רב בישראל הנחשד במעשים שאינם ראויים, היאך נכון להורות לצאן מרעיתו לנהוג
הקדמה
בפרשת והר"ב יעבו"ד צעיר. וחנף על נקי יעיר. ונקלה בנכבד פיו יפעיר. לבלי חק בלי ישעיר. ורשעתו בים נרגש יסעיר. ובשו"ט לשו"ן תחבא כאש יבעיר. מקציף רא"ש אומות ובישרא"ל יגעיר. וגוי עצום במתי מספר הצעיר. ע"כ במר אקונן וכגורי אריות אנעיר. אני הגבר ראיתי חמס וריב בעיר. קהלה מפוארה בכל כלולה. ובחכמת שר הפועל עלולה. קטנה בכמות בת גילה. וגדולה באיכות רב מפעלה. שבין לילה היתה מהוללה. ובין לילה נתהוותה אומללה. ומשמחה וצהלה. נהפכה ליליל ויללה. כי ש"ר עש"ו נפ"ל בגורל"ה. וטרף בקלפי ידה בשללה. ע"כ יאמר המושל ריב"ך רי"ב וסו"ד אח"ר תגלה. עד אשר תמצא בה עילה. לא ינקה כל העושה אלה. מלתערב בתוכינו חלילה. עד כי יבא שילה. והעשירי לא יהא לו למחילה. אף בחתימת נעילה. עד כה דברי בחידה וסגולה. בנקוד טעמים על כל מלה ומלה. ועתה באתי לבאר בעזרת יושב תהלה (שו"ת מהרש"ל סי' יא).ידועים המה דברי חז"ל על הזהירות הנצרכת בגחלתן, ובעוה"ר פשתה המספחת בדור הזה אשר כל רינון, קטן כגדול, נפוץ על פני כל הארץ ביד מחרחרי ריב ומדון, שונאי ומשניאי תורה, ובפרט ביד אנשי התקשורת המוחזקים לבעלי לה"ר ואנשי דלא מעלי אשר אין האמת נר לרגלם. ובפרט הדבר חמור בת"ח, דאחז"ל כסהו כלילה וכו', וכדלקמן.
והנה יש לדון בדבר זה בכמה עניינים, והם ע"פ טבע העולם ששמועות רבות פעמים שאין להם רגליים כלל, וכולם נגררות אחר לה"ר, ולכן ברישא יש לדון במי ששומע שמועה רעה על רבו אם מותר לו לקבלה מדיני לה"ר. והנה פעמים שיראה האדם בעיניו פגם חלילה במעשי רבו, ובזה יתבאר מה שמחוייב לדונו לכף זכות, ומה יהיה פועלו. אחר זה יתבאר חומר עון המהרהר אחר רבו, שהוא כמהרהר אחר השכינה רח"ל. והנה כ"ז בשמועה שאינה מבוררת, או דראהו יחידי, ויש לברר מהו דין ת"ח דסנו שומעניה, וכשראוהו שני עדים בשעת מעשה. ומזה נבוא לדון בת"ח שחטא ודאי, כגון שנחתם הדבר בבי"ד, ובדיני כסהו כלילה, ואם ראוי להמשיך לישב על מקומו. וזה החלי בעזר ה' צורי וגואלי.
♦
קבלת לה"ר
ידועים המה דברי חז"ל (ערכין טו ע"ב) כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתיב הכא: לשון מדברת גדולות, וכתיב בעבודה זרה: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. בגילוי עריות כתיב: ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, בשפיכות דמים כתיב: גדול עוני מנשוא. גדולות, אימא תרתי! הי מינייהו מפקא? במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו. א"ר חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: מות וחיים ביד לשון, וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה. אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? ת"ל: חץ שחוט לשונם. אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה, אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר: שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. וכי מאחר דכתיב שתו בשמים פיהם, חץ שחוט לשונם למה לי? הא קמשמע לן, דקטיל כחץ. וכי מאחר דכתיב חץ שחוט לשונם, מות וחיים ביד לשון למה לי? לכדרבא, דאמר רבא: דבעי חיים בלישניה, דבעי מיתה בלישניה. ע"כ.וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת פקודי דף רס"ד ע"ב אית רוחא חדא דקיימא על כל אינון מארי דלישנא בישא, דכד מתערי בני נשא בלישנא בישא, או ההוא בר נש דאתערי בלישנא בישא, כדין אתער ההוא רוחא בישא מסאבא דלעילא דאקרי סכסוכא ואיהו שארי על ההוא אתערותא דלישנא בישא דשארו ביה בני נשא, ואיהו עאל לעילא וגרים בההוא אתערי דלישנא בישא מותא וחרבא וקטולא בעלמא, ווי לאינון דמתערי להאי סטרא בישא ולא נטרי פומייהו ולישנהון ולא חששו על דא ולא ידעי דהא באתערותא דלתתא תליא אתערו דלעילא בין לטב בין לביש וכו' וכלהו דלטורין לאתערא להאי חויא רבא למהוי דלטורא על עלמא, וכלהו בגין האי אתערו דלישנא בישא כד קיימא אתערותא דיליה לתתא.
וכתב הח"ח בהקדמתו: ונוכל לומר שזהו כוונת הגמרא דערכין הנ"ל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים שנאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, פירוש אף שלשונו הוא מהלך בארץ אבל פיו שת בשמים. וכן איתא בתנא דבי אליהו שהלשון הרע שהוא מספר הוא עולה עד כנגד כסא הכבוד, ומזה נוכל לידע את גודל החורבן שמחריבין בעלי הלשון את כלל ישראל. וכבר אחז"ל (סוטה מב ע"א) ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרים, וכת מספרי לשון הרע.
וכתב הח"ח (הל' לשון הרע ח"א סע' ד) שאיסור לשון הרע הוא אפילו על עם הארץ, כי גם הוא בכלל עם ה' וצבאותיו שהוציאם ממצרים, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי המספר לשון הרע עליו עונשו גדול בהרבה. ואמרו חז"ל "כל המספר לשון הרע אחרי מיטתו של תלמיד חכם – נופל בגיהנם". ולפעמים נכנס בגדר מבזה תלמיד חכם. וידוע גודל עונשו של המבזה תלמיד חכם. והיצר הרע מסית לאדם שהאיסור הוא רק על תלמידי חכם של זמן הגמרא, אבל תלמידי חכמים של היום מותר לבזותם. והוא טעות גמורה. כי כל תלמיד חכם הוא לפי הדור. ואפילו בזמנינו, אם הוא יגע בתורה וראוי להורות וללמד – בגדר תלמיד חכם נקרא. והמבזה אותו אפילו רק בדברים, ואפילו שלא בפניו, עוון הוא, וחייבים עליו נידוי. וכל שכן אם התלמיד חכם הוא מורה הוראה בעיר, בוודאי האיסור חמור הרבה יותר. כי בעקבות סיפורו אנשים לא יילכו לשאול אותו הלכות, אלא יפסקו לעצמם, ויבואו לידי קלקול. עכ"ל.
♦
מיחש ליה מבעי
והנה, בשומע שמועה רעה, אע"פ דאסור לקבל, מ"מ צריך לחשוש, וכדאמר רבא (נידה סא ע"א): האי לישנא בישא, אף על פי דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי. הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו, אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו. ופירש"י מיחש ליה מיבעי - ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם. וכתב ע"ז הרא"ש (סי' ה) ותימה הוא לפרש כן וכי אם יצא קול על אדם שחטא - בשביל קול בעלמא יהא אסור להציל נפשו? ונראה דברי רבינו אחא שפירש בשאלתות אם הרגתם חייבתם ראשי למלך שהתרה מלקבל רוצחין. וכענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו כהך עובדא וכההיא דגדליה בן אחיקם. אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל. ע"כ.וז"ל רב אחאי בשאילתות (פ' שלח, שאילתא קכט, וע"ע פ' וישב שאילתא כח): ברם צריך למימר אמור רבנן אסור לקבולי לשון הרע למיעבד ביה מעשה, אבל למיחש ליה בעי לפרהוזי ליה, אי לא מי אמרינן כי אסיר לקבוליה למיעבד ביה מעשה, אבל למיחש ליה בעי לפרהוזי נפשיה מיניה. היכי דמי? כגון דאמרו ליה פלניא קא מסגי בניכלא בהדך מי בעי למיחש ליה ופרהוזי נפשיה מיניה או דילמא אי חייש קא חשיד ליה ואמר מר החושד בכשרים לוקה בגופו ואסיר ת"ש דאמר רבא האי לישנא בישא אף על גב דלקבוליה לא מיבעי למיחש ליה מיבעי דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו וכי גדליהו הרגן והלא ישמעאל הרגן אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאלו הוא הרגן. הנהו בני גלילא וכו', ע"כ.
נמצא דלדעת רש"י יכול לחשוש אף שלא במקום היזק, אך לרב אחאי גאון ולרא"ש אם לא במקום היזק אפילו חשש בעלמא איסורא איכא. וכ"כ התוס' (ד"ה אטמרינכו), והמאירי, וכן משמע מדברי רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג אות רכג). והח"ח בבאר מים חיים (לשון הרע ו כח) יישב דסברת רש"י דבענין רציחה שאני, משום דיכול לבוא אחר כך מזה היזק לאחרים אם לא נחוש, דבכהאי גוונא מותר לחוש, וכמו שכתבו התוספות והרא"ש, דהיינו פן באמת הם רוצחים ויוכלו אחר כך להרוג גם כן את אחרים אם יצילם עתה, וכעין מה שאמרו במכות (דף ז') אם כן אתה מרבה רוצחים בישראל. או אפשר דטעם רש"י דסברת ר' טרפון היתה דכיון דהם יכולים בעצמם להציל נפשייהו שוב אין לו לר' טרפון להכניס עצמו בזה, דהלא על כל פנים חשש איסור הוא, אבל באמת אם היה רואה ר' טרפון שהם אינם יכולים להטמין את עצמן בלתי עזרתו בודאי היה מטמינם, ובזה מיושב קושית הרא"ש על רש"י. עכ"ל.
ומשם מו"ר הרב מיכה שגב שליט"א יש ליישב דברי רש"י דאסור היינו מדינא דמלכותא ולא בדיני תורה, ויכול לבוא לידי היזק שעובר על דינא דמלכותא, וכדעת הרא"ש ודעימיה.
