ירושלים
ימי ספירת העומר מתוך המקורות
ימי ספירת העומר - בין פסח לעצרת
ימי הספירה אמורים היו להיות ימי שמחה בשל שמחת הקציר - חמישים הימים שבין פסח לשבועות הם ימי קציר, פסח הוא תחילת קציר השעורים, ושבועות קציר החיטים, וימי קציר ימי שמחה הם לחקלאים, מלבד המצוות שיש בדבר[3].הרמב"ן אף מפליג בחשיבותם וכותב שימי הספירה הם כחול המועד (רמב"ן, ויקרא כג, לו):
"וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם, כי כולם קדושים ובתוכם יי' (ע"פ במדבר טז, ג); ומנה ממנו תשע וארבעים יום, והשבועות כימי עולם, וקדש 'יום' שמיני כשמיני של חג - והימים הספורים בנתים - כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג - והוא יום מתן תורה, שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש (ראה דברים ד, לו). ולכך יקראו חכמים בכל מקום חג שבועות 'עצרת', כי הוא כיום שמיני של חג שקראוֹ הכתוב כן".
לעומת זאת, ההלכה הידועה היא שימי הספירה בהם או בחלקם נוהגים מנהגי אבלות ואינם זמן לשמחה. מה המקור למנהגים אלו?
♦
סיפור מיתת תלמידי רבי עקיבא
להלן אעסוק במקורות לסיפור המופיעים בחז"ל כלשונן[4]:בתלמוד מסכת יבמות (ס"ב ע"ב) כתוב:
"... דתניא רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנא' (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים".
רבי עקיבא אומר למד (נ"א אם למד) תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ" וגו'.
אמרו: שנים עשר אלף זוגים (נ"א זוגות) תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס[5], וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין (נ"א אמר רב חייא בר אבין ואיתימא רב אידי בר אבין) כולם מתו מיתה רעה (נ"א גדולה) מאי היא א"ר נחמן (נ"א נוסף: בר יצחק) אסכרה[6]".
במדרש בראשית רבא (פרשה סא) הובא:
"רבי ישמעאל ורבי עקיבה, רבי ישמעאל אומר: אם למדתה תורה בנערותך למד תורה בזקנותך, שאין אתה יודע איזה מהם מתקיימת לך: "הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו) רבי עקיבה אומר: אם היו לו תלמידים בנערותך, העמד לך תלמידים בזקנותך, שאין אתה יודע אילו מהן מתקיימין לך: "הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו).
שנים עשר אלפים זוגות תלמידים היו לרבי עקיבה מגבות עד אנטיפרס, וכולהם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אילו באילו. ובסוף העמיד שבעה: רבי מאיר ורבי יודה ורבי שמעון ורבי לעזר בן שמוע, ורבי יוחנן הסנדלר ור' ליעזר בן יעקב. [ואית דאמרין: רבי יודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחי ורבי חנינה בן חכינאי, ורבי יוחנן הסנדלר].
אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא שעיניהם צרה אלו באלו. אלא תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם - עימדו ומילאו את כל ארץ ישראל תורה!"[7].
הסיפור מופיע אף במדרש קהלת רבא, שם כאמור הפסוק (קהלת יא, ו) אותו דורשים ר' עקיבא וחבריו (פרשה י"א פסוק ו):
"רבי ישמעאל ורבי עקיבא, רבי ישמעאל אומר: אם למדת תורה בנערותך למוד תורה בזקנותך, שאין אתה יודע איזה תורה מתקיימת לך, אם של נערותך אם של זקנותך, "וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו).
רבי עקיבא אומר: [אם היו לו תלמידים בנערותך, העמד לך תלמידים בזקנותך, שאין אתה יודע אילו מהן מתקיימין לך: "הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו)].[8]
שנים עשר אלפים תלמידים היו [לו] מגבתון עד אנטיפטרס, וכולן מתו בחייו בין פסח לעצרת. ובסוף העמיד לו שבעה, ואלו הן: רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחי ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ורבי יוחנן הסנדלר. (כעין ה"אית דאמרין" במדרש רבא).
אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. ואתם אל תהיו כמותם. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה!".
במדרש תנחומא (פרשת חיי שרה) עולה לכאורה גירסה שונה על סיפור תלמידיו של רבי עקיבא:
"רבי עקיבא אומר: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ" (קהלת יא, ו), אם העמדת תלמידים בנערותך, אל תחדל לך מלהעמיד בזקנותך.
מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כולם, ואילולי שהעמיד שבעה תלמידים בזקנותו, לא היה תלמיד שיהא קורא על שמו".
♦
עדות במדרש על פטירת אחד מתלמידי רבי עקיבא בין פסח לעצרת
במדרש ספרי במדבר פסקה קמח (הבאתי ע"פ נוסח מפעל המילון ההיסטורי), וכן בתלמוד בבלי מנחות סח ע"ב, מסופר מעשה אודות פטירת אחד מתלמידי רבי עקיבא שכיוון ששמח מכך שהשיב על דברי רבי טרפון, אמר לו רבי עקיבא בלשון חריפה "תמיה אני עליך אם תאריך ימים בעולם"! רבי יהודה בר אלעאי מעיד כי הדבר אירע בפסח (ולגירסת הבבלי "בפרס הפסח" לפי רש"י שם: ארבע עשרה יום קודם הפסח), וכשבא רבי יהודה בר אלעאי לבית המדרש בעצרת נודע לו שאותו תלמיד מת. כלומר יש כאן עדות על פטירת אחד מתלמידי רבי עקיבא בין פסח לעצרת, לכאורה ממעשה שיכול להיכלל תחת ההגדרה "שלא נהגו בתורה כבוד זה לזה".להלן נוסח המדרש:
"מנחה חדשה לה' - שתהי חדשה לכל המנחות, שלא תקדמנה מנחה אחרת. מיכן אמ', אין מביאין מנחות וביכורין ומנחת בהמה קודם לעומר, ואם הביא פסול. קודם לשתי הלחם לא יביא, ואם הביא כשר" (משנה מנחות י,ו). מה הפריש בין עומר לשתי הלחם? הקודם לעומר אסור לגבוה (ומותר) [ואסור] להדיוט, לפיכך אם קרבו לא יעלו. הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט, לפיכך אם קרבו יעלו. ר' טרפון אומר: הואיל והעומר ושתי הלחם מתירות, אם למדתי למנחות הבאות קודם [לעומר שהם פסולות, אף מנחות הבאות קודם] לשתי הלחם יהו פסולות! אמר לו רבי יהודה בן נחמיה, לא, אם אמרת במנחות הבאות קודם [לעומר, שלא כשרו לא לגבוה ולא להדיוט; תאמר] לשתי הלחם, שהן פסולות שאע"פ שלא כשרו לגבוה הוכשרו להדיוט!? ניסתכל בו ר' עקיבה וצהבו פניו. אמר לו: יהודה בן נחמיה, צהבו פניך שהשבתה את הזקן? תמיה אני עליך אם תאריך ימים בעולם! אמר ר' יהודה בר' אלעאי, בפסח היה הדבר, וכשבאתי לעצרת אמרתי לו, היכן יהודה בן נחמיה? אמר לי, הלך לו".
♦
לסיכום
לרבי עקיבא היו תלמידים בימיו הראשונים שמתו; מספרם שנוי במחלוקת, לפי הבבלי ומדרש בראשית רבא, היו לו 12,000 זוגות תלמידים, כלומר 24,000 תלמידים. לפי מדרש קהלת רבא מדובר ב12,000 תלמידים, מחצית מהמספר המופיע בבבלי ובבראשית רבא. ואילו לפי מדרש תנחומא מדובר ב300 תלמידים בלבד. יש להוסיף כי בנדרים נ ע"א שם מסופר על בואו של רבי עקיבא לביתו לאחר עשרים וארבע שנים של לימוד תורה המספר כפול: "אתא בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי", אולם יותר מסתבר שהכוונה שהיו בזוגות, אך לא שהיו 24,000 זוגות.סיבת פטירתם מנוסחת בצורות שונות, בבבלי: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה"; בבראשית רבא: "שהיתה עיניהם צרה אילו באילו" (יש בבראשית רבא בחלק מהנוסחאות: "שהיתה עיניהם צרה בתורה אילו באילו" (אך בסיפא בלבד)); ואילו בקהלת רבא הנוסח הוא: "שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה".
בתלמוד ובמדרש רבא לא מופיע זמן פטירתם אלא העובדה ש"מתו בפרק אחד" כלומר בתקופה אחת, זמן פטירתם מופיע בבבלי בשם ברייתא אחרת: "מפסח ועד עצרת" ובקהלת רבא: "בין פסח לעצרת[9]". וכמו כן ייתכן שיש לנו עדות על פטירת אחד מהם בין פסח לעצרת.
יש לציין שהסיפור מופיע במקורות כבדרך אגב ולא לשם קביעת הלכה[10].
♦
מנהגי האבל על מות תלמידי רבי עקיבא
בתלמוד ובמדרש אין כתוב כי יש להתאבל או לנהוג איזה מנהגי אבלות בגלל פטירתם, ואף לא מוזכר בתלמוד שום מנהג אבלות הנוהג בימי ספירת העומר, וראה הערה[11].עתה אסקור על פי סדר הדורות את המקורות למנהגי האבלות בימים אלו, קודם אציין כי בספרי ההלכה הידועים של גאוני בבל: ספר השאילתות, הלכות פסוקות והלכות גדולות - אין כל אזכור לאיסורים או למנהגי אבלות הנוהגים בימי הספירה.
גם בתשובותיהם של גאוני בבל הראשונים הנושא לא נידון כלל, ואף לא באיגרת רב שרירא גאון, שם הוא מספר בפירוט את סיפור מותם של תלמידי רבי עקיבא, אם כי איגרת זו איננה הלכתית.
דיון מפורש במנהגי אבלות בימי הספירה מצוי בתשובה של גאון המובאת במספר מקורות בלי לנקוב בשם הגאון, אולם ר' ירוחם בן משולם (תולדות אדם וחוה, נתיב כב חלק ב), מוסר שהיא של רב האי גאון, וזה לשון התשובה: "וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת, אם מחמת איסור או לאו? הוו יודעין שלא משום אסור הוא, אלא משום מנהג אבילות, שכן אמרו חכמים: "שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולן מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו [כבוד] זה בזה ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ומי שקפץ וכנס אין אנו קונסין אותו לא עונש ולא מלקות אבל אם בא לשאול לכתחלה אין מורין לו לכנוס ולענין קידושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה"[12].
יש לשים לב לכך שהלשון "ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו" קצת כפולה ולא ברורה דיה, אם המנהג הוא "מאותה שעה" למה נכתב "נהגו ראשונים" כשהמדובר הוא במנהג כללי שהחל מאז אצל כל העם. עוד תמוה על מי מסתמך הגאון בייחסו את המנהג הנ"ל למנהג קדום עוד מזמן התנאים, כשאינו נזכר באף מקור מחז"ל. ויתירה מזו, איך שלושת עמודי ההוראה (רי"ף רמב"ם רא"ש) התעלמו ממנהג כה קדום בספריהם, בייחוד שלפי הרמב"ם אף יש לכוף את כולם לנהוג במנהגות שנהגו קודם חתימת התלמוד (הקדמה למשנ"ת).
