ר"מ בישיבת תורת החיים, יד בנימין
במה מטבילים את הכרפס
המקור לטיבול הכרפס
במשנה (פסחים קיד ע"א) מובאים סדרי הדינים והמצוות שבליל הסדר לאחר הקידוש, והכי גרסינן: "הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח". ומבואר בדברי המשנה, שטיבול הכרפס קודם למצוות אכילת מצה ומרור, ויש להביאו קודם להם[2]. ובגמ' (קיד ע"ב) מבואר שהטעם של טיבול הכרפס הוא - "כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות". והנה, פשוט במשנה שטיבול המרור (פרפרת הפת) הוא בחרוסת, אלא שנחלקו אם יש מצווה בטיבול החרוסת או לא. וכן הוא בגמ' (קטז ע"א) שמבואר בה שלת"ק שנוקט שהחרוסת אינה מצווה, עניינה הוא משום "קפא"[3], ולרבי אליעזר ברבי צדוק שנוקט שיש מצווה בחרוסת, עניינה הוא "זכר לטיט". אולם, על טיבול הכרפס לא נכתב במה מטבלים, ויש לברר במה יש לטבלו.♦
לדעת כמה ראשונים אין צריך להטביל הכרפס בחרוסת אבל אם רוצה הרשות בידו
הרשב"ם (בד"ה מטבל בחזרת) נקט שטיבול הכרפס אינו בחרוסת, וז"ל: "והאי טיבול לאו בחרוסת הוא כדקתני לקמיה הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, מכלל דעדיין לא הביאו...". ומתבאר בדבריו, שדייק מכך שהמשנה מזכירה את החרוסת רק בשלב של הבאת המצות והמרור, ומשמע מכך שבשלב הכרפס לא מטבילים בחרוסת. אולם, לא נראה בדבריו שהוא שלל את האפשרות להטביל בחרוסת, אלא רק נקט שאין תקנה מחייבת כזו. ובתוס' (בד"ה מטבל) דחו את הדיוק של הרשב"ם בזה"ל: "ואין זה ראיה דהא קתני הכא חזרת, ותניא נמי בסיפא, ועוד דחזרת צריך להטביל בחרוסת משום קפא ומיהו היכא שהטיבול ראשון הוי בשאר ירקות אין צריך לטבול בחרוסת אלא או בחומץ או במים ומלח כמו שהיה נוהג ר"ת דהא אמר בגמרא דחרוסת משום קפא וליכא קפא אלא במרור וכ"ש לר"א בר צדוק דקאמר מצוה זכר לטיט דלא שייך אלא במרור לזכר דוימררו את חייהם בחומר, ועוד דלא שייך מצוה שטיבול ראשון אינו אלא להיכירא". ומבואר בדבריהם שהם חילקו בין אם טיבול הכרפס נעשה בחזרת, שאז יש להצריך חרוסת משום קפא, ובין אם נעשה בשאר ירקות, שאז אין להצריך חרוסת. ומ"מ גם בשיטתם מבואר, שהרוצה לטבל בחרוסת הרשות בידו. וכן כתב להדיא בהגהות מיימוניות (פ"ח אות ג) בשם מהר"ם מרוטנבורג, וז"ל: "וכן היה רגיל מהר"ם לעשות גם טיבול זה בחרוסת, ואמר: מה שכתב ר"ת שאינו בחרוסת, פירוש שאין צריך, אבל אם רוצה הרשות בידו"[4].♦
הטעם העומד ביסוד השיטה שניתן לטבל בכל מה שירצה
ונראה, שהראשונים הללו לא ראו בעיה עקרונית בהטבלת החרוסת, ולא מצאו בה כל פגם, אלא שרצו לשלול את ההבנה שיש הכרח לטבל בחרוסת, מאחר שכל עניין הטיבול הוא להתמיה את התינוקות, וההכרח בחרוסת הוא רק במרור, ולכן לא הייתה להם בעיה עקרונית עם טיבול בחרוסת, דמה לי להטביל בחרוסת ומה לי להטביל במי מלח.♦
לדעת ראשונים רבים יש להטביל דווקא בחרוסת
והנה, בדברי התוס' הנ"ל הביאו כמה ראשונים שנקטו שיש להטביל את הכרפס דווקא בחרוסת, וז"ל: "ודלא כה"ר יוסף שעשה בסדרו ויטבול בחרוסת וכן רבינו שלמה בסידרו וה"ר שמעיה". הרי שלדעת רש"י יש חיוב להטביל את הכרפס דווקא בחרוסת[5]. וכן כתב הר"ח (בד"ה הביאו): "מטבל החזרת בחרוסת". וכן הוא ברמב"ם (פ"ח ה"ב) שכתב בהאי לישנא: "מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת". וכן כתב הר"ן (על הרי"ף כד ע"ב ד"ה הביאו) [6].♦
