, שמפאת קוצר היריעה לא נחזור עליהןג.
♦[4]
שיטת הרב יעקב אריאל
הרב יעקב אריאל, במאמרו בתחומין[5], הבין שיש להתייחס לבשר מתורבת כאל "גידולין". בדומה לגידולין שגדלו מתרומה, כך יש להסתכל על הבשר שגדל מבשר אחר כגידולים. בסופו של דבר הוא מבדיל בין הדינים. לדעתו, אף שגידולים הגדלים מתרומה אין דינם כתרומה, גידולים הגדלים מבשר יהיה דינם כבשר שממנו הם גדלו, וזאת משום שלא התבצע בהם "דין זריעה". למסקנת דבריו עדיין חסרה התייחסות פוזיטיבית להגדרת הבשר, משום שבסופו של דבר לדעתו הוא לא דומה לגידולי תרומה.♦
ב. ההתייחסות ההלכתית - היוצא מהטהור טהור
לענ"ד, ההתייחסות ההלכתית לבשר מתורבת צריכה לצאת מהכלל "היוצא מהטמא - טמא, והיוצא מהטהור טהור".מקור הכלל הזה הוא ממשנה במסכת בכורות (ה, ב): "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, מותר באכילה. וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור".
כלל זה ניתן היה להסבירו בשני דרכים:
א. אין דין כללי ש"היוצא מן הטמא טמא...", אלא יש דין שבהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה הולד טהור, ולהיפך, ועל מנת לזכור את הדין הזה נתנו "כלל", שהוא בעצם "סימן" לזכור את הדינים הנאמרים במשנה.
ב. הכלל הוא דין כללי, שנכון לכל מקרה שבו דבר יוצא מדבר אחר, אם הוא יצא מדבר טהור הוא יהיה טהור, ואם יצא מדבר טמא הוא יהיה טמא.
השאלה כאיזה דרך להכריע, היא שאלה שמאוד רלוונטית לנידוננו. במידה והכלל הוא רק "סימן" הרי שלא ניתן להשתמש בו כשעוסקים במקרים שלא הוזכרו בגמרא.
מהגמרא בבכורות (ו ע"א) לכאורה ניתן היה להוכיח כצד א', שכן הגמ' כותבת כך: "למה לי למיתני "שהיוצא"? סימנא בעלמא הוא דלא תיחלף לך, דלא תימא זיל בתריה דידיה והאי - טהור מעליא הוא, והאי - טמא מעליא הוא, אלא זיל בתר אימיה".
הגמרא באותו הדף אומרת שהדין שדבר שנולד ממעי בהמה טמאה אסור, ודבר שנולד ממעי בהמה טהורה מותר נלמד מפסוקים, ואינו מסתמך על הכלל הנזכר[6], היה ניתן ללמוד מכאן חיזוק לכך שלא ניתן ללמוד מהכלל "היוצא מהטמא טמא" דינים חדשים שלא נאמרו במפורש במקורות.
אולם הגמרא בבכורות מזכירה מקרים שהדבר היחיד שאוסר אותם זה הכלל "היוצא מהטמא טמא", ועוד יותר מכך, האיסור שלהם נלמד מדיוקים מתוך הכלל הזה:
א. מי רגלים של חמור אסורים מדין זה: "בעו מינה מרב ששת: מי רגלים של חמור[7], מהו?... אמר להו רב ששת: תניתוה 'שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור – טהור', מטמא לא קאמר, אלא "מן הטמא", והאי נמי מינא דטמא הוא".
ב. דבש שיוצא מגופן של צירעה ולא מגופה של דבורה, אסור מדין היוצא מהטמא טמא.
ויש עוד מקורות נוספים לכך שהכלל "היוצא מהטמא - טמא" אינו רק סימן לדינים מסוימים, אלא הוא כלל מנחה שיש ללכת לפיו[8].
מכל הדברים הללו עולה, כי מה שנאמר בגמרא בבכורות שהכלל "היוצא מהטמא - טמא" הוא סימן בעלמא, הכוונה היא רק כלפי המשנה שם בבכורות[9] ולא על מנת לומר שהכלל הזה אינו כלל נכון ומחייב. וכך מבואר גם באבני נזר (או"ח תפז), שהוכיח מדברי הרמב"ן בחולין (סד, ב) ועוד ראשונים[10] שהכלל היוצא מהטמא תקף בכל מקרה, והוא אינו רק סימן[11]. וכך גם עולה מהרמב"ם הל' מאכלות אסורות (ג, א) שאף לומד את הכלל הזה מפסוק[12].
