נריה
ביקורת ספרים - ספר "מנחת רפאל" לרב רפאל סויד
מאמרים מאת הרב רפאל סויד. בני ברק תשפ"ב. 481 עמודים
בספר מנחת רפאל, קיבץ הג"ר רפאל סויד שליט"א את מאמריו הרבים שזכה לכתוב ולפרסם בשנים האחרונות. הספר כולל מאמרים בנושאים רבים ומגוונים, בארבעת חלקי השו"ע, וכן שמועות רבות מגדולי הדור זצ"ל ושליט"א, שמובאות כאן מכלי ראשון ולעיתים מכלי שני ושלישי, בתוספת דיונים והערות (העיסוק בשמועות ממלא כחצי מהספר). בסוף הספר, כמה מאמרים שעוסקים בדרכי הכתיבה התורנית ובדרכי החשיבה וההכרעה של פוסקי זמננו, וניתן ללמוד מהם רבות.רבים מהמאמרים נמסרו כשיעורים ו'חבורות' בישיבות שונות שבהן מלמד הרב סויד שליט"א, וזכו להתלבן בדיבוק חברים ובפלפול התלמידים. אף פרסום המאמרים בכתבי עת שונים ומגוונים תרם לליבונם, ואל הספר הם מגיעים בשלים, בתוכנם ובסגנונם. על המאמרים כולם טבוע חותם של הבנה וגדלות תורנית, המאפיינות את הרב סויד הצעיר, שרק לפני שנים בודדות מלאו לו עשרים שנים, וכבר הוא מוציא לאור מקבץ עצום של דברי תורתו. והדברים מאירים, משמחים ומרגשים!
'בוצין בוצין מקטפיה ידיע' – מבין השיטין עולה גדלותו של המחבר, שכבר מגיל צעיר זכה להסתופף באהלה של תורה, ולדון רבות עם גדולי תורה מובהקים ומרביצי תורה חשובים, דוגמת הגרמ"ד סולובייצ'יק והגר"ח קניבסקי, ולהבחל"ח הגר"ד לנדו, הגרב"מ אזרחי, הגרא"י סולובייצ'יק, הג"ר דוד מילר, הג"ר יצחק הקר, הג"ר חיים מאיר שטיינברג, ועוד גדולים רבים, שדבריהם מובאים ונידונים לאורך הספר. גדלותו של המחבר מתבטאת גם ביכולת הכתיבה והניסוח הגבוהה, שבזכותה הצליח לשמר דברים כהווייתם, ולתאר עד לפרטי פרטים את שיחותיו עם גדולי התורה, ובוודאי יהיו הדברים לתועלת רבה.
♦
בין השמועות המובאות בספר זה, אציין כמה שצדו את עיניי:
המחבר הקשה לפני כמה גדולים, מדוע בישול בשבת אוסר את הכלים ואילו בישול חמץ בפסח אינו אוסר את הכלים. והשיבו לו הגר"ד לנדו והגרב"מ אזרחי שמכיוון שאיסור חמץ חל רק פעם בשנה, לא שייכת בו גזירת אינו בן יומו אטו בן יומו (עמ' רפד). עוד הביא בשם הגר"ד לנדו, שאם ייבנה המקדש בימי ספירת העומר, לא נמשיך לספור לא מדאורייתא (שהרי לא קרב עומר) ולא מדרבנן (שהרי הספירה מדרבנן תוקנה רק לזמן החורבן), ולכן לא נספור כלל. המחבר הקשה לפני הגרד"ל, אם כן מדוע סופרים בברכה ואין חוששים לברכה לבטלה, והגרד"ל השיב לו שתקנת חז"ל כוללת באופן מובנה את ההוראה שלא לחשוש מברכה לבטלה (עמ' רפט-רצ). עוד הביא מהגרד"ל, שדין 'תינוק שנשבה' בימינו אמור אף במי שלמד תורה בנעוריו, אלא שלא הגיע לגיל מצוות בעודו שומר מצוות (עמ' רצג). שמועה מרתקת הובאה בשם הגר"י אדלשטיין, ולפיה הגראי"ל שטינמן היה מוציא את אשתו ידי חובת הברכה שעל ספירת העומר, והיה סופר יחד איתה בכל הימים, מחשש שמא תשכח לספור בימים הבאים, וביום האחרון הייתה מברכת בעצמה, משום שכבר אין חשש שתשכח (עמ' שח). שמועה זו מלמדת לא רק פרק בהלכות ברכות, אלא גם פרק בהנהגת הבית. שמועה אחרת נוגעת לירושת הבת: המחבר הקשה, בעקבות שמועה בשם הגרז"נ גולדברג, היאך מותר לקנות דירה מאישה, והרי יש חשש שהיא קיבלה ירושה שלא כדין. ומביא מה שהשיב לו הג"ר עמרם פריד, שבנשתקע שם הבעלים יש ייאוש גם בקרקעות (עמ' שס-שסא; ויש קצת להעיר, שלא דן בצדדים נוספים הנוגעים לירושת הבת בזמננו, ואכמ"ל). ועוד שמועות רבות ומרתקות ממלאות את כל הדיונים בספר, ונוגעות לכל ארבעת חלקי השו"ע, ואף להלכות שאינן בשו"ע.