ראיות הר"ן לכך שטיבול הכרפס הוא בחרוסת
ובר"ן הנ"ל, ביאר בתחילה מדוע אין לומר שהטיבול אינו כפשוטו[7], ומאותן ראיות גם דייק שהטיבול בחרוסת, וז"ל: "דבגמ' משמע דעבדינן תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות ואמרינן נמי (דף קט"ו ב') נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני אלא ודאי בטבול ממש קאמר ובחרוסת, ואף על גב דבתר הכי קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת לאו למימרא שלא הביאו לפניו החרוסת קודם לכן אלא הבאה דרישא שאינו אלא מה שהוא צריך לשעתו לא קאמר הביאו לפניו כך וכך להכי לא קתני אלא הביאו לפניו סתמא ומטבל בחזרת - היינו לומר דמטבל במה שנהגו, שהיינו בחרוסת, אבל הבאה דסיפא שאינו צריך לה עכשיו עד לאחר ההגדה ואעפ"כ מביאין לפניו משום הכירא דתינוקות בדידה קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, ועוד דאצטריך ליה למנקט חרוסת בסיפא למתני אף על פי שאין חרוסת מצוה ופלוגתא דרבי אלעזר בר צדוק". ומתבאר בדבריו שמאחר שהגמ' (קי"ד ע"ב) השוותה בין טיבול הכרפס לטיבול המרור משמע שהיה לה ברור שגם את הכרפס מטבלים בחרוסת[8]. וזה שהחרוסת לא הוזכרה, הוא מפני שהמשנה הזכירה רק את הפרטים המהווים היכר לתינוקות ולא את עצם המצרכים הנדרשים לכל שלב בליל הסדר, וכן מפני שברישא לא היה עניין להזכירה, מפני שלכו"ע אין בה מצווה, מה שאין כן בסיפא נחלקו עליה[9]. בהמשך דבריו, הביא הר"ן ראייה נוספת לכך שטיבול הכרפס הוא בחרוסת, וז"ל: "ועוד דמסקינן בגמרא דבדלית ליה שאר ירקי בטבול ראשון יוצא ידי חובתו ושני אינו אלא להכירא דתינוקות". ומבואר בדבריו, שהגמ' במסקנתה העמידה את דברי המשנה רק באופן שאין עוד שאר ירקות, ורק אז משתמשים בחזרת. ועל זה אומרת הגמ' שבאופן כזה על הטיבול הראשון (שבד"כ משמש לכרפס) מברך 'בורא פרי האדמה' ו'על אכילת מרור'. ואת הטיבול השני (שבד"כ משמש למרור) אוכל ללא ברכה ומשתמש בו כהיכר לתינוקות. ומזה ברור ששני הטיבולים שווים בכך שהם בחרוסת, וסתימת המשנה בהבנה הפשוטה מורה על כך שגם כשמדובר על שאר ירקות, הטיבול צריך להיעשות בחרוסת.♦
הסבר מו"ר הט"ח לשיטה המצריכה שטיבול הכרפס יהיה בחרוסת דווקא ולא במי מלח
ומו"ר הגר"ש טל שליט"א ביאר (ט"ח עמ' תקמ"ט-תקנ"א) שיסוד הסברה המצריכה לטבל את הכרפס בחרוסת דווקא, הוא, שהחרוסת היא חלק מההגדה ויש לה תפקיד כמזכירה את שעבוד מצרים, ואלמלא כן, אין קשר בין ההיכר לתינוקות ובין ההסבר שאמור לבוא בעקבותיו, וז"ל: "בהכרח שיש להבין את הטיבול הראשון של הירק בחומץ, שאין לו שום מסר ושום קשר לסיפור שאמור להגיע בהמשך. וכל עניינו הוא רק שהבן ישאל סתם כך מה נשתנה הלילה הזה, ואז יאמרו לו שיש בלילה הזה דברים מיוחדים ויתחילו לספר לו את סיפור יציאת מצרים. אבל באמת יש בזה קושי גדול. דאיזו מין תשובה היא זו לשאלתו. הוא