ועפ"ז חידש בח"ח שם (לשון הרע ו י) דצריך לקבל הדבר בדרך חשש בעלמא, היינו רק כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו, ולא יהא זה הדבר אפילו בגדר ספק, דמעמידין לאדם בחזקת כשרות, ולכן מחויב עדיין להטיב עם הנידון בכל הטובות שצוותה התורה לשאר אנשים מישראל, כי לא נגרע ערכו בעיננו על ידי הלשון הרע לשום דבר רק שהתורה התירה לחוש לענין לשמור עצמו ואת אחרים ממנו. ע"כ.
ולכאו' גדר זה קשה לישום. וז"ל שו"ת פאת שדך (לרש"ד מונק, סי' כט): חילוק זה הוא דחוק, ובבמ"ח סק"ד כתב דהתם מיירי שלבו נוטה קצת שהדבר אמת (ויחקור כדי לברר). וקשה להבין דבר זה, היאך ליבו נוטה קצת שהוא אמת, ומ"מ אין לו ספק שמא הוא אמת. וכי מי יאמר זכיתי לבי להזהר בחילוקים דקים כאלה. עכ"ל. והעיד שהשיב לו החזו"א "מי יכול לעמוד בזה, אין זה אלא לומדות" עכת"ד. ונראה ליישב דגם הח"ח מודה שצריך לחשוש שמא אמת בדברי המספר, אלא שאם ע"י שחושש שמא יש אמת בדברי המספר עי"ז עושה מעשה אפי' בליבו, כגון שאינו אוהבו כמקודם, או שאינו רוצה להיטיב לו, הרי זה יצא מגדר חשש ונכנס בגדר מעשה שאסור בכ"א.
עוד הביא שם (באמ"ח כלל ו אות ל) תשו' מהרי"ק (שורש קפח) מהמעשה שהיה שם באיש אחד ר' אהרן ראסקיא שהיה נרדף בעיר מפני אשה אחת שהוציאה עליו שם רע בענין זנות ועל ידי זה היה לו בזיון וכלימה, והסכימו ביניהם שלא לקרותו לתורה בציבור, והרעיש עליהם המהרי"ק עבור שעון גדול הוא להאמין בדברי האשה הארורה הזאת, וכתב על זה וז"ל והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אברהם יצחק ויעקב קל בעיניו ובודאי כי תועבת ה' יתברך כל עושה אלה ורב עונשו מאד וכל שכן לביישו בדברים כאשר נעשה להעני הזקן ר' אהרן הנ"ל אשר ביישוהו והכלימוהו ועכבוהו שלא לקרוא אותו לתורה בציבור ואין מלבין פני חבירו ברבים יותר מזה, ולו חכמו ישכילו המביישים יכירו וידעו כי גדול מה שנאמר במלבין פני חבירו ברבים מהבא על אשת איש, כמו שהשיב דוד לדואג ואחיתופל שהבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא יראו כמה יש לו לאדם להזהר שלא להלבין פני חבירו ברבים על חנם וראוי לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה כזה והמיקל דמו בראשו בלי ספק, ואף על גב דאמרו האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחוש מיהו בעי, דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרי למיחש כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרין עליו לישנא בישא כדמוכח בהדיא בנדה (דף ס"א ע"א) דגרסינן שם הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דר' טרפון א"ל לטמרינן מר א"ל היכי אעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן וכו' זילו אטמרו נפשייכו ולא מיבעי לפירוש השאלתות שפירש הא אמרו רבנן וכו' ושמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך דוודאי פשיטא שיש לדקדק דהא אי לא היה עליו אימתא דמלכותא היה מצילם וכל שכן שלא היה מענישם מפני חששא דלישנא בישא, אלא אפילו לפירוש רש"י שפירש שמא הרגתם ואסור להצילכם מכל מקום דבר פשוט הוא דלא חשש אלא שלא לעשות שום מעשה ההצלה דשמא הרגו אבל לעשות להם שום עונש זה לא עלה על לבו שהרי השיאם עצה להסתיר עצמם כדמשמע התם דאמר להו זילו אתון טמרו נפשייכו, ופשיטא שאם היו ראוין לעונש, עונש גדול או עונש זוטא, לא היה משיאם עצה אלא היה מסתלק מהם לגמרי, אלא ודאי פשיטא ופשיטא דלקבולי לא מיבעי לעינן עשיית שום מעשה ולא שום ביוש לא קטן ולא גדול וזה פשוט וישר עכ"ל המהרי"ק.
נמצאת למד דאף שב ואל תעשה הוא בכלל האיסור, דומיא דהיה מחוייב להשיאם עצה, אף שהוא בשב ועל תעשה.
♦
לחשוש לאחרים
והרב מעדני יו"ט (נידה פ"ט סי' ה) כתב ע"פ דברי התוס' והרא"ש דיש לחוש שמא יבוא היזק לו או לאחרים, משמע דכמו דמבעי ליה לחוש אם יכול להיות שיבא לו היזק לעצמו הה"נ אם יכול להיות שיבא היזק לאחרים דמאי שנא דבודאי שיש לאדם לחוש להיזק של אחרים כמו שיש לו לחוש להיזק של עצמו וכלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך ועובדא דגדליה העלה עליו הכתוב כאילו הרג לכל הנהרגים ביד ישמעאל ואף על פי שה"ל לחוש לעצמו לא הזכיר הכתוב להא והזכיר שלא היה חש לאחרים. עכ"ל.והעיר הח"ח (באמ"ח כלל ו אות ל) וז"ל: היינו דוקא אם לא יגיע להנידון שום היזק מזה רק שהם ישמרו את עצמם ממנו (כהך עובדא דגדליה בן אחיקם דהיה לו לחוש להלישנא בישא ולספר לאנשיו ששמעתי אומרים שהוא חושב עלינו רעה על - כן נשמור את עצמינו ממנו), אבל אם יראה לפי ענין השומעים שהם יקבלו את הדבר לאמת גמור ויזיקו או יביישו עבור זה להנידון, ופעמים יוכל להיות שמלבד ההיזק יסובב עוד מזה גם כן מחלוקות עצומות, בודאי אין לו לספר כלל, דכל עיקר טעמא דצריך לחוש לאחרים כבר כתבנו לעיל בשם המעדני יום טוב דהוא משום ואהבת לרעך כמוך, וכי היכי דצריך אני לחוש לעצמי שלא יגיע לי שום היזק כך אני צריך לחוש לאחרים שלא יבואו לידי היזק כי פן אמת הוא הדבר הזה ולכך צריך אני לגלות את אזנם שישמרו את עצמם, ואם כן אצא בזה ידי הכל, שלזה אני מציל מן ההיזק ולחבירו שכנגדו איני עושה היזק ממש אפילו על ידי אחרים, מה שאין כן אם אני רואה שהם יקבלו את הדבר לאמת גמור ויגיע מזה היזק להנידון בודאי אין לגלותו, דכי היכי דאני מצווה לאהוב את זה כך אני מצווה לאהוב את שכנגדו, ואם כן מאי חזית דדמא דזה סומק טפי דלמא דמא דזה סומק טפי, ואם כן חוזר לאו דרכילות על מקומו וכענין מה שפירש רש"י בסנהדרין (ע"ד ע"א) ד"ה מאי חזית עי"ש. וכל זה דברנו אפילו אם היה הענין ספק השקול, ובפרט שביררנו לעיל דלישנא בישא כל זמן שלא נתברר הוא חשש בעלמא. ויותר מזה שמצוי מאד בעו"ה שהשומע יריע עמו יותר מכפי הדין שהיה מחוייב הנידון על זה אפילו אם אמת הדבר, על כן צריך להזהר מאד המגלה ענין כזה לראות הנולד ושב ואל תעשה עדיף. עכ"ל.
♦
מעמידין אדם על חזקתו
וכבר עסק בכעי"ז המהרשד"ם בתשובותיו (יו"ד סי' קמא), על אודות מחלוקת שנתעוררה סביב למלמד תינוקות שיצא עליו ש"ר עם נערה אחת כו' אבל לא נתברר הדבר והיה קטטה ומריבה בין אבות הנערים, קצתם רוצים לסלקו, וקצתם להשאירו בתפיקדו, ולא היו מאמינים לשם רע הזה. וגזרו טובי העיר שלא ליתן הבנים ללמוד אצלו והעבירוהו מתפקידו. ובאו השואלים בפני המהרשד"ם ז"ל שיתיר להם גזירת טובי העיר, מפני שאומרים שאותו השם לא נתברר אם היה אמת ואת"ל שכן היה עתה עשה תשובה ומשקם אותו מלמד מללמוד הנערים הולכים מדחי אל דחי ואותו המלמד היה מלמדם ומוכיחם היטב, עי"ש נוסח השאלה. והשיב מהרשד"ם דאף שאין ראוי שיהיה מלמד מי שיצא לו שם רע דעל זה נאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי וגו' ומי שהוא מלמד צריך בלי ספק להיות כמלאך ה' וכן אמרו חכמים כי שפתי כהן כו' אם דומה ת"ח למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו לא יבקשו, ומ"מ לפי שכל ישראל בחזקת כשרים אם לא יש ראיות או לפחות אמתלאות גדולות אין להוציא שום אדם מחזקתו כי גדולה חזקה. אך אמנם אם יש ראיות ואמתלאות גדולות אינו מן הראוי להחזירו לאומנותו כי לאיש כזה תשובתו קשה כי מי יאמר שאינה תשובה של רמאות כדי שיחזרו לאומנותו. וכו' ע"ש. נמצא דכל שלא העבירוהו עדיין אין להעבירו אם לא בראיות ברורות, ואם העבירוהו כבר מתפקידו, אין למנותו שוב מצד שיש עליו שמועה רעה. וכ"כ בשו"ת מהרש"ל (סימן יא) דכל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל. והיינו שיפסל בבי"ד בראיות ברורות וכנ"ל.♦
הוי דן את כל האדם לכף זכות
במס' אבות (פ"א מ"ו) שנינו: יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות.ובאבות דר"נ (פ"ח) והוי דן את כל האדם לכף זכות מעשה בריבה אחת שנשבית והלכו אחריה שני חסידים לפדותה. נכנס אחד מהם לקובה של זונות כשיצא אמר לחבירו במה חשדתני. אמר שמא לידע בכמה דמים היא מהורהנת. א"ל העבודה כך היה. א"ל כשם שדנתני לכף זכות כך הקדוש ברוך הוא ידין אותך לכף זכות. שוב מעשה בריבה אחת שנשבית והלכו אחריה שני חסידים לפדותה ונתפס אחד מהם לשום לסטים וחבשוהו בבית האסורין. בכל יום ויום היתה אשתו מביאה לו לחם ומים. יום אחד אמר לה לכי אצל פלוני ואמרי לו שאני חבוש בבית האסורין מפני הזנות. והוא יושב ושוחק בבית ואינו משגיח על הריבה. אמרה לו לא דייך שאתה חבוש בבית האסורים אלא שהיית מתעסק בדברים בטלים. לא הלכה אלא היתה מתעסקת בדברים בטלים. אמר לה בבקשה ממך לכי ואמרי לו. הלכה ואמרה לו. מה עשה אותו האיש הלך והביא כסף וזהב ובני אדם עמו והוציאו את שניהם. כשיצא אמר להם תנו לי ריבה זו שתישן עמי בבגדיה על המטה. לשחרית אמר להם הטבילוני והטבילוהו. אמר לטובליהם לטבילה שלי במה חשדתוני. אמרו לו אמרנו כל אותן ימים שהיה חבוש בבית האסורין היית רעב וצמא ועכשיו יצאת לאויר העולם וחם בשרך עליך ושמא ראית קרי. א"ל לטבילה של ריבה זו במה חשדתוה. אמרו לו שכל אותן הימים שהיתה שרויה בין הנכרים היתה אוכלת משלהם ושותה משלהם עכשיו אמרת הטבילוה כדי שתטהר. אמר להם העבודה כך היה ואתם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות. ע"כ.