בנוגע לשמועות רבותינו, גדולי הדור זצ"ל ושליט"א, אעלה כאן נקודה עקרונית ויסודית: ישנה חשיבות רבה למסירת שמועות בדיוק המקסימלי, הן בנוגע לתוכן השמועות הן בנוגע למקור השמועות. ספרי שמועות רבים מביאים שמועות מבלי לציין את מקורן, ובכך נמנעת האפשרות לאתר את מקור הדברים ולעמוד על אמיתתם. ידוע שפעמים רבות יש הבדלים בין המקור ובין הנכתב בשמו, וגם כשאין הבדלים, יש חשיבות רבה לראיית הדברים במקורם. דוגמאות לכך בספרנו, בשמועות שהמחבר אינו המוסר הישיר שלהן, אלא הוא מביא אותן בשם מקור כתוב שלא צוין: 'ראיתי מובא מהגרי"ש אלישיב שאף בהבטה מקיימים מצות הקבלת פני רבו' (עמ' רנ), 'ראיתי מובא משמי' דהגרי"ש אלישיב זצ"ל שנשאל לגבי ועדת סל התרופות' (עמ' עדר), 'הגר"מ שטרנבוך שליט"א כתב תשובות בענין מנייני המרפסות' (עמ' שכג), 'תגובת הגרי"ש אלישיב כששמע שיש מחקרים שהסיגריות מקצרות חיים, ואמר: "אני ראיתי ירושלמים בני תשעים ויותר שעישנו כל חייהם"' (עמ' תמד; ולקמן אתייחס לתוכנה של שמועה זו), ועוד. אי-ציון המקורות מפחית מהיכולת של הקורא לעיין בדברים לעומקם, וביסודיות הנדרשת.
♦
מכאן, אעבור להערות פרטיות על מקומות שונים בספר, על הסדר:
הכותל והר הבית. בעמ' סג ובעמ' סט כתב שכל אדם שמגיע לרחבת הכותל המערבי גורם לעוד שוטרים לעלות להר הבית שלא כהלכה, ודן בזה משום 'לפני עיוור'. איני יודע על סמך מה קבע קביעה זו, ולמיטב ידיעתי היא איננה נכונה[2].
שימוש בבדיקות דנ"א לבירורי יהדות. בעמ' קכה-קכו הקשה על הדרך שהוצעה בדורנו להיעזר בבדיקות דנ"א לבירורי יהדות, וטען שההסתברות של הבדיקות נמוכה מאוד. בהערת שוליים הביא את תגובת הג"ר זאב ליטקה, מגדולי הבקיאים והעוסקים בתחום זה ומחבר הספר 'בירורי יהדות לאור מחקרים גנטיים', שהכחיש נמרצות את תיאור הנתונים שנכתבו בשמו ('אני לא יודע מהיכן קיבלת את הנתונים הללו'), ושעליהם הקשה המחבר. הקורא את גוף הדברים ואת ההערה, נשאר תמה: אם כן, מהיכן הגיעו הנתונים? וצ"ע[3].
תכלת. בעמ' רנא דן במה שהקשו רבים על המובא בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב (א, ב) שמכיוון שנדחתה התכלת של האדמו"ר מראדזין, לכן אפשר שגם התכלת מארגמון קהה קוצים תידחה. והקשו רבים, הרי כך היא ההכרעה ההלכתית, שהולכים לפי הידוע בימינו, ומדוע זו סיבה להימנע מהטלת תכלת. וכתב לתרץ 'שאין כוונת הגרי"ש מבחינה הלכתית אלא מבחינה השקפתית, כלומר, שאם כלל ישראל היה הולך בתכלת של האדמו"ר מראדזין הרי הדבר היה חילול ה' נורא, שכל עם ישראל טעה. ואם כן, כל כמה שמבחינה הלכתית איננו מחויבים, כיון שהדבר אינו ודאי, אין לעשות כן משום חשש זה'. ע"כ. כמדומני, שביאור זה רק מגדיל את הקושיה על הגרי"ש, שכן רדיפה אחרי מצוות והשקעה בקיומן האופטימלי, שהתבררה כטעות, היא בשום פנים ואופן אינה 'חילול ה' נורא', אלא להיפך – היא קידוש שם שמים. ואכמ"ל[4].