שואל מדוע מתנהגים באופן משונה כל כך הלילה הזה, ובעצם לזה אין שום תשובה. דאין לשינוי הזה שום קשר לסיפור יציאת מצרים. וזו רק דרך חיצונית למשוך את תשומת לבו, אבל אין בזה משום משמעות עצמית ושום הקדמה לסיפור יציאת מצרים. והרי רואים שאם אין לו בן הוא עצמו צריך לשאול, ומזה יש ללמוד שדין השאלה הוא חלק מהותי ומקדים לסיפור יציאת מצרים. והשתא דאתינן להכי, מן הראוי שהשאלה והתשובה יהיו מאותו עניין. ובאמת הרמב"ם כותב (פ"ז ה"ג): "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע וכך וכך היה" ומבואר מזה שהשאלות נועדות כדי שהוא ישיב להם ויאמר להם כך וכך היה. ועל כרחך שיש קשר בין השאלה שלהם ובין התשובה שלו, והתשובה באמת עונה על השאלה, והשאלה באמת מקרבת את השואל אל תוכן התשובה, ואין זה אמצעי בעלמא למשיכת תשומת הלב של התינוקות. וכאמור, השאלות הללו צריכות להישאל אפילו על ידו. וברור שהן מהוות מעין הקדמה למה שהוא ממשיך לענות ולספר ביציאת מצרים. ומזה הבינו הרמב"ם וסיעתו שהטיבול הזה נועד לעורר את הבן לשאול מהו הטיבול הזה, וזה גופא יהווה בסיס להתחיל לספר לו על העבדות שעבדנו במצרים...".♦
סיוע להבנת מו"ר
ונראה דיש לסייע להבנת מו"ר ממה שקשה לומר לכאורה שהדבר היחיד שביטל את הקפא הוא דווקא התערובת של החרוסת, ומסתבר שגם ללא התערובת הזו ניתן לבטל את הקפא. ויותר מסתבר שגם ת"ק הודה לר"א בר' צדוק, שיש עניין בחרוסת זכר לטיט, אלא שנקט שלא נתקן בעיקרו על זה, אך לאחר שנתקן משום קפא ודאי שיש עניין לעשותו דווקא בחרוסת. ועוד, שממה שמובן שיש להטביל גם את הטיבול הראשון בשאר ירקות, אם כל הסברא היא רק משום שכך דרכם היתה לאכול כל דבר ע"י טיבול, לא מובן מדוע יש כיום דין כזה לטבל, ואף מצאנו דברים שהיו נוהגים בזמנם כעקירת השולחן וכיו"ב, שהראשונים ביטלו כי כבר אינו נוגע לימינו. ואדרבא, אם כן כשלא טיבל היה בזה שינוי והיכר יותר גדול. ויותר משמע שיש עניין מהותי בטיבול זה. ואם כן, יותר מסתבר שעניין מהותי כזה הגיע לידי ביטוי בטיבול החרוסת. ועוד, דאף אם נאמר שת"ק חלק לחלוטין על ר"א ב"ר צדוק, מהגמ' משמע שהלכה נפסקה כר"א ב"ר צדוק (כפי שהבינו התוס' בגמ' קטז ע"א) ממה שהצריכו לקהויא ולסמוכא. ואם כן, מה שהצריך ר"א ב"ר צדוק ברישא לטבל את החזרת בחרוסת, הרי אין לו עניין של קפא, ובהכרח נקט שהוא משום מצווה גם בטיבול בראשון (והן אמת, שלרב חסדא בגמ' קיד ע"ב מדובר באופן שהקדים המרור לטיבול ראשון ומברך על אכילת מרור, אך מ"מ לדעת רב הונא מדובר בטיבול ראשון, ומה שחלק עליו רב חסדא אינו מצד עניין הטיבול, אלא רק משום שלא ימלא כריסו ממנו ואח"כ יברך עליו).♦
קושי בהסבר מו"ר וישובו משינויים נוספים בליל הסדר