ובמס' שבת (קכז ע"ב) איתא: תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו, למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו. ואמר להם בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. - בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. - אמר להם: העבודה, כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות - המקום ידין אתכם לכף זכות. ע"כ.
עוד שם: תנו רבנן: פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרו: מי ילך? - אמר להם רבי יהושע: אני אלך. הלך רבי יהושע ותלמידיו, כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל, ושנה לתלמידיו. ואמר להם בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני? - אמרנו: כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. - בשעה שנעלתי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא דבר מלכות יש בינו לבינה. - בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? - אמרנו: שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבי. - אמר להם: העבודה, כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לזכות - המקום ידין אתכם לזכות. ע"כ.
ופי' הרמב"ם (פיה"מ שם): והוי דן את כל האדם לכף זכות - עניינו, שאם יהיה אדם שאינו ידוע לך, לא תדע האם צדיק הוא או רשע, ותראהו עושה מעשה או אומר דבר, שאם יפורש באופן מה הריהו טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הרי הוא רע - פרשהו כטוב, ואל תחשוב בו רע. אבל אם היה איש ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשי הטוב, ונראה לו מעשה שכל תכונותיו יורו על היותו מעשה רע, ואין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה - צריך לפרש אותו כטוב, הואיל ויש צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לחושדו, ועל זה יאמרו: "כל החושד כשרים לוקה בגופו". וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, ואחר כך ראינוהו עושה מעשה שראיותיו כולן מורות שהוא טוב, ובו צד אפשרות רחוקה מאד לרע - צריך להשמר ממנו, ולא להאמין בו טוב, הואיל ויש בו אפשרות לרע, אמר: (משלי כו, כה) "כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו". ואם היה בלתי ידוע, והמעשה נוטה אל אחד משני הקצוות - צריך בדרך המעלה שידון לכף זכות, איזה משני הקצוות שתהיה. עכ"ל.
הרי מבואר שהרואה בעיניו מעשה שאינו כשר באדם המפורסם בצדקותו, כל שיש אפשרות, אפי' בדוחק רב מאוד ובאפשרות רחוקה לפרשו ע"ד טובה, מחוייב הוא לדונו לכף זכות ואם דנו לכף חובה עושה איסור, וילקה בגופו. וכ"כ בשערי תשובה (שער ג אות ריח, הו"ד בארחות צדיקים שער לה"ר): אם תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לדון דבריו ומעשיו לצד חובה ולצד זכות, אם הוא ירא אלהים נתחייבת לדונו לכף זכות על דרך אמת, אפילו אם הדבר נוטה לחובה יותר מלזכות. ואם הוא בינוני אשר נזהר מן החטא ופעמים ייכשל בו, יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קכז ב): הדן את חבירו לכף זכות, המקום, יתעלה, ידינהו לכף זכות. והיא מצות עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט טו): "בצדק תשפט עמיתך". ואם הדבר נוטה לצד חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה. עכ"ל.
♦
אל תהרהר אחריו שודאי עשה תשובה
והנה כל האמור לעיל הוא בשומע שמועה, או ברואה בעיניו מעשה שיש לפרשו לשני פנים. וברואה בעיניו את החוטא, שא"א בשו"א לדונו לשני פנים, שהוא ודאי גמור שהוא חטא, אחז"ל (ברכות יט ע"א): תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. ע"כ.עוד שם: אמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב, וכולן שנינו במשנתנו. אמר ליה רבי אלעזר: היכא? אמר ליה: לכי תשכח. נפק דק ואשכח תלת: המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה. המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים מאי היא? דתנן, הוא היה אומר: אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת; וחכמים אומרים: משקין. ואמרו לו: מעשה בכרכמית, שפחה משוחררת בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון! - ואמר להם: דוגמא השקוה; ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו. ע"כ. ופי' רש"י אחר מתתו. וכתב המאירי (ד"ה כל) בפי' שני: גדולי עולם פירשו המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, וכל שכן בחייהם שמצטערין בכך. ע"כ. ובשטמ"ק (ד"ה כל המספר): יש מפרשים אחרי מטתן לשון הטייה כלומר שנוטה מדרך הישרה ואומר העבירות שעשה ואסור לו לעשות כן דכיון שהוא תלמיד חכם יש לו לחשוב בלבו שעשה תשובה כדאמרינן אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. ואסיקנא דוקא בעבירות הגוף אבל בעבירות של ממון לא עד שיחזיר לבעליו. ויש פירוש אחר שמספר ממנו גנאי אחר מיתתו כההוא דאמר דוגמא השקוה דאחר מיתתן הוה. ע"כ.
וכעי"ז פי' השל"ה (שער האותיות אות תי"ו, תשוקה): אמרו רבותינו ז"ל (תקוני זהר, תיקון ה' דף קמ"א ע"ב), אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה, שודאי עשה תשובה. ובתקונים (תקוני זהר, תקון ה', דף קמ"א ע"ב) אמר, שעל זה נאמר (דברים כא, כג) 'לא תלין נבלתו על העץ', אל [תלין] נבלת העון אשר עשה, על עץ החיים, כי בודאי עשה תשובה. ואפשר דעל זה רמזו (ברכות יט א) (המהרהר) [המספר] אחר מטתו של תלמיד חכם כו', דהפשוטו הוא אחר מותו, אבל רומז גם כן למטה שיישן בה, כי בודאי עשה תשובה קודם שהלך לישן.
וז"ל התיקו"ז הנז' בדבריו (קמא ע"ב) לא תלין נבלתו על העץ עץ דהכא דא תלמיד חכם דאשתדל באורייתא דאיהי עץ החיים הדא הוא דכתיב (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה לא תלין בו נבלתו דאיהי חובה דחב ביומא לא תלין עמיה בלילה דמיד יתוב בתיובתא כמה דאוקמוה מארי מתניתין אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה דודאי עשה תשובה. ע"כ.
ובמס' מגילה (כה ע"ב) אמרינן האי מאי דסני שומעניה שרי לבזויי שפחה בן גויה. וכתב הפר"ח (או"ח סי' קכח): ומיהו מסתברא דהני מילי באיניש דעלמא, אבל צורבא מרבנן לא, וכדאמרינן פרק מי שמתו (ברכות יט ע"א) תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה. ומיהו אי איכא חילול שם שמים בדבר שרי, כדאמרינן התם (מו"ק יז ע"א) ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה, אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתי - צריכי ליה רבנן, לא לישמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא. ע"כ. ועיין לעיל.
ובמעלת תשובת הצדיקים מצינו לפירוש ספר הישר (שער י, אות קמא) למה דאחז"ל (ברכות לד ע"ב) מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, כי יש בעלי תשובה אשר לבם נכון כלב הצדיקים, ואלה הנקראים צדיקים. כי בתחלתם ישרים היו, ושגו, או נזדמנה להם עברה וגבר עליהם היצר, ואחר כן שבו לקדמותם ולישרם, ונכפלה צדקתם ועבודתם בעבור החטא אשר עשו, ואלה הם הנכבדים מהצדיקים. כי צדקתם כפלים מצדקת הצדיק אשר לא חטא. ועל אלה יש לומר כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ע"כ. וכתב ע"ז (בריש דבריו) והוא הנכון.
♦
המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה
ואחר שנתברר מתי ראוי לחוש ומתי איסור הוא לחוש לקלא, וחובת האדם לדון לכף זכות, ואחר שנתבאר שגם באופן שא"א לדונו לכף זכות איסורא איכא להרהר אחריו דצ"ל ודאי עשה תשובה, יש לברר מה דין המהרהר אחר רבו שלא כדין, והוא ע"פ מדרש תנחומא (קרח סי' י): אמר רב חמא בר חנינא כל העושה מריבה עם רבו כאילו עושה מריבה עם השכינה שנאמר (במדבר כ) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', אמר רבי חנינא בר פפא כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה שנאמר (שמות טז) לא עלינו תלונותיכם כי על ה' א"ר אבהו כל המהרהר אחרי רבו כאלו מהרהר אחרי השכינה שנאמר (במדבר כא) וידבר העם באלהים ובמשה. וכן בסנהדרין (קי ע"א): אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה. ע"כ. ונפסק להלכה ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ה ה"א) ובשו"ע (יו"ד סי' רמב ה"א).ופי' ר"י מלוניל (שם): וידבר העם באלהים ובמשה, ש"מ שקשה בעיני השם כשאדם מהרהר על רבו וחושד אותו כאילו דבר כלפי מעלה שהרי הזכיר בפסוק שכינה ובמשה לפי שבדבר אחד חוש(ב)[ד] אותו שאם היו שני דברים שאינן שקולין כיון שהזכיר הגדול לא היה לו להזכיר הקטן אלא ש"מ שהדבר שקול לפי שמורא רבו אינו אלא כמורא שמים, והינו דאמרינן [אבות פ"ד מי"ב] ומורא רבך כמורא שמים. עכ"ל.
