הוספה בעניין קריאת המגילה בסמוך לכרך שחרב ובבית שמש
בגליון סג צידדתי שבבית שמש יש לקרוא בי"ד בברכה, ובט"ו בלא ברכה. לאור המאמרים שנכתבו בנושא זה בירחון האוצר סג, ועוד מקומות, ראיתי לנכון להוסיף כמה דברים.♦
א. ראיות על פי אומדנא במציאות נחשבות לנדון זה כראיות הקובעות הלכה
הבית יוסף בסי' תרפ"ח הביא שהרב יוסף אביוב היה קורא תגר על המנהג שנוהגים בכל עיר מוקפת חומה לקרות בי"ד וט"ו, והוא סבר שענין הספק הוא רק באופן שמתחייב אשם תלוי, ועל כן אם אין ידיעה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע אם לאו, לא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב העולם.והב"י כתב שאין הנדון דומה לראיה, דשאני אשם תלוי דכתיב 'מכל מצות' וקרינן מצות בלשון רבים ויש אם למקרא כדאיתא בכריתות ריש פרק ספק אכל (יז:), והילכך לא ילפינן מינה דהתם לאו משום דלא הוי ספק הוא אלא משום דגזירת התורה הוא דלא ליחייב עד דליקבוע איסורא. ועוד, שאין הנידון דומה לראיה, דאם כן אפילו נחלקו בקבלתם וזה אומר מוקפת וזה אומר אינה מוקפת לא יקראו בי"ד ובט"ו, דכל כה"ג לא מחייב אשם תלוי.
ואחר כך כתב הב"י שבכל זאת יש לקיים את דבריו על פי דברי הר"ן בשם הגאונים דספיקא דטבריה תליא במגניא ומכסיא, וספיקא דהוצל מפני שהיו נחלקים בקבלתה, ומשמע דדוקא בכהאי גוונא הוא דהויא ספק.
והקשה הרב יצחק דיין (מובא בשו"ת חדות יעקב חלק אורח חיים סימן יז) על קושית הב"י, דהכא לא הוי כדיני אשם ולכן לא בעינן איקבע איסורא, דאם נחלקו בקבלתם קצת אומרים מוקף וקצת אומרים אינו מוקף הרי זה דומה לדין שכתב הרמב"ם שם וז"ל "האוכל חתיכה ועד אחד אומר זה שאכלת חלב היה ועד אחד אומר לא אכלת חלב וכו' הואיל ונקבע האיסור וכו' ה"ז מביא אשם תלוי" וכתב מרן הכ"מ שם יותר נראה לומר דשפיר מקרי אקבע איסורא ע"פ ע"א אף על פי שאין שם אלא חתיכה עכ"ל. ולפי"ז כשקצת מעידים בקבלתם שמוקף וקצת מעידים שאינו מוקף שפיר מיקרי אקבע איסורא, ולמה כתב הב"י שזה אינו איקבע איסורא.
ועוד הקשה על מה שכתב הב"י "דמההיא דאשם תלוי ליכא למגמר, דשאני התם דכתיב מכל מצוות", דהנה בכריתות אפליגו תלת אמוראי, חד אמר משום מכל מצות, וחד אמר משום דליכא לברורי איסורא, וחד אמר משום דלא אקבע איסורא, ובגמרא נעשה כמה נפקותות ביניהם, ואיך מרן ז"ל חבר הנפרדים לטעם אחד.
ונלענ"ד דעד אחד אומר לא הוי כנחלקו בקבלתם, דקבלה אינה עדות אלא אומדנא, ומה שאמר הב"י דבעינן איקבע לא חש לדקדק בשורש הענין שבאשם החמירו יותר, אלא בא להשמיענו רק שמכל מקום אין ללמוד מדין אשם תלוי לספק דמגילה, כי ספיקא דמגילה הוא כבספקות דעלמא שמתעורר על פי אומדנות. ועכ"פ, מה שמסיים הב"י דדוקא בנחלקו בקבלה או בדין החומה הנצרכת לקריאת מגילה במקום של ים הוי ספק, היינו לאפוקי שלא הוי ספק אך ורק מפני שאנו רואים חומה. אבל כשיש אומדנות לכאן ולכאן ודאי דזה יחשב ספק כמו במחלוקת בקבלה.