מסקנה: הכלל "היוצא מן הטמא - טמא" הוא כלל אופרטיבי שאפשר ללמוד ממנו דינים חדשים.
♦
ג. איך נגדיר את גדילתו של הבשר המתורבת?
בפועל, כפי שכתבנו לעיל, העיקר להלכה הוא שיש לראות את הכלל "היוצא מהטמא" או "היוצא מהטהור" ככלל אופרטיבי. אך עדיין יש לעיין מה האלמנט שמגדיר שוולד שנולד מאמא דינו כמוה? איזה אלמנט של ה"טהור" או ה"טמא" שמייצר את הולד, מגדיר את הולד כמותה? האם זה מפני שהוולד נוצר מביצית של האמא או העובדה שהוא גדל וניזון ברחם האם ונולד מהאם, בלי קשר לסוג הביצית שממנה נוצר?אם נאמר שהאלמנט שקובע שיש לוולד דין אמו הוא שהוא התפתח מביצית האמא, מצאנו מודל מאד דומה לבשר מתורבת - גם בבשר מתורבת יש התפתחות של גוף בשר חדש מתאים בודדים.
מאידך, אם האלמנט שקובע שדין הוולד הוא כדין אמו הוא שהעובר גדל ברחם אמו, ולא בגלל זהות התאים ממנו נוצר, יהיה הקשר בין הדין של המשנה בבכורות לבשר מתורבת רופף.
חשוב, אם כן, להכריע בשאלה זו.
הגמרא בחולין (נח, א) מביאה מחלוקת תנאים בכשרות ולד שנולד מבהמה טריפה. הגמרא מציעה שתי הסתכלויות על מחלוקת זו, שהן מקבילות לשני הצדדים שציינו למעלה בשאלה איזה אלמנט קובע שדין הולד כדין אמו. וכך נאמר שם: "הא דתנן, ולד טרפה; ר' אליעזר אומר: לא יקרב לגבי מזבח, ר' יהושע אומר: יקרב, במאי קא מיפלגי? כשעיברה ולבסוף נטרפה, רבי אליעזר סבר: עובר ירך אמו הוא, ור' יהושע סבר: עובר לאו ירך אמו הוא".
הגמרא, לפי הסבר זה, קובעת שהמקרה השנוי במחלוקת הוא בבהמה כשרה שהתעברה ואחר כך נטרפה. הדעה הסוברת שהוולד טריפה ואסור להקריב אותו, סוברת ש"עובר ירך אמו הוא" כלומר, הוא חלק מאמו בזמן שהוא ברחם, והוא מקבל דינים מאמו. והדעה הסוברת שהוולד כשר סובר ש"עובר לאו עובר אמו הוא" אלא הוא יצור עצמאי, ולכן הוא כשר למרות שנולד מאמא טריפה.
במקרה הזה הוולד נוצר מתאים כשרים לחלוטין, שהרי האב והאם היו בהמות כשרות ולא טריפות, ובכל זאת הוולד טריפה מפני שהוא גדל ברחם טריפה. רואים שהאלמנט שקובע את "היוצא מהטמא טמא..." הוא הגידול בתוך הרחם, ולא זהות התאים הראשוניים שממנו נוצר הוולד.
מאידך, הגמרא מביאה הסתכלות אחרת בהבנת מחלוקת תנאים הנ"ל ומדובר שהוולד נוצר מאבא כשר ואמא טריפה: "הא דתנן, ולד טרפה; ר' אליעזר אומר: לא יקרב לגבי מזבח, ור' יהושע אומר: יקרב. במאי קא מיפלגי? בשנטרפה ולבסוף עיברה; ר' אליעזר סבר: זה וזה גורם - אסור, ורבי יהושע סבר: זה וזה גורם - מותר".
לפי הבנה זו, מחלוקת התנאים היא בשאלה אם זה וזה גורם מותר או אסור, משום שהוולד נוצר מחלק כשר וחלק לא כשר. לפי הבנה זו, אין שום חשיבות לכך שהוולד גדל בתוך רחם של בהמה טריפה! מה שקובע הוא מאיזה תאים הוא נוצר.
לכן, בנידון דידן של התרבות תאים ללא שימוש ברחם האמא, דין התאים שהתרבו יהיה תלוי בשתי הסתכלויות אלו שבגמרא[13].
כיון שלדעתנו שני הדברים תלויים, הרי שיש לשאול כמו איזה הסבר עלינו לפסוק?
בגמרא שם (חולין נח, א) במסקנה עולה שטריפה לא יולדת: "והלכתא: בזכר - כל שנים עשר חדש, בנקבה כל שאינה יולדת".