בנוסף, מסתבר שדבריו של הגאון אינם מוסבים על ימי חג הפסח, שהרי אין לנהוג בהם מנהגי אבלות, אך בימי החג אסור ממילא להינשא.
הרי"ץ גיאת כותב (מאה שערים עמ' קט)[13]: "ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת, ומשום אבלות הוא, ולא משום איסור הוא, שכך אמרו חכמים "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולן מתו בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה בזה וכולן מתו באסכרה" ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן שלא לישא אשה בימים הללו ודוקא נשואין שעקר שמחה בחופה ובכניסה אבל לארס ולקדש לא ונשואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לשאול לכתחלה מורין לו שלא לעשות ושלא לסתור מנהג ישראל וכן הורו הגאונים".
ניתן לסכם כי ר' יצחק העתיק את תשובת הגאונים על איסור נישואין בלשונה, אלא שהוסיף בראשית דבריו "ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת", וזו לשון החלטית יותר מלשונו של הגאון. בזה מסתכם דיונו של ר' יצחק אבן גיאת בנושא זה, ואין הוא מוסיף דבר בעניין.
מנהג נוסף אנו מוצאים בתשובות רב האי גאון (לכאורה, יש המפקפקים בדבר)[14]: "מה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח עד עצרת, משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא, שכולם מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלים ממלאכה. ועוד דכתיב "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו), מלשון שבות, ושמיטה דכתיב "שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים" (ויקרא כה, ח). מה שנת השמיטה אסורה במלאכת קרקע, אף זמן ספירת העומר, דהיינו אחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה[15]".
בספרי הגאונים וחלק מהראשונים, מצאנו שציינו את האבל במנהג אחד בלבד, וברב האי גאון (ראה לעיל שהזיהוי אינו בטוח) נוסף עוד מנהג שאין ברור האם הוא מנהג אבלות. המנהגים הם: א. שלא לכנוס אשה. ב. נהגו הכל\הנשים להימנע מעשיית מלאכה משקיעת החמה.
♦
תספורת
מאוחר יותר אנו מוצאים גם מנהג שלא להסתפר: ר' אהרון הכהן מפרובנסיד בספרו אורחות חיים (חלק ב' הלכות קידושין סי כ"א) כותב: "ומנהג שלא לכנוס מפסח ועד עצרת, וגם לא מסתפרין מפני אבלות י"ב אלף זוגין תלמידים שהיו לו לר' עקיבא ומתו כולן מפסח ועד עצרתוגו'".[16]אף ר' אהרון הכהן מביא את המנהג כדרך הגאונים, "מפסח ועד עצרת". מנהג זה שלא להסתפר אינו מוזכר בגאונים וברי"ץ גיאת ואף אצל מעשה הגאונים [ספר שיוזכר להלן (ע"י הערה 33) המביא את מנהגי אשכנז הקדמונים], ואף לא היה נפוץ בכל המקומות, כמו שכותב השיבלי הלקט[17] בשם "יש מקומות": "ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר לאחר הפסח עד ל"ג בעומר".
הטור על סמך המקורות הנ"ל ואחרים ניסח את מנהגי האבלות כך: "נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת. והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. וכתב הר"י גיאת: "דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה, אבל לארס ולקדש שפיר דמי. ונישואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו. אבל אם בא לעשות בתחילה[18], אין מורין לו לעשות כך. וכזה הורו הגאונים".
ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר, ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות.
מצאתי כתוב: "מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה, על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים".
ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה.
ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה, וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה בבית דין, מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר, דהיינו לאחר שקיעת החמה, אסור במלאכה".
הטור מצטט קודם את דברי הרי"ץ גיאת, הוא נוקט בפשטות שמנהגי האבל הם עד עצרת ממש וכדברי הגאונים.
הוא עובר ומצטט מן המקורות שלעיל שיש מקומות שנוהגים אף שלא להסתפר, שם הוא מציין וכדעה משנית שרק חלק נהגו כך, הוא מוסיף כי בתוך אותם הנוהגים שלא להסתפר, יש המסתפרים מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות.
אין הוא מציין שיש הנוהגים לישא אשה מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות, ייתכן מפני שבכך כוונתו אף לשאר מנהגי האבלות, וכמו שכותב הבית יוסף: "ודע דכשם שמותר להסתפר מל"ג ואילך כך מותר לישא אשה דכיון שפסקו אז מלמות למה יהא אסור לישא אשה וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם, ורבינו שלא הזכיר אלא שמסתפרים נקט חדא מנייהו".
הטור ממשיך ומצטט מתוך תשובתו של רב האי גאון על המנהג להימנע מעשיית מלאכה, הוא אף מביא את הטעם הראשון שרב האי מביא למנהג, אך קוטע את רצף הציטוט ומעיר: "ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה". ורק לאחר מכן הוא עובר ומצטט את הטעם השני.
אין בטור התייחסות לקיום מנהג אי עשיית המלאכה לאלו שנוהגים להתאבל רק עד ל"ג בעומר, האם הם חוששים לשני הטעמים וממשיכים עד עצרת באי עשיית מלאכה או לא; ייתכן שזאת מפני שהדבר לכאורה תלוי במנהג, והטור הכיר רק את המנהג של הנשים שנהג במקומו. ואפשר שזו גם הסיבה לכך שהוא אינו מציין על מנהגם של אלו שנהגו להסתפר מל"ג והילך לגבי נישואים משום שהוא אינו הכיר את מנהגם דיו.
♦
ל"ג בעומר כיום שבו פסקו מלמות
מתשובות הגאונים והראשונים שהזכרנו, משמע שזמן האבלות על תלמידי רבי עקיבא, הוא מפסח עד שבועות, ולא עד ל"ג לעומר. אם כן, מה הוא המקור לסיום ימי האבלות מאחרי ל"ג לעומר?לראשונה אנו רואים התייחסות לל"ג בעומר כיום מיוחד הן אצל הראבי"ה והן אצל המנהיג שפעלו בזמנים לא רחוקים. הראבי"ה (ר' אליעזר בן יואל הלוי. 1220-1140 למניינם, בערך), אשר הוא כסבו הראב"ן לא מזכיר את כל העניין של מנהגי האבלות על מות תלמידי ר"ע, אלא רק מכיר בהם כימים מסוכנים שאין להקיז בהם דם. וכך כותב ראבי"ה (סימן רעו, ח"א עמ' רסז במהד' דבילצקי): "וכן נהגו שאין מקיזין בין פסח לל"ג בעומר, מפני ששלטה מגפה בתלמידי רבי עקיבא. וכן בתמוז ואלול ושבט לא, וסימן זל"ט (ז- תמוז, ל- אלול, ט- שבט) וטעם ברור לא שמעתי".
זו בעצם העדות הראשונה לכך של"ג בעומר, הוא סיום מיתת תלמידי רבי עקיבא, אלא שאין כאן נימוק מדוע ראבי"ה סובר כך בעוד שבבבלי נזכר שמיתת תלמידי רבי עקיבא, אירעה בין פסח לעצרת, וכמנהג הגאונים קודם לכן.
ר' אברהם בן נתן הירחי[19] כותב (ספר המנהיג, הלכות אירוסין ונישואין, ס' ק"ו): "ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר אלא למנהג אבלות על מה שאירע שבאותו פרק מתו י"ב אלף זוגות תלמידים לר' עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה, אבל מקדשין שאין שמחה אלא בחופה ונשואין, ומי שכנס אין בו שום איסור בעולם, ואך מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל"ג בעומר ואילך, ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל[20] מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום ופלגא ט"ו יום וט"ו יום קודם העצרת זהו ל"ג בעומר".
היוצא מדבריו: מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל"ג בעומר ואילך, ואע"פ שבתלמוד שלנו כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו עד עצרת, הוא מביא שמועה בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא לתת סמך לאותו מנהג ממה שמצא ר' זרחיה כתוב בספר ישן מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת, ופרוס פרושו חצי משלשים.
לכאורה דחיית נוסח התלמוד שלפנינו ושאף היה לפני הראשונים, תמוהה, אף משום שהיא גם נוסחת הגאונים. ועוד יותר מתמיה שמי שסומך על גירסה זאת הוא הרז"ה ובניגוד לדרכו בדרך כלל, בה הוא מרבה לצטט את נוסחאות הגאונים, ועל אף שהכיר את המסורות הצרפתיות-האשכנזיות מזה ואת המסורות הספרדיות מזה, החשיב הרבה את נוסחאות הגאונים, והוא משתמש בהן תדיר. למשל: "הכי גרסינן וכך נמצא בגרסת הגאונים ז"ל"[21]; או: "והספרים שכתוב בהם... טעות היא ולא נמצא כן בספרי הגאונים"[22]. או בלשון חריפה: "ונשאלה שאלה מלפני רבינו האי ז"ל... אלו דברי הגאון ז"ל ואתה למד מהם שזה שהגיהו חכמי הארץ הזאת במקצת הספרים... טעות הוא ומשום דקשיא להו... שבשו הספרים והגיהו... וה' הטוב יכפר בעדם"[23]. לעתים התפתחו דיונים בינו לבין משיגיו לגבי הערכת הנוסח, וחלק מן ההוכחה של ר' זרחיה או מן הביקורת של מבקריו קשורה לנוסחאות הגאונים[24].
אם כן תמוה לכאורה שרז"ה במקרה שלנו, לא יסמוך על נוסחת הגאונים ואף לא יזכירה, ובמיוחד שאין מדובר כאן בנוסח בתלמוד בלבד, אלא אף במנהג הנהוג בעקבות אותו הנוסח הלכה למעשה, שכן מתשובות הגאונים משמע שמנהגם היה להתאבל על מות תלמידי ר' עקיבה בכל הימים שבין פסח לעצרת: "וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת"; רי"ץ גיאת: "ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת"; רב האי גאון: "מה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח עד עצרת... משום תלמידי רבי עקיבא...". בנוסף לכך יש להביא את מדרש קהלת רבא שהובא לעיל שאף בו הנוסח הוא: "וכולן מתו בחייו בין פסח לעצרת[25]".
לפיכך נראה שאין ר' זרחיה קובע מסמרות בעניין, אלא הוא רק בא להסביר את מנהגם של חכמי צרפת ופרובינצה להפסיק את האבלות מל"ג בעומר, והסברו נאמר בדיעבד בשביל מציאת טעם למנהג שלא ברור מקורו. וכפי שנראה בהמשך אין זה הנסיון היחיד למצוא מקור למנהג זה.
כמה דורות מאוחר יותר כותב המאירי (בית הבחירה ליבמות סב ע"ב): "וקבלה ביד הגאונים ז"ל, שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ומתוך כך נוהגים שלא להתענות בו, וכן נוהגים שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן".