ובברכי יוסף (יו"ד סי' רמב ס"ק ב) הביא מהגר"ח אבועלפיא (עץ החיים פר' בהעלתך) דמש"כ כל המהרהר וכו' היינו במחשבה לבד. וכן איתא בתרגום יונתן (במדבר טז כה): והרהרו עמא בלבביהון וכו' ע"כ. אלא דהעיר החיד"א מרש"י בסנהדרין שם דכתב 'מחפה עליו בדברים', דהיינו דווקא שמוציא מחשבותיו חוצה בדיבור. ועי' סהמ"צ לרמב"ם (עשה רט): ולא לחשדו וכו' [ובתרגום ר"י קאפח שם: לא לדון אותו לכף חובה]. וזה ודאי שייך אפי' במחשבה לבד. נמצא דאפי' במחשבה חייב להזהר. וק"ו בדיבור דמלבד מה שמתחייב מצד המהרהר אחר רבו, ועושה איסור שאינו דן לכף זכות במקום שמחוייב, חוטא הוא בלשונו ומבזה ת"ח.
♦
בזיון ת"ח
והנה במה שמשיח ברבו, הרי הוא מבזהו. וחמור הוא עון המבזה ת"ח, וכדאיתא במס' שבת (קיט ע"ב) א"ר יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד (אין) [לאין] מרפא. מאי עד לאין מרפא? - אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו. אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו? אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן, ובנביאי אל תרעו - אלו תלמידי חכמים. ע"כ. ופסק הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ו הי"א): עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, כלומר בוזים מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו מלמדי חקותי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה. ע"כ.וז"ל הגרע"י ביבי"א (ח"א יו"ד סי' יח): וכ"ש בדור היתום הזה דאחסור דרי הולך וחסור ויחנו בחסרות, וכבוד התורה ירד פלאים, ובפרט ע"י המפלגות אשר כל חלקה טובה הכאיבו, וכל רב שהוצרך להצטרף לאיזה מפלגה מאיזה אונס וכדומה, קנאים פוגעים בו, ויעפרו בעפר לעומתו. והסתר יסתירו פניהם מתורתו וחכמתו, וכאילו קטיל קני באגמא הוא, ובעוה"ר הותרה הרצועה לבזות ת"ח, וזה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, ולא השגיחו בדברי רז"ל שמאד החמירו בעון זה, אשר בגללו חרבה ירושלים, (שבת קיט:). ואם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבודאי עשה תשובה, (ברכות יט). והמבזה ת"ח נקרא אפיקורס, או מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואין לו חלק לעוה"ב, (סנהדרין צט:). ושנים עשר אלף זוגות תלמידים של ר' עקיבא כולם מתו מפסח עד פרוס עצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב:). תסמר שערות אנוש. וידעתי בני ידעתי, כי הם מחלקים בזה, בדברים הדברים, טלאי ע"ג טלאי, ומעיילי פילא בקופא דמחטא, כדי להורות היתר לעצמם, ומכה ישנה היא זו. וכמ"ש בשו"ת מהרי"ל (סי' קצד). והביאותיו לעיל (סי' יא אות יב). ותלי"ת דברתי בזה בדרשותי לפני החברים המקשיבים לקולי (אשר נפתו לקבל לשה"ר על גדולי הדור, מאיזה חכמים בעיניהם, אשר הרשו לעצמם להרבות בדברי בלע, לפני ההמון ועמי הארץ בדברים שאסור לשומען, וכ"ש להעלותם על הכתב). ונומתי להם כי לא חילק ולא בילק ידענא, באיסור חמור זה, דתבר גזיזי, וב"ה דברים שיצאו מן הלב נכנסו ללב, ושמעו אלי. השי"ת יחזירנו בתשובה שלמה. אמן.
♦
מחזיק במחלוקת
אחר שנתבאר כל זה הדק היטב, המעורר מדנים שלא ע"פ דין, כמבואר לעיל, יש בו מן המחזיק במחלוקת, ורעתו מי ישורנה. וכדאיתא בסנהדרין (קי ע"א) עה"פ ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אשי אמר: ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך. ע"כ.ובמס' דרך ארץ (פ"ז הל"ז): ואם גזלוך חביריך בין בישיבה בין בהיסבה, עשה עמהם שלום כדי שיבא שלום וינוח על משכבך. וכן היה ר' אלעזר הקפר אומר, אהבו את השלום, ושנאו את המחלוקת, גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדין עבודה זרה ויש שלום ביניהם, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני ליגע בהן, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל בדבר מחלוקת מהו אומר, חלק לבם עתה יאשמו, הא, גדול השלום, ושנואה המחלוקת. כיצד, עיר שיש בה מחלוקת, סופה ליחרב, ואמרו חכמים מחלוקת בעיר, שפיכות דמים. בית הכנסת שיש בה מחלוקת, סופה ליחרב. בית שיש בו מחלוקת, סופו ליחרב, ואמרו חכמים מחלוקת בבית, זימה. שני בתי דינין והם בעיר אחת, וביניהם מחלוקת, סופן למות, ואמרו חכמים מחלוקת בבית דין, חורבן העולם. ע"כ.
♦
ת"ח דסנו שומעניה
אלא דעפ"ז יקשה היכן שייך הא דתנינא במס' מו"ק (יז ע"א): ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה. אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה - צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא: אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה וכו', ע"כ. ולכאו' עד דאתית להכי דצריכי ליה רבנן, היל"ל דאין להם להרהר אחר רבם, וכדההיא דסנהדרין.ופרש"י סנו שומעניה - שיוצאין עליו שמועות רעות. ע"כ. [בפי' המיוחס לו, ובכ"י: מעשיו מכוערין]. ור"ח פי' שהיה שם שמים מתחלל על ידו. כגון הא דגרסינן בסוף יוה"כ מי שיש בידו חילול השם. יצחק דבי ר' אמי אמר: כל שחביריו מתביישין משמועתו. וכו'... וכגון אלישע אחר שהיה מתעסק בספרי מינין ושותה במיני זמר דגרסינן זמר יוני לא פסק מביתו. אמרו עליו על אחר שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים היו נושרין לו מחיקו וגרסינן נמי השותה במיני זמר כו' וכל צורבא מרבנן דהכי עובדיה מתקריה סנו שומעניה. ע"כ. ופי' הרא"ש (סי' יא) כעי"ז בדברי רש"י, וסיים דכל צורבא מדרבנן דהכי עובדיה מיתקרי סנו שומעניה עכ"ד. ובר"י מלוניל כתב דצריך שמתא ולא נידוי דבעל עבירה הוא. וכ"כ בנימוק"י. ודבר זה מוכרח מלשון השו"ע (יו"ד סי' רמו סע' ח) וז"ל: הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו, אין למדין ממנו עד שיחזור למוטב. ע"כ. קמ"ל דבידוע שהולך בדרך לא טובה וכנ"ל, ולא עבור רינון בעלמא. וכן משמע מהריטב"א בחידושיו ד"ה דהוו סנו שומעניה, פי' שהיה פרוץ קצת בזימה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויות והוא כיעור גדול לצורבא מרבנן. ע"כ. ומשמע שמפרש לשון שומעניה בידוע שהוא אמת. גם הגרי"ש אלישיב בהערותיו שם כתב: מפרש הר"ח לקמן שעבר עבירה כגון דכתיב בשיר לא ישתו יין והוא שתה יין בשיר, ויש ראשונים מפרשים שהיה יושב במסיבה שישבו שם מופקרים, פי' שעבר עבירה זו שהחילול השם גדול מן העבירה. עכ"ל. כלו' דעכ"פ עבר עבירה ודאי, או מצד שתה יין בשיר, או מצד שעשה דבר שודאי יש בו חילול השם כגון ישיבה במסיבה שישבו שם מופקרים, אבל סתם שמועה שספק אם נכונה, וכיון דעמי ארצות מאמינים ואיכא חילול ה' לא מקרי דסנו שומעניה.
ובח"ח (באמ"ח כלל ז) ביאר באופן אחר דנראה פשוט דסני שומעניה מקרי מי שיוצאות עליו שמועות רעות שעובר עבירות כמה פעמים, פעם יוצא עליו קול שעשה כך ופעם כך עד של ידי זה נתחזק בעיר לחשוד על העבירות הללו ובודאי כל אנשי העיר לא יטעו תמיד, לכן שרי להסכים ולהחליטו לרע ולבזותו אפילו מי שאינו מכירו בעצם, מה שאין כן אם במקרה נשמע על אדם שעשה דבר שלא כהוגן ולא נתחזק עד עתה לזה אפילו שמע זה מהרבה אנשים אסור לסמוך על זה ולשנוא אותו וכ"ש לדבר עליו לשון הרע ולבזותו. וראה שכל דברינו אלה כלל רש"י במלותיו הקצרות שז"ל במגילה (כ"ה ע"ב) ד"ה דסני שומעניה שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף, הרי שלא כתב שיצא עליו שמועה רעה רק שיוצאות וכו' משמע דדרך אדם זה מפני מעשיו הרעים לצאת עליו כמה שמועות רעות, וכענין זה פירש רש"י בקדושין (דף פ"א) ד"ה מלקין על לא טובה השמועה וז"ל מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות, ולא כתב מי שיצא קול עליו שעבר עבירה, משמע ג"כ כמו שכתבתי דדוקא בענין זה אוחזין הקול לממשות קצת אבל בלאו הכי לא וכמ"ש למעלה. עכ"ל.