אם כן, לכאורה עולה שהדיון לגבי ולד וביצה של טריפה, הוא רק לגבי ולד וביצה שנוצרו מאמא ואבא כשרים כאשר האמא נטרפה לאחר מכן, והולד התפתח ברחם אמו הטריפה, שהרי להלכה טריפה לא יכולה להיכנס להריון כלל. אם כן, לא ניתן להוכיח מהסוגיה לגבי דין בשר מתורבת שגדל מתאי בהמה!
אמנם, לדעתנו, אף שלא ניתן להוכיח מהסוגיה את הדין של בשר מתורבת, משום שהסוגיה סוברת שאין מציאות כזו שטריפה תתעבר, כי טריפה לא יולדת, אבל ממקורות אחרים יש להוכיח שמעמד תאים שהתפתחו מתאים ראשוניים הוא כמעמד התאים הראשוניים שמהם התפתחו, ודינו כנולד מהתאים הראשונים[14]:
א. הגמרא בבכורות (ז, א) דנה מהו הדין במקרה שהאבא טמא והאמא טהורה ונולד ולד עם סימני טמאה? וכתבה שיש בדין זה מחלוקת תנאים, לדעת רבי יהושע "זה וזה גורם" - אסור, ולכן הולד יהיה אסור באכילה. ואילו לדעת רבי אליעזר זה וזה גורם - מותר, ולכן יש להתיר את הולד באכילה. מגמרא זו עולה כי יש להתייחס לזרע שיצר את הולד, ולא לזהות הרחם שבו הוא גדל[15].
ב. הגמרא בחולין (עה,ב) עוסקת במקרה של בן פקועה, שהוא ולד שאינו טעון שחיטה, משום שהוא נמצא חי במעי אמו שנשחטה, ובן הפקועה הזה הוליד מבהמה רגילה. נאמר בגמרא שאין אפשרות להתיר את הוולד הזה בשחיטה, מפני שחלקו אינו טעון שחיטה כי הוא נוצר מזרע של בן פקועה, וחלקו טעון שחיטה מפני שהוא נוצר מביצת של בהמה רגילה, ולא ניתן לשחוט בהמה שהיא כבר שחוטה, ולכן לוולד הזה אין תקנה. כך גם נפסק בשו"ע (יור"ד יג, ד). מהלכה זו רואים שיש להסתכל על מכלול התאים שיצרו את החי שעומד לפנינו, ולא על הרחם שממנו הוא נולד.
ג. הגמרא (חולין סח, א) עוסקת במקרה של עובר שהוציא את ידו מרחם אמו והחזיר את היד לתוך הרחם, ולאחר מכן נולד. הגמרא אומרת שהאבר שיצא מהרחם אסור, מדרשת הפסוק "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו - כיון שיצא בשר מחוץ למחיצתו נאסר", ולא ניתן להתירו גם על ידי שחיטה. הגמרא (סט, א) מסתפקת מהו הדין של חָלָב של בהמה שאחד מאיבריה אסור: "חלב בעלמא לא כאבר מן החי דמי - ושרי, האי נמי לא שנא או דלמא התם אית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה?"
מגמרא זו עולה כי חָלָב נוצר מכל איברי הבהמה, ולכן יש לאיבר האסור חלק ביצירת החלב. אמנם הגמרא מציינת שלגבי זרע, הדין שונה, ואם בהמה כזו שיש לה יד או רגל אסורים, הולידה, הולד יהיה מותר, משום שהזרע לא נולד מכל איברי הגוף. נראה שהדין יהיה זהה גם במקרה של נקבה שהוציאה את ידה לפני לידתה, ואחר כך נולדה, והיא תוליד וולד, שהוולד יהיה מותר, מפני שגם הביצית לא נוצרה מכל חלקי גופה, בדומה לדין הזרע. נראה כן משום שהגמרא לא מציינת שדין האם יהיה שונה. מזה רואים שלמרות שהעובר ניזון מכל חלקי גוף האם ברחמה (כמו החלב שנוצר מגופה), הרי שמה שקובע את הדינים של הוולד, הוא מהיכן הוא נוצר בהתחלה. ומכך רואים שמעמדו של הולד נקבע לפי התאים שיצרו אותו, ולא לפי הרחם שבו הוא גדל והמקום שממנו הוא ניזון.
מסקנה: לפי מה שהוכחנו, כל בשר שנוצר מתאים של בשר אחר, המעמד ההלכתי שלו יהיה זהה לבשר המקורי שממנו הוא גדל, כדין כל ולד שנולד מאביו ואמו ומקבל את המעמד ההלכתי של התאים שמהם הוא נוצר.