לכאורה יש בדבריו שני חידושים: הא' שהידיעה על כך שתלמידי ר' עקיבא פסקו מלמות בל"ג בעומר היא קבלה של הגאונים ז"ל. והב' שאין מדובר בפרשנות של "פרוס עצרת" אלא בקבלה.
על הידיעה הראשונה ניתן לומר שכונת המאירי היא לחכמים שקדמוהו ולא לגאונים בבבל[26]. שהרי לא מצאנו לקבלה זו בגאונים שלפנינו אלא מצאנו להיפך. בנוסף, לכאורה תופרך אותה הקבלה אם נגרוס בתלמוד "מפסח ועד עצרת", חייב איפה שנוסח אחר הוא שיעמוד בבסיס אותה הקבלה ואם זהו הנוסח שמזכיר ר' זרחיה שוב לא נצטרך לקבלה מהגאונים בדבר אחרי שהדבר כתוב בתלמוד במפורש.
יש לשים לב כי בראבי"ה ובמנהיג ל"ג בעומר אינו מסמל יחודיות כיום בפני עצמו, מלבד העובדה שבו תמים ימי האבל, בעוד שבמאירי אנו מתחילים לראות התייחסות חגיגית לל"ג בעומר: "ומתוך כך נוהגים שלא להתענות בו", כלומר תענית אסורה ביום זה בשונה מיום רגיל. דברים דומים נמצאו בדברי ר' אברהם חילדיק (פעל בבוהמיה וזמנו המשוער אמצע המאה השלוש עשרה): "ואין רגילים לעשות שמחות ולא נישואין מר"ח אייר עד ל"ג בעומר, כי בל"ג בעומר נעצרה המגיפה שהייתה בתלמידי ר' עקיבא ועשו אותו היום יום טוב[27]" כלומר לראשונה אנו רואים איזכור של היום במשמעות חגיגית ולא רק במשמעות של תום האבל. (העניין צוטט אף בספר האסופות[28]).
♦
חשבון ימי האבל
לעיל ראינו כי הידיעה שתלמידי ר' עקיבא פסקו למות בל"ג בעומר מתבססת על חשבון בצירוף הנוסח "פרוס עצרת". אלא ש"פרוס עצרת", שלפי אותו פירוש הוא 15 יום קודם לעצרת, מוביל דווקא לתאריך ל"ד בעומר ולא לל"ג, שכן בספירת העומר יש 49 ימים, אם נוריד 15 יום נגיע לל"ד ולא לל"ג. ואמנם כך פוסק להלכה ר' יוסף קארו, שיש לנהוג מנהגי אבלות עד ל"ד לעומר, לשיטתו ל"ג לעומר עצמו כלול בתוך ימי האבל ואינו צריך להיות יום שמחה:"ומה שכתב (הטור) "ויש מסתפרין מל"ג בעומר ואילך". כ"כ ה"ר דוד אבודרהם בשם אבן הירחי משמו של הרז"ה וכ"כ ג"כ הר"י ן' שועיב וז"ל: שמעתי שיש במדרש שמתו מפסח עד פרוס העצרת והוא ט"ו יום קודם העצרת כאמרם [עד] פרוס הפסח פרוס החג שהם חמשה עשר יום בניסן ובתשרי, וכשתסיר חמשה עשר יום מארבעים ותשעה יום נשארו שלשים וארבעה והנה הם שלשים ושלשה שלמים! ומגלחים ביום ל"ד בבוקר כי מקצת היום ככולו" עכ"ל. ובספר אדם [וחוה] נתיב ה' הועתק כן וכל זה כתב הרשב"ץ בתשובה (תשב"ץ ח"א סי' קעח) וכתב: "ולפי זה כל יום ל"ג אסור ומקצת ל"ד ולפי דעת (הרמב"ם) מקצת לילה סגי כדאיתא בספר תורת האדם ויש להתיר ביום ל"ג אם הוא ערב שבת לכבוד השבת" עכ"ל. ודע דכשם שמותר להסתפר מל"ג ואילך כך מותר לישא אשה דכיון שפסקו אז מלמות למה יהא אסור לישא אשה וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם ורבינו שלא הזכיר אלא שמסתפרים נקט חדא מנייהו".
כלומר הבית יוסף מצטט את ר"י אבן שועיב שדבריו השלמים יובאו להלן, המקשה על דעה זו המסבירה את סיבת סיום האבלות בל"ג בעומר ע"פ הגירסה "פרס עצרת", וטוען כי לפי החשבון עם "פרס עצרת הוא חמש עשרה יום הרי שאנו מגיעים לל"ד ולא לל"ג!
יש לציין שמרן לא רק שאימץ את דעתו של ר"י אבן שועיב[29], אלא הוא אף חולק על הרמ"א והמקורות שהבאנו לעיל בנתון נוסף, בכך שאין ל"ד בעומר משמש בעיניו כיום שמחה. ועוד הוסיף כי יש להתאבל בתחילתו[30].
באשכנז כאמור גם מוזכר העניין של ל"ג בעומר אך אין איזכור לגירסה "פרוס עצרת" ולאותו חשבון. האם אף הם סברו כגירסה זו, והיא הוותה מקור עבורם אלא שהם לא כתבו לנו על כך? מתברר שיש עוד שיטה בדבר מלבד הגירסה בתלמוד או הקבלה מהגאונים, למהרי"ל יש חישוב אחר שדרכו מגיעם לל"ג בעומר, אף ללא גירסת "פרוס עצרת" (דיני הימים שבין פסח לשבועות, סעיף ז, עמ' קנו-קנז): "אמר מהר"י סגל: אע"ג דאיתא בגמרא דתלמידי ר"ע מתו מן פסח עד עצרת מכל מקום עושין ביום ל"ג בעומר שמחה, משום דמתו רק בימים שאומרים בהן תחינה וכל יום שאין אומרים תחינה לא מתו. השתא דל (=הפחת) מן המ"ט יום של הספירה ז' ימי החג וג' ימים דחל בהם ר"ח, שנים לאייר ואחד לסיון, וז' שבתות. פשו (נשארו) להו ל"ב. נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים, כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר".
המהרי"ל אומר שאע"פ שתלמידי ר' עקיבא מתו בכל התקופה מפסח עד עצרת, כפי הגירסה בתלמוד שלנו. אך הם מתו רק בימים שאומרים בהם תחנון, ואילו בימים שלא אומרים תחנון (ז' ימי פסח ז' שבתות וג' ימי ראש חודש = 17 יום) לא מתו. לפי חישובו יש ל"ב יום שאומרים תחנון בין פסח לעצרת (32=49-17). לכן אנו מקבצים את כל הל"ב יום בתחילת ימי הספירה, היינו מפסח עד ל"ב בעומר ובהם אנו מתאבלים וביום ל"ג אנו עושים קצת שמחה.
לכאורה מדובר בחידוש גדול, החשבון אמנם כבר נזכר אצל התוספות הצרפתים שהובאו בדברי ר"י אבן שועיב לעיל[31], אלא שהמהרי"ל לראשונה מכח חשבון זה, מחדש שיש לנהוג את אותם ימי אבלות כמקובצים מפסח. דברי המהרי"ל מוקשים מכמה סיבות:
א. בז' ימי הפסח איננו מתאבלים כלל, ואף אין ראוי להתאבל בימי חג, ולומר שהם היו ראויים להיות ימי אבלות רק שבטלו מחמת החג, לא ניתן; שהרי תלמידי ר"ע לפי דבריו לא מתו בימים אלו שנאמר שבטל האבל מחמת החג, אז מה העניין לקבוע ימי אבל בימים שאינם ראויים לכך? (בנוסף תמוה להנהיג אבל ליום בו הוא לא יוכל להתממש).
ב. אנו מתאבלים בימים שלא מתו (כביכול בחול המועד, ראש חודש אייר וחלק מן השבתות) ושמחים בימים שכן מתו (ל"ג בעומר).
ג. אין ז' שבתות, שהרי את שבעת ימי הפסח כבר לקחנו בחשבון, ואחד מימי הפסח הרי הוא שבת, (כאן יש לציין שתלמידיו של ר' עקיבא לא היו בחו"ל כך שאין להחשיב את יו"ט שני של גלויות, והמהרי"ל חישבו שאף ע"פ שאמר "ז' ימי פסח", צריך לזכור שיום טוב הראשון של פסח אינו עולה מכלל ימי הספירה, וממילא אין להפחיתו מהם, ואם כן הרי שהחשיב את יום טוב שני. אולם ביום אסרו חג אין אומרים תחנון, ואם כן יש להוסיפו ויצא המניין שלם).
ד. למה לא מתחילים את ימי האבלות מיום טוב הראשון של פסח (אם אכן היה כך ימי האבלות היו אמורים להסתיים בל"א בעומר ול"ב היה אמור להיות יום שמחה). שהרי אין סופרים בו ספירת העומר, אך אין כל הבדל בינו ליום הראשון של חול המועד לגבי זה.
ה. בי"ד אייר אין אומרים תחנון, בחודש ניסן כולו אין אומרים תחנון, ומתחילת ראש חודש סיון אין אומרים תחנון (אלא שטענה זאת ניתן לדחות בכך שרוב הימים בהם אין אומרים תחנון הם מנהג מאוחר שלא נזכר בקדמונים).
ו. תלמידי ר"ע מתו לפני קביעת הלוח, אם כן מניין לנו שבאותה שנה היו ג' ימי ראש חודש, שמא היו ב' או ד' (אלא שטענה זו קשה אף על אלו שמחשבים שפרוס עצרת הוא ל"ג וממילא אז פסקו מלמות, אם היו ב' ד' ימי ראש חודש באותה שנה שמתו תלמידי ר' עקיבא הרי שהחשבון לא נכון).
לשאלה שתיים, מצטרפים עוד שני חכמים שאף הם שאלו אותה, ואם נדייק אינם בדיוק מצטרפים, אלא דווקא מכח אותו חשבון טוענים את ההיפך ושוללים את המנהג לסיים את ימי האבלות בל"ג בעומר.
בספר אורחות חיים לרבי אהרון הכהן כתב (ח"ב, הלכות קידושין סעיף כא): "ואלו האנשים שלא דקדקו אלא עד ל"ג לעומר טועין הן, כי מפסח ועד עצרת היה המקרה, ומה שנזכר ל"ג בעומר אין זה כי אם מפני שאין מפסח ועד עצרת כי אם ל"ג ימים, לבד שבתות וח' ימי הפסח וג' ימים של ראש חודש".
כלומר ר' אהרון, בשונה מהמהרי"ל, אינו מוכן לקבל את העובדה שלוקחים שלושים ושניים יום ומקבצים אותם יחד וכביכול מתאבלים עליהם שלא בזמנם. הוא לא מתעמת עם דעה זו ישירות מאחר שהוא לא והוא לא הכיר אף דעה שטענה זאת מפורש, הוא בא להסביר טעות שהשתרשה. במהדורה בתרא נתוודע ר' אהרון לדברי רבי זרחיה לעיל, והוסיף על דבריו "והר"ז ז"ל תירץ ואמר כי מצא בספרים ישנים מפסח ועד פרס החג, ופרס פי' ט"ו יום כדאמרינן..."[32].