♦
קלא דלא פסיק
ואחר שנתבאר דיש שתי אפשרויות לבאר מהו ת"ח דסנו שומעניה, או שבידוע שהוא חוטא, או שיצא אחריו קול אחרי קול בחטאים שונים, והדבר נתחזק בעיר מאוד שכל אנשי העיר מאמינים. הנה כלל נוסף מצינו ביבמות (כה ע"א), דצריך שיהא קלא דלא פסיק, ונתבאר שם: וקלא דלא פסיק עד כמה? אמר אביי, אמרה לי אם: דומי דמתא - יומא ופלגא. ולא אמרן - אלא דלא פסק ביני וביני, אבל פסק ביני וביני - הא פסק; ולא אמרן - אלא דלא פסק מחמת יראה, אבל פסק מחמת יראה - מחמת יראה הוא; ולא אמרן - אלא דליכא אויבים, אבל איכא אויבים - אויבים הוא דאפקו ליה לקלא. ע"כ. ופרש"י דפסיק - שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז. ע"כ. וכתב הח"ח דהא בהא תליא, כלו' דאין לומר דבין בקלא דלא פסיק ובין בסנו שומעניה מותר להאמין, אלא צריך שגם יהא סנו שומעניה, וגם בקלא דלא פסיק. וכתב שכן משמע מרש"י במגילה (כה ע"ב), והכריח כן בדברי הרמב"ם (סנהדרין פכ"ד הכ"ה).וכבר כתבו כעי"ז ע"פ המבו' בכתובות (לו ע"ב) אמר רבא: יצא לה שם מזנה בעיר - אין חוששין לה! אלא דאתו בי תרי ואמרי: לדידהו תבעתנהי באיסורא ע"כ. והיינו בבתולה לאוסרה לכה"ג. וכ"פ הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ז הכ"א). ובגיטין (פט ע"א): יצא לה שם מזנה בעיר - אין חוששין לה. מ"ט? פריצותא בעלמא הוא דחזו לה. כתנאי: אכלה בשוק, גירגרה בשוק, הניקה בשוק - בכולן ר"מ אומר: תצא, ר"ע אומר: משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה; אמר לו רבי יוחנן בן נורי: א"כ, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, והתורה אמרה: כי מצא בה ערות דבר, ולהלן הוא אומר: על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר, מה להלן דבר ברור, אף כאן דבר ברור. ע"כ.
איברא, דהרמב"ם במ"א (שם פט"ז ה"כ) כתב: אשת איש שיצא עליה קול שהיתה זונה תחת בעלה והכל מרננין אחריה אין חוששין לבניה שמא ממזרים הם שרוב בעילות אצל הבעל, ומותר לישא בתה לכתחלה, אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה, ואם היתה פרוצה יותר מדאי אף לבניה חוששין. ע"כ.
וכבר עמד ע"ז במחנה אפרים בנימוקיו, כ"כ משמו רבי שלמה קמחי בס' ימי שלמה על הרמב"ם שם. וכתב: ולענ"ד נראה דשאני התם דהכל מרננין אחריה ולכך חוששין דגרע טפי מיצא לה שם מזנה ושוב ראיתי להבאר היטב ז"ל בסי' ד' סקט"ז דרמי ומקשי כה"ג ע"ד מרן ז"ל ותריץ יתיב כדכתיבנא עלץ לבי. ע"כ. עי"ש שדחה את חילוקו של הב"ח. נמצא זה סיעתא לדברי הח"ח דלא סגי בקלא דלא פסיק אלא צריך שיהא גם סנו שומעניה. ופשוט. וע' תשובת נודע ביהודה (מהדו"ת אבה"ע סי' קלב) בסופה.
♦
כשיש לו אויבים
ביבמות הנ"ל (כה ע"א): ולא אמרן - אלא דליכא אויבים, אבל איכא אויבים - אויבים הוא דאפקו ליה לקלא. ע"כ. וכתב הריטב"א בחידושיו: וכל היכא דאיכא אויבים בעיר בין לנטען בין לנטענת אפילו נמשך הקול יומא ופלגא ויותר בלא שום הפסק לאו קלא הוא ושריא. ע"כ. וכתב המרדכי (רמז טו): אי נמי אם ע"י אויבים לא פסק לאו כלום הוי ואף על גב דמעיקרא לא יצא ע"י אויבים כ"נ לראבי"ה. ע"כ. ופסקו הב"ח (שו"ת ב"ח הישנות סי' ק) למעשה. ובשו"ת אגר"מ (יו"ד ח"א סי' א) משם הגהות מהר"ב רנשבורג זצ"ל הוקשה על רב משום ר' ראובן בן אצטרובילי דאמר אין אדם נחשד בדבר אלא א"כ עשאו ולכה"פ הרהר בלבו לעשותו או ראה אחרים שעשו ושמח, מהא דר' יוסי דאמר יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו ומר"פ שחשדוהו ולא הוה ביה - דלא קשיא, הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק. וע"ז מסיק דאף בלא פסיק - אם אית ליה אויבים, אויבים הוא דאפקוהו לקלא ואין לחוש לזה כלל אף לא להרהר בלבו כמו בלא נפיק קלא שלא היו חוששין כלל... ואף בעלי נפש לא היה להם להחמיר. וכו' ע"ש. וכתב הב"ח (שו"ת ב"ח הישנות סי' ק) משם מהר"י מינץ ז"ל דכ"ש בזמנינו בעונות שרבו עמי הארץ שאין להם כבוד אלא במה שמתכבדין בקלון חבריהם ולכך רבו כמו רבו מוציאי דבה ואם לא היינו אומרים דחוששין לאלו ולכיוצא בהן לשונאים לומר אויבים אפיקו לקלא לא הנחנו בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה לכך אין משגיחין בבת קלי אלא בעדים כשרים כו' עכ"ל ואם זה בזמנם ק"ו בן ק"ו עכשיו בדורותינו זה ששונאים זה את זה ביתר שאת ויתר עז ומוציאי דבה נמצאו בשווקים וברחובות ומטילים מום בקדשים המשפחות הקדושים והמיוחסים ואי אפשר לעשות דין בכל הריקים והפוחזים ונשים [שמא צ"ל ולצים] ופחותים דפשיטא דאין חוששין לקול לעז בעלמא דלא איתחזק, דאין ספק דאויבים הוא דאפיקו לקלא. עכ"ל. ובשו"ת צמח צדק (אבה"ע סי' כד), האריך להוכיח דכל שיש לו אויבים מחזקינן שהקול מסתמא נתחזק על ידם ולא בעינן כלל לידע אם הוא מהאויבים או שלא מחמתם, ושכ"כ הריטב"א והנימוק"י והיש"ש עי"ש. ועיין שו"ת מבי"ט (ח"א סי' שיז).♦
אופן הבירור והטיפול הראוי
וצריך ליתן את הדעת, עכ"פ כיצד ראוי ונכון לטפל באופן שמרננים אחר אדם שהוא מזיק את הרבים בעניינים שהצניעות יפה להם. דלכאן ולכאן בדיני נפשות עסקינן, דכתיב (דברים כב, כז) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. ומאידך אחז"ל (ב"מ נח ע"ב) כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. [והגם דבדברים שם בנערה מאורסה עסקינן, עכ"פ לדרשה קיימא].ביומא (פו ע"ב) מפרסמין את החנפין מפני חילול השם, שנאמר ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו. ופירש"י ב' טעמים לדבר: מפרסמין את החנפין - שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו - מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק, ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים: מה הועיל לו זכותו. ע"כ.
ופסק הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח): המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל. עכ"ל.
ורבנו יונה בשער"ת (פ"ג אות ריט) כתב דזה שייך רק בפורקים מעליהם עול מלכות שמים, וז"ל: אם ראה כי נכשל חברו בדבר ערוה או באחת מן העבירות אין ראוי שיעיד על זה חנם, רוצה לומר: ללא תוכחת, גם כי יש אתו עד שני להקים דבר. ואם החוטא ירא חטא ראוי לו לדבר על לבו, כי באמת עשה תשובה, גם ראוי שיירא לנפשו ויאמר בלבו: אחרי כי האיש ירא שמים אולי זכיותיו מרובות מעונותיו! ואמרו רבותינו (קידושין לט, ב): כי האיש אשר זכיותיו מרובות מעונותיו הנה הוא מעדת צדיקים. אמנם אם החוטא הוא מן האולים אשר משפטם לשנות באולתם, טוב כי יגידו אל השופטים ליסרו להפרישו מן האיסור, אבל אם הוא עד אחד, לא טוב היות האדם לבדו מעיד עד חנם, כי עדותו חנם, לפי שאין סומכים עליו, שנאמר (דברים יט, טו): "לא יקום עד אחד באיש", לכן מוציא שם רע יחשב. ומלת "והפתית" במשקל הכבד, רצונו לומר: כי בשפתיך אתה טוחן פניו בגלותך מסתר עונו, ואמר אחר כן "אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו", כי אם גלה על חטאיך לא תקום ולא תטור לעשות לו כאשר עשה לך. וזה מוסר נכבד ומעיקרי היראה. ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלקים, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים ואינו נזהר מעבירה אחת, אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה, מותר להכלימו ולספר בגנותו. כך אמרו רבותינו (בבא מציעא נט, א): (ויקרא כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו" - עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים, ואשר לא שת לבו אל דבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו (יומא פו, ב): מפרסמים את החנפים מפני חלול השם. אבל אם נכשל בחטא על דרך מקרה, ורוב הימים דרכו להשתמר מעונו, אין לגלות על חטאו, כאשר בארנו. ע"כ.
נמצאו ג' חילוקים שונים בדברי רבנו יונה: א. חבר שראוהו נכשל בדבר ערוה, לא יעיד עליו בב"ד אפילו היו שני עדים בדבר, שמא זכויותיו מרובות מזדונותיו, ויש להניח שעשה תשובה. ב. אם הוא מכת האוילים השונים בחטאם, לא יעיד עליו יחידי, אך שני עדים יעידו כדי להפרישו מן האיסור. ג. הפורק מעליו עד שאינו בגדר "עמיתך" שוב אין בו כלל איסור לה"ר, ועליו אמרו מפרסמין את החנפים.
ובהגהת באמ"ח (כלל ז) ביאר דהרמב"ם קאי אחר כל הכללים לעיל, דהיינו בדסנו שומעניה, ובקלא דלא פסיק ודלית לא שונאים, אחר כל זה מוסיף הרמב"ם דאדם שראה בעיניו את החוטא, והוכיח אותו ולא חזר בו, אז יכול לפרסם הדברים כדי שיחזור למוטב.
ולכן קודם שיפרסם הדברים, עליו לגדור עצמו בז' הכללים שכתב הח"ח (כלל י אות ב) ואלו הן: א) שיראה זה הדבר בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר - כך שהדבר אמת. ב) שיזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק. ג) שיוכיח את החוטא מתחלה ובלשון רכה, אולי יוכל להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו, ואם לא ישמע לו, אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו. (ואם יודע בו שלא יקבל תוכחתו, נתבאר בסעיף ז'). ד) שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא. ה) שיכוין לתועלת, ולא להנות ח"ו מהפגם ההוא שהוא נותן בחבירו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר. ו) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר. ז) שלא יסובב על - ידי הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית - דין.