♦
ד. הבנת החוות דעת בכלל "היוצא מהטמא - טמא"
השו"ע (יורה דעה פא, ד) פסק שמותר לאכול שליא של בהמה טמאה. החוות דעת (שם ס"ק ב) מתקשה מדוע לא נאמר את הכלל "היוצא מהטמא - טמא"? והוא קובע[16]: "לא שייך כל היוצא מהטמא טמא רק בדבר שמתמצה מגופה, אבל בדבר שנוצר בתוכה בריה חדשה מן השמים, לא שייך כל היוצא מטמא".את דבריו הוא מוכיח מגמרא בחולין (סד, א) שלומדת מפסוק שביצת בת יענה אסורה, ולא לומדת את הדין הזה מהכלל ש"היוצא מהטמא - טמא"! מזה הוא מוכיח שדברים כמו ביצה, שנוצרו בגוף הבהמה, לא חל עליהם הכלל ש"היוצא מהטמא טמא".
לפי דבריו, יש לעיין בשאלה אם להחיל על בשר מתורבת את הכלל "היוצא מהטמא טמא" מפני שהבשר לא מתמצה מהטמא?
אמנם, דבריו של החוות דעת קשים מאוד, שהרי כל הראשונים[17] על הסוגיה של בת יענה הקשו את הקושיה הזו, למה צריכים פסוק אם יש הכלל "כל היוצא מהטמא טמא" ותירצו באופנים אחרים[18]. אף אחד מהם אינו מתרץ כדברי החוות דעת.
בנוסף, יתכן שגם לפי הכלל של החוו"ד "בשר מתורבת" עדיין ייכלל בכלל ש"היוצא מהטמא טמא", וזאת משום שבשר מתורבת אינו "בריה חדשה שנוצרה מהשמים", אלא התפתחות טבעית של הרקמה של הבשר המקורי, ואם כן יהיה דינו כדבר שמתמצה מן הטמא.
מסקנה: יש להסתפק אם הכלל "יוצא מהטמא טמא..." יכול להגדיר הדין של בשר מתורבת או לא לפי הבנת החוות דעת. ובכל אופן נראה שדברי החוות דעת אינם נכונים להלכה.
ה. דין "בשר מתורבת" מבהמה טמאה
לאור הדברים שכתבנו לעיל, ברור אם כן כי אדם שלקח תא של בהמה טמאה, וגידל ממנו תאים נוספים של בשר, הבשר יהיה אסור, כדין בשר שנוצר מבשר טמא.אף על פי כן, יש מקום להסתפק ברמת החיוב על דבר ש"יוצא מהטמא", משום שהרמב"ם כתב (מאכלות אסורות ג, א): "כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה".
ובהמשך דבריו כתב (שם הלכה ו): "אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר: 'מבשרם לא תאכלו' - על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות".
לעומת זאת, בהלכה ז כתב הרמב"ם: "יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה, וכן ביצי העוף הטמא התלויות באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו, האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעים שלהן".
המגיד משנה מסביר את הלכה ז וכותב: "סברת רבינו זו פשוטה היא בטעמא דכל שהן בגוף הדגים דליכא בהו קליפה ובעופות כל שתלויות באשכול, הן בשר גמור".
כלומר, יש להבדיל בין דברים שנחשבים כ"יוצא מטמא" אך אינם בשר, ולכן לא לוקים עליהם, לבין דברים שאסורים מדין "היוצא מהטמא" והם בשר כמו הבשר שיצר אותם. באלו יש מלקות. וכך כתב גם ר' חיים סולובייצ'יק (מאכלות אסורות ג, יא):
"דבאמת הך דינא דיוצא מן הטמא טמא מחדש לן תרתי: דטהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו ואהני ליה הך דינא דיוצא מן הטמא טמא שיהא איהו מצד עצמו חייל ביה איסורא דאמו, ובדין אמו קאי, דהרי הוא כאמו.
ועוד נכלל ביה דין איסור בפני עצמו של יוצא מן הטמא, דמשום זה לחוד שהוא יוצא מן הטמא חייל ביה איסורא, ואף דאינו קאי בדין אמו ולא חייל עליו איסור מצד עצמו, מ"מ אסור הוא מאיסורא דיוצא מן הטמא".
ובהמשך דבריו כתב:
"טהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו, והרי הוא נכלל באיסורא דטמאים האמור בתורה, וממילא דיש בהו גם מלקות ככל הטמאים, משא"כ חלב וביצים של טמאים איסורן אינו מחמת עצמן כיון דאינן מין בשר... ורק דאסורין הן מאיסורא דיוצא מן הטמא, ועל כן אין בהם מלקות".