אולם, לכאורה היה מקום להקשות על הסבר מו"ר, דאם צריך שיהיה קשר ברור בין השאלה ובין יציאת מצרים, מדוע כששאל אביי על עקירת השולחן, נאמר לו "פטרתן מלומר מה נשתנה". ומה הקשר בין עקירת השולחן לסיפור יציאת מצרים. ואכן, בטל חיים הרגיש בקושייה זו, ושם ביאר כיצד יש קשר בין השינויים הנוספים ובין סיפור יציאת מצרים. ואולם, לכאורה יד הדוחה נטויה לומר שאם כן, כבר ניתן לקשר גם טיבול במי מלח ובחומץ לסיפור יציאת מצרים. ונלע"ד דניתן ליישב גם באופן נוסף, דיש לחלק בין שני סוגי פעולות שהצריכו חכמים בלילה הזה ביחס לתינוקות. הפעולות שתקנו חז"ל לעשות כסדרו של ליל הסדר יש בהן עניין הקשור לעניין הגאולה עצמו באופן מובהק. ולכן טיבול הכרפס, שהוא תקנה גמורה, צריך שיהיה קשור, והקשר הזה מגיע לידי ביטוי ע"י הטיבול בחרוסת. וכן בכוס השנייה, שדווקא בה נאמר במשנה ש"כאן הבן שואל", ונראה שהשאלה נובעת משום שמוזגין ולא שותים, וזה מעוררו לשאול, וכן שלא ברור מדוע למזוג כוס שנייה לפני שהחלו לאכול, ועל כך משיבים על תוכנן של תקנת חכמים בארבעת הכוסות "והוצאתי והצלתי וכו'" ומספרים לו על יציאת מצרים. וכן גם עניין ה"יחץ", שמובא כלפיו הסבר בגמ' על לחם עוני. ואין צריך לומר שההגדה והמרור והחרוסת דמרור. אבל העניינים המובאים בגמ' שלא ניתקנו על הסדר, עיקרם לא היה בשביל לעורר על יציאת מצרים, אלא בעיקר להשאיר את התינוקות ערים, וזאת בכל מיני שינוי, ועצם שאלת השינוי מעוררת את האב לספר להם ביציאת מצרים, ואם נמשכו כתוצאה משינויים לסיפור ביציאת מצרים נפטרו מאמירת "מה נשתנה" ולכן פעולות כמו חטיפת אפיקומן, שמובא בירושלמי, ועקירת השולחן, חלוקת קליות ואגוזים וכיו"ב, נועדו להשאיר את הילדים או להתמיה אותם בדרכים שלא קשורים באופן ישיר, וגם בזה אם השאלה לא מגיעה בסופו של דבר לשאלה על סיפור יציאת מצרים לא יצא יד"ח, וכפי שכתבו התוס' (קטו ע"ב ד"ה כדי) גבי עקירת השולחן: "ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה וההיא דאביי לא פירשה הגמ' אלא תחלת שאילתו". ועל דרך זה פירש גם המאירי עיי"ש. וברור שכשהייתה יכולת לעורר לשאלה חתרו להגיע לנושא הקשור ליצי"מ, וכמו במה דאיתא בגמ' (קטז ע"א): "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה: פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר: "עבדים היינו".♦
קושי ממה שעניין החרוסת אינו מובא בהגדה וישובו
עוד יש מקום להבין לפי הנ"ל, דאם אם אכן צריך שיהיה קשר בין השאלה לתשובה, וזה עניינו של הטיבול בחרוסת, מדוע לא מצאנו בנוסח ההגדה אזכור לטיט. ויש לומר דמלבד מה שנוסח ההגדה שלפנינו הוא נוסח מזמן הגאונים, ויתכן שבתקנה המקורית אכן אזכרו את העניין, הרי מעבר לכך, נראה שיש לשאול כן ביחס לכלל השאלות המובאות במשנה של מה נשתנה, שלכאורה ההגדה לא עונה עליהן באופן ישיר[10]. ולכאורה אותן תשובות שנשיב בזה יש לומר גם בעניין החרוסת, דבין אם נבין שתיאור ההגדה בכללותה, מספיק כדי להבין את מכלול השינויים גם בלי התייחסות נקודתית, ובין אם נבין שהתשובה לשאלת ההסיבה היא ב'עבדים היינו', והתשובה ל-3 השאלות האחרות היא בדברי רבן גמליאל: "מצה על שום מה, מרור על שום מה, פסח על שום מה". הרי שהחרוסת מקבלת מענה גם בנוסח ההגדה. לפי זה מובן שהשאלה על הטיבולים כלולה בתוך התשובה של המרור "וימררו את חייהם בחומר ובלבנים" וכו'. וכוונת ר"ג בפשיטות לא היתה לומר שכדי לצאת יד"ח חייבים לומר דווקא בנוסח זה "מרור על שום מה" וכו', אלא אדרבא עיקר העניין הוא להרחיב ולבאר, אלא שהמינימום הוא פסח מצה ומרור, ובזה כלולה תשובה גם לטיבול הראשון שנעשה בחרוסת דווקא. אלא שעצם אכילת המרור בזמן אכילת הסעודה לא היתה מעוררת לשאול, כי אין בזה מצד עצמו שינוי, ומאידך עיקר זמנו ומצוותו של המרור לאוכלו אחר ההגדה עם המצה. ובשל כך תיקנו לטבל קודם הסעודה בשאר ירקות כדי ליצור מחד היכר, ומאידך לא להקדים את עיתוי זמנו של המרור.♦