בדומה לכך כותב ר' יהושע אבן שועיב (דרשות ר"י אבן שועיב עמ' רכא-רכב): "ובתוספות פי'[33] כי מה שאמר ל"ג אינו כמו שנוהגין, אלא ל"ג יום כשתסיר שבעת ימי הפסח ושבעה שבתות ושני ימי ראש חדש שהן ששה עשר יום שאין אבלות נוהג בהם, נשארו מן הארבעים ותשעה ימים ל"ג, וזהו מאמרם ל"ג יום לעומר." אף רבי יהושע, כקודמו, ממשיך ואומר: "שמעתי שיש במדרש עד פרס העצרת, והוא חמשה עשר יום [קודם] העצרת, באמרם פרס הפסח פרס החג שהם חמשה עשר יום בניסן ובתשרי, וכשתסיר חמשה עשר יום מארבעים ותשעה יום נשארו שלשים וארבעה, והנה הם שלשים ושלשה שלמים ומגלחין ביום שלשים וארבעה בבקר כי מקצת היום ככולו". ע"כ. יתכן ואף המקור בשם המדרש לקוח מתוספות, ואם כן יש כאן מקור המתקיים גם כן על הגירסא "פרס עצרת", אך בשם מדרש (אין כאן ציטוט מהמדרש מכלי ראשון, וכנראה שהוא לא עמד לפני מוסר השמועה).
על דברי המהרי"ל יש להקשות עוד, כי אם כדבריו, הרי שאין ל"ג בעומר יום מיוחד, כי כל הסיבה לכך שאין להתענות בל"ג בעומר או שיש לעשות אותו יום טוב שייכים רק אם ביום זה פסקה המגפה, אך אם המגפה בפועל המשיכה הלאה, אלא שכיום מסתיים האבל עליהם (הרי זה ברור שאין עניין לשמוח בסיום ישיבת 'שבעה' על אדם), ואם כן מה טעם שכתב (שם) "מכל מקום עושין ביום ל"ג בעומר שמחה"?
בפועל חשבונו של המהרי"ל הובא בחיבור ביאור הלכה (סימן תצג) כמקור לאחד מהמנהגים, אלא שהוא שופץ והובא בצורה מעט שונה, וכמקור למנהג שונה: "שיטה שניה הוא מה שאומרים בשם התוספות דתלמידי ר"ע מתו ל"ג ימים שלמים דהיינו ביום שא"א תחנון לא מתו א"כ כשתוציא שבעת ימי הפסח דהיינו מיום שני של פסח ועוד ששה שבתות ושני ימים ר"ח אייר ויום א שלא מתו א"כ הרי נשארו ל"ג שלימין שמתו ולפ"ז מתו עד עצרת ולנגד אלו הל"ג ימים קבלו ישראל ע"ע קצת אבילות ל"ג ימים (אלא שיום אחד מהן יש להקל במקצת יום דהוא ככולו ובחרו ביום ל"ג בעומר ואולי מאיזה טעם. פמ"ג) לענין ספירה ונשואין דהיינו לנכות ממ"ט יום של העומר ט"ז ימים הראשונים דהיינו מיום שני של פסח עד יום שני של ר"ח אייר יש ט"ז ימים שאותן ימים מקילין בהן ונשארו ל"ג שלימין עד עצרת ומתאבלין בהן ולפ"ז אותן שמסתפרין מל"ג ואילך וגם בר"ח אייר טעות הוא בידם דליכא ל"ג יום וזהו כונת המחבר".
כלומר יש כאן ניסיון להתמודד עם השאלות שנשאלו לעיל. ראשית, מונה הביאור הלכה, שבע ימים בפסח בלי לכלול את היום הראשון, כלומר הוא מחשיב אף את איסרו חג אפשר כיו"ט שני ואפשר כיום שאין אומרים בו תחנון. עוד הוא מונה שש שבתות, ולא שבע. ולבסוף הוא מגיע לתוצאה מעט שונה מהמהרי"ל: 33 יום, עוד יום נוסף (אותו יום שהמהרי"ל הוסיף בשבתות). וכאן אומר הביאור הלכה דעה חדשה שלא נזכרה במקורות שהבאתי עד כה לא באורחות חיים לא בתוספות ולא במהרי"ל, והיא, שהנוהגים לא לנהוג במנהגי האבל עד חודש אייר, עושים זאת משום שהם מקבצים את כל הל"ג ימים מתחילת ראש חודש ועד לחג השבועות.
כלומר, ראשית בשונה מהאורחות חיים ור"י אבן שועיב, המנסים ע"פ החשבון לדחות את המנהג להתאבל עד ל"ג בעומר, ובשונה ממהמהרי"ל המנסה על פי חשבון זה לתת טעם לנוהגים להתאבל עד ל"ג בעומר. הביאור הלכה לוקח את אותו חשבון ונותן ממנו טעם לנוהגים להתחיל את ימי האבלות מראש חודש אייר.
על דעה זו, מלבד שהיא כאמור חידוש, יש לי מספר שאלות:
א, אף אחד מהראשונים שהביאו את החשבון הזה, לא הביאו אותו כקשור למנהג זה. האורחות חיים ור"י אבן שעיב בשם תוספות, הביאו אותו בכדי לדחות את המנהג לסיים את ימי האבלות בל"ג בעומר, בכך שע"י חשבון זה הם הסבירו איך נפלה הטעות והונהג מנהג לא נכון. ואילו המהרי"ל הביאו בנסיון למצוא טעם לנוהגים את מנהגי האבלות עד ל"ג בעומר בלבד, ולא אחרי זה.
ב. לפי שיטה זו (מה שכבר הפמ"ג הקשה) אין שום מעלה ליום ל"ג בעומר ואין טעם למה מתאבלים בו רק מקצת היום, בעוד שהמנהג לו נתן הביאור הלכה את הטעם הנ"ל, כן יחס חשיבות ליום זה ולא נהג בו אבלות.
ג. עדיין יוצא שמתאבלים בימים בהם לא מתו, ראשי חודשים ושבתות.
ד. השיטה שלא לנהוג אבלות עד ראש חודש אייר, סוברת כך מפני שחודש ניסן הוא חודש של שמחה, ואם כן לכאורה אין טעם לדחוק ולהסבירם בדרך אחרת. אמנם אפשר לטעון שהביאור הלכה מקיים את שני ההסברים, כלומר הוא טוען שבגלל חודש ניסן דחינו את ימי האבל לראשי חודשים ולשבתות שאחרי זה (אף שזה תמוה לדחות יום אבל לשבת ולראש חודש).
אך עדיין תמוה, מי ייצר את החיוב להתאבל ל"ג ימים בכל מקרה? ימי האבלות שחלו בחודש ניסן אינם אמורים להיות זקוקים להשלמה, ומי שלא התאבל בהם כי סבר שחודש ניסן הוא חודש שלא ראוי להתאבל בו אינו חייב לחפש ימים אחרים להשלימם! וכפי שמשמע מהרדב"ז. (ראה על כל להלן בפיסקה 'מקורות שהגבילו את מנהגי האבלות בתחילתם').
יש להוסיף כי כל ההבדל בין הביאור הלכה לרדב"ז הוא בשאלה האם ימי האבלות מניסן שלא נתקיימו זקוקים להשלמה או לא. לפי הרדב"ז אין הם זקוקים לשום השלמה, ומשכך הוא מוכן לקבל את המנהג להפסיק את מנהגי האבלות בל"ג בעומר, שהרי יש שיטות שתלמידי ר' עקיבא הפסיקו למות ביום זה. ואם כן מה הבעייה לא להתאבל בחודש ניסן הואיל והוא חודש שמח, אבל להתאבל את שאר הימים הנותרים. ואילו לפי הביאור הלכה מנהג זה יהיה בעייתי בכך שאין בו ימי השלמה לימים בניסן שלא נתאבלו בהם (ששה ימים סה"כ).
יש לציין שלא מצאתי מי שמשיב על דברי הבית יוסף לפיהם תלמידי ר' עקיבא מתו אף בל"ד. הב"ח תולה את מנהג אשכנז שלא להתאבל בל"ג בשיטת המהרי"ל (הוא מכנה אותה בשם תוספות), אך לשיטה זו כאמור הרי שאין שום סיבה לשמוח בל"ג בעומר, שהרי תלמידי רבי עקיבא המשיכו למות עד עצרת ממש.
בטור נכתב: "ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר, ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות." כלומר לפי הטור יש כאן מנהג המבוסס, לא על הגירסה פרס עצרת (כי לפיה הפסיקו למות רק בל"ד, ואף לא על החשבון של המהרי"ל, כי אם כן, אין נכון הניסוח "שאז פסקו מלמות") אלא מדובר כאן על מסורת שמקורה לא ברור: "שאומרים"[34]. אף בביאור הלכה (תצ"ג) שמנה שלשה דעות בעניין מנהגי הפטירה, לאחר שמביא את דעת המחבר כותב: "אכן לדעת הרמ"א שם בס"ב משמע דס"ל דפסקו מלמות ביום ל"ג וכמו שכתב הגר"א שם ומקצת היום ככולו ולפי שיטה זו המנהג שאין מסתפרין מפסח עד יום ל"ג בבוקר ומשם והלאה עד עצרת מותר". מדבריו ניתן ללמוד כי הוא מכיר בדעה כזו, ואם כן נשאלת השאלה מה מקורה?
חוששני כי שני הסיבות לטעם ל"ג בעומר ניתנו בדיעבד, הן הסיבה לפיה מדובר בגרסה "פרס עצרת", לפי שלא מסתבר, שפתאום יעזבו את המנהג הקדום שנהג מזמן הגאונים, ואת נוסח הגמרא הנפוץ, עד עצרת (הן בספרד והן באשכנז המנהג בתחילה היה להתאבל עד עצרת), לצורך גירסה או מדרש שאפילו לא עמד לפני כל הראשונים (ר"י אבן שועיב מביאו מכלי שני משמע שלא עמד לפני במדרש נוסח זה), מלבד מה שלפי זה יש להמשיך את מנהגי האבלות אף עד ל"ד בעומר, דבר שאכן בהמשך הונהג, אך לא היה קיים במנהג הקדום. ואם כן עולה הרושם שהסיבה נתנה בדיעבד בניסיון להסביר מנהג שלא ברור מקורו.
גם הסיבה השנייה של התוספות המובאת במהרי"ל, לפיה סך כל הימים בהם מתו תלמידי רבי עקיבא הם ל"ב, ניתנה לכאורה בדיעבד, ולא זו בלבד אלא שהיא ניתנה בתחילה כסיבה לדחיית המנהג, הואיל וראשית היא הובאה בדברי תוספות שצוטטו ע"י ר"י אבן שועיב כנסיון להסביר איך נפלה טעות והונהג המנהג, ולא בנסיון ליישב את המנהג! רק מאוחר יותר הפך המהרי"ל את היוצרות, ושם את החשבון הזה כבסיס למנהג. ועוד יותר מאוחר השתמשו בחשבון זה בנסיון להסביר את המנהג להתחיל את ימי האבלות מראש חודש אייר.