לפי סברת המגיד משנה ור' חיים נראה שעל תאים מתורבתים יהיה חיוב מלקות גם לדעת הרמב"ם, מפני שהתאים שגדלו מתאי הבשר הרי הם כבשר שיצר אותם בכל המובנים. ולכן יהיו חייבים עליהם גם מלקות, כדין דבר שגדל במעי הבהמה[19].
באופן מעשי, גם הדרך ליצירת בשר מתורבת היא התחלקות של התאים המקוריים הלקוחים מהבהמה. ולכן בכל תא שנוצר יש בעצם מהתא הראשון, ולכן חל עליו דין של בשר היוצא מבשר, ודין בשר טמא יהיו על כל התאים החדשים, כדין הבשר הראשון ויהיו חייבים עליהם מלקות כדין בשר טמא.
מסקנה: בשר מתורבת שגדל מבשר בהמה טמאה אסור, ודינו כבשר המקור ממש, והאוכלו חייב מלקות.
♦
ו. דין בשר המתורבת מ"אבר מן החי"
דיברנו למעלה, על הכלל "היוצא מהטמא טמא", ויש לעיין אם כלל זה נכון גם אם לקחו תאים מבהמה כשרה שלא נשחטה, והיא אסורה באיסור בשר מן החי ובאיסור בהמה לא שחוטה[20]? האם גם על תאים שיצאו מתאים אלו יש דין של היוצא מהטמא?כפי שהבאנו לעיל, הגמרא בחולין (סט, א) כתבה שבהמה שהוציאה ידה מרחם אמה לפני הלידה, ידה אסורה גם לאחר שחיטה. בנוסף החָלָב שיוצא מגוף הבהמה גם הוא אסור, מדין "היוצא מהטמא", היינו מאיסור היד שיצאה לפני השחיטה. דין היד נלמד מהפסוק: "ובשר בשדה טריפה". והנה רבי יוחנן בגמרא (חולין קב, ב) לומד את איסור "בשר מן החי"[21] מאותו פסוק! אם כך יוצא שגם באיסור "בשר מן החי" קיים הדין של "היוצא מהטמא - טמא"[22].
מסקנה: גם בדין "בשר מן החי" נאמר הכלל "היוצא מהטמא" ולכן בשר מתורבת מתאים שלוקחו מבהמה בחיה, יהיו אסורים באכילה מדין "יוצא מהטמא".
♦
ז. דין דבר היוצא מה"יוצא מהטמא"
עד עתה עסקנו בשאלה מה דינו של בשר היוצא מבשר אסור באיסורים שונים, כעת נעלה את השאלה במקרה וגידלו בשר מתוך בשר אסור, ומהגידולים הללו לוקחים אחד מהתאים ומגדלים אותו במקום אחר, האם יהיה לכך היתר או לא?שאלה זו תלויה בשאלה האם "היוצא מהטמא טמא" מגדיר את הדבר שיצא כטמא במהותו, כך שגם הדבר שייצא ממנו יהיה אסור כמוהו, או שנאמר שלדבר שיצא יש מעמד שונה מהדבר שממנו הוא יצא, ואיסורו "יוצא מהטמא", אבל אינו במהותו כהמקור, ולכן יתכן שדבר היוצא ממנו יהיה מותר.
לי נראה שהיוצא מן היוצא מן הטריפה מותר, ודינו שונה מהיוצא מהיוצא מבהמה טמאה. וזה מפני שבטריפה, הבהמה עצמה כשרה, אלא שאיסור רובץ עליה! אם כן, הבשר שהופק ממנו יהיה אסור כ"יוצא מן הטמא". איסור זה לא יעבור לדור הבא שהופק מבשר זה. וזה שונה מבשר בהמה טמאה שהאיסור הוא בעצם הדי.אנ.אי של הבשר. שם הבשר שנוצר הרי הוא בשר טמא לכל דבר, ואיסורו מדין בשר טמא ולא מדין "היוצא מהטמא". אם כן, היוצא מבשר זה יהיה עליו דין בשר טמא לכל דבר ויהיה עליו חיוב מלקות. ברם איסור טריפה אינו הופך את בשר הטריפה לחפצא של איסור בעצם מהות הבשר. אין על הבשר שהופק מבשר טריפה דין טריפה במהותו, ולכן היוצא ממנו יהיה מותר, לעומת בשר טמא, שהתולדה ממנו הוא בשר טמא כהמקור ממש.
יש להוכיח שהיוצא מהיוצא מהטריפה, מותר, מגמרא בחולין (דף סט, א; דף עה, א) שדנה בבן פקועה שבא על בהמה רגילה, הגמרא אומרת שם שהוולד שנולד מהם אין תקנה בשחיטה, משום שחלקו כבר שחוט[23].