והדברים הללו קשים עד מאוד, והרבה פרטים יש בהם. לכן אינו נכון שיעשה האדם דין לעצמו בדבר הזה, אלא ע"פ בית דין, באופן שיגישו העדויות לבית דין המקובל על ב' הצדדים, וידונו בהם כדרכה של תורה, ובמידה שנתברר שאמת בפי התובעים, יוכיחוהו בית דין ויזהירו את החוטא לבל ישוב לסורו. ואף באופן שלא אומתו הדברים יכולים ביה"ד לגזור עליו גזירות שונות, כעין מה שפסק בשו"ע (אבה"ע סי' קעח סע' כ), עי' לקמן.
ואם כלו כל הקיצין, באופן שהנתבע חוזר לסורו אחר שהוכיחוהו, ואינו נשמע לדיינים, באופן זה ראוי ונכון לנדותו (עי' שו"ע אבה"ע סי' קע"ז סע' ב), לפרסם חטאו ולהכלימו ברבים, עד שישוב למוטב.
[ב"ה כ"ה טבת תשפ"ב. א"ה: שו"ר את דברי הרב עידוא אלבה (ירחון האוצר כסליו התשפ"ב) ושם (עמ' שכד בהערה) הביא מ"ש המבי"ט (בית אלוקים שער התפילה פי"ב) וז"ל: וכל עוד שהם אינם מפרסמין תשובתם כמו שהיה חטאם מפורסם לא ייטיב ה' להם כבעלי תשובה כדי שלא יטעו העולם בהם בחשבם שהם רשעים והש"י מטיב להם. ע"כ. קמ"ל דבאותו אופן שפרסמו את חטאו, כן יש לפרסם ששב בתשובה].
♦
עדות יחיד, אשה וקטן
ומעתה צ"ב כיצד יעשה את הרואה אדם בעיניו שחטא, אף שאינו ת"ח. והוא עד יחידי.איתא בפסחים (קיג ע"ב): שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד? אמר ליה: אין, דכתיב לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך אסהדת ביה - שם רע בעלמא קא מפקת ביה. ע"כ. ונחלקו ראשונים כמלאכים במה חטא זיגוד בעת שהעיד יחידי, דלדעת רשב"ם (ד"ה שם רע) דעובר מדין לא תלך רכיל בעמך, וביאר (ד"ה דכתיב) דעיקר הלאו דלא יקום נאמר רק להורות שאין נאמן בעדותו ביחידי ולא יקבלו בית דין את דבריו. וכתב הח"ח (באר מים חיים לאוין אות י) דכן משמע מספר המצות להרמב"ם (מצוה רפ"ח) שעיקר לאו זה נאמר רק על ב"ד. אך הסמ"ג (סי' ריג) והיראים (סי' רמד) ע"פ הספרי דחייב משום לאו דלא יקום, הו"ד בח"ח שם, וכתב דנפק"מ בין הדעות האלו הוא רק לענין מלקות דאורייתא אבל מכות מרדות מדרבנן לכולי עלמא היה חייב, עכת"ד ע"ש. וכן מצאתי דדעת המאירי כרשב"ם דחייב משום הוצאת שם רע. וכ"כ בשו"ת נוב"י (מהדו"ק או"ח סי' לה) דאיסורו מצד הוצאת שם רע.
והנה דין זה מקורו בספרי (שופטים קפח אות טו) כנ"ל בסמ"ג וביראים, וז"ל הספרי: לא יקום עד אחד באיש, אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממונות מנין, תלמוד לומר לכל עון. לקרבנות מנין, תלמוד לומר ולכל חטאת. למכות מנין, תלמוד לומר בכל חטא אשר יחטא. להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין, תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת. אין לי אלא לעדות איש, לעדות אשה מנין, תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא. אם סופנו לרבות אשה מה תלמוד לומר איש לעון אינו קם, קם הוא באשה להשיאה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: לעון אינו קם, קם הוא לשבועה. אמר רבי יוסי: קל וחומר הדברים, ומה אם במקום שאין פיו מצטרף עם פי עד אחד למיתה הרי זה נשבע על פי עצמו, מקום שפיו מצטרף עם פי עד אחד לממון אינו דין שיהא נשבע על פי עצמו. לאו מה לנשבע על פי עצמו שכן משלם על פי עצמו ישבע על פי עד אחד שכן אין משלם על פי עד אחד תלמוד לומר לכל עון לעון אינו קם, קם הוא לשבועה. ע"כ. וכן מבואר בב"ק (נו ע"ב) וברש"י שם. וע' סוטה (ב ע"א).
וכתב בטור (חו"מ סי' כח): כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד לו בין אם הוא לבדו יודע בעדותו בין אם יש אחר עמו, שכשם שב' העדים מחייבין ממון כך האחד מחייבו שבועה ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח זה בעדותו. ע"כ. והעיר בדרכי משה משם הגהות מיימוני (הל' עדות פ"ה אות א) דדוקא במקום דאיכא שבועה, אבל בדבר עון שאין ראוי להשביע לא יעיד עליו, ואם העיד לוקה משום דהוציא שם רע על חבירו, כדאמרינן בפסחים (קיג ב) טוביה חטא וזיגוד מינגד. אבל לאפרושי מאיסורא שריא כדאמרינן בקידושין (סו א) במעשה דההוא סמיא דאמר [שליח] אשתך זנתה כו'. וכתב במישרים נ"ב ח"ב (יא ע"ד) הרואה דבר עבירה חייב להעיד לקיים (דברים יג ו) ובערת הרע מקרבך עכ"ל. ונראה דמיירי שהיו שני עדים או לאפרושי מאיסורא אפילו אחד אבל בלאו הכי אחד לא יעיד כמו שכתבתי. עכ"ל. וכ"פ בהגהת השו"ע (שם סע' א): ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה, או בדבר אסור ואפרושי מאיסורא. אבל אם כבר נעשה האסור, לא יעיד, דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו. ע"כ. וכ"פ הלבוש וערוה"ש (שם). וע"ע לרבנו יונה בשער"ת (שער ג' אות ריט).
ובשו"ת נוב"י הנז' (מהדו"ק או"ח סי' לה) הביא דברי הסמ"ג (סי' ריג) [והוא ע"פ היראים (סי' רה)] דמה שמצינו בקידושין בפרק האומר (סו, א) באותו סומא שהעיד שליח שזינתה אשתו אמר ליה מר שמואל אי מהימן ליה כבי תרי זיל אפקה ולא גער ביה מר שמואל על מה שהעיד ביחידי, ובפרק הניזקין (גיטין נד, ב) גרסינן ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן, ובפרק הכותב (כתובות פה, א) דאמרה ליה בת רב חסדא לרבא ידענא בה בההיא אתתא דחשודה אשבועתא ולא גער בה, יש לומר הפרשת איסורא שאני. עכ"ל. והרב נוב"י העיר דכ"ז כאשר הוא מסופק אם יאמינו הבעל, אך כשיודע שלא יאמינו אסור. וז"ל: והרי אפילו בדבר שאינו ברור שיקובלו דבריו ג"כ לא גער בו מר שמואל והרי שם בקדושין שלמר שמואל אמר השליח שאשתו של הסומא זנתה ולא להסומא שהרי כך איתא שם כי אתא שליח אמר אשתו זנתה ואי להסומא הי' מדבר הל"ל אשתך זנתה, א"ו דלמר שמואל הודיע השליח שאשתו של הסומא זנתה ולא גער בו מר שמואל שהיה לו להגיד לבעל ולא להבית דין. יש לומר דשם איתא שהסומא אזיל בחדא אורחא והשליח בחדא אורחא ולא מצאו וכשבא השליח למר שמואל אולי עדיין לא מצא את הסומא והגיד למר שמואל שהיה סבור שהסומא יאמינו. אבל אם העד כבר הודיע לבעל וראה שאינו מאמינו א"כ אין בהגדתו לפני בית דין שום תועלת לאפרושי מאיסורא ושום ביש הוא דמפיק וחייב ללקות. עכ"ל.
נמצא העולה מדברי כולם, דכל מה שהותר להעיד יחידי הוא באופן שיכול להוציא ממון ע"י שבועה, או שיש תועלת לאפרושי מאיסורא. וזהו פסק הרב ח"ח בלאוין אות י, וכתב בבאר מים חיים שם דלאו זה שייך אפילו ברכילות, כגון אם הוא קם והעיד עליו לפני ב"ד מה שהוא עשה לפלוני או שדיבר על פלוני רעה והעד יודע שעדותו לא יתקבל בבית דין כדי לחייב עי"ז להשכנגדו אפילו שבועה או מטעם שאין שייך בדבר זה שבועה או מטעם שהוא גרמא בעלמא נמצא דעל ידי עדותו לא יצא שום תועלת רק לעורר מדנים בין איש לרעהו ע"כ עובר על לאו זה, דכלל כללה לנו התורה שאסור לקום ולהעיד עליו בדבר שלא יבוא תועלת מעדותו בין בבין אדם למקום ובין בין אדם לחבירו רק שיתעורר ע"י זה מדנים עליו, אפילו הוא יודע בעצמו שהדבר אמת. וכן מצאתי בהדיא בביאור הגר"א על ח"מ בסימן כ"ח שאפילו בדיני ממונות אם לא יבוא מזה תועלת להשכנגדו אף לענין שבועה, אסור להעיד מן התורה, ולאו זה שייך אפי' אם הוא יודע בעצמו שהדבר הזה הוא אמת, כמו שמוכח שם בפסחים ממעשה הנ"ל ולמספר (לפי שיטת היראים והסמ"ג) וכ"ש לב"ד שלא יקבלו את דבריו ביחידי שעליהם בוודאי נאמר הלאו זה כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות מצוה רפ"ח ובהלכות עדות פ"ה עיין שם, ולאו זה אין שייך כי אם בפניו דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין. עכ"ל.
ובדין עדות אשה וקטן, דהם מפסולי עדות (שו"ע חו"מ סי' לה) ובב"י (שם) הביא דברי הרשב"א (ח"ה סי' קלט) בזה"ל: אני רואה מתוך הקונדריס שכתבתם שאתם תוקעים עצמכם על עדות הנשים ואולי מצאתם כן לאחד מן הראשונים במקומות שהנשים יושבות שם מפני שאין האנשים נכנסים שם ואנחנו לא נדע דברים אלו ולא שמענום מעולם ואין ראוי לסמוך עליהם עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות נזקי ממון (הי"ג) ולאפוקי מדברי מהרי"ק סימן (ק"ף) [קע"ט] (ענף ג) ובתרומת הדשן סימן שנ"ג האריך בזה ואין דבריו נראים בעיני עכ"ל הב"י. ובשו"ע (סע' יד) סתם כדברי הרשב"א. וכ"פ הרמ"א בסתם, והוסיף: וי"א דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת [כצ"ל] של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות ע"כ. והוא ע"פ תשובת תרה"ד הנז' בדברי הב"י.