♦
מקורות שהגבילו את מנהגי האבלות בתחילתם
בספר מעשה הגאוניםלג מוזכר המנהג שלא לישא בין פסח לעצרת בלבד, אלא בצורה מעט שונה ושני חידושים בדבריו. וז"ל: "אין נושאין נשים בין פסח לעצרת שימים עלולים הם, שנפלה מגפה בתלמידיו של ר' עקיבא. אבל ראיתי שנושאים לאחר הפסח עד ראש חודש [אייר] אבל לאחר ראש חודש מתחילין לא לישא". כעין זה הובא ברוקח (סימן שנה, הלכות נישואין) זה לשונו: "מנהג שאין נושאין בין פסח לעצרת לפי שימים אלו עלולים שנפל מגפה בתלמידיו של ר' עקיבא. ויש מקומות שנושאים עד ראש חדש אייר ומשם ואילך נמנעין".[35]ראשית נראה משניהם, שטעם המנהג הוא לא משום אבלות אלא משום, שימים אלו הם 'עלולים' כלומר מסוכנים, ולכן אין להינשא בהם. סיפור מיתת תלמידי ר' עקיבא הוא רק הוכחה לסכנתם של ימים אלו, אך לא הוא הגורם הישיר למנהג שלא לישא בהם נשים.
שנית, הם הביאו לראשונה מנהג לפיו עד ראש חודש אייר גם כן ניתן לישא אישה, מנהג זה מובא אף במנהגי רבי אברהם חילדיק (עמ' רלד, במהדורת שפיצר), במהרי"ל (דיני הימים שבין פסח לשבועות, סעיף ח) ובלקט יושר (הלכות ספירת העומר וימי הספירה, סעי' ו-ט) וברדב"ז בשם תוספות (שו"ת סימן תרפז, שם מדובר אף על תספורת).
טעם הדבר אינו מוזכר באותם מקורות, מלבד הרדב"ז (אולם מסתבר שזה טעם כולם), וזה לשונו: "ואני מסתפר כל חודש ניסן וראש חודש אייר, וכן נהגו רוב העולם. והטעם כיון שהם אסורים בהספד ובתענית, אין אבלות זה שהוא תלוי במנהג נוהג בהם, וכן כתבו בשם התוספות."
מקור לדברי הרדב"ז וכנראה גם לדעת אותם ראשונים, נמצא במסכת סופרים (פכ"א ה"א): "אין מתענין ואין נופלין על פניהם בחודש ניסן" (מובא אף במחזור ויטרי, מהד' גולדשמיט, ח"ב עמ' שעח).
♦
מנהגי האבל כפי שנוסחו בשולחן ערוך
סימן תצג - דינים הנוהגים בימי העמר וּבוֹ ד' סְעִיפִים:א. נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת עַד ל''ג לָעֹמֶר, מִפְּנֵי שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן מֵתוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא; אֲבָל לְאָרֵס וּלְקַדֵּשׁ, שַׁפִּיר דָּמִי, וְנִשּׂוּאִין נָמֵי, מִי שֶׁקָּפַץ וְכָנַס אֵין עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ. הגה: מִיהוּ מִלַּ''ג בָּעֹמֶר וָאֵילָךְ הַכֹּל שָׁרֵי (אַבּוּדַרְהַם וּבֵית יוֹסֵף וּמִנְהָגִים).
ב. נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר עַד ל''ג לָעֹמֶר, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאָז פָּסְקוּ מִלָּמוּת, וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד יוֹם ל''ד בַּבֹּקֶר אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם ל''ג עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁאָז מִסְתַּפְּרִין בּוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. הגה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כִּדְבָרָיו, אֶלָּא מִסְתַּפְּרִין בְּיוֹם ל''ג וּמַרְבִּים בּוֹ קְצָת שִׂמְחָה וְאֵין אוֹמְרִים בּוֹ תַּחֲנוּן (מַהֲרִי''ל וּמִנְהָגִים). וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד ל''ג בְּעַצְמוֹ וְלֹא מִבָּעֶרֶב (מַהֲרִי''ל). מִיהוּ אִם חָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, נוֹהֲגִין לְהִסְתַּפֵּר בְּיוֹם ו' לִכְבוֹד שַׁבָּת (מַהֲרִי''וּ). מִי שֶׁהוּא בַּעַל בְּרִית אוֹ מָל בְּנוֹ, מֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר בַּסְּפִירָה לִכְבוֹד הַמִּילָה. (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים).
ג. יֵשׁ נוֹהֲגִים לְהִסְתַּפֵּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם. הגה: מִיהוּ בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים לְהִסְתַּפֵּר עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וְאוֹתָן לֹא יִסְתַּפְּרוּ מִלַּ''ג בָּעֹמֶר וָאֵילָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִסְתַּפֵּר בְּלַ''ג בָּעֹמֶר בְּעַצְמוֹ. וְאוֹתָן מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהִסְתַּפֵּר מִלַּ''ג בָּעֹמֶר וָאֵילָךְ, לֹא יִסְתַּפְּרוּ כְּלָל אַחַר פֶּסַח עַד ל''ג בָּעֹמֶר. וְלֹא יִנְהֲגוּ בְּעִיר אַחַת מִקְצָת מִנְהָג זֶה וּמִקְצָת מִנְהָג זֶה, מִשּׁוּם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ (דְּבָרִים יד, א) וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לִנְהֹג הֶתֵּר בִּשְׁתֵּיהֶן. (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ד. נָהֲגוּ הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה וָאֵילָךְ.
♦
עוד דברים שאירעו בימי הספירה
במספר מקורות אנו מוצאים גם כי ימי האבלות אינם רק על מות תלמידי רבי עקיבא אלא אף על מאורעות תתנ"ו, מה שיצר מנהג חדש לפיו בל"ג בעומר בלבד שהוא מצויין כיום טוב פוקעים דיני האבילות ליום אחד וחוזרים למחרתו עד עצרת.בספר מנהג טוב[36] (סי' סא, עמ' 217-245) מובא: "ומנהג טוב שלא להסתפר ושלא לחנך כסות ושום דבר חדש ולהתענג במרחץ ולעשות צפורניו מאחר הפסח עד עצרת, לכבוד החסידים התמימים והישרים שמסרו עצמן על קדושת ה'. אבל ביום ל"ג בעומר מותר בכל אילו מפני הנס שהיה, ומל"ג ועד עצרת במקומו עומד לחומר".
מלבד הוספת האיסורים המופלגים שלא נזכרו בעוד מקור קודם לכן: לבישת בגד חדש, תענוג במרחץ, גזיזת ציפורניים. יש כאן הוספה חשובה שלא נזכרת לפניו, לפיה האבל הוא לזכר "החסידים שמסרו נפשם" והכוונה וודאי להרוגי פרעות תתנ"ו, וכפי שכתב מחבר ספר האסופות.
אלא שלא ברור מהו אותו נס שאירע ביום זה, אם כוונתו ליום בו פסקה המגפה, הרי שלפי דבריו המשך האבלות עד עצרת הם רק זכר להרוגי הפרעות. כאן יש לציין לכך שבמספר מקורות מובאת לשון של הפסקת מגפה, כך בדברי ר' אברהם חילדיק: "כי בל"ג בעומר נעצרה המגפה שהייתה בתלמידי ר' עקיבא ועשו אותו היום יום טוב". וכן בדברי בעל האסופות: "ואותו היום נעצר המגפה ועשו אותו היום יום טוב" וכך נראה מלשון הספר מנהג טוב "מפני הנס שהיה". אם כן יהיה תמוה למה זה נקרא שהמגפה נעצרה, אם נגמרו תלמידיו של רבי עקיבא, האם לא כולם מתו? דבר שלכאורה לא נשמע מדברי הגמרא?
אלא שיש לשים לב למקור בנדרים שהובא לעיל שאפשר להבין ממנו כי לרבי עקיבא היו ארבעים ושמונה אלף תלמידים (אולם דחינו זאת, עיי"ש), ואם נשלב את שני המקורות יצא שרק מחציתם מתו, ואם כן אכן פסקה המגפה, אלא שהלשון "והיה העולם שמם" וכן ההקשר של הסיפור לפיו "היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו" מוכיח כי מדובר על דור חדש של תלמידים שקמו לרבי עקיבא, וצ"ע.
אף בספר האסופות[37] מובא שמנהגי האבלות קשורים לחורבן מסעי הצלב: "ועוד נראה לי מה שאין נושאין נשים בין פסח לעצרת, מפני צער הקהילות בכל המלכות, ומתענין עליהם ומזכירין נשמות באותן השבתות ומצטערין ודואגין עליהן באותו הפרק".
יש להוסיף כי ר' אלעזר מוורמיזא כותב שנהגו בעירו להתענות בראש חודש סיוון לזכר הפרעות (רוקח סימן ריב).
♦
מאורעות תתנ"ו
גזירות או מאורעות תתנ"ו, הם פרעות שהתרחשו בשנת ד'תתנ"ו (1096 למנינם) באירופה ב'מסע הצלב הראשון'[38], וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים בהם נהרגו אנשים נשים וטף במיתות משונות. מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות צרבו לתודעה היהודית בכללות כאחד מהצרות הקשות בדברי ימי עמינו.מהגזירות נשתמרו קינות שחוברו לזכר קהילות יהודי אשכנז שחרבו, שהתרכזו בשלוש הערים מפורסמות שכונו בפי היהודים 'קהילות שו"ם' – ראשי תיבות: 'שפירא', 'ורמייזא' ו'מגנצא' (כיום: שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהקינות נאמרות בתשעה באב בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים עד ימינו.
גזרות אלו השאירו חותם עמוק על יהדות אשכנז, ואף הסבל הרדיפות והשאלות הדתיות שליוו אותם היו מזעזעים, כך לדוגמה תיאור על אמא שטובחת את בניה בכדי שהפורעים לא ימירו את דתם: "מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא[39]".
מקובל כי בעקבות האירועים החלו יהודי אשכנז לומר את תפילת "אב הרחמים", תפילה שחוברה בקהילת וורמיזא. בתחילה נאמרה התפילה בשבת שלפני שבועות ובשבת שלפני תשעה באב, אולם בהמשך פשט המנהג לומר אותה מדי שבת[40].
היות שעיקר האירועים היו בתקופת ספירת העומר, נראה כי התחזקה גם המשמעות של ימי ספירת העומר כימי אבל, ואלו קיבלו ביטוי דומה לזה של ימי בין המצרים.
ההרג אירע: בשפיירא בח' באייר. בוורמייזא בכ"ג באייר. במגנצא בג' בסיוון. ובקולוניא בו' בסיוון.