הב"ח (יו"ד יד, ז) דן בדין חלב של בן פקועה כזה, וכותב שלמרות שלמדנו בגמרא שבהמה שאחד האיברים שלה אסור, גם חלבה אסור, דין של חלב של בהמה שהיא חצי בן פקועה יהיה מותר, וזאת משום:
"דדוקא באיסור יוצא דאיסורו משום בשר בשדה טרפה קמיבעיא להו דדילמא דינו כטרפה וחלב הבא מן הטרפה אסור... או דילמא לא קראו הכתוב טרפה אלא לענין דאין לו תקנה ואפילו חזר והכניסו לפנים אבל אינו טרפה ממש אלא אסור משום אבר מן החי וחלבו מותר.
אבל בן פקועה שבא על הבהמה וכו' דאף על גב דאין תקנה לולד בשחיטה מטעם שהייה אינו אלא שאין השחיטה מתירתו דשהייה מהלכות שחיטה היא אבל בחייה אין בה איסור דאין בה סרך טרפה ופשיטא לן דחלבה מותר".
אמנם, הט"ז (שם, ס"ק ו) והש"ך (שם ס"ק יא) חלקו עליו וכתבו להיפך, שהסיבה שהגמרא לא שאלה מהו הדין בחלב של חצי בן פקועה, היא משום שפשוט שהחלב אסור כדין חלב טריפה, וכמו בהמה ששחטו אותה למחצה, שהחלב שלה יהיה אסור.
נשאלת השאלה מה הדין אם בהמה זו שאין לה תקנה ויש לה דין טריפה לפי הש"ך והט"ז הנ"ל, תוליד מבהמה רגילה? האם נאמר על הוולד יוצא מהטמא טמא?
והנה לשון השו"ע (יור"ד יג, ד): "בן ט' חי שנמצא במעי שחוטה כשרה, ובא על בהמה דעלמא והוליד אותו הולד אין לו תקנה".
מדברי השולחן ערוך ניתן לדייק, שאמנם לאותו הולד אין תקנה, אבל אם הולד יוליד ולד נוסף, לולד שלו יש תקנה בשחיטה, זאת למרות שהוא בא מדבר האסור באיסור טריפה! והסיבה שלא נאמר כאן הדין ש"היוצא מהטמא - טמא" היא משום שזה "היוצא מהיוצא"! כלומר, שלדבר היוצא מהטמא באיסור טריפה אין את כל הדינים של הטמא עצמו, והיוצא ממנו, כשר[24].
דין נוסף שממנו ניתן להביא ראייה הוא מדין אפרוח שיצא מביצה שהולידה טריפה. אנחנו יודעים שהביצה שיצאה מטריפה - אסורה באכילה. וכתבה הגמרא (תמורה לא, א) שהאפרוח שגדל מביצה זו מותר באכילה, גם לדברי רבי אליעזר האוסר ולד טריפה להקרבה על המזבח משום ש"גבי ביצה אימת גדלה? לכי מסרחא, וכי אסרחא - עפרא בעלמא הוא - אפי' רבי אליעזר מודה".
כלומר, שהביצה נעשית לאפרוח רק לאחר שהיא מסריחה ומתבטלת מדין ביצה ומדין טריפה, ולכן האפרוח מותר, וזאת לעומת ולד של טריפה שהוא אסור.
הרמב"ם (מאכלות אסורות ג, יא) לגבי איסור ביצה באכילה, הביא טעם אחר מהגמרא וכתב: "אפרוח של ביצת טריפה מותר, שאין מינו טמא".
הראב"ד (שם) הקשה עליו מדוע הוא לא מביא את הטעם שכתוב בגמרא: "מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים שהם מתוקנין יותר מכולם, כי ביצת טרפה אינה ממין טמא ואסורה. והטעם שפירשו בו לאימת קא גביל לכי קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא?".
המגיד משנה תירץ את קושית הראב"ד וכתב שהרמב"ם רצה לכלול גם מקרה נוסף בדבריו, והוא מקרה שבו עוף טהור דגר על ביצי עוף טמא שהדין הוא שהביצה טמאה, משום ש"מינו טמא". ואם היה הרמב"ם כותב את כלל הגמרא היה מקום לחשוב שהוא טהור משום שהאפרוח גדל רק לאחר שהביצה הסריחה.
אמנם, קשה על דברי המגיד משנה, מדוע אם כן הגמרא לא כתבה את דין הרמב"ם[25]?