מילה שלא בזמנה בחוה"מ. בעמ' רפה הקשה מדוע מלים מילה שלא בזמנה בחוה"מ, והרי זה מעשה אומן, ואין לומר שהותר משום צורך מצווה, שהרי אפשר למחר. עד כאן קושייתו. ובהערה הביא תירוץ בשם הג"ר כפיר דדון, שמילה היא מעשה הדיוט, כדמצינו בציפורה שמלה את בנה. ולענ"ד כל הדיון אינו מתחיל, משום שהאפשרות למול מאוחר יותר אינה סותרת לכך שיש מצווה וחיוב למול מיד כשהדבר מתאפשר. ואין זו רק זריזות בעלמא, אלא חיוב גמור. והאריך בזה בשו"ת דבר אברהם (א, לג), ויעוין עוד בתשובות והנהגות (ג, רצט)[5].
תרומת כליה. בעמ' שכג הקשה על 'כל הפוסקים' שדנו בשאלת תרומות כליה, מדוע הסתמכו על הרדב"ז (סי' א'נב) וקבעו שאדם אינו מחויב לתרום כליה, והרי המציאות כיום היא שהתורם אינו מרגיש שהוא עם כליה אחת פחות, וייתכן שבזה גם הרדב"ז היה מחייב. הנה, סברה זו כבר נשמעה מפי רבים, וכבר נידונה בהרחבה. יעוין למשל בחשוקי חמד (סנהדרין מד, ב) שכתב כן להדיא, וכן בספר בוחן כליות ולב, מאת הג"ר ישי שריג (עמ' 142 ואילך), וכן בספר וחי אחיך, מאת הג"ר דב ברוק (עמ' לו וסביבתו).
כתיבת מסקנת מאמר בתחילתו. בעמ' תלח, במסגרת הנחיות והצעות לכתיבה תורנית, כותב המחבר שראוי לכותבים תורניים שלא להציג את מסקנתם בתחילת דבריהם, כדי שלא ליצור רושם של כתיבה מגמתית והכרעה מראש של הדיון. כשלעצמי, איני מוצא פסול בהצגת המסקנה בתחילת המאמר – הדבר מיקל על הלומדים, ופעמים רבות מאפשר להם להחליט אם לקרוא את המאמר או לא. העיקר הוא שהכתיבה עצמה תהיה שקולה והגונה, וממה נפשך – אם הכתיבה שקולה והגונה, הלומדים ירגישו בכך גם אם המסקנה שגובשה לאחר העיון תוצג בהתחלה; ואם הכתיבה אינה שקולה והגונה, גם הצגת המסקנה בסוף הדיון לא תועיל. יצוין כי השיטה של הצגת המסקנה בתחילת המאמר אומצה על ידי מהרא"י, בעל שו"ת תרומת הדשן, ובדור הקודם על ידי הג"ר משה שטרן, בעל שו"ת באר משה, ועוד רבים. אינני חושב שסגנון זה גרם למאן דהוא לפקפק ח"ו בישרותם של שני מחברים אלו; להיפך, הדבר היקל ומיקל על העיון בדבריהם.
עישון. לעיל צוטטה השמועה בשם הגרי"ש אלישיב, שלפיה הוא זלזל במחקרים המורים שסיגריות מקצרות חיים. הגרי"ש עצמו התבטא במפורש בגנות העישון, לאור אותם מחקרים (בקריאה שנדפסה בספר חיים ללא עישון על פי ההלכה, עמ' 93-92, ובספר אסיא יב עמ' 86; וכן בהתייחסות נוספת בספר אסיא יב עמ' 88; וכן בדברים שהובאו בשמו בשו"ת ישא יוסף או"ח א, קיב). ושמא חל שינוי בדעת הגרי"ש במהלך חייו, שכן בתשובה משנת תשמ"א (קובץ תשובות א, ריט) כתב: 'על אף שהרופאים בזמנינו קבעו שלריח עשן סיגריות יש תוצאות בלתי רצויות על בריאות האדם, ואף יכול להיות גורם רציני למחלות מסוימות רח"ל, מכל מקום התודעה הזאת עדיין לא יצאה טבעה בעולם ולא פשטה בקרב הארץ'. ובימינו, התודעה הזאת יצאה טבעה בעולם, והיא פשטה מאוד בקרב הארץ. כך או כך, דומני שעמדה עקרונית של זלזול בהנחיות בריאות רפואיות, היא אינה דרך המלך המסורה בידינו מרבותינו גדולי הדורות[6].