איברא דהמעיין בלשון הרשב"א יראה דבנדו"ד גם הוא יודה דמקבלין עדותן, שכתב בפתח דבריו: דעו שעדות הנשים ואפי' אם יהיו אלף כולן שוות כעדות אחת, ואין עדותן עדות אלא בדבר איסור בלבד. ע"כ.
וכן הכריע בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' קפה) דיש לקבל עדות קטנים ונשים במקום שא"א שיהיה ע"י גדולים, עכ"פ למיחש, ואפי' להזיקו בממון, עד אשר ישוב בתשובה כראוי עכת"ד.
וכעי"ז פסק בשו"ע (אבה"ע סי' קעח סע' כ) וז"ל: אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה, והוא מכחישה, אין להאמינה כדי לייסרו; אבל יגזרו עליו נדוי, שלא ידבר עמה כלל, ושלא ידורו בשכונה אחת. ואם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות, ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים, כמו שארז"ל מלקין על לא טובה השמועה (שמואל א ב, כד), וכמו שכתב הרמב"ם בפכ"ד מסנהדרין. עכ"ל. נמצא דגם אשת איש יכולה להעיד לבדה, שיש בזה תועלת, אם מצד שירחיקו הרודף ממנה, ואם מצד שהוא אדם חשוד על העריות להכניסו בגדר סנו שומעניה ולמיחש ליה.
♦
ת"ח שחטא כסהו כלילה
והנה אחר כל זה, יש לעיין עכ"פ מה דינו של ת"ח שחטא, ונתברר בבי"ד שחטא, וקיבל עליו את הדין. ובדבר זה אחז"ל (מו"ק יז ע"א): אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו: הכבד ושב בביתך. חזר וסרח - מנדין אותו, מפני חילול השם. ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה - כסהו כלילה. מר זוטרא חסידא, כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא - ברישא משמית נפשיה, והדר משמית לדידיה. כי הוה עייל באושפיזיה - שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה. אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, ומיפר לעצמו. אמר רב פפא: תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם. אלא, כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד? - כי הא, דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא.ופסק הרמב"ם (ת"ת פ"ז ה"א) כדריש לקיש, והעתיק דבריו בשו"ע (יו"ד סי' שלד סע' מב): חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו, אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אף על פי שכשל כסהו כלילה, ואומרים לו הכבד ושב בביתך, וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו, וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות, ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו. ע"כ. ופי' בכס"מ (אות א): וז"ש אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם כלומר אפילו חזר וסרח כמה פעמים. ע"כ. עוד פי' שם: ומ"ש ואומרין לו הכבד ושב בביתך. מפורש בירושלמי שהבאתי וגם בתלמודא דידן אמר הכי רב אויא ולא פליג עליה ר"ל אלא במאי דאמר חזר וסרח מנדין אותו אבל לא במאי דאמר אומרים לו הכבד ושב בביתך והכי איכא לפרושי לישנא דר"ל אין מנדין אותו בפרהסיא דהיינו לומר שאין אומרים פלוני יהא בנידוי אבל בצנעא מנדין אותו והיינו שאומרים לו הכבד ושב בביתך שמלת פרהסיא אפשר לפרשה שיש בכללה גם כן כאילו אמר בפירוש כלומר שאין מנדין אותו בפירוש אלא בצנעה כלומר בהעלם שאומרים לו הכבד ושב בביתך. ע"כ. נמצא דאף שחטא בדבר המצריך נידוי, לעולם אין מפרסמים חטאו ונידויו, לבל יתחלל שם שמים ברבים.
♦
אם ראוי שישב על מושבו מצד שאין פרקו נאה
עוד יש לברר, בת"ח שחטא ונתברר בבי"ד שחטא, ושוב עשה תשובה על חטאו, וקהל עדתו רוצים להשאירו על מכונו, שימשיך להנהיג צאן מרעיתו, אך יש כמה שמערערים בדבר ורוצים להדיחו מתפקידו. יש לעיין האם יכולים להוציאו מחזקתו מצד שאין פרקו נאה.הנה הוברר מן קמאי מעלת התשובה עד שאחז"ל (יומא פו ע"א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. ועל הא דאמר קהלת (ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ופי' בארח"צ (שער התשו') דהיינו שיהיה בתשובה בכל עת. וקמ"ל דהעושה תשובה בגדיו לבנים. ובקידושין (מט ע"ב) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו. ע"כ. ונתברר מזה כוחה של תשו' שהמהרהר בה אף שלא עשה מעשה לקיימה הרי הוא צדיק גמור.
ובעובדיה דאחר (חגיגה טו ע"א) איתא: שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז - אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. - אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה. - אמר לו: אף אתה חזור בך! - אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר. ע"כ. וז"ל מהרי"ט (ח"ב סי' ח) ומה שאמרו באחר שובו בנים שובבים חוץ מאחר, מונעים היו לו מן השמים דרכי התשובה והחליקוהו בדברים לטורדו מן העולם על כמה מרדים שעשה והחטיא הרבים כדמייתי בירושלמי, ותנן כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואני שמעתי משמא דגמ' דבהא טעה אחר שלא הי' לו להשגיח בבת קול ששמע שובו בנים שובבים חוץ מאחר, דקיי"ל כל מה שאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא כדאמרינן (ס"פ מי שהי' טמא), והי' לו לשים פניו כחלמיש לשוב בתשובה שאם הי' שב בתשובה שלימה היו מקבלים אותו, והרי אמרו בירוש' כשאמר לו ר"מ בשעת מיתתו אף אתה חזור בך א"ל וע"כ מקבלין אמר תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של מות באותה שעה בכה ומת אמר כמדומה שמתוך תשובה מת והועילה תשובתו למדייני' ולאתויי' לעלמא דאתי עכ"ל.
איברא, דבשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קלט) שנשאל על כעי"ז, הקיש לזה מדין ש"ץ [ע"ש סוף אות ד, ופשוט דההיקש קרוב אף יותר בנידו"ד], דאיתא בתענית (טז ע"א) בין המעלות דשליח צבור שיהא פרקו נאה, ואמר אביי (שם ע"ב) זה שלא יצא לו שם רע בילדותו. ע"כ. ונמצא דאף שעשה תשובה, מ"מ אם יצא עליו שם רע הוי פגם. וברמ"א (סי' נג סע' ה) חילק בין שגג להזיד, דבשגג יכול להיות ש"ץ לכתחילה, ובי' המג"א (אות ח) דלא אמרינן בשוגג דאין פרקו נאה. אך בהזיד לא יהיה ש"ץ. והמג"א שם הסתפק מדוע נקט הרמ"א הזיד סתם דלכאו' אף בהזיד אם שב שרי עד שיהא מועד לכך, והאריך שם בראיות. ובבה"ל (ד"ה דמ"מ) כתב וז"ל: דין זה דהרמ"א דסובר דבפ"א שעובר אדם עבירה במזיד אף ששב מקרי שיצא עליו ש"ר ג"כ אינו מבורר דכבר הקשה עליו המ"א וכן משמע שסובר הגר"א בביאורו עיין שם וכן משמע מתשובת א"ז גופא להמעיין בו ודברי הרמ"א הוא דעת עצמו [ולפלא שהדפיסו בפנים בשם תשובת א"ז מה שכתוב שם בהיפך לענין מזיד עיין שם] או אולי מצא באיזה פוסק. ע"כ.
ובשו"ת מנחת יצחק הנז' העתיק תשובת האו"ז (סי' קי"ב) בסוף תשובתו: ולא פרקו נאה היינו שמזיד ומועד לדברים שלא כהוגן אבל אדם שבא לידו שגגה ומתחרט ה"ז צדיק גמור לכל התורה (רצ"ל אף לש"צ) עכ"ל. וכתב המנחת יצחק: הנה דבריו מוקשים מרישא לסיפא, דמרישא משמע דוקא במועד לעבירות, ומסיפא משמע דוקא שגגה, ועכ"ח חד דוקא וחד לאו דוקא, ובמג"א שם (ס"ק ח') העתיק את לשון האו"ז הנ"ל, ותפס לשון ראשון דדוקא במועד לכך, ומה דנקט בסיפא שגגה, י"ל משום דהאו"ז השיב על מעשה שבא לידו דהי' בשוגג לכך נקט שגגה כמ"ש במהש"ק עיין שם, אולם הרמ"א נראה שס"ל דלשון אחרון עיקר, משום דלא רק המעשה שהי' שם כך הי', אלא רק הראיות שהביא מהא (דמכות ה' ע"ב) בר' יהודא בן טבאי שהרג עד זומם ואמר לו ר"ש בן שטח ששפך דם נקי, וכל ימיו של ר"י בן טבאי הי' משתטח על קברו וכו', ור' ישמעאל (בפ"ק דשבת י"ב ע"ב) דקרא והטה, הרי באת לאלו הצדיקים שגגת מיתת ב"ד, וכי משום זה לא תאמר שפרקן נאה ח"ו עיין שם, מהראיות אלו לא מוכח רק על השוגג דל"ה בכלל אין פרקן נאה, אבל לא על מזיד אפילו רק בפ"א, וע"כ פסק הרמ"א דשגגה דוקא, דלומר דהרמ"א כתב כן מדעת עצמו או שראה כן בפוסק אחר כמ"ש הביאור הלכה דוחק, דהרי כל דברי הרמ"א המה בדרכי משה בשם האו"ז זולת מה ששם העתיק דברי האו"ז כהוייתן היינו גם תיבת ומועד וברמ"א השמיט ומועד עייש"ה. עכ"ל.
עוד האריך למעניתו הרב מנחת יצחק, והביא דברי הפת"ש (יו"ד סקל"ט) משם הרב נוב"י (מהדו"ת יו"ד סי' רד) דקלקל מעשיו היינו שהמיר דתו או שנעשה פרוץ בעריות או בשאר עבירות ונשמע עליו מעשים מכוערים אבל בשביל פעם אחת עדיין לא נופל עליו שם מקולקל. וזה בסתם אדם דקיל מש"ץ, אך גם בשאר אדם אם עבר כמה פעמים אף שעשה תשובה הוי פגם. ע"ש. ועיין אות ה' משם מהרשד"ם (חאו"ח סי' ל"ב).