במהלך מסעי הצלב חוסל אף רוב היישוב היהודי הקדום בארץ ישראל שהיה עד אותם ימים.
אי לכך נהגו בקהילות אשכנז אבלות בימים שבין ראש חודש אייר ושבועות.
ספר המנהגים דבי המהר"ם מרוטנבורג: "מנהג שלא לעשות נישואין בין פסח לעצרת... ולאחר שעבר ניסן אומרים בכל השבתות "זולתות", כגון "אזכרך דודי"[41], "אלהים אל דמי לך אל תשקוט ואל תחרש"[42] ...עד שבועות ובשבת שלפני שבועות מזכיר נשמות של הרוגי גזירות ואומר "אב הרחמים"."
וכן מובא במנהגי מהרי"ל (כא ע"א): "ובכל שבתות שבין פסח לשבועות אומרים "אב הרחמים".
ובהגה שם (כב ע"א): "בשבת דלפני חג השבועות נוהגין באשכנז להזכיר מדינות וקהילות ויישובים שהיה בהן גזירות תתנ"ו".
וכן הוא גם בספר המנהגים של ר' אייזיק טירנא.
וכך כותב הט"ז או"ח סימן תצג ס"ק ב: "... ואפ"ה נוהגים קצת אבילות (אחרי ל"ג בעומר) מחמת גזרת תתנ"ו שהיתה באשכנז בין פסח לעצרת, כמו שמפורש ביוצרות ופיוטים שאנו אומרים בשבתות ההם, שהם נתייסדו כמו קינות בכל ע"ד".
וכן בלבוש (שם סעיף ד): "... ומזכירין כל הגזרות שהיו באלו המדינות ובמדינות אשכנז מפני שבעוונותינו כולם או רובם היו בזמן הזה וכו'".
בספרי מנהגי אשכנז נוספו מנהגי אבל על אלו המוזכרים בגאונים ובראשונים, מפני גזירות תתנ"ו.
♦
י"ח אייר - ל"ג בעומר כיום בעל חשיבות בפני עצמו במקורות
כפי שהראנו לעיל, יום ל"ג בעומר היה ליום בעל מעמד שונה שבחלק מקורות הובא שבו מפסיקים ימי האבל, אך משמע שאין לו חשיבות כיום בפני עצמו, ובחלק מהמקורות נכתב שאין להתענות בו או שיש לנהוג בו שמחה (ברוב המקורות כאמור אין מכירים ביום זה כלל). חלק מהראשונים כבר ניסו למצוא טעם לטיבו של יום זה, בהסברים מעט מוקשים, ומהותו של היום טרם נתבררה כל צורכה, כעת אדוּן במאורעות אחרים שנקשרו ביחס ליום זה, דווקא עצובים.ראשית יש לציין כי לשיטה של"ג בעומר הוא "פרוס עצרת", בתלמוד ירושלמי (תענית פ"ג ה"ב) נאמר כי לעיתים היו מתריעים בפרוס עצרת: "תני: מתריעין על האילן בפרס הפסח, לבורות לשיחין ולמערות בפרס העצרת, מעתה אפילו יותר מכן, יותר מכן מעשה ניסים, ואין מתריעין על מעשה ניסים".
יש מקורות קדומים מארץ ישראל המייחסים את זמן פטירת יהושע בן נון ליום י"ח באייר ואף מספרים כי יום זה היה יום צום[43]. עוד עולה כי ביום זה הייתה רעידת אדמה חזקה בארץ ישראל, שמלבד החורבן שגרמה היא אף חיסלה את העבודות לבניין בית המקדש שהיה בעיצומו באותם הימים.
מהעדר מקורות יהודים למאורע שיבא להלן המידע ניתן על סמך מקורות חיצוניים ויש לתת לכך את הדעת.
בשנת 1977 פורסמה איגרת בשפה הסורית שיוחסה ל'קירילוס', בישוף ירושלים במאה הרביעית, בה סופר על רעש אדמה בארץ ישראל שהחל ביום שני י"ח באייר בשנת 363 לסה"נ (ד'קכ"ג - ד'קכ"ד) ונמשך למחרתו. האיגרת, שנכתבה לדעת מפרסמה בשילהי המאה הרביעית, תארה בפירוט את רעש האדמה, שגרם נזקים כבדים בכל ארץ ישראל וגם עצר את פעולות בניית המקדש בירושלים והרס את מה שכבר נבנה ואף גרמה למוות לבונים; עבודות בניית המקדש החלו ממש בסמוך לאותו אירוע, בתמיכתו של הקיסר הרומי הפגני יוליאנוס 'הכופר'. על אף שהרעש עצמו תועד במקורות רבים, היום בשנה נזכר לכאורה רק באיגרת הסורית ומכאן חשיבותה.
לאחרונה פורסמו כתובות של כמה מצבות קבורה מצוער שבדרום ים המלח, וצויין בהן במפורש כי הנקברים תחתיהן מתו ברעש האדמה שחל ביום שני, בשבוע ה־ 28, בחודש ארטימיסיוס, בשנת 258 למניין הפרובינציה ערביה, מניין שראשיתו בשנת 106 לסה"נ. יום שני זה חל בדיוק ביום י"ח באייר בשנת 363 לסה"נ[44].
לפי מקורות אלו היה ניסיון לבניית בית המקדש בימיו של הקיסר יוליאנוס קיסר רומא ששלט אף בארץ ישראל באותם שנים, נסיון שכשל בעקבות רעידת האדמה הנ"ל שייתכן שאף גבתה את חייהם של הבונים. סיפור זה, הוא נושא בפני עצמו שאין כאן המקום לפרטו, אך זאת אומר שאותו רעש שגרם לגניזת האפשרות לבנייתו ודאי חולל צער גדול ואין ספק שהשפיע על תודעתם של יהודים בארץ ובגולה (שעסקו בבנייה), כך שיתכן מאוד שמאורע זה עומד אף הוא בבסיסו של צום י"ח אייר.
בתקופה מאוחרת יותר יש מקורות בידינו על כך שהיה נהוג לצום בי"ח באייר, העדות הקדומה בעניין היא כתובת שהופיעה על קיר בית הכנסת העתיק ב'רחוב' שבעמק ביתשאן[45]. הכתובת שהופיע על הקיר הזכירה ימי צום שבהם נהוג להתענות ואחד מהם הוא י"ח אייר, וזה לשונה כפי מה ששרד ממנה לענייננו: "[...אלין] צומ[י]ה דכ[ו]ל[ה] שתה... ניסן... כז בה א[יר] יח בה כב בה" – "אלו הצומות של כל השנה... ניסן: ... כ"ז בו; אייר: י"ח בו, כ"ב בו".
הכתובת שנכתבה על קיר בית כנסת בארץ ישראל בעמק בית שאן מהמאה החמישית מספרת על צום שנהגו לצום באותה קהילה ואף בשאר קהילות ארץ ישראל בתאריך י"ח אייר. היא אינה מספרת על סיבתו וכמו שאינה מספרת על סיבת שאר הצומות שהיא מזכירה. יתכן שסיבת הצום היא על פטירת יהושע בן נון אך יתכן שהצום הוא מפני הרעש שהיה בשנת 363, הוכחה לכך ניתן למצוא בכך שגם התאריך כ"ז ניסן מוזכר בה כיום צום, תאריך שלפי מקורות בבליים הוא יום פטירתו של יהושע בן נון.
עדות מאוחרת יותר על כך שי"ח באייר היה יום צום בארץ ישראל היא מראשית המאה השביעית למניינם. היא הופיעה, כחוליה בשרשרת של ימי זיכרון, בפיוט השני בקרובה לתשעה באב 'אהלי איכה בשלי הוזעם' לר' אלעזר בירבי קליר, פיוט הפותח במילים 'אהלי איכה גילו קדישים':
וְכָל הָיָה חָת מִשְּׂפַת שָׁנִי
בִּהְיוֹת בִּן נוּן מַנְהִיג שְׁאוֹנִי
וַיַּחְמוֹס יָמָיו וּבוֹ אִישׁוֹנִי
בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר בַּשֵּׁנִי.[46]
המסורת שייחסה את יום מותו של יהושע בן נון לי"ח באייר הופיעה שוב, גם כן כחוליה בשרשרת אזכורים של ימי צום וזיכרון, מאוחר יותר, בפיוטי קידוש ירחים לר' פינחס הכהן, בקידוש לראש חודש אייר:
פָּסוֹחַ וְגָנוֹן טְמֵאִים בְּיַשְּׁבוֹ
צוֹם יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר בּוֹ
אִיָּיר / קֵרְבָם וְצִיוָּם מִלִּשְׁבּוֹר עֶצֶם בּוֹ
רִבְּקָם מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וְרֺאשׁוֹ וְקִרְבּוֹ[47]
מלבד אלו נזכר התאריך בשלישית גם בגרסה ערבית־יהודית של פרק צומות, שהתייחסותה לי"ח באייר, מועד מותו של יהושע, ייחודית וחשובה לענייננו. ברשימה זו לבדה צוין במפורש כי ביום י"ח באייר התחוללו הן מות יהושע והן רעש שטיבו לא פורש: 'וחובות צומות השנה... באייר צמו בי"ח בו בגלל מות יהושע והיה בו רעש'[48].
וכך נכתב בכת"י קדמון מארץ ישראל מתקופת הגאונים: "אלו הצומות שקבעו חכמים על ישראל להיות מתענים בהם בכל חודש ממה שנגזר בו... בשמונה עשר באייר מת יהושע בן נון"[49].
לא ברור האם כוונת הרשימה הראשונה הוא לרעש שהתרחש בשנת 363 או לרעש שהתחולל לפי מספר מקורות ביום פטירתו של יהושע בן נון[50]. אולם מהמדרש עולה כי ה' "ביקש להרעיש את כל העולם כולו על יושביו" אך נראה שלא היה זאת בפועל: "על ידי שנתעצלו ישראל לעשות גמול חסד ליהושע בקש הקב"ה להרעיש את כל העולם כולו, הדא היא 'ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש'. ר' ברכיה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי: חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו הר געש. ומהו הר געש? לפי שנתגעשו ישראל מעשות גמילות חסד ליהושע... ובקש הקב"ה להרעיש את כל העולם כולו על יושביו, כמד"א 'ותתגעש ותרעש הארץ'."[51]
אולי זהו תקדים לקביעת זמן רעידת אדמה כיום צום, אך דבר זה איננו זר והוא ידוע לנו מעוד מקורות, ביניהם מפיוטו של רבי פנחס לחודש שבט שם הוא מספר על "צום רעש שביעי בעשרים ושלשה בו", שם מדובר על רעש שפקד את א"י בשנת 679 לחרבן היא שנת 748 למניינם[52]. לזכר אותו 'רעש שביעי' אף נכתבו פיוטים שנהגו לאומרם בגוף התפילה באותו מועד בו חל בארץ ישראל, ביניהם הפיוט "שמעתי איד יוקש העיר" של ר' שמואל בר שלום[53].