כמה מהראשונים נקטו שיש להטביל הכרפס דווקא בחומץ או מי מלח ואסור להטביל בחרוסת
כתב בספר התרומה (סי' רמ"ב) בהדיא לאסור את טיבול הכרפס בחרוסת: "דאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת, משום דעיקר מצוה הוא בטיבול שני עם המרור וקודם המצוה אין לו למלא כריסו מחרוסת, אלא לתיאבון יאכלנו כמו מצה". ונראה שהתרומה למד זאת מכך שהגמ' (קי"ד ע"ב-קט"ו ע"א יעוי"ש) אכן נקטה שכשיש רק חזרת שצריכה לשמש גם ככרפס וגם כמרור, יש להקדים את ברכת המרור לאכילת הכרפס משום שלא ייתכן לומר שלאחר שמילא כריסו מהמרור יחזור ויברך עליו. והתרומה לומד מהעקרון הזה גם לחרוסת, ועל כרחינו שכוונתו היא שעל אף שבכמות הקטנה של טיבול בחרוסת אין בעיה, יש לחוש שמא ימלא כריסו מהחרוסת ויפסיד את עיקר המצווה של החרוסת בטיבול המרור שייעשה ללא תיאבון[11]. וגם הרא"ש (סימן כ"ה) כתב שלא להטביל בחרוסת, ואפ' כשמשתמש בחזרת וקיים החשש של קפא, כתב שלא לטבל בחרוסת מחשש שמא ימלא כריסו מהחרוסת, וז"ל: "פירש רשב"ם דטיבול זה לא היה בחרוסת מדלא מדכר חרוסת עד טיבול שני וכן היה נוהג ר"ת שלא היה מטבל טיבול ראשון בחרוסת דהא קי"ל כר' אלעזר בר צדוק (לקמן סי' ל') דאמר חרוסת מצוה זכר לתפוח או זכר לטיט א"כ בשעת טיבול המרור שהוא טיבול של מצוה ראוי לטבל בו, ולא ראשונה דלאחר שמלא כריסו ממנו יביאנו למצוה?! וא"ת תינח היכא דאית ליה שאר ירקי אלא מתני' דאיירי בדלית ליה שאר ירקי ות"ק ס"ל חרוסת משום קפא א"כ אמאי לא מייתי חרוסת בהדי חזרת קמא מפני הסכנה ותירץ ה"ר יונה ז"ל משום דטיבול ראשון אינו לחיוב אלא להיכירא בעלמא ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לקפא גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה[12]". וכן כתב בטור (סי' תע"ג) בזה"ל: "ורבינו תם פירש שמטבל בחומץ ולא בחרוסת לפי שהחרוסת מצותו עם המרור ואין לאכול ממנו קודם מצותו וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל ואפילו אין לו שאר ירקות שגם טיבולו הראשון בחזרת אפ"ה אין לטבול בחרוסת כיון שאין בטיבול ראשון עיקר מצותו". ונראה דסברת הרא"ש והטור שונה מסברת בעל התרומה, דהרא"ש מבין שהבעייתיות היא מצד שזה טיבול מצווה ולא נכון לטעום ממנו קודם המצווה, ובדומה לאוכל מצה בערב פסח, ולא מצד אכילה לתיאבון. והן אמת שהרא"ש משתמש במטבע הלשון "מילא כריסו" שמשמע ממנה בפשטות לשון שביעה. אך בהכרח הרא"ש הבין שאין הכוונה במילוי הכרס, לשביעה, אלא לעצם כניסת המאכל לכרס. שהרי הרא"ש נוקט (כאן באותו סימן) שבכרפס אוכלים פחות מכזית. ואם כן בהכרח כך הוא גם מסביר את קושיית רב חסדא על רב הונא בגמ', כשיש לו רק חזרת ומשתמש בה גם בתורת טיבול ראשון.♦