ר' חיים סולובייצ'יק (מאכלות אסורות ג, יא) כתב לפי חידושו שלעיל[26]: "ולפ"ז נראה דחלוק בזה ולד טמאה מולד טריפה, דהנה זה שכתבנו דבכל היכא דהוי מין בשר מהני ליה הך דיוצא מן הטמא טמא, לענין שיהא חייל בהולד איסורא מצד עצמו, כל זה לא שייך אלא בטמאים, דאיסורו במינו תלוי, ומעצמו הוא שבא לו איסורו, ע"כ שפיר שייך דבר זה גם בהולד שהוא כאמו וחד איסורא להו, משא"כ בטריפה, שאיסורה דבר אחר גרם לה ואין איסורה בא לה מעצמה, א"כ ממילא לא שייך בזה שיהא גם הולד כמוה שיהא גם הוא חשוב טריפה, ובעל כרחך דאיסורו של הולד הוא רק מאיסורא דיוצא מן הטמא... כיון דיוצא הוא מן האסור ע"כ גם הולד אסור".
לדבריו של ר' חיים יש להבדיל בדין היוצא מהטמא בין דברים האסורים מעצמותם, שבהם דין היוצא מהטמא – טמא, הופך אותם לדין שממנו יצאו, לבין דברים שאינם אסורים מעצמותם כמו טריפה שאסורה רק מדין דבר אחרכו.
לפי זה הוא מתרץ גם את הקושיה על הרמב"ם:[27]
"דהרמב"ם סובר דהך טעמא דכי מסרח, עפרא בעלמא הוא, לא מהני רק אם באנו לדון איסורו מדין יוצא, וזהו עיקר איסוריה משום שבא מן הטמא, ובזה הוא דמהניא הא דכיון דבשעתא דקא גביל עפרא בעלמא הוא ע"כ שוב לא הוי יוצא מן הטמא.
אבל אם אמרינן דאיהו מצד עצמו חייל ביה איסורא א"כ לא שייך כלל טעמא דגביל מעפרא, דמ"מ שפיר חייל עליה אח"כ איסורא מחמת עצמו, וזהו שהוסיף הרמב"ם הא דאין מינו טמא, ר"ל דמשום הכי לית ביה איסורא מחמת עצמו, וכל איסורו הוא רק משום יוצא מן הטמא, וע"ז מהני טעמא דקא גביל מעפרא".
ונראה לענ"ד להעמיק את דברי הגר"ח מבריסק, ולהוסיף שכיון שלדעת הרמב"ם היוצא מהטריפה אינו טמא בעצם לכן הוא אינו עושה כיוצא בו, וזו כוונתו ש"מינו מותר", ולכן אם משהו יצא ממנו הוא יהיה מותר[28] וגם בלעדי טעם הגמרא "מסרח סרח". שהרי לפי הגר"ח העיקר חסר מן הספר, שהרמב"ם אינו מזכיר את הטעם שכתוב בגמרא שהביצה מסרח קסרח ורק אחר כך נולד האפרוח. אם כן איך נאמר שמה שהרמב"ם כתב "שאין מינו טמא" בא להסביר מתי אומרים שמסרח סרח מבטל דין הטמא ומתי לא? אלא נראה שהרמב"ם הבין שטעם ההיתר הוא, שהיוצא מן היוצא מאיסור טריפה אינו אסור כלל, ולא רק במקרה של ביצת טריפה.
והגמרא בתמורה עוסקת בענייני קרבנות, כמו שרש"י פירש שם במשנה (ד"ה ולד) וכן פירש בהמשך הסוגיה, שהסוגיא עוסקת ביונה שכשרה למזבח למזבח[29] ולכן סברא זו שהיוצא מן היוצא מותר באכילה, אינה מספיקה, והיא צריכה להביא סברא נוספת שהביצה כבר נסרחה, ולכן האפרוח מותר להקרבה[30].[31]
מסקנה: דין "היוצא מהטמא" בטריפה, הוא לא דין שהופך את היוצא לטריפה ממש, אלא רק אוסר אותו מדין "יוצא מהטמא", לכן היוצא מ"היוצא" יהיה מותר באכילה.
♦
ח. האם יש גבול לאיסור טריפה או בשר מן החי שיש על התאים שנוצרו מהתאים המקוריים או שאיסורם נשאר תמיד?
כפי שכתבנו לעיל, באם מוציאים תא מן החי על מנת להרבות ממנו תאים נוספים ולייצר ממנו בשר, הוא יהיה אסור מדין "היוצא מהטמא". אולם דינו יהיה זהה לדין היוצא מהטריפה שהמקור במקרא של שני האיסורים זהה, כמו שכתבנו למעלה, וכן מסתבר, שהרי הדבר שממנו יצאו התאים הראשונים אינו אסור בעצמותו, אלא שיש עליו איסור טריפה. לכן הוא יהיה אסור מדין "היוצא מהטמא", אך לא יחשב לטמא בעצמותו, ולכן היוצא ממנו יהיה מותר.לכן, אף שהתאים הראשונים היוצאים מהתאים המקוריים יהיו אסורים, מדין היוצא מ"בשר מן החי". התאים שיוצאים מהתאים האלו יהיו מותרים.