בנוסף ממקורות אחרים, כגון ספר זרובבל שאמינותו לא ברורה כל צורכה[54], עולה כי ביום י"ח אייר עתידה להיות לעתיד רעידת אדמה קשה, וזה לשונו: "ובחֹדש השיני באייר תעלה עדת קורח בערבות יריחו על נחל של שיטים, ויבואו אצל משה ואסף דגל הקרחים. ובשמונה עשר בו ירעשו הרים וגבעות ותתמוטטה הארץ וכל אשר עליה וים וכל אשר בה. יום אחד לחדש השלישי יחיו מיתי מדבר ויבואו בבתיהם אצל נחל השיטים, ובשמֹנה עשר לחדש סיון יהיה רעש גדול בארץ ישראל. בתמוז בחדש הרביעי ירד י"י אלהי ישראל בהר הזיתים..."[55].
המאורע הנ"ל אמור היה להיות כבר בשנת תשע מאות ותשעים שנה לחרבן, כדברי ספר זרובבל כמה פסקאות לפני, כשאנו כיום בשנת 1953 לחרבן, כלומר לפני כ963 שנה הייתה אמורה אותה נבואה להתקיים, כלומר בשנת ד'תתי"ח בימי חייו של רש"י.
תאריך פטירתו של יהושע בן נון כמקובל היום הוא בכ"ו בניסן ולא בי"ח אייר וזה על פי רשימת התאריכים המופיע בספר הלכות גדולות. אין בידנו להכריע בין מקורות אלו, אך מכל מקום עולה שי"ח אייר ודאי לא היה יום שמחה בארץ ישראל בהתחשב גם בעובדה שביום זה הייתה רעידת אדמה שגרמה לנזקים כבדים ביניהם ניסיון בניית בית המקדש.
אפשר להוכיח מכאן כי אין לראות את יום י"ח אייר כיום שמחה לפחות לפי המקורות של חכמי ארץ ישראל הקדמונים. ניתן לומר כי אלו שראו ביום זה יום שמחה הסתמכו דווקא על המסורת של הבבלים בתאריך פטירת יהושע בן נון ואולי אפילו לא הכירו מסורת שונה. ומאותה רעידת אדמה לא ידעו מאומה שכן המידע עליה פורסם רק בעת החדשה והוא אינו מופיע במקורות ידועים.
♦
הילולת רשב"י
החל מהתקופה שלפני האר"י אנו מתוודעים למנהג חדש שלא ידוע לנו בוודאות מתי בדיוק החל והוא העלייה למקום קבורת רשב"י בעיירה מירון שבגליל העליון, שם שמחים לכבודו ומקיימים כל מיני מנהגים, על כך אדון כאן[56].מנהג קדום היה בארץ ישראל להשתטח על קברי התנאים והאמוראים בגליל. לקבריהם היו עולים במועדים מסויימים בתקופת האביב לאחר הפסח (אולי תנאי מזג האויר הוסיפו לעניין) מארץ ישראל וסביבותיה, נוהג זה היה אצל היהודים המכונים 'מוסתערבים' אלו הם יהודי ארץ ישראל וסביבותיה הקדומים, מנהג זה כונה אצלם 'זיארה' (מקור המילה מן הערבית: زِيارة , שפירושה המילולי: "ביקור", "מקום פגישה"; להבדיל גם אצל המוסלמים כונתה העלייה לרגל למקומות המקודשים להם בשם זה). לאט לאט התוודעו למנהגם עוד קהילות עד שהדבר החל להתפשט אף אצל שאר היהודים תושבי הארץ.
מנהג הזיארה היה רווח בתקופה של בין פסח לשבועות. ישראל הרצברגר, בסקירתו את מנהג העליה לרגל לקברי הצדיקים, התייחס לידוע לנו על תפוצתו ומועדיו של מנהג זה: "המאה הי"ג היא תקופת התמסדות העלייה לרגל לקברי הצדיקים. בנוסף לתיאורי הנוסעים המערביים אנו יודעים גם על 'זיארות' קבועות של יהודי א"י והמזרח, בעיקר בן פסח לשבועות, שכללו את י"ד באייר (פסח שני) במירון סביב 'נס המים' בקברי הלל ושמאי, שנתפס כסגולה לברכת השנה, ואת כ"ח אייר בקבר שמואל הנביא. כמו כן ידועים לנו ביקורים בקברים שנערצו זה מאות בשנים על יהודי הגליל – ר' חנינא בן דוסא בעראבה, ר' יונתן בן עוזיאל בעמוקה ור' יוסי הגלילי בדלתון – יחד עם בקורים בשכם (בקבר יוסף), בחברון, בירושלים ובמקומות אחרים"[57].
הרצברגר מספר על מנהג קדום לבא למערת הלל ושמאי, שאף היא במירון לא רחוק מקבר רשב"י, ביום פסח שני, שם היה מתרחש 'נס המים'. מקורות ועדויות רבים למנהג זה, ואמנם כבר קידמני אחר, וסיכם הרבה מהחומר בטוב טעם ודעת בירחון זה בעבר[58] שם הביא ודן בכל המקורות והוכיח שמנהג העלייה לרשב"י מנהג מאוחר הוא, שאין לו איזכורים קודם המאה הט"ו, ובמקורות שקודם לכן מוזכר רק עניין העלייה שהיו עושים בפסח שני סביב קבר הלל ושמאי לא הרחק מקבר הרשב"י.
נראה כי מנהג העלייה למירון לרשב"י החל, כאשר התקבל ל"ג בעומר כיום חגיגי אצל כלל העדות, אולי מתוך השפעה של השולחן ערוך שהתקבל בתפוצות ישראל (ועל אף שדעתו של ר' יוסף קארו עצמו היא שבל"ד בעומר פסקה המגיפה, סוף סוף מובאים בספרו גם דברי הרמ"א המביא את המנהג לסיים את ימי האבל בל"ג ואף לנהוג ביום זה קצת שמחה, ואפשר שדברים אלו השפיעו על כלל הציבור, וכמו שנראה מדברי מהרח"ו שיובאו בהמשך שנראה שנוקט שבל"ג פסקה מיתת תלמידי ר' עקיבא). אולי זה הוא איחוד של בני עדות שונות בארץ ישראל, שחלקם הגיעו מאשכנז שם יום ל"ג בעומר היה יום שמחה ושמא גם אצל הספרדים הייתה מסורת זאת מקובלת ושולחן ערוך הוא שניסה בפסקיו להתמודד מולה כנגד למנהג בני עדתו. אך טבעי הוא שמועד העלייה לקברים, שבין כה היה נוהג בתקופה זו, יקבע ליום ל"ג בעומר שהוא כאמור נקבע ליום מיוחד. כנראה שהמנהג הקדום סביב קברי הלל ושמאי אט אט הוסב סביב קברו של רשב"י.
גם המנהגים המיוחסים להילולא זו אינם חדשים וידועים לנו דווקא ממירון, אלא מוזכרים קודם לכן בהקשר שונה, שכן מנהג ההדלקה והתספורת (חלאקה) היה נוהג בבירור עוד קודם לכן בכ"ח באייר בקברו של שמואל הנביא. וזה לשון האיגרת של רבי עובדיה מברטנורא[59]:
"חקרתני לדעת מן האותות והמופתים הנראים בהר הבית ובקברות החסידים. ומה אשיב לך, אחי, ואותותינו לא ראינו. והנרות הדולקות בבית המקדש אשר שמעת דעכו כבו בכל תשעה באב, גם הלום שמעתי כזאת מפי השמועה, אך אין אצלי דבר ברור, ואין צריך לומר שמעשה הספרדי אשר כתבת, שמצא איש זקן בבית המקדש והוא עוטה מעיל, עד סוף כל הספור הארוך ההוא, הכל שקר וכזב. והנבונים כמוך, אחי, ראוי שיבחנו הדברים על אמתתם ואל ישעו בדברי שקר.
קברו של אדוננו שמואל הרמתי הוא עד היום ביד היהודים, ובאים להשתטח שם בכל שנה ושנה בכ"ח באייר, ביום מיתתו, (באים) מכל הסביבות ומדליקין עליו אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליו נר תמיד. והישמעאלים מנשאים המקום ההוא, ויראים לגעת בכל הנקדש לשמו. וכבר היו למקום ההוא כלי כסף ובגדי רקמה וזהב [יפים ורבים] (רבים ויפים) מאד, אלא ש(עתה) כבר מכרו זקני ירושלים הרעים (את) כל ההקדשות, נכסים וקרקעות, לא השאירו שריד (ממנו). אמנם לא ראיתי ולא שמעתי שנעשה אות או מופת במקום ההוא שיהיה בו שינוי מנהגו של עולם, לבד מה שאומרים שהרבה עקרות נפקדו, וחולים נתרפאו בנדר או בנדבה שהתנדבו במקום ההוא, או בתפלה שהתפללו שם נענו. וכל אלה דברים שאין להם הכרע".
וכעין זה מעיד המהרלב"ח, אך לאו דווקא בקשר ליום פטירתו: "נהגו שהנודרים לאדוננו שמואל באים לבית ציון הנביא ע"ה, ובכסף הנדרים מדליקים שמן לכבודו ואת הנותר נותנים ביד הנאמן על ההקדש והוא מחלק אותו". וכותב על כך: "כנראה שזכה לזה הנביא שמואל, מפני שלא היה נהנה מאחרים בכל ימיו כמו שהעידו עליו, לכן ה' זיכהו לזכות את הרבים, שיעשו מצוה מנכסיהם וידורו נדרים לשמו, וכך הורגלו רבים".
אף מנהג החאלקה הידוע ממירון, נהג עוד קודם לכן בקבר שמואל הנביא על יד ירושלים, כפי שמעיד הרדב"ז וכפי שנשאל על כך:
"שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא ובא ומצא שכבר נלקח ביד העכו"ם בעונות ואין ישראל יכול להכנס שם, מה תקנה יש לו וגם הקהל והחכמים החמירו שלא יעלה לשם שום יהודי.
תשובה: כבר נהגו בכל הגלילות לחשוב זה נדר גמור, והטעם לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותנים משקל השיער לצורך המקום להדליק עליו שעוה ושמן ולשאר צרכיו, גם יש בנדבות חלק לעניים ולצורכי צבור ומכל זה העלו שהוא נדר גמור ואין ראוי להקל בו..."[60].
אין לנו עדות מתי בדיוק התפתח המנהג כך ואיך התהווה מלבד העדויות האמורות לעיל. העדות הראשונה על מנהג זה בצורתו היא כבר מספר שנים לאחר הנהגתו, זהו תיאורו של ר' חיים ויטל על רבו האר"י שאחר עלותו ממצריים לגליל מתוודע למנהג זה ונוהג בו.
העדות שלפנינו מופיעה בספר שער כוונות (שהוא חלק משמונה שערים) לרבי שמואל בנו של רבי חיים ויטאל (שג-שפ) שם הוא אף ביאר את ענין ל"ג בעומר, והוסיף: "והנה אחר זמן הקטנות [שהיה בזמן שמתו תלמידי רבי עקיבא] בא זמן הגדלות, ואז מתבטלין דיני הקטנות ומתקיימים בחינת הגדלות, ולכן סמך אח"כ רבי עקיבא את חמשה תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות דגדלות וכו', שהם רחמים. ואלו נתקיימו בעולם, והרביצו תורה ברבים והם ר' מאיר ור' יהודה, ור' אלעזר בן שמוע ור' שמעון, ור' נחמיה".