וכן מצינו במשאת משה (ח"ב ס"ג) שמתייחס לנוא אמון כספק רק בגלל עתיקותה, ובבא"ח (ש"ר תצוה יד) שמתייחס לבגדד כספק רק בגלל עתיקותה. והכא עדיף טובא, ונראה שאף אינו בגדר ספק, דכיון שיש ממצאים שמביאים לאומדנות חזקות, במקום התל עצמו, יש לקרוא רק בט"ו. ומצינו שמשתמשים בראיות של אומדנא במציאות אצל אנשי בית שני על מקום המקדש והמזבח (בזבחים דף סב ע"א) "ר' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת", וכן עשה הרמב"ן (בסוף פירושו על התורה), שהוכיח את משקל מחצית השקל על ידי גילוי מטבעות מימי בית שני. על כן לכל הפחות הוי בגדר ספק שנוטה יותר לט"ו שיש לו גם דין של סמוך לספק.
♦
ב. סמוך לכרך שחרב הוא ספק ט"ו גם אם לא קראו בו מעולם בט"ו
בגליון סג כתבתי שבסמוך לכרך שחרב יש לנהוג כבמקום ספק, דאף על פי שלפי פירוש הרשב"א קורא בט"ו, אין פירושו לירושלמי מוסכם, ויתכן שלפי הירושלמי קורא בכרך עצמו בט"ו, אך בסמוך לו קורא בי"ד כל זמן שאין עשרה ישראל בכרך שקוראים בט"ו.ואף על פי שהמשנה ברורה כתב שסמוך לכרך שחרב קורא בי"ד, ומשמע שאף אין צריך לנהוג כבספק, הוא לא ראה את הרשב"א (כדמוכח מלשונו בשעה"צ בסימן זה), וגם יתכן שלא התכוון לדקדק בזה למנוע קריאה של ט"ו כחומרה מחמת הספק.
אמנם יש שטענו שגם לפי הרשב"א הנימוק לקריאה בט"ו בחוצה לכרך הוא "כיון שלא השתנה", ואם כן בעינן שהסמוך קרא בט"ו בשלב מסויים, ויש רצף של קריאה ורק בזה אמרינן "דכיון שלא השתנה" ימשיך לקרוא בט"ו. אך לענ"ד אי אפשר לומר שאליבא דהרשב"א קוראים בחוצה לכרך בט"ו רק אם קראו בו בעבר וקוראים בו ברצף, כי ודאי יש הרבה כרכים שלא ישבו בהם או בסמוך להם בימי בית שני, ואם בעינן שהסמוך כבר קרא בט"ו ולא השתנה, גם בימי התנאים האמוראים היו הרבה מקומות שלא קוראים בהם בט"ו למרות שידעו שהם ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ולא יתכן שיאמרו סתם שכל המוקף חומה מימות יהושע קוראים בו בט"ו.
אלא ודאי כוונת הירושלמי לפי הרשב"א שכיון שדינו של הסמוך לא נקבע בגלל חשיבות הסמוך לכשעצמו, דינו אינו תלוי בחורבן הכרך שמוריד מחשיבות המקום ובוודאי קורא בט"ו.
אמנם זו דעת הרשב"א, ואין לנו מקור ברור לומר שדין הסמוך אינו פוקע לעולם גם בשאר הראשונים. יתכן שלדעתם רק בכרך עצמו לעולם קורא בט"ו, והסמוך לו תלוי במה שקוראים בפועל בט"ו, אך מכל מקום יש לנו לקרוא גם בט"ו מספק כל עוד שאין הוכחה לסתירת דברי הרשב"א.
♦
ג. ראיה מהבבלי שגם בכרך שחרב לא קראו בו מעולם בט"ו והיה שמם לגמרי קורא בט"ו
יש שכתבו לדון לקרוא בי"ד כיון שהכרך עצמו שמם. אך כבר ציינתי במאמר בירחון סג הא דאיתא במסכת מגילה דף ג ע"ב: "אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שחרב ולבסוף ישב - נדון ככרך. מאי חרב? אילימא חרבו חומותיו, ישב - אין, לא ישב - לא? והא תניא, רבי אליעזר בר יוסי אומר: אשר לוא חומה - אף על פי שאין לו עכשיו, והיה לו קודם לכן. אלא: מאי חרב - שחרב מעשרה בטלנין".ואם כשחרב ונעשה שמם קוראים בי"ד היה לגמרא בבבלי להעמיד את דברי ריב"ל כפשוטם בחרב לגמרי. ועל כרחך שפשיטא לגמרא שבחרב לגמרי נמי קורא בט"ו. וכפי שעמד בזה החזו"א.