הרגשת הדיין בצער בעלי הדין. בעמ' תנב נכתב (כולל המוסגר): 'טענה מצויה היא אצל דיינים ממערכת בתי הדין הרבניים [ראה באגרת הפרידה לדיינים בשו"ת לב שומע לשלמה להרב שלמה דיכובסקי, ח"א בתחילתו, ועוד], שהדיין צריך לראות את האשה כאילו היא בתו, וכביכול כל המחמירים אם הדבר היה קורה בביתם הם היו מקילים. אכן לענ"ד יש בזה שיבוש [...]'. טענה 'מצויה' זו נשמעה לי מוזרה, וחשתי צורך להבין באיזה הקשר היא נאמרה. פתחתי את דברי הגר"ש דייכובסקי במקורם (אגב, דומני שחכמים שאין חולק על היותם קטנים ממנו קיבלו תואר 'הגאון' בספרנו, וצ"ע), ולא מצאתי שם את הטענה הזאת, אלא רק את המילים הבאות: 'אומץ לב, פירושו יכולת להרגיש את כאבם ומצוקתם של הצדדים, של כל אחד מהם, וכתוצאה מכך לעשות כל מאמץ להוציא דין אמת לאמיתו'[7].
ספר מאורי אש השלם. בעמ' תנט נכלל ספר זה בכלל 'ספרים שנאמנותם מוטלת בספק'. כל המכיר ולו במעט את מלאכת האומן האיכותית להפליא של הג"ר זלמן מנחם קורן שליט"א בעריכת ספר זה, בשליחותם של בני הגרש"ז אוירבך שבחרו בו למלאכה זו, עשוי להשתומם על ה'ספק'. הספר, שנכתב על ידי הגרש"ז בצעירותו, נדפס במהדורת מופת שכללה הוספות רבות בשם הגרש"ז, ובמיוחד הבהרות וביאורים של הרב קורן. לא הייתה שום יומרה לטעון שכל דברי הרב קורן נאמרו 'מפי הגבורה' של הגרש"ז, וברי לכל שהרוצה לחלוק על הרב קורן בהבנת דברי הגרש"ז יכול לבוא ולחלוק. אינני רואה כאן שום ספק, ושום צידוק להטלת דופי, ובמיוחד כשמדובר במחבר שעוסק בעצמו בשמועות רבות שרמת אמינותן אינה גבוהה מזו של השמועות שהובאו בשם אומריהם בספר מאורי אש השלם. מנסיוני, מאורי אש השלם הוא מהספרים היותר אמינים שפגשתי[8].
מפתח. הספר אינו כולל מפתח בסופו. דומני שמפתח נושאים ומפתח אישים (אולי גם מפתח שמועות) היו יכולים לסייע רבות ללומדי התורה למצוא את מבוקשם בספר זה, שחלקים גדולים ממנו אינם ערוכים לפי סדר נושאים, ושמועות רבות וחשובות מסתתרות בין קפלי דיוניו. אקווה שהרב סויד הזריז והנמרץ ימצא לנכון למפתח את ספרו, ולפרסם את המפתח בפני עצמו, או כנספח למהדורה הבאה (או לכרך הבא) של 'מנחת רפאל'.
♦
אחזור על הראשונות. ספר מנחת רפאל הוא יצירה תורנית נפלאה, שמעשירה את עולם התורה. הג"ר רפאל סויד שליט"א מראה בו את כוחו הגדול בעיון ובבקיאות ובסברה, את מרצו וסבלנותו בביקוריו בתי גדולי ישראל, תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, את היותו בור סוד שאינו מאבד טיפה, ואף מסוגל להעלות על הכתב דיונים מסועפים וטענות דקות עדינות, ואת השילוב המרתק בין 'מתאבק (מלשון מאבק) בעפר רגליהם' ל'שותה בצמא את דבריהם'. נקווה שהרב סויד ימשיך להעשיר את עם ישראל בתורתו ובתורת רבותיו הגדולים, להאיר עיניים עיוורות, ולעסוק בעוד סוגיות רבות, מתוך שלווה ונחת והרחבת הדעת.
♦ ♦ ♦