הבית יוסף נקט שלכולי עלמא אין גריעותא בטיבול בחומץ ולפיכך יש לחוש לתרומה וסיעתו
ובבית יוסף (שם, בד"ה ומ"ש רבינו בשם ר"ת) כתב בזה"ל: "ואיני יודע מה ראו לתפוס כדברי הר"מ כיון דכי מטבל בחומץ לכולי עלמא שפיר דמי ובטיבול דחרוסת חלוקים כמה גדולים טיבול דחומץ עדיף וכך נוהגים המדקדקים לעשות טיבול זה בחומץ וכ"כ המרדכי (לח ע"א) דטיבול זה לא יהא בחרוסת אלא בחומץ או ביין ומצאתי כתוב שיש עושין אותו במי מלח"[13]. ומבואר בדבריו שהוא נקט שגם הראשונים שנקטו שיש לטבל בחרוסת, נקטו כך בלאו דווקא, ואורחא דמילתא נקטו, ואין הכי נמי שלשיטתם אין מונע להטביל בחומץ, אבל לשיטת בעל התרומה וסיעתו יש בעיה להטביל בחרוסת, ומשום כך הכריע להטביל בחומץ או מי מלח כדי לחוש לשיטת כולם. וכן פסק בשו"ע (סי' תע"ג סע' ו'): "ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבילו בחומץ".♦
קושיית מו"ר הטל חיים על שיטת הבית יוסף
ומו"ר הגר"ש טל (ט"ח עמ' תקמ"ה) התקשה בשיטת הב"י, וביאר סברתו בזה"ל: "ונראה פשוט שכל הגאונים והראשונים הנ"ל שכתבו לטבל בחרוסת, לא חששו לטעם דשלא ימלא כרסו. דהא אין דין שהחרוסת צריכה להיאכל לתיאבון, וגם לא נאמר בגמרא דין שאסור לאכול חרוסת לפני הטיבול של המרור, ולא מצינו להדיא גזירה כזאת משום חשש זה. ועוד, שבכמות קטנה של חרוסת אדם אינו ממלא כרסו ואין סיבה לחשוש לכך. ולכאורה נראה שבאמת אין בחשש זה סיבה מספיקה כדי לדחות את כל דברי הראשונים שמצריכים טיבול בחרוסת". ובהמשך דבריו (עמ' תקנ"ב) כתב לטבל בחרוסת באופן שבו ניתן לחוש גם לשיטת הב"י, וז"ל: "ולפי זה יוצא שאין זה פשוט כמו שכתב הבית יוסף... דלפי המתבאר נמצא שלדעת הרמב"ם וסיעתו דווקא יש הכרח בחרוסת, ויוצא שאם אדם אינו מטביל בחרוסת, הוא מפסיד תקנת חכמים, והטיבול אינו קשור לשעבוד. וזה חמור יותר מהחשש מאכילת חרוסת לפני זמנה, שלא מצינו אותו להדיא בגמרא, וגם כלל לא ברור שאלה שאינם מצריכים את החרוסת, אכן אוסרים להשתמש בה קודם... ובאמת מנהג תימן (בלדי) לטבל בחרוסת (אגדתא דפסחא עם עץ חיים למהרי"ץ, מהד' תשנ"ו עמ' כח, ובפרי עץ חיים שם אות קד; הרב קאפח על הרמב"ם הל' חמו"מ פ"ח אות ד). אשר על כן נכון דוקא להקפיד על חרוסת גם בטיבול הראשון. וכדי לחוש לדברי הבית יוסף, כדאי להטביל בחרוסת ולנער הכל (וכמו שכתב רבינו יונה (סדר פסח עמ' קמא-קמב, הו"ד בטור סי' תעה אות א) לעשות במרור, שלא יבטל את טעמו, וכך יצא ידי חובת כולם".♦
נראה לכאורה דלא ניתן לצאת ידי חובת כולם
אולם לפי המתבאר לעיל, בחילוק ובהבדל שבין סברת בעל התרומה ובין סברת הרא"ש והטור, לכאורה ניעור הכרפס מהחרוסת, יועיל רק לשיטת בעל התרומה, ש"לתיאבון יאכלנו כמו מצה", אבל לשיטת הרא"ש והטור, שעצם הטעימה קודם מצוותו, נחשבת למילוי כריסו, הרי שניעור הכרפס מהחרוסת לא יועיל לשיטתם. ואם כן נמצא שמחלוקת הפוסקים בעינה עומדת, ולנוקטים שיש לטבל דווקא במי מלח או חומץ יש גריעותא בטיבול בחרוסת, ולנוקטים שיש לטבל דווקא בחרוסת יש גריעותא בטיבול במי מלח ובחומץ.♦ ♦ ♦