♦
ד. בספק מברכים בי"ד כי בן כרך שקרא בי"ד יוצא ידי חובה
איתא בירושלמי מסכת שקלים פרק א, א ומגילה פרק א, ג: "רבי חלבו ורב הונא רב בשם ר' חייה רבה הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קרייתה".ובירושלמי מגילה ב, ג מובאת מימרה זו בהקשר לשאלה האם בן כרך שקרא בי"ד מוציא את בן העיר, דבעינן מחוייב בדבר.
והרמב"ם (מגילה פרק א הלכה יא) כתב: "עיר שהיא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה בימות יהושע בן נון או אחר כן הוקפה קוראין בשני הימים שהן ארבעה עשר וחמשה עשר ובליליהם, ומברכין על קריאתה בארבעה עשר בלבד הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם".
הגר"א בסי' תרפח כתב על דברי הרמב"ם המובאים בשו"ע תרפח, ד: "כי אם בי"ד. דאף בני כרכים יוצאין בדיעבד בי"ד כמ"ש בירושלמי בפ"ב דמגילה הלכה ג' בן עיר מהו שיוציא בן כרך י"ח ייבא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר כו', בן כרך מהו שיוציא את בן עיר י"ח, ייבא כהדא כו' הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה. וכן שם פ"א הלכה א' ה' ד' ולכן מברכין בי"ד אף לכתחלה כמ"ש תוס' וש"פ בברכה שמסופקין אם בפה"א או בפה"ע וכמ"ש בפ"ו דברכות שקפץ ר"ע. ובירך מעין שלש וא"ל ר"ג למה אתה כו'".
הרב דוד קהלת במאמרו בירחון סג כתב שדברי הגר"א הם בסתירה לדעת כל הראשונים, דהרשב"א והריטב"א כתבו שזמנו של זה אינו כזמנו של זה שאינו יוצא ידי חובה, ונראה שהם מפרשים את הירושלמי רק על מקום ספק. וגם הרמב"ם (מגילה א, יא), והשו"ע (סימן תרפח, ד) שכתבו "ולא יברך כי אם בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם", משמע שבמקום ספק קוראים בברכה בי"ד רק מפני שהוא רוב העולם, ולא מפני שהכל יוצאים בי"ד. והוסיף שהט"ז (תרפח, ט) כתב שאם היה אנוס בי"ד וקורא בט"ו יקרא בברכה, ונראה מדבריו שפרוז שקרא בט"ו יוצא י"ח בדיעבד.
על כן מסיק הרב קהלת שכאשר הספק נוטה יותר לקרוא בט"ו יקראו רק בט"ו.
ולענ"ד כל היכא שהדין נשאר כספק יש לקרוא בי"ד ובט"ו, כדברי הרמב"ם והשו"ע, ומה שאמר הרמב"ם שהוא זמן קריאה לרוב העולם זה ביאורו לדברי הירושלמי שהוא זמן קרייתה, והוא הטעם למה שהכל יוצאים בי"ד בדיעבד. ונראה פירושו ששורש הענין הוא שכך עושים ברוב העולם, וגם בן ט"ו כלול ברוב העולם שנחו מאויביהם בי"ד, וכפי שכתב הגר"א שפרי עץ שבירך עליו בורא פרי האדמה יוצא, וכמו כן כשחגג עם כל העולם יצא, אלא שמכל מקום צריך לקרוא שוב שלא לשכח תורת כרכין במקום ספק, ועל כן אם אין אחר, יוכל בן כרך לקרוא מגילה לבן י"ד. גם הרשב"א והריטב"א שכתבו שאם קרא בי"ד לא יצא לא נקטו שזה נאמר לעיכובא, ולא אמרו שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. אלא נראה שהם אמרו שלא יצאו כי הבינו שגם לפי הירושלמי בן כרך שקרא בי"ד צריך לקרוא שוב בט"ו, וזה גם נחשב שלא יצא.
♦
לסיכום:
א. בתל ירמות ותל עיר שמש יש לקרוא בט"ו, כי יש ראיות חזקות להיותן מוקפות חומה.
ב. לפי הרשב"א סמוך לכרך קורא בט"ו כיון שדינו וחשיבותו לא משתנה.
ג. מוכח מהגמרא שגם כרך שהיה חרב בזמן בית שני ומעולם וגם בזמן הנס קורא בט"ו.
ד. גם במקום שהספק נוטה לקרוא בט"ו יש לקרוא בי"ד בברכה, ובט"ו בלא ברכה.
♦ ♦ ♦