בדרך אגב אתעכב על פסקה זו ואומר - ראשית, לא ברור על איזה מקור מסתמך מהרח"ו שביום זה סמך רבי עקיבא לתלמידיו, מהלשון המובא ביבמות "והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אל רבותינו" וכו', דווקא משמע שעבר זמן מה בין סיום מיתת תלמידי רבי עקיבא לזמן בו העמיד את התלמידים האחרים, (ובמדרש שהובא לעיל לפיו ר' יהודה בר אלעאי (מאותם תלמידים שנסמכו) היה נוכח עוד קודם לכן אצל רבי עקיבא. בנוסף, על פי פסיקת השו"ע שימי האבל תמו בל"ד הרי שביום זה סמך ר' עקיבא לתלמידיו ולא יום לפני.
עוד צ"ב מניין שרבי עקיבא סמך את תלמידיו באותו היום? לוקח זמן מאז שהתלמיד לומד ומחכים ונעשה ראוי להורות עד שרבו סומך אותו! מלבד שכלל אין הכרע שבאותו היום ממש בא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ייתכן שאף ישב שבעה ורק לאחר סיומם החל בהקמת ישיבתו החדשה. ובכל אופן אף אם אין לנו כל הוכחה ניצחת לדחות את האפשרות שר' עקיבא סמך את תלמידיו החדשים בל"ג בעומר, סוף סוף דברי המהרח"ו הם חידוש וצ"ע מה המקור לדברים, והאם הם מוסכמים על הכל (וודאי שלדעת מרן הסובר שבל"ד פסקו תלמידי ר' עקיבא למות, אי אפשר לומר כך).
לאחר מכן עובר ר' חיים ויטל ומספר:
"ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י ורבי אלעזר בנו, אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם, אני ראיתי למורי ז"ל, שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא. וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים אבל אין אני יודע, אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ.
והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי, שבשנה הראשונה, קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם, עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו, כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה.
גם העיד הה"ר אברהם הלוי, כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון, נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון כו', וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה, א"ל מורי ז"ל, כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה, עומד על קברו, ואמר לו, אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמועתינו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב, ולא יצא חדש ימים, עד שמת לו בן א', וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה, להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר. ובפרט, כי רשב"י ע"ה, הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע, ולכן זמן שמחתו הוא ביום ל"ג לעומר, כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר".
בעדות זו עולה לפנינו תיאור חי על טיבה של אותה חגיגה במירון והיחס אליה מצד שאר הקהילות בארץ. המהרח"ו כותב את דבריו בגישה הבאה לתקן יחס מסוייג או מתעלם מחגיגות אלו כדבריו "וכתבתי כל זה, להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר". מעדותו יש ללמוד ראשית כי אין האר"י זה שגילה את ל"ג בעומר על פי גילוי או ידע קבלי כלשהו, האר"י הצטרף למנהג שכבר היה רווח עוד לפני בואו לארץ ישראל. המהרח"ו אף מסייג ואומר בתחילה כי אינו יודע אם היה האר"י בקי באותה "חכמה נפלאה שהשיג אח"כ", כלומר האם יש להתייחס למנהגו זה של האר"י בכובד ראש מתוקף השגתו, או שמא אין ללמוד מכך יותר מדי אחר שהוא טרם הגיע להשגותיו ואין ללמוד כלום על עניין השמחה ביום זה מעבר לעובדה שאכן היהודים שמחים בו.
יש לשים לב לעובדה שרק שנה אחת היה האר"י בל"ג בעומר במירון בשנה בא עלה ממצרים, אילו היה ממשיך להיות שם שוב לא היה ר' חיים ויטל מסתפק אם יש להחשיב את ביאת רבו למקום מאחר שטרם היה בעל השגה או לא[61].
האר"י עלה ממצרים בשנת ה׳ש"ל (1569) והצטרף לבית מדרשו של הרב משה קורדובירו, כשזה האחרון נפטר זמן קצר לאחר מכן בכ"ג בתמוז ה'ש"ל. כששה חודשים לאחר פטירתו, לכאורה באזור חודש טבת ה'של"א, קיבל עליו רבי חיים את האר"י כרב והחל ללמוד ממנו. בתאריך ה' באב ה'של"ב, נתבקש האר"י בישיבה של מעלה.
לפי זה עדותו של רבי יונתן שאגי"ש על כך שהאר"י עלה עם בנו "ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע" היתה על אותה שנה בה מספר ר' חיים ויטל שראה את מורו עולה למירון. ולפי זה, מאחר שנצרך ר' חיים ויטל לעדותו של ר' יהונתן שאגי"ש משמע שהוא עצמו לא היה במירון אותה שנה בל"ג בעומר אלא רק ראה את האר"י, שטרם קיבלו עליו לרבו, מתכונן לדרך או יוצא לשם.
לאור מקור זה יש לברר מה היה יחסו של האר"י לעניין - האם הוא סבר שאכן אירע איזהו אירוע ביום זה שבגללו יש הילולא במירון בל"ג בעומר ואם כן מה בדיוק אירע ביום זה לפי דעתו.
על דעתו, ועל ניסיונות למצוא רמזים וטעמים ליום זה נכתב רבות, ותקצר היריעה מהכילם, ועוד יש מקום רב להתגדר ולברר את כל המקורות הללו ולהבדיל בין העיקר והטפל ובין המוקדם והמאוחר.
לדעתי, וכפי שנראה ממאמרו של הרב הלפרין, בתחילה היה ל"ג בעומר יום חגיגי שצויין כהילולא רק במירון עצמה, כלומר בתחילה זה היה חג מקומי בלבד, שאף אין לו אזכור בספרי הפסיקה עד העת החדשה, ואף ההתנגדויות שקמו לו, לא התייחסו אלא לאותו אירוע מקומי במירון עצמה. עם השנים התרחב יום זה, הן בקבר הרשב"י במירון עצמה שממאות בודדים של חוגגים לאט לאט הוכפל המספר לאלפי ולמאות אלפים, והן אף לשאר המקומות, עד של"ג בעומר הפך כבר בתודעה העממית לחג מחגי ישראל.
אין כאן כוונה לנסות לצמצם את ההילולא הנערכת במירון ח"ו שמנהג קדוש וקדום הוא, שאף המהרח"ו מחפש לו שורש, ולפי חלק מהמקורות אף רבי שמעון בר יוחאי בעצמו דואג להמשך קיום ההילולא, דברים העולים הן בסיפור מות בנו של רבי אברהם הלוי, והן בסיפור לפי האר"י משדל חכמים שלא להטיל חרם על הילולא זו בדבריו "והשיב להם (האר"י) האמת עמכם, ומה נעשה שהרשב"י מרוצה בזה, וכמה שנים שנוהגים כן, וח"ו יקפיד עלינו ויבא הנגף בעם"[62]. והן מגירסה שונה לסיפור זה "בימי מרן הסכימו שלא יעשו ישראל הערביים (הכוונה למוסתערבים) מחול בל"ג לעומר על ציון רשב"י (והבנין בנאו הרב קול בוכים). ונראה למרן ובית דינו שהוא חס ושלום זלזול שאוכלים ומרקדים, ונכתבה ההסכמה ולא נחתמה. בלילה חלם מרן עם הרשב"י, ואמר לו שתבא מגפה גדולה בעבור זו ההסכמה, כי רצונו שישמחו בהלולא. ולמחר קרע ההסכמה"[63].
בנוסף לכך, גם אם כדברי האר"י בסיפור מהם משתמע רק "כמה שנים נוהגים כן" ואין מדובר במנהג קדום, יש לראות את המנהג בכללותו שבתחילה התרחש בפסח שני ונחוג אצל יהודים רבים עוד מזמן הראשונים בגרסתו הקדומה, ואף הילולא דומה נערכה בנוכחות חכמי ירושלים עוד לפני כחמש מאות שנה בקבר שמואל הנביא.
אמנם אמת, המנהג הוא קדוש ויסודתו בהררי קודש אף אם נקבל שמקורותיו אינם כה קדומים, ושרבי שמעון בר יוחאי לא נפטר ביום זה, ואף שאין כל מקור קדום לכך שגילה מתורתו ביום זה. יש לנו לחפש את שורש המנהג במקורותיו הקדומים ואת מה שבאה לבטא אותה הילולא שהייתה נערכת ע"י יהודים יראי שמיים, שוודאי קדוש הוא ומנהג ישראל תורה, ובהתאם לראייה שורשית זו לעצב את ייחסנו ליום קדוש זה.
♦
לסיכום
הימים שבין פסח לעצרת, הם ימים מיוחדים, לפי הרמב"ן שהובא בתחילת המאמר הם כימי חול המועד של פסח. לפי רבי יוחנן בין נורי בתקופה זו מתקיים משפט הרשעים בגהינם. ובפועל בתקופה זו מתו תלמידי רבי עקיבא, ומאוחר יותר אף אירעו מאורעות תתנ"ו. בגאונים אנו מוצאים מנהג שלא לישא אישה בכל הימים האלו כמנהג אבלות זכר לאותו מאורע, ומאוחר יותר נוספים מנהגים נוספים כגון אי עשיית מלאכה בערב ואיסור תספורת, ובחלק מקורות עוד מנהגים. התקופה צומצמה הן מראשיתה ע"י חלק חכמים שהתחילו את ימי האבל רק מחודש אייר בטענה כי חודש ניסן שמחה יש בו, והן באחריתה ע"י חלק חכמים שסיימו את ימי האבל בל"ג בעומר בטענה כי ביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות טענה שלא ברורה כל צורכה כפי שהראנו.חלק מהמקורות אף ציינו את הימים האלו כימים "עלולים" כלומר מסוכנים, והיו כאלו שאף יחסו את המנהג שלא לישא אשה רק לסיבה זו (מעשה הגאונים).
מאוחר יותר חדר מנהג שמקורו ביהודי ארץ ישראל הקדומים המכונים 'מוסתערבים' לערוך חגיגה בקבר הלל ותלמידיו (לא רחוק ממירון) ביום פסח שני. המנהג שונה במעט בכך שנדחה לי"ח אייר מסיבות שאינן ידועות ואף החגיגה עברה לקברו של רשב"י מעט יותר הלאה במעלה ההר. המנהג קיבל תוקף על פי האר"י ואף ניסיונות לבטלו לפי חלק מהמקורות נכשלו.
ביום זה היה בעבר בארץ ישראל יום צום, הקשור בפטירתו של יהושע בן נון ובנסיון לבניית בית המקדש שכשל ע"י רעידת אדמה שאף גרמה למותם של יהודים רבים.
תם ולא נשלם.
♦ ♦ ♦