על מנת ליצור "תאים נכדים" שאינם יוצאים מהתא הראשון, עלינו לקחת את התאים שהתרבו, ולרבות אותם על מצע חדש, בצורה כזו יפקע מהם איסור "בשר מן החי". הדבר מתאפשר משום שכפי שכתבנו לעיל, אין איסור בחפצא של הבשר מן החי על התאים שנוצר מהתאים המקוריים, אלא איסור "יוצא מן הטמא", ולכן האיסור שבו אינו עובר לתאים שהתרבו ממנו.
הדבר שונה מדין בשר שתורבת מבשר בהמה טמאה. במקרה שלו דין האיסור שיהיה לתאים הראשונים שנוצרו, יהיה איסור בחפצא של בשר טמא, שיעבור גם ל"תאים נכדים". ואין דרך להתיר אותם באופן זה, וכפי שהתבאר לעיל בהרחבה.
מסקנה: אף שלא ניתן להתיר בשר שהתרבה מבשר שהתרבה מבהמה טמאה, ניתן להתיר בשר שהתרבו מבשר שהתרבו מטריפה או מבשר מן החי.
♦
ט. פתרון לתרבת בשר מתאים של בן פקועה
ישנם מהפוסקים הסבורים שניתן לתרבת רק בשר משחוטה[32], בפרק הקודם אמנם הצענו שיטה על מנת לתרבת באופן מותר תא מבהמה חיה, שרובץ עליו איסור "בשר מן החי". כעת נדון בשאלה האם יש פתרון להתיר את היוצא מתאים שנלקחו מבהמה חיה?המשנה בחולין (עד, א) הביאה מקרה שבו שחטו בהמה כשרה, ובתוך הרחם שלה מצאו עובר והוציאו אותו חי, שלדעת חכמים: "חכמים אומרים: שחיטת אמו מטהרתו".
עובר זה שנמצא במעי אמו, ושחטו את אמו הותר בשחיטת אמו, ומהתורה ניתן לאכול אותו גם ללא שחיטה. וכך נפסק בשו"ע (יור"ד יג, ב): "השוחט את הבהמה ונמצאת כשרה, ומצא בה עובר בן ח' בין חי בין מת, או בן ט' מת, מותר באכילה ואינו טעון שחיטה, ואם מצא בה בן ט' חי... אינו טעון שחיטה".
וכתב הט"ז (שם ס"ק ג): "ואינו טעון שחיטה. זהו לשון מיותר לכאורה ונראה דקמ"ל דאין בו איסור אבר מן החי ומותר לאוכלו אפילו חתך ממנו בזמן שהוא חי עדיין".
בהמשך דבריו (שם) הביא השולחן ערוך את הדין שמדרבנן גם בן פקועה צריך שחיטה אם דרך על הקרקע: "ואם מצא בה בן ט' חי, אם הפריס על גבי קרקע, טעון שחיטה".
אם כך, ניתן לפתור את הבעיה גם לדברי הסוברים שצריך בשר מבהמה שחוטה, משום שאפשר לקחת בהמה בהריון, ולשחוט אותה, להוציא את הוולד מרחמה חי, ומוולד זה ניתן להוציא לכל הדעות את התאים לצורך ריבויים אם הוולד עדיין לא דרך על הקרקע, ולא יחול עליו דין "בשר מן החי"[33].
מסקנה: גם לדעות האוסרות תרבות "בשר מן החי" יהיה מותר לתרבת בן פקועה, למרות שיש בו חיות, משום שלא חל עליו איסור אבר מן החי[34].
♦
י. מסקנות להלכה
א. אסור לאכול בשר מתורבת מבהמה טמאה, ולוקים על בשר זה, ואין היתר אפילו אם התרבה למיליונים ולמיליארדים.ב. בשר מתורבת מבהמה כשרה חיה, ולא שחוטה, יהיה אסור מדין היוצא מבשר מן החי.
ג. אם מעבירים תאים מהמצע הראשון (שנוצרו מתאים מבהמה לא שחוטה) למצע שני, הבשר המתורבת מותר.
ד. אם משתמשים בתאים של בן פקועה שלא דרכה על האדמה, הבשר המתורבת כשר לכל הדעות.
♦ ♦ ♦