מ"מ לא ראיתי צורך לפלפל הרבה בדבריו ובראיותיו, אף שלטהר כתב, דלהדיא כתב מורנו הרמב"ם בתשובה (שו"ת סי' קיא) בזה וז"ל [הובאה לקמן במלואה]: וגם אם תתקיים עליו העדות, אין ראוי להסירו, אם קבל עליו מה שהוא חייב בדין שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת, אלא אם כן עבר עבירה בפרהסיא. ואם יצא עליו זה הרינון אין ראוי להסירו ולא לפרסמו, כמו שאמרו תלמיד חכם שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיא, שנ' וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה. ואלא צורבא מרבנן דמיחייב נידוי היכי נעביד כי הא דמערבא מימנו אנגדא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא. ומאחר שלקה, ישאר במשרתו, שכיון שלקה, הרי הוא כאחיך וראוי ג"כ שיהיו המלקות בצנעה ואין ראוי לחסר מכבודו דבר דצורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה ואל יטעה אתכם מעשה דרב יהודה בההוא גברא צורבא מרבנן, לפי שביארו זאת ואמרו, דעבד כר' אלעאי, שהלך למקום, שאין מכירין אותו, והיה עושה מה שלבו חפץ. והיה חייב לפרסמו אצלם, להיות האנשים ראו מעשיו ולא בשמועה לבד. והאיש, אשר דבר בזה התלמיד חכם מבלי שראה בעיניו, חייב נידוי לפי שלא תתכן אפקרתא גדולה מזה ולוקה משום מוציא שם רע, כי ההוא מעשה דטוביא חטא וכו' והזהרו בכבוד התורה, כי נר מצוה ותורה אור וכתב משה. עכ"ל. [גם החת"ס (שו"ת ח"ה חו"מ סי' כב) הביא תשובה זו וכתב: ומצאתי בס' שערי תשובה הנדפס בש"ע א"ח קטן שנדפס בדובנא ושם בסי' נ"ג סקל"א העתיק תשוב' הרמב"ם כתיבת יד וכו'].
וכ"פ בחיבורו הגדול (סנהד' פי"ז ה"ז-ה"ט): כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך, אף כל מחוייבי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן. כהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר כל העם וחוזר לגדולתו. אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין. ע"כ וכתב הרדב"ז דהוא ע"פ הספרי (כי תצא) המלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן ר' חנינא בן גמלא אומר כל היום קורא אותו הכתוב רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע אבל משלקה הכתוב קראו אחיך שנאמר ונקלה אחיך לעיניך. עכ"ל. ומ"ש ראש ישיבה, היינו נשיא הסנהדרין דייקא, כן מבואר בירו' (סנהדרין פ"ב ה"א), וכן מוכח מלשון הרמב"ם. וכתב הכס"מ דאין מחזירין אותו מפני שבני אדם יזלזלו אותו ע"ש. וכ"כ משמו בשו"ת חת"ס (ח"ה חו"מ סי' כב), והביא גם את דברי הפני משה בפי' הירושלמי דסנהדרין, דהטעם מפני סכנת הסנהדרין שהורידוהו והענישוהו שאם יחזירוהו לגדלותו ימיתם. עכת"ד.
ועפ"ז פסק בשו"ת חת"ס בתשו' הנז' וז"ל: יהי' איך שיהי' להוריד מאומנתו וגדולתו לית דין ולית דיין ויעיי' תוס' יומא י"ג ע"א ד"ה הלכה כר' יוסי דאפי' עבר מחמת סבה ונתמנה אחר תחתיו מ"מ חוזר לשררתו. אלא שגם בשני נוהגים כבוד משום מעלין בקודש ולא מורידין. ומוכח אפי' עבר מחמת מעשיו כר"ג שצערי' לר' יהושע אפ"ה חוזר לשררתו.
♦
להוציא ראש ישיבה ממשרתו
ועבור המתחסדים בעיניהם, אשר חוששים לקלא במקום שלא צריך, ורצו לעשות מעשה להוציא הרב ממשרתו, שחשש שאין בו ממש עלה במחשבתם, שמא בדכוותיה שאני, מצינו לתשובת הרמב"ם (סי' קיא) ששלל זאת בכל מכל כל. ולתועלת המעיין אביא לשונו הזהב. וז"ל:שאלה אנו שואלים מחסד אדוננו אור העולם מרינו ורבינו משה בר' מימון ז"ל, מה אומר מורנו ואדוננו ירום הודו הרב הגדול מופת הדור ופלאו ממזרח שמש ועד מבואו על איש מפורסם במשרת החזנות והוא תלמיד חכם ג"כ. ויצא עליו רינון שאין ראוי להזכירו, אבל לא קמה בו עדות בשני עדים כשרים, ולו אויבים. היסירוהו ממשרת החזנות אם לאו ומה הוא חייב בזה? ואם תתקיים עליו העדות ויקבל מה שהוא חייב בדין, היסירוהו ממשרתו, אחר שנענש, אם לאו? ואם מעיד עליו עד אחד מה ייעשה? יורנו רבינו ושכרו כפול מן השמים.
התשובה מה שצריך לידע כל משכיל וחכם, שאין ראוי להסיר שום בעל משרה ממשרתו בגלל שמועה בלבד, אפילו אין לו אויבים, ומכל שכן אם יש בזאת העיר בני אדם השונאים אותו, ובעלי כונות, לפי שבענינים כגון אלו בהכרח לא נאמר לא טובה השמועה לאומרם בכגון זה הני מילי היכא דליכא אויבים אבל אי איכא אויבים אויבים דמפקי קלא. וגם אם תתקיים עליו העדות, אין ראוי להסירו, אם קבל עליו מה שהוא חייב בדין שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת, אלא אם כן עבר עבירה בפרהסיא. ואם יצא עליו זה הרינון אין ראוי להסירו ולא לפרסמו, כמו שאמרו תלמיד חכם שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיא, שנ' וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה. ואלא צורבא מרבנן דמיחייב נידוי היכי נעביד כי הא דמערבא מימנו אנגדא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא. ומאחר שלקה, ישאר במשרתו, שכיון שלקה, הרי הוא כאחיך. וראוי ג"כ שיהיו המלקות בצנעה, ואין ראוי לחסר מכבודו דבר, דצורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה. ואל יטעה אתכם מעשה דרב יהודה בההוא גברא צורבא מרבנן, לפי שביארו זאת ואמרו, דעבד כר' אלעאי, שהלך למקום, שאין מכירין אותו, והיה עושה מה שלבו חפץ. והיה חייב לפרסמו אצלם, להיות האנשים ראו מעשיו ולא בשמועה לבד. והאיש, אשר דבר בזה התלמיד חכם מבלי שראה בעיניו, חייב נידוי לפי שלא תתכן אפקרתא גדולה מזה ולוקה משום מוציא שם רע, כי ההוא מעשה דטוביא חטא וכו' והזהרו בכבוד התורה, כי נר מצוה ותורה אור. וכתב משה. עכ"ל.
♦
העולה מכל האמור
כללא דמילתא, אדם השומע שמועה רעה על כל אדם, בין ת"ח ובין שאינו, אסור לו לקבלו, ואם קיבל עבר על איסור לשון הרע. מ"מ אם יתכן שיהיה לו היזק מאותו אדם, ולכן צריך לה לשמועה זו, מותר לחשוש, כלו' שלא יעשה עימו מעשה שיכול להיות ניזק ממנו בדבר עליו נפיק קלא. אך חייב לאוהבו כבתחילה.ות"ח דסנו שומעניה, כלו' שיוצאות עליו שמועות מאנשים שונים על מעשים שונים, והם קלא דלא פסיק, כלו' שלא יצאו עליהם עוררין שאינן נכונות, ואין לאותו ת"ח אויבים כלל, יש מקום לחשוש ביותר לקול זה. אך אם אין זה כי אם מעשה בודד, או שכולם ממקור אחד נפקו, או שיצאו עליהן עוררין, או שיש לת"ח זה שונאים, אין להאמין לשמועות אלו כלל. ובכל אופן אסור לעשות מעשה בפועל, ואפי' שב ועל תעשה, וכגון שלא לתמוך בו בשעת דחקו, דהוי מעשה. וכן לנהוג באופן שמתפרש כאילו הוא חושד ברב, כגון המנעות מתפילה בבית מדרשו לאדם שהיה נוהג להתפלל אצלו בקביעות הוי מעשה.
והרואה בעיניו ת"ח שחטא, אם הוא יחידי אסור לו לילך ולהעיד עליו. ואף צריך לדונו לכף זכות אפי' אם אי"ז מסתבר כלל, כל שאינו מופרך לחלוטין. אך אם היה מופרך לחלוטין יכול להתרחק מת"ח זה ולא ללמוד ממנו, אך לא להעיד, וחלילה לא לפרסם הדבר ברבים. למעט דיני ממונות שמחייבו בשבועה, ולאפרושי מאיסורא.
ואם שנים עדים היו בדבר, צריכים ג"כ לדונו לכף זכות כנ"ל. ואם א"א לדונו לכף זכות, יאמרו שודאי עשה תשובה. ואסור להרהר אחריו. מ"מ בדבר הנוגע לרבים צריכים להעיד בב"ד, אך אסור לפרסם הדבר. וגם אם חיבוהו ב"ד מלקות, אין לפרסם הדבר אלא מלקין אותו בצנעה, אא"כ הרשיע כירבעם בן נבט וחביריו. מ"מ אם לא חזר לסורו אחר שהלקוהו בי"ד, אין להוציא רב ממשרתו. ק"ו שאין להוציאו על שמועה רעה בלבד.
אך באופן שנתבררו העובדות בבית דין, והתרו בו, וחזר לסורו, מפרסמין חטאו ברבים עד שישוב למוטב.
ומי שאינו נוהג ע"פ דברים ברורים אלו חייב נידוי, וגדול עוונו מנשוא. וכלל גדול בדברים אלו, שלא יעשה אדם דין לעצמו, ובכל חשש לאדם המזיק לאחרים, ישאל לחכם זהיר ובקיא כיצד עליו לנהוג. והשומע לנו ישכון בטח.
החותם לכבודה של תורה ולומדיה
שיר שלום יוחנן ס"ט
♦ ♦ ♦